אור ברסלב

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן נד

סימן נג

נשאלתי נידון זוג א' זקנים שלא הי' להם בנים ונחלה וגירש את אשתו ואח"ז עמד מחוליו והי' דרים ביחד בדירה א' עם אחיו וב"ב ולפעמים היה אחיו נוסע לאיזה מקום כן היה משך שנה אחת לאחר הגט וכעת מת ונשאלתי אם צריכה אשתו חליצה או לא:

א

תשובה עיקר המקור הוא בגיטין (דף פ"א) דאף לא ראוה שנבעלה צריכה גט וכמו שפסקו הראשונים והרי"ף והרמב"ם פ' י' ה' גירושין ה' י"ח אך הר"נ והריטב"א שם כתבו דיש פוסקין כר' יוחנן דבלא ראוה שנבעלה א"צ גט. אבל לדינא לא הובא שיטה זו כלל בשו"ע. וע"כ העיקר דבנתגרשה מהנישואין אף בלא ראוה שנבעלה צ"ג משום דהן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה:

ענף א

ב

והנה רש"י שם בד"ה בלא ראוה שנבעלה כתב דהא דצריכה גט שני זהו משום דאמרינן כיון דלבו גס בה ודאי בעל ואין אדם בועל בעילת זנות ואיכא קדושין עכ"ל. משמע דס"ל לרש"י דבנתייחדה מן הנשואין צריכה גט בודאי. אכן בהרמב"ם שם מבואר דבלא ראוה שנבעלה אף דנתייחד עמה בפני עדים דצריכה גט רק מספק. וכן הוא בשו"ע בסי' קמ"ט סעיף ב' וסעיף ד'. והנה החתם סופר אה"ע ח"ב סי' נ"ט כתב להסביר במה דכתבו דה"ל רק ספק קדושין. דאף דאיכא רוב מ"מ יש הכא תרי מיעוטים היינו מיעוט המעמידים א"ע בלא בעילה ומיעוט מהבועלים שעושים בעילתן בעילת זנות ובצירוף שני מיעוטים ה"ל ספיקא כו' עכ"ל. וכעין זה מצינו בב"ב (דף צ"ג ע"א) תוס' ד"ה איכא למימר כו' וסמוך מיעוטא דמפילות למיעוט דמביעתותא הפילה כו'. והוי מחצה על מחצה עכ"ל. וכעין זה הוא בברכות (דף נ"ג ע"א) ה"ל מיעוטא לכשפים ומיעוטא לגמר כו' ופליגי ת"ק ור' יוסי. ועיין בשו"ת בית אפרים סי' ב' מזה. וכעין זה כתב הר"נ לחולין פ"ג בסוגיא שם (דף ס"ג) דלוקחים ביצים ומקשה הגמ' ודלמא דעוף טמא כו' והקשו התוס' דניזל בתר רובא ותירצו זה. אבל הר"נ והרשב"א שם כתבו דיש שמתרצין דזהו משום דסמכינן מיעוטי דטריפות למיעוטי דעוף טמא וה"ל פלגא. אך הרשב"א דחה לזה התירוץ משום דה"ל להש"ס לומר דלמא דעופות אסורות נינהו ומדקאמרי ודלמא דעוף טמא משמע דבזה בלבד נסתלק הרוב וע"כ מוכרח לתרץ כמש"כ התוס' שם. וידעתי מה דיש לחלק דשא"ה דהם שני מיני אסורים מחולקים וע"כ לא מצרפינן התם הנך ב' מיעוטים לדחות את הרוב. ועיין בחוות דעת ליו"ד סי' ס"ג מה שמפלפל בזה בדברי התב"ש שם וקצרתי. ועיקר דברי החתם סופר הנ"ל שכתב דהא דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דזהו בגדר רובא. כעין זה כתב התה"ד בסי' ר"ז בהך חזקה א"א עושה בעילתו בעילת זנות וכיוצא בו בשארי חזקות דבש"ס דהם באים מן הרוב. וזהו רובא אלימתא ע"ש:

ג

וכן אפשר לומר בסברת הרמב"ם והטוש"ע דפסקו בנתייחדה מן הנשואין דרק מטעם ספק שמא נבעלה אמרו דצ"ג ולא מצד וודאי. דהטעם הוא ע"פ הא דבכורות (דף כ') דרבינא ס"ל דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא. ומשמע בהרמב"ן במלחמות בקדושין בסוגיא דסבלונות דס"ל דרובא דתלוי במעשה דמה"ת לא הוי רובא. וכן משמע בחי' הרשב"א לחולין (דף י"ב) ובר"נ שם דמה"ת לא הוי רובא ע"ש. ועיין במקנה לקדושין (דף נ' ע"ב) בתוס' ד"ה מקדשי והדר מסבלי שהביא לדברי הרמב"ן הנ"ל ומפלפל בזה ע"ש. ועיין במג"א סי' ח' ס"ק י"א מש"כ בשם הב"ח בזה ובפרמ"ג שם ובספרו שושנת העמקים כלל י"ב מזה ומחלק שם דשאני היכא דאלימא החזקה טובא. ולפ"ז אפשר לומר כמו כן במה דאמרו בנתייחדה מן הנשואין דחששו דשמא נבעלה ולא מצד ודאי. דזהו דאף דנימא דשייך לדון בזה דהוי רובא, וכמו שנראה מפי' רש"י שם. אפ"ה כיון דזה מקרי רובא דתלי במעשה ע"כ לא הוי זה רוב גמור. אכן לפי מה שכתבו התוס' בבכורות (דף כ') ד"ה רובא דתלי במעשה דתשמיש דאדם לא חשוב תלי במעשה כו'. א"כ אין לומר למה שכתבתי. אבל לפי מש"כ התוס' ביבמות (דף קי"ט ע"א) בד"ה ר"מ היא וכו' א"נ אין חשוב תלי במעשה אלא ממילא הוא שאדם בא על אשתו עכ"ל. א"כ הכא שגירשה כבר וקודם שבא עלי' אינה אשתו עדיין ע"כ שפיר יש לדון למש"כ דמשום רובא דתלי במעשה אמרו דאינה צריכה גט רק מספיקא משום דלא אזלינן בזה בתר רובא לפי דהוי רובא דתלי במעשה. וכש"כ לפי תי' הראשון של התוס' שם ביבמות דשפיר יש לדון להטעם הלז למאן דס"ל דרוב דתלי במעשה לא הוי רובא. ועיין בבינת אדם שער רוב וחזקה סי' ד' במה דשקלי וטרי שם בענין רובא דתלי במעשה. ובספרי נחל יצחק סי' ע"ח סעיף א' ס"ק ב' ענף ט' מזה. ועיקר הדברים ארוכין וקצרתי:

ד

והנה ראיתי בבית מאיר שכתב בשם המ"מ בפ"א ה' נחלות ה' ט' בשם הירושלמי גיטין פ' מי שאחזו ה' ד' עלה דראוה שנתייחדה עמו דאמרו דהיא כא"א לכל דבר דמוכח דס"ל בהא דאמרו הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דהוי קדושין בודאי וסיים בצ"ע עכ"ל. הנה לפי מה שכתבתי י"ל דהירושלמי ס"ל כהמ"ד דחולק בבכורות (דף כ') על רבינא וס"ל דגם רובא דתלי במעשה הוי רובא. ע"כ ס"ל הכא דהוי קדושין בודאי מטעם רובא. אכן אנן דס"ל דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא כדקיי"ל לדינא. ע"כ שפיר פסק הרמב"ם והטוש"ע דלא הוי רק קדושי ספק. ואף דהיכא דהוי חזקה אלימתא בזה מוכח מכמה דוכתי דאף היכא דתלי במעשה הוי רובא וכמש"כ הפרמ"ג שהובא לעיל. עכ"ז חזינן הכא דר' יוחנן ס"ל דלא אמרינן כלל להך דהן הן עידי יחוד כו' ובלא ראוה שנבעלה א"צ גט כלל. א"כ חזינן דלא הוי חזקה אלימתא כ"כ. ע"כ אין לנו להרבות בפלוגתא יתירה אלא אמרינן דדינו ככל רובא דתלי במעשה דלא הוי רובא לאסור מן דין ודאי אלא מספיקא חיישינן:

ה

אך עיקר דברי הבית מאיר בכוונת הירושלמי דגיטין אין זה מוכרח לפי מה שפירש שם הפני משה והקרבן העדה דפירשו דהירושלמי קאי שם על המשנה דמה היא באותן הימים דר"י אמר. דה"ה כא"א כו' ע"ש. ויש לדון הרבה בדברי השגת הראב"ד בפ"א ה' נחלות שם וקצרתי. וכן הי' מקום לומר עוד דלכן פסק הרמב"ם בנתייחדה מן הנשואין דאינה צריכה גט רק מספיקא משום דמספקא ליה אי פסקינן כהסתם משנה דגיטין. או כר' יוחנן דאמר שם דבלא ראוה שנבעלה א"צ גט. והא חזינן דהר"נ והריטב"א כתבו בשם יש סוברין למפסק הלכה כר' יוחנן כנ"ל. ע"כ לא הכריע הרמב"ם לפסוק כהסתם משנה מצד ודאי רק מספיקא דשמא הלכה כר' יוחנן. וה"ל ככל ספיקא דדינא. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם בגיטין שם וקצרתי. לפי דהמ"מ בפ"י ה' גירושין והבית יוסף כאן כתבו כולם בשיטת הרמב"ם דפסק כסתם מתניתין דאף בלא ראוה שנבעלה אמרינן הן הן עידי יחוד כו'. ע"כ לא שייך לומר למה שכתבתי כעת והעיקר כמש"כ לעיל:

ענף ב

ו

וראיתי בישועת יעקב בסי' קמ"ט דהקשה דמנלן להרמב"ם והטוש"ע לומר דרק מספיקא אמרו דהן הן עידי יחוד כו' דהא פשט הלשון הוא דאחר שנתייחדה אמרינן דודאי נבעלה וצריכה גט בודאי ונשאר בקושיא:

ז

ולענ"ד נראה להביא ראיה לשיטת הרמב"ם והטוש"ע במה דכתבו דהוי רק ספק. מהא דכתובות (ד' כ"ז ע"ב) דאמרו בגמ' אם יש עדים אפילו עבד ושפחה דידה נאמנים ורמינהו לא תתייחד עמו אלא ע"פ עדים ואפילו עבד ושפחה חוץ משפחתה כו'. א"ר פפי בשבוי' הקילו ר"פ אמר הא בשפחה דידה כו' רב אשי אמר התם דשתיקתה מתירתה כו' הכא דשתיקותה אוסרתה מהימנא כו' תרתי לא עבדא כו' עכ"ל הגמ'. והתוס' שם בד"ה לא תתייחד כו' כתבו דכאן פי' בקונטרס משום גט ישן ואלו בגיטין (דף ע"ג) פירש דהטעם הוא משום חשש קדושין כו'. אבל לר"ת דמפרש מה היא באותן הימים קאי אמהיום אם מתי כו' עכ"ל התוס'. וכן מבואר בגיטין (דף ע"ג ע"א) ברש"י שם ד"ה לא תתייחד. כו' שכתב שמא יבא עלי' דאיכא למ"ד חיישינן שמא בעל לקדושין וצ"ג ולמאן דלא חייש מ"מ פנוי' היא כו' והתוס' שם בד"ה לא תתייחד כו' הביאו לפי' רש"י ולפי' ר"ת כו'. וכ"כ הרע"ב בפ' ז' דגיטין משנה ד'. ועיין ברמב"ם פ' ח' ה"ג ה' ב' מזה:

ח

והנה לפי' רש"י דהך דלא תתייחד כו' הוא משום חשש קדושין או משום שיבא על הפנוי'. יש להקשות בעיקר קושיות הגמ' כאן בכתובות עלה דעבד ושפחה נאמנין ורמינהו לא תתייחד כו' הא זה פשוט בכמה דוכתי דאיסור שבוי' אינו אלא מדרבנן. א"כ הא אין שום דמיון כלל הך דשבוי' דהוי רק מדרבנן. להאי דלא תתייחד כו' דהוי שם איסור דאורייתא הן החשש קדושין והן החשש שיבא על הפנוי' בלא קדושין. דאי נימא כפשטות לשון רש"י גיטין (דף פ"א ע"ב) ד"ה בשלא ראוה שנבעלה כו' שכתב כיון דלבו גס בה ודאי בעל ואין אדם בועל בעילת זנות ואיכא קדושין עכ"ל. א"כ יש בזה איסור ודאי מה"ת לפי מה שכתב הרמב"ם בפ"א ה"א ה' ד' במ"מ ובלח"מ שם דהבא על הפנוי' בלא קדושין יש איסור דאורייתא ועיין באה"ע סי' כ"ו מזה. וכש"כ למ"ד דחייש לקדושין דיש התם איסור ודאי מדאורייתא. וקשה דמאי הקשה הש"ס שם בהך ורמינהו. הן אמת דרב פפי מתרץ כן דבשבוי' הקילו. אבל אכתי תקשה לרב פפא ורב אשי שם דמהדרי לתרץ בתירוצים אחרים דאמאי לא ניחא להו לחלק. כן בפשיטות דהא לכ"ע שבוי' אינו אלא דרבנן. ואף אם נדחוק לומר דהם ס"ל דאיסור שבוי' דהוא בחשש איסור מה"ת ע"כ ה"ל כדאורייתא ולכן, הוכרחו לחלק בחלוקים אחרים. עכ"ז הא יש לחלק דשאני איסור שבוי' דעכ"פ לא הוי רק חשש ספק איסור משא"כ הך דלא תתייחד דהוי איסור ודאי מה"ת ואיך אמרו ורמינהו כו':

ט

ועוד קשה במה דמתרץ רב אשי שם התם דשתיקתה מתירה כו' דמשמע מזה דלתירוץ רב אשי הדין הוא דגם בהך דלא תתייחד כו' אם תגיד השפחה דלא נבעלה אז באותו זמן שנתייחדו דתהי' מהימנא משום הסברא דאמרו שם דתרתי לא עבדי. וקשה דהא אי נימא דבהך דלא תתייחד איכא ודאי איסור דקדושין משום דודאי נבעלה וכפשטות דברי רש"י בגיטין (דף פ"א) ובקדושין (דף ס"ה ע"ב) בד"ה אמרינן הן הן עידי יחוד כו' משראוה שנתייחדה עמו אין צריך להעיד על הביאה דכיון דלבו גם בה מחזיקינן אותו בחזקת שבא עלי' לשם קדושין עכ"ל. וכעין מש"כ התה"ד בכזה דהוי חזקה מחמת רובא. א"כ לפ"ז הדין נותן דלא תהי' השפחה נאמנת לומר דלא נבעלה. דהא אפילו עד אחד כשר לא מהימן נגד הרוב אף באיסורין וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ז ע"ש. וכש"כ בערוה דוודאי לא מהימן ע"א נגד הרוב. א"כ תקשה דמאיזה טעם תהי' נאמנת שפחתה לומר דלא נבעלה דהא זהו נגד הרוב. דהא חששו בשפחתה משום שלבה גם בה כו'. וכן תקשה באמת על דברי הריטב"א בגיטין (דף ע"ג) במשנה דלא תתייחד כו' דכתב דהנכון הוא כמו שפירש רש"י דאין זה משום גט ישן אלא משום איסור פנוי' או משום חשש קדושין ודוקא בדאיכא עידי יחוד כו' ואפ"ה אי איכא עבד ושפחה לא חיישינן לביאה כלל חוץ משפחתה מפני שלבו גם בה ואם תבא ותעיד אפילו שפחתה נאמנת כדאמר בכתובות דתרתי לא עבדה והא דאמר התם דשתיקתה מתירתה. להאי לישנא דפי' טעמא משום פנוי' לישנא דמתירתה לא אתי שפיר כו' אבל לטעמא דחשש קדושין א"ש דאי שפחתה מהימנא כשאר עבדים שתיקותה ודאי מתירתה כו' עכ"ל הריטב"א. הרי מפורש בהריטב"א דלרב אשי דתירץ דשא"ה דשתיקתה מתירתה דמשמע דבאמרה שפחתה דלא נבעלה נאמנת אף במקום דאיכא חשש קדושין בדאיכא עידי יחוד. א"כ שפיר הקשיתי דאי נימא דהוי ודאי קדושין בדאיכא עידי יחוד משום דכיון דגייס בה א"כ אנן סהדי דנבעלה. וגם בדאיכא שם שפחתה אמרו דזה מקרי יחוד מפני שלבה גס בה וע"כ אין לחלק בזה כלל. א"כ תקשה דאמאי תהי' שפחתה נאמנת לומר לא נבעלה. והא אף ע"א כשר הדין נותן דלא מהימן נגד הך חזקה דהוי כמו רובא וכש"כ עבד ושפחה וכש"כ שפחתה לא תהי' נאמנת. ועיין באה"ע סי' י"ז סעיף ג' בח"מ ס"ק ט' ובב"ש שם ס"ק י':

י

וכיוצא בזה ראיתי בחי' הרשב"א לגיטין (דף ע"ג) בד"ה לא תתייחד עמו ירושלמי כו' ולפיכך אם אין שם עדים אחרים כו' אבל שפחה דידה כו' אם אמרה דלא נתעסקו דהתם ודאי מהימנא דתרתי לא עבדי כדאיתא בכתובות (דף כ"ז) ולפי מה שפסק האלפסי שם כר"פ כו' אפילו העידה בפי' לא מהימנא אלא במסל"ת וכן פסק הנגיד זצ"ל כו' עכ"ל הרשב"א. הרי דס"ל להרשב"א דשפחתה במסל"ת נאמנת. וקשה דהא קיי"ל דמסל"ת אינו נאמן בדאורייתא רק בדרבנן א"כ הא הרשב"א שם דכתב שם בסופו לפי' רש"י דחיישינן לשמא קידשה כו' ואפ"ה כתב בפשיטות מתחלה שם דמסל"ת נאמנת. וע"כ מוכח מזה דהרשב"א ס"ל דאף למאן דחייש לשמא קידשה אם איכא עידי יחוד דמ"מ אין בזה רק איסור דרבנן. והנלע"ד דהרשב"א הוכיח כן ממה דהקשה הש"ס בכתובות ורמינהו עלה דעבד ושפחה נאמנין מהא דלא תתייחד עמו כו'. דמוכח מזה דבמה דאמרו הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דעיקר החשש בזה אינו רק מדרבנן משום דלא הוי רק ספק שמא נבעלה. ואין זה רחוק כ"כ דהא חזינן דאיכא למ"ד דבלא ראוה שנבעלה א"צ גט אף בנתגרשה מן הנשואין. וע"כ י"ל דאף למאי דקיי"ל דצ"ג דאין זה רק מדרבנן משום דמה"ת לא חיישינן לזה וכמו בכל יחוד דאין אוסרין על היחוד. וגם ביחוד עם אשתו שגירשה דאף דלבו גס בה ס"ל להש"ס דגם בזה דינו מה"ת דלא ניחוש שמא בעלה וכמו בכל יחוד. וגם כיון דלא הוי רק ספק ע"כ ממילא מוקמינן על חזקת היתר וחזקת פנוי' וע"כ אינו רק מדרבנן. ולכן שפיר הקשה הש"ס כן בהך ורמינהו כו'. ורב פפי מתרץ דשאני בשבוי' דהקילו דזה קיל מן האיסור דלא תתייחד כו' משום דהקילו בזה יותר. כן מוכח מדברי הרשב"א בחידושיו במש"כ דמסל"ת נאמנת בזה:

יא

והנה בני היקר הרב הגאון אב"ד דמיטאוי מ' צבי שיחי' אמר בזה דהא מצינו כעין זה בחולין (ד' ג' ע"א) דרבא הוכיח דסמכינן על יוצא ונכנס לכתחילה מהא דהמניח כו' ומדמה הך דיין נסך לשחיטה וכמו שהעיר שם הפני יהושע בזה ע"ש. א"כ כמו כן י"ל הכא במה דאמרו בש"ס ורמינהו כו' עכ"ל בני שיחי' ויש לי הרבה לדון ולחלק ומחמת האריכות קצרתי. אבל אף דנימא כן מ"מ ממה דאמר רב אשי בלשון התם שתיקותה מתירתה דמשמע דאם תאמר בפירוש דלא נבעלה תהא מהימנא וכמש"כ הריטב"א. מזה מוכח בודאי דאף דאמרו הן הן עידי יחוד כו' מ"מ אין זה איסור ודאי רק משום ספק חששו בזה לפי דאין זה בגדר הרוב. וע"כ מהימן אף עד אחד בזה וה"ה עבד ושפחה וכמו באיסורין דע"א נאמן במקום ספק איסור. ואף דהוי דבר בערוה עכ"ז הא ידוע מש"כ הר"נ לקדושין (דף ס"ג) דזהו דוקא היכא דמוציא מהחזקה אבל היכא דמעמידה בחזקתה נאמן ע"א. א"כ ה"ה כאן דיש לה חזקת היתר וחזקת פנוי' ע"כ נאמן ע"א וה"ה עבד ושפחה דדין זה הוי כמו כל איסורין. ועיין בב"ש לאה"ע סי' י"ז ס"ק י' שכתב דהנידון דשם מיירי בעבד כשר ועיין במראות הצובאות שם. א"כ מוכח מסוגיא זו דכתובות (דף כ"ז) הנ"ל דהך חשש קדושין ביחוד עם אשתו שגירשה אין זה איסור ודאי אלא איסור ספק וע"כ נאמנת שפחה בזה:

יב

והא דמבואר בירושלמי לגיטין פ' ז' ה' ד' דעבד ושפחה אינן נאמנין שם אלא הטעם הוא דבוש מלשמש בפניהם ואין זה מקרי יחוד והובא זה בחידושי רשב"א לגיטין שם. י"ל דהירושלמי ס"ל כמו דמתרץ רב פפי בכתובות (דף כ"ז) דבשבוי' הקילו ביותר. ולכן בדין דלא תתייחד עמו החמירו ביותר וע"כ אין עבד ושפחה נאמנין. וכש"כ דא"ש לפי מש"כ המ"מ בפ"א ה' נחלות בשם הירושלמי דגיטין שם דס"ל דהך הן הן עידי יחוד כו' הוי כא"א ודאית והובא לעיל. א"כ הירושלמי כאן אזיל לשיטתו וכתב דאין עבד ושפחה שלה נאמנין כלל משום דהוי איסור ודאי בגדר הרוב ואינן נאמנין לנגד הרוב. משא"כ הש"ס דילן דהקשה בפשיטות בהך ורמינהו דלא תתייחד כו' ולא חילקו דשאני התם דהוי איסור ודאי. דמוכח מזה דס"ל להש"ס דאף דאמרו בגיטין סוף פ' ח' דהן הן עידי יחוד כו' מ"מ אין זה איסור ודאי. וביותר מוכח כן ממה דאמר רב אשי התם שתיקותה מתירתה כו' דמוכח מכל זה דס"ל להש"ס דילן דאין זה איסור ודאי רק ספק איסור וגם זהו רק מדרבנן. וע"כ ס"ל להרשב"א דמסל"ת נאמן כנ"ל. ומזה הסוגיא הוכיח הרמב"ם והטוש"ע לפסוק דבלא ראוה שנבעלה אף דחששו לקדושין מ"מ אין זה אלא מספיקא. וכן מורה לשון רש"י בגיטין (דף ע"ג ע"א) ד"ה לא תתייחד עמו שכתב לא תתייחד עמו כו' דאיכא למ"ד חיישינן שמא בעל לשם קדושין כו'. הרי דגם רש"י ס"ל דאין זה רק חשש ספק ומש"כ רש"י בגיטין (דף פ"א) כנ"ל יש ליישב דלא סתרי אהדדי וקצרתי:

ענף ג

יג

והנה ראיתי בפני יהושע לכתובות (דף כ"ז) בתוס' ד"ה לא תתייחד כו' שכתב ליישב קושית התוס' שם מעל רש"י דלכן פי' רש"י שם דזהו משום איסור גט ישן משום דהיה קשה לרש"י דלמה לא תירץ רב פפא לחלק דבשבוי' הקילו כדאשכחן בדוכתי טובא כו' ע"ש בפני יהושע. ובאמת ראיתי שכן כתב השמ"ק שם לתרץ לקושיות התוס' הנ"ל והקדימו בזה התירוץ. אכן בשיטת הרמב"ם שפיר י"ל דהוכיח לדינו מן הסוגיא הלזו. ובאמת לא מיבעיא לפי' רש"י בגיטין (דף ע"ג) דהך דלא תתייחד אין זה משום גט ישן רק משום חשש בעילה וקידושין דודאי איכא להוכיח להך ראיה שהבאתי לסייע דעת הרמב"ם והשו"ע. ואף לפי מש"כ התוס' שם בד"ה לא תתייחד בשם הר"ת והר"ח בפירושם שם. עכ"ז הא כתבו התוס' שם דרק לר' יהודה הטעם הוא משום גט ישן אבל לר' יוסי הטעם הוא משום קדושין. א"כ הכא דאמר רב אשי דהתם שתיקותה מתירתה דמשמע אבל אם אומרת נאמנת דזהו לכל הענין הנשנה שם בהמשנה דגם לר' יוסי דהטעם הוא משום קדושין דג"כ נאמנת באומרת בפי' א"כ יש להוכיח כן לכל הפירושים. וביתר דברי הפני יהושע לכתובות שם (דף כ"ז) הנ"ל יש לי הרבה להאריך ואכמ"ל:

יד

ועוד נלע"ד להסביר סברת הרמב"ם והשו"ע שכתבו דבלא ראוה שנבעלה דצ"ג דאין זה רק מספיקא אף דנימא דהך הן הן עידי יחוד כו' דזהו בגדר רובא וכמש"כ התה"ד דמ"מ אין זה אלא ספק. דהא מבואר בכתובות פ"א ברא"ש סי' י"ח בשם ר' יונה דברי וחזקה עדיפא מרובא וע"כ נאמנת לומר משארסתני נאנסתי אף להוציא מן חזקת ממונא ונגד הרוב דרצון וכמבואר בכתובות (דף י"ב). וע"כ הכא אף דנתייחדה כיון דלא ראוה שנבעלה והיא אומרת ברי לי דלא נבעלתי א"כ יש לנו ברי בצירוף חזקת פנוי' דזהו עדיפא מן הרוב. ואף להחולקים שם על הרבינו יונה. וכמבואר באה"ע סי' ס"ח סעיף ז' בהרמ"א. עכ"ז ע"י הך ברי בצירוף חזקת פנוי' משווי ליה לספיקא עכ"פ. וכן כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ו' להסביר עפ"ז להא דלא קטלינן ע"פ סימנים ע"ש. ועי' באה"ע סי' קמ"ט בב"ש ס"ק ד' מה שהביא בשם הש"ג בשניהם מודים שלא בא עלי'. אך אנן מיירינן בהיא אומרת ברי אף שאין האיש לפנינו. ובודאי מיירי כל הסוגיא דגיטין (דף פ"א) בהיא אומרת ברי דלא נבעלתי דאל"כ איך פליג שם ר' יוחנן וס"ל דבלא ראוה שנבעלה א"צ גט דהא נאמנת לשוויא נפשי' חד"א ומוכח דמיירינן באומרת ברי דלא נבעלתי וע"כ שפיר י"ל ה"ט. והא דסוטה לאחר קינוי וסתירה נאסרת לבעלה אף דאומרת ברי דטהורה אני. שא"ה לאחר קינוי וסתירה דהוי רגלים לדבר והתורה עשאתו לספק. וגם הא עכ"פ לא הוי שם רק ספק. וע"כ הכא אף דנתייחדה ואיתרע קצת חזקתה מ"מ יש לנו חזקת פנוי' וחזקת היתר ואף דאיתרעי קצת מ"מ הא מה"ת אף חזקה דאיתרעי קצת ג"כ מהני. רק מדרבנן לא סמכינן על חזקה דאיתרעי וכמש"כ הפני יהושע בכתובות (דף כ"ג ע"א) בתוס' ד"ה תרווייהו בפנוי' כו' דלא סמכינן על חזקה דאיתרעי מדרבנן ע"ש. ועיין בגיטין (דף י"ז ע"א) בתוס' ד"ה משום בת אחותו כו' ובפני יהושע שם ובפני יהושע לקמן (דף כ"ח ע"א) בגמ' ד"ה א"ל תרומה אגיטין קא רמית כו' וקצרתי. ונתבאר די"ל דאף דנימא דהך הן הן עידי יחוד כו' הוי זה בגדר רובא. דמ"מ ע"י אמירתה ברי ובצירוף חזקת פנוי' וחזקת היתר שלה דמהני מה"ת דה"ל רק ספיקא וע"כ שפיר כתבו הרמב"ם והטוש"ע דלא הוי רק ספק. והעיקר הוא כמש"כ לעיל דהרמב"ם הוכיח כן מן הך סוגיא דכתובות (דף כ"ז) הנ"ל:

טו

והנה בישועת יעקב בסי' קמ"ט שהקשה על הרמב"ם והשו"ע דהא ה"ל קדושין בלא עדים כמו בכת א' אומרת ספק קרוב לו כמבואר באה"ע סי' ל'. הנה באמת אין זה קשה כלל לפי מש"כ הנתיבות בכללי התפיסה ס"ק ז' דהטעם הוא התם דהוי בגדר חצי דבר כו' וכ"כ הנתיבות בספרו קהלת יעקב על אה"ע סי' ל' סעיף ה' ע"ש. משא"כ הכא לא שייך ה"ט דהא לא היו יכולים לראות יותר. וכן מוכח מכמה דוכתי וקצרתי:

טז

וראיתי בביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' קמ"ט ס"ק ו' שכתב על מש"כ המחבר הן הן עידי יחוד כו' לפיכך היא ספק מקודשת כו' וכתב ע"ז בזה"ל דאפילו ודאי ראוה שנבעלה אינו אלא ספק כמש"ש (ע"ג ב') חוששין כו' עכ"ל. ודבריו אינם מובנים לי דהא מבואר בהרמב"ם ובשו"ע שם דבראוה שנבעלה ה"ל קדושי ודאי. וע"כ מה שאמרו בגיטין שם לשון חוששין אין זה ראיה כדמצינו בגיטין (דף מ' ע"ב) תוס' ד"ה חיישינן שמא זיכה לו כו' וחיישינן שמא במי מילין ע"ש. ואפשר דנתכוין למש"כ הח"ס המובא לעיל דהסביר הטעם במה דכתבו בלא ראוה שנבעלה ה"ל ספק קדושין. דזהו משום דמצרפין תרי מיעוטי מיעוט דאינם נבעלים ומיעוט דאינן מכוונים לקדושין וה"ל פלגא. ולפ"ז אתי שפיר כוונת הגר"א זצ"ל במה שכתב דאפילו בראוה שנבעלה ה"ל ספק. דכוונתו דעכ"פ מיעוט איכא ולכן אמרו בזה לשון חוששין משום קדושין דאף שכתבו התוס' דמצינו לשון חוששין על ודאי. מ"מ מיעוט איכא דאם ליכא אף מיעוט א"כ לא הי' שייך בזה לשון חוששין. ומש"כ הביאור הגר"א לשון ספק. כבר כתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ז לפלפל הרבה בדברי השמ"ק לב"מ (דף ו') דרוב אינו אלא ספק. וי"ל דלכן ה"ל ספק משום דהא איכא מיעוטא עכ"פ. וזה שכתב הגר"א זצ"ל דאף בנבעלה הוא ספק דהא איכא מיעוטא עכ"פ א"כ בלא נבעלה מצרפינן תרי מיעוטי כן יש לפרש דבריו הקדושים. ונתבאר בעז"ה דברי הרמב"ם והטוש"ע. וע"כ לדינא אין לנו לחוש לאיזה דיעה דס"ל דזה הוי קדושי ודאי כיון דלא הובא בשו"ע כלל אף בשם יש אומרים וע"כ אין לנו להסתפק כלל בזה. והעיקר דלא הוי אלא ספק מקודשת אף בדאיכא עידי יחוד:

ענף ד

יז

ועתה נשובה לבאר בנ"ד והוא דהא מבואר בשו"ע בסי' קמ"ט סעיף ב' ובהראשונים דבנתייחדה בפני ב' עדים וראו הוא והיא את העדים אז ה"ל ספק מקודשת וכעין זה הוא שם סי' קמ"ח סעיף ב'. אבל בלא ראו את העדים אין כאן חשש קדושין כלל. ודוקא בנשאה לשם אישות אז יש פוסקים דס"ל דהוי כאילו הי' עדים בעת הביאה כמבואר באה"ע סי' כ"ו בב"ש ס"ק א' ובסי' ל"א ב"ש ס"ק כ"ב בשם תשובת מיימוני והריב"ש דאף דלא הי' עידי יחוד הוי כעידי יחוד וכמו דאמרו כאן בריש סי' קמ"ט או שגלוי לכל כגון שנשאה. ועיין ביבמות (דף מ"ה ע"ב) תוס' ד"ה מי לא טבלה לנדתה כו'. אבל בלא נשאה לשם אישות כ"ע מודו דבעינן עידי יחוד ובאופן שראו את העדים. א"כ בנ"ד אף שדרו בבית אחד זה ערך שנה עכ"ז הא ליכא עידי יחוד ע"כ אין לנו למיחש כלל. לפי דיש בזה הרבה ספיקות ספק א' שמא לא נתייחדו ואף בעת שנסע אחיו מביתו עכ"ז הא הי' שם ב"ב של אחיו וגם שמא הי' שם אחרים ובאופן שלא הי' יחוד גמור. ואת"ל דהי' לפעמים יחוד גמור אכתי ספק שמא לא הי' היחוד בפני ב' עדים כשרים. ועוד ספק שמא לא נבעלה לשם קדושין. ולא מבעיא למה שכתבתי לבאר לסברת הרמב"ם והטוש"ע דלכן ה"ל ספק משום דהוי כמו רובא דתלי במעשה או דטעמא הוא משום דיש לה טענת ברי דלא נבעלתי בצירוף חזקה דלא נעשה מעשה המחודש של הבעילה. ויש לנו ספק אם נבעלה כלל אף בידוע שנתייחדה משום דמה"ת מוקמינן על חזקה דלא נעשה המעשה אף דאיתרעי וכמש"כ לעיל. א"כ לפ"ז אף בידוע שנתייחדה איכא ספק שמא לא נבעלה כלל וע"כ כ"ז שלא ידוע אם נתייחדה איכא הרבה ספיקות גמורים ספק א' שמא לא נתייחדה כלל. ואת"ל נתייחדה שמא לא הי' בפני עדים ובפרט הא בעינן שראו את העדים ואת"ל נתייחדה בפני עדים אכתי ספק שמא לא נבעלה כלל. ואף לפי מה שכתב החתם סופר דבספק שמא לא נבעלה יש לפנינו הרוב דודאי נבעלות בכעין זה. אך דאתי עלה משום דמצרפינן תרי מיעוטי מיעוט דאינן נבעלות ומיעוט דאינם מכונין לקדושין. ג"כ יש לנו ספק ספיקות גמורים ספק א' שמא לא נתייחדה וספק ב' שמא לא הי' היחוד בפני עדים ועוד ספק שמא לא הי' קדושין הן מהטעם דלא נבעלה והן מהטעם דלא נתכוונו לקדושין:

יח

ואף לפי דעת הסוברין דבידוע שנתייחדה בפני עדים ה"ל קידושי ודאי כדמשמע מלשון רש"י בגיטין (דף פ"א) [ולעיל כתבתי דמן רש"י בגיטין (דף ע"ג) משמע ג"כ דס"ל דאינו אלא ספק קדושין]. והמ"מ פ' א' ה' נחלות בשם הירושלמי וכפי כוונתו בהירושלמי. מ"מ גם לפי שיטתם יש לדון ספק ספיקא גמור דהא עדיין יש להסתפק אף אם נימא שנתייחדה מ"מ הא בעינן שיהי' שם עידי יחוד ובאופן שראו את העדים הכשרים. דיש לנו ספק א' שמא לא נתייחדו כלל מעולם לאחר שנתגרשו. ואת"ל דנתייחדו ונבעלה לשם קדושין אכתי ספק שמא לא הי' עדים כשרים באופן שראו את העדים. דאף דמבואר בלשון תשובת הרשב"א בסי' אלף רמ"ג המובא לבית יוסף לאה"ע סי' קמ"ח שכתב שאדם יודע שאין קדושין בלא עדים כו'. מ"מ הא מבואר באה"ע סי' ט"ו סעיף ל' דאם אמרה קדשני סתם ולא אמרה בפני שני עדים אין בדבורה כלום והוא מן תשובת הרא"ש כלל ל"ב. הרי דאף שאמרה מתחלה דקדשני נאמנת לומר דהי' קדושין בלא עדים. ואי אמרינן להך כללא דאדם יודע דאין קדושין בלא עדים וכעין הא דכתובות (דף ע"ג ע"ב) דאדם יודע שאין קדושין בפחות מש"פ כו'. א"כ הא הדין נותן דלא תהי' נאמנת לומר האמתלא דנתקדשה בלא עדים לאחר תכ"ד וכעין הא דאה"ע סי' ל"ז סעיף כ"ז ברמ"א שם ועי' בב"ש שם. והא דמבואר בסי' ל"ז שם דבאומר שהי' הקדושין לפני פסולי עדות א"נ רק תכ"ד ועיין שם בט"ז וב"ש. דמשמע מזה דה"ל טענה גרוע לומר דהי' הקדושין בלא עדים כשרים. וזהו כדמשמע מן תשובת הרשב"א הנ"ל דכתב דאדם יודע דאין קדושין בלא עדים. באמת אין מזה ראיה די"ל דמיירי התם בהא דסי' ל"ז סעיף כ"ז הנ"ל דהאב אמר שקידשה בפני עדים ואח"ז אומר שהי' עדים פסולים ע"כ כתבו דא"נ רק בתכ"ד. אבל באומרת קדשני סתם שפיר יש להסתפק שמא הי' קדושין בלא עדים וע"כ נאמנת לומר דהי' קדושין בלא עדים. והנה מן לשון הגמ' בקדושין (דף ס"ה ע"א) משמע דכ"ז דלא אמר בפירוש דקידשה בפני עדים כשרים י"ל דהי' עדים פסולים דהא אמרו שם הב"ע דא"ל קידשתיך בפני פלוני ופלוני והלכו כו' דמשמע מזה דאם לא אמר בפירוש כן רק אמר בלשון קדשתיך בפני עדים בלבד אכתי יש להסתפק שמא הי' עדים פסולים ומזה הוי סייעתא לדברי הט"ז באה"ע סי' ל"ז סעיף כ"ז שכתב דאף לאחר תכ"ד נאמן לומר שהי' הקדושין לפני עדים פסולים:

ועיין ברמב"ם ה' אישות פ' ט' ה' כ"ב ובאה"ע סי' מ"ו סעיף ב' ויש לי להאריך בזה הרבה:

יט

ובעיקר דברי הרשב"א הנ"ל דהובא בב"י סי' קמ"ח שכתב בזה"ל שאפילו הי' עדים מבחוץ כל שלא ידעו הם שיש עדים וכגון שנתייחדו ואח"כ באו עדים אין חוששין להם שאדם יודע שאין קדושין בלא עדים ואפילו שניהם מודים כו' עכ"ל הרשב"א. דבריו צריך ביאור דל"ל לומר שאדם יודע שאין קדושין בלא עדים הא אף אם נימא שאין אדם יודע כו' ג"כ אין לחוש לקדושין ואף אם היו העדים בעת שנתייחדו כל שלא ידעו הם שיש עדים וכמבואר. באה"ע סי' קמ"ט סעיף ב' דבעינן ראו היא והוא את העדים וכן הוא שם סי' קמ"ח סעיף ב' וכמש"כ הר"נ לגיטין פ"ח בסוגיא דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי כו' ועיקר דבר זה הוא ע"פ הא דמבואר באה"ע סי' מ"ב סעיף ג' צריך שיראו המקדש והמתקדשת את העדים דאל"כ ה"ל מקדש בלא עדים דאינן כלום. א"כ אף היכא דטעה וסבר דמהני קדושין בלא עדים ג"כ לא הוי ממש בקדושין כ"ז דלא ראו את העדים. וכלשון זה ראיתי ברשב"א לגיטין (דף פ"א ע"ב) בד"ה אלא מתניתין בשראוה שנבעלה כו' ובמ"מ להרמב"ם ה' גירושין פ' י' ה' י"ח שכתב בשם הרשב"א ג"כ בזה"ל דאם לא ראו את העדים אין צ"ג לפי שאדם יודע שאין קדושין בלא עדים אע"פ ששניהם מודים הלכך כשבעל לא לשם קדושין בעל אלא לזנות בעלמא עכ"ל. ולשון זה תמוה מאד דמשמע דלכן אין צריכה גט לפי שאדם יודע כו' וכשבעל לא לשם קדושין בעל כו' אבל אם היה מקום לומר דטעו וסברו דמהני קדושין בלא עדים אז יש לחוש שמא בעל לשם קדושין וצ"ג רק משום דאדם יודע כו' ע"כ אמרינן דלאו לשם קדושין בעל כו' כן משמע מלשונם. ובאמת הוא תמוה כמש"כ לעיל. ואפשר דמדברי הרשב"א הנ"ל יהי' מוכח כשיטת המהר"ם פדואה שהובא בב"ש סי' מ"ב סעיף ג' בס"ק יו"ד. וס"ק י"א דס"ל דאם היה כוונתם לקדושין מהני אף שלא ראו את העדים. ולכן כתב הרשב"א הטעם דאדם יודע כו'. אבל אם הי' כוונתם לשם קדושין הי' מהני אף שלא ראו את העדים כיון דהעדים ראו אותן וכמש"כ הח"מ שם ס"ק ח' בכוונת הרשב"א הנ"ל דהובא בב"י שם סי' מ"ב. אבל לשיטת המהרי"ט דהובא בב"ש שם דס"ל דאף דכוונו לקדושין לא מהני כ"ז שלא ראו את העדים א"כ תקשה עלי' מן דברי הרשב"א הנ"ל. ומוכח מהרשב"א כהמהר"ם פדואה הנ"ל וקצרתי. גם יש לבאר זה ע"פ הא דמבואר בב"ש סי' ל"א ס"ק כ"ב בשם המיימוני והריב"ש וקצרתי:

כ

נחזור לענינינו דאף לדעת הסוברים דבראוה שנתייחדה הוי קדושי ודאי. עכ"ז הא ז"א רק בראו את העדים אכן היכא דיש להסתפק שמא לא ראו את העדים א"כ אין כאן קדושין כלל. ולא שייך לומר לשיטתם דס"ל דאין בועל בעילת זנות רק לשם קדושין א"כ ממה שנתייחדו מוכח שכוונו לקדושין ומסתמא הי' יודעים שיש עדים מבחוץ דאל"כ הא אין ממש בהקדושין וה"ל בעילת זנות. דז"א דהא נתבאר דיש לחוש שפיר שמא הי' קדושין בלא עדים וטעו וסברי דמהני קדושין בלא עדים וכמבואר בסי' ט"ו סעיף ל' כנ"ל ודלא כמשמע מדברי הרשב"א הנ"ל. [ועוד דהא דוקא כשיש עדים מבחוץ וראו את העדים אז ס"ל דאמרינן דבעיל לקדושין ולא לשם זנות כיון דיכול לבא עלי' בדרך היתר וה"ל כעין חזקה לא שביק התירא כו'. משא"כ אם לא ידעו שיש עדים הרואין אותם א"כ הא אז אין בידם לבעול בדרך היתר. ע"כ לא שייך סברתם לומר דודאי בעל לשם קדושין. משום דאפשר כיון דסברי דליכא עדים כיון דלא ראו אותם ואז אין בידם לבעול בדרך קדושין א"כ אז בועל לשם זנות]. וע"כ אף לשיטת הסוברים דה"ל קדושי ודאי בנתייחדה. דמ"מ הוי ליה ספק ספיקא בנ"ד כיון דאיכא לאסתפוקי אם הי' כלל יחוד גמור ואת"ל דהי' יחוד מ"מ איכא לאסתפוקי שמא לא הי' שם כלל עדים וגם שמא לא ראו את העדים ואז ה"ל רק בעילת זנות ויש לי להאריך עוד בזה אך באמת כיון דלא הובא שיטה זו בהשו"ע ע"כ העיקר כדברי הטוש"ע והרמב"ם דגם בנתייחדה בפני עדים ג"כ לא הוי רק ספק וע"כ קצרתי בזה:

כא

וספק ספיקא הנ"ל דומה למש"כ בחוות דעת בסי' ק"י בכללי הספק ספיקא דהיכא דהספק הראשון הוא דשמא לא היה כאן שום ריעותא כלל דבזה לא בעינן שיהי' ס"ס המתהפך וס"ס משם א' ע"ש דזה דומה לספק על ואת"ל על שמא לא דרס כו'. וה"ה בנ"ד דאם לא נתייחדו מעולם אז אין כאן שום ריעותא כלל. משום דבמה דדרו בבית א' זה לא הוי ריעותא כלל דהא אמרו דמורה א' הורה להם כי מותרין הם לדור בבית א' שלא בתורת יחוד גמור דטעה וסבר להורות כשיטה המובא בחלקת מחוקק סי' קי"ט ס"ק י"ז דאם נזהרין שלא לייחד מותר לדור עם גרושתו. אך הב"ש דחה שם לדברי הח"מ. ואפשר דטעה המורה בזה עוד לפי שהי' המגרש חולה וזקן לזאת הורה דמותרין לדור בבית א' ועכ"פ אין זה מקום ריעותא כלל אם לא היה יחוד גמור:

ובלא"ה הא ידוע מש"כ הש"ך ביו"ד בכללי הס"ס דאם אין אתה יכול להתחיל הספק השני מקודם אז לא בעינן שיהיה מתהפך וכיוצא בו. א"כ ה"ה בנ"ד דכל אלו הספיקות הוי ס"ס גמור:

ענף ה

כב

ועוד דהא בנ"ד האשה אומרת ברי לי דלא נתייחדתי ביחוד גמור עמו ויש לנו חזקת כשרות וחזקת פנוי' המסייע לה דלא נבעלה מעולם וכמש"כ לעיל בזה. ודוקא בידוע שנתייחדה דאיתרע חזקת היתר וחזקת פנוי' שלה בזה אמרו דלא מהימנא. וידוע מה שכתב הש"ג דאם שניהם אומרים שלא נבעלה אין צריכה גט והב"ש השיג עלי' בסי' קמ"ט סעיף קטן ד'. התם שאני כיון דנתייחדו בפני עדים ואיתרע חזקה שלה ע"כ דינה כמו בשבוי' דאמרו אין אדם נאמן על עצמו. וה"ה בנתייחדו דאיתרעי החזקה שלה והוי כעין חשודה על הדבר דא"נ. [ודברי הב"ש שם ס"ק ד' הנ"ל אינם מדוקדקים במש"כ כיון דקיי"ל הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה הוי כאילו עדים מעידים ע"ז. דהא בנתייחדו אינו אלא בספק וקצרתי]. משא"כ באינו ידוע אם נתייחדו כלל ביחוד גמור דבזה נאמנת לומר דלא נתייחדה כלל ביחוד גמור וחזקת כשרות ופנוי' מסייע לה. ומה דדרו ביחד עם גרושתו בבית א'. הא אומרת דעשתה כן ע"פ הוראת מורה אחד שהתיר להם לדור ביחד אך שיהי' נזהרים שלא יהיה יחוד גמור. וכבר כתבתי בכמה מקומות בספרי באר יצחק ונחל יצחק דהיכא דאיכא פלוגתא באיזה דבר אף דלדינא הדין הוא לחומרא מ"מ עבידי אינשי דטעו וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"ב ובכמה מקומות מצינו כעין זה. וכש"כ בזה דאמרה דרב מורה א' התיר להם זה משום דאפשר דסבר וטעה למפסק כדעת הר"נ וכמש"כ הח"מ בסי' קי"ט ס"ק י"ז בשם הר"נ דאם דרים באופן שנזהרים שלא להתייחד דשרי. וגם אפשר דהטעות שלו היה ע"פ דברי הב"ש בסי' קי"ט ס"ק י"ד בסופו דשכיב מרע שאני. ודימה זה מה שהם זקנים וחולה להך דש"מ. ובקצרה הוא כיון די"ל דטעו בכל הנ"ל ולאו כ"ע דינא גמירי. ע"כ לא איתרעי חזקת כשרותה בזה עדיין. לכן הדין נותן דנאמנת בודאי ע"ז. ועיין באה"ע סי' מ"ז בח"מ ס"ק ב' וב"ש ס"ק ה' ובסי' מ"ב ב"ש ס"ק ז' וקצרתי:

כג

וכש"כ לפי מש"כ לעיל דלפי דברי הרשב"א בחידושיו לגיטין (דף ע"ג) דמסל"ת נאמן בכזה:

דמוכח דעיקר מילתא זו אינו רק מדרבנן:

א"כ בספק אם נתייחדה בפני עדים כשרים שראו את העדים. אף דנימא דלא הוי זה רק כמו חד ספק. הא ה"ל ספק דרבנן דלקולא. ובאמת אין אנו צריכין לזה משום דהא ה"ל ספק ספיקות גמורים דהא יש לנו הרבה ספיקות המועילים ע"פ דין. וגם מעלת ברי וחזקת פנוי' ויש לנו לסמוך על כל זה שלא להחמיר בנ"ד:

כד

ואם היבם לפנינו ורוצה לחלוץ לה בחנם בלא נתינת מעות כלל ע"ז נאמר מהיות טוב כו'. דהא גם בספק ספיקא וחזקת היתר אמרו דהיכא דאפשר לברר בקל וה"ה לתקן בקל דמתקנינן ואף היכא דאיכא ספק ספיקא וחזקת היתר מסייע להיתר ג"כ מבואר ביו"ד סי' ק"י בכללי הס"ס ובש"ך שם ס"ק ל"ה ובאחרונים שם דהיכא דאפשר לברר בקל ואין הפסד בדבר דמתקנינן. ומה דיש להעיר בהא דגיטין (דף כ"ח ע"א) דאמרו גט לא אפשר דהא אפשר בחליצה כבר העיר בזה בתשובת מהרי"ט ח' א' סי' ק"ג וסי' ק"ד והובא בס' ברית אברהם ח' אה"ע סי' מ"א אות א' עיי"ש. אך לפי מש"כ כת"ר דבנ"ד אין היבם רוצה לחלוץ לה. ולכופו לחלוץ אין הדין נותן לכופו בנ"ד דהא יכול היבם לומר דהא ע"פ דין פטורה מן החליצה כיון שלא נתברר שהי' יחוד גמור ובפני עדים כנ"ל אף דאנו רוצים להחמיר שלא תנשא לשוק עד אחר שתחלוץ מ"מ כיון דזהו רק מצד חומרא בעלמא אין היכולת בידינו לכופו ע"ז. וכעין הא דכתובות (דף ג' ע"א) בתוס' ד"ה וסברה דאניס כו' שכתבו שם דהצנועות דמחמירים ע"ע דלא למיזל בתר רובא דאינן אנוסים דהוי זה כמו עיגון. והקשה הפני יהושע שם דהא אפשר בחליצה. ויפה כתב שם ההפלאה דמחמת חומר דצנועות אין לנו לכופו לחלוץ משום דלא ניחא ליה דליתסר בקרובותיה וממילא מעגנא עכ"ל ההפלאה. גם י"ל בזה לסברת התוס' ביבמות (דף קי"א ע"ב) בד"ה לאחר שלשים יום מבקשין ממנו שיחלוץ לה דלכן אין כופין לפי שמתבייש בב"ד לחלוץ לה שתרוק בפני' עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד דכיון דע"פ דין יש לנו יסוד נכון להתירא ע"פ כמה ספיקות וחזקת פנוי' שלה. אף דנבא להחמיר להצריכה חליצה מצד חומרא בעלמא. מ"מ כיון דאינו אלא מצד חומרא ע"כ אין אנו יכולין לכופו לחלוץ. א"כ ממילא מקרי נ"ד כמו במקום עיגון דיש לנו לסמוך להתירה להנשא לשוק בפשיטות:

כה

ובכתובות (דף ב' ע"א) בתוס' ד"ה שאם הי' לו טענת כו' ובקונטרס פירש שמתוך כך יתברר הדבר ויבאו עדים שזינתה וקשה לפירושו מהא כו' מאי לאו דקטעין פ"פ וכו' עכ"ל. ויש לתרץ קושייתם לפי דהא עיקר סברת רש"י הוא דאף דבאשת ישראל איכא ספק ספיקא מ"מ הא הדין הוא גם בס"ס היכא דאיכא לברורי מבררינן ולא סמכינן על הס"ס. וס"ל לרש"י דזהו רק בשני ספיקות. אבל היכא דיש לנו שלשה ספיקות דזה הוי כמו רובא אלימתא והמיעוט הוי מיעוט שאינו מצוי כלל דבכה"ג היכא דליכא. חזקת איסור דיש לסמוך על השלשה ספיקות ולא מצרכינן לברר כלל בזה. וכעין זה כתב הש"ך בכללי הס"ס ס"ק ל"ב גבי ס"ס במקום חזקה לחלק בין שני ספיקות לשלשה ספיקות ע"ש טעמו ועיין בפני יהושע לק"א בספ"ק דכתובות. אכן לפי מה שכתבתי דבשלשה ספיקות הוי כמו רוב אלימא והמיעוט מקרי מיעוט דמיעוטא. לפ"ז אתי שפיר לחלק התם גבי ס"ס במקום חזקה בין שני ספיקות לשלשה. דהא מה דאמרו בס"ס נגד חזקה דלא מהני זהו לפי דאמרינן סמוך מיעוט לחזקה דס"ס הוא מטעם רובא. אבל בשלשה ספיקות דהוי כמו מיעוט שאינו מצוי דבזה לא אמרינן סמוך מיעוטא וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ב' ע"ב) ובכורות (דף כ'). וע"כ סמכינן על שלשה ספיקות אף במקום חזקה וליראת האריכות קצרתי לפי שאין זה שייך לענינינו:

כו

וסברת רש"י דהצריכו להנשא ביום הרביעי כי עי"ז יתברר. לפי דאף היכא דאיכא ס"ס ג"כ צריכין לברר במה דאפשר א"כ אין זה רק היכא דיש רק שני ספיקות. אכן אם נימא דאינו בקי בטענת פ"פ ולא קים לי' בזה אז יש לנו שלשה ספיקות ספק א' שמא לא קים לי' בפ"פ וספק שני שמא באונס ושמא אינו תחתיו ע"כ לא שייך בזה הטעם דצריכים לברר דהא בשלשה ספיקות א"צ לברר כלל. ובפרט היכא דיש גם חזקת היתר ובשלשה ספיקות ע"כ הקשו בש"ס שפיר מאי לאו דקטעין פ"פ. ומתורץ קושיות התוס' מעל רש"י. ועיין בריש חולין ויו"ד גבי רוב מצוין אצל שחיטה כו' וקצרתי. ולפ"ז בנ"ד דנתבאר לדינא דיש לנו שלשה ספיקות וחזקת היתר ופנוי' דהדין נותן דאף היכא דאיכא לברורי לא מצרכינן לברר וה"ה לתקן. ולכן אין אנו צריכין להשתדל כלל שיחלוץ לה. אכן מן התוס' בקושייתם על רש"י שם משמע דלא נחתי לחלק בין שני ספיקות לשלשה ספיקות. ע"כ אם אפשר בחליצה בקל יהדרו אחר זה. ואם לא אפשר בקל אזי דעתי בפשיטות להתירה להנשא בלא חליצה:

ענף ו

כז

ואחר כותבי כל זה ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקמ"א בהנידון דשם דנתייחדה עם בעלה הגרוש בעדים ומת בלא בנים אם צריכה חליצה. והשיב דאם אין אפשר בחליצה דמותרת להנשא לכתחילה משום דאיכא כמה גאוני עולם דפסקו כפי שאמר רבה בר בר חנה אריו"ח דבלא ראוה שנבעלה א"צ גט משני. ותו דגרסינן כו' וגם לפי דעת הירושלמי נ"ד דומה להלך בעלה למדינת הים שהרי היבם אינו רוצה לחלוץ וכו'. ותו דאפילו לדעת המחמירין בשלמא גבי אשת איש דחמירא הצריכו גט שני מספק שמא בעל לשם קדושין אבל גבי יבמה לשוק דאיסור לאו הוא לא מחמרינן כולי האי. ותו כיון דמיד כבד עליו החולי לא היה לו כח לבעול כו'. ותו שכבר נטרף דעתו כו' ותו כיון שגירש את זו ושידך אחרת רגלים לדבר שאין חפץ בה עוד וכו' כללא דמילתא דבהצטרפות כל הטעמים הללו אין כאן מיחוש כלל ואם לא ירצה לחלוץ או שלא יוכלו להטעותו תנשא לכתחילה עכ"ל הרדב"ז. הרי דהרדב"ז התיר להנשא בלא חליצה אף בנתייחדו בעדים ואיזה טעמים הוא. דהא יש פוסקים דס"ל כריו"ח דבלא ראוה שנבעלה א"צ גט ואף להמחמירים זהו רק בחשש א"א ולא בחשש יבמה לשוק דליכא רק לאו. [והרדב"ז כתב שם דאף דמן הדין א"צ חליצה שם מ"מ אם יכולין לכופו לחלוץ או להטעותו מוטב משום לזות שפתים. וזהו שלא כמו שכתבתי לעיל ויש להאריך ולחלק בזה]. ונראה מן הרדב"ז דעיקר האיסור דהצריכו גט בנתייחדו דזה אינו רק חומרא מדרבנן. וכמש"כ לעיל להוכיח מן הרשב"א גיטין (דף ע"ג) דמסל"ת נאמן דמוכח דס"ל ג"כ דעיקר האיסור בזה אינו רק מדרבנן. ע"כ כתב הרדב"ז לחלק דלא החמירו חז"ל רק בחשש א"א דחמירא משא"כ באיסור לאו. ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' ענף ה' בד"ה וכן יש להוכיח מקדושין כו' שכתבתי שם לדון ע"פ דברי הרמב"ם שהובא בח"מ סי' רפ"ד שכתב דהא דהחמירו לחוש למיעוטא דזהו מפני איסור כרת. ועיין במל"מ פ"א ה' יו"ט ה' י"ז דשקיל וטרי הרבה בהא דיבמות (דף קי"ט) דמה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו ויש להאריך בדבריו:

כח

והנה מצינו בב"ב (דף קל"ה ע"א) ההוא גברא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי כו' אם הקלנו בשבוי' נקל באשת איש. ופי' הרשב"ם דאיכא איסור חנק כו'. הרי דאף דהתם מיירי בחשש יבמה לשוק מ"מ דינה כמו חומרת א"א ולא מחלקינן בין א"א לחשש יבמה דליכא רק לאו. וכיוצא בזה כתבו התוס' ביומא (דף נ"ה ע"ב) ד"ה והתנן השולח חטאתו כו' א"נ י"ל דהא דקאמר אבל הגיע לגבורות לא ה"מ במביא גט משום חומר דאשת איש כו'. הרי דאף דהתם מיירי בחשש יבמה לשוק מ"מ דינה כמו חומר דא"א ולא מחלקינן ביניהם וראיתי בהגהת הב"ח שם בב"ב (דף קל"ה) הנ"ל דהעיר בזה. ולפי דבריו שם אין מזה תועלת כ"כ לענינינו ע"ש. וביותר יש להעיר מזה בהא דב"מ (דף כ' ע"ב) דההוא גיטא דאשתכח כו' א"ר חסדא לרבה פוק עיין כו' נפק דק ואשכח כל מעשה ב"ד יחזיר א"ל ר"ע לרבה היכי פשיט מר איסורא מממונא א"ל תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן פקע ארזא מר אמר משום לתאי דידי ומר אמר כו'. והתוס' שם ד"ה איסורא מממונא כו' כתבו די"ל דמ"מ בא"א החמירו דמים שאין להם סוף לא תנשא לכתחילה כו' עכ"ל התוס' א"כ מוכח משם דאין לחלק בין חשש אשת איש לחשש יבמה לשוק דהא א"ל שם שטרי חליצה ומיאונין תנן. ובודאי עיקר ראייתו הוא מן שטרי חליצה דהא מן שטרי מיאונין ליכא, כלל שום ראי' דהא במיאונין אין שם רק חשש בדרבנן ומנ"ל להוכיח על דאורייתא. וע"כ עיקר ראייתו הוא מן שטרי חליצה דהוי בדאורייתא. ואי נימא לחלק בין א"א דחמירא. לחשש יבמה לשוק וכמש"כ הרדב"ז לחלק ביניהם. א"כ מנלן לרבה להוכיח לההוא גיטא דאשתכח כו' מהך דשטרי חליצה. וע"כ מוכח דלא מחלקינן ביניהם. ועיין בפני יהושע בב"מ שם:

כט

ומהך סוגיא מוכח דאף באיסור יבמה לשוק החמירו מדרבנן באיסור מים שאין להם סוף אם נטבע היבם במשאל"ס. ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ה' ענף ה' כתבתי לדון דביבם לא החמירו חז"ל בזה וע"פ דברי הרמב"ם והשו"ע ח"מ סי' רפ"ד דמפני כרת החמירו במשאל"ס ע"ש. אבל מן סוגיא דב"מ זו מוכח דגם ביבמה אסורה להנשא היכא דנטבע היבם במשאל"ס. דהא התוס' כתבו שם דעיקר קושייתו דקאמר היכי פשיט איסורא מממונא זהו כפי שכתבו התוס' בב"מ שם דזהו לפי דחז"ל החמירו במשאל"ס כו'. א"כ איך פשט ליה רבה מן שטרי חליצה ומיאונין. הא שאני חליצה דמותרת במשאל"ס משא"כ בא"א דהחמירו במשאל"ס כו'. ומוכח מזה דגם בחשש יבמה לשוק החמירו במשאל"ס וע"כ שפיר פשט לי' מחליצה. ואפשר לומר דבאמת רב עמרם דקאמר לרבה היכי פשיט מר איסורא מממונא. משום דס"ל דאין ראיה מן שטרי חליצה לפי דיש לחלק דשאני א"א דהחמירו בה ביותר משא"כ יבמה לשוק דליכא אלא לאו בלבד וכסברת הרדב"ז משא"כ רבה דלא מחלק ביניהם. [וגם רבה לשיטתו דס"ל ביבמות (דף פ"ב) דבדאורייתא ל"ש לאו ול"ש כרת ויש להאריך בזה וקצרתי]. וע"כ שפיר יליף לההוא גיטא דאשתכח כו' מן הך דשטרי חליצה. ותלוי עיקר דין זה בהיבם במשאל"ס אם החמירו חז"ל או לא בפלוגתת הנך אמוראי דשם:

ל

שוב ראיתי כי יש לדחות כל זה והוא די"ל דהא דפשט ליה רבה מהך דשטרי חליצה ומיאונין. דעיקר ראייתו הוא מן שטרי מיאונין. ואף דבמיאונין דעיקרו הוא רק בדרבנן אין ראיה מזה על דאורייתא. מ"מ לפעמים יכול להיות תקלה ע"י מה דיחזירו לה השטר מיאונין לענין דאורייתא. והוא דאמרו ביבמות (דף ק"ט ע"ב) קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת דרב ס"ל דבבעל א"צ גט משני וכדקיי"ל בשו"ע אה"ע סי' קנ"ה סעיף כ'. משום דהוי ודאי קדושין דאמרינן דבא עליה לשם קדושין בודאי. והנה היכא דמיאנה ואח"ז הגדילה ובא עליה. נראה מן הסוגיא דיבמות שם דבזה לא אמרינן דבא עליה לשם קדושין אלא הדין הוא בזה כמו בכל הנשים היכא דלא היתה אשתו מעולם ובא עליה דלא מספקינן כלל דשמא קידשה אלא אמרינן דבעל לשם זנות וכמבואר בסי' קמ"ט סעיף ה' דלא אמרו כן רק באשתו שגירשה או במקדש על תנאי כו'. וכן בבעלה כ"ז שלא מיאנה בזה אמרו להחזקה דאין בועל בעילת זנות רק לשם קדושין. אבל במיאנה לא אמרו להחזקה זו כלל. ולפ"ז שפיר יש חשש בדאורייתא באיסור א"א במה דמחזירין שטרי מיאונין דהא יש לחוש שמא השטר מיאונין הוא מן אחרת דשמה כשמה. ובמה שמחזירין לה יהיה מזה חשש בא"א דאורייתא דאפשר דבאמת לא מיאנה מעולם ואפשר שהגדילה ובא עליה א"כ הוי קדושין גמורים. וע"י מה דיחזירו לה השטר מיאונין ויהי' בידה לראי' דמיאנה כבר א"כ אז לא יהיה ממש במה שבא עליה כשהגדילה. ותהיה מותרת ויכולה להנשא לכל כי יפסקו ע"י שטר מיאון זה דדינה כפנוי'. ומהא דאמרו מחזירין שטרי מיאונין משמע דאף בכה"ג מחזירין לה השטר מיאונין דהא סתמו ולא חילקו. א"כ שפיר הוכיח רבה דעביד כרב רבי'. ועיין בשבת (דף מ' ע"א). וכדקיי"ל כרב בקטנה שלא מיאנה וכו'. דמוכח מזה דאף בחשש אשת איש מחזירין בלא הוחזקו שני יוב"ש אף בשיירות מצויות:

לא

וגם לפי מה דאמרו ביבמות (דף ק"ט) בקטנה שלא מיאנה וגדלה דגדלי קידושין אע"ג דלא בעל מדאורייתא וכמש"כ הב"ש בסי' קנ"ה ס"ק ל"ב וכמש"כ הרשב"א והנימוקי יוסף פ' ב"ש ואף בנתאכלו המעות כיון דתקנו רבנן נשואין הרי היא משתעבדת לפיכך גדלי קדושין בהדה מדאורייתא כו':

והובאו באבני מלואים סי' ל"ז ס"ק ט"ז. א"כ יוכל לצאת מכשול דאורייתא בחשש איסור א"א בקטנה שלא מיאנה וגדלה אף בלא בעל. וכ"ז שלא תברר דמיאנה אינה נאמנת לומר דמיאנה א"כ יש עליה חשש א"א דאורייתא. אכן כשיחזירו לה השטר מיאון אזי תהי' פנוי' ותוכל להנשא לכל ע"י השטר מיאון שבידה. וכיון דסתמו ואמרו דשטר מיאונין מחזירין אע"ג דשיירות מצויות. ע"כ שפיר הוכיח רבה דגם בההוא גיטא דאשתכח כו' מחזירין ולא חיישינן לשני יוב"ש דלא הוחזקו. וע"כ י"ל עדיין דאין ראיה משטרי חליצה להך דגיטא דאשתכח. לפי דיש לחלק דשאני א"א דחמירא משא"כ בחליצה דליכא רק לאו וכמש"כ הרדב"ז. ואין קשה על הרדב"ז מהך סוגיא דב"מ הנ"ל. ויש להאריך עוד בכ"ז:

לב

סיומא דפיסקא דמן דברי הרדב"ז הזה הוא סעד גדול להתירא בנ"ד. וע"כ אם אינו אפשר בקל שיחלוץ לה היבם. מותרת להנשא בלא חליצה וכמו שנתבאר בעז"ה:

ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה