עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן מח
ב"ה יום א' ח' סיון שנת תרל"ח
נשאלתי ע"ד הגט הנשלח לאשה א' ממרחק מקום רב והי' נכתב בהרשאה הראשונה של שליח הראשון אשר עדיו החתומים על הגט רפאל בן חיים וזאב בן בן ציון ובאמת עדי גט הם גדלי' בן אהרן ואלישא בן אלעזר. ובהרשאה שניי' של שליח שני הנכתב במעשה ב"ד נכתב שם כהוגן אשר עדי הגט הם גדלי' בן אהרן ואלישא בן אלעזר וחתמו ע"ז הב"ד בחת"י שלשה וכן יש מכתב בחת"י הב"ד אשר כותבים סימן מובהק על הגט ועדיו החתומים בו כנכון. וביקש ממני לחוות דעתי בזה. ודעת כת"ר להתירה לפי שכן כתב בשו"ת צ"צ בסי' ק"י המובא בפ"ת סי' קמ"א ס"ק כ"ז וכת"ר מכיר להרב המסדר הגט כי הוא בקי בטיב גיטין ע"כ דעתו מסכמת להיתירא:
א
והנני להשיבו כי לפי דעת הצ"צ המבואר שם שהביא השליח להגט ואמר בפ"נ ובפ"נ גט זה דתלינן דטעו העדים והא דלא הרגישו הב"ד זהו משום דהא הדיינים חותמין אע"פ שלא קראוהו כו' א"כ ה"ה בנ"ד אף שלא הביא השליח בידו אלא נשלח ע"י פאסט. עכ"ז כיון דהב"ד כתבו שני פעמים על הגט ששולחים דזהו הגט ועדיו הם כנכון. לכן תלינן דמה דנכתב בהרשאה ראשונה בחת"י העדים דטעו בזה. ונ"ד הוא כש"כ מדהתם דהא נאמנות הב"ד אלימא מן נאמנות השליח. וגם הא חזינן דאותן הב"ד דחתמו לקיים עדי ההרשאה הראשונה ושם נכתב שלא כהוגן דהב"ד הנ"ל כתבו וחתמו שני פעמים בשני כתבים להעיד כנכון על חת"י העדים. ע"כ אף לדברי הבגדי כהונה דהובא בפ"ת שם דדעתו נוטה להחמיר אם נכתב עדי הגט בטעות דמוכח שהב"ד הם עמי הארץ וכו'. וע"פ דברי הרשב"ם בב"ב (דף נ"ב) דאף דדיינים חותמין אע"פ שלא קראוהו דמ"מ אורחא דמלתא למקרי כו'. דעכ"ז בנ"ד חזינן דלא קראו הב"ד להרשאה שבחת"י העדים דהא הם בעצמם כתבו שני כתבים כי עדי הגט הם כנכון וע"כ בוודאי תלינן דלא קראוהו להגט. וגם הא בנ"ד מכיר כת"ר להרב המסדר הגט כי הוא בקי בטיב גיטין:
ב
ועוד נלענ"ד לדון בזה ע"פ המבואר בתוס' גיטין (דף פ') ד"ה ושם עירו כו' דשינו בדבר שא"צ לכתוב מן הדין דהגט כשר ואמרינן בזה דלאו אכולי מילתא מסהדי וכמו הך דכתובות (דף כ"ד) בכתבו כהן על אינו כהן דהשטר כשר וכמו שהארכתי מזה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י"ב והעליתי שם להוכיח ולהסביר על נכון להכלל של התוס' דבשינה לדבר שא"צ לכתוב מן הדין רק מצד המנהג דבזה תלינן דלאו אכולי מלתא מסהדי והגט כשר והארכתי בזה. א"כ ה"ה בנ"ד במה שהנהוג הוא לכתוב בכתב ההרשאה של העדים דעדיו החתומים על הגט הם פ' ופ' דהא מן הדין א"צ לכתוב זה כיון דיש סימנים מובהקים והוכחות מעליותא דזהו הגט שנשלח הוא אותו הגט שחתמו עליו עדים כשרים ונשלח מן הבעל לאשתו שלפנינו כד"ת. וגם מה שכותבין דעדי הגט הם פו"פ זהו לא מהני כ"כ דהא אינם מעידים דמעולם לא