אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן נב › ענף א

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן נב · ענף א

סימן נב

א

תשובה בעז"ה והוא דביבמות (דף קי"ח) איבעי' להו המזכה גט במקום יבם מהו ופסקינן דחולצת ולא מתייבמת. ולכאורה יש להקשות מגיטין (דף י"ג) במשנה האומר תנו גט זה לאשתי וש"ש זה לעבדי לא יתנו לאח"מ. ובתוס' שם ד"ה האומר תנו כו'. אי גרסינן תן גט זה אתי מתניתין כר"מ כו' עכ"ל. וקשה לר"פ דס"ל שם דמתניתין מיירי בשכ"מ א"כ אם גרסינן תן גט זה אמאי לא יתנו לאח"מ דאין לומר דמיירי שלא במקום יבם דא"כ למה צריכה גט דהא מיתה מתירה וע"כ מוכח דכוונתו הי' לפוטרה שלא תזקוק להיבם. וקשה הא בכה"ג הוי זכות. א"כ ממילא איפשיטא הבעיא. וכה"ג הקשה הריטב"א בקידושין (דף ס') וקושיות הריטב"א תרצתי במק"א די"ל דמיירי בעוזב כו' דזוקק ליבום לכמה פוסקים ואינו יורשה וקצרתי. ובאמת יהי' מוכח מזה הקושיא דהך איבעיא דיבמות מיירי בזיכה לה הגט בתנאי אם מתי ואם לא מתי כו' דאל"כ ודאי הוי חובה לה במה שמזכה גט שלא בפני' דשמא לא ימות. ובפרט דהא רוב חולין לחיים ויפסיד לה זכות כל חיובי אישות שיש לה על בעלה וע"כ מיירי בהי' הגט בדרך תנאי אם מתי כו'. וע"כ א"ש הך משנה דגיטין (דף י"ג) דהתם מיירי דלא התנה התנאי הזה וע"כ זה ודאי הוי חובה ולכן לא יתנו לאח"מ. וע"כ עדיין י"ל במזכה גט בתנאי אם מתי כו' דהוי זכות ושפיר איבעיא להו זה וא"ש. ומצאתי בעז"ה בהרדב"ז ח"א סי' ע"ה שכתב בקצרה דהך דהמזכה גט במקום יבם מיירי בהי' הגט בתנאי אם מתי ואם לא מתי דאל"כ הוי חוב לה כו'. ולא הביא ראי' לזה. אכן לפי מש"כ להוכיח כן מגיטין (דף י"ג) ודאי דזהו ראי' נכונה וכן עיקר לדינא:

ב

והנה בנ"ד דזיכה לה הגט בתנאי אם מתי ואם לא מתי א"כ אי נימא דהוי זכות הוי גט מעליא אך כיון דלא איפשיטא הך איבעיא. יש לנו להחמיר לכאורה. אכן לפי דבמדינות שלנו לא נהגו לייבם יש לומר דהוי זכות לה וכמש"כ היש"ש ביבמות ס"פ ט"ו וזה לשונו ולכאורה הי' נראה דהאידנא שאין נוהגין ביבום א"כ בודאי זכות הוא לה. אכן מאחר שכתבתי ביבמות דאם שניהם מכוונים למצוה אין מוחין בידם א"כ אף האידנא איכא למיחש אכן במקומות שנתפשט חר"ג שלא לישא שתי נשים ולא לגרש אשתו בע"כ בוודאי זכות הוא לה דאין סברא לומר שחפצה שתמות אשתו וישאנה אפ"ה לא מלאני לבי להקל לגרשה לכתחילה ע"י אחר. אבל בדיעבד מגורשת. ופטורה מן החליצה כו' עכ"ל היש"ש. ועיקר סברתו להתיר במקומות שנתפשט חר"ג שלא לישא שתי נשים דאזי היקל בדיעבד. א"כ בנ"ד שאחי הבעל כ"א נשוי אשה. בוודאי בדיעבד מגורשת ופטורה מחליצה. אך י"ל דהיש"ש אזיל לשיטתו דהחליט דעתו בפ"ד ליבמות שבמקומות שנתפשט חר"ג שלא לישא שתי נשים והיבם הוא נשוי דכופין לחלוץ. א"כ לא שייך לומר דרחמא ליבם. ושפיר כתב להקל. אבל לדידן דהרמ"א בסי' קס"ה כתב דגם אם היבם הוא נשוי עכ"ז אין כופין לחלוץ כמש"כ הב"ש שם ס"ק א' דבשוטי אין כופין. א"כ אפשר לומר דעכ"ז שייך לומר מרחמא לי' דאפשר יכוונו לשם מצוה. ואף בנשוי יש שני דיעות באה"ע סי' א' אם תיקן ר"ג אף ביבמה שלא לישא שתי נשים או לא. וכיון דאי עבר ונסיב לה לא כייפינן לי' לגרשה אפשר דשייך עדיין החשש דמרחמא לי':

ג

אך מן הסברא נראה כיון דלכתחילה אין מניחין לייבם אף אם שניהם רוצים ביבום כמש"כ הרמ"א בריש סי' קס"ה משום דחיישינן שמא לא יכוונו לשם מצוה. רק באיש מוחזק לכל לחסיד וי"א וכמש"כ היש"ש בפ"ד ביבמות. א"כ אנשים הללו אינן מוחזקין בחסידות כ"כ. ובפרט היכא שהם נשואים. והמהר"ם מלובלין סי' ל"ח העלה בפשיטות באם יש להיבם אשה דאזי בוודאי אין מניחין אותו לייבם וכופין אותו לחלוץ והעיד כן בשם גאון א'. וגם מהב"ש סי' הנ"ל ס"ק י' באמצע הדיבור שכתב ונ"מ לדידן אם שניהם רוצים ליבם וכוונתם ידוע לשם מצוה. אלא שיש לו אשה וא"י ליבם מחמת חר"ג כו' עכ"ל. אלמא דלכתחילה ברור דאין יכול לייבם מחשש חר"ג ג"כ אף אם מכוין לשם מצוה. א"כ ברור דהיכא דיש להיבם אשה דכיון דאין יכול לישא אותה לכתחילה בוודאי. ואף דנימא דאם עבר ונשאה אותה דאין מוציאין ממנו. עכ"ז כיון דלכתחילה אין מייבמים א"כ וודאי זכות הוא לה. וכמש"כ האחרונים באה"ע סי' י"ז סעי' ד' להקל דבזה"ז דלא נהגו ביבום יבמתה נאמנת. וכמש"כ המראות הצובאות שם דבזה"ז דלא נהגו ביבום א"כ יבום הוי חשש רחוק. וע"כ בנ"ד הוי זכות לה:

ד

ונראה להביא ראי' דבזה"ז הוי זכות לה מהא דאיתא בקידושין (דף ס"ד) דהאומר בעת מיתתו יש לי בנים נאמן במיגו דבידו לגרשה. וכן פסק השו"ע בעה"ע סי' קנ"ו. וקשה דהא כוונת הגמ' דבידו לגרשה היינו בע"כ משום דאל"כ איך הוי בידו שמא אינה רוצה בקבלת הגט וכמש"כ המשנה למלך בפ"ג ה' יבום דכתב להסתפק במוציא שם רע דאין בידו לגרשה בע"כ דלא מהימן לומר יש לי בנים ע"ש. א"כ לפ"ז קשה איך מהימן בזה"ז לומר יש לי בנים הא אין לו מיגו דיכול לגרשה בע"כ דהא בזה"ז דיש חר"ג שלא לגרש בע"כ א"כ לא הוי בידו לגרשה. ואף דנימא דחר"ג לא הוי רק מדרבנן. עכ"ז הא בזבחים (דף ל"ד) אי' בתוס' שם ד"ה כל שבידו כו' ענבי' מרובין מעלין דסוכה אין זה בידו כיון דאין ממעטין ביו"ט ע"ש. וז"א אסור רק מדרבנן כמש"כ התוס' בשבת (דף ק"ג) סד"ה לא צריכא דעביד כו'. אלמא דדרבנן ג"כ הוי לאו בידו. ועיין בשבת (דף מ"ג ע"א) גבי טבל מוכן אצל שבת שאם עבר ותקנו כו' ובתו"י שם. א"כ קשה מאוד דאיך מהימנינן לומר דיש לי בנים הא בזה"ז לא הוי בידו לגרשה מחמת חר"ג. ואין לומר דבאמת האידנא לא מהימן לומר יש לי בנים. דז"א דהא מבואר בכמה תשובות אחרונים דהבעל מהימן לומר יש לי בנים וכן עמא דבר. ובכל בתי דינין נהגו דמהימן לומר יש לי בנים. אך אי נימא דבזה"ז דלא נהגו ביבום רק בחליצה אז שפיר מהימן הבעל במיגו דיגרשה ומסתמא תתרצה לקבל הגט על תנאי אם מתי כדי שלא תפול לפני היבם. [ועי"ש במש"כ המגי' למשנה למלך שם]. ואין לומר דלא תתרצה לקבל הגט משום דרחמא להיבם. דזה אינו דהא בזה"ז דלא נהגו ביבום בוודאי תתרצה לקבל הגט כדי שלא תפול קמי יבם. ובזמן הש"ס דנהגו ביבום. עכ"ז שייך אז המיגו דבידו לגרשה בע"כ. וע"כ המחבר באה"ע סי' קנ"ו דכתב דבעל מהימן לומר יש לי בנים משום דהא לא הביא חר"ג שלא לגרשה בע"כ בסי' קי"ט. אך הרמ"א כתב שם הך חר"ג שלא לגרשה בע"כ ועכ"ז שפיר סתם בסי' קנ"ו דבעל מהימן לומר יש לי בנים משום דכיון דכתב בסי' קס"ה דלכתחילה אין מניחין לייבם. א"כ אז מהימן דיגרשה מרצונה הטוב שבוודאי תתרצה לקבל גיטה משום שלא תפול לפני יבם דלא שייך רחמא לי' במדינתינו שלא נהגו לייבם. א"כ יש מזה ראי' וסניף לשיטת היש"ש להקל בזה"ז ולומר דהוי זכות לה:

