אור ברסלב
עין יצחק חלק ב סימן מב › ענף י

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן מב · ענף י

ענף ט

נב

ולחוש שמא נתקיים המכתב לאחר זמן אין לנו לחוש כיון דהשתא לא נתקיים שייך בזה לומר עדים בצד אסתן ותאסר. כדאי' בקידושין (דף י"ב) וכמש"כ הר"נ בתשובה סי' מ"ג. ועוד נלע"ד ברור דיכולים הב"ד לקרוע את המכתב ולשורפו כ"ז דלא נתקיים בפנינו כעת. והוא דהא לכאורה קשה דהא דגלוי דעתא בגיטין לאו מילתא היא. ולכן א' רב יהודה לסהדי אותיבו קרי באונייכו. וקשה הא כיון דהוי אומדנא דביטל א"כ אף דנימא דאומדנא אינו יכול לבטל לגט עכ"ז הא רואים העדים שצועק בקול ופותח פיו בחיתוך דבורו לפניהם ואמאי לא חששו להסתפק לשמא ביטלם דהא היכא דיש אומדנא ורגלים לדבר חיישינן שמא ביטלם כדאי' בגיטין )דף פ"ח). דאי' התם דליחוש דלמא אמלוכי אימלך כו' משום רגלים לדבר דהתם דיש גליון למטה כמש"כ הר"נ בתשובה סי' מ"ג. ומש"כ לעיל לתרץ זה דכיון דלא שמעו העדים את הביטול הוי זה כעין דברים שבלב. זה אינו דהא כיון דעכ"פ הוציא הדיבור בפי' לא מקרי זה דברים שבלב. וכמש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ה ע"ב) דיכול להפר בלחש ולא בעינן גם השמיע לאזנו רק היכא דיש גזה"כ בברכת המזון וקריאת שמע דצריך להשמיע לאזניו ובכמה דוכתי מוכח זה:

נג

והעיקר מה שנלע"ד ברור דלכן לא חש רב יהודה לשמא ביטל לפניהם בפירוש דהא חזינן דרהט בתרייהו. משום דדילמא החיתוך הדיבור והברת הקול שרואין שיוצאין מפיו הוי שצועק עליהם שישמעו מה שהוא יציע לפניהם אבל הביטול לא דיבר בפירוש בפיו להם. ומוקמינן לי' על חזקתו דלא ביטלם כמו דלא ביטלם עד הנה. ודוקא התם גבי אמלוכי אימלך דהוי רגלים לדבר דציוה להסופר שלא לכתוב את הגט יותר. מדהניח את הגליון חלק למטה. א"כ הא מוכח דציוה להסופר שלא יכתוב יותר. אבל בעובדא דרב יהודה אף דיש אומדנא דמוכח דרוצה לבטלם עכ"ז אמרינן דהא אומדנא בלב לא מהני לבטל דיבור שדיבר בפיו בפירוש מתחילה כנ"ל. ואם ביטל בפיו בפירוש. ע"ז לא הוי אומדנא לנו דביטל בפי' דיש למתלי ולומר דמה שדיבר להעדים הי' זה דמבקש מהם שישמעו באזנם מה שירצה לדבר להם. אבל כיון שרואה שסותמים את אזנם אינו מוציא בפיו הביטול להם. והא דתקשה דכיון דרואה שהעדים סותמים אזנם א"כ הא יבטל בפני עדים אחרים או בפני ב"ד. ע"ז תירץ הרשב"א דס"ל לרב יהודה כרשב"ג דבטלו שלא בפניו אינו מבוטל ע"ש בחידושי הרשב"א ובפני יהושע בזה. אבל עכ"פ זה לא הוי מקרי רגלים לדבר ולחוש שמא ביטלם. אכן כיון דאנן קיי"ל כל מה דאיכא לברורי מבררינן אכתי תיקשה איך סתמו העדים לאזניהם ולא חששו שמא ביטלו בפיו בפירוש ואז הוי דיבור אחרון דמצי לבטל דבור ראשון. ובפרט דהי' יכולים אז לברר בקל בעת עמידתם שם בלא שום טרחא. אע"כ מוכח דכה"ג לא שייך לומר כל מה דאיכא לברורי מבררינן. או די"ל דס"ל להש"ס דכיון דתקנה קדומה הי' דביטול לא מהני כ"ז דלא יהי' בפניהם לכן כיון דעדים לא שמעו הביטול באזניהם א"כ אף דנימא שביטל עכ"ז כיון דלא שמעו באזניהם הוי כמו דביטל שלא בפניהם ולא מהני ביטולו. ואף שעל הסכם בלבו לבטל זה הוי אומדנא ברורה. הא אומדנא לא מצי לבטל דיבור. וכיון דהוי רק ספק שמא ביטל בפי' ולא ודאי. לכן לא חיישינן משום דכיון דלא שמעו באזניהם אז דיבור של הביטול הוי כביטל שלא בפניהם:

נד

א"כ לפ"ז בנ"ד דג"כ הוי ספק שמא לא הוי כתב יד הבעל ולא הוציא ביטול כלל אז מבעי לן לומר דלא חיישינן לזה. ודוקא גבי לשונות המסופקין בש"ס אי הוי ביטול אמרינן דהיא מגורשת וא"מ משום דכיון דהעדים שמעו רק דספק נולד לנו איזה הוי לשון טוב או לא. בזה אמרינן דהוי ספק מגורשת. אבל בספק לנו אם הוציא כלל דבור מפיו בזה אמרינן דלא חיישינן ליה. משום דלא חיישינן לשמא ביטל כ"ז דלא ראינו ושמענו דבור יוצא מפיו משום תקנת ר"ג כדמוכח מאיתיבו קרי באונייכו. וה"ה בנ"ד דאי אמרינן דלא הוי כת"י הבעל. א"כ הא אז לא הוציא דבור כלל וספק להם אם הוציא הביטול כלל דזהו הוי כמו דביטל שלא בפניהם. וה"ה אף לדידן הוי כמו בטלו שלא בפני ב' דלא מהני. ולכן לא שייך בזה לומר מילתא דאיכא לברורי מבררינן דהא בכה"ג לא שייך לברר כדמוכח מהא דציוה לסתום אזניהם ולא הי' מחוייבים לברר ולשמוע מה ידבר הבעל. וה"ה בנ"ד דיכולים לשרוף הכתב ידו ולא להמתין עד שיוכל להתברר משום דלא עדיף ספק ביטול בכתב מן ספק ביטול בפיו דלא חיישינן כלל לזה כדמוכח מן הש"ס הנ"ל. ויהיה איזה טעם שיהיה ולא חיישינן כלל לברר משום דכיון דהוי ספק להאשה אם ביטל או לא. הוי כמו ביטל שלא בב"ד וביטל שלא בעדים דלא חיישינן ליה. ולפ"ז אף אם ידוע דאחר זמן יוכל להתברר ג"כ לא חיישינן לברר כלל:

נה

אך מהראיה הנ"ל אין להוכיח רק לשיטת התוס' דס"ל דצריך עכ"פ עדים. ובלא עדים הא לא מהני ביטולו. אבל לשיטת הר"נ דס"ל דאף ביטול שלא בעדים ג"כ לא היה תקנה ע"ז רק לפי דאין דבר בערוה פחות מב' לכן בעי לרב נחמן ב' עדים כנ"ל. א"כ יש לדחות ראיה זו מן הא דאותיבו קרי באונייכו משום די"ל דוקא רב יהודא דהוא מרא דעובדא בהא דאותיבו קרי כו' ס"ל כרשב"ג דבטלו שלא בפני השליח לא מהני ביטולו וכמש"כ הרשב"א בחידושיו. דאל"כ תקשה הא יש לחוש שמא יבטל שלא בפניהם. א"כ י"ל דלכן לא חששו העדים לפתוח אזנם לשמוע ולברר מהו מדבר משום דכיון דאינם שומעים ממש באזניהם הוי כמו ביטל שלא בפניהם ומן התקנה הא לא מהני ביטולו אם ביטל שלא בפניהם. וזה הוי כמו ביטל שלא בפניהם כיון דלא שמעו הביטול. משא"כ לדידן דס"ל דלא היה תקנה כלל לעקור דבר תורה בדיעבד. א"כ עדיין יש לחוש שמא היה ביטול. וכיון דאם יוודע לנו באיזה אופן בעולם היה הביטול. אז הי' מהני הביטול. רק מחמת דלא מהימנינן ליה כ"ז דלא נתברר הביטול. א"כ בספק ביטול עדיין יש לחוש ולהשתדל אחר בירור אם יכול להתברר הקיום של המכתב:

נו

ואפשר דזה הטעם של השלטי הגבורים דכתב דלא סמכינן להלכה על הך שמעתתא דאמר אותיבו קרי באונייכו. ולכאורה תמוה דאיך מבטלין לשמעתתא מפורשת ומדחינן אותה מן הלכה כיון דלא חזינן פלוגתא בזה. אך למש"כ ניחא משום די"ל דדוקא רב יהודא דס"ל דבטלו שלא בב"ד אינו מבוטל. א"כ כיון דלא נשמע הביטול לאזני העדים הוי כמו דבטל שלא בפניהם דג"ז הוי בכלל התקנה דתקנו דכ"ז דלא יבטל בפני השליח לא מהני ביטולו. משא"כ לדידן דפסקינן כרבי ולא הי' כלל תקנה בזה לעקור לדאורייתא. א"כ שפיר יש לחוש לשמא ביטל כיון דרואים שצועק בקול הברה שיוצא מפיו וצריכין לברר ואסורין לסתום אזנם כדקיי"ל בכל מה דאיכא לברורי מבררינן ובפרט בקל:

נז

שוב ראיתי דמה שכתבתי תחילה דלכן לא חש רב יהודה וצוה לסתום אזנם ולא חש שמא ביטל בפיו משום דכיון דאינם שומעים באזניהם את הביטול הוי זה כמו דברים שבלב ולא מצי זה לבטל את דבור ראשון. יש מקום לסברא זאת ע"פ הא דמבואר ביו"ד סי' רי"א סעיף א' דאם אמר לבטל כל נדרים שידור מכאן ולהבא דצריך לדבר בקול רם. ואם דבר זה בלחש. לא מצי לבטל נדרו שעל להבא. ועיין בש"ך שם ס"ק ב' שכתב להוכיח דצריך להשמיע לחברו דאף דהשמיע לאזניו עכ"ז לא נחשבה לאמירה כ"ז דלא השמיע לחבירו בקול רם ואין יכול לבטל נדרים שעל להבא. ועי' בפי' הרא"ש לנדרים (דף ע"ז ע"ב) בד"ה ואריו"ח וצריך שיבטל כו'. וה"ה בזה יש לומר דכל זמן דלא נשמע לאזניהם הביטול הוי זה כמו דברים שבלב דלא מצי לבטל דבור הראשון. אך זהו לדיעה השני' דשם. אבל לדיעה הראשונה דס"ל התם ביו"ד גבי נדרים. דכיון דהוציא הדבור עכ"פ אף בלחש לא מקרי זה דברים שבלב א"כ נדחה מש"כ. ובפרט דהא גבי הביטול דהבעל צועק בקול רם ומשמיע לאזניו רק הם סותמים אזניהם אבל אלו לא הי' סותמים אזניהם הי' שומעים דבורו של הביטול כיון דהוא צועק בקול רם אין סברא לקרות זה בכלל גדר דברים שבלב. ובע"כ מוכח כמש"כ כעת סברא אחרת משום דזהו הוי בכלל ביטול שלא בפניהם דהי' תקנה ע"ז דלא מהני הביטול כלל וכמש"כ לעיל בארוכה:

נח

אך כל זה באם שיש לברר כעת ע"י בירור. אבל היכא דליכא לברורי כעת אזי ברור ופשוט דלא חיישינן שמא יבורר לאח"ז כדמוכח גבי יבם קטן וקטנה דס"ל לרבנן דר"מ דיגדלו זה עם זה ולא חיישינן שמא ימצא סריס או איילונית משום דלמעוטי לא חיישינן משום דסמכינן ארובא אפילו בדאפשר שיתברר הדבר ואף בדבר שיבורר בודאי. כש"כ דבדבר דלא ידעינן אם יבורר כלל דשמא לא יבורר כלל דודאי סמכינן על רוב אנשים דאין מבטלין גט ששולחין בפרט דיש עכשיו חזקת כשרות דהא נשבע בפנינו שלא יבטל. וכבר הארכתי בתשובה א' להוכיח דלחזרה לשמא ביטל שליחותו לא חיישינן. אף גבי להוציא ממון דזה עדיף מן רוב דהא אין הולכין בממון אחר הרוב כש"כ דהוי זה ראיה אלימתא גבי איסור. ועיין במגן אברהם סי' תל"ז ס"ק ד' ולא מצריכין לברר אף במקום דאיכא לברורי בקל א"כ ה"ה בנ"ד דאף דיש חזקת א"א עכ"ז הא יש חזקה לומר דלא ביטל משום דלא נעשה דבר מחודש מן הביטול וחזקת כשרותו דהא חזקת כשרות הוי חזקה אלימתא. כמש"כ התוס' כתובות (דף כ"ב) בד"ה תרי ותרי נינהו כו' דמוכח שם דס"ל דחזקת כשרות הוי עדיף מן חזקת ממון יע"ש. ובר"ן שם. וכיון דהוי חזקת כשרות כנגד חזקת א"א הוי ממילא כמאן דליתא לחזקה כלל. וממילא סמכינן על רוב אנשים דאין מבטלין גט ששולחין וברוב גמור סמכינן. וא"צ כלל לברר אף אם הבירור לפנינו בקל. כש"כ כהאי גוונא דלא הוי כעת הבירור בידינו וגם אפשר דזה לא יבורר כלל להבא אם זה הוי כת"י הבעל או לא. דודאי סמכינן שפיר על זה. ולא חיישינן כלל לשמא יתברר הקיום לאח"ז. וגם הא מוכח דחשש שמא ביטל שליחותו הוי חשש רחוק. דהא התוס' בגיטין (דף כ"ז ע"א) בד"ה בבי דינא דרב הונא כו' כתבו דבנפל מיד השליח לא חיישינן שמא נמלך משום דאין יכול לבטל שלא בפני השליח כו'. וכן כתב התוס' בב"מ כנ"ל. ואף דבדיעבד אם בטלו מבוטל. עכ"ז כיון דלכתחילה אינו רשאי לבטלו מחמת תקנת ר"ג לא חיישינן לשמא ביטלו. כש"כ עכשיו שמשביעין אותו שלא יבטל את השליח. ובפרט לשיטת התוס' דס"ל דאינו יכול לבטלו שלא בפני שנים מצד התקנה. א"כ הא לשיטתם הוי ראיה ברורה מן הא דאותיבו קרי באונייכו דלא חיישי אף לבירור קל. ואין מקום לחלק בין נ"ד להך דהש"ס הנ"ל. ועיקר חשש שמא יבורר אח"ז לא הוי רק מדרבנן כדמוכח בנדה (דף ס"ז ע"ב) דאמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק וע"ש בתוס' ובתוס' נדה (דף כ"ט) ובש"ד יש כעין זה ואכמ"ל. לכן עצתי לשרוף את האגרת הלז. וכמו שציוו חז"ל לסתום אזניהם. וכמו בכל י"ח טריפות. ואזי כיון דעכשיו אינו מקויים לא חיישינן כלל לשמא ביטלו ואז לא יוכל להתברר מעולם הקיום על המכתב וזהו היתר ברור לכל השיטות:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה