עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן מט
נשאלתי מרב גדול מ"ץ דק' מאהלוב ע"ד איש א' שגירש אשתו על תנאי בזה הלשון אם לא אבא בתוך שתי שנים ומחצה רצופים מהיום שנכתב הגט ואתעכב מלחזור אליך ונשלמו השתי שנים ומחצה ה"ז גיטך והרי את מגורשת ממני מעכשיו בגט זה והרי את מותרת לכל אדם אמנם אם אבוא בתוך משך הנ"ל ואתראה בפני הב"ד וגם אסלק ליד זוגתי דוקא ג' מאות רו"כ אזי לא יהי' גט ובאם שאבוא בעצמי בתוך הזמן ולא אסלק לידה השלשה מאות רו"כ אזי יהי' גט ומהיום נאמנת עלי שלא באתי ושלא נתתי לה ג' מאות רו"כ ושלא פייסתי כל זה אמר הבעל לאשתו בעת נתינת הגט לידה והנה במשך איזה ימים אחר הגט נתהווה מריבה ביניהם וביטל המגרש את הגט בפני כמה אנשים ואח"כ נסע הבעל לדרכו ועקבותיו לא נודעו מני אז וכבר נשלמו השתי שנים ומחצה והוא לא בא ולא סילק לה השלשה מאות רו"כ. ועתה האשה שואלת משפטה אם מותרת להנשא בגט זה ומעכ"ת העלה להיתירא וביקש ממני לחוות דעתי בזה:
תשובה בעז"ה
ענף א
א
והוא כי ידוע שיטת העיטור שהובא בשו"ע סי' קמ"ג סעי' ב' בהג"ה בשם י"א דאף בתנאי דמעכשיו יכול לבטלו ויש להחמיר עכ"ל הרמ"א. וכן העלה המהרשד"ם ח' אה"ע סי' צ"א להחמיר ולחוש לשיטת העיטור והראב"ד א"כ לפ"ז יש להחמיר בנ"ד מצד שביטל הבעל את הגט מקודם שנתקיים התנאי כי מי ירום ראשו להכריע ולהקל נגד העיטור והראב"ד וכמש"כ הרמ"א והמהרשד"ם להחמיר. והנלע"ד לדון בזה להיתירא בעז"ה ונקדים למה דפסק המחבר באה"ע סי' קמ"ג סעיף ב' דבתנאי שבידה והוא שב ואל תעשה מותרת להנשא ולא חיישינן שמא תעבור על התנאי. ולא הביא המחבר שם שום חולק ע"ז. ואף שיש חולקים וס"ל דאף בתנאי שבידה ובשב ואל תעשה לא תנשא והובא שיטה זו במ"מ פ"ח ה' גירושין ה"א ובחי' הרשב"א לגיטין (דף פ"ג) והוכיחו כן מהך דנדרים (דף י"ד ע"ב) קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דלא ישן היום שמא ישן למחר דלא מזדהר בתנאה. אך הרשב"א בחידושיו לגיטין (דף פ"ג) כתב לחלק דשאני באיסור א"א דמתוך חומר שהחמרת כו' מזדהרא טפי. וכבר הכריע המחבר כשיטת המתירים בזה. והא דאה"ע סי' קמ"ג סעי' ט"ז דהביא המחבר שם פלוגתת הפוסקים בזה. כבר תמה הב"ש שם בס"ק כ"ט ע"ז. ויש לי מקום לתרץ לקושיות הב"ש הזה אך עת לקצר. וכן כתב הכנסת הגדולה באה"ע סי' קמ"ג ס"ק כ"ח לדינא דבתנאי שבידה ובשב ואל תעשה מותרת להנשא. וכהכרעת המחבר בפשיטות בסעי' ב' בלא שום חולק ע"כ ודאי קיי"ל כן לדינא. וכ"כ הב"ש בסי' ל"ח סוף ס"ק ס"ט להיתירא בזה בפשיטות ע"ש:
ב
והנה בנ"ד דהתנאי הי' באם אבא בתוך זמן שתי שנים ומחצה ואתראה לפני הב"ד ואסלק ליד זוגתי דוקא ג' מאות רו"כ אז יהי' הגט בטל כו'. נלע"ד לדון דהאשה היתה מותרת להנשא אף בתוך זמן שתי שנים ומחצה. והוא דהא אם לא תרצה האשה לקבל הסך הזה מרצונה רק הבעל הי' נותן לה בע"כ אכתי הוי ספיקא דדינא אם מקרי נתינה או לא כמבואר באה"ע סי' קמ"ג סעיף ד' בב"ש ס"ק ז' דזה הוא פלוגתא דרבוותא. ואף שכתב בתשובת מהר"ם אלשקר בסי' ל"א דאף למ"ד נתינה בע"כ לא שמי' נתינה היינו דווקא היכא שאמר ע"מ שתתני לי ר' זוז אבל האומר ע"מ שאתן לך מאתים זוז אז לכ"ע לא בעינן שיקבלם המקבל. עכ"ז אין זה ברור דהנה הב"ש באה"ע סי' כ"ז ס"ק ב' הביא בשם המהרי"ט דמסיק דאף בכה"ג לא הוי נתינה. והובא זה בבאר היטב באה"ע סי' קמ"ג ס"ק ב'. ואף דבנ"ד שאמר בלשון אסלק ליד זוגתי כו' ולא אמר בלשון מתנה הי' אפשר לחלק. מ"מ הא בסוף דבריו של הבעל דאמר נאמנת עלי שלא באתי ושלא נתתי לה כו'. הרי דאמר בסוף דבריו לשון נתינה ואזלינן בתר התחתון כמבואר בח"מ סי' מ"ב סעי' ה'. וכש"כ היכא די"ל דהוי פירוש על דבריו של מעלה כמבואר שם. וע"כ אף בנ"ד שייך פלוגתת הראשונים הללו אם נתינה בע"כ הוי נתינה או לא:
ג
וזה ברור דבנ"ד שאמר בתנאי אם אסלק ליד זוגתי דוקא כו'. דכ"ז דלא הגיע השלשה מאות רו"כ בתוך יד אשתו אף דזרק בפני' בע"כ אין זה מקרי נתינה כלל לכ"ע. ואף דבכל מקום למ"ד דנתינה בע"כ הוי נתינה הדין הוא כן אף בלא הגיע המעות לתוך ידה וכמבואר בח"מ סי' ק"ך דכיון דזרק בפניו הוי נתינה ופרעון. מ"מ הכא שאני כיון דאמר ליד זוגתי דוקא. ומצינו כעין זה באה"ע סי' קמ"א סעי' א' בהג"ה שכתב בשם הרשב"א דאם אמרה לקבל הגט מיד בעלה אין לקבלו מיד שלוחו וכ"כ הב"ש שם בס"ק ג' דבאמר ליתן ליד אשתו יש קפידא ליתן לידה דוקא. וכש"כ בנ"ד דאמר ליד זוגתי דוקא. דוודאי בעינא לידה ממש. וכן לא מהני הכא נתינה ליד הב"ד דשקיל וטרי הרשב"א שהובא בבית יוסף ח"מ סי' ע"ג דשקיל וטרי בנתינה ליד הב"ד והובא בב"ש סי' קמ"ג ס"ק ז'. ועיין בש"ך ח"מ סי' ע"ד ס"ק ט' ובאו"ת שם מזה. אכן כאן דאמר ליד זוגתי דוקא ודאי לא מהני נתינה ליד ב"ד כ"ז דלא הגיע לידה ממש. ואף בנתן בחצירה בע"כ של האשה יש מקום לדון דאין זה מקרי ליד זוגתי דוקא. ואפשר דזה תלוי במה דכתבו התוס' בגיטין (דף ע"ח) ד"ה ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה. דשיטת הערוך דאף זרקו בחצירה לא משתרי עד דמטא גיטא לידה כו'. ושיטת התוס' וסייעתם לא כן רק דממעטינן מלשון זה זרקו ברה"ר אבל חצירה הוי בכלל ידה משום דחצר דאשה הוא בתורת יד. א"כ ה"ה הכא דאמר ליד זוגתי דוקא י"ל דכוונתו לידה ממש לשיטת הערוך. ואפשר דבנ"ד דאמר בלשון ליד זוגתי דוקא דבזה לכ"ע ממעטינן חצירה רק לידה ממש. וכעין לשון הרמ"א באה"ע סי' קל"ט סעי' י"ד דאין לגרש וליתן הגט לתוך חצירה אלא לתוך ידה ממש. הרי דמן לשון לתוך ידה ממש ממעטינן חצירה. א"כ ה"ה באמר לתוך ידה דוקא יש לדון כן:
ענף ב
ד
ואף דאי נימא דאם נתינה בע"כ הוי נתינה דה"ה בזרק לה השלשה מאות רו"כ לרשותה בנ"ד דג"כ מקרי נתינה. מ"מ מידי ספיקא דדינא לא נפיק וכמו שכתב הב"ש בס"ק ז' דחולק על מה שהביא הב"י בשם תשובת מורו ע"ש. א"כ יש לנו הרבה ספיקות אז בעת שתרצה להנשא בתוך זמן. ספק א' שמא לא יבא הבעל בתוך שתי שנים ומחצה לעירה ולהתראות בפני הב"ד דשם. ואת"ל דיבא שמה בתוך זמן הזה אכתי ספק שמא לא יהיו לו שלשה מאות רו"כ והוי מחוסר ממונא. ואת"ל דיהי' לו שלשה מאות רו"כ אז. אכתי ספק שמא לא יהי' ביכולתו של הבעל לכופה שתקבל המעות לתוך ידה ורשותה. וכ"ז שלא יגיע המעות לידה ורשותה בוודאי לא הוי נתינה לכ"ע כנ"ל. [ועיין בחדושי הרשב"א לגיטין (דף פ"ג) ד"ה בכולהו תנאי דעלמא נמי לא תינסיב כו' שכתב באה"ד דאפילו התנה בפירוש שתתן לו אפילו בע"כ דילמא אזיל לעלמא ולא מצי יהיב לי' עכ"ל. וכיוצא בזה אמרו בגיטין (דף י"ב ע"ב) אי בעי זריק ליה גיטא שביק לי' ועריק ואזל לעלמא. וקצרתי]. ואת"ל אולי יעלה ביד הבעל לכופה שתקבל בע"כ לתוך ידה או לתוך רשותה וכעין סברת התוס' בגיטין (דף פ"ב) בד"ה שרבי אליעזר מתיר כו' גבי שלא תיבעלי לאחר חיישינן שמא יבא עלי' באונס כו'. אכתי ספק בנ"ד שמא הלכה כהסוברים דנתינה בע"כ לא הוי נתינה. ולשמא תתרצה לקבל לא חיישינן וכמו בכל תנאי שבידה בשב וא"ת דקיי"ל דמותרת להנשא ולא חיישינן דתעבור בידים משום דמזדהרא באיסור א"א. וכיון דאיכא הרבה ספיקות להיתירא ע"כ ממילא מותרת להנשא אף בתוך הזמן:
ה
ואף דהוי ספק ספיקא נגד חזקת א"א עכ"ז הא מסיק הש"ך בסי' ק"י בכללי ספק ספיקא דהיכא דאיכא הרבה ספיקות מקלינן אף היכא דאתחזק בחזקת איסור. ועוד כיון דחד ספק בנ"ד הוי ספיקא דדינא אם נתינה בע"כ הוי נתינה או לא. א"כ הא ידוע הכלל של הפוסקים דבספיקא דדינא לא שייך להעמידו על החזקה. ואף דאינך ספיקות הוי ספק במעשה מ"מ דיינינן ס"ס כזה אף במקום חזקת איסור וכמש"כ הפרי מגדים ביו"ד סי' כ"ג בש"ך אות ח' דאף דספק א' הוא במעשה מ"מ כיון דספק ב' הוא ספיקא דדינא דזה הוי ס"ס גמור ע"ש. ועיין בתשובת רע"א סי' ל"ז ואכמ"ל:
ו
אך עדיין יש לפקפק על כל זה לפי דיש לחלק דדוקא בחשש לשעבר מצינו דסמכינן על ספק ספיקא. משא"כ בנ"ד דהוי בחשש דלהבא. אפשר לדון בזה כמו דכתבו התוס' בקידושין (דף מ"ה) ד"ה בפירוש אמר מר כו' דשיטת ר' מנחם דשמא קידש לא אמרינן שמא יקדש אמרינן כו' והטעם הוא דס"ל דחזקה לא מהני לברר על להבא וכמו שכתבתי מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף ד'. ועיין מזה בנו"ב מ"ק ח' יו"ד סי' נ"ו ובמ"ת סי' ק"ג. א"כ ה"ה בספק ספיקא יש לדון ולחלק דבמידי דיכול להיות להבא לא מהני ספק ספיקא לברר על אחר זמן וגם לא עבדינן מעשה בדבר שיכול להיות לאחר זמן בבירור שיהי' אסור וכעין שהעיר המהרי"ט בחלק יו"ד סי' ב' והמהרשד"ם ח' יו"ד סי' מ"ה על הא דקיי"ל דאסור למכור ספק דרוסה לא"י וכן ההוא ארבא דטבע בחישתא דאסרו למכור לא"י שמא ימכור לישראל והובא במג"א סי' תס"ז ס"ק ב' ע"ש וקצרתי. ואף באיסור דרבנן אמרו כן ולא אמרינן בזה ספק דרבנן לקולא. ולדעתי פשוט הוא דהא בתורת ספק ספיקא לא שייך לדון שם כיון דלא נולדו שני ספיקות ביחד כידוע. ומה שיש לדון בזה ספיקא דרבנן לקולא. יש לחלק דשאני היכא דהוי ספק בלהבא. [ועיין מזה בפר"ח בכללי ספק ספיקא אות י"ח. והדברים ארוכים ויש לפלפל הרבה בדברי המהרי"ט והמהרשד"ם הנ"ל]. ולפ"ז הדין נותן כן גם בספק ספיקא על להבא דלא מהני. ועיין בגט פשוט סי' כ"ט ס"ק קי"ג:
ז
אכן בספרי באר יצחק שם הוכחתי דרוב מהני לברר על ענין דלהבא ג"כ והבאתי ראי' לזה מן התוס' נדה (דף מ"ה ע"ב) ד"ה ריו"ח ור"ל דאמרי תרווייהו לוקין כו' שכתבו להקשות הא הוי התראת ספק ותי' דאזלינן בתר רוב שמביאין ב' שערות בזמנן. ועוד ראי' לזה כמבואר בספרי שם. וכעת ראיתי דיש להוכיח כן מן יבמות (דף ל"ו ע"א) דאמרו הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת ה"ז לא תנשא צרתה שמא לא יהא ולד ב"ק וא"ת הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא ילדן ולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם עכ"ל הברייתא. ואי נימא דרוב לא מהני לברר בדבר דלהבא קשה דאיך הי' מקום לומר דתנשא צרתה על סמך דהלך אחר רוב נשים ולד מעליא ילדן. והא התם הוי ספק בלהבא דשמא לא יהא ולד בן קיימא וכמש"כ התוס' שם (דף ל"ה ע"ב) בד"ה תיגלי מילתא למפרע כו' דזהו מן העתידות. וביותר לפי מש"כ הנמוקי יוסף בר"פ החולץ בד"ה וריש לקיש אמר כו' דחיישינן דאחר כן גרם לה איזה דבר להפיל כו'. והובא במל"מ פ"ו ה' גירושין ה"ג. וע"כ מוכח מזה דרוב מהני לברר על ספק דלהבא וע"כ היתה מותרת צרתה להנשא משום דסמכינן על סמך הרוב דתלד ולד קיימא רק משום דאין פוטר עד שיצא לאויר העולם אסורה להנשא. הרי מוכח מזה דסמכינן על רוב בחשש דלהבא:
ח
שוב ראיתי דיש לדחות זה ההוכחה והוא דהא עיקר סברת רבינו מנחם דשמא יקדש אמרינן הוא ע"פ סוגיות הגמ' בגיטין (דף כ"ח) דשמא מת לא חיישינן ושמא ימות תנאי היא וקיי"ל כר' יוסי דפליג עלי' דר' מאיר כו'. א"כ דוקא למאי דקיי"ל כהנך תנאי דחיישי לשמא ימות משום דטעמם דלא מהני חזקה בלהבא א"כ לדידהו חיישינן שמא יקדש ואינם מחלקים בינייהו. אבל לר' מאיר דס"ל שם דלא חיישינן שמא ימות וס"ל דמהני חזקת חי לברר על להבא. א"כ לדידי' ודאי מהני גם רוב על להבא. ולכן י"ל דהך ברייתא דיבמות דאמרו צרתה לא תנשא משום דולד אינו פוטר כו'. אבל זולת זה היתה צרתה יכולה לסמוך על סמך הרוב דולד מעליא ילדן אף בחשש דלהבא דזהו לשיטת ר"מ ואתי' הך ברייתא כר' מאיר. אבל לדידן דס"ל דלא מהני חזקה בלהבא י"ל דה"ה ברוב לא מהני בלהבא ואין זה ראי' מוכרחת לדינא:
ענף ג
ט
כן רציתי לומר. אבל באמת אין זה דחיי' כלל משום דאין סברא לומר דהך ברייתא דיבמות הנ"ל יהי' אתי כר' מאיר דהא כיון דר"מ חייש למיעוטא. א"כ אין מקום לומר דצרתה תנשא על סמך הרוב נשים ולד מעליא ילדן דהא חייש ר"מ למיעוטא שלא יהי' בן קיימא. וע"כ הברייתא אתי כרבנן דפליגי על ר"מ וכמש"כ המהרש"א ביבמות שם (דף ל"ו) בד"ה שמא לא יהא הולד בן קיימא כו' דסיפא דברייתא דקאמר וא"ת הלך אחר רוב נשים כו' ע"כ אליבא דרבנן קאמר הכי עכ"ל המהרש"א. ולכן שפיר יש להוכיח מהך סוגיא דרוב מהני לברר אף על להבא אף להסוברין לחוש בחזקה דלא מהני בלהבא. דהא רבנן דר"מ ס"ל דחיישינן למיתה משום דס"ל דחזקה לא מהני בלהבא. וכשיטת הר' מנחם הנ"ל. ואפ"ה ס"ל הכא דרוב מועיל אף על להבא א"כ שפיר הוכחתי כנ"ל. וידעתי מה דיש לדחוק עדיין ולדחות בדוחק ההוכחה הנ"ל. אבל באמת היא ראי' נכונה וקצרתי. ומה שכתב הרשב"א בחי' ליבמות (דף קי"ט) דלשמא תפיל חיישינן. כוונתו דמיעוט מפילות איכא ולכן מתרץ מה שהקשה שם מהא דב"ב ר"פ המוכר פירות דמקשה הש"ס על רב מן הא דשור שנגח הפרה ונמצא עוברה בצדה כו' ולא מקשו אדשמואל דהא ה"ל ודאי דמחמת נגיחה הפילה כו' דזהו משום דישנו מיעוט וחיישינן שמא תפיל ואין זה רק בגדר רוב דאינן מפילות. ולכן לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב אינו קשה. לכן מקשה הש"ס רק לרב. ואין שום קושיא מהש"ס יבמות (דף ל"ו) הנ"ל על הרשב"א הנ"ל וזה פשוט:
י
נחזור לענינינו דשפיר הוכחתי מן הך דיבמות (דף ל"ו) דסמכינן על רוב לברר על דבר דלהבא ג"כ ומשום הכי היתה מותרת להנשא מיד על סמך הרוב נשים ולד מעליא ילדן ולא חיישינן ע"פ סמך הרוב דשמא תפיל משום דכיון דהאשה חי' ע"כ ממילא יש לנו לסמוך על הרוב דרוב נשים ולד מעליא ילדן. וכן במה שהוכחתי מן התוס' נדה (דף מ"ה) ד"ה ריו"ח וריש לקיש כו' דכתבו דהוי התראת ודאי משום הרוב דמביאין ב' שערות בזמנן וכנ"ל. ואין לומר דסברי ריו"ח ור"ל כמאן דס"ל דסמכינן על חזקה בלהבא וכשיטת ר' מאיר כנ"ל. דהא הבאתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' א' ענף ד' שיטת הרי"ף והרמב"ם דגרסי בהך דמכות (דף ט"ז) דמאן דס"ל קיימו ולא קימו ס"ל התראת ספק שמה התראה משום דלא סמכינן על החזקה דלא יקיים וכפי סברת התוס' שם. משום דהבאתי שם בשם הפ"מ לירושלמי מכות פ"ג ה"ד דלמאן דס"ל קיימו ולא קיימו הוי זה התראת ספק לפי דלא מהני חזקה על להבא. רק מאן דס"ל בטלו ולא בטלו טעמו דנתחייב מלקות בעת שמבטל להעשה ע"כ הוי אז התראת ודאי. א"כ ממילא מן ר"ל דס"ל בטלו ולא בטלו וטעמו דאין לומר כריו"ח דבקיימו ולא קיימו תלוי דהא ס"ל התראת ספק לא שמי' התראה כמבואר זה בסוגיא דמכות שם ע"כ אמר ר"ל דבבטלו ולא בטלו תלוי. א"כ מוכח לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דחזקה לא מהני להבא וכן מוכרח בשיטת ר"ל דס"ל כן. א"כ תקשה לפ"ז קושית התוס' הכא בנדה (דף מ"ו) דס"ל לר"ל בהקדיש ואכלו אחרים דלוקה וקשה הא ה"ל התראת ספק דשמא לא יביא ב' שערות. וע"כ מוכרחים לומר כתירוץ התוס' דסמכינן על הרוב כו' ואף דמוכח דריש לקיש ס"ל דלא מהני חזקה בדבר דלהבא עכ"ז רוב מהני בלהבא משום דרובא עדיף מן חזקה גם בזה. ושפיר כתבתי בספרי דרובא מהני בלהבא. ולכאורה יש להעיר מזה בהך דפסחים (דף ע' ע"ב) דסכין חד ספיקא מטביל קופיץ דתרי ספיקי לא מטביל הרי אף דהתם הוי הנך ספיקות בלהבא מ"מ אמרו דסמך על הס"ס דלהבא ולא מטביל לי'. אך זה יש לדחות דיש לומר דסמך כן וע"כ לא הטבילו ולכן לדינא אין ראי' מזה. אך נתבאר בשארי ראיות כנ"ל דסמכינן על רוב וס"ס אף על להבא כפי שיבואר:
יא
וכיון דנתבאר דרוב מהני אף בדבר דלהבא. א"כ ה"ה ספק ספיקא מהני אף בדבר דלהבא דהא מבואר בתשובת הרשב"א סי' ת"א דספק ספיקא הוי כרוב ואפשר דאלים יותר מרוב. והובא בדברי הפוסקים האחרונים ע"כ כמו דרוב מהני לברר על דבר דלהבא ה"ה דס"ס מועיל אף בלהבא. ולכן בנ"ד היתה האשה מותרת להנשא אף בתוך שתי שנים ומחצה כי יש לנו ספק ספיקא מעליא שמברר לנו שלא יהי' איסור א"א מעולם. וכמו בהך דיבמות (דף ל"ו) דהיתה צרתה מותרת להנשא ע"פ סמך הרוב שיבא לאח"ז. וה"ה על סמך הס"ס שיהי' לאח"ז. [וכמו ביבם קטן וקטנה דיגדלו זה עם זה ולא חיישינן שימצא סריס או איילונית. ועי' מזה בשער המלך פ' יו"ד ה' מקוואות כלל ג' מה שהאריך בענין רוב וספק ספיקא דיכול להתברר דמקלינן וכמו שכתב הש"ך ביו"ד בכללי ס"ס ס"ק ל"ה. וכש"כ בנ"ד דהספק שמא נתינה בע"כ הוי נתינה או לא הוי זה ספיקא דדינא וזה הספק לא יוכל להתברר. וכעין דברי הנו"ב במ"ק ח' יו"ד סי' נ"ז דאם חד ספק לא יוכל להתברר א"צ לברר והובא בחוות דעת בכללי ס"ס בס"ק ל"ה. וכש"כ בנ"ד דאין בידה כעת לברר רק שיכול לבא לידי בירור לאח"ז. וכבר נתבאר דרוב או ס"ס דלהבא מהני כמו רוב או ס"ס בלעבר. וכן כתבתי כבר לעיל דאף דיש לנו בנ"ד חזקת איסור עכ"ז יש לדון הך ס"ס. ולכן לא שייך בנ"ד להחמיר ע"פ דברי המג"א בסי' תל"ז ס"ק ד'. וגם הא אמרו שם דדוקא אם הוא בעיר שואלו כו' משא"כ בנ"ד דליכא לברורי כעת כלל ע"כ אין זה דומה כלל להנידן דהמג"א הנ"ל ופשוט]:
יב
ונתבאר לנו דהאשה היתה מותרת להנשא אף בתוך זמן שתי שנים ומחצה שקבע הבעל משום דיש לנו ספק ספיקא המבררת לנו דלא יהי' שום חשש איסור א"א מעולם כיון דבידה שלא לקבל המעות מרצונה הטוב ויש לנו ממילא הרבה ספיקות המתירין אותה להנשא כנ"ל. ונחזור לענינינו במה שביטל את הגט מקודם שנתקיים התנאי דעיקרו הוא מה שיש לחוש להחמיר לשיטת העיטור דס"ל דיכול לבטל הגט. ועכ"ז יש לדון ולהקל. והוא כי השער המלך פ"ח ה"ג ה"א העלה דבתנאי שבידה ושב וא"ת לא מהני ביטול הבעל כלל אף להעיטור דכיון דמותרת להנשא ולא אגידה ביה כלל ע"כ אינו יכול לבטל וכ"כ המבי"ט והמהרי"ט. וכן מוכרח מסברא דאל"כ איך מותרת להנשא הא יש לחוש שמא יבטל הבעל להגט. וכן כתב בספר דברי אמת בקונטרס ראשון בענין גיטין. ע"כ ברור דה"ה בנ"ד לפי מה דהעלתי דהיתה האשה מותרת להנשא מיד ולא אגידה בי' כלל. ע"כ לא מהני ביטול הבעל כלל דשייך בנ"ד ג"כ ה"ט של השעה"מ והדברי אמת הנ"ל. אף לפי מה שכתב הרמ"א להחמיר ולחוש לשיטת העיטור. לפי די"ל דבכה"ג גם העיטור מודה להתירה. ואין לנו להרבות במחלוקת. ובפרט דהא רוב הפוסקים חולקים על העיטור ומסתבר טעמייהו דכיון דאם אבד ונשרף הגט מגורשת לכ"ע. א"כ מאיזה סברא יהי' יכול לבטל הגט ואף דנדחוק בשיטת העיטור בסברתו מ"מ בנ"ד אף העיטור מודה להיתירא:
ענף ד
יג
ועוד נלענ"ד לולי דברי הרמ"א שכתב להחמיר כשיטת העיטור. היה נלע"ד לדון יסוד להיתירא לדינא אף לשיטת העיטור והוא דראיתי בהעיטור במאמר שלישי אגב (ד' ד') שכתב שם דמהני ביטול הבעל מקודם שנתקיים התנאי. ומשם אין הכרח דעתו להיכא דאמר בפירוש מעכשיו. רק דמיירי העיטור שם באמר להתנאי בלשון ע"מ. די"ל דאף דקיי"ל לדינא דע"מ כמעכשיו דמי מ"מ כיון דיש פלוגתא דאמוראי בזה אם ע"מ כמעכשיו או לא. ע"כ י"ל דס"ל להעיטור דלענין ביטול כ"ע מודו דשייר לעצמו זכות דיהיה יכול לבטל. [והנה דברי העיטור שם סותרים דבריו שם. דמתחלה כתב שם דהאומר ע"מ כאלו אמר מעכשיו תהא מגורשת כו' ואי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר ונתקרע הגט או שאבד ה"ז מגורשת לחומרא כדאמרינן בע"מ שתתני לי מאתים זוז ואמרינן עלה והיא תתן כו'. ואח"ז כתב שם העיטור עצמו בלשון דקיי"ל כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי. וכן מורה שם לשונו בשארי דבריו דלדינא ברור דע"מ כמעכשיו דמי. ואלו מתחילה כתב שם דבאומר ע"מ ונתקרע ואבד הגט מגורשת לחומרא. דמשמע דאין זה ברור לדינא דע"מ כמעכשיו דמי. ועיין באה"ע סי' קמ"ד סעיף ד' בשם י"א דבע"מ נקטינן לחומרא. ועיין בב"ש שם. ודברי העיטור בלשונו מגומגמין ואכמ"ל בזה]:
יד
וכן הרשב"א בחי' לגיטין (דף ע"ו) בד"ה תנו רבנן א"ל בפני שנים ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי כו' הביא שם דברי העיטור בזה"ל אפילו בנתן לה בפני שנים יכול לבטל תנאו ולהתנות תנאי אחר דלא אמרו כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו אלא כו' אבל ביני ביני יכול לומר איני רוצה בתנאי זה כו' וסיים הרשב"א ומסתברא דלא כוותיה דבע"מ אינו יכול לחזור בו ודחה לראיות העיטור. הרי דמשמע מלשון העיטור שהובא ברשב"א שכתב דלא אמרו כל האומר ע"מ כמעכשיו כו'. דרק באמר ע"מ ס"ל דיכול לבטל וטעמו משום דהא מצינו פלוגתת אמוראי אם ע"מ כמעכשיו כמבואר בגיטין (דף ע"ד) ובקדושין (דף ס') ולכן אף דקיי"ל דע"מ כמעכשיו. מ"מ י"ל דבענין ביטולו כ"ע מודו דמהני ביטולו אבל באמר בפירוש מעכשיו אין לנו הכרח דיפלוג העיטור בזה על רוב הפוסקים החולקים עליו. וכן מורה הלשון של העיטור עצמו בספרו וכמש"כ לעיל. וכן המ"מ פ"ח ה"ג ה"א שהביא לדברי העיטור כתב דבע"מ ס"ל דיכול לבטלו. וכן הבית יוסף בסי' קמ"ג כתב בשם הרמב"ם דבמעכשיו או ע"מ אינו יכול לבטלו כו' וכך מוסכם מכל הפוסקים חוץ מבעל העיטור שכתב דאף בע"מ יכול לבטלו כו'. א"כ עדיין י"ל דבאמר מעכשיו גם העיטור מודה דאינו מבטלו:
טו
אכן מן לשון הטור בסוף סי' קמ"ג שהביא לדברי העיטור שם. משמע קצת דאף במעכשיו ס"ל כן להעיטור. ומ"מ עדיין יש לומר דגם הטור שהביא שם להעיטור דלא קאי על מעכשיו שהזכיר שם למעלה רק דקאי רק באמר ע"מ ע"ש. אכן מה אעשה דהא הרמ"א כתב להדיא בסי' קמ"ג סעיף ב' וי"א דאפילו בתנאי דמעכשיו יכול לבטלו ויש להחמיר. עיטור. הרי דכתב להדיא בשם העיטור דאף במעכשיו ס"ל להעיטור דיכול לבטלו. וראיתי לחפש אחר זה בהעיטור ומצאתי בהעיטור אות ת' תנאי בדף י"ב ע"ד דהביא שם בשם מצאתי בתשובת ה"ר יעקב זצ"ל מי שנתן גט ע"ת ואומר גם מעכשיו אם לא באתי אינו יכול לבטלו דהא ע"מ מכח מעכשיו קא אתי ותנן כו'. וכתב העיטור ע"ז וצריכא עיונא דאיכא למימר דע"מ ומעכשיו לא מהני אלא בנתקיים אבל קודם גמר התנאי מצי לבטולי ויכול לחזור בו כדפי' לעיל במאמר שלישי עכ"ל העיטור שם. ומדבריו שם למדנו אשר גם באמר מעכשיו ס"ל ג"כ להעיטור דמהני ביטולו. וכן מורה דברי הר"נ בגיטין פ"ז בסוגיא דליחוש שמא פייס דכתב שלא כדברי מי שמפרש שמא נתפייס וביטלו שכ"ז שלא נתקיים התנאי יכול לבטלו ואין זה מחוור כו' עכ"ל. והא שם פריך הגמ' וליחוש שמא פייס אמתני' דמעכשיו אם לא באתי כו'. הרי דס"ל להך שיטה דגם במעכשיו מהני בטולו והוא דעת העיטור. ולכן יפה כתב הרמ"א בשם העיטור דגם במעכשיו ס"ל דיכול לבטלו וסיים דיש להחמיר ודברי אמת בפיו של הרמ"א ז"ל. וכן המהרשד"ם בסי' צ"א שכתב דלהעיטור אף במעכשיו יכול לבטלו. ולא מחלק בין ע"מ למעכשיו משום שהביא שם לדברי העיטור שכתב וצ"ע דאיכא למימר דע"מ ומעכשיו לא מהני דקודם גמר התנאי מצי לבטל ויכול לחזור בו כדפרי' לעיל במאמר ג' עכ"ל העיטור כו' ע"ש. הרי דהביא ג"כ לדברי העיטור אות תנאי (דף י"ב) שהבאתי לעיל דכתב להחמיר ג"כ במעכשיו. וכן המרדכי בפ"ז דגיטין לגיטין (דף ע"ה) הביא בשם העיטור שכתב דאיכא למימר דע"מ ומעכשיו לא מהני דקודם שנתקיים התנאי מצי לבטולי ויכול לחזור בו עכ"ל. הרי דגם המרדכי כתב בשם העיטור דגם במעכשיו מצי לבטולי וכמש"כ לעיל בשם העיטור. וכן כתב המהר"ם אלשקר בסי' ל"א דיש מפרשים דס"ל דאף במעכשיו יכול לבטולי:
טז
ועכ"ז ראיתי כי גם לדברי העיטור שהבאתי במה שכתב באות תנאי (ד' י"ב) דמוכח ומבואר להדיא שם דגם במעכשיו ס"ל דמצי לבטולי. מ"מ יש לדון מדבריו יסוד להיתירא והוא דהא כתב שם בזה"ל וצ"ע דאיכא למימר דע"מ ומעכשיו לא מהני דקודם גמר התנאי מצי לבטולי ויכול לחזור בו כדפי' לעיל במאמר שלישי עכ"ל. הרי דגם דעת העיטור עצמו דהוא הראש להמחמירים לחוש בביטולו להגט קודם גמר התנאי אף במעכשיו. מ"מ לא כתב כן בהחלט דעתו רק כתב בלשון וצ"ע דאיכא למימר כו' כנ"ל. א"כ חזינן דמספקא להעיטור בעיקר הך דינא אם מצי לבטלו קודם גמר התנאי כו'. ולא כתב כן בתורת ודאי רק בצ"ע דאיכא למימר. וי"ל דמספקא להעיטור עיקר הך דינא דשמא הלכה כשיטת רב אלפס דהביא לעיל (דף ד') בסוף דבריו שם דבע"מ ומעכשיו לא מצי לבטולי. ויהי' איך שיהי' בכוונת דברי העיטור לעיל (ד' ד') הא כיון דחזינן דבדבריו האחרונים באות תנאי העלה זה בצ"ע ובלשון דאיכא למימר. א"כ חזינן דרק בתורת ספק החמיר בביטולו אך לא בתורת ודאי. [בפרט די"ל דגם לעיל (ד' ד') דכתב בסוף דבריו לתשובת הרי"ף דנראה דלא החליט כן בדעתו מתחילה להחמיר בודאי]. וכן המרדכי בפ"ז דגיטין הנ"ל דהביא לדברי העיטור כתב בשמו בזה"ל דצ"ע דאיכא למימר כו' וכמש"כ העיטור בספרו אות תנאי כנ"ל:
יז
וכיון דהעיטור עצמו לא החליט זה רק משום ספק כתב לחוש דמצי לבטולי וכ"כ המרדכי בשמו כנ"ל. א"כ לפ"ז יש לנו יסוד להיתירא בנ"ד ע"פ דברי הרא"ש בב"ק פ"ב סי' א' שכתב בשם הרי"ף דפסק כרבה דאע"ג דרבא מספקא ליה כיון דלרבה פשיטא ליה ודאי דרבה מוציא מידי ספק דרבא כו' וכן כתב הרמב"ן במלחמות בב"ק שם. וכן הכריע המחבר בח"מ סי' שפ"ו סעיף ד' דהזורק חייב וכמש"כ המ"מ בשיטת הרמב"ם פ"ז ה' חובל ומזיק ה' י"ב. וגם הרמ"א לא הביא שום חולק על דברי המחבר שם. וחזינן דס"ל להמחבר והרמ"א לדינא כפי הכלל של הרי"ף והרא"ש דאין ספיקו של דיעה החולקת מוציא מידי ודאי של אידך מ"ד. א"כ ה"ה הכא כיון דרוב פוסקים ס"ל בודאי דלא מהני ביטולו לתנאי דמעכשיו. ע"כ אף דהעיטור ס"ל להסתפק בזה מ"מ יש לדון גם בזה להכלל דאין ספיקו של דעת העיטור מוציא מידי ודאי של החולקים על העיטור וס"ל דלא מצי לבטולי בודאי. וכן כתב הט"ז לדון ע"פ הכלל הזה באו"ח סי' תרמ"ו בס"ק ו' ע"ש. ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ט"ו ענף א'. וכש"כ בנ"ד דרוב פוסקים חולקים על העיטור. א"כ בודאי יש לדון הכא להכלל הנ"ל. ולכן יש להעיר על הרמ"א דכתב דיש להחמיר כדברי העיטור דהא כיון דהרמ"א סתם בח"מ כשיטת המחבר שם וזהו ע"פ הכלל הנ"ל. א"כ לא הי' לו לפסוק הכא להחמיר כשיטת העיטור דהא כאן ג"כ יש לדון להכלל הנ"ל:
יח
ואפשר לחלק דשאני הכא דהעיטור עצמו הביא לשיטת הרי"ף דאין לחוש לביטול הבעל בזה. ואפ"ה כתב להסתפק ע"כ לא שייך הכא לדון כ"כ להכלל הנ"ל. ולדינא בל"ז קשה לסמוך להקל ע"פ הכלל הנ"ל. כיון דהש"ך בח"מ סי' שפ"ו ס"ק כ"ז הביא לשיטת הנמוקי יוסף בשם הריטב"א דחולק על הכלל הזה. וכן נראה מדברי הש"ך ח"מ בסי' רס"ז סוף ס"ק ב' במה שכתב שם דאפילו אם ת"ל דרבא ס"ל סי' דאורייתא מ"מ כיון דרב אשי בתראה מספקא ליה אי סי' דאורייתא או דרבנן ע"כ הוי ספיקא. ולא ס"ל להכלל הנ"ל. ועיין במראות הצובאות סי' י"ז סעיף כ"ד ס"ק פ"ו מזה:
ענף ה
יט
ועכ"ז יש לדון בנ"ד להיתירא באופן אחר קצת והוא כי המהרשד"ם עצמו ח' אה"ע סי' מ"ה כתב לדון ס"ס בגט שכ"מ מעכשיו אם מתי ונקרע הגט קודם מיתתו ושקיל וטרי שם הרבה והביא לשיטת הרי"ף וסייעתו דהגט כשר ודאי. ולשיטת התוס' וסיעתם הוי ספיקא דדינא אם הגט כשר או לא. א"כ ה"ל ס"ס ספק שמא הלכה כהרי"ף וסייעתו דכשר הגט בודאי. ואת"ל כהתוס' וסייעתם אכתי ה"ל ספיקא דדינא וע"כ ה"ל ס"ס מעליא. ואף דה"ל ס"ס נגד חזקת איסור א"א. עכ"ז הא דעת הרשב"א דאף באיתחזק איסורא מתירין בו ס"ס כו' עכ"ל. וכן כתב המהרשד"ם שם בסוף התשובה ע"ש. ובאמת לפי דבריו דכתב לדון ס"ס בכה"ג. א"כ אף דנימא כדעת הפוסקים דס"ס נגד חזקה לא מהני. מ"מ הא כבר כתבו הפוסקים האחרונים דבספיקא דדינא לא שייך לדון אוקי אחזקה דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין. וע"כ במקום דאיכא ס"ס דדינא דיינינן להיתירא אף במקום חזקת איסור א"א:
כ
הרי דמצינו דכתב הרשד"ם לדון ס"ס היכא דהוי פלוגתא דרבוותא דלחד דיעה מותרת בודאי להנשא ולהדיעה החולקת הוי ספיקא דדינא אם מותרת להנשא א"כ מקרי זה ס"ס מעליא. וכן כתב הב"ש בסי' ע"ז ס"ק י"ז גבי מורדת מאיס עלי דחייב הבעל בקבורה מן דין ס"ס שמא הלכה כהרמב"ם דזכתה בודאי בנצ"ב ואת"ל כהחולקים אכתי ספק שמא זכתה מדינא דהש"ס. וס"ל להב"ש דמוציאין ממון מהמוחזק ע"י ס"ס דדינא. וכמש"כ הב"ש בסי' נ"ג ס"ק ט'. ולכאורה יש לומר דלשיטת הנימוקי יוסף בשם הריטב"א דבב"ק פ"ב שהובא בש"ך חו"מ סוף סי' שפ"ו דס"ל דכיון דלרבא מספקא ליה אף דלרבה פשיטא ליה אין מוציאין ממון. א"כ מוכח דלא ס"ל להנ"י לדון ס"ס כזה. והנה על המהרשד"ם שכתב לדון ס"ס בכה"ג אינו קשה עליו מן הנ"י. די"ל דשאני בממונא דלא מהני ספק ספיקא להוציא ממון מהמוחזק כדקי"ל לדינא. אבל לשיטת הב"ש דס"ל דמהני ס"ס אף בממונא. א"כ כיון דס"ל להב"ש דדיינינן ס"ס בכה"ג א"כ תקשה דאמאי אין דנין גם בהך דב"ק פ"ב הנ"ל ס"ס כעין זה. אך יש לחלק דשא"ה בהך דב"ק דלכן פסק הנ"י בשם הריטב"א והבעל המאור כשיטת רבא דמספקא ליה אי בתר מעיקרא אזלינן דרבא בתראה ומספקא ליה ולא איפשיט ליה. ע"כ אין לנו להסתפק כלל שמא הלכה כרבה וע"כ לא הוי רק ספק א' והממע"ה. וכן הוא שיטת הש"ך בסי' רס"ז סוף ס"ק ב' הנ"ל דקי"ל כרב אשי דבתראה דמספקא ליה אי סימנים דאורייתא כו' ועיין בפלפלא חריפתא בב"ק פ"ב סי' א' אות ב'. אבל בפלוגתא דרבוותא השקולים בלא שום הכרע. וחד דיעה ס"ל דמותרת בודאי ודיעה החולקת ס"ל דהוי ספיקא דלפי דברי גדולי הפוסקים הללו שפיר דיינינן ס"ס בכה"ג וכמש"כ המהרשד"ם עצמו בסי' מ"ה הנ"ל כעין זה. וכעין זה ראיתי בלחם משנה ה' סוכה פ"ה ה"ד שכתב לדון ס"ס כעין זה. ספק אם הושני דריו"ח הוי תרי ולא דייק ואפילו הוי תרי ולא דייק מ"מ ריו"ח בעצמו מסופק בדבר כו' ע"ש בלח"מ. ואף דהוי לכאורה ס"ס משם א' דלא מהני לדינא לפי מה דקי"ל דלא כהרמב"ם. [בשיטתו דס"ל פיתוי קטנה לאו אונס דכתבו דהוכיח כן מקושיות התוס' כתובות (דף ט') ולא ס"ל לכלל של התוס' שם דס"ס משם א' לא מהני וקצרתי]. וע"כ אין ראיה מוכרחת לדינא מן הלח"מ הנ"ל. עכ"ז בארתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ט' בטוב טעם דזה הוי ס"ס מעליא. וכן כתבתי מזה בספרי נחל יצחק לסי' ל"ח ענף ג'. וכן הוא כוונת המהריב"ל בק"ע סי' ל"א והובא במל"מ פ' י"ג ה"ג ה' כ"א ע"ש וקצרתי:
כא
ולפ"ז בנ"ד דרוב פוסקים ס"ל דלא מצי לבטולי בגט על מנת וכש"כ במעכשיו. רק עיקר המחמיר הוא העיטור. והא העיטור עצמו לא החמיר בתורת ודאי רק מספיקא. א"כ יש לדון ס"ס להיתירא ספק א' שמא הלכה כהרי"ף וסייעתו דמתירים להנשא וגם הא יש פוסקים הראשונים דהביאו לשיטת העיטור ודחאוהו מהלכה. ואת"ל כהעיטור אכתי אינו אלא ספק א"כ ה"ל ס"ס מעליא להתירא. ואף דהמהרשד"ם עצמו בסי' צ"א כתב דראוי להחמיר וכדברי העיטור והראב"ד. מ"מ כיון דלדברי העיטור שנתבאר דלא החמיר רק מספיקא וממילא יש לדון ס"ס להתירא. וכמש"כ המהרשד"ם בעצמו כעין זה בסי' מ"ה כנ"ל. וה"ל דעת הראב"ד דיעה יחידאה. וגם יש לדון דהראב"ד בפ"ט ה"ג ה' ט' לא מיירי במעכשיו רק בע"מ ועיין במ"מ שם. ואין לנו הוכחה ברורה דהראב"ד יהיה מחמיר אף במעכשיו ועי' בביאור הגר"א זצלה"ה לסי' קמ"ג ס"ק י"ז. ולכן הרמ"א דכתב דיש להחמיר לא הזכיר להראב"ד רק להעיטור משום דמן הראב"ד אין כ"כ הכרח על מעכשיו. וכיון דעיקר דעת המחמירים הוא משום דעת העיטור כמו שכתבו כולם. וע"כ שפיר יש לדון ס"ס להתירא כיון דהעיטור עצמו מסתפק בזה. והמהרשד"ם דכתב בסי' מ"ה לדון ס"ס כזו. היה לו להזכיר כאן בסי' צ"א ג"כ ס"ס כזו על שיטת העיטור דהביא שם וכש"כ הכא דרוב פוסקים חולקים על העיטור ע"כ בודאי יש לדון ס"ס כזו ולהתירה להנשא. כן י"ל לולי דברי הרמ"א:
ענף ו
כב
עוד נלע"ד לדון להתירא בנ"ד והוא דבספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד מתחילת ענף ד' הבאתי שמה לדברי הרא"ש בב"ב פ"ט סי' כ"ג שכתב על מה דאיבעיא להש"ס בהקדיש נכסיו מהו דכיון דסלקא בתיקו ומספקא לן אי שייכא הכא אומדנא או לא ע"כ אין מבטלין ההקדש וההפקר כו' וביארתי לכוונתו דכיון דהוי ספק בהאומדנא לכן אין זה אומדנא דמוכח לכל והוי זה בגדר דברים שבלב דלא הוי דברים כיון דסותרים למה שאמר בפיו. וכ"כ הקצה"ח בסי' ר"נ ס"ק ה' בכוונת הרא"ש. והארכתי בספרי שם הרבה מזה. ויוצא לנו כלל מחודש לשיטת הרא"ש דספיקא דדינא באומדנא דהוי דברים שבלב ולא מצינן לבטל ע"י זה למה שאמר בפיו בפירוש. וגם בספיקא ע"י פלוגתא דרבוותא הדין כן לשיטת הרא"ש דב"ב הנ"ל היכא דפליגי באיזה אומדנא. ג"כ הדין כן לשיטת הרא"ש דלא מצינן לבטל ע"י הך ספיקא למה שאמר בפיו וכמו שראיתי בתרומת הדשן בסי' שכ"א שהקשה על פלוגתת הראשונים בנדוניות חתנים בפלוגתת רש"י והר"ת דלשיטת הרא"ש גבי שכ"מ שהקדיש והפקיר דכתב דהוי ספק אומדנא ולא מבטלינן למה שאמר בפיו. א"כ בהך דנדוניות חתנים כיון דהי' מתנה בפירוש מהאב. והספק לנו על האומדנא שלו. א"כ לא יהי' מצי לבטל למה שאמר בפיו בפירוש ע"ש בתה"ד. הרי דס"ל להתה"ד לדמות תיקו בגמ' לפלוגתא דרבוותא שלאחר חתימות הש"ס גבי הכלל של הרא"ש הנ"ל. ועיין מזה בספרי נחל יצחק בקונטרס תפיסה ע"י שליח סי' ב' ענף ב' שכתבתי לחלק בין בעיא דלא איפשיטא בהש"ס. לבין ספיקא דפלוגתא דרבוותא. אבל מן התה"ד מוכח להדיא דלא ס"ל לחלק בזה. ומה שהעיר מן נדוניות חתנים יש להאריך בזה ואכמ"ל:
כג
והנה עיקר סברת העיטור שכתב דגם במעכשיו על תנאי מצי הבעל לבטלו מקודם קיום התנאי. ואלו בנקרע הגט גם העיטור ס"ל דמגורשת מעת שקבלה להגט כיון דאמר מעכשיו. א"כ מוקשה סברת העיטור במה שהחמיר לענין בטולו דהא כיון דאמר בפירוש מעכשיו יהי' גט אם לא יקיים התנאי. וכיון דלא קיים התנאי כפי שהוא א"כ ממילא חל הגט משעה הראשונה שהגיע הגט לידה ואמאי יהי' מצי לבטלו. וע"כ מוכח בטעמו דהעיטור דכיון דהוכיח כן מן סוגיות הש"ס דגיטין (דף ע"ו) במה דקאמרי בש"ס שם ליחוש שמא פייס דשיטת העיטור לפרש לכוונת הש"ס דחיישינן שמא יבטל להתנאי וכמו שכתב הר"נ שם בשם מפרשים וכיון דמוכח מן הש"ס דמהני בטולו בכה"ג וכן ע"פ הראיות דכתב העיטור בספרו להוכיח כן מהש"ס. א"כ חזינן דהיה ברור להש"ס דהוי אומדנא דמוכחא להש"ס דהבעל שייר לעצמו זכות שיהיה יכול לבטולי להגט מקודם קיום התנאי. ולכן אף דאמר בפירוש מעכשיו ע"מ כו'. וכן אם נתקרע הגט בנתיים הגט כשר. מ"מ לענין בטול מצי לבטלו דשייר לו זכות זה כיון דאגידה בי'. ואף דאנן מעצמינו ודעתינו אין לנו לדון להאומדנא זו. מ"מ כיון דמוכח כן מן הש"ס א"כ חזינן דהי' פסיקא לחז"ל כן להאומדנא הזאת. ואף דזהו סותר למה שאמר בפיו בפירוש מעכשיו ע"מ כו'. מ"מ הא אומדנא דמוכחא לחז"ל אלימא טובא כידוע ושפיר דיינינן כן וכ"ז אם היה ברור אומדנא זו. אבל כיון דלדידן הוי ספיקא דפלוגתא דרבוותא בעיקר הך אומדנא דהא רוב פוסקים חולקים על העיטור. א"כ ממילא לפי הכלל של הרא"ש בב"ב הנ"ל דספק אומדנא בספיקא דדינא הוי כמו דברים שבלב דלא מבטלינן עי"ז למה שאמר בפיו. ה"ה כאן כיון דאמר בפירוש ה"ז גיטך מעכשיו אם לא אקיים להתנאי. א"כ מבואר מלשונו שאמר בפירוש דהגט חל מעכשיו אם לא יקיים להתנאי. ולפי זה לא מצי לבטלו כלל רק מפאת האומדנא אמרינן דשייר לו זכות זה וכיון דהוי ספיקא דפלוגתא דרבוותא בזה גופא. א"כ לפי הכלל של הרא"ש הנ"ל הדין נותן דלא מצי לבטולי כלל דאין כח בספק אומדנא לסתור למה שאמר. בפיו בפירוש ההיפוך מזה:
כד
והעיטור עצמו דנתבאר לעיל דרק מספיקא החמיר לחוש לביטולו. י"ל דהעיטור ס"ל כשיטת הרמב"ם דלא ס"ל כשיטת הרא"ש בהכלל דספק אומדנא וכמו שכתבתי בספרי באר יצחק שם מזה. אבל לפי הכלל של הרא"ש הנ"ל שפיר יש לדון להתירא לפי הכלל הנ"ל. וכן אף לפי הכלל של הרמב"ם דספיקא דדינא באומדנא ג"כ פטור דהממע"ה ולא ס"ל להכלל של הרא"ש הנ"ל. מ"מ גם לפי דברי שיטת הרמב"ם בזה ג"כ יש מקום לדון לדידן לדינא דלא יהיה מצי לבטולי [ואף דהא כתב כן הרמב"ם להדיא בפ"ח ה"ג ה"א דלא מצי לבטולי מ"מ הוצרכתי לכתוב כן לבאר לדינא הכלל של הרמב"ם הנ"ל איך יהיה לדינא לדידן]. והוא דהא הרמב"ם בפ"ז ה' חובל ומזיק ה' י"ב דפסק הזורק כלי מראש הגג וקדם אחר ושברו כו' דהזורק חייב כמש"כ המ"מ שם. וזהו משום דס"ל כרבה דפשיטא ליה ולא כרבא דמספקא ליה. לפי דס"ל להכלל דאין ספיקו של רבא אף דהוי בתראה מוציא מידי ודאי של רבה. וכמש"כ הרי"ף והרא"ש והרמב"ן במלחמות לב"ק פ"ב שהובא בח"מ סי' שפ"ו סעיף ד' ובש"ך שם. א"כ יש לנו שני כללים דלפי כל אחד מהנך שני כללים יש להתירה להנשא. היינו לפי הכלל של הרמב"ם וסייעתו דס"ל לדינא כמאן דפשיטא ליה דאין ספיקו של החולק עליו מוציא מידי ודאי שלו. א"כ ה"ה בנ"ד ממילא דהא להעיטור בעצמו מספקא ליה אי מצי לבטולי או לא וע"כ אין ספיקו מוציא מן ודאי של החולקים עליו. וכן לפי הכלל של הרא"ש בב"ב פ"ט גבי איבעיא דש"מ שהקדיש נכסיו דספק אומדנא לא מצי לסתור למה שאמר בפיו. א"כ ה"ה הכא במה דמספקא לדידן אי מצי לבטולי בגט מעכשיו ע"מ כו'. דזה הוי כמו ספק באומדנא דלא מצינן לסתור עי"ז למה שאמר בפירוש דיהיה גט מעכשיו אם לא יהי' כן לפי התנאי שלו. א"כ ממילא יש לנו ספק ספיקא מעליא להתירה. והוא ספק א' שמא הלכה כהכלל של הרא"ש דספק אומדנא בספיקא דדינא הוי כמו דברים שבלב ולא מהני. ואת"ל כהחולקים על הך כללא של הרא"ש הנ"ל. עדיין יש להסתפק שמא הלכה כהכלל של הרמב"ם וסייעתו דאין ספיקו של המאן דאמר אף דהוי בתראה. מוציא מידי ודאי של החולק עליו דלפ"ז הדין הוא כמ"ד דכן הוא הדין בודאי. והוי לנו ספק ספיקא דפלוגתא דרבוותא להתירא. וכבר כתבתי דאף באתחזק איסור דא"א ג"כ דיינינן ס"ס דדינא כמו שכתבו הפוסקים דבספיקא דדינא לא שייך להעמידו על החזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין. ועיין בגט פשוט לסי' קכ"ט ס"ק י"ג מזה:
כה
ובשיטת הרמב"ן דהובא בהר"נ לגיטין פ"ז על סוגיא לדף ע"ו. דמפרש לחשש שמא פייס דהכוונה דברצוי שניהם יכולים לבטל להגט. והובא בב"ש סי' קמ"ד ס"ק ט"ו. אין זה מטעם אומדנא רק התם הטעם כמו שכתב הר"נ שם דכיון שבידם שלא יתקיים יכולין לומר שאע"פ שיתקיים יהי' כאלו לא נתקיים ע"ש בר"נ. אבל העיטור הא מיירי אף בתנאי שאין ביד הבעל כמו הך דגיטין (דף ע"ו) דא"ל בפני שנים ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא וחזר ואמר ע"מ שתתני לי וכו'. והא שם אינו זה ביד הבעל. ואפ"ה ס"ל להעיטור דאף במסר לה בע"מ יכול לבטל להגט וכמש"כ העיטור במאמר ג' ד' ד'. א"כ אין לומר בטעם העיטור דמשום דביד הבעל שלא לקיים התנאי וכמש"כ הר"נ בטעמו של הרמב"ן הנ"ל דהא התם אין זה ביד הבעל ואפ"ה ס"ל דמצי לבטולי. וע"כ העיקר בטעם העיטור דמשום אומדנא אתי עלה כנ"ל:
ענף ז
כו
וידעתי למה שכתב בתורת גיטין בחי' לגיטין (דף ע"ד ובדף ע"ו) בכוונת העיטור. וכן במה שכתב התורת גיטין לאה"ע סי' קמ"ג סעי' ב' בשיטת העיטור ע"ש. אבל אין דבריו מוכרחין. והעיקר כמו שכתבתי ואין בכחי לבוא כעת בארוכה יותר בזה. ונתבאר לנו בעז"ה יסוד דהיתירא בפלוגתת הראשונים עם העיטור. כן יש מקום לדון לולי דברי הרמ"א והמהרשד"ם בסי' צ"א דכתבו להחמיר ועוד יש לדון דהאידנא דנהגו לבטל התנאים בעת כתיבת ונתינת הגט ואף בגט הניתן על תנאי ידוע ג"כ דמבטלינן לשארי התנאים זולת התנאי הידוע ומפורש מן פי הבעל שאמר אז. א"כ הוי ממילא כמו שאמר הבעל בעת נתינת הגט כי לא שייר לעצמו שום זכות שיהי' יכול לבטלו מקודם קיום התנאי. וכבר נתבאר דעיקר סברת העיטור הוא משום דאמדינן דעתא דהבעל דהוי כאלו התנה אז בפירוש בעת נתינת הגט דיהי' יכול לבטלו מקודם קיום התנאי. דאם לא כן אין סברא לומר דיהי' יכול לבטלו כיון דאמר מעכשיו ע"מ וכו'. ולכן כיון דאמר בפירוש שנותן הגט בלא שום תנאי אחר כלל זולת התנאי שמתנה אז בפירוש. א"כ הוי כמו שאומר בפירוש שלא יהי' יכול לבטלו כלל לאחר נתינת הגט לידה. וכ"ז שלא יקיים הבעל להתנאי שהתנה בפירוש אינו יכול לבטלו יותר כיון דאמר מעכשיו:
כז
וכן יש להסביר זה ביתר ביאור:
דכיון דמבואר בסימן קל"ד סעי' ב' ובסדר גיטין דהבעל מבטל כל דבר שגורם שיבוטל הגט מחמתו ופוסל העדים שיעידו שאמרתי שום דבר שיבוטל הגט מחמתו או שיורע כחו של גט כו'. א"כ בנ"ד כיון דאמר מעכשיו ע"מ כו'. ועיקר הטעם דס"ל להעיטור דמצי לבטולי מקודם קיום התנאי דהוי זה משום אומדנא דהוי כאלו התנה בפירוש דשייר לו זכות דיהי' יכול לבטלו כנ"ל. א"כ בנ"ד דנהיגין דהבעל אומר בפירוש דמבטל לכל איזה הדברים שעשה שיורע ויבוטל מחמתו הגט או לאיזה ענין שגורם ביטול לגט זה דגם ענין דלהבא נכלל בלשון זה כידוע ע"כ הוי כאומר בפירוש שלא שייר לעצמו שום זכות גם על להבא שיהי' יכול לבטל להגט. וכיון דאמר כן בפירוש א"כ ממילא מהני מה דאמר מעכשיו אם כו'. דכיון דלא נתקיים התנאי שאמר בפירוש ע"כ הוי גט מעליא למפרע מעת נתינת הגט וכמו בנקרע הגט בנתיים דגם העיטור מודה דהוי גט כשר:
כח
וכש"כ אם נשבע אז ע"ז. דהא הנכון להשביע להבעל שנותן גט על תנאי בשבועה שלא יבטל להגט וכמו בכל גט ע"י שליח דמשביעין להבעל שלא יבטלו וכמבואר בסדר גט שני אות נ"ב. וה"ה בכל גט הניתן מיד הבעל ליד אשתו על תנאי דכיון דיש לחוש אם יבטלו בנתיים וכפי שכתב הרמ"א לחוש לשיטת העיטור. ע"כ יש להצריך להבעל שישבע שלא יבטלו בנתיים. ואם הי' כן אז אין לחוש אף אם בטלו בנתיים. דהא נתבאר דמן הסברא אין ממש בביטולו כיון דאמר בפירוש מעכשיו אם לא יקיים התנאי ומה"ט אם נקרע הגט בנתיים הגט כשר. ורק עיקר טעמו של העיטור הוא משום דהוי כמו דהתנה בפירוש דיש לו זכות לבטל הגט מקודם קיום התנאי. אכן כיון דנשבע שלא יבטלו הוי זה כמו נידון המבואר במשנה למלך בפ"א ה' מכירה ה' ד' דשבועה הוי כמו פריש לקנות בכסף בלבד. ואף דמסיק המל"מ שם דהמהריב"ל בח"ב חזר בו וכתב דשבועה לא הוי כפריש. עכ"ז אינו כן לפי דראיתי בתשובת מוהרי"ט בח"ב סי' ס"ה שהקשה בסתירת דברי המהריב"ל מן ח"א לח"ב. וכמו שהקשה המל"מ בסתירת דברי המהריב"ל להדדי ותירץ המהרי"ט דלא סתרי אהדדי והעלה דהמהריב"ל ס"ל דשבועה הוי כמו פריש ע"ש. ומה שהקשה המל"מ על כלל זה מקידושין (דף יו"ד). כבר תירצתי זה במקום אחר ואכ"מ:
כט
ולכן אם נשבע הבעל בנ"ד שלא יבטל להגט א"כ הוי כמו דפירש בפירוש שנותן הגט ליד אשתו מעכשיו שלא יוכל לבטלו ולא שייר לעצמו שום זכות שיהי' יכול לבטלו בנתיים. ולכן אף דבהגיטין הנשלחים ע"י שליח מהני ביטול הבעל אף בנשבע הבעל שלא יבטל להגט כמבואר בהפוסקים. אבל אין זה רק במה דהוי להבא לאחר נתינה ליד השליח. אכן בענין מה דמצי לבטולי בגט הניתן ליד האשה במעכשיו ע"מ כו'. דהא כיון דלא נתקיים התנאי ע"כ ממילא חל הגט למפרע מעת נתינתו ליד האשה אף בנקרע בנתיים לכ"ע. רק לבטלו ס"ל להעיטור דמצי לבטולי. דזהו משום דהוי אומדנא מהבעל דהוי כהתנה בפירוש דשייר לו אז זכות דיהי' מצי לבטולי בנתיים. לכן כיון דנשבע שלא יבטלו לאח"ז הוי זה כמו פריש אז שאינו משייר לו שום זכות לבטולי. ובכה"ג גם העיטור והרמ"א מודו דמותרת להנשא כיון דלא נתקיים התנאי:
ל
ובאמת אף אי נימא דשבועה לא הוי כמו פריש או אף היכא דלא נשבע כן. מ"מ הא כיון דמבטל בפירוש לכל הגורמים שיורע הגט מחמתו בענין ביטול ופסול להגט דזהו לשון להבא ג"כ. ע"כ אין לנו פריש גדול מזה דהא פירש בפירוש כן. והוי כאלו פירש בפירוש שאינו משייר לו שום זכות כלל דיהי' מצי לבטולי לאח"ז. וע"כ ממילא חל הגט למפרע מעכשיו כ"ז דלא נתקיים התנאי. וזה גופא מקרי פריש והא אומר בפירוש דאינו חושב במחשבתו אז איזה ביטול על להבא. ולכן כ"ע מודו בזה להיתירא:
לא
והנה כת"ר כתב לדון היתר בנ"ד ע"פ מה שהקשה להעיטור דמפרש להסוגיא דגיטין (דף ע"ו) דליחוש שמא פייס דזהו משום דמצי לבטלו בנתיים. והקשה דא"כ אמאי מהני מה דתי' באומר נאמנת שלא כו'. הא עדיין יש לחוש שמא בטלו שלא בפני'. ומזה הוכיח כת"ר דבאומר נאמנת עלי הדין הוא דלא מצי לבטולי כלל והאריך בזה. ולענ"ד אין הכרח להוכיח כן מקושייתו משום די"ל דכיון דלאחר תקנת ר"ג הזקן אסור לבטל הגט שלא בפני האשה והשליח. ע"כ לא חיישינן רק לשמא בטלו בפני האשה וע"ז משני הש"ס שפיר באומר נאמנת עלי וכו'. וכן הא קיי"ל דעל ביטול הגט שלא בפני האשה או השליח עונשין אותו כמבואר באה"ע סי' קמ"א סעי' ס"ז ע"כ לא חיישינן לזה. ועוד י"ל בזה כסברת הירושלמי דגיטין פ"א ה"א שהובא ברא"ש לגיטין פ"א ה"ב דלא חיישינן שמא החתימו בעדים פסולין משום דאינו חשוד לקלקלה בידי שמים כו'. וכ"כ התוס' בגיטין (דף ב') ד"ה דאתי' בי תרי כו'. וכיון דהבעל אינו נחשד להכשילה לכן לא חיישינן שמא בטלו שלא בפני' דא"כ תהי' נכשלת באיסור א"א. רק עיקר החשש הוא דיבטל בפני האשה דתהי' יודעת מזה. וע"ז משני הש"ס שפיר באומר נאמנת עלי כו'.
לב
ועוד יש לומר בעיקר קושיות כת"ר על העיטור דליחוש שמא בטלו שלא בפני'. והוא דהב"ש בסי' קמ"ד בס"ק י"ד הקשה דאמאי חיישינן שבא והא שיטת כמה פוסקים דבתנאי בקום ועשה לא חיישינן שעבר בקום ועשה. ונדחק לחלק. והתורת גיטין שם תירץ דאף דלא יהי' מהימן חיישינן ללעז שיוציא לעז ויאמר שבא כמו בגט ישן כו' עכ"ל. וכעין זה כתב הר"נ בס"פ מי שאחזו והמ"מ פ"ח ה"ג בשיטת הרמב"ם דחשש שמא בא אינו רק מדרבנן. ועיין באבני מלואים סוף סי' ל"ח וכמו כן י"ל להעיטור דחשש שמא ביטלו דזה אינו רק מדרבנן משום דמה"ת אין לחוש לזה משום דמוקמינן על חזקתו דלא ביטלו וכעין סברת התוס' בגיטין (דף ל"ג) דלא חיישינן בנזיר שישאל על נזירותו וה"ל מה"ט התראת ודאי. ועיקר החשש להעיטור הוא דיוציא לעז לומר שבטלו וכסברת התו"ג הנ"ל. ע"כ א"ש מה דלא חיישינן שיוציא לעז שביטלו שלא בפני האשה. דהא בביטלו שלא בפני האשה בעינן בפני שנים וכמבואר באה"ע סי' קמ"א סעי' ס'. וכיון דלא יהי' לו עדים ע"ז. לא יהי' שום ממש בהלעז שלו. ועיקר החשש דהוצאת הלעז הוא דיאמר דביטלו בפני האשה ובזה לא בעינן בפני שנים ויהי' ממש בהלעז שלו. ע"ז משני הש"ס דאומר נאמנת עלי כו' ומתורץ קושיות כת"ר. וע"כ אין לבנות על יסוד ההיתר דכת"ר כלל:
לג
אכן כבר נתבאר בעז"ה כפי שכתבתי דיש לומר דגם העיטור מודה בנ"ד להיתירא ע"פ שני אופנים. א'. דתנאי דנ"ד הוי כמו בשב וא"ת דהיתה מותרת להנשא בתוך זמן שקבע ולא מצי לבטולי בכה"ג. ב'. דבזמן דהאידנא שנהגו לבטל כל חשש ביטול ודבר הגורם לביטול ושיורע מחמתו הגט. דבכה"ג גם העיטור מודה להיתירא. ועוד נתבאר דלולי דברי הרמ"א הי' מקום להתירה אף דהעיטור מחמיר. משום דאין ספיקו של העיטור מוציא מוודאי של החולקים. וגם הא הוי ספק ספיקא מורווח בזה כפי שכתב המהרשד"ם בסי' מ"ה כה"ג והב"ש סי' ע"ז כה"ג כנ"ל. וגם ע"פ סברא דספק אומדנא כנ"ל. ובפרט דרבו החולקים על העיטור וכמש"כ הגט מקושר בסדר גט שני אות רל"ד דאין לחוש לדברי' כלל ומה שנרשם בהרמ"א דכן משמע ברא"ש כבר בררנו שדעת הרא"ש בהיפך וא"כ מה מקום לחוש לדברי' כו' עכ"ל הגט מקושר דף ע"ב ע"ג ע"ש. וכן נראה מדברי הגר"א זצ"ל בסי' קמ"ג ס"ק י"ז שכתב אבל כבר הכריעו הרמב"ן והרשב"א ז"ל כדברי רבינו בראיות ברורות עכ"ל. מזה נראה דדעתו נוטה כדברי החולקים על העיטור. וע"כ יש לסמוך להיתירא על כל הטעמים שכתבתי. ובצירוף כל הסברות הללו ביחד. ודעתי מסכמת להתיר האשה מכבלי העיגון ומותרת להנשא:
ידידו יצחק אלחנן החופ"ק