עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן לה
נשאלתי ע"ד אשה אחת דנתגרשה מבעלה ובאו שני עדים והעידו כד"ת דהגט הי' ע"י כפיי' שאנסוהו ע"י הכאות גדולות ואיום גדול ברוב פחדות עד שנתרצה לגרשה. א"כ לדבריהם הגט הוא כדין גט מעושה שלא כדין דקיי"ל דהגט בטל מה"ת כמבואר באה"ע סי' קל"ד סעיף ה' ודלא כהרמב"ם פ"ב ה"ג וכמש"כ הב"ש שם ס"ק יו"ד. ואחר זה באו עדים הרבה והעידו ששה עדים בתו"ע דהגט הי' שלא ע"י כפיי' ואיום כלל. ועוד העידו עדים כד"ת דהבעל הי' מוכה שחין וכפי שהי' בזה שאלת הרופאים על הבעל שבדקוהו ואמרו שהוא מוכה שחין וקשה לרפאותו בשלימות. גם העידו כי גם לאביו הי' כמו הנגעים שיש על בנו המגרש ומת ע"י זה בחצי ימיו. והיו רבנים גדולים מדיינים אם הגט כשר או לא ונדרשתי מהם לחוות דעתי על הגט הזה אם הוא גט כשר או לא:
ענף א
א
תשובה ב"ה הנה בעיקר דין דמוכה שחין דכופין להוציא כמבואר בכתובות (דף ע"ז) ובאה"ע סי' קנ"ד סעיף א' סתמו שם ולא פירשו מהות של מוכה שחין דשם אלא אמרו שם בגמ' דכ"ד מיני מוכה שחין יש. ואפשר דהך מוכה שחין דנ"ד אין זה מן הכ"ד מיני מוכה שחין הנאמר בגמ' רק דהי' מצורע בעלמא. ובאמת בפי' המשניות להרמב"ם בס"פ המדיר כתב דמוכה שחין הוא מצורע וכ"כ הרע"ב מברטנורה שם ע"ש. ומשמע דכיון דכל הגוף הוא מלא פצעים ונגעים דדינו כמו מוכה שחין דנאמר בכ"מ מדלא פירשו הפוסקים איזהו חילוק בזה. וגם משמע דאף היכא דמשכחת ביה רפואה דמ"מ כל זמן דלא נתרפא דהוא מן המומין דכופין להוציא וכדמצינו בס"פ המדיר דאמרו דכ"ד מיני מוכי שחין הם ובעלי ראתן קשה מכולן וכו' ומאי אסותי' כו'. אלמא דמשכחת ביה רפואה ואפ"ה אמרו דכופין להוציא. ומשמע דאף היכא דאומר הבעל שיתנו לו זמן לרפאות א"ע דלא נותנין לו זמן. ואף דמצינו בכתובות (דף ע"ה) דהבעל שהתנה ע"מ שאין בו מומין והלך אצל רופא וריפה אותו דמקודשת משום דהבעל לא נמאס על האשה כשנתרפא וכמבואר בתוס' שם ובאה"ע סי' ל"ט סעי' ו' דאין גנאי לאיש במומין שכבר נרפאו כו'. עכ"ז י"ל דמוכה שחין גרע ולא שייך כן. לפי דמצינו בגיטין (דף פ"ו ע"א) גבי מומי עבד דצריך לכתוב בשטר מכירת עבד דהוא מנוקה מכל מום ומן שחין דנפק עד טצהר חדת ועתיק ומאי אסותא אמר אביי כו'. ופי' רש"י שם דדרך שחין ישן שהולך לו חוזר עד שתי שנים כו'. ומבואר שם בגמ' להדיא דישנו ברפואה ועכ"ז אמרו שם דזה הוי מום בעבד. ועיין בתוס' שם ד"ה עד טצהר כו' וברשב"א שם שהשיגו על רש"י. ואפשר לומר דאין רפואתו ברורה כ"כ דלא יחזור עליו לעולם השחין:
ב
וכעין זה הוא באה"ע סי' ל"ט וב"ש ס"ק י"ז וח"מ שם גבי מצורעת קודם הקדושין דאפשר דהוי מום דשמא תחזור ותהי' מצורעת כו'. וכ"כ הח"מ בסי' קי"ז ס"ק י"ב והב"ש שם ס"ק י"ב ומהך דגיטין הוי קצת סייעתא לדבריהם. ובגיטין (דף מ"ג) פריך הגמ' ומי איכא עבדא דלא מזדבן לקנסא אין איכא עבד טריפה והא חזי למיקם קמי' במנוול ומוכה שחין. ומשמע מזה דלאו בכל מיני מוכה שחין אמרינן דיש לו רפואה. דאל"כ תקשה עדיין דהא חזי למיקם קמיה לאחר שירפאו אותו. ומוכח מזה דרק בבעלי ראתן אמרו בס"פ המדיר דאיתי' ברפואה. ואף שקשה מכולן עכ"ז ישנו ברפואה ביותר מכל מיני מוכה שחין. והא דגיטין (דף פ"ו) דאמרו מאי אסותי'. י"ל דז"א רק על השחין דחזינן דהלך ממנו דעל חשש שלא יחזור עליו אמרו דישנו ברפואה דכמו דהלך עכשיו כן לא יחזור עליו לעולם כן אפשר לומר. ובעיקר הוכחתי מהא דגיטין (דף פ"ו) גבי מומי עבד אין זה ראיה מוכרחת כ"כ לפי די"ל דשא"ה דאף דישנו ברפואה עכ"ז כיון דצריך הוצאות רפואה ע"כ נחשב זה למום דזה גופא הוי מקח טעות מה שיצטרך הוצאות רפואה וע"כ נחשב זה למום. אבל במומי הבעל אפשר לומר דהיכא דיש לו רפואה ואומר שישתדל ברפואה דאין כופין לו לגרשה. [ועיין בח"מ סי' ש"מ שכתבו דמה דצריך הוצאות רפואה מקרי כחשא דלא הדר. וע"כ מקרי זה מום גבי עבד וקצרתי]. אכן מהא דגיטין (דף מ"ג) דאמרו דבמנוול ומוכה שחין אין לו דמים כלל משמע דאין לו רפואה דאל"כ הא משכחת דהוי בר דמים דחזי למיקם קמי' ע"י רפואה. אך גם בזה י"ל דכיון דצריך הוצאות רפואה ויעלה זה יותר מדמיו. ע"כ מקרי זה דלא חזי למיקם קמי' דלא זבין לי' עי"ז. וע"כ אין ראי' כ"כ מן מומי עבד למומי הבעל:
ג
ובע"ז (ד' ה') ונדרים (ד' ז') אמרו דדתן ואבירם ירדו מנכסיהן ופי' הר"ן והתוס' שם דליכא למימר דהיו מצורעים דהא מצורע חשוב כמת. דז"א דהא בעדה בתוך המחנה היו יושבין וכו'. וקשה דהא אפשר לומר דשמא נתרפאו לאח"ז. אך ז"א משום דהיכא דיש לו רפואה לא אמרו בזה דמצורע חשוב כמת ורק באותן שאין לו רפואה כלל אמרו דמצורע חשוב כמת. ועיין בסנהדרין (ד' מ"ז) ובע"ז (ד' ה') וקצרתי והא דכתבו התוס' והר"נ שם דנתרפאו בעת מתן תורה. שאני זה דלא הי' זה ע"פ הטבע ופשוט. ומן סתימות הפוסקים משמע דלא מהני טענת הבעל אף ברוצה להשתדל ברפואה לחולי מוכה שחין ולפי פי' הרמב"ם והרע"ב דזהו בשם מצורע. וכופין אותו להוציאה משום דמי יודע דעד כמה יומשך רפואתו. ומצינו בכתובות (דף ס"א) גבי מדיר את אשתו דאין ממתינין לו יותר מן שבת א' משום דאינו דומה למי שיש לו פת בסלו. והכא הא אין לו פת בסלו מקרי. ועיין בתוס' ר"פ המדיר מזה. וגם מקרי אין סמי' בידן. ורק גבי מי שאחזו קורדייקוס בגיטין (דף ע') אמרו דהוי סמיה בידן בישרא סומקי אגומרי וחמרא מרקא כו' אבל ברפואה דמוכה שחין אין הרפואה ברורה בידינו כ"כ וכמו שאמרו הרופאים:
ד
ומצינו בבכורות (ד' מ"א ע"א) דחשבו במומין העוברין בעלי גרב ובעלי חזזית ופי' רש"י דהמה מיני שחין ושם בגמ' מסקינן דתלתא הוי כו' לח איתסי יבש לא איתסי כו' יבש מבפנים ומבחוץ ולח מבפנים ומבחוץ ויבש מבפנים ולח מבחוץ כו' ולמה נקרא שמה ילפת שמלפפתו והולכת עד יום המיתה. הרי דמצינו כמה מיני שחין דאין להם רפואה כלל. ועיין בתוס' בכורות (דף ל"ח) ד"ה וסימנך ברקא כו' מה שכתבו שם באה"ד בזה. ובב"ק (ד' פ') דמתריעין על החיכוך כו'. והנה הרמב"ם פ' ט"ו ה' מכירה דין י"ג והובא בח"מ סי' רל"ב סעיף י' כתבו דהמוכר עבד ונמצא בו שחין רע כו' ה"ז מום המתיש כחו ומבטלו ממלאכתו כו'. וכן אם נמצא בו צרעת מדברים המגואלים ה"ז מום מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתיה ע"ש. הרי דיש חילוק בין שחין לשם צרעת. אך הך טעם שכתבו גבי צרעת בעבד שנפשו של אדם אוננת מהם ואינו מתעסק במלאכת אכילה ושתיה. זה שייך ג"כ גבי מומי הבעל דנמאס על אשתו וזהו במכש"כ דעבד. ועיין בכורות (דף מ"ג) דאמרו גרב דמאיס לא כש"כ כו'. [והא דב"ק (ד' ק"י) דאמרו אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין כו' אינו זה ענין לכאן וקצרתי]. אכן במה דמבואר בכתובות (ד' ע"ז) גבי מוכה שחין דאף דהתנה עמה מ"מ מפרישין אותם בע"כ מפני שממקתו וכמבואר באה"ע סי' קנ"ד זה לא שייך רק בשחין רע. אבל בנמצא בו צרעת מדברים המגואלים דכתבו הרמב"ם והשו"ע בח"מ דהוי מום בעבד מפני שנפשו של אדם אוננת בהם. י"ל דבזה אם התנה עמה אינו מחוייב לגרשה. והך טעמא דמפני שממקתו היינו כמו המק בשרו. וכפי' רש"י וכמו שכתבו בסי' קנ"ד דהפירוש הוא דבשרו נופל חתיכות חתיכות מלשון המק בשרו. ועיין בבאר היטב שם ס"ק ד' ואמרו בכתובות (ד' כ') דמוכי שחין זרועותיהן נופלים. וזה לא שייך רק בשחין רע ולא בנולד בו צרעת וכמו שנראה מלשונם גבי מומי עבד שחלקו ביניהם ויש כמה מינים חלוקין ביניהם. אמנם מן פי' המשניות להרמב"ם והרע"ב דכתובות ס"פ המדיר דפירשו למוכה שחין דהתם דהוא מצורע לא משמע כן:
ה
וביבמות (דף ד') אי' דאמר רב ששת כו' מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה כו' ופי' רש"י אין סותמין טענותי' לכופה להתייבם לו כו'. ושיטת רש"י ביבמות (דף ל"ט) דלאו דוקא מוכה שחין אלא כל אמתלא שתתן לדברי' כו'. ועיין בתוס' שם ד"ה אמר רב כו' והרא"ש שם פ"ד סי' י"ז שכתבו דדוקא מוכה שחין ובורסי דאפי' תחת בעלה כופין כו'. ולדברי כולם נלע"ד להקשות דאיך אמרו במוכה שחין דאין חוסמין את היבמה דפירשו דאין חוסמין טענותי' לכופה להתייבם ומשמע דאם חפיצה ביבום אין מפרישין אותם ואין מוחין בהם ע"ז. וקשה הא אמרו דאפילו היכא דהאשה רוצה לישב תחת בעלה מפרישין אותם מפני שממקתו והוי סכנה. א"כ מה"ט אף במקום מצות יבום ג"כ החיוב על הב"ד שלא להניחם לקיים מצות יבום דסכנת נפשות שאני ודוחה הכל. ואף דנימא דמוכה שחין שאמרו שם הוא לאו דוקא וה"ה בורסי. אבל אכתי תקשה איך שייך לומר הך דאין חוסמין אותה גבי מוכה שחין כמו דאמרו בלשונם בפירוש יבמה שנפלה לפני מוכה שחין. אבל לפי מש"כ ניחא דבאמת יש כמה מיני שחין ויש מהם אותם דאין התשמיש קשה להם רק דהוי צרעת בעלמא. ובזה אם רוצית להתייבם אין מונעין אותם. רק משום אמתלא דמאיס עלי' כמו בורסי אם טוענת דאין רוצית ביבום אין חוסמין אותה אבל אם היתה רוצית ביבום מניחין אותם. והא דאמרו בכתובות (דף ע"ז) דעשרים וארבעה מוכי שחין הם וכולן התשמיש קשה להן. הכוונה דכ"ד מוכי שחין הם הנאמר במשנה דכופין אותם להפרישם בע"כ של האשה מפני שהתשמיש קשה להן וע"כ אמרו חכמים במשנה דמפרישין אותם בע"כ. אבל באמת יש מיני מוכי שחין דאין התשמיש קשה בהו רק דהוי כצרעת בעלמא וכמו גרב וחזזית דבכורות (ד' מ"א) דהוי רק מום עובר ופי' רש"י דמיני שחין הם. אלמא דחלוקין הם כמה מיני מוכי שחין ברפואתן ויש מהם דיש להם רפואה או לא כמו דאמרו בבכורות שם וה"ה דחלוקים הם בענין אם התשמיש קשה להם או לא. וידעתי מה דאפשר לחלק דלשון מוכה שחין שאני מן לשון שחין בלבד. אבל זהו דוחק. וראיתי בתוספתא כתובות ספ"ז דתני בזה"ל מוכה שחין אף ששניהם רוצים לא יקיימו וכו' כ"ד מיני שחין ואין לך בכולן שהאשה רעה לו אלא בעלי ראתן בלבד. וזהו דלא כדאמרו בגמ'. ועיין בירושלמי ס"פ המדיר וקצרתי:
ו
ואחר כותבי כ"ז מצאתי ראיתי באה"ע סי' קי"ז סעי' ה' בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק ט' על מש"כ הרמ"א שם דמצורעת הוי מום וזה לשונו שהוא מאוס גם חולי המדבק ובכתובות (ד' ע"ז) אלו שכופין כו' מוכה שחין כו' הרמב"ם מצורע וכש"כ האשה כו' ע"ש. הרי דהביא להך פי' המשניות של הרמב"ם דהובא לעיל. ונראה מדבריו הקדושים די"ל דכוונת הרמב"ם הוא על חולי המדבק. ואפשר דזהו כעין מה שכתב הבאר היטב בסי' קנ"ד ס"ק ג' בשם הכנה"ג במי שיש לו חולי הצרפתי כו'. והביא שם להך דבכורות (דף מ"ה) דבעלי נגעים טהורים הוי מום. ויש הרבה להאריך בכ"ז וקצרתי. ובטור אה"ע סי' קי"ז כתב דכל אשה שנולד בה מומין אחר שנישאת אפי' נעשית מוכה שחין אם רצה לקיים יקיים ואם רצה להוציא יוציא ויתן כתובה עכ"ל הטור. הרי דאף במוכה שחין אמרו דאם רצה לקיים יקיים. וזהו דלא כהך סוגיא דספ"ז ובסי' קנ"ד דאמרו במוכה שחין דמפרישין אותם בע"כ. ואפשר לחלק דשאני מוכה שחין דהבעל דזה גרע ושייך בי' לומר דממקתו. משא"כ באם האשה היא מוכה שחין. ויותר נראה כמו שכתבתי לעיל דיש הרבה מיני מוכי שחין חלוקין בזה. ועיין ביו"ד סי' קצ"ה סעיף ט"ז ובש"ך ס"ק י"ט מה שמחלק בין היא חולה והוא בריא באיסור נדה כו'. אבל אין זה שייכות לזה. וידעתי מה די"ל בכוונת הטור בהיא מוכה שחין דאם רצה לקיים כו' דמיירי באומר אשב עמה בעדים וכמבואר בסי' קנ"ד. אבל זהו דוחק גדול:
ענף ב
ז
והנה מסתימות הפוסקים משמע דבמוכה שחין אף אם הבעל טוען שיתנו לו זמן על השתדלות רפואתו דאין שומעין לו. ובנ"ד דהרופאים אמרו על הבעל שיש לו חולי מוכה שחין וקשה לרפאותו א"כ לפ"ז נראה דהי' מן הכופין להוציא וע"כ אף לפי כת העדים דהעידו דנתן הגט ע"י כפיי' ג"כ הגט כשר דזהו גט מעושה כדין. וראיתי במכתב המערערים על הגט שכתבו דהאשה ידעה מקודם הנשואין שיש לו החולי הזה. א"כ לפי מה דנתבאר דאף בזמן הגמ' הי' מין מוכה שחין דאין התשמיש קשה לו. וע"כ יכול להיות דגם בנ"ד אף שהרופאים אמרו שהוא חולה מוכה שחין עכ"ז אפשר לומר דשמא הוא חולי במין מוכה שחין דאין התשמיש קשה לו. וגם יכול להיות דאף דאמרו הרופאים דהוא חולה בחולי מוכה שחין מ"מ אפשר דלא נתכוונו לומר דיש לו מוכה שחין הנאמר בגמ' רק בשם כזה. וע"כ אם ידעה מקודם הנשואין שהוא חולה בחולי זו. קשה להקל בגט זה. והנה ראיתי במכתבם שכתבו דמחמת החולי של השחין שלו הי' מסריח למאד. ולפ"ז אם לא ידעה מזה אז ודאי דהוא מן הכופין לגרשה וכמו הנך דכתובות (דף ע"ז) דהמקמץ והמצרף והבורסי דכופין לגרשה מפני שמסריח. והנה אם יבורר ע"פ רופאים מומחים אשר התשמיש קשה לו בנ"ד ודאי דהוי מן הכופין להוציא אף בידעה מזה המום. ובודאי נאמנים ע"ז ואף אם יהי' ספק בזה ג"כ הדין נותן דהוי מן הכופין להוציא כיון דספק סכנתא לחומרא. ובפרט בנ"ד דאמרו דאביו הי' בו ג"כ חולי זו ומת בחצי ימיו מזה. [וכעין הא דיבמות (דף ס"ד) דלא ישא ממשפחת מצורעים. ועיין באה"ע סי' קי"ז בח"מ ס"ק י"ב וקצרתי]. אכן אם יבורר ע"פ הרופאים דבנ"ד אין התשמיש קשה לו א"כ אם לא ידעה מזה הדין נותן דהגט כשר. אכן בידעה כיון דמבואר בסי' קנ"ד סעי' א' גבי בורסקי וכיוצא דכתב הרמ"א שם דאם ידעה בהן קודם שנשאת אין כופין להוציא דסברה וקבלה. ע"כ בנ"ד כיון דידעה מחולי זו לא הוי מן הכופין להוציא. ואף דכעת לא נתברר ע"פ רופאים מובהקים אם התשמיש קשה לו וכעין הנך דבגמ' והשו"ע עכ"ז קשה לצרף זה לספק ולדון ספק ספיקא עפ"ז. דהא יכול להיות שיבורר זה לאחר זמן כידוע בענינים כאלו. ובסי' קי"ז סעיף ה' מבואר דמצורעת הוי מום באשה ואין למילף איש מן אשה. אך הא אף דמצורע כמו בנ"ד דהוא מסריח כנ"ל אם לא ידעה הי' נחשב זה למום דכופים להוציאה כמש"כ לעיל אבל כיון דידעה מן חולי זה והי' פרסום מזה בכל העיר ונתרצית ע"כ קשה לכופו לגרשה וגם בגירשה הוי גט מעושה שלא כדין:
ח
והנה בנ"ד יש כתי עדים המכחישין דהא ששה עדים העידו דלא הי' שום כפיי' על הגט וכת אחת העידו דהי' הגט בכפיי' וכיון דקיי"ל דתרי כמאה א"כ הוי כמו שני כתי עדים המכחישין אם נתגרשה או לא דאמרו בכתובות (דף כ"ב) ובאה"ע סי' קנ"ב דדוקא בניסת לא' מעדי' לא תצא אבל בניסת לאחר תצא א"כ קשה לכאורה להקל בנ"ד. ועכ"ז אפתח בהצלה בעז"ה והוא דהא כבר נתבאר דבנ"ד העידו עדים דיש בו שחין ונגעים מכף רגלו ועל כל גופו ומלא פצעים. א"כ עיקר הספק דכתבנו להחמיר הוא לפי שכתב המערער דהאשה ידעה מקודם הנשואין מן המום הזה. רק דבמוכה שחין קיי"ל דבע"כ כפינן להו מפני שממקתו. וכתבנו להסתפק דלמא בשחין הנולד בהבעל דנ"ד אין זה מיני מוכי שחין הנאמר בגמ' ס"פ המדיר רק צרעת בעלמא. וכמש"כ הרמב"ם פ' ט"ו ה' מכירה דין י"ג. ובח"מ סי' רל"ב גבי מכירת עבד כנ"ל וכן הוכחתי מהא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה. ומשמע דאם רוצית ביבום מתייבמת. אלמא דלאו בכל מיני מוכה שחין אמרו להא דמפני שממקתו כנ"ל בארוכה. עכ"ז הא זה ברור דאף היכא דלא שייך ה"ט דממקתו והתשמיש קשה לו. מ"מ אם נולד בו צרעת כעין מה שכתב הרמב"ם ובח"מ שם. דכתבו בזה"ל נמצא בו שחין רע המתיש כחו ה"ז מום. מפני שמבטלו ממלאכתו וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בו מדברים המגואלים ה"ז מום מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתיה עכ"ל. אלמא דאף מיני צרעת שאינו של שחין ג"כ ה"ז מום מפני מאיסותי'. ואינו יכול להתעסק במלאכת אכילה ושתי'. א"כ כש"כ באשה לבעלה בודאי אינה יכולה להיות עמו מפני מאיסותו. וכמבואר בהגב"ע דהי' מסריח ממנו. א"כ לא גרע מבורסי וכהנה. וגרע ביותר מהא דמונה התנא במשנה ס"פ המדיר דפי' רש"י שם דמפני שאומנות מסרחת היא. וה"ה וכש"כ במום צרעת דנ"ד כידוע:
ט
וע"כ ודאי יכולה לטעון דקשה לה להיות עמו וכופין לו לגרשה וכמו בבורסי וכיוצא דהנך הנאמר במשנה דס"פ המדיר. ואף היכא דידעה מזה מקודם הנשואין כמו בנ"ד. עכ"ז הא אף דמבואר בהרמ"א סי' קנ"ד סעי' א' דאם ידעה קודם שנשאת אין כופין להוציא זולת מוכה שחין. עכ"ז אין זה ברור אליבא דכ"ע. וכמש"כ הב"ש שם ס"ק ב' דכמה פוסקים ס"ל דאפילו ידעה בהן יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו א"י לקבל. ומש"כ המגיד והב"י דהרמב"ם ס"ל דבהא אין כופין אין זה מוכרח כו' עכ"ל הב"ש. וכן הובא פלוגתא זו בהר"נ ס"פ המדיר. וברמב"ם ה"א פ' כ"ה במ"מ ה' י"א. וכן הרשב"א חולק וס"ל דאף בידעה כופין לו להוציאה וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל בסי' קנ"ד ס"ק ד' ע"ש. וע"כ עיקר דין זה אם כופין בידעה או לא הוי זה ספיקא דדינא. וי"ל דאף הרמ"א דסתם בשו"ע וכתב דאין כופין להוציא בידעה מקודם דנשאת דלא כתב זה רק משום ספק דכיון דהוי ספק ע"כ קשה לכופו אבל לעולם י"ל דאין זה רק מספיקא. [ועיין בח"מ סי' פ"ז בש"ך ס"ק למ"ד כעין זה]. ולכן הנך מומין דבמשנה ובסי' קנ"ד סעיף א' זולת מוכה שחין ג"כ הוי ספיקא דפלוגתא אם כופין לו או לא. ולשיטת הסוברין דבהנך מומין אף בידעה כופין א"כ ה"ה בנ"ד לפי מה דנתבאר דדינו כמו בורסי וכיוצא ודינו כמו גט מעושה כדין דהגט כשר. א"כ יש לנו ספק ספיקא להיתירא ספק א' שמא לא הי' כפי' כלל כיון דיש כתי עדים המעידים דלא הי' כפיי' כלל ואי דנימא להסתפק שמא האמת כהכת עדים דהעידו שהי' כפיי' אכתי ספק שמא הלכה כהנך פוסקים דס"ל דגם בידעה כופין לו אף לכתחילה לגרשה בהך דנ"ד. וזה לא הוי ס"ס משם א' דהא הוי נפ"מ רבתא בין המתירים כידוע בפשיטות:
י
ומה דיש להעיר בזה דהא הוי ספק ספיקא נגד חזקת איסור א"א יש לומר בזה ע"פ דברי הפרי מגדים ביו"ד סי' כ"ג בש"ך ס"ק ח' דהיכא דספק א' הוא בפלוגתא דרבוותא וספק שני הוא במעשה דדיינינן ס"ס אף במקום חזקה משום דבספיקא דדינא לא שייך לאוקמי אחזקה דאטו משום החזקה ישתנה הדין וכמש"כ המל"מ ה' טומאת צרעת פ"ב ה"א. ואף לפי מש"כ ר"ע איגר זצ"ל בתשובה סי' ל"ז להחמיר בס"ס כזה ולא כדברי הפרמ"ג. אם הוא נגד החזקה ע"ש. עכ"ז יש להקל בנ"ד ע"פ ס"ס הזה. לפי מה שכתבו התוס' בב"ב (ד' ל"ב ע"א) ד"ה אנן מסקינן כו' גבי שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דהוי באשם תלוי והקשו דאמאי לא נימא דהוי בחטאת משום דה"ל לאוקמי אחזקה ותי' משום דחזקה דדייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א וכן בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה כו' לענין הכי דייקא ומרעה חזקת א"א דלעולם יראה שמא יזומו או יפסלו בגזלנותא עכ"ל. וכ"כ התוס' בכתובות (ד' כ"ו ע"ב) ד"ה אנן אחתינן כו' באה"ד והנה בכתובות (דף כ"ב) בתוס' ד"ה הבא עלי' בא"ת קאי כתבו כן לענין שנים אומרים מת בעלה כו' אבל בכתובות (דף כ"ו) וב"ב (דף ל"ב) כתבו כן גם גבי שנים אומרים נתגרשה כו':
יא
והנה ראיתי להלח"מ ה' שגגות פ"ח ה' ג' שכתב מסברא דנפשי' אליבי' דברי התוס' דכתובות (ד' כ"ב) הזה דע"כ מוכרח לומר דס"ל דשייך הך סברא דדייקא מרע לחזקת א"א גם גבי שנים אומרים נתגרשה כו' ע"ש. ובאמת כבר הקדימו התוס' בב"ב וכתובות (דף כ"ו) הנ"ל שכתבו להדיא כן גם גבי שנים אומרים נתגרשה כו' א"כ לפ"ז יש לדון בפשיטות בנ"ד להיתר ע"פ ס"ס ואף דהוי במקום חזקת א"א. עכ"ז הא יש לנו חזקה דדייקא ומינסבא דמרע לחזקת א"א ובנ"ד הא האשה אומרת ברי לי דלא הי' כפיי' כלל רק דגרשה מרצונו א"כ יש לנו חזקה דדייקא דמוכיח לנו לברר דלא הי' כפיי' על הגט רק הי' גט כשר בודאי בלא שום ספק. א"כ אוקי לחזקה דדייקא ומינסבא הסותר לחזקת א"א והוי כמו דליתי' כלל להחזקת א"א ונשאר לנו ס"ס דיש לסמוך ע"ז להתירה. ולפי מה שכתבתי יש לדון בדברי הפני יהושע לכתובות בקונטרס אחרון (ד' י"ג) שכתב להחמיר בהיתר עגונות ע"י ס"ס דהא הוי ס"ס נגד חזקה. ולפמש"כ א"ש ההיתר ס"ס וקצרתי:
יב
ואכתי יש לדון בזה לפי שיטת הרשב"א בחי' לקידושין (דף ס"ו) גבי תרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי כו' דהקשה הרשב"א על הא דכתובות (דף כ"ב) הנ"ל לקושיות התוס' הנ"ל דאמאי אמרו שם דבניסת לא' מעדי' לא תצא הא מבעי לן לאוקמי אחזקת א"א דהא קיי"ל בתרי ותרי דמוקמינן אחזקה ותי' הרשב"א דהיכא דהבע"ד אומר ברי לי נאמן ע"ע אף להכחיש להחזקה. והובא בפני יהושע בכתובות (דף כ"ב) בארוכה. וכעין זה הוא בהר"נ שם. הרי דלא ס"ל להרשב"א להכלל שכתבו התוס' לומר דדייקא ומנסבא מרע לחזקת א"א. ומה דהקשו התוס' דאמאי לא אמרו דהבא עליה בחטאת קאי. תי' זה הרשב"א בתי' אחר וע"ש בהר"נ. א"כ לפי מש"כ הט"ז והש"ך ביו"ד בכללי ספק ספיקא בשם הרשב"א דס"ל דס"ס נגד חזקה הסותרתו לא מהני. ע"כ יש עדיין לעיין בנ"ד ולפקפק על ההיתר ס"ס הזה לפי דהוי נגד חזקה. ואף דספק א' הוא בפלוגתא עכ"ז הא ספק שני הוא בהמעשה ובזה אפשר לדון דנגד חזקה לא דיינינן להס"ס וכמש"כ רע"א בסי' ל"ז כנ"ל. [ולשיטת הרשב"א דלא ס"ל לסברת התוס' דדייקא ומנסבא מרע לחזקת א"א. אתי שפיר דברי הפני יהושע בכתובות לק"א בפ"ק מש"כ לדון על מה שכתבו להיתירא ע"י ס"ס אף דאיתחזק איסור א"א והדברים ארוכין]:
יג
ועכ"ז נלע"ד דשפיר יש לנו לסמוך על הך ס"ס אף דהוי נגד חזקת א"א. משום דהא אונסא לא שכיחא וכמש"כ התוס' בכתובות (ד' ג') בד"ה וסברה דאניס כו' דמן הדין לית לן למיחש דלמא אנוס הוא דרובן לא אנוס כו'. ומה"ט אמרו דאם טוען הבע"ד דהי' אנוס אינו נאמן לפטור א"ע מממון אף דהוי מוחזק כמבואר בח"מ סי' כ"א. ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב בע"כ מוכח דזה הוי רוב אלים דמהני אף בממון. ומה דיש להעיר דהא נאמן לומר טענת נאנסו בשומרים עיין מזה בשער משפט סי' כ"א ס"ק ב' ואכ"מ. עכ"פ חזינן דחשש שמא הי' אנוס הוי זה טענה גרוע משום דלא שכיח. וכעין זה כתבו התוס' בב"ב (דף ע') גבי טענת נאנסו דהוי לא שכיח. ועיין בח"מ סי' ק"ח ובכללי מיגו של הש"ך ס"ק כ"ב. וגם הא כתבו התוס' בכתובות (דף י"ח ע"ב) בד"ה מחמת נפשות כו' דאונס מחמת נפשות לא שכיח. [ועיין בכתובות (דף ט' ע"א) בתוס' ד"ה ואבע"א באשת ישראל וכו' שהביאו בשם הירושלמי דאונסא יש לו קול והשתא דליכא קלא ה"ל רצון רובא כו' והאי רוב דברצון אינו רוב גמור כו' עכ"ל. ויש לחלק וקצרתי]. וע"כ בנ"ד דהוי לנו ספק ע"י הכחשת הכתי עדים אם כפוהו בהכאות רבות שיגרשה. ודבר זה לא שכיחא דאונס בגופו ודאי לא שכיחא כנ"ל. ולכן בשנים אומרים דנתגרשה ברצון ושנים אומרים דהי' באונס הכאות דאף דיש לן למימר אוקי להנך עדים להדדי וממילא נוקמי אחזקת א"א. עכ"ז הא יש לנו רובא הסותר להך חזקה. וגם הא רוב עדיף מחזקה מה"ת. וע"כ אין לנו חזקה הסותר להס"ס. וע"י ס"ס ודאי סמכינן להיתירא:
ענף ג
יד
ובתשובת רע"א זצ"ל סי' קל"ז הביא ספיקו של בעל שושנת העמקים בתרי ותרי במקום רוב אם דינו כמו בחזקה דקיי"ל בתרי ותרי אזלינן בתר החזקה או דשאני רוב ורע"א כתב לחלק דשאני חזקה דשטרא בידי מאי בעי דזה לא מהני בתרי ותרי משא"כ רובא דאין זה מצד בירור רק דאמרה תורה בכל ספק דניזל בתר רובא ע"כ ה"ה בתרי ותרי אזלינן מה"ת בתר רובא. ובשב שמעתתא שמעתא ו' פ' כ"ב העלה בתרי ותרי במקום חזקה דתו"ז דלא מהני משום דחזקה דתו"ז הוא משום בירור וכיון דתרי כמאה ע"כ לא עדיף החזקה דתו"ז מאלו באים עוד עדים וכן רובא אינו יכול להכריע במקום תרי ותרי ע"ש. וזהו דלא כמש"כ רע"א בתשובה. ועיקר סברתם דמה דהוי מצד בירור לא מהני במקום תרי ותרי. כמו כן כתבו התוס' בב"ב (ד' ל"א) ובב"ק (דף ע"ב) גבי מיגו דלא מהני מה"ט בתרי ותרי ע"ש. ולענ"ד נראה דאף בחזקה דמהני מצד בירור דסמכינן ע"ז אף במקום תרי ותרי ודלא כדבריהם והוא דבכתובות (ד' כ"ב) שכתבו התוס' שם גבי תרי ותרי דחזקה דדייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א וכנ"ל. ואי נימא דבתרי ותרי לא מהני שום ענין חזקה דמועיל מצד בירור הענין דלא עדיף מאלו באו עוד עדים להכחישן ודוקא אוקי אחזקה מהני בתרי ותרי שלא להוציאו מחזקה קמייתא וכמש"כ הש"ש ורע"א כנ"ל. א"כ קשה אמאי בניסת לא' מעדי' לא תצא וכמש"כ התוס' בב"ב (דף ל"ב) דזהו משום חזקה דדייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א. הא מבעי לן לאוקמי עדיין על חזקת א"א דהא אוקי אחזקה הוא משום דגזרה התורה שלא להוציאו מחזקה ראשונה משא"כ בחזקה דמהני מצד בירור הענין דזה לא מהני בתרי ותרי דלא עדיף מן באו עוד עדים וכדבריהם. א"כ קשה מפני מה מועיל הך חזקה דדייקא ומינסבא במקום תרי ותרי הא לא עדיפא הך חזקה מאלו באו עוד עדים. א"כ מפני מה יהי' מועיל להחזקה דדייקא ומינסבא להיות מרע לחזקת א"א דהא בתרי ותרי לא מהני חזקה דמצד בירור הענין. ואין סברא לחלק דדוקא חזקה דבכחה מהני לברר ביותר על עצם הענין דבי' אמרו דלא עדיפא מן עוד עדים. משא"כ להחזקה דדייקא ומינסבא דלא אלימא טובא כ"כ ע"כ תועיל אף במקום תרי ותרי. דז"א סברא לחלק כלל בזה דהא ניזל בתר טעמא שכתבו דחזקה דמצד בירור אינו מועיל לברר במקום תרי ותרי רק אוקי אחזקה שאני דכך גזרה התורה. א"כ בחזקה דדייקא ומנסבא דלא שייך בזה לומר דכך גזרה התורה דהא לא רמיזא בתורה רק חז"ל אמרו לזה מצד בירור קצת. א"כ הא לא שייך זה במקום תרי ותרי. וע"כ מוכח דאף חזקה דמהני משום בירור דגם במקום תרי ותרי סמכינן ע"ז:
טו
וכן מוכח ביותר מהא דכתובות (דף כ"ב ע"ב) דאמר ריו"ח שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת וכו' שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אם נשאת תצא מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכו' רב אסי אמר דאמרי עדים עכשיו מת עכשיו גירשה כו' דאמרינן לה אם איתא דהכי הוי אחוי לן גיטך עכ"ל. וכן פסקו כל הפוסקים דהיכא דאמרי עכשיו גירשה לא מהימנא אף בתרי ותרי וכמבואר באה"ע סי' קנ"ב סעי' ג'. ומבואר ברמב"ם ה' גירושין פ' י"ב ה' ו' בזה"ל שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי היא בחזקת א"א גמורה כו' ותצא והולד ממזר בד"א דאמרו עכשיו נתגרשה שהרי אומרים לה אם אמת הדבר הוצא גיטך כו' עכ"ל הרמב"ם. הרי דאף בתרי ותרי היכא דאיכא הוכחה מצד איזה סברא דלא הוי ספק השקול אמרינן דהוי בחזקת א"א ודאית והולד הוי ודאי ממזר וכמש"כ הרמב"ם ואף בניסת לאחד מעדי' אמרו כן. וקשה דאף דנימא דהך סברא דבשעה פורתא יהי' מירכס גיטה דזהו אינו בגדר חזקה רק בגדר רובא דלא שכיחא זה וכמו כל רוב. א"כ לשיטת הש"ש דעל רוב לא סמכינן בתרי ותרי. א"כ תקשה דאמאי הוי בחזקת א"א גמורה והולד הוי ממזר ודאי. הא יש לנו לומר דזה לא עדיף מן אלו באו עוד שני עדים ויעידו לסייע להנך תרי האומרים לא נתגרשה ועכ"ז אם ניסת לאחד מעדי' לא תצא משום דתרי כמאה ומהני ברי שלה דלא תצא כמו בתרי ותרי. ומוכח מזה דלכל הפחות היכא דאיכא רוב סמכינן עלי' אף בתרי ותרי:
טז
וכן נראה מן הרמב"ם פ' י"ב ה' גירושין שכתב דלכן בתרי אומרים נתגרשה ותרי אמרי לא נתגרשה אם ניסת לאחד מעדי' לא תצא משום דחזקה היא שאין מקלקלין את עצמן כו' והובא באה"ע סי' קנ"ב סעיף ג' ובב"ש ס"ק ה' שכתב דהרמב"ם נתכוין לתרץ לקושיות התוס' שהקשו דנוקמי אחזקת א"א כו' ע"ש בב"ש. ובאמת י"ל דזהו כעין סברת התוס' שכתבו דדייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א. הרי להדיא דהרמב"ם ס"ל דגם בתרי ותרי סמכינן על חזקה המבררת. ואף לשיטת הרשב"א בחי' לקדושין (דף ס"ו) דהקשה לקושיות התוס' הזה ותירץ באופן אחר. מ"מ הא לא מצינו להרשב"א דיפלוג על כלל הזה רק דהוכרח לפרש שם בסברא אחרת משום דלא ס"ל דהך חזקה דדייקא יהי' מרע לחזקת א"א ואין לנו להרבות במחלוקת. ומוכח מזה דאף בחזקה המבררת ג"כ סמכינן בתרי ותרי. ודלא כמו שהחליט הש"ש ורעק"א ז"ל דנסתפק בזה. וסברתם דמה דהוי משום בירור ואנן סהדי דלא עדיף מאלו באו עוד שני עדים להעיד כן דהא תרי כמאה כו':
יז
ומצינו דסברת אנן סהדי עדיפא מן עדים באיזה ענין כפי שיבואר. והוא דבב"ב (דף ע') דבעי רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתי מהו מי מהימן במיגו דנאנסו או דלמא א"ל שטרא בידי מאי בעי א"ל מהימן ולימא לי' שטרא בידי מאי בעי א"ל וליטעמיך כו' ופי' הרשב"ם בד"ה או דלמא כו' דהוי מה לי לשקר במקום עדים וכו'. וקשה דמאי מבעי לי' מר"ח הא רב חסדא ס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים כמבואר בב"ב (דף ל"ג). א"כ מאי מקשה לו ולימא לי' שטרא בידי כו'. הא כיון דס"ל לר"ח דאף במקום עדים ממש נאמן במיגו א"כ כש"כ במקום אנן סהדי:
וע"כ מוכח מזה דבמקום דהוי אנן סהדי דזה עדיפא מן עדים ממש דבזה לכ"ע לא מהימן במיגו. ודוקא היכא דאינן יודעין האמת כי אם משני עדים או מיותר משני עדים בזה ס"ל לחד מ"ד דנאמן במיגו משא"כ היכא דאיכא אנן סהדי דעדיפא משום דכיון דהוי דבר הגלוי לכל עדיפא מעדים לגבי זה. וכעין דברי התוס' ביבמות (דף פ"ח) בד"ה אתא גברא וקאי כו' דדבר הגלוי לכל כו' ובש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו. וכה"ג כתב הסמ"ע בסימן פ"ה ס"ק ב' דהיכא דאיכא אנן סהדי לא מהני נאמנות כבתרי כו' דאנן סהדי עדיף מעדים וכמבואר בסי' ע"א ע"ש:
יח
וכן מוכח מהא דהקשו התוס' בב"ב (דף ב' ע"א) בתוס' ד"ה לפיכך כו' והכריחו דאשמועינן האי משנה דאף דשהו הרבה לא מהימן במיגו משום דאנן סהדי שלא עשה לבדו כיון שהי' יכול לדחוק את חבירו בדין שיהיה עושה עמו כו'. ואכתי תקשה למ"ד דס"ל דאמרינן מיגו במק"ע מהך משנה. וע"כ מוכח כנ"ל. דהיכא דהוי אנן סהדי לכ"ע לא מהימן במיגו כנ"ל. וכן יש להוכיח מהא דב"ב (ד' ל"א) דס"ל לרבה שם דאמרינן מיגו במק"ע. ועיין בתוס' שם ד"ה אמר רבה ומהרש"א שם. וידעתי מש"כ הנימוקי יוסף שם. אך לא כן משמע בתוס' שם ובכתובות (דף כ"ז ע"ב) ובכורות (דף ל"ו). ועיין בתוס' שם וקצרתי. והנה איתא בב"ב (דף קע"ה) דאמר רבה תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו פרעתי אינן נאמנין דאם אי' דפרעי' לא הוי אמר. ועיין בתוס' שם ד"ה חזר ואמר לנו אבא פרעתי כו' ובמהרש"א שם דאף דיש לו מיגו דאמר פרעתי אח"כ. מ"מ לא מהימן לומר טעיתי במיגו דכיון דאמר תנו הוי כמו מיגו במק"ע דלא מהני. ואף דרבה אמר להדא מילתא התם. ורבה הא ס"ל דאמרינן מיגו במק"ע וכמבואר בתוס' ב"ב (דף ל"א) הנ"ל ואפ"ה לא מהימן לומר טעיתי במיגו. וע"כ מוכח דהיכא דאיכא אנן סהדי דזה עדיפא מעדים לכ"ע לגבי זה דלא מהני מיגו וכנ"ל ועיין בטור ח"מ בסי' רנ"ה ובסמ"ע שם וקצרתי:
יט
וכן יש להוכיח מן פאה משנה ג' דאין נאמנין על הקמח וכתב הר"ש דאין להאמינו במיגו דאי בעי אמר שטחנו קמח דמאחר שאין דרך לחלקו כלל קמח ופת הוי כמו מיגו במקום עדים עכ"ל והובא בתוי"ט שם ובש"ך כללי מיגו ס"ק ב' ע"ש. ולפ"ז תקשה על מ"ד דס"ל דאמרינן מיגו במק"ע מהך משנה דפאה וע"כ מוכח לחלק דשאני היכא דהוי אנן סהדי וגלוי לכל דזה עדיפא מן עדים ממש כנ"ל. ובמק"א כתבתי מה דיש לדון ולדחות להראי' זו דפאה אך מהראיות דלעיל שפיר כתבתי דמוכח מזה דמעלת אנן סהדי לפעמים מצינו דעדיפא מן עדים ממש. ואף דלדידן דקיי"ל דמיגו במקום עדים לא אמרינן אין מקום להוכיח כן. מ"מ יש מקום להוכחה זו דהא במיגו במקום עדים מצינו לאמוראים החולקים וס"ל דאמרינן מיגו במק"ע. ואלו במקום אנן סהדי מעליא כ"ע ס"ל דלא אמרינן מיגו. א"כ חזינן דמעלת אנן סהדי עדיפא לפעמים מן שני עדים. והטעם הוא דכיון דדיינינן אנן סהדי א"כ הוי ממילא דבר הגלוי והנראה לכל ע"י זה וע"כ עדיפא מן תרי עדים. וכעין ראי' זו מצינו בעירובין (ד' י"א ע"א) דאמרו מה ליותר מעשר האוסר במבוי שכן לא התרת בו אצל פסי ביראות לר' מאיר תאמר בפרוץ מרובה על העומד האוסר בחצר שכן התרת אצל פסי ביראות לדברי הכל. וכן ראיתי בתה"ד בפסקיו סוף סימן קל"ט שכתב ראי' כזו שם דמתכוין להעיד עדיף ממשאל"ס דהא איכא מ"ד דשרי במתכוין להעיד ע"ש:
כ
ולכן לפי מה דנתבאר דמוכח דגם במקום חזקה דמועיל מצד בירור הדבר דאמרו חז"ל בי' דזה הוי בירור להענין כפי שאמרו. א"כ יש לזה דין כמו אנן סהדי להדא מילתא להיות מועיל לברר. ע"כ גם במקום תרי ותרי דיינינן דאוקי כתי עדים להדדי ואוקי מילתא על בירור הדבר דיש לנו מצד חזקה דתו"ז וכיוצא. משום דדין החזקה לגבי זה כמו אנן סהדי דהוי כמו דבר הנראה וגלוי לכל ובכה"ג לא אמרינן תרי כמאה כנ"ל. והא דהוכיחו מן שנים אומרים דהשטר הוא פרוע ושנים אחרים מכחישים דאמרינן להעמיד הממון בחזקת הלוה המוחזק כתבתי במק"א לדחות זה הראי' משום דיש לומר דבזה לא אלימא להחזקה דשטרא בידי מאי בעי כ"כ לפי דיכול הלוה לומר דהאמת עם הכת עדים דמעידים דפרע לפניהם ועל סמך העדים לא חשש למה דהשטר נשאר ת"י המלוה וכמש"כ הסמ"ע כעין זה בריש סי' מ"ו גבי פרעתי במיגו דמזוייף דיכול לומר דהניח שטרו ביד חבירו לפי דסמך על המיגו שלו. וכמש"כ הרשב"ם בב"ב (דף ע' ע"א) ד"ה וליטעמיך אלו אמר לו נאנסו כו' ונפקד לא חייש לשטרא משום דה"מ למיפטר בטענת אונס כו'. ועיין מזה באו"ת סי' פ"ז סעיף ו' ובנתיבות שם ס"ק ז' ובנתיבות בכללי מיגו ס"ק י"ד ובסי' רצ"ו ס"ק א'. וה"ה די"ל כעין זה בתרי ותרי בהך חזקה דשטרא בידי מאי בעי לפי דסמך על העדים דמעידים דפרע. וכת השנית הם משקרים ולא ידע דיבואו העדים המשקרים לפי דבריו. וע"כ אין להביא ראי' מהך דתרי ותרי בפרעון לענין חזקה המבררת כמו בחזקה דתו"ז במקום תרי ותרי. וכבר נתבאר בראיות דגם בחזקה דמצד בירור מהני בתרי ותרי ג"כ:
ענף ד
כא
והנה רע"א זצ"ל בסי' קל"ז אף דס"ל להסתפק בתרי ותרי במקום חזקה דתו"ז אם מהני לברר או לא עכ"ז בתרי ותרי במקום רוב העלה דאזלינן בתר רוב משום דכך אמרה תורה בכל ספק למיזל בתר רוב כו'. והש"ש שמעתא ו' פ' כ"ב כתב דגם רוב לא מהני בתרי ותרי משום דגם מעלת הרוב הוא מצד בירור ע"ש. ויש לומר בזה דלפי מה שכתב השמ"ק לב"מ (ד' ו') גבי קפץ א' מן המנויין לתוכן דפטור ממעשר בהמה. והקשו התוס' דניבטל ברוב ותי' השמ"ק בשם הריטב"א דהא דרוב מהני אין זה רק מצד גזה"כ אבל באמת כל רוב אינו אלא ספק כו' ע"ש. ולפ"ז הנכון עם רע"א בסברתו לחלק דבתרי ותרי אזלינן בתר רוב לפי דרוב אינו משום בירור רק משום גזה"כ א"כ זה דומה לחזקה דמעיקרא דמהני בתרי ותרי כדקיי"ל. אכן לפי מש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ז ענף ד' וענף ה' דדברי השמ"ק אינו שייך רק ברובא דאיתא קמן דגם המיעוט אי' קמן. אבל ברוב דליתא קמן דזהו מצד בירור ולא שייך בזה סברת השמ"ק הזה. ע"כ עדיין יש לדון כסברת הש"ש דבתרי ותרי לא נסמוך על הרוב אי נימא דגם מה דמועיל מצד בירור לא מהני בתרי ותרי לפי דברי הש"ש ורע"א זצ"ל הנ"ל. ובמק"א הארכתי בכ"ז ובנ"ד עיקר הענין הוא לענינינו להוכיח דגם בתרי ותרי אזלינן בתר הרוב וכדברי רע"א זצ"ל. ונלע"ד להוכיח לדינא כדבריו מן תשובת הרא"ש כלל נ"ב סי' ג' ד' שכתב בשנים מעידין שחי שלשים יום ושנים מעידין שלא חי שלשים יום דפטורה מחליצה דבתרי ותרי אוקמינן אחזקה וכש"כ הכא דאיכא רובא דרוב נשים ולד מעליא ילדן וכו' ועוד שיש כאן עדות מוכחשת והוי ספיקא דרבנן וכו' עכ"ל. והובא באה"ע סי' קנ"ד סעיף ה' וביאור הגר"א זצ"ל ס"ק כ"א שהביא לדברי תשובת הרא"ש הנ"ל וכפי הלשון של הרא"ש שכתבתי. [והנה הלשון של תשובת הרא"ש כפי הנכתב בגוף תשובת הרא"ש עצמו וכן לפי לשון תשובת הרא"ש שהובא בבית יוסף בטור אה"ע סי' קנ"ו צריך תיקון ונראה שהוא טעות סופר והעיקר כמו שהובא לשונו בביאור הגר"א זצ"ל]. ועיין בב"ש שם ס"ק ט'. הרי להדיא מבואר בתשובת הרא"ש דתרי ותרי במקום רוב סמכינן על הרוב וגם כתב בלשון כש"כ רוב מן חזקה דרוב עדיף מן חזקה. ומבואר להדיא דלא כהש"ש. וכן ראיתי בפתיחה להלכות שחיטה בפרמ"ג בשורש ד' שכתב בקצרה דתרי ותרי במקום רוב או חזקה דמה"ת מוקמינן ארוב או אחזקה רק דהוי ספיקא דרבנן ע"ש. ולא הביא שום ראי' כלל אך כתב כן מסברא דנפשיה:
הג"ה ואפשר לומר דהרא"ש בתשובה דכתב דבתרי ותרי אזלינן בתר רוב. דזהו משום דאזיל לשיטתי' דבשמ"ק לב"מ (דף ו') כתב בשם הרא"ש דהא דאזלינן בתר רוב אין זה רק מצד ספק רק דגזרה תורה למיזל בתר רוב וכמש"כ לעיל בשם השמ"ק. וכיון דהרא"ש ס"ל דרוב אינו מצד בירור רק מצד ספק ע"כ שפיר כתב דגם בתרי ותרי אזלינן בתר רובא וכמש"כ בארוכה לעיל. אכן כבר כתבתי למעלה בשם ספרי באר יצחק דרוב דליתא קמן שאני בזה וגם הא לדינא הביאו לדברי תשובת הרא"ש הזה בשו"ע סי' קנ"ו כנ"ל וע"כ העיקר לדינא דבתרי ותרי אזלינן בתר רוב וקצרתי. ע"כ הג"ה:
כב
נחזור לענינינו דכבר נתבאר דיש לנו בנ"ד ספק ספיקא להיתירא ואף דהוי ס"ס נגד חזקת א"א. ולא מבעיא לשיטת התוס' דס"ל דגם בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דהוי ספק השקול משום דחזקה דייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א. ע"כ ה"ה בנ"ד יש למידן כן דגם בנ"ד שייך דייקא כו' והוי כמו דנסתלק החזקת א"א. והוי ס"ס בלא שום חזקת א"א כלל. ואף לשיטת הרשב"א דלא ס"ל לסברת התוס' הזה עכ"ז הא נתבאר דיש לנו בנ"ד רובא דאינן אנוסים וכפי שכתבתי לעיל בארוכה. וכיון דנתבאר דלדינא אמרינן בתרי ותרי דאזלינן בתר רובא מה"ת ואף דהוי ספיקא מדרבנן. עכ"ז כיון דרובא עדיף מחזקה א"כ ממילא נסתלק החזקת א"א והוי ספק השקול ולכן שפיר דיינינן ספק ספיקא גם לשיטת הרשב"א בחידושיו לקדושין הנ"ל:
כג
ועוד דכיון דכל השקלא וטריא דהעליתי בארוכה לדון הוא לפי דהי' מקום לחוש ולהחמיר לשיטת הרשב"א בחי' דחולק על סברת התוס' דכתבו דחזקה דייקא ומינסבא מרע לחזקת א"א כמש"כ הרשב"א בחי' לקדושין (ד' ס"ו). ובאמת לשיטת הרשב"א עצמו יש לנו היתר פשוט וברור בלא כל זה. דהא המ"מ להרמב"ם פ' כ"ה ה' אישות ה' י"א הביא בשם הרשב"א דס"ל בהמומין דבמשנה ס"פ המדיר דכופין לו לגרשה דאף בידעה מהמומין קודם שנישאת דמ"מ כופין לו לגרשה די"ל כסבורה הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו א"י לקבל. וכן כתב הביאור הגר"א זצ"ל בסי' קנ"ד ס"ק ד' בשם הרשב"א ע"ש. ע"כ לדברי הרשב"א עצמו ודאי הדין הוא בנ"ד דאף דידעה מקודם הנישואין מן המום שלו דג"כ הוא מן הכופין להוציא וכמו שנתבאר וע"כ לכל השיטות יש לנו היתר בנ"ד:
כד
ובעיקר הספק ספיקא דנ"ד דכתבתי דספק א' הוי מן מה דהכחישו העדים אהדדי יש להעיר עפ"ז בהא דקדושין (ד' ס"ו) בתרי אמרי אישתבאי ותרי אמרי לא אישתבאי דאמרו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ואסורה. וקשה הא יש שם ספק ספיקא ספק א' שמא האמת כהעדים דלא אישתבאי וספק ב' דאף דנשבית עכ"ז הא לא מיתסרא רק מחשש ספק דהא איסור שבוי' אינו רק מדרבנן ומשום חשש ספק. ואפשר לומר דשא"ה דתרי דאמרי אשתבאי באו מקודם ואח"ז באו כת השני להכחישם. א"כ הא קיי"ל ביו"ד סוף סי' ק"י דבנודע ספק א' מקודם לא הוי ס"ס מעליא וכמש"כ המג"א בסי' תל"ט ס"ק ג' וע"כ אסרו שם בקדושין. ואכתי יש לדון בזה לפי המבואר ביו"ד סוף סי' ק"י דדוקא באיסור דאורייתא בעינן דיודעו שני הספיקות ביחד משא"כ באיסור דרבנן והתם בשבוי' דאינו רק מדרבנן אף בנודע מתחילה ג"כ י"ל דמהני ס"ס אף שלא בב"א וקצרתי. ועיין בתוס' כתובות (ד' כ"ו) ד"ה אנן אחתינן כו'. וי"ל הטעם הוא משום דהוי כעין ספק ספיקא משם א' וע"כ לא דנו התם גבי תרי אמרי אישתבאי וכו' להך ס"ס. משא"כ בנ"ד דהוי ס"ס משני שמות דספק ראשון הוא שמא לא הי' כפיי' כלל. וספק שני הוא שמא הוא מן הכופין לגרשה אף לכתחילה וע"פ דין יכולים לכופו והוי נפ"מ רבתא בין המתירים והוי ס"ס מעליא:
כה
ומצאתי בפני יהושע בקדושין (דף ס"ו) שם שהקשה כן דאמאי לא התירו התם ע"י דין ס"ס כנ"ל. ובאמת הנכון עמו דזה לא הוי ס"ס מש"א דהא הוי כמו ספק על הארי ושמא לא דרס דהוי ס"ס מעליא כמש"כ הש"ך והחוות דעת בסי' ק"י בכללי הס"ס דכיון דהוי ספק בעיקר הריעותא וכו' וה"ה בזה וע"כ שפיר הקשה הפני יהושע. ונלע"ד לתרץ קושיות הפנ"י ע"פ המבואר ביו"ד בש"ך כללי הס"ס ס"ק י"ח בשם האו"ה בגבינות דאסרו חז"ל בלא חותם מחשש חליפין דהוחלפו בגבינות האסורים דזה לא הוי ס"ס דכיון דחז"ל אסרו גבינות משום חשש איסור תורה ה"ל כמו ודאי איסור ולא אמרינן ביה ספיקא דרבנן לקולא וכן אינו מצטרף זה לספק ספיקא. וכן העלה הפר"ח שם והובא כ"ז בשער המלך ה' יו"ט פ"א ה' כ' שהאריך בדבריהם. ע"כ י"ל לפ"ז דה"ה במה דאסרו חז"ל לאשה שנשבית מפני חשש שנבעלה ע"כ ה"ל כגופו של איסור ודאי. [וכש"כ שבויה דאסרו חז"ל מפני רוב פרוצים כו'. ע"כ הוי זה כמו ודאי איסור מה"ת ומה"ט אינה נאמנת לומר טהורה אני. אף לפמש"כ רבינו יונה והובא ברא"ש פ"א כתובות סימן י"ח דבאומרת נאנסתי נאמנת. מ"מ נגד רוב פרוצים בעריות אינה נאמנת וכמש"כ ההפלאה בק"א ס' ס"ח והש"ש שמעתא ב' פ' ט"ז לחלק ביניהם ע"ש. ועפ"ז יש לדון בראיות הנו"ב במ"ת ח' אה"ע סי' ח' גבי חר"ג דאין הבעל מעיד לעצמו מהא דאין מעיד לעצמו בשבויה ע"ש. אבל לפמש"כ יש לחלק ביניהם וקצרתי]. ולכן אינו מצטרף הך ספק דאיסור שבויה לספק שני להיות ס"ס:
כו
וזהו מוכרח דאל"כ תקשה דאמאי אמרו בתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרו לא אשתבאי דאסורה. הא י"ל בזה ספק דרבנן לקולא כיון דעיקר איסור שבויה אינו רק דרבנן א"כ לקולא מבעי לן למיזל. אבל לפמש"כ ניחא משום דחז"ל עשו זה כגופו של איסור ודאי וכמו בגבינות הנ"ל. ודברי האו"ה והש"ך והפר"ח הנ"ל הם מוכרחים מן הא דשבויה הנ"ל. והא דיש להעיר בדברי התוס' דקדושין (ד' ס"ו) ובדברי התוס' דב"ב (ד' ל"ב) דכתבו שם דלכן בתרומה דרבנן בתרי ותרי אי כהן כשר או פסול מותר משום דברבנן אוקי אחזקת היתר. ולא אמרו בפשיטות דבתרומה דרבנן ספיקו לקולא. י"ל דטעמם כיון דנולד הספק עלי' לגבי מילי דאורייתא ובזה הא ספיקו לחומרא ע"כ ה"ה במילי דרבנן ג"כ ספיקו לחומרא. ועיין בד"מ יו"ד סי' נ"ז ובש"ך סי' ק"י דיני ס"ס אות י"ט ובט"ז סי' ס"ו ובתשובת רע"א זצ"ל סי' מ"ט ובש"ש שמעתא ג' פ' י"ח ושמעתא ד' פ"ג. והא דציר דגים דיו"ד סי' פ"ג. וביו"ד סי' פ"ו ש"ך ס"ק י"א בספק בשחיטה דהתרנגולת אסורה והביצה מותרת משום ספק דרבנן לקולא. שא"ה דהוי שני גופים ושני ענינים נפרדים ואכמ"ל:
כז
ואף דנתבאר דשבויה עשאוה כגופו של איסור תורה מ"מ ז"א רק אם לא נולד ביה ענין אחר להקל אבל אם נתהווה ביה ענין אחר להקל בזה הקילו בשבויה וכמו דמצינו בכתובות (ד' כ"ז) גבי מחבואה דכתבו להקל כמש"כ הר"נ שם. וכן בהא דאשה וקרוב נאמנים בזה וכהנה רבות דאמרו דהקילו בשבויה. משום דאם נולד ביה איזה ענין המסייע להקל בזה ראו חז"ל להקל. אבל אם לא נתהווה ענין אחר אין זה מצטרף לס"ס וכן להיות ספק דרבנן להקל. ועיין באה"ע סי' ז' בב"ש ס"ק י"ח שכתב להקל בספיקא דדינא גבי שבויה והביא בשם המהרי"ק דכתב להחמיר בזה. ולפמש"כ מסתברים דברי המהרי"ק. וזהו כשיטת יש שפסקו דהובא ברא"ש בכתובות פ"ב סי' למ"ד גבי מחבואה ע"ש. והארכתי בכ"ז בקונטרס א' והעירותי מן הירושלמי כתובות פ"ב ה' ב' שנים אומרים מת ושנים כו' אריו"ח כו' ובשנים אומרים נתגרשה כו' מה בין מיתה לגירושין כו'. ומעט מזה נדפס בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ע"ש:
ענף ה
כח
והנה מן הפני יהושע דקדושין (ד' ס"ו) שכתב לדון ספק ספיקא גבי תרי אמרי אישתבאי כו' יהי' מזה סייעתא להספק ספיקא שכתבתי בנ"ד דכתב ג"כ דהך הכחשת כתי העדים משווינן לספק א' ולצרפו לספק השני ולדון ס"ס וכנ"ל. וכעין זה ראיתי בתשובת הרא"ש כלל נ"ב סי' ג' ד' שכתב גבי שני כתי עדים מכחישין גבי יבמה אם הי' חי הולד שלשים יום או לא וכתב להתירה בלא חליצה מכמה טעמים וטעם א' הוא לפי דספיקא דרבנן לקולא ע"ש. והובא בקצרה בביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' קנ"ו סעיף ה' ס"ק כ"א וכמש"כ לעיל. הרי דע"י הך תרי ותרי משוינן לספק בדרבנן ומקלינן ע"י זה. והא דיש להעיר עפ"ז בתוס' קדושין (דף ס"ו) ובתוס' ב"ב (דף ל"ב) כבר כתבתי לעיל מה די"ל בכוונתם ועיין בכתובות (דף כ"ו) בתוס' שם וקצרתי. ולכן שפיר כתבתי להיתירא ע"י הס"ס בנ"ד. ובפרט בנ"ד דהי' ששה עדים מעידים דנתגרשה בלא כפיי' כלל ושני עדים הכחישו אותם דאף דקיי"ל דתרי כמאה עכ"ז הא בספרי נחל יצחק סי' ל"ח העליתי דזהו מן דין קבוע כמעמ"ד וכפי שהארכתי שם בארוכה. והבאתי לדברי הנו"ב במ"ת ח' אה"ע סי' נ"ז שכתב בקצרה דהא דתרי כמאה זהו מגזה"כ ולולי הגזה"כ הי' אומרים בעדים המכחישים זא"ז דניזל בתר רובא כו' וקיצר בזה. אבל אנכי בארתי זה היטב ב"ה דעיקר מילתא הטעם דתרי כמאה זהו משום דקבוע כמעמ"ד. ומזה יליף הרמב"ם להך דקבוע כמע"מ ולתרץ לקושיות התוס' בכתובות (דף ט"ו) ולקושיות הפרמ"ג ביו"ד סי' ק"י ס"ק י"ד שהקשה דלשיטת הרמב"ם בנתכוין לזה והרג זה פטור דמנלן אליבי' הך דקבוע כמעמ"ד וע"ש בספרי:
כט
ועפ"ז העליתי שם בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ב' באשה שהיו עדים הרבה המעידים דנתגרשה ושני עדים הכחישו אותן ומעידים דלא נתגרשה ואח"ז נולד עוד ספק בה דלכאורה הדין נותן דכיון דתרי כמאה ע"כ לא מצרפינן ספק דע"י הנך עדים המכחישין אהדדי להספק השני הנולד לאח"ז דהא דין ס"ס הוא דיהיו שני הספיקות באים כאחת וכמבואר ביו"ד סוף סי' ק"י. אבל לפי מה דכתבתי דהא דתרי כמאה זהו מן דין קבוע כמעמ"ד. וגם הא אין זה רק גזה"כ היפוך הסברא וכמש"כ הנו"ב כנ"ל. ע"כ יש לדון דכה"ג הוי ס"ס מעליא לפי שיטת המחבר ביו"ד סי' ק"י סעי' ד' דפסק ברוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט מוכרות בשר נבלה לקח מאחת מהן וא"י מאיזה מהן לקח ונתערבה באחרות בטלה ברוב משום ספק ספיקא. וכתב הש"ך שם ס"ק כ"ז דס"ל להמחבר כיון דקבוע חידוש הוא ע"כ מצרפינן זה לס"ס להקל אף דלא נולדו ב' הספיקות ביחד ע"ש. א"כ לפ"ז ה"ה בהנך דעדים מרובים מעידים דנתגרשה ומועטים מעידים דלא נתגרשה. א"כ לולא הכלל דקבוע כמע"מ הסברא נותנת דאין עלי' ספק א"א כלל דניזל בתר רוב המעידים דמותרת להנשא. רק לפי הכלל דקבוע ע"כ תרי כמאה והוי ספק א"א. א"כ עיקר מה דהוי ספק א"א אין זה רק מצד חידוש וע"כ שפיר יש לדון בכה"ג ס"ס אף דהספק השני בא לאחר זמן. דכיון דלא נאסרה מתחילה רק מפאת קבוע וחידוש הוא ע"כ אין לך בו אלא חידושו ומצרפינן זה לס"ס כמו ברוב חנויות הנ"ל לשיטת המחבר הנ"ל. ובאמת לפי דעת הרמ"א דחולק שם על המחבר גם בכה"ג וס"ל דלא הוי זה ס"ס ע"כ יש להחמיר בזה כו'. אכן לשיטת המחבר יש לדון להיתירא כו' עכ"ל ספרי נחל יצחק שם ובמק"א הארכתי בזה:
ל
והעתקתי כל זה אף שבענין הנ"ד אין לנו צורך לזה דהא בנ"ד הוי שני הספיקות ביחד בעת הגירושין ועכ"ז ראיתי לכתוב לזה. לפי דלעיל העירותי מה שיש לדון על הס"ס דנ"ד דהוי ס"ס נגד חזקת א"א וכתבתי לדחות דנ"ד לא הוי נגד חזקה וכמו שהארכתי לעיל. וכעת ראיתי מה דיש לדון עוד דבר נחמד בנ"ד והוא דהא ביו"ד סי' ק"י סעי' ד' כתב המחבר רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ומיעוט מוכרות נבלה ולקח מאחת מהן ואינו יודע ונתערבה באחרות בטלה משום ספק ספיקא. ולכאורה יש להעיר ולומר דהחתיכה שנתערבה אינה ספק טריפה רק ודאי טריפה משום דהא החתיכה יש לה חזקת אינה זבוחה. וכמש"כ התוס' בנדה (דף י"ח ע"א) בד"ה אחר הרוב כו' דיש שם חזקת איסור על החתיכה כו' ע"ש. א"כ קשה דאמאי כתבו לדון על החתיכה להיתר משום ס"ס. וגם הרמ"א שם החולק טעמו דכיון דספק ראשון נאסר מה"ת כו' אבל גם לדידיה הוי דבר ברור דהחתיכה הראשונה שנתערבה אין לה דין ודאי טריפה רק ספק טריפה וקשה הא יש לנו לאוקמה על חזקת איסור שהי' לה מכבר ותהי' אסורה ודאי:
לא
וע"כ מוכח מזה דכיון דבאמת יש לנו שם רוב חנויות בשר שחוטה והא רוב עדיף מחזקה. רק לפי דהוי קבוע והתורה גזרה בזה דקבוע כמעמ"ד ולא למיזל בי' בתר הרוב. וזהו מצד גזה"כ וחידוש. אבל אין כח להך דקבוע כמעמ"ד לעשות זה לספק גמור ושיהי' החזקה למכריע על הך ספיקא ודי לו לבטל לכח הרוב שלא יהי' ודאי היתר. אבל גם ודאי איסור ג"כ לא אמרינן משום דאין כח להחזקה להכריע בהך ספיקא כיון דאינו רק משום קבוע דהוי חידוש וגזה"כ נגד הסברא כן מוכח מהך דיו"ד סי' ק"י סעי' ד' הנ"ל. וכן ראיתי בפרי מגדים שם סי' ק"י בשפתי דעת ס"ק י"ד בחקירה השנית שלו שהעיר שם כעין זה ע"ש. ועיין בש"ש שמעתא ד' פ"ב. ולפי מש"כ יש לדון בדבריו וקצרתי. והעיקר כמש"כ כיון דמבואר כן בתוס' נדה כנ"ל. וכיון דמצינו דבמקום דיש לנו רובא להיתירא רק מצד דקבוע כמע"ד גזרה התורה שלא למיזל בתר הרוב. ועכ"ז גם אף היכא דיש לו חזקת איסור ג"כ אין בהחזקה ממש להכריע את הספק ונשאר רק לספק השקול. א"כ ה"ה בנ"ד דיש לנו רוב כתי עדים המעידים להיתירא דלא הי' שום כפיי' כלל. רק מיעוט עדים מעידים דהי' בכפיי'. א"כ אף דאמרינן תרי כמאה מ"מ אין זה רק מצד קבוע וכמש"כ בספרי נחל יצחק שם בארוכה. וע"כ ממילא אין ממש וכח בהחזקת א"א להכריע את הספק רק לשוויי' שיהי' הספק השקול. וע"כ ממילא אין לנו לחוש להחזקת איסור וע"כ הוי ס"ס מעליא לפי דבהספק השני דהוי ספיקא דדינא בזה ודאי אין לחוש להחזקת איסור וכמש"כ כל האחרונים לדינא דלא אזלינן בתר חזקה בספק בדין דאטו בשביל החזקה ישתנה הדין וכמבואר. רק עיקר מקום חשש הי' בהספק הראשון של הנך הכחשת העדים דזהו ספק במעשה ובזה יש לנו חזקת א"א הסותרו וכמש"כ רע"א זצ"ל בתשובה סי' ל"ז להחמיר בספק א' במעשה ולא לצרפו להספק השני היכא דיש לנו חזקת איסור וכמש"כ לעיל. אכן לפי מה שנתבאר דיש לנו מעלת הרוב עדים דבנ"ד שהעידו דנתגרשה בגט כשר ואף דתרי כמאה עכ"ז י"ל דנסתלק עי"ז החזקת איסור דא"א וע"כ שפיר כתבתי לדון להך ס"ס להיתירא. וכ"ז הוא לרווחא דמילתא דבל"ז הא נתבאר בעז"ה בטוב טעם דבנ"ד אין זה ס"ס נגד חזקה כנ"ל:
לב
והנה המ"מ ברמב"ם פ' כ"ה ה' אישות ה' י"א כתב דהרמב"ם ס"ל דאם ידעה מהמומין דבמשנה ס"פ המדיר דאינה יכולה לכופו לגרשה וכ"כ הבית יוסף בריש סי' קנ"ד. אבל הב"ש בסי' קנ"ד ס"ק ב' דחה לדבריהם משום די"ל דרק משום כתובה כתב נולדו דוקא. אבל לכופו לגרשה ולא ליתן כתובה י"ל דגם להרמב"ם דס"ל דכופין לגרשה ע"ש. ולענ"ד נראה כדברי הב"ש והוא דהא שיטת הרמב"ם פ' י"ד הל' אישות ה' ח' בכל הנשים דטוענת מאיס עלי ואיני יכולה להבעל לו לפי שמאסתיהו דכופין לגרשה לפי שאינה כשבוי' שתבעל לשנוא לה ותצא בלא כתובה כלל כו' עכ"ל. והובא באה"ע סי' ע"ז. הרי דלשיטת הרמב"ם דכל אשה הטוענת מאיס עלי הדין הוא לכופו לגרשה אף דאין לו שום מום כלל וישבה תחתיו כמה שנים יכולה לומר מאסתיהו עכשיו. והא דהקשו עליו הר"נ וש"פ בסוגיא דמורדת מהך דס"פ המדיר דאלו שכופין להוציא כו'. בע"כ מוכרח לומר אליבי' כמש"כ התוס' בכתובות (דף ס"ג ע"ב) בד"ה אבל אמרה מאיס עלי כו' לדחות זה הראי' משום דהתם לענין כתובה הוא דאמרו שם דכופין להוציא ולתת כתובה ע"ש. והובא בביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' ע"ז ס"ק ה' ולפ"ז הנכון עם הב"ש כאן בסי' קנ"ד שכתב לדחות ראיות המ"מ והב"י שהוכיחו מהרמב"ם דס"ל כהסוברים דבידעה אין כופין לפי דע"כ מוכרח בשיטת הרמב"ם דכתב כן משום דלענין חיוב כתובה אינו רק בנולדו אחר שנישאת. ואף דקיי"ל דלא כשיטת הרמב"ם במאוס עלי ואין כופין לגרשה בזה. עכ"ז ראי' מהרמב"ם ליכא כפי שהוכיחו המ"מ והב"י דהרמב"ם ס"ל כהסוברין דבהי' ידעה מהמומין אין כופין. דהנכון עם הב"ש בכוונת הרמב"ם דאין ראי' ממנו ועדיין י"ל כשיטת הסוברים דגם בידעה מן המומין דכופין לגרשה די"ל סבורה הייתי כו' וכפי דעה קמייתא שהובא בטור סי' קנ"ד. וע"כ הוי בנ"ד ס"ס מעליא כנ"ל:
לג
וגם יש בנ"ד עוד ספק דשמא הוא מוכה שחין הנאמר בגמ' בס"פ המדיר ובזה אף בהתנה בפירוש ג"כ הוא מן הכופין מפני שממקתו. א"כ יש לנו שלשה ספיקות. והש"ך בכללי הס"ס העלה דבשלשה ספיקות מקלינן אף במקום חזקת איסור. ואף דבגיטין (דף פ"ו ע"א) בתוס' ד"ה עד טצהר כו' כתבו דהא לא שכיחא. י"ל דשאני התם דאין אנו רואין עליו כעת שום צרעת בהעבד. משא"כ בנ"ד דהוא מלא פצעים ונגעים כעת. ודאי לא שייך בכה"ג לומר הסברא דלא שכיחא. וכעין סברת התב"ש בפתיחה ה' טריפות גבי מים בראש דכיון דיצתה מכלל הרוב ע"כ לא דיינינן בזה להרוב בהמות כשרות הן. וכעין זה איתא בבכורות (דף מ"ב) גבי טומטום דהואיל ואישתני אישתני. וזהו ראי' נכונה לסברת התב"ש וקצרתי. וה"ה בנ"ד כיון דיצא מכלל הרוב. ובאמת הא סתמו הפוסקים והשו"ע בסי' קנ"ד וכתבו בקצרה דמוכה שחין כופין לגרשה אף בהתנה ומפני שממקתו ולא חילקו בזה. ופי' המשניות להרמב"ם והרע"ב ברטנורה כתבו דזהו מצורע ולא חילקו. ע"כ כיון דיש לחוש מספיקא שמא הוא מוכה שחין גמור א"כ ממילא הא ספק סכנתא לחומרא ואסורה להיות עמו וע"כ הדין דמחוייב לגרשה וכייפינן לי' ע"ז. ואין שייך לדון בזה דה"ל ספק חסרון ידיעה דשמא. רופאים אחרים מומחים יחקרו היטב אם הוא מוכה שחין המזיק ח"ו. דמי יודע עד כמה יומשך החקירה האמיתי בזה כידוע. וכבר כתבתי לעיל דאינה מחוייבת להמתין על רפואתו בספק זמן מה וכמו דאמרו בר"פ המדיר ולעיל (דף ס"א ע"ב). והרופאים דבנ"ד אמרו עליו שהוא בשם מוכה שחין. וקשה לרפאותו ואביו הי' בו ג"כ נגעים ופצעים הללו ומת בחצי ימיו ע"י מחלה זו. ואמרו ביבמות (דף ס"ד) דלא ישא ממשפחת מצורעים כו' ובאה"ע סי' ב' סעי' ז' וקצרתי:
לד
ולעיל העירותי ביבמות (ד' ד') יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דאין חוסמין אותה כו'. [ופי' רש"י והתוס' יבמות (דף ל"ט) בזה]. דמשמע דאם מרוצית ביבום דמניחין אותם להתייבם וקשה הא במוכה שחין מפרישין אותם בע"כ ותרצתי זה לעיל. וכן אפשר לומר בזה דמיירי שם במוכה שחין דיש רפואה למחלתו וכדמצינו בבכורות (דף מ"א) וכמש"כ לעיל. ולכן בנתרצית ביבום ולהמתין עד שיתרפא ברפואה וודאית אז אפשר דהי' ממתינים איזה זמן קצת ע"ז. ואין זה דומה למה דאי' ביבמות (דף ל"ט) שיהוי מצוה לא משהינן משום די"ל דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא וכדאמרו ביבמות (דף כ"א) ואפ"ה אין חוסמין אותה להמתין בע"כ ע"ז וקצרתי בכ"ז. והנה אף דנימא דהך ספק שלישי שכתבתי דשמא הוא מוכה שחין גמור. דזה הוי ספק חסרון ידיעה. ועכ"ז הא נתבאר דיש לנו בל"ז ספק ספיקא המועיל כפי שנתבאר בעז"ה. וכעת בא אלי מכתבם השנית שכתבו דגם מה דאמרו המערערים כי האשה ידעה מזה הוא שקר וע"כ גם זה יש לצרף לעוד ספק. כיון דהאשה עצמה אומרת דלא ידעה מן מום הזה עד אחר דנישאת. והיכא דלא ידעה מן מום המאוס כזה. כופין לו לגרשה ע"פ המבואר באה"ע סי' ע"ז סעי' ג' ברמ"א בשם תשובת הרא"ש דהיכא דקידשה ברמאות כופין לו לגרשה ע"ש. ויש להאריך עוד בזה הפרט:
לה
סיומא דפסקא כי דעתי מסכמת לדעת כת"ר. ודברי המערערין הם בטלין. ומותרת האשה להנשא בלא חשש ופקפוק כלל. ועיין במהרי"ט ח' אה"ע סי' י"ד מש"כ שם בענין מוכה שחין ומצורע וקצרתי:
ידידו יצחק אלחנן החופ"ק נאווהרדק