ה

ולפמש"כ דכוונת הגמ' דבידו לגרשה היינו בע"כ ניחא דברי הירושלמי בקידושין פ"ג על משנה דהאומר יש לי בנים נאמן דמקשה שם ר' יוחנן הגע עצמך שהי' כהן א"כ אין לו מיגו דבידו לגרשה דשמא יבריא ולא יהי' יכול להחזיר גרושתו. וקשה הא יכול לגרשה על תנאי אם מתי. אע"כ מוכח כשיטת המל"מ הנ"ל. וע"כ אינו יכול לגרשה על תנאי. דהא שיטת הנו"ב דאף בזמן הש"ס דהי' יכול לגרשה בע"כ. עכ"ז ע"י שליח אינו יכול לגרשה בע"כ משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים. וקיי"ל דמלתא דלא מצי עביד ע"י שליח לא מצי לעשות תנאי. וע"כ אין ביד הכהן לגרשה בע"כ על תנאי משום דאז התנאי בטל. אך באמת כבר הארכתי בתשובה א' להוכיח דיכול לגרש בע"כ ג"כ ע"י שלוחו. ועוד דאף אי נימא כהנו"ב ג"כ ליתא למש"כ דהא כיון דמרצונה יכול מגרשה ע"י שלוחו. מקרי מצי עביד ע"י שליח. ומה שיש להקשות על ירושלמי הנ"ל דהא יכול לגרשה על תנאי אף בכהן. נראה לי לתרץ משום דהרמב"ן הקשה על הא דאתקין שמואל אם מתי כו' ואם לא מתי כו' דהא קיי"ל אין ברירה וגם שמואל גופי' ס"ל אין ברירה ותירץ היש"ש בב"ק באריכות דשאני דבר העומד להתברר אם יחי' אם ימות דיתברר בוודאי אמרינן יש ברירה ודוקא שני לוגין שאני עתיד להפריש דשמא לא יבא לידי הפרשה וכמו כן לאיזה שתצא בפתח תחילה דשמא לא תצא שום אחת אז אמרינן אין ברירה. אבל דבר העומד להתברר אמרינן יש ברירה וע"ש שהאריך בזה היש"ש וזהו כפי דברי התוס' בגיטין (דף כ"ה ע"ב) ד"ה ר' יהודה כו' ולר' יוחנן מצינו בעירובין (דף ל"ז) דמקשי' מ"ש לכאן ולכאן דאין ברירה מזרח ומערב נמי אין ברירה. וא"ר יוחנן וכבר בא חכם. ולכאורה יש להקשות דמה מקשה הגמ'. הא י"ל דשאני מזרח ומערב דהא פי' רש"י שם דהחכם אין יכול לבוא בשבת רק מרוח א'. רק הספק שמא לא יזוז ממקומו. א"כ הוי דבר העומד להתברר בוודאי דאז אמרינן יש ברירה. וע"כ מוכח דר' יוחנן דמתרץ וכבר בא חכם ס"ל דגם בכה"ג אין ברירה. וע"כ לדידי' לא מהני תנאי אם מתי. וע"כ שפיר מקשה הירושלמי אם הי' כהן אין בידו לגרשה על תנאי דהא מיירי הירושלמי שם אליבי' דר' יוחנן וריו"ח לשיטתו ע"ש. ועיין בשו"ת ושב הכהן סי' כ"ח בסופו. שכתב פי' אחר בירושלמי הנ"ל אך דעתי נוטה כמש"כ. והנני לבאר ביתר ביאור למש"כ להוכיח כן מהא דעירובין. משום דהיש"ש בב"ק פ' ה' בסוגיא דברירה כתב בהך דעירובין (דף ל"ו) דהיכא דהספק הוי רק אם יבא החכם או לא יבא כלל זה מקרי עתיד להתברר אלא היכא דהוי ספק לאיזה צד יבא זה הוי דבר שאין עתיד להתברר ע"ש. ולפ"ז כיון דאריו"ח שם בעירובין וכבר בא חכם. דמשמע דדוקא בבא החכם ממקומו למקום שיהי' יכול המערב להיות שם בזה מתירין. אבל אם עדיין לא נדד החכם ממקומו אף היכא דבה"ש הי' ידוע דלא יהי' יכול החכם לבא לצד מערב רק לצד מזרח דבזה משמע דס"ל לריו"ח להחמיר משום אין ברירה. משום דהוי ספק שמא לא יזוז ממקומו כלל. הרי דאף בדבר העומד להתברר אם ינוד ממקומו לכאן או לא דגם בכה"ג ס"ל לריו"ח אין ברירה ולכן משני וכבר בא חכם בה"ש דאיגלאי מילתא למפרע ואין בזה חשש ברירה כלל. ולכן שפיר הוכחתי:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה