עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן לה · ענף ה
כח
והנה מן הפני יהושע דקדושין (ד' ס"ו) שכתב לדון ספק ספיקא גבי תרי אמרי אישתבאי כו' יהי' מזה סייעתא להספק ספיקא שכתבתי בנ"ד דכתב ג"כ דהך הכחשת כתי העדים משווינן לספק א' ולצרפו לספק השני ולדון ס"ס וכנ"ל. וכעין זה ראיתי בתשובת הרא"ש כלל נ"ב סי' ג' ד' שכתב גבי שני כתי עדים מכחישין גבי יבמה אם הי' חי הולד שלשים יום או לא וכתב להתירה בלא חליצה מכמה טעמים וטעם א' הוא לפי דספיקא דרבנן לקולא ע"ש. והובא בקצרה בביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' קנ"ו סעיף ה' ס"ק כ"א וכמש"כ לעיל. הרי דע"י הך תרי ותרי משוינן לספק בדרבנן ומקלינן ע"י זה. והא דיש להעיר עפ"ז בתוס' קדושין (דף ס"ו) ובתוס' ב"ב (דף ל"ב) כבר כתבתי לעיל מה די"ל בכוונתם ועיין בכתובות (דף כ"ו) בתוס' שם וקצרתי. ולכן שפיר כתבתי להיתירא ע"י הס"ס בנ"ד. ובפרט בנ"ד דהי' ששה עדים מעידים דנתגרשה בלא כפיי' כלל ושני עדים הכחישו אותם דאף דקיי"ל דתרי כמאה עכ"ז הא בספרי נחל יצחק סי' ל"ח העליתי דזהו מן דין קבוע כמעמ"ד וכפי שהארכתי שם בארוכה. והבאתי לדברי הנו"ב במ"ת ח' אה"ע סי' נ"ז שכתב בקצרה דהא דתרי כמאה זהו מגזה"כ ולולי הגזה"כ הי' אומרים בעדים המכחישים זא"ז דניזל בתר רובא כו' וקיצר בזה. אבל אנכי בארתי זה היטב ב"ה דעיקר מילתא הטעם דתרי כמאה זהו משום דקבוע כמעמ"ד. ומזה יליף הרמב"ם להך דקבוע כמע"מ ולתרץ לקושיות התוס' בכתובות (דף ט"ו) ולקושיות הפרמ"ג ביו"ד סי' ק"י ס"ק י"ד שהקשה דלשיטת הרמב"ם בנתכוין לזה והרג זה פטור דמנלן אליבי' הך דקבוע כמעמ"ד וע"ש בספרי:
כט
ועפ"ז העליתי שם בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ב' באשה שהיו עדים הרבה המעידים דנתגרשה ושני עדים הכחישו אותן ומעידים דלא נתגרשה ואח"ז נולד עוד ספק בה דלכאורה הדין נותן דכיון דתרי כמאה ע"כ לא מצרפינן ספק דע"י הנך עדים המכחישין אהדדי להספק השני הנולד לאח"ז דהא דין ס"ס הוא דיהיו שני הספיקות באים כאחת וכמבואר ביו"ד סוף סי' ק"י. אבל לפי מה דכתבתי דהא דתרי כמאה זהו מן דין קבוע כמעמ"ד. וגם הא אין זה רק גזה"כ היפוך הסברא וכמש"כ הנו"ב כנ"ל. ע"כ יש לדון דכה"ג הוי ס"ס מעליא לפי שיטת המחבר ביו"ד סי' ק"י סעי' ד' דפסק ברוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט מוכרות בשר נבלה לקח מאחת מהן וא"י מאיזה מהן לקח ונתערבה באחרות בטלה ברוב משום ספק ספיקא. וכתב הש"ך שם ס"ק כ"ז דס"ל להמחבר כיון דקבוע חידוש הוא ע"כ מצרפינן זה לס"ס להקל אף דלא נולדו ב' הספיקות ביחד ע"ש. א"כ לפ"ז ה"ה בהנך דעדים מרובים מעידים דנתגרשה ומועטים מעידים דלא נתגרשה. א"כ לולא הכלל דקבוע כמע"מ הסברא נותנת דאין עלי' ספק א"א כלל דניזל בתר רוב המעידים דמותרת להנשא. רק לפי הכלל דקבוע ע"כ תרי כמאה והוי ספק א"א. א"כ עיקר מה דהוי ספק א"א אין זה רק מצד חידוש וע"כ שפיר יש לדון בכה"ג ס"ס אף דהספק השני בא לאחר זמן. דכיון דלא נאסרה מתחילה רק מפאת קבוע וחידוש הוא ע"כ אין לך בו אלא חידושו ומצרפינן זה לס"ס כמו ברוב חנויות הנ"ל לשיטת המחבר הנ"ל. ובאמת לפי דעת הרמ"א דחולק שם על המחבר גם בכה"ג וס"ל דלא הוי זה ס"ס ע"כ יש להחמיר בזה כו'. אכן לשיטת המחבר יש לדון להיתירא כו' עכ"ל ספרי נחל יצחק שם ובמק"א הארכתי בזה:
ל
והעתקתי כל זה אף שבענין הנ"ד אין לנו צורך לזה דהא בנ"ד הוי שני הספיקות ביחד בעת הגירושין ועכ"ז ראיתי לכתוב לזה. לפי דלעיל העירותי מה שיש לדון על הס"ס דנ"ד דהוי ס"ס נגד חזקת א"א וכתבתי לדחות דנ"ד לא הוי נגד חזקה וכמו שהארכתי לעיל. וכעת ראיתי מה דיש לדון עוד דבר נחמד בנ"ד והוא דהא ביו"ד סי' ק"י סעי' ד' כתב המחבר רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט מוכרות נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע ונתערבה באחרות בטלה משום ספק ספיקא. ולכאורה יש להעיר ולומר דהחתיכה שנתערבה אינה ספק טריפה רק ודאי טריפה משום דהא החתיכה יש לה חזקת אינה זבוחה. וכמש"כ התוס' בנדה (דף י"ח ע"א) בד"ה אחר הרוב כו' דיש שם חזקת איסור על החתיכה כו' ע"ש. א"כ קשה דאמאי כתבו לדון על החתיכה להיתר משום ס"ס. וגם הרמ"א שם החולק טעמו דכיון דספק ראשון נאסר מה"ת כו' אבל גם לדידיה הוי דבר ברור דהחתיכה הראשונה שנתערבה אין לה דין ודאי טריפה רק ספק טריפה וקשה הא יש לנו לאוקמה על חזקת איסור שהי' לה מכבר ותהי' אסורה ודאי:
לא
וע"כ מוכח מזה דכיון דבאמת יש לנו שם רוב חנויות בשר שחוטה והא רוב עדיף מחזקה. רק לפי דהוי קבוע והתורה גזרה בזה דקבוע כמעמ"ד ולא למיזל בי' בתר הרוב. וזהו מצד גזה"כ וחידוש. אבל אין כח להך דקבוע כמעמ"ד לעשות זה לספק גמור ושיהי' החזקה למכריע על הך ספיקא ודי לו לבטל לכח הרוב שלא יהי' ודאי היתר. אבל גם ודאי איסור ג"כ לא אמרינן משום דאין כח להחזקה להכריע בהך ספיקא כיון דאינו רק משום קבוע דהוי חידוש וגזה"כ נגד הסברא כן מוכח מהך דיו"ד סי' ק"י סעי' ד' הנ"ל. וכן ראיתי בפרי מגדים שם סי' ק"י בשפתי דעת ס"ק י"ד בחקירה השנית שלו שהעיר שם כעין זה ע"ש. ועיין בש"ש שמעתא ד' פ"ב. ולפי מש"כ יש לדון בדבריו וקצרתי. והעיקר כמש"כ כיון דמבואר כן בתוס' נדה כנ"ל. וכיון דמצינו דבמקום דיש לנו רובא להיתירא רק מצד דקבוע כמע"ד גזרה התורה שלא למיזל בתר הרוב. ועכ"ז גם אף היכא דיש לו חזקת איסור ג"כ אין בהחזקה ממש להכריע את הספק ונשאר רק לספק השקול. א"כ ה"ה בנ"ד דיש לנו רוב כתי עדים המעידים להיתירא דלא הי' שום כפיי' כלל. רק מיעוט עדים מעידים דהי' בכפיי'. א"כ אף דאמרינן תרי כמאה מ"מ אין זה רק מצד קבוע וכמש"כ בספרי נחל יצחק שם בארוכה. וע"כ ממילא אין ממש וכח בהחזקת א"א להכריע את הספק רק לשוויי' שיהי' הספק השקול. וע"כ ממילא אין לנו לחוש להחזקת איסור וע"כ הוי ס"ס מעליא לפי דבהספק השני דהוי ספיקא דדינא בזה ודאי אין לחוש להחזקת איסור וכמש"כ כל האחרונים לדינא דלא אזלינן בתר חזקה בספק בדין דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין וכמבואר. רק עיקר מקום חשש הי' בהספק הראשון של הנך הכחשת העדים דזהו ספק במעשה ובזה יש לנו חזקת א"א הסותרו וכמש"כ רע"א זצ"ל בתשובה סי' ל"ז להחמיר בספק א' במעשה ולא לצרפו להספק השני היכא דיש לנו חזקת איסור וכמש"כ לעיל. אכן לפי מה שנתבאר דיש לנו מעלת הרוב עדים דבנ"ד שהעידו דנתגרשה בגט כשר ואף דתרי כמאה עכ"ז י"ל דנסתלק עי"ז החזקת איסור דא"א וע"כ שפיר כתבתי לדון להך ס"ס להיתירא. וכ"ז הוא לרווחא דמילתא דבל"ז הא נתבאר בעז"ה בטוב טעם דבנ"ד אין זה ס"ס נגד חזקה כנ"ל:
לב
והנה המ"מ ברמב"ם פ' כ"ה ה' אישות ה' י"א כתב דהרמב"ם ס"ל דאם ידעה מהמומין דבמשנה ס"פ המדיר דאינה יכולה לכופו לגרשה וכ"כ הבית יוסף בריש סי' קנ"ד. אבל הב"ש בסי' קנ"ד ס"ק ב' דחה לדבריהם משום די"ל דרק משום כתובה כתב נולדו דוקא. אבל לכופו לגרשה ולא ליתן כתובה י"ל דגם להרמב"ם דס"ל דכופין לגרשה ע"ש. ולענ"ד נראה כדברי הב"ש והוא דהא שיטת הרמב"ם פ' י"ד הל' אישות ה' ח' בכל הנשים דטוענת מאיס עלי ואיני יכולה להבעל לו לפי שמאסתיהו דכופין לגרשה לפי שאינה כשבוי' שתבעל לשנוא לה ותצא בלא כתובה כלל כו' עכ"ל. והובא באה"ע סי' ע"ז. הרי דלשיטת הרמב"ם דכל אשה הטוענת מאיס עלי הדין הוא לכופו לגרשה אף דאין לו שום מום כלל וישבה תחתיו כמה שנים יכולה לומר מאסתיהו עכשיו. והא דהקשו עליו הר"נ וש"פ בסוגיא דמורדת מהך דס"פ המדיר דאלו שכופין להוציא כו'. בע"כ מוכרח לומר אליבי' כמש"כ התוס' בכתובות (דף ס"ג ע"ב) בד"ה אבל אמרה מאיס עלי כו' לדחות זה הראי' משום דהתם לענין כתובה הוא דאמרו שם דכופין להוציא ולתת כתובה ע"ש. והובא בביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' ע"ז ס"ק ה' ולפ"ז הנכון עם הב"ש כאן בסי' קנ"ד שכתב לדחות ראיות המ"מ והב"י שהוכיחו מהרמב"ם דס"ל כהסוברים דבידעה אין כופין לפי דע"כ מוכרח בשיטת הרמב"ם דכתב כן משום דלענין חיוב כתובה אינו רק בנולדו אחר שנישאת. ואף דקיי"ל דלא כשיטת הרמב"ם במאוס עלי ואין כופין לגרשה בזה. עכ"ז ראי' מהרמב"ם ליכא כפי שהוכיחו המ"מ והב"י דהרמב"ם ס"ל כהסוברין דבהי' ידעה מהמומין אין כופין. דהנכון עם הב"ש בכוונת הרמב"ם דאין ראי' ממנו ועדיין י"ל כשיטת הסוברים דגם בידעה מן המומין דכופין לגרשה די"ל סבורה הייתי כו' וכפי דעה קמייתא שהובא בטור סי' קנ"ד. וע"כ הוי בנ"ד ס"ס מעליא כנ"ל:
לג
וגם יש בנ"ד עוד ספק דשמא הוא מוכה שחין הנאמר בגמ' בס"פ המדיר ובזה אף בהתנה בפירוש ג"כ הוא מן הכופין מפני שממקתו. א"כ יש לנו שלשה ספיקות. והש"ך בכללי הס"ס העלה דבשלשה ספיקות מקלינן אף במקום חזקת איסור. ואף דבגיטין (דף פ"ו ע"א) בתוס' ד"ה עד טצהר כו' כתבו דהא לא שכיחא. י"ל דשאני התם דאין אנו רואין עליו כעת שום צרעת בהעבד. משא"כ בנ"ד דהוא מלא פצעים ונגעים כעת. ודאי לא שייך בכה"ג לומר הסברא דלא שכיחא. וכעין סברת התב"ש בפתיחה ה' טריפות גבי מים בראש דכיון דיצתה מכלל הרוב ע"כ לא דיינינן בזה להרוב בהמות כשרות הן. וכעין זה איתא בבכורות (דף מ"ב) גבי טומטום דהואיל ואישתני אישתני. וזהו ראי' נכונה לסברת התב"ש וקצרתי. וה"ה בנ"ד כיון דיצא מכלל הרוב. ובאמת הא סתמו הפוסקים והשו"ע בסי' קנ"ד וכתבו בקצרה דמוכה שחין כופין לגרשה אף בהתנה ומפני שממקתו ולא חילקו בזה. ופי' המשניות להרמב"ם והרע"ב ברטנורה כתבו דזהו מצורע ולא חילקו. ע"כ כיון דיש לחוש מספיקא שמא הוא מוכה שחין גמור א"כ ממילא הא ספק סכנתא לחומרא ואסורה להיות עמו וע"כ הדין דמחוייב לגרשה וכייפינן לי' ע"ז. ואין שייך לדון בזה דה"ל ספק חסרון ידיעה דשמא. רופאים אחרים מומחים יחקרו היטב אם הוא מוכה שחין המזיק ח"ו. דמי יודע עד כמה יומשך החקירה האמיתי בזה כידוע. וכבר כתבתי לעיל דאינה מחוייבת להמתין על רפואתו בספק זמן מה וכמו דאמרו בר"פ המדיר ולעיל (דף ס"א ע"ב). והרופאים דבנ"ד אמרו עליו שהוא בשם מוכה שחין. וקשה לרפאותו ואביו הי' בו ג"כ נגעים ופצעים הללו ומת בחצי ימיו ע"י מחלה זו. ואמרו ביבמות (דף ס"ד) דלא ישא ממשפחת מצורעים כו' ובאה"ע סי' ב' סעי' ז' וקצרתי:
לד
ולעיל העירותי ביבמות (ד' ד') יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דאין חוסמין אותה כו'. [ופי' רש"י והתוס' יבמות (דף ל"ט) בזה]. דמשמע דאם מרוצית ביבום דמניחין אותם להתייבם וקשה הא במוכה שחין מפרישין אותם בע"כ ותרצתי זה לעיל. וכן אפשר לומר בזה דמיירי שם במוכה שחין דיש רפואה למחלתו וכדמצינו בבכורות (דף מ"א) וכמש"כ לעיל. ולכן בנתרצית ביבום ולהמתין עד שיתרפא ברפואה וודאית אז אפשר דהי' ממתינים איזה זמן קצת ע"ז. ואין זה דומה למה דאי' ביבמות (דף ל"ט) שיהוי מצוה לא משהינן משום די"ל דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא וכדאמרו ביבמות (דף כ"א) ואפ"ה אין חוסמין אותה להמתין בע"כ ע"ז וקצרתי בכ"ז. והנה אף דנימא דהך ספק שלישי שכתבתי דשמא הוא מוכה שחין גמור. דזה הוי ספק חסרון ידיעה. ועכ"ז הא נתבאר דיש לנו בל"ז ספק ספיקא המועיל כפי שנתבאר בעז"ה. וכעת בא אלי מכתבם השנית שכתבו דגם מה דאמרו המערערים כי האשה ידעה מזה הוא שקר וע"כ גם זה יש לצרף לעוד ספק. כיון דהאשה עצמה אומרת דלא ידעה מן מום הזה עד אחר דנישאת. והיכא דלא ידעה מן מום המאוס כזה. כופין לו לגרשה ע"פ המבואר באה"ע סי' ע"ז סעי' ג' ברמ"א בשם תשובת הרא"ש דהיכא דקידשה ברמאות כופין לו לגרשה ע"ש. ויש להאריך עוד בזה הפרט:
לה
סיומא דפסקא כי דעתי מסכמת לדעת כת"ר. ודברי המערערין הם בטלין. ומותרת האשה להנשא בלא חשש ופקפוק כלל. ועיין במהרי"ט ח' אה"ע סי' י"ד מש"כ שם בענין מוכה שחין ומצורע וקצרתי:
ידידו יצחק אלחנן החופ"ק נאווהרדק