חתמו רק על גט זה משמות הזוג הנ"ל. וכעין המבואר בגיטין (דף כ"ז) ובאהע"ז סי' קל"ב. ולכן לא הוי תועלת כ"כ ממה שכותבין זה. ובאמת אין מהנצרך לכתוב שמות העדים של הגט כיון דשולחים הגט עם ההרשאות כרוכים וקשורים ביחד וגם כותבים סימנים מובהקים על הגט. וע"כ קרינן בזה דהוא דבר דא"צ לכתוב מצד הדין רק מצד המנהג ודיינינן בזה דלאו אכולי מלתא קא מסהדי העדים וההרשאה כשרה ומועלת לברר לנו דזהו הגט ששלח בעל האשה לאשתו דמיירינן בהו. וכמו דהשטר בכתבו כהן על אינו כהן השטר כשר ומקרי מוכח מתוכו לברר לנו מי הוא הלוה וכמו שהארכתי בספרי שם. וכעין זה כתב המשאת בנימין בשו"ת סי' ק"ט בעדות עגונא שהעיד העד בשם הנפטר בסימן שאינו בו דתלינן דטעה בזה כיון דהענין מוכיח דזהו האיש דאנו דיינינן עליו כו' ע"ש והובא דברי המשאת בנימין הללו בשו"ת חתם סופר על אה"ע סי' ע"א והביא שם לדברי הר"ן בתשובה סי' ל"ג והחתם סופר הוכיח כן ממשנה ספ"ק דר"ה דכל היכא דהענין מוכח ע"ז דתלינן בטעות העדים כו'. וע"ש כי הדברים הללו ארוכין ואכ"מ. אך בלא העידו העדים בע"פ רק בעדות בכתב כמו בנ"ד בזה וודאי דאמרינן בכה"ג דלאו אכולי מילתא קא מסהדי כמו שכתבתי כנ"ל. ויש לי עוד לדון בזה דהוי מפי כתבם ולא מפי העדים לפני הב"ד דלכאורה לא מהני זה מה"ת. אך כיון דהגט הוא דבר שביד הבעל לגרשה והבעל הוא הבע"ד של הגט וכיון דהעדים כותבין את ההרשאה בציווי הבעל ע"כ לא שייך לדון בזה להך דמפי כתבם וכמו בכל השטרות דכשרין אף מה"ת כיון דנכתב בציווי הבע"ד המתחייב דהא לא קיי"ל כשיטת הרמב"ם והשו"ע דח"מ סי' כ"ח כמבואר בש"ך שם ס"ק י"ד ולכן לא כתבתי מזה בנ"ד. אכן בלא זה נתבאר על נכון דיש להקל בנ"ד ע"פ הדברים שנתבארו:
ג
ועיקר דברי הבגדי כהונה במה שהביא להוכיח מן דברי הרשב"ם בב"ב (דף נ"ב) דאף דדיינים חותמין אע"פ שלא קראוהו דמ"מ אורחא דמלתא למקרי כו'. ואין ספר שו"ת בגדי כהונה ת"י רק ראיתי בפתחי תשובה שהביא כן בשם הבגדי כהונה. ובאמת כמו כן בחידושי הרמב"ן לב"ב שם. אכן באמת אין זה ראי' מוכרחת כ"כ דהא כתבו כן שם אליבא דמ"ד דס"ל ראי' בקיום השטר אבל למ"ד שם ראי' בעדים וכדקיי"ל כן לדינא שם. א"כ אינו מוכרח זה:
[ועיין בכתובות (דף ק"ט ע"א) בתוס' ד"ה ל"ש אלא עד כו' דלפי דבריהם מוכח דלא ס"ל לסברת הרשב"ם הנ"ל]. והנה התם בב"ב קאי הך פלוגתא דחד מ"ד ס"ל ראי' בעדים וחד מ"ד ס"ל ראי' בקיום השטר דזה קאי על דברי רב דלעיל שם דאמר עליו הראי' ורב הא ס"ל הולכין בממון אחרי הרוב כמבואר בב"ב (ד' צ"ג) א"כ אליבא דמ"ד התם ראי' בעדים. מוכח דכיון דדיינים חותמין אף שלא קראוהו. ע"כ אף בשם רובא לא דיינינן בזה דאם לא כן ה"ל לדון בזה דיהי' מועיל ראי' בקיום השטר משום מעלות הרוב דיש בזה ולשיטת רב הא מהני רוב גם בממון. וע"כ מוכח דלהך מ"ד דס"ל דלא מהני ראיה בקיום השטר. הוא משום דס"ל דאף לרוב לא נחשב זה ושפיר מספקינן שמא לא קראו הדיינים להשטר. וע"כ אין הכרח כלל לדברי הבגדי כהונה. ועיין בב"ב (דף קנ"ד) וקצרתי. לפי דאין אנו צריכין בזה לנ"ד דהא נתבאר דאף לדברי הבגדי כהונה ג"כ יש להקל בנ"ד דהא טעמו הוא משום דס"ל להוכחה במה דהדיינים חתמו על ההרשאה דכיון דאורחא דמלתא למקרי א"כ זה להוכחה דאין זה הגט שנשלח. אבל בנ"ד דכתבו הדיינים בשני כתבים דזהו הגט ששלח הבעל לאשתו במחנהו. ע"כ בודאי תלינן דלא הוי סתירה לדברי הדיינים הללו ממה שחתמו הדיינים על ההרשאה הראשונה הנכתבת שם בשם אחר. משום די"ל דלא קראו הדיינים להרשאה. ומתרצינן דבריהם כמבואר בה' עדות בכמה דוכתי. דמיישבין דברי העדים באיזה אופן כדי שלא יסתרו דבריהן ולא יהי' מכחישין להדדי וכמבואר בח"מ סי' כ"ט סעי' א'. וכש"כ בדיינים וכנ"ל. דאמרינן בביאור טוב דלא קראו לההרשאה. והעדים טעו וחתמו ע"ז. או דלא חתמו ע"ז משום דלאו אכולי מילתא מסהדי כנ"ל:
ד
ועוד נלע"ד לדון אף היכא דהעדי הרשאה לפנינו ומעידים אשר על הגט ששלח הבעל הלז חתמו עליו עדי הגט שאינן נקראין בשם העדים שחתומים על הגט הבא לפנינו. עכ"ז יש להכשיר הגט ע"פ עדות של הדיינים המעידין שעדי הגט הנשלח לשם הם כפי השמות החתומים על הגט. והוא כי מצינו בח"מ סי' כ"ג דשני דיינים נאמנים אף דעדים מכחישין אותם. אך שם מבואר הטעם בסמ"ע ובש"ך דלכן תלינן דהעדים טעו כיון דעיקר עדותן הוא במה שמעידין דשמעו כך מפי הדיינים כו'. ע"כ זה הטעם לא שייך בנ"ד ולכן אין שום ראיה מהתם לנ"ד:
ה
אכן נלע"ד דדוקא התם דמיירינן בשני דיינים אין עליהם שם ב"ד דהא בעינן שלשה דיינים להיות נקראו בשם ב"ד. ע"כ הוכרחו התם לכתוב הטעם דלכן נאמנין הנך ב' דיינים משום דעלייהו רמיא ביותר הענין כו'. אבל היכא דהי' שלשה דיינין. בזה הדין נותן דנאמנים להכחיש לשני עדים ועלייהו סמכינן והוא דאיתא במכות (דף ה') במשנה ע"פ שנים עדים או שלשה עדים כו' מה שלשה מזימין את השנים אף השנים כו' ומנין אפי' מאה ת"ל עדים. וחזינן דהסברא נותן דלשלשה יש נאמנות ביותר מן שנים רק דגזרה התורה דתרי כמאה וכמש"כ הריטב"א במכות שם [ועיין בספרי נחל יצחק בסי' ל"ח דביארתי על נכון במה דקיי"ל גבי עדות דתרי כמאה ואלו גבי דיינים הולכין בתר רוב דעות והארכתי שם בזה]. ולפ"ז יש לדון דלשלשה דיינים יש להאמין ביותר נגד שני עדים דהא מצד הסברא חזינן דשלשה נאמנים לגבי שנים ביותר. רק דגזרה התורה דתרי עדים כמאה עדים ולא מצינו כן רק גבי עדים. אבל גבי דיינים המעידין על עצם המעשה איך היה. לא מצינו בהו בפירוש דיהיה תרי כמאה. אך אפשר לומר דגמרינן זה מן עדים דכמו גבי עדות אמרינן תרי כמאה דה"ה גבי דיינין המעידין על גוף המעשה איך היה דאמרינן ג"כ תרי דיינין כמאה דיינין חשיבי. ורק לגבי אומדנא ודין אמרו אחרי רבים להטות. משום דבעדותן על עצם המעשה גמרינן מן עדים דגזרה התורה דתרי כמאה. וכן מוכח מן הרשב"א בתשובה בספר תולדות אדם סי' שס"א שכתב בהא דשום הדיינים שפחתו שתות דלא משכחת זה רק אם הדיינים עצמם חוזרין ואומרים שטעו בהשומא כו'. ומשמע דלולי כן אף דבאו דיינים אחרים אינן נאמנים להכחישן משום דגם במעידין על גוף הענין אמרינן גם בדיינין דתרי כמאה. וזהו דלא כהנתיבות בסי' ק"ג ס"ק ג'. דכתב לדון בשומא דהולכין בתר רוב דעות ע"ש. ומן הרשב"א הזה מוכח כדברי הש"ך בח"מ סי' ל"ט ס"ק ל' שכתב דבדיינים לא דיינינן לומר כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד דדוקא גבי עדים דיינינן כו'. ולא הביא הש"ך ראיה לזה. אכן מן הרשב"א הזה מוכח כדברי הש"ך בזה:
ו
ובני הרב הגאון המפורסם מ' צבי יחיה העיר על דברי הרשב"א הנ"ל מתמורה (דף כ"ז) דבשומא אזלינן בתר רוב דעות ומוכח כהנתיבות. וגם על הנתיבות קשה דכתב כן מסברא דנפשי' ולא הביא להגמרא הנ"ל עכ"ד הנכוחים. ולפי דאין זה שייכות כ"כ לענינינו. ע"כ קצרתי כעת מזה:
ז
אך כ"ז הוא בדיינים עצמן המכחישין אהדדי. בזה י"ל דילפינן דיינים מן עדים דאין מעלה יתירה במה דרבו המספר מן אותן המכחישין לעדים דהם מועטים נגדם. וה"ה גבי דיינים המכחישין זא"ז בעצם המעשה איך היה אבל בעדות דיינים המכחישין לעדות של עדים על עצם המעשה בזה שפיר יש לנו לומר מסברא דיהי' נאמנים ביותר הדיינים מן העדים ובפרט אם רבו במספרן היינו שלשה דיינים נגד ב' עדים. דהא חזינן דכח ב"ד יפה מן עדים אף במה דמעידין על גוף המעשה איך היה. וכדמצינו גבי ב"ד דכתבתי לעיל בשם הש"ך בסי' ל"ט ס"ק ל' דלא שייך בהו לדון ולומר כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד כמו גבי עדות משום דכח ב"ד יפה ביותר. וכעין זה מצינו בעדות מפי הכתב דלא מהני משום מפיהם ולא מפי כתבם. אבל גבי ב"ד מהימני מה"ת אף בעדות הדיינים על גוף המעשה איך היה אף בכתב וכל מעשה ב"ד הוא בכתב ומהימני. הרי דלא ילפינן לדיינים מן עדות אלא מחלקינן בינייהו. א"כ ה"ה לגבי הך מילתא דגזרה התורה דתרי עדים כמאה עדים נחשבו דאין זה רק בעדים עצמן המכחישין זא"ז אבל בדיינין המכחישין לעדים. והדיינים רבו במספר מן העדות בזה לא ילפינן מן עדים. וי"ל דהדיינים נאמנים ביותר כיון דיש להם מעלת דהם דיינים ומעלה דרבו ביותר. ע"כ בכה"ג הסברא נוטה דהדיינים נאמנים ביותר ואין לנו למוד עלייהו כיון דמצינו דיש מעלה יתירה לדיינים דנאמנים ביותר מן עדים וכנ"ל. וכעין זה מצינו גבי נמצא א' מהם קרוב ופסול דיש סוברים דבדיינים לא איכפת לן בזה:
ח
שוב ראיתי דיש להוכיח כן בראיה ברורה והוא דמבואר בח"מ סי' ע"א סעיף א' בהאמינו כשני עדים דאפי' הביא עדים שפרעו בפניהם אפי' מאה עדים נאמן המלוה משום דשנים כמאה. והסמ"ע והש"ך שם בשם הבעה"ת כתבו להעיר דנימא אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי' ותירצו זה ע"ש. ומבואר שם בטור דאם פורעו בפני ב"ד מהני ואינו נאמן המלוה בכה"ג אף שהאמינו כבי תרי וכן הוא בש"ך שם ס"ק ו' וס"ק ח'. ועי' בסי' ע' סעיף ד'. הרי דמצינו דבמה שהאמינו כבי תרי ונאמן אף נגד מאה עדים מ"מ נגד ב"ד אינו נאמן. אלא א"כ האמינו שיהי' נאמן עליו כב"ד כמש"כ הש"ך בסי' ע"א ס"ק ו' הרי דיש נאמנות לב"ד ביותר מן עדים ולכן אף דהאמינו כבי תרי עכ"ז נגד ב"ד אינו נאמן א"כ מוכח בזה דכח ב"ד יפה ביותר נגד עדים אף בעדותן על גוף המעשה איך היה. דאם נימא דאינן נאמנין ביותר מן עדים. א"כ תקשה דאמאי מועיל נאמנות הדיינים נגד הנאמנות שהאמין להמלוה כבי תרי דהא כיון דדין המלוה הוא כשנים מצד הנאמנות שנתן לו הלוה ונאמן אף לגבי מאה. א"כ מה"ט יהיה נאמן גם נגד הב"ד כיון דאין להם מעלה יתירה בנאמנות של עדותן נגד עדות העדים וע"כ מוכח דהדין הוא דהדיינים נאמנים ביותר מן עדים וע"כ אף דהאמין להמלוה שיהיה דינו כבי תרי. מ"מ נגד דיינים דנאמנים ביותר מן עדים לא האמינו. א"כ מצינו דלדיינים יש נאמנות יתירה נגד עדים. וכן הסברא נוטה לפי מש"כ לעיל להסביר זה על נכון. ולכן יש לדון דבשלשה דיינים המכחישין לשני עדים דנאמנים הדיינים להכחיש לשני העדים. וכן יש לדון ע"פ הראיה שהוכחתי מן הך דח"מ סי' ע"א דה"ה יש להאמין ביותר לשלשה דיינים אף במכחישין למאה עדים. אך בשלשה דיינים המכחישין לשני עדים בודאי נאמנים הדיינים ביותר נגד העדים וכפי שנתבאר לעיל להסביר זה היטב:
ט
ובמה שכתבתי לעיל להעיר במה דמצינו דיש מעלה יתירה לב"ד ביותר מן עדים דהא בב"ד אף שהגידו יכולין לחזור מדבריהן משא"כ בעדים. הנה זה יש לדחות דמצד זה לא מצינו מעלה יתירה לב"ד ביותר משום דהא גם בעת שהגידו מתחלה היה עליהם מעלת הב"ד וע"כ אין מזה הראיה מקום לדון דיהיה מעלה יתירה ביותר לב"ד מן עדים. אכן כבר כתבתי לעיל להעיר במה דמצינו בעדות מפי הכתב במעשה ב"ד דמהני משא"כ בעדים זהו ראיי' נכונה דיש מעלה יתירה לב"ד ביותר מן עדים. וכיוצא בזה מצינו להתוס' בסנהדרין (דף פ"א) בד"ה ונגמר דינו כו' דבב"ד לא בעינן שיהיה עדות שאתה יכול להזימה כו' ע"ש. ומשמע דאף ב"ד אחר יכולין לדון ע"פ מה שראו ב"ד אחר בתורת ב"ד והדברים ארוכין. הרי דיש מעלה יתירה לב"ד ביותר מן עדים:
י
ועפ"ז יש מקום ליישב לקושיות התוס' ביבמות (דף פ"א ע"א) בד"ה אתא גברא וקאי כו' שהקשה כיון דאיכא תרי דאמרו מת אפי' איכא מאה הא תרי כמאה וי"ל דלגבי דבר הידוע לכל כו'. ועי' מזה בח"מ סי' מ"ו בש"ך ס"ק ס"ו שהביא לדברי התוס' הנ"ל. ובנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ס"ה במש"כ על דברי התוס' הנ"ל. אכן לפי מה שכתבתי מתורץ על נכון לקושיות התוס' הנ"ל והוא די"ל דזהו כוונת הגמ' אתא גברא וקאי דמשמע דהב"ד הם המכירין ג"כ דזהו הבעל. ע"כ בכה"ג לא שייך לומר דתרי כמאה. דהא לב"ד יש להאמין ביותר. ע"כ שפיר הקשו בגמ' כן. והיה משמע להו דמה דקאמר אבל ניסת ע"פ שני עדים כו' דמיירי בכל גווני אף היכא דהב"ד בעצמם הם המכירין אותו. ומתורץ קושיות התוס':
יא
ולפ"ז יש להוכיח מן מה דהקשו התוס' כן והוכיחו מקושייתם להכלל דבדבר הגלוי לכל לא אמרינן תרי כמאה. א"כ מוכח דלא ס"ל לדינא כמו שכתבתי. ועכ"ז אין לסתור לדברינו עפ"ז משום די"ל דדוקא היכא דבעת ראיית הב"ד להענין היה אז שם תורת ב"ד עליהם כמו בפורעו בפני ב"ד דסי' ע"א הנ"ל. או בנ"ד דהם בתורת ב"ד בעת שעושה שליח ראשון לשליח ב'. ע"כ שייך לומר דהם נאמנים ביותר. אבל היכא דבעת דראו לראייתם להענין שאנו דנין עליו כעת לא היה אז עליהם שם ב"ד. ע"כ לא שייך לדון דיהיה להם נאמנות ביותר. רק דינם ככל עדים דאמרינן תרי כמאה. וכעין זה אמרינן בב"ב (דף קי"ד) לחלק בין ראו ביום ובין ראו בלילה וכמבואר בח"מ סי' ז' כזה. וזהו הכל מה"ט. וע"כ במה דמעידין הב"ד על הכרתו של הבעל דמכירין אותו דזהו הבעל של אשה זו דעיקר עדותן הוא ממה שמכירין אותו מכבר בעת שלא היה עליהם תורת ב"ד היינו מקודם שנזדקקו להענין הזה. ע"כ לא שייך להאמינם ביותר ושפיר הקשו התו' דהא תרי כמאה וע"כ אין לסתור לדברינו מן התוס' הנ"ל:
יב
ועוד י"ל בפשטות דהא הש"ס מתרץ ביבמות שם לא צריכי דאתי בי תרי ואמרי אין הוינא בהדי' כו'. ומשמע דלולי זה הי' אמרינן למיזל בתר רוב דעות ע"כ שפיר הקשו התוס' דהא תרי כמאה. משום דאין לתרץ דשאני עדותן של הב"ד עצמם כנ"ל. דא"כ ה"ל להגמ' לתרץ דמיירי דהב"ד עצמם אינן מכירין את הבעל כלל דאז לא שייך לומר כמו שכתבתי. לכן שפיר הקשו התוס' כן והא תרי כמאה והוכיחו מזה להכלל שכתבו דשאני דבר הגלוי לכל כו'. וע"כ אין שום סתירה כלל מדברי התוס' הנ"ל למה שכתבתי. דיש להאמין ביותר להב"ד של שלשה ביותר מן שני עדים. ולכן בנ"ד אף דנימא דהוי כמו דשני עדי הרשאה מעידים לפנינו בע"פ דעדי הגט הם שלא כפי השמות של העדים החתומים על הגט שנשלח למעמעל. עכ"ז הא הב"ד של שלשה מעידים דזהו שם העדים כפי שחתמו על הגט שנשלח. לכן יש להאמין ביותר להב"ד כן יש מקום לדון. ועכ"ז לפי חומר הענין קשה לבנות יסוד ע"ז לבדו ומן הש"ס דכתובות (דף כ"ב) אינו שום סתירה לדברינו וקצרתי. אך בנ"ד כבר נתבאר ע"פ טעמים אחרים דתלינן דהסופר טעה והעדים לא חתמו ע"ז משום דלאו אכולי מילתא קא מסהדי. וע"כ סמכינן על עדות של הב"ד דכתבו בשני כתבים דזהו הגט שנשלח מהבעל לאשתו שבמעמעל ועלייהו נסמוך ולהתירה מכבלי העיגון בעז"ה:
נאום יצחק אלחנן בהרב מ' ישראל איסר זצ"ל החופ"ק.