עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן ס
ב"ה יום ג' ט' כסלו תרל"ו
א
נשאלתי מן רב גאון א' ע"ד אשה א' שנטבע בעלה והתירוה מצד איסור א"א אך עדיין זקוקה ליבם כי היה ידוע אשר היה אח לבעלה ולא נודע אי' הוא וכעת נמצא א"ח א' בקיעוו אשר אחות בעלה מעידה כי זה הא"ח הוא אחי בעל האשה הזאת וכן אומר הא"ח הלז כי הוא אחי בעלה ודעתו להתירה. ואף דדעת הריב"ש בסי' קפ"ב דאין אשה וקרוב נאמנים לומר זה אחיו של פ' כשמעידין כן בשעת מעשה. עכ"ז העיקר כהחולקים וס"ל דאף בשעת מעשה מהימן אשה וקרוב להעיד כי הוא אחי המת ואף דאחות בעלה היא מן חמש נשים הפסולות להעיד דהא בת חמותה היא מן חמש נשים כמבואר ביבמות (דף קי"ז) ובסוטה (דף ל"א) עכ"ז דעתו להתירה וביקש ממני להזדקק לזה ולחוות דעתי:
ענף א
ב
תשובה בעז"ה הנה בעיקר הענין דאמרו ביבמות (ד' ק"ו) דאין חולצין אא"כ מכירין הקשו הראשונים היינו הרמב"ן בחי' ליבמות שם והרשב"א והנמוקי יוסף שם דמ"ש זה מהא דקדושין (ד' ס"ג) באומר קדשתי את בתי וא"י למי ובא א' ואמר אני קדשתי' נאמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס משום חזקה א"א חוטא כו'. ולכאורה הי' מקום לומר ולחלק ביניהם דשאני הא דאין חולצין אא"כ מכירין דכיון דכללא הוא דמי שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ע"כ אמרו דאין חולצין אא"כ מכירין דכיון דאינו נאמן לכנוס א"כ אינה ראוי' ליבום וע"כ אינו יכול לחלוץ כ"ז שאין מכירין אותו. וגם מה שאינו עולה ליבום מדרבנן ג"כ מקרי אינו עולה ליבום ואינו עולה לחליצה כמבואר ביבמות (ד' מ"א). אבל באמת זה אינו דהא אמרו ביבמות (ד' מ"א) דלכן הספקות חולצות ולא מתייבמות דזה מקרי עולה ליבום אם יבא אלי' ויאמר כו'. א"כ ה"ה הכא מקריא עולה ליבום אם יבאו עדים להעיד שזהו אחיו או אם יבא אלי' ויאמר כו'. וכמש"כ הרש"בא בחי' ליבמות (ד' מ"א ע"ב) בד"ה הכא אם יבא אלי' ויאמר כו' וכתב רש"י ז"ל וכל הנך דאמרי רבנן חולצות כו' אבל הכא דאפשר לשהויי משהינן כו'. והא דלא משני הכי בקידש א' משתי אחיות משום דאי בהוכרו ולסוף נתערבו כו' דהאי בת יבום היא אלא דאנן לא ידעינן מאן ניהו ונפ"מ דאפילו הוכרו ואיכא עדים במדה"י דידעי מאן ניהו לא משהינן לה כלל עד דאתי עדים דבת חליצה ויבום היא אי ידעינן לה משא"כ בקטנה אע"פ דידעינן דלא מיעברה לאו בת יבום היא מדרבנן עכ"ל הרשב"א. הרי דמוכח דאף לכתחילה לא מהדרינן דתהיה ראויה ליבום כיון דגם עכשיו ראוי' ליבום אם יבא אלי' ויאמר כו'. או אם יבאו עדים ולא משהינן עד דאתו עדים וכמו דחזינן בחליצה בתוך ג' חדשים דאם הי' שייך גם התם לומר אם יבא אלי' כו' לא היינו מצריכין להמתין על אחר ג"ח. לכן שפיר הקשו כל הראשונים הללו על הא דאין חולצין אא"כ מכירין דאמאי לא מהימן לחלוץ כמו בהא דקדושין דנאמן ליתן גט ולא לכנוס משום חזקה א"א חוטא כו'. משום דזה מקרי ראויה ליבום אם יבאו עדים או אם יבא אלי' ויאמר כו':
ג
ומן התוספתא ליבמות פ"ו יש להוכיח דס"ל דאף היכא דשייך אם יבא אלי' ויאמר כו' דעכ"ז כיון דעכשיו כ"ז דלא נתברר לפנינו בבירור גמור ואין יכול ליבמה עכ"פ דגם בזה קרינן אינו עולה ליבום וע"כ אינו ראויה לחליצה. וז"ל התוספתא שם מעשה שבא לפני ר' יוסי א"ל רבי מהו לחלוץ בתוך ג' חדשים קרא עלי' מקרא ואם לא יחפוץ כו' הראויה ליבום ראויה לחלוץ כו'. [והובא זה ביבמות ד' מ"א] ואח"ז אמרו שם מעשה בחיפה באחד שהלך בעלה למדה"י והיה לו שומרת יבם ולו אח קטן משום ראב"צ אמרו תחלוץ שמא יארע בו דבר ונמצאת זקוקה לקטן וחכמים אומרים כשם שאין אומרים לו ליבם כך אין אומרים לו לחלוץ עכ"ל התוספתא. ופירושו שבעלה הלך כבר למדה"י והיה לו אח גדול ולא נודע אז אם בעלה חי או שמת כבר וחששו שמא יארע בו דבר היינו שהיבם גדול היה חולה ומסוכן או שהיה רוצה לילך למדה"י ולא יוודע מקומו ותהיה זקוקה ליבם קטן. ע"כ אמר ראב"צ שתחלוץ כעת מספק דאם יוודע לאח"ז כי בעלה מת מכבר יהיה מועיל חליצה זו להתירה לשוק. וחכמים פליגי וס"ל דלא מהני חליצה בכה"ג כיון שאינה ראויה ליבום אז כ"ז שלא נתברר שבעלה מת וקרינן בזה ג"כ כל שאינה ראויה ליבום אינה ראויה לחליצה. ואף דאם יבא אלי' ויאמר כו' או אם יבאו עדים ויעידו דבעלה מת מקריא עולה ליבום. מ"מ לכתחילה מהדרינן דתהי' ראויה ליבום ממש ולא יהיה שום מניעה לעכבה מן היבום. ואף דהוי דוחק לפרש כן בלשון התוספתא דאמרו ולו שומרת יבם. עכ"ז מוכרחין אנו לפרש כן בפשט לשון התוספתא לפי דאנן מעצמינו קשה לעשות איזה טעות סופר בהתוספתא. אך דתקשה ע"ז מן מה דהובא לעיל דמן יבמות (דף מ"א) מוכח דאף לכתחילה סמכינן לחלוץ היכא דשייך לומר אם יבא אלי' ויאמר כו' וכנ"ל:
ד
וכעת ראיתי בהמרדכי לגיטין בסופו בהלכות הרשאה להולכות הגט שהביא להתוספתא הלזו בזה"ל מעשה באחד שהלך למדה"י והיה לו שומרת יבם כו' דחכמים ס"ל כשם שאין אומרים ליבם תוך ג' כך אין אומרים לחלוץ בתוך ג'. משמע דרבנן ס"ל כר' יוסי כו'. וכן ראיתי בהגהת הגר"א זצ"ל שגרס בהתוספתא הנ"ל דצריך לומר שהלך יבם למדה"י כו'. ועפ"ז מדוקדק לשון דאמרו ולו שומרת יבם וקאי הכל על מה דאמרו שם לעיל מיניה דמהו לחלוץ בתוך ג' חדשים. ע"כ אין שום ראיה מן התוספתא כלל לומר דלא ס"ל להכלל דאמרו בגמ' יבמות דהיכא דשייך אם יבא אליה ויאמר כו' דזה מקרי עולה ליבום. וע"כ שפיר הקשו כל הראשונים הללו כנ"ל. ואחר כותבי כ"ז ראיתי בספר קרן אורה על יבמות (דף מ"א) דהביא להתוספתא הלזו וסיים דנעלם ממנו פי' התוספתא זו. ובאמת העיקר כמבואר בהמרדכי ובביאור הגר"א זצ"ל דלא גרסי שהלך בעלה למדה"י ופשוט:
ענף ב
ה
ובעיקר קושיות הראשונים הללו. נלע"ד לדון ע"פ דברי המקנה בק"א לה' קדושין סי' ל"ז סעיף כ"ד דהביא שם לדברי הר"נ שכתב דהא דנאמן ליתן גט דא"א חוטא ול"ל דאע"פ שהוא מתכוין לישא אותה אפ"ה כיון שרואה שאנו אוסרין אותה עליו אם איתא שלא קידשה היה מודה בדבר עכ"ל הר"נ. וסיים המקנה דאכתי יש לחוש שאין רוצה לחזור מדבריו הראשונים כדס"ל לכמה פוסקים בסי' כ"ח בח"מ גבי עדות שלא בפניו דאינו נאמן אח"כ להעיד בפניו משום דעביד אינש לאחזוקי דבוריה והעיקר הוא דמסתמא יודע דאין נאמן לכנוס ע"כ מסתמא לא נתכוין לישא אותה עכ"ל המקנה. ועיין מזה בשער המלך פ"ט ה' אישות ה' י"ב מש"כ בשם הריטב"א. ועיין מזה בספרי נחל יצחק סי' כ"ח סעיף ט"ו ענף ג'. והנה בספרי נחל יצחק סי' מ"ב סעיף ט' כתבתי לבאר דמצינו בש"ס דהיכא דלא הוי פשוט כ"כ הדין דאז אמרינן מי יימר דמחייבי לי רבנן כמו הא דב"ב (דף ה') גבי סמך לו כותל אחר דמגלגלין עליו את הכל דאף דלא הוי שום פלוגתא בזה עכ"ז אמרינן דאין זה דין פשוט לכל כ"כ. משא"כ היכא דקבע לו בנין קבוע דנאמן משום דזהו הוי פשוט מצד הסברא לכל ע"כ אין סברא לומר דטעי בזה ע"ש. ולפ"ז י"ל התם בקידושין דנאמן ליתן גט דלדברי המקנה דהטעם הוא התם דאמרינן דהיה קים להו לחז"ל התם דמסתמא ידוע לכל דזהו דין פשוט דלא נאמן לכנוס ע"כ אין מקום לחשוד אותו שאומר כן כדי שישאנה. אבל בהא דאין חולצין אא"כ מכירין שפיר י"ל דלכן אמרו חז"ל התם שלא לסמוך על החזקה דא"א חוטא ול"ל. די"ל דזהו לא הוי פשוט לכל כ"כ מצד הסברא דלא יהיה נאמן לייבמה דהא מצינו בתוס' יבמות (דף ק"ו ע"א) ד"ה ורבא כו' שכתבו דמה"ת חולצין אע"פ שאין מכירין. וי"ל דהטעם הוא דכיון דהכרת אחיו הוי מילתא דעביד לגלויי בקל דמה"ט נאמן בזה גם קטן כמבואר בסי' קנ"ז סעיף ב' ע"כ מה"ת סמכינן על היבם עצמו דלא חציף לשנות שמו בשקר דיגולה שקרו בקל. א"כ חזינן דהכרת היבם אינו דומה להא דקדושין בלא נודע מי הוא המקדש. ע"כ שפיר יש לומר דזהו לא הוי דבר פשוט לכל. ע"כ י"ל דטעי אינשי בזה וסברי דגם מדרבנן נאמן אף לייבמה דלא מסקי אינשי לחלק בין דרבנן לדאורייתא. לכן תקנו דאין חולצין אא"כ מכירין משום דלא שייך בזה לומר להחזקה דא"א חוטא ול"ל. די"ל דטעי מתחילה וסבר דיהיה נאמן לייבמה ואף דהגידו לו הב"ד בסוף דלא יהיה נאמן לייבמה עכ"ז אינו נאמן אף לחלוץ משום דחשדינן ליה דאינו רוצה לשנות דיבורו ועביד אינש לאחזוקיה דיבוריה:
ו
והא דהקשה הרמב"ן וסייעתו על הא דאין חולצין אא"כ מכירין מן הא דקדושין. י"ל דהרמב"ן אזיל לטעמי' דהנה הרמב"ן בקדושין (דף ס"ג) כתב בהא דנאמן ליתן גט דאף דיש לומר דהגיד כן לפי דסבר דיהיה יכול לכונסה. עכ"ז כיון דמודיעין לו שאינו נאמן לכונסה דיינינן להחזקה דא"א חוטא ול"ל משום דאם האמת אינו כדבריו בודאי היה חוזר היום מן דבריו הראשונים. וס"ל להרמב"ן דלא חיישינן לאחזוקי דיבורי'. ע"כ שפיר הקשה הרמב"ן על הא דאין חולצין אא"כ מכירין הא אף באין מכירין יהיה נאמן מצד החזקה דא"א חוטא ול"ל כשיודיעו לו דאינו נאמן לכונסה. אכן לשיטת הסוברין דחיישינן לאחזוקי דיבוריה והוי כמו נוגע בדבר וכמש"כ השער המלך ה' אישות הנ"ל בשם כמה פוסקים דחשו לזה. ע"כ שפיר יש לחלק בפשיטות דשאני הא דקדושין דלא עביד דטעי בזה וכמש"כ המקנה. משא"כ בהכרת היבם דאף אשה וקטן נאמנים ע"כ חזינן דזה אינו דומה להנידון דקידושין. ע"כ שפיר י"ל דבזה לא קים להו לחז"ל לדון בזה לסברת המקנה שכתב דמסתמא ידוע לכל. די"ל דזה לא הוי ידוע לכל כ"כ ע"כ תקנו דא"נ לחלוץ כ"ז שאין מכירין:
ז
ועפ"ז יש ליישב קושיות התוס' ביבמות (דף ק"ו) מן התוספתא דחולצין אע"פ שאין מכירין ומש"כ התוס' לתרץ דהתם מדאורייתא כו'. זהו דוחק דהא תנו שם בתוספתא דממאנין לאשה אע"פ שאין מכירין והתם הא הוי רק מדרבנן. א"כ ה"ה הך דחולצין כו'. ולפי מש"כ הטעם דאין חולצין כ"ז דאין מכירין משום דחשדינן אותו דאומר כן כדי שיהיה יכול ליבמה. א"כ היכא דבא מתחילה ע"מ לחולצה דאומר כן בפירוש. אז אין מקום לחשוד אותו וכעין דברי השער המלך בפ"ט ה' אישות בשם השמ"ק דכתב דהא דנאמן ליתן גט דמיירי בבא מתחילה על דעת לגרשה ולא לכונסה ע"ש. אך מה דהוכיח השער המלך שם מן הרמב"ם והטוש"ע דכתבו סתמא דנאמן ליתן גט דס"ל דלא חיישינן לאחזוקי דיבוריה. בזה י"ל כסברת המקנה דלכן סתמו בגמ' משום דקים להו לחז"ל דכה"ג ידוע לכל הדין דא"נ לכונסה. א"כ הכא בחליצה היכא דלא אמר מתחילה דבא ע"ד לחלוץ ולא ליבמה אז אמרו דא"נ לחלוץ ואף לאחר שמודיעין לו הדין חשדינן ליה דמחזיק לדיבוריה. אבל היכא דבא מתחילה בפירוש דבדעתו רק לחלוץ. י"ל דלא תקנו חז"ל בכה"ג. ובזה מיירי התוספתא דאמרו חולצין אע"פ שאין מכירין. כן י"ל לשיטת הסוברים דחיישינן לאחזוקי דיבוריה. ועיין בספרי נחל יצחק סי' כ"ח סעיף ט"ו שהארכתי בענין אחזוקי דיבורי':
ח
ולפ"ז יש לצדד להקל בזה"ז דלא נהגינן ביבום. די"ל דנאמן לחלוץ אע"פ שאין מכירין דהא אין מקום לחשדו דנתן עיניה בה ושייך בזה ג"כ החזקה דא"א חוטא ול"ל כמו בהא דקדושין. ואף די"ל דזה הוי כמו דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו אף היכא דבטל הטעם. עכ"ז הא כבר כתבו האחרונים לדון להקל בזה"ז בעדות יבמה וכמש"כ מזה הברית אברהם ח' אה"ע סי' מ"א ועי' מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ח' ענף ו' שהבאתי ראיה דבמקום עיגון לא מעגנינן בשביל דבר שבמנין היכא דבטל הטעם ע"ש בסי' ט' אות ל"ו מזה. ועיין מזה לעיל בסי' י"ט ענף ד'. והדברים ארוכין ואכמ"ל. אכן לדינא כיון שכתבו כל הפוסקים דאין חולצין אא"כ מכירין אף בזה"ז. ע"כ חס מלצדד כ"ז. והוא דבאמת העיקר כמש"כ הראשונים להקשות על הא דחליצה מן הא דקדושין דנאמן ליתן גט. ומש"כ לעיל לחלק דשאני הכא בחליצה דכיון דמה"ת חולצין אע"פ שאין מכירין כו' ע"כ לא מסיק אינש אדעתיה דיהי' חומרא מדרבנן בזה. באמת זה ליתא לפי מש"כ בספרי נחל יצחק סי' כ"ח סעיף ט"ו ענף ג' בשם המקנה ע"פ דברי הרשב"א והר"נ והמ"מ דהתם בקידושין אף דא"נ לכונסה עכ"ז אם כנסה אין מוציאין מידו משום דמה"ת נאמן אף לכנוס ע"ש. וכן מבואר להדיא באה"ע סי' ל"ז סעיף כ"ה דאם כנסה אין מוציאין מידו:
ט
ואף דעדיין יש לחלק ביניהם ע"פ מה דנידון החליצה הוי גלוי מילתא בעלמא ומה"ט נאמן אף אשה וקרוב וקטן בזה. משא"כ בהנידון דקדושין דאף דנאמן שם עד כשר כמבואר באה"ע סי' ל"ז סעיף כ"ה. עכ"ז י"ל דלא מהימן שם קרוב ואשה. ואף דנימא דדינו ככל איסורים דנאמן גם קרוב ואשה דמ"מ הא קטן אינו נאמן בכל איסורים. ובחליצה נאמן גם קטן. ע"כ עדיין יש מקום לומר דמה"ט טעו אינשי בזה וסברי דכיון דהך מילתא דחליצה הוי גלוי מילתא בעלמא ביותר ועביד לגלויי בקל. א"כ מה"ט יש מקום סברא לומר דיהיה מהימן אף היבם בעצמו אף לכונסה וע"כ יש מקום לטעות בכה"ג. ועכ"ז הנכון לדינא עם כל הפוסקים דלא נחתי לחלק כן משום דפשט הגמ' דסתמו דאין חולצין כ"ז דאין מכירין משמע דליכא שום גווני דיהי' יכול לחלוץ כ"ז דאין מכירין. ואלו לפי מש"כ יש עדיין מקום לומר דהיכא דבא היבם מתחילה ע"ד לחלוץ ולא ליבמה. דאז אין מקום לחשדו דנתן עיניה בה דיהי' מהימן לחלוץ. וע"כ מוכח דאף היכא דלא שייך לומר דנתן עיניו בה ג"כ לא מהימן לחלוץ בלא עדות הכרה. ובפרט לפי מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ט"ו ענף ג' ליישב קושיות השער המלך דבהא דנאמן ליתן גט לא שייך החשש דאחזוקי דיבוריה לפי דהא לא הוי תועלת מן אמירתו אם יחזור עכשיו ואינו דומה לעדות שלא בפני הבע"ד ע"ש. ע"כ אף להשיטת הפוסקים דס"ל גבי עדות שלא בפני הבע"ד דחיישינן לאחזוקי דיבוריה עכ"ז התם בקידושין לא שייך לחוש לזה. וע"כ מדאמרו דאין חולצין אא"כ מכירין שפיר הקשו כל הראשונים בפשיטות דמ"ש זה מן הא דנאמן ליתן גט. ולכן העיקר דאין לצדד כלל להקל בזה"ז ג"כ בלא הכרה ע"פ עדות:
ענף ג
י
והעיקר כמש"כ הראשונים הנ"ל לתרץ דשאני בהא דנאמן ליתן גט דחזקה דאין מקלקלין א"ע דמתייראין שמא יבא אח"ז בעלה ולא יהיה להם מקום להכחישו משא"כ בחשש שאינו אחיו יש להם מקום התנצלות ולומר דהאח שיבא לערער אח"ז דהוא בעצמו הוא שחלצה כבר או אח אחר היה לו שחלץ לה. ואף דלפ"ז גם בהא דקידושין יהי' יכולים להתנצל שגירשה כבר בגט. ע"ז נאמר דמתייראין לומר כן דיאמרו לה אחוי גיטך וכעין הא דכתובות (דף כ"ב ע"ב). משא"כ בחליצה דלא שייך כ"כ ריעותא לומר אחוי שטרך דנחלצה. דהא חזינן דבזה"ז לא נהגו לכתוב שטר חליצה מאחר שחולצת ברבים [גם י"ל דגם בזמן הש"ס היה לפעמים כן דלא כתבו שטר חליצה] וכמבואר בסי' קס"ט סעיף נ"ו בבאר היטב שם ובפי' סדר חליצה בסוף סי' קס"ט סוף ס"ק פ"ב בשם מהר"י מרגליות ע"ש. וה"ה בחליצה גם בזמן הש"ס כיון שחולץ לה עכשיו עכ"פ ויוצא קול שנחלצת עכ"פ. ע"כ לא מירתתי כ"כ אף שאין לה שטר חליצה מן אח השני האמיתי. משא"כ בגט דיאמרו לה אחוי גיטך כו' כן הוא כוונת הראשונים בתירוצם ואף דהאידנא קורעין הגט מ"מ הא נוטלת שטר פטור מב"ד כמש"כ בבאר יצחק סי' ח' ענף ו'. וכן מוכח באה"ע סימן קנ"ב סעיף ג' וקצרתי:
יא
וראיתי בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ט שהקשה על מה דאין חולצין אא"כ מכירין דמ"ש זה מן הא דסוף יבמות דבא א' ואמר אני פב"פ ומתירין את אשתו כו' ע"ש. והנה לפי דברי הראשונים בתירוצם מיושב בפשיטות קושיות המהרשד"ם הנ"ל דשאני בהא דסוף יבמות דהוי דייקא כו' דמתייראת שמא יבא בעלה לאח"ז ולא יהיה לה שום מקום התנצלות כלל. משא"כ בהכרת היבם דיהיה לה מקום להתנצל ולומר דהאח שיבא לאח"ז לערער דתאמר הוא האח שחלץ לה כבר או אח אחר היה לו שחלץ לה וכמש"כ הראשונים הנ"ל בתירוצם על קושייתם מן הא דקידושין. ופשט כוונתם י"ל דבחליצה יכולים לתלות בהאחים משא"כ בגט אינם יכולים לתלות זולת הבעל וקצרתי. והרשד"ם שם מסיק לדמות הכרת אחיו להא דיבמות (דף קכ"ב) וגיטין (דף ס"ו) דבשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין וה"ה במה דאין חולצין אא"כ מכירין דבמקום חשש סכנה יהיה מועיל החליצה אע"פ שאין מכירין אותו שהוא אחיו ע"ש. וזו היא ראיה אלימתא דהא גם התם גבי מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו דמסיק הגמ' דבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין. א"כ התם ג"כ יש לה מקום התנצלות אם יבא בעלה לומר דלא גירשה מעולם דתוכל לומר דהבעל אמר כן בעת שהיה מושלך בבור והוא היה המושלך בבור וקשה על הבעל לברר ולהכחיש זה. ועכ"ז סמכו לומר דבשעת הסכנה כותבין כו' משום הסברא דלא חציף לשנות שמו בשקר. וה"ה כאן בהכרת אחיו י"ל דבעת הסכנה במקום עיגון יהיה מועיל הגדת היבם בעצמו לומר כי הוא אחי המת מה"ט דלא חציף לשנות שמו בשקר כזה:
יב
אך מ"מ לדינא קשה לסמוך ע"ז. ומן הפוסקים משמע דבלא עדות על הכרת אחיו אף במקום עיגון אין לסמוך על היבם כ"ז דאין לו עדים המועיל על הכרתו. וזה לשון האור זרוע המובא בפי' סדר חליצה ס"ק ל"ה בהג"ה בזה"ל. כתב באור זרוע דבשעת הדחק כגון שהיבם רוצה לילך למדה"י ואין כאן עדים המכירים אותו. יחלוצו אע"פ שאין מכירין אותו ואח"כ תחזור אחר עדים המכירין וצ"ע כו' עכ"ל. הרי להדיא דאף במקום הדחק אין להקל כלל בלא עדות ההכרה. רק לענין אם יחלוצו עכשיו בלא הכרה ולבסוף כשיבאו עדים להכירו בזה העלה להקל בעת הדחק וסיים ע"ז בצ"ע. וראיתי בגוף הספר אור זרוע הגדול סי' תרע"ה שכתב כן ולא סיים בצ"ע. עכ"פ בלא בירור לאח"כ כתבו דאין להקל כלל אף במקום הדחק. וראיתי בפתחי תשובה לאה"ע סי' קס"ט ס"ק י"א שכתב בשם בית הלל שכתב בשם האור זרוע דבשעת הדחק כו' ואין כאן עדים המכירים יחלוצו אע"פ שאין מכירין וצ"ע עכ"ל. ונתן מקום לטעות דלא סיים דאח"כ תחזור אחר עדים המכירים. ובאמת מבואר בהאור זרוע להדיא דאח"כ תחזור אחר עדים המכירין. ומשמע דאף במקום עיגון ג"כ אין להתיר בלא עדות המכירין וכמש"כ לעיל:
יג
ובעיקר קושיות הראשונים שהקשו על הא דאינו נאמן לחלוץ בלא הכרה ע"פ בירור מהא דקידושין דנאמן ליתן גט. הנה לפי מה דתירצו הנימוקי יוסף והרשב"א בתירוצם דסמכו על מה דאינה מקלקלת עצמה וחוששת שמא יבא בעלה לערער כו'. א"כ לפ"ז יש לתרץ בקצרה ולחלק דשאני במקום יבום וכמבואר ביבמות (דף צ"ד ובדף קי"ח) דאין האשה נאמנת לומר מת יבמי משום דלא דייקא כ"כ במקום יבם דסניא ליה. וגם בעד כשר איבעיא להו שם אם מהימן להעיד דמת היבם משום דלא שייך בזה דייקא כ"כ. ודוקא בבעלה סמכו על סברא דדייקא ומינסבא אבל במקום יבם היא עצמה אינה נאמנת לומר דמת יבמי. והב"ש בסי' קנ"ז ס"ק א' כתב בשם הרמב"ם הטעם דא"נ לומר מת יבמי משום דלפי שהוא באיסור לאו הוא קל בעיני'. ע"כ יש לחלק בפשיטות בין הך דקידושין דנאמן ליתן גט ובין הא דאין חולצין אא"כ מכירין. דשאני בחשש יבם דכמו דלא אמרינן דייקא היכא דאומרת מת יבמי וא"נ משום דאינה חוששת כ"כ במקום יבם. ה"ה דמה"ט אינה חוששת לחליצה אף אם תחלוץ מאחר. עכ"פ שתוכל להנשא לשוק ולא שייך כ"כ דייקא בזה. וראיה לזה דהא פליגי רב אחא ורבינא ביבמות (דף ל"ט) אם קרוב ואשה נאמנים על הכרת האח ומ"ד בעדים י"ל דה"ה ע"א כשר וכמש"כ הרא"ש ברפ"ק דב"מ כן בלשון עדים ואף דגבי מיתת הבעל מבואר בסוף יבמות דנאמנת אשה וקרוב וכמבואר במשנה שם ולא מחלקינן שם בין עד כשר לעד קרוב ואשה. וה"ה גבי יבום לפי שיטת רוב פוסקים דנאמן ע"א במיתת היבם. ובע"כ מוכח דשאני בהכרת אחיו דלא שייך כ"כ דייקא בזה. וקצרתי כאן ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' ענף ב' במה שהבאתי שם לדברי הנו"ב ולפלפל עפ"ז בהסוגיא דיבמות הנ"ל ויש להאריך בכ"ז וקצרתי כאן:
ענף ד
יד
ועכשיו נשובה לעיין בעיקר השייך לדינא בנ"ד והוא דידוע מה שכתב הבית יוסף בסי' קנ"ז שהביא לדברי הריב"ש בסי' קפ"ב דדוקא קודם מעשה נאמן אשה וקרוב בהכרת אחיו וכתב ע"ז הבית יוסף דמן דברי הפוסקים משמע דאפילו בשעת מעשה סומכין עליהן. והובא בגט פשוט סי' ק"כ ס"ק י"ד ובספר עזרת נשים להגאון בעל גט פשוט בס"ק כ"ד וכן הכריע הגאון ר"ע איגר זצ"ל בהגהות לח"מ סי' מ"ט סעיף ב'. והריב"ש בסי' קפ"ב הוכיח כדבריו מן מה שהקשה בעל התשב"ץ בסי' פ"ג על מה שכתב הרי"ף ביבמות פ' י"ג דלכן נבדקות ע"פ נשים משום דסמכינן על חזקה דרבא. דל"ל לטעמא דחזקה דרבא הא בלא"ה נאמנות משום דה"ל מילתא דעביד לגלויי והעלה בעל התשב"ץ לדברי הרי"ף בצ"ע. ועפ"ז הוכיח הריב"ש דבשעת מעשה לא מהימני אשה וקרוב והתם גבי בדיקות השערות דהיה בשעת מעשה בזה הוכרח הרי"ף לחזקה דרבא כן הוא קוטב דבריהם. ויש לתמוה על לשון הראשונים הנ"ל דהקשו כן על הרי"ף דהא כן מבואר להדיא בנדה (דף מ"ח) דאמרו דלכן נבדקות ע"פ נשים לאחר הפרק דחזקה דרבא מסייע ור"ש דלית ליה חזקה דרבא ס"ל דא"נ. א"כ הי' להם להקשות כן על המבואר בגמ' להדיא אבל על הרי"ף אין שום קושיא דהא הביא למה דמבואר בגמ' בפירוש:
טו
ובאמת תקשה להחולקים על הריב"ש וס"ל דאף בשעת מעשה נאמנים אשה וקרוב דהא מבואר להדיא בסוגיא מפורשת בנדה דדוקא משום חזקה דרבא מסייע להו נאמנות כו'. ואפשר לחלק דשאני בבדיקות השערות דזה לא הוי עביד לגלויי כ"כ דיכול להיות דנשרו לאח"ז. וע"כ לא מירתתי כ"כ לשקר דאף אם לא ימצאו השערות לאח"ז יש להם מקום התנצלות לומר דנשרו לאח"ז. ועפ"ז יש לדון בהא דאה"ע סי' קס"ט סעיף יו"ד ובב"ש שם ס"ק ז' וקצרתי. או די"ל דשא"ה בבדיקות השערות דיש לומר לאוקמי על חזקת קטנות דיש לפנינו וכמו דכתב הבית יוסף בסי' קס"ט בשם המרדכי פ' מ"ח שכתב זה הסברא דכיון שהוא בחזקת קטן אין הקרובים נאמנין להוציאו מאותה חזקה. והובא ביש"ש ליבמות פ' י"ב סי' כ"ו. וכן הוזכרה אותה הסברא במחנה אפרים ה' אישות סי' א' שכתב דהיכא דלא הוחזקה בשנים ה"ז בחזקת קטנה עומדת. [ומש"כ המרדכי שם דהא דנאמנים אשה וקרוב בהכרת אחיו מיירי היכא דהוא מוחזק שהוא אחיו. כבר כתב הב"ש בסי' קנ"ז ס"ק ב' דלא משמע כן מן הפוסקים]. ודוקא היכא דאין כנגדו חזקה המנגדתו בזה אמרו דאשה וקרוב נאמנין לברר הדבר דזהו אחיו הידוע לנו דיש לו אח עכ"פ. וזהו כעין סברת הר"נ בקידושין (דף ס"ג) דהובא באה"ע סי' ל"ז בב"ש ס"ק מ"ה וכמש"כ הבית מאיר בסי' קנ"ז ס"ק ו'. וע"כ התם גבי בדיקות השערות דיש לנו חזקת קטנות המנגדתו ע"כ בעינן שם לטעם דחזקה דרבא דלולי זה לא הי' נאמנין. אבל היכא דאין לנו לדון אוקי אחזקה הסותרו. בזה נאמנין אף היכא דליכא חזקה המסייעם. והעיקר הוא דהיכא דליכא אוקי אחזקה הסותרו בשעת עדותו דבא לפנינו להעיד. אז נאמן לברר מן התורה וע"כ אף בממון נאמנים אשה וקרוב לברר שם הלוה והמוכר לכתוב על שמו להשטר כמבואר בח"מ סי' מ"ט סעיף ב'. וכמש"כ הרי"ף ביבמות שם והרא"ש והנ"י בב"ב (דף קס"ז) ובמ"מ פ' כ"ד ה' מלוה. [ועיין בקצה"ח סי' מ"ט ס"ק ב' וקצרתי]. והא דר"ה (דף כ"ב ע"ב) דנאמן ע"א להעיד דקידשו את החודש משום דהוי עביד לגלויי אף דהוי נגד אוקי אחזקה לומר דלא נעשה דבר המחודש י"ל דשא"ה דהוא עד כשר. משא"כ בקרוב ואשה י"ל דאינם נאמנים היכא דאוקי אחזקה הסותרו כנ"ל. ועדיין יש לעיין ע"ז מהא דאה"ע סי' קנ"ז סעיף ו' וע' בבית מאיר שם ויש לחלק וקצרתי. ויש לנו מה להאריך בכ"ז. אך כיון שכתבו הפוסקים להכריע לדינא דלא כהריב"ש דה"ה אף בשעת מעשה נאמנים אשה וקרוב ע"כ כן ננקוט לדינא:
טז
והעיקר מה דיש להסתפק בחמש נשים הפסולות להעיד על מיתת הבעל או על מיתת היבם דאפשר דפסולות ג"כ לעדות בהכרת האח או דאפשר דכיון דגלוי מילתא בעדות הכרת האח זה מקרי עביד לגלויי בקל וביותר מן עדות מיתת הבעל והיבם. ומה"ט נאמנין אף בממון וכמש"כ התשב"ץ בסי' פ"ג והריב"ש בסי' קנ"ה. ע"כ י"ל דלכן עדיף לן הנאמנות דחמש נשים בעדות הכרת האח מן עדות על מיתת פלוני. והנה המרדכי פ' מ"ח כתב דבדיקת השערות יכול להיות אף ע"י חמש נשים משום דהוי עביד לגלויי. ולפ"ז י"ל דה"ה בהכרת האח. אך אין זה הכרח כ"כ לנ"ד דיש לחלק דשא"ה דחזקה דרבא מסייעם. וראיתי במשנה למלך ה' גירושין פ' י"ב ה' י"ז שכתב בד"ה נ"ל דאם הועד על א' במשאל"ס ע"י הכשר להעיד כו' דיצאה מאיסור תורה אלא משום חומרא מדרבנן לא תנשא לכתחילה ושוב העידו א' מן ה' נשים אלו עדות המועיל להתירה לכתחילה בכי הא מילתא אפשר דסמכינן עלייהו כיון שעיקר העדות נתקיים ע"י אחרים ויצתה ע"פ כשרים מחזקת א"א ולא פסלו חכמים אלו הנשים אלא כשעיקר עדות תלוי בדיבורייהו כו' עכ"ל המל"מ. ומשמע לפי דבריו דלאו דוקא בחומרא דמשאל"ס דאם ניסת לא תצא כתב לסברתו אלא דה"ה בכל חומרא מדרבנן כיון דמה"ת יצתה מחשש איסור א"א דלדברי' יש להקל דיהי' החמש נשים נאמנות. אך לבסוף כתב המל"מ שם לחלק בסברא דהיכא דניסת לא תצא לא מציא לקלקלה. אבל בהסברא שכתב המל"מ שם מתחילה א"כ זה שייך בכל איסור דאינו רק מדרבנן ע"ש:
יז
ולפ"ז אפשר לומר כיון דבהכרה ע"פ דין תורה נאמנים החלוץ והנחלצת בעצמם וכמש"כ התוס' ביבמות (דף ק"ו) והטעם הוא דמירתתי לשנות שמם בשקר. או דלכן מה"ת נאמנות בלא עדות ההכרה דזהו ע"פ סברת הרמב"ן והרשב"א והנ"י ליבמות (דף ק"ו) דכתבו לדמות זה לקדושין (דף ס"ג) דנאמן ליתן גט משום חזקה דא"א חוטא ול"ל. ואף שהעלו לחלק. עכ"ז אין זה רק מצד חומרא מדרבנן היכא דאינו רוצה לכונסה רק לחלוץ לה וכיון דמה"ת יצתה מחשש דאורייתא ע"י החליצה אף בלא עדות על ההכרה. ע"כ אפשר לומר דיהי' אף חמש נשים נאמנות להתירה ע"פ החליצה אף מדרבנן כיון דמה"ת יצתה מחשש דאורייתא וכפי מש"כ המל"מ מתחילה כנ"ל. אך באמת יש להוכיח דאף היכא דיצאנו מחשש דאורייתא עכ"ז כיון דנאסרת מדרבנן ובעינן בירור עכ"פ מדבריהם ע"כ כיון דפסלו חז"ל להנך חמש נשים לכן אינן נאמנות אף במה דהוי רק איסור מדרבנן. דהא בגיטין (דף כ"ג ע"ב) אמרו בהנך חמש נשים דדוקא בחוץ לארץ נאמנות לומר בפ"נ כיון דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אבל בא"י דאי אתי בעל ומערער משגחינן בי' ע"כ אינן נאמנות. והא התם עיקר החשש אינו אלא חשש מדרבנן. דהא מה"ת קיי"ל דהוי כנחקרה עדותן בב"ד וא"צ לקיים כלל וכמש"כ התוס' בכתובות (דף צ"ב ע"ב) ד"ה דינא הוא כו' דאפילו גזלן מוחזק שהוציא שטר א"צ קיום מה"ת כו'. א"כ ה"ה הכא דמה"ת אינן חשודות אף חמש נשים לזייף את הגט ואפ"ה אינן נאמנות. הרי מבואר דאף במה דהוי רק חשש דרבנן פסלו חז"ל להנך חמש נשים. ואף באומרות בפ"נ אינן נאמנות בא"י וכמש"כ הרשב"א בחי' לגיטין שם והב"ש בסי' קמ"ב ס"ק ג' וקצרתי. וכן מוכח במה דכתב הרמ"א באה"ע סי' ז' סעיף א' בשם הגהות אלפסי לכתובות דהנך חמש נשים נאמנות בעדות שבוי'. והח"מ ס"ק ב' הקשה ע"ז ודעתו דא"נ. הרי דס"ל להח"מ בפשיטות דאף איסור שבוי' דאינו רק מדרבנן דג"כ פסלו להנך חמש נשים. ואף להרמ"א והגהות אלפסי שם דהכשירו. הא כתבו הטעם שם שאין לחוש שהן באות לקלקלה כמו שיש לחוש בא"א וכמש"כ הב"ש שם בס"ק ב' בארוכה. א"כ מוכח דאף באיסור דרבנן פסולות הנך חמש נשים. ע"כ עדיין יש להסתפק אם נאמנות הנך חמש נשים על הכרת האח דאינו רק מדרבנן:
ענף ה
יח
ונלע"ד לומר דהא דמצינו דפסלו חז"ל להנך חמש נשים דזהו רק היכא דעיקר העדות אף בנשים דעלמא דאינן נאמנות מה"ת רק מדרבנן כמו בעדות מיתת הבעל. דאף לשיטת הסוברים דע"א נאמן מה"ת בעדות מיתת הבעל. דזה אינו רק בע"א כשר אבל בעדות קרובים ונשים לכ"ע אינו רק מדרבנן. בזה מצינו דפסלו חז"ל להנך חמש נשים. ואף דמה דפסלו חז"ל אותם מן חשש שנאה אין זה חשש מה"ת דהא קיי"ל דאף שונא כשר להעיד מה"ת כמבואר בשו"ע ח"מ סי' ל"ג. זולת שונא גמור לשיטת הרש"ל ואף בזה חלקו עלי'. וי"ל דאף דפסלו חז"ל להנך חמש נשים דזה אינו רק במה דעיקר העדות דנאמנים נשים וקרובים אין זה רק מדרבנן ע"כ בכה"ג דיש לחוש לשנאתם לשנאתם לא תקנו חז"ל בכה"ג להאמינם. וכמש"כ כעין זה בשירי קרבן ליבמות בירושלמי פ' ט"ו ה' ד' בד"ה מתניתא אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות כו' ע"ש. וה"ה בהנך חמש נשים דפסולות להביא גט בארץ ישראל אף דמה"ת א"צ קיום עכ"ז כיון דכבר תקנו חז"ל להצריך קיום בכל השטרות. והדין הוא בשטרות דבעינן שני עדים כשרים על הקיום. וע"כ אף דבגיטין האמינו לע"א המעיד בפ"נ. זהו משום דבמקום עיגון הקילו חז"ל וכמבואר בגיטין (דף ג'). וכן בארץ ישראל לא הצריכו קיום כלל משום דהקילו בכה"ג משום חשש עיגון וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ב' ע"א) בד"ה ואם יש עליו עוררים כו'. ולכן בהנך חמש נשים החמירו חז"ל דפסולות להביא הגט ואוקמינן בזה על תקנתם שתקנו בכל השטרות להצריך קיום כדין ולא האמינום חז"ל. אבל היכא דעיקר נאמנות האשה הוא מה"ת כמו בהכרת אחיו דנאמנים מה"ת משום דהוי עביד לגלויי ביותר. ואף בממון נאמנים בכזה משום דהוי מילתא דעביד לגלויי ביותר וזה עדיפא מכל עביד לגלויי דמיתה דלא מהימן מה"ת גבי ממון. וע"כ י"ל דבכה"ג לא פסלום חז"ל כיון דעיקר נאמנות שלהם מועיל אף מה"ת דנאמנים בעדותן מה"ת מצד עצם עדותן דקים להו דלא משקרי כיון דהוי עביד לגלויי מיד. ע"כ בכה"ג לא מצינו דפסלו חז"ל אף להנך חמש נשים ולא גמרינן דאורייתא מדרבנן היכא דליכא ראיה מוכרחת למילף. וכן מצאתי בכנסת יחזקאל סי' פ"ג שכתב כעין זה בשם הרש"ל דדוקא היכא דעיקר נאמנותם אינו רק מדרבנן בזה פסלו עדותם ע"ש:
יט
אך ממה דאמרו בסוטה (דף ל"א) דחמש נשים בעדות סוטה א"נ לפוסלה מכתובתה. אף דעדות נשים בטומאת סוטה נראה דהוא מה"ת אפ"ה אמרו דא"נ להפסיד כתובתה מצד ששונאות אותה. הרי מוכח דלא כמו שכתבתי. אכן לפי מה שראיתי בספר מראות הצובאות בפתיחה לסי' י"ז שהוכיח דעדות נשים וכיוצא גם בטומאת סוטה א"נ רק מדרבנן. א"כ שפיר כתבתי דאין לנו ראיה מוכרחת למילף דגם היכא דנאמנת בעדותה מה"ת דגם התם פסלו חז"ל. ולכן כיון דליכא ראיה מוכרחת ע"ז. מוקמינן על הדין דאין לחוש שיעידו עדות שקר משום חשש שנאה. אך כבר כתבתי בספרי נחל יצחק סי' ל"ה סעיף ה' ענף ד' להוכיח מירושלמי סוטה פ"ו ה"ב וז"ל ועד אין בה אין לי אלא עד מניין אף עבד ושפחה ת"ל ועד אין בה מ"מ עכ"ל הרי דגם נשים ועבדים נאמנים בעדות סוטה מה"ת. ולכן שפיר יש להוכיח מן מה דפסלו חז"ל עדות הנשים הללו דלא תהיה נאמנת להפסיד כתובתה. דאף היכא דיש לה נאמנות מה"ת דג"כ פסלו חז"ל להנך חמש נשים:
כ
ועכ"ז יש לדחות זה דהא מצינו לכמה תנאי בירושלמי סוטה פ"ו ה"ב שם דס"ל דאף ע"א כשר דנאמן לטמאותה ועכ"ז לא מהימן להפסיד כתובתה משום דלא מצינו לע"א דיהי' נאמן בממון כו' וז"ל שם. ואיכן מצינו ע"א בא"א כו' כשם שע"א נאמן לטמאותה כך נאמן להפסיד כתובתה חזר ר"ע להיות שונה כר"ט דא"נ להפסיד כתובתה עכ"ל. וראיתי שם במראה הפנים ד"ה ואיכן מצינו ע"א בא"א כו' שכתב והא דנאמן ע"א להעיד שמת בעלה הא כתבו התוס' דמשום עגונא הקילו. ובאמת אף לפי הסוברים דע"א כשר נאמן מה"ת בעדות מיתה ג"כ א"ש דהא הטעם הוא משום דהוי מילתא דעביד לגלויי אבל היכא דלא הוי עביד לגלויי וכמו הנידון דמיירי התם בעדות טומאת סוטה. בזה י"ל עדיין דאיכן מצינו בכה"ג דיהיה נאמן ע"א בא"א. וע"כ אין ראיה מירושלמי הלז להכריע כהסוברים דרק מדרבנן נאמן ע"א במיתה:
כא
נחזור לענינינו דכיון דמצינו בירושלמי דכמה תנאי ס"ל דאף ע"א כשר א"נ להפסיד כתובתה וחזר ר"ע להיות שונה כר"ט ומתניתין דשם הוא עד שלא הודה ר"ע לר"ט. ועיין בקרבן העדה שם. ואף דלדינא קיי"ל כמבואר בהמשנה דע"א נאמן להפסיד כתובתה בעדות סוטה. עכ"ז י"ל דזה אינו רק מדרבנן. אבל מה"ת אמרינן דאין ע"א קם בממון. ובפרט בעדות נשים דמיירינן בודאי יש לומר דאף דנימא דעל טומאת סוטה שלא תשתה נאמנות מה"ת אבל להפסיד הכתובה י"ל דא"נ רק מדרבנן. ע"כ שפיר י"ל עדיין כמש"כ דאין לנו ראיה מוכרחת דאף בדאורייתא פסלו חז"ל להנך חמש נשים וכנ"ל:
כב
אכן יש להוכיח דאף היכא דהוי מילתא דעביד לגלויי מיד. ג"כ חשדינן להנך חמש נשים דא"נ דמשום שנאתן לא מירתתי לומר שקר אף שיוכל להגלות מיד כיון דכוונתן לקלקלה על בעלה אף שיגולה שקרה. והוא דביבמות (דף קכ"ב) גבי מעשה בא' שעמד על ראש ההר ואמר איש פב"פ ממקום פלוני מת כו'. ובגיטין (דף ס"ו) גבי מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולו יכתוב גט לאשתו כו' הקשו בגמ' שם דילמא צרה הואי כו' ומשני בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין ולכן לא חיישינן לצרה ולשד וכמש"כ התוס' יו"ט ביבמות פ' ט"ז משנה ו'. וקשה הא שם בהיה מושלך בבור הוי מילתא דעביד לגלויי בקל ומיד. דמירתתי שמא ירדפו מיד לחפש בהבור או על ההר מי הוא האומר כן. ואפ"ה חשו לצרה דמחמת שנאתה דמכוונת לקלקלה לא מירתתי לשקר אף בדבר שיכול להגלות מיד. וע"כ קשה לומר לכל מה שרציתי לומר ולחלק. ואף שיש לי עדיין לדחות זה ההוכחה. עכ"ז קשה לבנות יסוד ע"ז. ועיין בקצה"ח סי' מ"ט ס"ק ב'. ולדעתי נראה דלא כדברי הקצה"ח בזה. ויש להאריך בזה הרבה וקצרתי:
ענף ו
כג
והעיקר מה שנלע"ד לומר בזה דהנה אמרו בגיטין (דף כ"ג) דאביי מסיק התם גבי הנך חמש נשים דבחוץ לארץ דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה נאמנים לומר בפ"נ משום דלא שייך לומר בזה דמכוונת לקלקלה דהא לא יוכל לבא לקלקול בידי אדם. וכבר אמרו בירושלמי ביבמות פ' ט"ו ה"ד ובגיטין פ"ב ה' ז' דכיון דאינה יכולה לקלקלה בב"ד אינה חשודה לקלקלה בידי שמים כו'. ורב יוסף ס"ל התם להיפך דבח"ל דאדיבורה דידה סמכינן לא מהימנא ובא"י כו'. וכתבו התוס' שם בד"ה אדרבה איפכא מסתברא כו'. ורב יוסף סבר דמ"מ יכולת לקלקלה בח"ל ע"י עדים וראיה שלא שלח לה הגט. וחזינן דאביי דפליג על רב יוסף משום דס"ל דדוקא היכא דיכול הבעל לקלקלה ע"י ערעורו לבד אף בלא עדים וראיה. אז חשו חז"ל לעדות חמש נשים דשמא מכוונת לקלקלה בב"ד ע"י ערעור הבעל שיבא לערער לומר מזוייף הוא ויהיה נאמן. ע"כ תשיג נקמתה בקל עלי' מצד שנאתה. אבל היכא דלא יהיה נאמן הבעל לערער בלא עדים וראיה אז מקרי זה קילקול בידי שמים דשמא לא יהיה לו עדים על ערעורו וממילא הוי זה הקלקול רק בידי שמים ואינה חשודה ע"ז. וה"ה בעדות חמש נשים על מיתת הבעל או על מיתת היבם כמבואר בסי' קנ"ח סעיף ד' דהא מיד שיבא הבעל לפנינו יהיה מיד הקלקול לפנינו לאשתו וה"ה בעדותן על מיתת היבם הידוע לכל מי הוא אחיו. וע"כ מיד כשיבא היבם יהיה מיד הקלקול להיבמה דהא כולן עדים ע"ז. אבל היכא דלא נודע לנו מי הוא אחי הבעל ועכשיו באו הנך חמש נשים להעיד שמכירין איש הזה שהוא אחיו וכיון שתחלוץ ע"פ עדותן אז אף שיבא אחד לאח"ז לערער דהוא אחי הבעל עכ"ז לא יהיה מהימן אם לא יבאו שני עדים להעיד ע"ז כיון שכבר הוחזקה בחזקת היתר להנשא לשוק אז אח"ז אף שיבא ע"א להעיד שזה האיש המערער הוא אחי הבעל דלא יהיה מהימן וכמבואר כעין זה בסי' קנ"ז סעיף ו'. דאין ע"א כשר נאמן להעיד שזה אחיו נגד מה שהוחזקה בחזקת שאין לו אחים. וה"ה היכא שכבר הוחזקה שנחלצת כדין והתירוה ב"ד להנשא וכל שכן כשניסת לשוק דאין ע"א נאמן להכחיש למה שהתירוה ע"י עדות אשה:
כד
וכמו דמצינו באה"ע סי' י"ז סעיף ל"ח דשיטת הרמב"ן והרשב"א והנ"י דאם התירוה ע"פ אשה. דאינו נאמן ע"א כשר להכחישה לאחר שהתירוה וכמבואר בירושלמי יבמות פ' ט"ו ה' ו' דכ"מ שהכשירו עדות אשה כאיש שניהם שוין וכן הוא בירושלמי סוטה פ"ו ה' ד' ופ"ט ה' ז'. והובא הירושלמי הלז בתוס' סוטה (דף ל"א ע"ב) ד"ה הא חד וחד כו' וביבמות (דף קי"ח) בתוס' ד"ה אשה אומרת מת כו'. ואף לשיטת הרמב"ם דס"ל שם דאם התירוה ע"פ האומרת מת ונישאת ואח"ז בא עד כשר להכחיש דתצא וכמו שכתב המחבר לדעה הראשונה שם בסתם וזו היא שיטת הרמב"ם שם. י"ל דזהו דוקא בעדות מיתת הבעל דס"ל להרבה פוסקים בשיטת הרמב"ם דס"ל דע"א כשר נאמן מה"ת להעיד על מיתת הבעל. משא"כ אשה וקרוב א"נ רק מדרבנן כמו שהוכיחו מלשון הרמב"ם פי"ג ה' גירושין ה' כ"ט שכתב אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה בעדות אשה וקרוב כו' לפיכך הקילו חכמים בדבר זה כו' עכ"ל הרמב"ם. מ"כ ס"ל להרמב"ם דע"א כשר דיש לו נאמנות מה"ת דנאמן להכחיש את האשה אף לאחר דנישאת ע"פ האשה משום דהאשה א"נ רק מדרבנן. אבל היכא דנאמנת האשה אף מה"ת כמו בהכרת שמו ואחיו דמה"ט גם בממון נאמנים כנ"ל. ע"כ בזה כ"ע מודו דדין האשה הוא כאיש דכמו דבאיש אם התירוה מתחילה ע"פ. דא"נ העד השני הבא לאח"ז להכחישו דלא תצא מהיתירא וכש"כ בניסת. דה"ה אם התירוה מתחילה אף ע"פ אשה דנאמנת מה"ת להעיד על הכרת האח דהדין הוא דא"נ הע"א כשר לאח"ז להכחישה והדין הוא דלא תצא מהיתירא ואין לנו להרבות במחלוקת בין הרמב"ן והרשב"א והנ"י עם הרמב"ם:
כה
וכיון דנתבאר דאחר שהתירוה לחלוץ מן האיש הזה שמעידה האשה מן חמש נשים שזהו אחיו דאח"ז אם יבא איש א' לערער ולומר דהוא אחיו לא יהיה נאמן אם לא יהיה לו בירור ע"פ שני עדים. ע"כ דומה זה שפיר למה דס"ל לאביי דבח"ל דאי אתי בעל לערער לאחר שאמרה בפ"נ דלא יהיה מהימן דע"כ נאמנות הנך חמש נשים כיון דאינו נאמן לקלקלה בב"ד בלא עדים ומה שתקלקל אותה בידי שמים לזה אין לחוש כמבואר בירושלמי הנ"ל דאינה חשודה להכשילה היכא דלא יהיה תועלת לה. וה"ה בנידון הכרת האח כיון דלא יהיה נאמן האח שאינו ידוע לנו כ"כ מי הוא רק ע"י בירור בעדים. דלא חשדינן לה שתקלקלה בידי שמים כיון דא"נ בלא בירור גמור. וע"כ אף חמש נשים נאמנות בהכרת האח. ולדינא נקטינן כשיטת אביי דהתם וכמבואר בכל הראשונים דהא תניא כוותיה דאביי וכמבואר באה"ע סי' קמ"א סעיף נ"ד. ובסי' קמ"ב סעיף א':
כו
ובאמת נלע"ד דעיקר הך מילתא אם חמש נשים נאמנות בהכרת האח דזה תלוי בפלוגתת רב יוסף עם אביי דלרב יוסף דס"ל דהיכא דסמכינן אדיבורה דידה לא מהימנא אף היכא דלא יהיה נאמן הבעל רק ע"י בירור גמור דמ"מ חיישינן שמא יבאו עדים לסייע להבעל המערער. דה"ה מה"ט הדין נותן דאינן נאמנות החמש נשים על הכרת האח דגם בכה"ג חיישינן דמכוונת לקלקלה ע"י ערעור של האח האמיתי שיבואו עדים אז ע"י ערעורו לסייעו ותהיה מקולקלת. אכן לשיטת אביי דנקטינן כוותיה הדין נותן דנאמנת על הכרת האח כיון דאין האח ידוע לנו מי הוא ומסתפקים אנחנו עליו ולא יהיה נאמן לערער על היתר החליצה בלא בירור גמור. ע"כ אינן חשודות לקלקלה בכה"ג כיון דזה מקרי קלקול בידי שמים ולא נחשדו ע"ז. והא דמבואר בסי' קנ"ח סעיף ד' דאינן נאמנות חמש נשים להעיד על מיתת היבם. מיירי שם היכא דלא נסתפקנו מעולם מי הוא אחי בעלה רק דמספקא לנו אם מת היבם או לא. בזה שפיר כתבו דא"נ כמו שאינם נאמנות על מיתת בעלה דמדמה שם השו"ע להדדי. ובבעלה הא עיקר הספק הוא אם מת או לא. וה"ה בכה"ג במיתת היבם דמוזכר שם בשו"ע. אבל היכא דמסופקים אנחנו על הכרתו מי הוא אחיו. בזה ברור הוא דנאמנות כיון דנקטינן לדינא כשיטת אביי דהיכא דא"נ לערער בלא בירור גמור אינן חשודות לקלקל אותה בידי שמים כיון דלא יהיה שום תועלת להן. משא"כ בסוטה להפסיד כתובתה פועלת מיד בשנאתה להנקם ממנה ע"כ א"נ להפסיד הכתובה:
כז
ויש לומר דזהו כוונת המרדכי בפרק מ"ח שכתב דהנך חמש נשים דנאמנות בבדיקת השערות כמו שנאמנות להביא גיטה מפני שהכתב מוכיח וה"ה הכא דהוי מוכיח משום דעביד לגלויי וכן פסק הראבי"ה דנשים קרובות בודקות אותה דקאמר ואשתמודעינהו משמע אפילו מפי קרוב אפי' מפי אשה דגלוי מילתא בעלמא פ' החולץ עכ"ל. ואף שכתב המרדכי שם מתחילה בשם א' דנסתפק דשמא מכוונות לקלקלה כדי שתחלוץ ותנשא. אבל לאח"ז הביא להלכה דנאמנות החמש נשים על הבדיקות. וי"ל דזהו ג"כ ע"פ הסברא שכתבתי דהיכא דלא שייך ערעור של הבעל בלא עדים דלא יהיה נאמן דאז לא חשדינן להו שיכוונו לקלקלה. וה"ה בהנך בדיקות השערות דאף אם יערער לאח"ז לומר שהיתה קטנה בעת החליצה לא יהיה מהימן בלא עדים ע"ז וגם מה שיבדקו אותה עכשיו ולא ימצאו לה השערות אין זה ראיה כ"כ דהא י"ל דנשרו בנתיים. וכיון דלא יהיה מהני ערעורו בלא עדים ע"כ נאמנות ולקלקול בידי שמים לא נחשדו ע"ז. והתם הוי כש"כ דהא לא שייך לומר התם גבי בדיקת שתי שערות דיש לו טענות ברי להכחישה ולומר דיודע דלא היה לה השערות בעת החליצה דמנלן זה לו לידע זה וגם הא כבר חלץ לה בעצמו וכיון דלא שייך ערעורו בזה ע"כ לא חשדינן להו כיון דבעינן לזה שני עדים:
כח
ומה שמסיים המרדכי דכמו דהתם בגיטין קאמרי שהכתב מוכיח ה"ה הכא מוכיח דהוי עביד לגלויי. כוונתו הוא דאף לפי המבואר שם בשיטת אביי דלכן נאמנות בח"ל לומר בפ"נ לפי דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה ועכ"ז הא אמרו במשנה בגיטין (דף כ"ג) ויבמות (דף קי"ז) דמה בין גט למיתה שהכתב מוכיח. וע"כ מוכח דבעינן ג"כ הך טעם דהכתב מוכיח לצירוף להסברא דאמר אביי דכיון דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה ע"כ אין חשודות לקלקלה דבשביל זה הטעם לחוד אין להקל רק ע"י צירוף הטעם דהכתב מוכיח. וע"כ הוכרח המרדכי לומר דגם התם בבדיקות השערות יש סברא זו לומר דהוי דבר מוכיח המסייע לדבריה משום דהוי מילתא דעביד לגלויי ומסיים המרדכי בשם ראבי"ה דהוכיח כן מן הא דאשתמודעינהו משמע אפי' קרוב אפי' אשה דגלויי מילתא בעלמא כדאמרו בפרק החולץ. ומדסתמו שם משמע דאף חמש נשים נאמנות שם וה"ה הכא בבדיקות השתי שערות. הרי להדיא דהמרדכי מסיק לדמות גם הכרת האח לבדיקות השערות דעל כולן נאמנות אף חמש נשים ואדרבה עיקר ראייתו לבדיקות השערות דנאמנות החמש נשים הוא מן מה שהוכיח הראבי"ה מהך דאשתמודעינהו דסתמו ואמרו אפי' קרוב ואשה ולא חילקו ביניהם א"כ מזה מוכח כמש"כ דנאמנות על הכרת האח אף החמש נשים. כיון דקיי"ל לדינא כאביי דבגיטין כנ"ל. ודברי המרדכי הנ"ל הובא בדרכי משה סי' קס"ט ס"ק ח':
כט
וע"פ מש"כ דמבואר במרדכי דבעינן ג"כ הטעם שיהיה איזה הוכחה לדברי'. יש לדון עפ"ז במה שכתב הרמ"א בסי' ז' סעיף א' דבעדות שבוי' נאמנות הנך חמש נשים וכמש"כ הב"ש שם לבאר זה. דהא התם לא הוי הוכחה המסייע לעדותן. וע"כ י"ל דהנכון עם הח"מ דשם החולק על הרמ"א. ואפשר לומר דגם התם יש הוכחה המסייע לעדותה דהא מה"ת אוקמינן אותה על חזקת היתר ומה"ט אמרו דבשבויה הקילו וכיון דמה"ת א"צ לעדות כלל. ע"כ הוי זה הוכחה מעליא להאמין לנשים הפסולות ג"כ. וכמו התם בהובאת הגט דכיון דמה"ת א"צ קיום אמרו ע"ז שהכתב מוכיח לסייעה. וה"ה התם בשבויה ג"כ מקרי זה הוכחה המסייעה ונאמנות. והנכון כמש"כ הב"ש שם להכריע כדברי הגהות אלפסי וכמו שפסק הרמ"א שם:
ענף ז
ל
ונראה לענ"ד להביא ראיה מוכחת לכל מה שכתבתי דהדין הוא דאף חמש נשים נאמנות על הכרת האח. מן הא דיבמות (דף ל"ט) דקאמרי שם ואשתמודעינהו פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר בעדים. וחד אמר אפילו קרוב אפי' אשה. והלכתא גלויי מילתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה.. ויש להקשות דל"ל למימר והלכתא כו' הא בלא"ה ידוע לנו דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא קיי"ל כמאן דמיקל. וכעין זה הקשו התוס' בחולין (דף מ"ו ע"ב) בד"ה והלכתא מגין כו' ומה דתרצו התוס' שם לא שייך הכא. וכן הקשה הרשב"א בחי' לחולין (דף ח') בפלוגתת רב אחא ורבינא שם בסכין טריפה דחד אמר בחמין וח"א בצונן והלכתא אפי' בצונן. דהקשה הרשב"א דהא בל"ז קיי"ל הלכה כמאן דמיקל ותי' הרשב"א דלפי דמסיק שם ואי איכא בליתא דפרסא כו' ע"כ אמרו והלכתא כו' עכ"ל הרשב"א. אבל הכא ביבמות דקאמר לעיל דמאן דמיקל ס"ל אפי' קרוב אפי' אשה. א"כ אין כאן שום הוספה כלל במה דקאמר והלכתא. א"כ תקשה ל"ל למימר והלכתא. ואי בשביל דקאמרי הטעם דגלוי מילתא בעלמא הוא א"כ אכתי לא ה"ל לסיים אפי' קרוב אפי' אשה אלא היה יכול לומר בקצרה והלכתא גלוי מילתא בעלמא והוי ידענא דקרוב ואשה מהימני דהא זהו פלוגתת רב אחא ורבינא דלעיל מיניה. וכן יש להקשות ביבמות (דף מ"א ע"ב) דאי' שם נפלה לפני יבם קטן פליגי בה רב אחא ורבינא כו' ומסיק והלכתא לית לה כו' דל"ל למימר והלכתא הא בל"ז הלכה כמאן דמיקל. אך שם י"ל דנפ"מ אם תפסה דאף דבממון הוי לקולא להעמיד הממון בחזקת המוחזק עכ"ז אם תפסה יש מקום לדון לפי זה הכלל דיהיה מהני תפיסתה ע"כ אמרו והלכתא לית לה. לאשמועינן דזהו דין ברור וע"כ אף אם תפסה לא מהני תפיסתה. ומה דיש לעיין בזה דהא הוי ספק תקנתא ולא מהני תפיסה. עיין מזה בספרי נחל יצחק בקונטרס בספק תקנה וקצרתי. ועיין בב"מ (דף צ"ה ע"א) בתוס' ד"ה איתמר פשיעה בבעלים כו'. אבל הכא תקשה דל"ל והלכתא ואפי' קרוב ואפי' אשה הא אין בזה שום הוספה וחדוש כלל:
לא
והנלע"ד לתרץ בהקדם מה דיש לדקדק בלשון הגמ' דקאמרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעדים וחד אמר אפי' קרוב אפי' אשה והלכתא גלוי מילתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה. דמפני מה מתחילה קאמרי אפי' בלא וא"ו ולבסוף אמרו ואפי' קרוב ואפי' אשה שני פעמים בהוספות הואוי"ן ובודאי הלא דבר הוא וכל דברי חז"ל בדקדוק נאמרים. וע"כ נלע"ד דקושיא א' מתורצת בחברתה ע"י קושיא השניה. והוא דהא כתבו התוס' במנחות (דף מ' ע"ב) בד"ה תכלת אין בה משום כלאים ואפי' בטלית פטורה מדקאמר ואפי'. ולא קאמר אפי' בלא וא"ו. משמע דבלא טלית פטורה איצטריך לאשמועינן דתכלת אין בה משום כלאים וכה"ג דייק פ' טרף בקלפי (דף מ"ו) אומר היה ר"מ כו' ומוכחא סוגיא התם דתרתי מילי אשמועינן ואומר ר"ת דהכא נמי אשמועינן דאף בלילה אין בה משום כלאים כו'. וכ"כ הרא"ש הלכות ציצית סי' א' בשם ר"ת דמדקאמר ואפי' ולא קאמר אפי' בלא וא"ו משמע דבלא טלית פטורה איצטריך לאשמועינן דתכלת אין בה משום כלאים כי ההוא דפרק טרף בקלפי (דף מ"ו) כו' מוכח התם מדקאמר ואפי' בוא"ו דתרתי מילי אתא לאשמועינן כו'. והובא כל זה בשאגת אריה סי' ל' וע"ש. הרי דזהו כלל בידינו דהיכא דקאמר ואפי' בוא"ו דכוונתם לרבות דבר חדש זולת הנאמר לעיל מיניה:
לב
ונקדים למש"כ התה"ד בכתבי' סי' רל"ח בפלוגתת רב אחא ורבינא הכא דחד אמר בעדים וחד אמר בקרוב ואשה דבלשון עדים נכלל אף ע"א כשר וכמש"כ הרא"ש ריש פ"ק דב"מ אלא קרוב ואשה לא נכללו בלשון עדים. ועיין מזה באה"ע סי' קמ"ב סעיף י"א ובט"ז וב"ש שם. ולפ"ז נראה דמאן דאמר בעדים ס"ל דע"א כשר נאמן אלא דפליגי בקרוב ואשה דאין לנו להרבות במחלוקת ביניהם. וכש"כ לשיטת רוב הפוסקים דע"א נאמן ביבמה כמבואר בסי' קנ"ח דאין סברא לומר דמ"ד בעדים דיהיה ס"ל דבעינן דוקא שני עדים דהא הכרת האח הוא כש"כ מן עדות על מיתת היבם דסגי בע"א. אכן אי נימא דאף מאן דס"ל בעדים מודה ג"כ דע"א כשר נאמן רק דפליגי באשה וקרוב. לפ"ז אתי שפיר דהא אף דע"א כשר נאמן במיתת יבמה עכ"ז י"ל דבאמת מזה יהי' ראיה למש"כ הנו"ב במ"ת סי' קמ"ו דאף לפי דברי הרי"ף אין זה רק בע"א כשר אבל קרוב ואשה אינן נאמנים במיתת היבם. והא דקיי"ל דאשה וקרוב נאמנין בהכרת האח זהו משום דהך מילתא מקרי עביד לגלויי מיד ובקל ואף בממון נאמנים מה"ת מה"ט. אבל בעדות על מיתת היבם דאין זה עביד לגלויי בקל כ"כ ע"כ י"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן בין רב אחא לרבינא. ובמק"א הארכתי בכ"ז ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' ענף ב' ואכמ"ל. כי אין נצרך כ"כ לענינינו לפי דאף בל"ז אתי שפיר לכל מש"כ ולהנצרך לענינינו:
ענף ח
לג
והנה בפלוגתת רב אחא ורבינא דחד אמר בעדים וחד אמר אפי' קרוב אפי' אשה לא אמרו לשון ואפי' בוא"ו משום דלא היה כוונתם אז רק בקרוב בלבד ולא באותן קרובים הנחשדים בחשש שנאה. ואח"ז אמרו והלכתא גלוי מילתא בעלמא ואפי' קרוב ואפי' אשה בהוספות הואוי"ן להורות לנו ההוספה לדין מחודש לאשמועינן דאף קרוב מן אותן האמורים לקמן (דף קי"ז) ומבואר בירושלמי ליבמות פ' ט"ו ה' ד' דתנינן דכמו שאינן נאמנות החמש נשים דה"ה הזכרים מן אלו הקרובים דשם אינן נאמנות ור' יוסי מוכיח שם דלא עשו זכרים כנקבות כו'. והובא זה בסי' י"ז סעיף ד' בח"מ ס"ק י' בשם הש"ג. א"כ למאן דס"ל דעשו בזה זכרים כנקבות דנחשדים ג"כ מחשד שנאה להעיד על מיתת הבעל ע"כ באו חכמי הש"ס להורות לנו בהוספות הוא"ו דאמרו ואפי' קרוב לאשמועינן דאף קרוב מן הנך הנחשדים בחשש שנאה דאפ"ה נאמנות כאן להעיד על הכרת האח. ואף למאי דקיי"ל דלא נחשדו הזכרים על כך וכמו שפסק הש"ג דהובא בח"מ שם. עכ"ז היה מקום לומר ולחלק דשאני בעדות על מיתת הבעל. דהא חזינן דבעדות על מיתת הבעל מבואר במשנה סוף יבמות דקרובים ונשים נאמנות ע"ז מה שאין כן הכא גבי הכרת האח ס"ל לחד מ"ד דא"נ משום דבהכרת האח בחשש יבם לא שייך דייקא כ"כ משום דסניא לי'. וע"כ ס"ל להך מ"ד לחלק דעדות על מיתת הבעל עדיפא נאמנות של הקרוב ואשה משום דשם שייך ביותר דייקא ומינסבא. ע"כ מה"ט היה מקום לומר דהיכא דהקרוב הוא מן אותן שיש להם לחשדם דאומרים כן מחמת שנאה דאף דבעדות על מיתה לא עשו בזה זכרים כנקבות. דעכ"ז הכא בהכרת האח היה אפשר לומר דכ"ע מודו דא"נ ואפושי פלוגתא בין רב אחא ורבינא לא מפשינן. ע"כ אמרו והלכתא כו' ואפי' קרוב לרבות דאף הקרובים מן אותן שיש מקום לחשוד אותם דאומרים כן מחשד שנאה אפ"ה לפי ההלכה דפסקינן דקרוב נאמן בהכרת האח דגם אלו הקרובים נאמנים ולא מחלקינן ביניהם. ואח"ז אמרו ואפילו אשה בוא"ו להורות דכל הנשים אף אותן קרובות מן החמש נשים הפסולות להעיד על מיתת הבעל והיבם. אפ"ה נאמנות בעדות הכרת האח וקאי על למעלה דאמרו ואפי' קרוב וכמש"כ לעיל לבאר בטוב טעם דע"פ דין והסברא הם נאמנות הכא בהכרת האח:
לד
ויש להמתיק זה ביותר ביאור ולהסמיך כ"ז למה שאמרו והלכתא גלוי מילתא בעלמא הוא ואפי' קרוב ואפי' אשה. דהא לעיל כתבתי די"ל דוקא אותן נשים שאינן נאמנות רק מדרבנן בזה אמרו חז"ל לפוסלן לאותן נשים החמש דנחשדו משום שנאה אבל היכא דמה"ת נאמנות אין מקום לחושדן דהא ע"פ דין קיי"ל דשונא כשר להעיד וכמו שמצאתי כעת בתשובת כנסת יחזקאל סוף סי' פ"ג שמחלק כן ע"ש. וע"כ אחר דאמרו והלכתא גלוי מילתא בעלמא הוא דהכוונה הוא דמה"ט נאמנות אף מה"ת וכמש"כ התשב"ץ בסי' פ"ג. וע"כ נאמנות אף אותן חמש נשים הפסולות להעיד על מיתה משום דבדאורייתא לא חשדינן אף לנשים דדעתן קלות. ע"כ זה אינו רק בדרבנן דפסולות מה"ט ולא במה דנאמנות מה"ת. או לפי מש"כ לעיל לבאר דלכן נאמנות בהכרת האח כיון דהאח שיבא לערער לומר דהוא אח ולא אותו שחלץ לה. דלא יהיה נאמן אם לא יהי' לו שני עדים משום דאף אם יהי' לו ע"א המסייעו לא יהי' נאמן לערער לאחר שהתירוה כבר אף לשיטת הרמב"ם והמחבר בסי' י"ז סעיף ל"ח. משום דשאני היכא דהאשה נאמנת מה"ת דבזה כ"ע מודו דאין ע"א נאמן להכחישה אם בא לאחר שהתירוה כבר וכמש"כ לעיל בארוכה. וכיון דבלא שני עדים שיבאו לסייעו לא יהיה נאמן לערער ע"כ מקרי זה כמו קלקול בידי שמים דאינה חשודה לקלקלה דיהי' מכשול בידי שמים על ידיה כיון דלא תנקום נקמתה כלל. ולכן אחר שאמרו והלכתא גלוי מילתא בעלמא הוא דמה"ט נאמנות מה"ת. וע"כ סיימו אח"ז ואפי' קרוב כו' דמה"ט אף הקרובים הנחשדות דמחמת שנאה אומרים כך בעדות מיתה אפ"ה הכא בעדות הכרת האח אינן חשודות לקלקלה אותה בידי שמים כיון דלא יכולים לקלקלה בב"ד בלא בירור גמור משום דמה"ת נאמנות וכנ"ל. והא דמצינו דא"נ הנך חמש נשים בטומאת סוטה להפסיד כתובתה הא התם דדיינינן להפסיד כתובתה בזה שפיר חשודות דאומרים כן מחמת שנאה. דמיד ינקמו את נקמתן שתפסיד כתובתה. אבל לא היכא דבא מכשול על ידיהם ולא יוכל לצאת לאורה שום נקמה כלל בלא בירור גמור ע"כ אמרו בזה בירושלמי דאינן חשודות לקלקלה בידי שמים. ואתי שפיר לפ"ז הסמיכות ואפי' קרוב ואפי' אשה בהוספות הואווי"ן להורות לנו דין מחודש הלז לאחר דאמרו מתחילה דגלוי מילתא בעלמא הוא:
לה
ואין לומר דהך ואפי' קרוב ואפי' אשה כוונת הגמ' להורות דאף עד מפי עד נאמן בהכרת האח וכמש"כ הב"ש בסי' קנ"ז ס"ק ב'. וכן עדות א"י מסל"ת. דז"א סברא כלל לומר דיהי' כוונת הגמ' להורות רבותא במה דאין זה במשמעות הלשון כלל. אכן לפי מש"כ דבא להורות על קרובים מן החשודים לקלקלה מחמת שנאה זה שפיר נכללו בלשון ואפי' קרוב להורות לנו דכל הקרובים הם בכלל להאמינם וכמו כן כשסיימו אח"ז ואפי' אשה דקאי על לעיל מיניה דאמרו ואפילו קרוב דמיירינן בקרובים. ועוד דעיקר דין של הב"ש הלז אין זה ברור כ"כ כפי מש"כ רע"א בתשובה סי' צ"ב דכתב לדון דעמפ"ע א"נ בהכרת האח כיון דבי' לא שייך לומר הטעם דמילתא דעביד לגלויי לא משקרי ביה דהא מצי לאשתמוטי נפשיה וכיון דלא שייך דייקא כ"כ בזה ע"כ י"ל דלא מהימן. וה"ה בעדות א"י מסל"ת לאו כ"ע ס"ל דיהי' נאמנים וכמבואר בסי' ז' גבי עדות שבוי'. ע"כ אין סברא לומר דהך ואפי' יהי' קאי על עמפ"ע וא"י מסל"ת. ובקונטרס א' מכבר כתבתי להעיר במה שכתב רע"א שם בתשובה למשקל ולמטרי אם עמפ"ע גרע מן אשה או לא והבאתי להירושלמי בסוטה פ"א ה"א ואכמ"ל. וכן אין סברא לומר דהך ואפי' קרוב יהי' הכוונה לאשמועינן דאף בממון יהי' נאמן קרוב ואשה וכמבואר בח"מ סי' מ"ט. כיון דלא מיירינן התם רק בענין חליצה ע"כ העיקר כמש"כ:
ענף ט
לו
והמ"מ ה' יבום פ"ד ה' ל"א הביא ג"כ לשון הגמ' ביבמות כמו המבואר בלשון הש"ס שלפנינו דח"א אפי' קרוב אפי' אשה והלכתא ואפי' קרוב ואפי' אשה עכ"ל. והרמב"ם שם כתב בזה"ל ואפי' אשה ועבד כו' נאמנין לומר זה פלוני אחי כו' בין לעדות ממון בין לעדות איסור שזה דבר העשוי להגלות כו' כמו שבארנו בסוף ה"ג עכ"ל. וי"ל דגם הרמב"ם נתכוין לכל מש"כ דהך הוספות הוא"ו דואפי' אשה הוא לאשמועינן כמו שכתבתי. והא דלא כתב הרמב"ם להמבואר בגמ' ואפי' קרוב י"ל דאתי שפיר למש"כ דכוונת הגמ' להורות דאף למאן דס"ל דעשו זכרים כנקבות בהך פסול דחמש נשים דמ"מ בהכרת האח נאמנין. דכיון דקיי"ל כמאן דס"ל דלא עשו זכרים כנקבות ע"כ לא הוצרך הרמב"ם לכתוב להך ואפי' קרוב רק כתב ואפי' אשה דזהו להורות הרבותא דנא וכמש"כ. ואף דסיים הרמב"ם כמו שבארנו סוף ה"ג דמיירי שם בעדות מיתה ושם א"נ הנך חמש נשים. מ"מ י"ל דהכא בענין הכרת האח עדיפא נאמנות שלהם וכדחזינן דהכא כתב הרמב"ם דאף בעדות ממון סומכין בכה"ג היכא דמעיד על הכרתו רק דכוונת הרמב"ם הוא דשם בסוף ה"ג מוזכר ענין הך מילתא דעביד לגלויי אבל הכא הוא עדיף ביותר. וכן הרי"ף והרא"ש כתבו כלשון הגמ' ואפי' קרוב ואפי' אשה רק מתחילה כתבו ג"כ דח"א בקרוב ואפילו אשה. וי"ל דמתחילה שייך שפיר הלשון ואפי' אשה דזהו רבותא יתירה על מה שאמרו מקודם דקרוב מהימן. [ועיין בספרי נחל יצחק סי' ל"ה סעיף ה' ענף ח'] אבל ממה שאמרו אח"ז ואפילו קרוב ואפילו אשה הוא להורות הך דין המחודש דאל"כ על מה קאי הך וא"ו דואפי' קרוב דהוא התחלת הענין. ואף דאנן קיי"ל דלא עשו זכרים כנקבות עכ"ז י"ל דכוונתם בהך לישנא לאשמועינן דכמו דלהך מ"ד דעשו זכרים כנקבות דעכ"ז הכא בהכרת האח נאמנין. דה"ה לדידן בהנך חמש נשים. דהכא בהכרה נאמנין וכמו הטעמים שנתבארו בעז"ה. ובמש"כ לעיל בכוונת הרמב"ם דס"ל ג"כ דהוספות הואווי"ן הוא בדיוק. יש לעיין בזה ע"פ מש"כ השאגת אריה בסי' ל' בשיטת הרמב"ם שם וקצרתי:
לז
ואחר כותבי כ"ז ראיתי בתשובת רע"א זצ"ל בשולי מכתב סוף סי' צ"ב שהקשה על הא דיבמות (דף ל"ט) דל"ל למימר והלכתא כו' הא בלא"ה הלכה כמאן דמיקל מינייהו וכן הקשה עלה דיבמות (דף מ"א) ונשאר בצ"ע. אכן לפמש"כ בעז"ה ברור דאין זה קשה כלל. ולדינא נראה לי ברור דאף החמש נשים נאמנות בהכרת החלוץ. וכמו דמשמע מן דברי המרדכי. פ' מ"ח הנ"ל. וראיתי במרדכי שם דמסיק דאפי' מתכוונין להעיד נאמנין אותן הפסולים להעיד דמשום עיגונא אקילו בה. וכן ראיתי בהגהות מיימוני סוף ה"ג שכתב כן. וסוף דברי המרדכי הזה הובא בב"ש סי' קנ"ז ס"ק ב' בקצרה שכתב ועיין בהגהות מיימוני ובמרדכי פ' מ"ח הפסולים כשרים להעיד אפילו אינן מסל"ת עכ"ל. ואפשר להעמיס זה בלשון הב"ש הזה שכוונתו דאף החמש נשים כשרים להעיד אפילו אינן מסל"ת ועיין בסי' י"ז בב"ש ס"ק י"ג. אכן באמת קשה להעמיס כן בכוונת הב"ש דהא כתב ועיין בהגהות מיימוני. והנה הגהות מיימוני סוף ה' גירושין לא הזכיר כלל להנך חמש נשים. ועכ"ז העיקר כמש"כ לדינא דנאמנות החמש נשים בעדות הכרת האח. ושם בהגהות מיימוני הביא ג"כ להא דיבמות דאשתמודעינהו גלוי מילתא בעלמא ואפי' מפי קרוב ואפי' אשה כו'
לח
ועוד יש לדון להקל ולצרף לסניף בנ"ד ע"פ מש"כ הכ"מ פ' י"ב ה"ג ה' ט"ז על מש"כ הרמב"ם שם גבי ה' נשים שאינן מעידות במיתת בעלה שמא יתכוונו לאוסרה עליו ועדיין הוא קיים דזהו ללמדינו שאם מת בעלה כו' שאינן חשודות להעיד שקר אלא להפריד בינו לבינה בלבד עכ"ל הכ"מ. והובא בב"ש סי' י"ז ס"ק י"ג. ולפ"ז י"ל דהא דמבואר בסי' קנ"ח סעיף ד' דחמש נשים פסולות להעיד על מיתת היבם היינו דוקא בזמן שהי' נוהג מצות יבום א"כ עדיין לא נסתלקת האשה מן בית בעלה דעדיין היא זקוקה ליבם אחי בעלה. אבל האידנא דלא נהגו ביבום א"כ מיד שמת בעלה היא נפרדת מבית בעלה ומן אחיו ע"כ בכה"ג לא תקנו חז"ל לפוסלן. ואף שיש לומר דזה הוי כמו דבר במנין דאף שבטל הטעם דמ"מ צריך מנין אחר להתירו. עכ"ז בזה כבר כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ח' ענף ו' להוכיח דבמקום עיגון לא מעגנינן איתתא בשביל דבר [שבמנין] היכא דבטל הטעם. וע"כ בנ"ד במקום עיגון יש לצרף זה ג"כ להיתירא. ועוד יש לסמוך על סברת כת"ר דהיכא דניסת לבעלה אחר מיתת חמותה דכה"ג לא הי' בכלל הגזירה דגזרו דבת חמותה פסולה להעיד. וכמה שהשיג הנו"ב בסי' ס"ד וראיה לזה דהא לא אמרו אחותו רק בשם בת חמותה. והאריך כת"ר בדברים נכונים לבאר זה. ע"כ מכל הלין טעמי דעתי מסכמת לדעת כת"ר להיתירא. והעיקר לדעתי דחמש נשים נאמנות בהכרת האח:
ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק.