עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן לד
נשאלתי בנידון זוג אחד שלא הי' מיתדר ביניהם זה איזה שנים. והבעל הי' מסרב מלילך לב"ד ולא היתה יד האשה תקיפה בזה ונתגלגל הדבר אח"ז ונתהווה שבאו לפני המושלים הממונים על העובדי אדמה כי הבעל הי' ג"כ מהעובדי אדמה. וטענו לפני המושלים והאשה אמרה שאין לו גבורת אנשים והבעל הכחישה ועוד שארי טענות ובקשה האשה גט והפחידוהו המושלים להבעל שאם לא יתן לה גט יכו אותו בשוטים עד שלסוף נתגלגל הדבר ששלחו המושלים את הזוג לפני הרב שיגמרו ביניהם ונעשה פשר שהאשה תתן להבעל עשרה רו"כ והבורר של הבעל רצה דוקא שתתן לו חמשה עשר רו"כ רק השליש והבורר השני גמרו על עשרה רו"כ ונתרצה ע"ז הבעל וגרשה וניסת האשה לאיש ועתה קמו מערערים והפרישו האשה מבעלה השני מפאת שחששו בזה לגט מעושה שלא כדין ונשאלתי לחוות דעתי בזה:
ענף א
א
תשובה בעזה"י מתחלה נבאר עיקר הדין באשה שטוענת אין לו גבורת אנשים בפני הבעל והוא מכחישה דס"ל לרוב פוסקים דכופים אותו להוציא משום חזקה אין אשה מעיזה כו' ואף דלא טענה בעינא חוטרא לידי כו' כמש"כ הב"ש בסימן קנ"ד ס"ק י"ח והדרכי משה שם ס"ק ה' בשם תשובת הרא"ש כלל מ"ג ובתשובת הרשב"א סימן אלף רנ"ה והובא בב"י שם. וכן דעת הר"ן והתוס' סוף נדרים (ד' צ') גבי השמים בינו לבינה דאפילו לא אתיא מחמת טענה יוציא ובתוס' יבמות (דס"ה ע"ב) וש"פ וכ"כ המל"מ פרק ט"ו הלכות אישות הלכה ט"ו להדיא וספר גבורת אנשים של הש"ך אינו ת"י כעת. ומה שטענה מתחלה עם הבעל שלא בפני ב"ד משום זה לא איתרע האי חזקה דאין אשה מעיזה כמבואר בנו"ב מ"ת חאהע"ז סימן צ"א דודאי אף שלא בפני ב"ד רק שהי' בפני בעלה שייך הך חזקה כו' יע"ש. וראיתי בדברי המערער שהביא דברי הריב"ש סימן קכ"ז שכתב שם דהיכא דקאמרה שלא בפני בעלה ואח"ז אמרה כן בפני הבעל דאינה נאמנת משום דבזה עבידא לאחזוקי דיבורא ובאמת איני יודע אם הי' המעשה כן בנ"ד כי לפי המבואר במכתבם ניכר שטענו הזוג הנ"ל ביחד בפני המושלים. אך אף אם היתה טענתה שלא בפני הבעל עכ"ז נעלם מהמערער דברי הרשב"א סימן אלף רנ"ג והובא בחלקת מחוקק סימן י"ז ס"ק ג' דכתב בפי' דלא אמרינן כן אלא לעולם נאמנת כל שאומרת עכשיו בפני הבעל והובא בב"י סי' י"ז ובטור אהע"ז סימן קנ"ב. אך הד"מ שם כתב בשם הריב"ש הנ"ל דחולק בזה. ועיין בב"ש סימן י"ז ס"ק ג':
ב
והנו"ב סימן צ"א שם הביא ראיה להרשב"א הנ"ל מיבמות (ד' קט"ז) דמבואר שם על הא דקטטה בינו לבינה אינה נאמנת באומרת לבעלה גרשתני ולהימנא מדרב המנונא כו' ולדברי הריב"ש הוי מצי הגמ' לשנויי דמיירי באמרה מתחלה שלא בפני בעלה ע"כ אינה נאמנת אף דאמרה אח"כ בפני בעלה יע"ש בנו"ב. ולענ"ד יש לדחות ראיית הנו"ב נגד הריב"ש דהא מבואר בכתובות (ד' כ"ג) דחד מ"ד ס"ל דאף שלא בפניו ג"כ אמרינן הך חזקה. דשלא בפניו נמי אינה מעיזה וכן מבואר הך פלוגתא בגיטין (דפ"ט ע"ב), ועיין בתוס' גיטין שם ד"ה ואידך כו' ובתוס' יבמות (דקט"ז ע"ב) ד"ה באותה שעה אמרו כו' ולתי' קמא דהתוס' יבמות הנ"ל מוכח דס"ל דאף היכא דלא הי' לה מיגו מעולם עכ"ז למאן דאית ליה דלרב המנונא אף שלא בפניו סמכינן על הך חזקה דאיזה מעיזה אף שלא בפניו לענין דאם ניסת לא תצא כמבואר כוונתם בתשו' מוהרי"ק סימן ע"ב והא דאמרו שם ביבמות דקטטה בינו לבינה אינה נאמנת מבואר בריטב"א כתובות (דכ"ב ע"ב) ובמהרי"ק שם דמשמעו דאף בניסת אינה נאמנת ותצא מהשני ועיין בר"ן פ' התקבל בסוגיא דשליש. ע"כ שפיר מקשה הגמ' להך מ"ד דס"ל דאף שלא בפניו איתמר הך דרב המנונא דתקשה עליו מהך משנה דקטטה כו' וכן דרך הש"ס להקשות אף על מ"ד דלית הלכתא כוותיה כמבואר בש"ך ריש סימן מ"ב בח"מ ובתוס' כתובות (דכ"א ע"ב) ד"ה הא אמר ר"פ כו' ובשאגת ארי' סימן נ"א ובספרי באר יצחק. ונדחה ראית הנ"ב נגד הריב"ש. ובעיקר דברי הרשב"א ובדברי הנו"ב ובדברי הירושלמי יבמות ר"פ חמשה עשר דהוא כעין הש"ס כתובות (ד' כ"ב) אכמ"ל אמנם עיקר קושיתו של הנו"ב הנ"ל נעלם ממני דכבר הקדימו בקושיא זו בתשו' מהרי"ק סימן ע"ב וכן הקשה שם דה"מ לאוקמי דמיירי בתובעת כתובה וכעין קושית הנו"ב שהקשה זה ג"כ שם ותירץ בטוב טעם יע"ש ובאמת הירושלמי ביבמות פט"ו ה"א מתרץ דמיירי בתובעת כתובתה אך הש"ס דילן לא מתרץ כן וע"כ אין הכרח מירושלמי לזה כיון דמש"ס דילן מוכח דאינו כן ושפיר הקשו. אך המהרי"ק תירץ זה כנ"ל:
ג
ושיטת התוס' בב"מ (די"ז ע"ב) ד"ה הוציאה גט כו' ובכתובות (ד' פ"ט) דהקשו על מה דמבואר שם דמקשה הגמ' לרב דנהי דעיקר לא גביא תוס' מיהו תגבי ומתרץ רב יוסף דהב"ע באין שם עידי גרושין דמיגו דיכול לומר לא גרשתיך כו' והקשו והא"ר המנונא אשה שאמרה גרשתני נאמנת. ותי' דמיירי בקטטה או בתובעת כתובה והוכיחו מזה הפוסקים דהיכא דתובעת הכתובה או קטטה אינה נאמנת וכמבואר גם ברא"ש יבמות פט"ו סימן ו' וקשה הא י"ל דמיירי שלא בפניו ואף דהתוס' כתבו שם הגירסא דמיגו דלא גרשתיך יע"ש וזהו לשון נוכח א"כ משמע דמיירי בפני הבעל. עכ"ז הא י"ל דמיירי דמתחלה אמרה כן שלא בפני הבעל ואח"ז אמרה כן בפני הבעל דבכה"ג מעיזה אליבא דידן דקיי"ל דשלא בפני הבעל מעיזה. ואליבא דמ"ד דס"ל דאף שלא בפניו איתמר הך דרב המנונא הא י"ל דס"ל כשמואל דאליביה אינו קשה כלל כמבואר בסוגיא שם דעיקר קושית הש"ס הוא רק לשיטת רב א"כ מנ"ל להתוס' והרא"ש להוכיח מהאי סוגיא דבתובעת הכתובה לא שייך הך חזקה דרב המנונא והא י"ל כנ"ל וע"כ מוכח דס"ל להתוס' והרא"ש כשיטת הרשב"א ע"כ שפיר הוכיחו כן:
ד
שוב ראיתי דג"ז אינו ראי' לפי המבואר בגיטין (דף פ"ט) דרב הונא ס"ל דאשה שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת לשני משום דס"ל דהך דרב המנונא שייך אף שלא בפניו ומבואר בשבת (ד' קכ"ח) ובתוס' ב"ב (ד' קנ"ג) דרב הונא עביד בכל מילי כרב. א"כ שפיר הוכיחו התוס' והרא"ש דבתובעת כתובה אינה נאמנת דאל"כ איך קאמרי התם אליבא דרב דמהימן במיגו דלא גרשתיך והא איהי נאמנת משום חזקה דרב המנונא דאין לומר דמיירי דהתחילה שלא בפניו דהא תקשה עדיין לרב הונא דס"ל להך חזקה אף שלא בפניו ועביד בכל מילי כרב א"כ תקשה עליו האי קושיא דמקשה הש"ס אליבא דרב ונדחה הוכחתי הנ"ל. והא שכתבו התוס' בכתובות (ד' פ"ט) בקושיתם דהא מצינו דריו"ח אית לי' דרב המנונא יע"ש ולפמש"כ ה"מ התוס' להקשות ביותר אליבא דרב הונא דס"ל בגיטין (ד' פ"ט) כרב המנונא וס"ל בכולי ש"ס כרב וכמש"כ:
ה
ועכ"ז ראיתי דשפיר הוכחתי דהא כבר כתבתי דלמ"ד דשלא בפניו ג"כ שייך הך חזקה דרב המנונא מ"מ ז"א רק בניסת דלא תצא או להחמיר להצריכה גט משני דאל"כ תקשה ממה ששנינו במשנה כתובות דאם יש עדים אינה נאמנת לומר גרושה אני. או כתי' שכתבו התוס' בגיטין (ד' פ"ט ע"ב) דדוקא בהי' לה מיגו מתחלה אבל להנשא לכתחלה בודאי לכ"ע אסורה להנשא היכא דהי' שלא בפניו ע"כ אף לרב הונא דס"ל דשלא בפניו שייך ג"כ הך דרב המנונא יש מקום לאמר דהא דכתובות (ד' פ"ט) מיירי באמרה כן שלא בפניו ואף דאמרו שם בלשון נוכח עכ"ז הא כיון דהי' כן מתחלה שלא בפניו אמרינן כשיטת הריב"ש דמחזקת שקרה וכיון דאינה נאמנת להנשא לכתחלה א"כ אינה גובית התוס' כתובה. דעיקר קושית התוס' הוא דיהי' נוטלת התוס' כתובה משום המדרש כתובה וכמבואר בביאור הגר"א זצ"ל סימן י"ז ס"ק ט"ז וס"ק קל"ו בכוונת התוס' הנ"ל אבל היכא דאסורה להנשא לא שייך בזה המדרש כתובה דכשתנשא לאחר כו' וכיון דלשלא בפניו לכ"ע אסורה להנשא לכתחלה ע"כ שפיר אמרו דיש לו מיגו דלא גרשתיך דכיון דאסורה להנשא א"כ אינה גובה הכתובה א"כ אינו מקום להוכחתם. ומדלא מוקי התוס' והרא"ש כן מוכח דס"ל כשיטת הרשב"א ודלא כהריב"ש:
ו
אמנם לפי המבואר באהע"ז סימן י"ז סעיף ל"ה בשם הג"מ דאם נפל למשאל"ס גובה כתובתה ועיין בב"ש שם ס"ק ק"ז שהביא פלוגתת הראשונים בזה דהיכא דאסורה להנשא אם גובה כתובתה דחד דעה ס"ל כיון דאם ניסת לא תצא א"כ שייך ביה מדרש כתובה יע"ש. א"כ להך שיטה שפיר הקשו התוס' והרא"ש בהא דכתובות (ד' פ"ט) דהא כיון דנאמנת לומר גרשתני אף שלא בפניו ואם ניסת ל"ת לרב הונא דגיטין א"כ גובה התוס' כתובה ע"פ מדרש כתובה דכשתנשא לאחר ושפיר הוכיחו ונדחה הוכחתי. ועוד דהא התוס' בכתובות שם הקשו כן לריו"ח. ובגיטין (דף ס"ד) מוכח דס"ל לריו"ח דגם שלא בפניו אינה מעיזה מדלא תירץ הגמ' שם דריו"ח מיירי בשלא בפניו. ויש לדחות זה די"ל דעדיפא מיניה מתרץ הש"ס שם:
ענף ב
ז
ובאמת אין לנו להאריך בזה דהא הריב"ש עצמו בסי' קכ"ז לא ברירא ליה הך מלתא דאמרה כן שלא בפניו ואח"ז בפניו רק כתב בזה"ל וגריעה טענתה קצת ואולי עתה מחזקת דיבורה כו'. משמע דמספקא להריב"ש הך מלתא. וברשב"א מבואר להדיא שהוכיח בפשיטות להיפך ע"כ אין ספק של הריב"ש מוציא מידי ודאי של הרשב"א וכמש"כ מזה בספרי באר יצחק חאהע"ז סימן ו' סוף ענף ט' ועיין בזה בש"ך ח"מ סימן שפ" ס"ק כ"ז. ובפרט דכן משמע באהע"ז סימן י"ז סעי' ב' דכתב מתחלה דאם ניסת שלא בפני בעלה מעיזה ומעיזה וי"א דאף דלא ניסת עדיין אלא נתקדשה שלא בפני בעלה ואח"כ בא בעלה אינה נאמנת דמשמע דלא אמרינן עביד אינש לאחזוקי דיבורא רק היכא דעבדה מעשה הקדושין לחד דעה. אבל לאחזוקי דבורה לחוד בלא מעשה הקדושין לכל הדעות המובא בש"ע שם משמע דלא מעיזה וכן בטור סימן קנ"ב מוזכר שם דאם נתקדשה שלא בפניו עבידא לאחזוקי דיבורה ומשמע דאם לא נתקדשה רק אמרה כן שלא בפניו אמרינן גם בזה דאם אומרת אח"כ בפניו דאינה מעיזה. וכיון דדעת הטור והש"ע נוטה לשיטת הרשב"א והריב"ש גופא לא אמר זה רק בתורת ספק ע"כ אין לנו להחמיר ע"פ שיטת הריב"ש ושפיר פסק החלקת מחוקק כהרשב"א. ובפרט דכן מורה שיטת התוס' והרא"ש וכמש"כ לעיל ומה שדחיתי ראייתי לעיל הוא דוחק כפי שיש לי להאריך. ועיין מזה בספרי נחל יצחק סימן כ"ח סעיף ט"ו ענף ג' מה שהעירותי על הריב"ש מהא דקדושין (ד' ס"ג) וקצרתי. ובאמת אין רצוני להאריך בזה לפי שבגב"ע לא מוזכר זה דטענה כן שלא בפני הבעל ע"כ אין אני חושש לדברי המערער לכן נתבאר דמן דין הש"ס הי' מן הכופין אותו להוציא וא"כ אף דנימא דעשה כן מפאת פחד של המושלים עכ"ז הא כיון דשלחו אותו לדון בדיני ישראל א"כ הא קיי"ל דיכולין לומר לו עשה מה שישראל אומר לך וכשר הגט:
ח
והעיקר מה שיש להחמיר בנ"ד לפי מה שמבואר בש"ע סימן י"ז סעיף ב' דכתב הרמ"א שם דהאידנא דנפישא חוצפא אינה נאמנת אלא לחומרא דאיתרע חזקה דאינה מעיזה. וכן מבואר בסימן קנ"ד סעיף ו' ברמ"א שם אמנם החלקת מחוקק שם ס"ק ד' כתב בשם הב"ח דזהו רק מצד חומרא לכתחלה אבל אם ניסת ל"ת והח"מ השיג עליו. ולענ"ד נראה כהב"ח דהא באמת חזינן בהש"ס דלא חלקו בכך בהך חזקה דאין אשה מעיזה בין פרוצות לנשים סתמא כדמצינו בכתובות (ד"ג ע"א וע"ב ודצ"ו). ועיין בסוטה (דכ"ז). ואי מחלקינן דשאני פרוצה ולא שייך בה הך חזקה הנ"ל א"כ הוי מצי הש"ס ביבמות (ד' קט"ז) לתרץ על מה דמקשה הש"ס התם ולהימנא מדרב המנונא כו' ומהדרי לתרוצי דמיירי באומרת גרשתני בפני פלוני ופלוני והוחזקה כפרנית הא ה"מ הש"ס לתרוצי דמיירי בנשים פרוצות וכן מהא דמקשה הש"ס בגיטין (ד' ס"ד) דלהימנא מדרב המנונא כו' הא י"ל דמיירי בפרוצה דלא שייך בה חזקה הנ"ל ועיין בשו"ת מהר"י מברונא סימן ע"ו. מש"כ שם בפי' פרוצה דיש בזה כמה גווני ועי"ש. אך אפשר לומר בזה דעדיפא משני התם. וכן מוכח ממה דהקשו התוס' בכתובות (ד' פ"ט) וב"מ (ד' י"ז) והוכיחו מזה דבתובעת כתובתה אינה נאמנת. וכ"כ הרא"ש ביבמות (דקט"ז) והתוס' שם והא י"ל דמיירי בפרוצה דלא שייך בה חזקה הנ"ל:
ט
ומכל הנ"ל מוכח דבאמת אף בנשים פרוצות שייך הך חזקה דאין אשה מעיזה. ועיין בתוס' כתובות (ד' י"ח) בד"ה חזקה אין אדם מעיז כו' דמדמו הך חזקה דאין אדם מעיז להך חזקה דאין אשה מעיזה. ואף דבעצם החזקות הנ"ל אין דומות להדדי דהא בחזקה דאין אשה מעיזה כייפינן ליה לגרשה ואילו בחזקה אין אדם מעיז אין לו כח כי אם לגבי שבועה. ומ"מ משמע דהיכא דאמרו חז"ל בהנך חזקות דמועילים כל אחד לענינו דבזה הם דומים והא הך חזקה אין אדם מעיז שייך אפי' בגזלן גמור א"כ ה"ה בהך חזקה דאין אשה מעיזה. ועיין בכתובות (ד' צ"ב) בתוס' ד"ה דינא הוא כו' שכתבו באמצע הדבור שם דאף גזלן גמור שהוציא שטר א"צ קיום מה"ת כו' הרי דלא מחלקינן ודיינינן דכיון דאמרו סתמא דשטר הוי כמו שנחקרה כו' דהוי גזלן ג"כ בכלל דאל"כ מנלן להתוס' הך דין מחודש. א"כ ה"ה בהך חזקה דא"א מעיזה כיון דנאמרה סתמא הוי כל הנשים בכלל ולא משתמיט בשום דוכתא בש"ס וראשונים לחדש דבר זה דפרוצה אף מדינא דהש"ס לא תהא נאמנת לאמר גרשתני אף בפניו ובאמת אין אנו צריכים לראיות ע"ז כי זה ברור ופשוט ולכן נלע"ד דהעיקר כשיטת הב"ח דאף דמבואר בתשו' מהר"ם מרוטנבורג סימן תתקמ"ז ובתשו' מהרי"ק סי' ע"ב דהאידנא דנשים חצופות ופרוצות דאינן נאמנות. זהו רק מצד חומרא בעלמא ולא גריעי נשי דידן מנשים פרוצות דבזמן הש"ס דהיו נאמנות:
לכן ז"א רק לכתחלה ואם ניסת הדין דל"ת וכמו כל פסולי דרבנן דאם ניסת ל"ת ועוד דהא חזינן דכתבו דהיכא דיש אמתלאות או אומדנות שאומרת אמת דנאמנת אף בזמן הזה וכמבואר ברמ"א סימן קנ"ד סעיף ז' ומבואר בתשובת מהרי"ק סימן ע"ב דאם שהתה עם בעלה ששה שנים ולא ילדה זה הוכחה כדברי' ונאמנת והא זה הוי אומדנא גרוע ואפ"ה מצטרפת לדברי' וע"כ מוכח דהאידנא אין זה רק מצד חומרא בעלמא לכן אף בצרוף אומדנא גרועה מתירין לכתחלה. וכן ראיתי בתשו' מוהרי"ק שם שכתב בלשונו דהיכא דאיכא אומדנא אזי מוקמינן על דינא דגמ' אף האידנא. שוב מצאתי בתשו' רדב"ז ח"ג סימן ת"ז שכתב ג"כ דאף האידנא דאם ניסת ל"ת עי"ש וזהו כשיטת הב"ח:
ענף ג
י
והתוס' בב"ב (ד' ה') בד"ה מי אמרינן כו' בסה"ד כתבו להקשות בהא דיבמות פ' ב"ש על המשנה דהתם יבמה שאמרה תוך שלשים יום לא נבעלתי כופין אותו כו' ולאחר שלשים לא מהימנא אע"ג דאית לה מיגו דאינו יכול לבא עלי' כו' והש"ך בח"מ סימן פ"ב בכללי מיגו ס"ק יו"ד תירץ זה יעו"ש. וכתב שם דהא דנאמנת לומר בתוך ל' לא נבעלתי לכפותו זהו ג"כ מצד חזקה דאין אשה מעיזה דאל"כ אמאי נאמנת יותר מהיבם יע"ש. והובא הך דינא באהע"ז סימן קס"ז סעיף ו' דיבמה שאמרה בתוך ל' לא נבעלתי וגרשה כופין אותו על החליצה ואם לא גרשה כופין אותו שיבעול או יחלוץ ויוציא בגט. ועיקר הך טעמא דכייפינן לי' מבואר בש"ך הנ"ל דזהו משום חזקה דאין אשה מעיזה כנ"ל א"כ קשה דהו"ל להרמ"א לכתוב שמה ג"כ דהאידנא דנשים חצופות אינם נאמנות כמו דכתב בסימן י"ז וסימן קנ"ד ומדסתם בע"כ מוכח דמודה התם להמחבר. והטעם דשאני בהא דסימן י"ז וסימן קנ"ד דרק משום חומרא דעריות החמירו כמו במשאל"ס. וחשו לגט מעושה שלא כדין אבל לא מן הדין. ולכן הכא ביבמה דלא יוכל למיפק מינה חורבא דהא היכא דגרשה בגט בודאי אין לנו לחוש כלל על כפיית החליצה דהא אם כדבריו בלא"ה היא מותרת לעלמא ואם כדברי' א"כ מחויב הוא על החליצה. והיכא דעדיין לא גרשה הלא כפינן ליה עד שיבעול אותה או יחלוץ ויוציא בגט. א"כ הכפי' הוא על אחת משתי אלה אם יקיים סגי בזה. ואין בזה חשש עריות ע"כ לא חיישינן בי' וכייפינן גם בזמן הזה והיא נאמנת (ואף דהאידנא אינו נוהג יבום מ"מ כתב שם הרמ"א גופו כמה דינים בזה כמבואר בסימן קס"ז סעיף ו' ועיין בצ"צ סימן פ"ח) לכופו וזהו משום דע"פ דין היא נאמנת:
יא
אבל באמת ז"א ראי' דהא לכאורה יש להקשות בפלוגתת אמוראי דסוף נדרים (ד' צ"א) באומרת גרשתני דס"ל לרבא או רבה דאינה נאמנת משום דלית ליה חזקה דרב המנונא. וע"כ מוכח לחלק דשאני היכא דלדברי הבעל היא אגידא בי' וחפץ בה שתהי' אשתו והיא רוצית להפקיע א"ע מבעלה ע"כ לא האמינו אותה מחשש עיני' נתנה באחר כמבואר סוף נדרים ועיין ברש"י שם ד"ה דזמנין דתקיף כו' ענין אחר שתוקף יצרה מן אדם אחר כו'. משא"כ היכא שהוא אומר שכבר היא אינה אגידה ביה כמו בהא דיבמות דמוקי הש"ס התם דמיירי בגיטה יוצא מת"י. וע"כ לא כפינן על הביאה רק על החליצה וכמבואר התם וכיון דלא שייך התם חשש דעיני' נתנה כו' ואדרבה היא מכנסת בדברי' לרשותו ולפי דברי הבעל כבר היא אינה ברשותו ע"כ לא שייך התם עיני' נתנה כו' ולכ"ע נאמנת וע"כ אינו קשה מזה על שיטת רבא דסוף נדרים (ועיין בר"ן סוף נדרים שכתב בד"ה איכא למידק אשמעתין כו' תירץ הרמב"ן ז"ל דהתם איהו דקא מפיק לה כו' דכי אמרינן הכי היכא דאיהי בעיא לאפוקי נפשה מבעלה כו' עכ"ל וע"פ דברי הר"ן הנ"ל העירותי בספרי נחל יצחק בכללי מיגו סימן ד' להקשות על הש"ך ס"ק יו"ד המובא לעיל עי"ש וקצרתי) ולפ"ז אינו קשה ממה שהרמ"א לא כתב בהא דסימן קס"ז דהאידנא אינה נאמנת משום דדוקא היכא דאיכא חשש דעיני' נתנה באחר בזה חשו לפרוצות משום דעיני' נותנות באחרים ויצרן תקפן להעיז משום דנפישי בהו חוצפא בזמן הזה וחששו דלא תהא נאמנת. אבל היכא דליכא חשש זה אף האידנא נאמנות ונדחה ראייתי. ויש לי מקום עדיין להוכיח כן מן דברי שו"ע סי' קס"ז סעיף ו'. אכן לפי מש"כ בספרי נחל יצחק בכללי מיגו ס"ק ד' הנ"ל להקשות על הש"ך הנ"ל והעליתי טעם אחר במה דנאמנת לומר לא נבעלתי ע"ש. ע"כ ממילא אין מקום להוכחתי כלל:
יב
ובעיקר קושיתי מהמשנה דיבמות הנ"ל על פלוגתת אמוראי דסוף נדרים יש עוד לתרץ ע"פ מה שראיתי בתשו' מהר"ם מרוטונבורג סימן תתקמ"ז שכתב שם דדוקא בגרשתני שלא כסיפא לה לומר כן להוציא מפי' זה בב"ד בזה פליג רבא וס"ל דאינה נאמנת משא"כ בטענה דאין לו גבורת אנשים דכסיפא לה להוציא דבר זה מפי' ע"כ גם רבא מודה דהיא נאמנת יעו"ש וי"ל דה"ה בטוענת לא נבעלתי דמטעם זה גם רבא מודה וקצרתי. ועיין ביבמות (דף ס"ה) תוס' ד"ה שבינו לבינה כו' ובנימוקי יוסף שם:
יג
ובאמת אין אנו צריכים להאריך יותר דכבר נתבאר לעיל דעיקר כהב"ח דאף בזמן הזה אם ניסת ל"ת. ולכן בנ"ד דכבר ניסת בודאי אין להוציא. ומה"ט אף בלא ניסת יש להתירה בנ"ד ולהנשא לכתחלה כיון דעיקר החומרא אף לכתחלה אינו אלא דרבנן ע"כ בחשש ספק גט מעושה שלא כדין כמו שיתבאר להלן יש להקל אפי' לכתחלה. ועיין באהע"ז סימן פ"ה סעיף י"ב דאם אמרה אתה נתתה לי במתנה נאמנת והש"ך בח"מ סי' ס"ב ס"ק ו' דהביא בשם המ"מ דהטעם הוא חזקה דאינה מעיזה והש"ך סתם דבריו עיי"ש אבל הב"ש בסימן פ"ה ס"ק למ"ד החזיק בדברי המ"מ בטעמו וכבר האריך בזה האו"ת בסימן ס"ב ואכמ"ל:
יד
ועוד נראה דאף לשיטת החלקת מחוקק דס"ל דאף אם ניסת תצא בזה"ז מ"מ הא לא חיישינן לחומרא זו רק מצד ספק בעלמא כמבואר הלשון בהרמ"א סימן י"ז שכתב בזה"ל דבזה"ז אינה נאמנת אלא לחומרא דאיתרע חזקה דאינה מעיזה. אלמא דז"א רק מצד ספק בעלמא ומה"ט לחומרא חיישינן אף בזה"ז להך חזקה. ובפרט לפי מה דנתבאר דמצד עיקר הדין אף האידנא נאמנת א"כ נ"ד אף דאי נימא דיש לחוש בהגט מפאת חשש אונס עכ"ז לכה"פ אינו רק ספק גט מעושה שלא כדין משום דאי נימא דמחויב ע"פ דין תורה לגרשה אין לנו לחוש בנ"ד כמו שנתבאר. ועיקר הספק הוא דלמא אמרה שקר ואינו מחויב לגרשה. א"כ זה דומה למה דמבואר בתשו' הרא"ש כלל ע"ב סימן ה' והובא בב"י לח"מ סימן ר"ה דהיכא דא' תבע מחבירו מאה זהובים והשיב הנתבע לא הייתי חייב לך רק פ' זהובים וכבר נתתי לך ופטרתני כו' וטען ראובן אנוס הייתי כי הייתי מוכרח למחול לך כדי שתתן לי השמונים זהובים כו' והשיב הרא"ש דלאו מודעא היא דהא לא הכירו העדים באונסו של זה דאיכא למימר הדין עם שמעון שלא היה חייב לו אלא שמונים ולא דמי לעובדא דפרדיסא כו' יעו"ש ובב"י סוף סימן ר"ה. והנתיבות בסימן הנ"ל ס"ק ט' הביא דברי הרא"ש הנ"ל וכתב לפקפק דהא מחילת השבועה על העשרים זהובים דמי למתנה כו'. ונראה דס"ל להרא"ש דכל שאינו ידוע שהוא מתנה באמת דאפשר דנתרצה בשמונים מחמת שהאמת הוא כך שאינו חייב לו יותר לכך לא מבטלין הקנין עכ"ל הנתיבות ולא ביאר היטב הנתיבות סברתו. אמנם לפמש"כ בספרי באר יצחק חאהע"ז סימן יו"ד ענף ד' וענף ה' וענף ו' ובסימן י"א בשיטת הרא"ש דספק אומדנא מקרי דברים שבלב ואינן מבטלין למה שאמר בפי' בפיו. וגם העליתי בספרי שם סימן י"א דספק במציאות לכ"ע מקרי דברים שבלב ואינן דברים ומה"ט בספק אונס אין לו כח לבטל למה שאמר בפי' דהמעשה מרצונו כמו שהארכתי שמה ובסימן ט"ז בארוכה בספרי דספק אונס לא מבטל מעשה הברור לפנינו דזהו הוי כדברים שבלב יע"ש א"כ ה"ה בנידון הרא"ש בתשו' הנ"ל אף דהי' אונס ודאי רק דספק לנו אם מגיע לו העשרים זהובים או לא והשבועה היא לברר הספק ע"כ כיון דנולד לנו ספק בעיקר הענין אם האמת עם התובע או לא ע"כ גם זה מקרי דברים שבלב כיון דבפירוש אמר בפיו דמוחלו רק דנולד לנו ספק על מחשבתו אם הי' זה במחילה גמורה או מפאת אונס ע"כ מקרי זה דברים שבלב כמו כל ספק אומדנא דמקרי דברים שבלב וע"כ אין מבטלין להמחילה דמחלו בפי' וזה נכון בכוונת הרא"ש בתשובה הנ"ל:
טו
וע"כ ה"ה בנ"ד דנולד לנו ספיקא דדררא ע"י מה דאמרה כן בפניו אי האמת עמה דאין לו גב"א ואז הגט כשר כיון דזה מקרי גט מעושה כדין או דהאמת עמו והוי גט מעושה שלא כדין דכיון דעשה מעשה הגירושין ואמר שמגרשה מרצונו הטוב. רק דספק לנו על מחשבתו א"כ זה מקרי דברים שבלב ואינם דברים לבטל למה שאמר בפיו לפנינו וז"א רק ספק במציאות כי מחמת החזקה דאינה מעיזה פניה אף בזה"ז אינו אלא ספק כמש"כ. ואף דיש רובא כנגדו דרוב אנשים אין להם מום זה ומ"מ הוא ספק השקול דחזקה דאין אשה מעיזה הא לפי דינא דהש"ס נאמנת להוציא א"ע מחזקת א"א בטענה דאין לו גב"א וא"כ הרי חזקה זו היתה מלפנים עדיפא מרובא. וא"כ עכשיו אף דחששו עכ"פ בספק מיהו קיימא. והוי ספק בעיקר הענין אם יש לו גב"א או לא ע"כ נימא דמשום ספק לא מבטלין למעשה הגרושין וגם בזה שייך סברת הרא"ש בתשובה הנ"ל דאפשר דנתרצה על הגט מחמת שידע האמת דהדין עמה ליתן לה גט דאין לו גב"א וכמש"כ הנתיבות כנ"ל:
טז
שוב ראיתי במכתב כת"ר דכתבו דהי' צעטיל בחת"י הבעל כתוב שכל זמן שתרצה האשה שיגרשנה מחויב לגרשה א"כ זה הוי כמו אומדנא להצטרף דנאמנת אף בזה"ז וכמבואר בסימן קנ"ד:
ענף ד
יז
ולכאורה יש להעיר בהא דיבמות (דף ס"ד) בתוס' שם והרא"ש סימן י"א שם במה דפליגי רבוותא בהא דתנן יוציא בגט אם כופין בשוטי או לא כדי שלא יהיה חשש גט מעושה שלא כדין וכן מבואר בש"ע אהע"ז סימן קנ"ד סעיף כ"א ובטור שם. ולכאורה קשה אמאי לא נימא בזה דכיון דהוי ספק גט מעושה כדין או לא א"כ לא מבטלינן מספק אומדנא במחשבתו אי הי' מפאת אונס או ברצונו לפי שמחויב זה ע"פ דין למה שאמר בפי' בפיו רוצה אני (ועיין בקדושין (דף נ') דמהא דכופין בגטי נשים עד שיאמר רוצה אני דדייק הש"ס מזה שם דדברים שבלב אינם דברים ועיין ברשב"א שם ובב"ב (דף מ"ז) ואכמ"ל). ואפשר לחלק דשאני פלוגתא דרבוותא דאחר חתימת הש"ס דיכול א' להכריע וכמש"כ הש"ך בספר תקפו כהן דבפלוגתא דרבוותא מועיל תפיסה בטענת קים לי משום דיכול להכריע הלכה בזה משא"כ בספק דנשאר בש"ס לתיקו לא מהני תפיסה לפי דאין שום חכם יכול להכריע בספק שמקודם חתימת הש"ס. ועפ"ז בארתי בספרי באר יצחק חאהע"ז סימן ו' ענף י"ב ענין א' יעו"ש. ע"כ י"ל דבפלוגתא דרבוותא אי כופין בשוטי או לא דזה לא מקרי ספק אומדנא ודברים שבלב משום דשמא יבא חכם אחד להכריע את הספק ואז כשיכריע דאין כופין בשוטי א"כ הא הוי אומדנא דמוכחא לכל דלא גרשה ברצונו הטוב. ע"כ חשו שפיר בזה לספק דאורייתא דלחומרא. משא"כ. בהא דב"ב (ד' קמ"ח) דהקדיש נכסיו דנשאר הש"ס בתיקו וכתבתי בספרי שם בכוונת הרא"ש דב"ב אשר הובא שמה דזה מקרי ספק אומדנא דלא מצי לבטל למה שאמר בפי' בפיו והוי דברים שבלב משום דהתם כיון דנשאר בש"ס בתיקו ואין שום חכם יכול להכריע ויהי' לעולם ספק אומדנא ע"כ פסק שפיר דמקרי דברים שבלב ולא מועיל בזה תפיסה וכמו שהארכתי בספרי בעז"ה בכוונת הרא"ש דב"ב יעו"ש. א"כ ה"ה בספק במציאות וכ"ש זה וכמש"כ בספרי שמה בסימן י"א דודאי היכא דלא יוכל להתברר לעולם לנו הספק דזה מקרי דברים שבלב. משום דאף אם ישא אשה ויהי' לו בנים ממנה אמרינן השתא הוא דהבריא כמבואר כה"ג ביבמות (ד' ס"ה). לכן הדין הוא דלכ"ע מקרי זה ספק אומדנא לדברים שבלב כיון דאינו רק ספק במציאות וכמש"כ בספרי שם ולא מבטלינן למעשה הגט דנעשה בפנינו ואמר בפירוש דמגרשה מרצונו הטוב:
יח
ועוד דהא שיטת הרמב"ם והובא בח"מ סי' ר"ה סעיף ג' דפשרה דינה כמכר דאונס בלא מודעא אינו מבטל את המכירה ופי' הב"ח בטור שם דזהו בנולד ספק בדין להבע"ד ואינו יודע אם יהא זוכה בדין או לא ה"ל כאלו מוכר כ"א לחבירו זכותו בסך שמפשרים כו' עכ"ל. וכ"כ הקצה"ח שם ס"ק ב' בקצרה. וכן הנתיבות שם ס"ק ט' הביא בשם המהרי"ט דזהו בספיקא דדינא דהי' ספק להבע"ד הדין עם מי. דבזה הוי כמכר דעביד אינש לקנות הספק ואף היכא דנתברר ע"פ ב"ד דהדין עמו מ"מ כיון דמתחילה נסתפק בזה ע"כ דינו כמכר ע"ש. וכעין סברא זו מצינו בקדושין (ד' מ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה דאיתמר כו' שכתבו בזה"ל דאפילו למ"ד דבאחותו מעות חוזרין היינו משום דאדם יודע כו' ונתן לשם פקדון אבל היכא דאינו יודע אם יחולו אם לא נתן לשם מתנה עכ"ל התוס'. והנתיבות בסי' שנ"ו ס"ק ב' הביא לדברי התוס' הזה וביאר כוונתם דזהו משום דנחת להקנות את הספק ע"ש. וי"ל דהרמב"ם דפסק דפשרה דינה כמכר דהוכיח כן מהא דב"ק (ד' מ' ע"ב) דאמרו אי תם הוא הוי מעריקנא לאגמא. ובתוס' ד"ה הוי מעריקנא כו' כתבו דלר' ישמעאל דב"ח נינהו ניחא כו' אבל לר"ע דשותפי נינהו קשה כו' ותירצו שרוצה לומר מתוך דברים אלו שהייתי עושה הי' הניזק מתפשר עמי כו' עכ"ל התוס'. והתה"ד בסי' ש"ו הביא לדברי התוס' הזה ושקיל וטרי הרבה בדברי התוס'. והובא באו"ת סי' י"ב סעיף ו' וס"ק ה'. ועיין ביש"ש לב"ק שם ואכמ"ל בזה:
יט
עכ"פ למדנו מדברי התוס' בב"ק בפשט הגמ' דמוכח מזה דפשרה אף שעושה באונס יש בה ממש ולא אמרינן דמה בכך דהי' נתפשר עמו הלא הוא בעצמו יודע דמפני האונס דהבריח השור ע"כ הי' מוכרח הניזק להתפשר עמו א"כ הוא בעצמו יודע דאין ממש בהפשרה והמחילה א"כ קשה איך הי' מועיל הטענה לטעון דהוי מעריקנא לאגמא והי' מתפשר עמו דהא ע"פ דין אין ממש בהפשרה זו. וע"כ מוכח מזה דדיינינן כיון דהוי ספק להניזק בשעת הפשרה אם הבריח השור או דהשור בעצמו ברח לאיזה מקום שאינו ידוע להבעלים אי' מקומו דגם זה מקרי פשרה המועלת ולא אמרינן דזה הוי פשרה בטעות. משום דכיון דהי' ספק להבעלים בעת עשיית הפשרה אמרינן בזה עביד אינש דזבין דינא להקנות זכותו על הספק בשביל איזה סך שלוקח עבור תביעתו כפי שיתפשר ביניהם:
כ
ועוד נראה לי להסביר ביתר ביאור דברי התוס' ב"ק הנ"ל ולהסיר מעליהם קושית האחרונים והוא דהא התוס' בב"ק שם כתבו דלר' ישמעאל ניחא אך לר' עקיבא דאמר שותפין נינהו אי הי' מעריק הי' גוזל שורו כו' וע"ז תירצו שפיר שרוצה לומר מתוך דברים אלו שהייתי עושה הי' ניזק מתפשר עמי כו' וידוע מש"כ התוס' בסנהדרין (ד' נ"ג ע"ב) ד"ה הא כו' שהוכיחו דבחייבי כריתות לכ"ע ליכא תפיסת קדושין מדאמרו בב"מ אדם יודע דאין קדושין תופסין באחותו כו' וכבר כתב הש"ך בח"מ סימן מ"ב ס"ק כ"ב דדוקא במה שאין בו פלוגתא ליכא למימר דטעה אבל במאי דאיכא פלוגתא יש לומר דטעה בזה וכ"כ התוס' בב"מ (ד' ט"ו ע"ב) ד"ה ונתן לו כו' וכ"כ התוס' בערכין (ד' ל') ד"ה דלמא אינה מכורה כו'. ע"כ יש לומר דה"ה הכא דהא לר' ישמעאל ניחא דהוי טענה מעליא כמש"כ התוס' ועיקר קושיתם אינו אלא לר"ע וא"כ יש מקום לטעות בזה להניזק דהי' סובר דהדין כר' ישמעאל אף דהדין אינו כן כיון דאיכא פלוגתא עביד אינש דמטעי וכנ"ל וע"כ מהני פשרה כזו משום דעביד אינש למטעי ויש לומר עוד ביותר דהי' ספק להניזק אם כר' ישמעאל או כר"ע ועביד אינש דזבין דינא בכה"ג וכדברי המהרי"ק והנתיבות לשיטת הרמב"ם והש"ע. (וכן יש לומר בכוונת התוס' שכתבו שם דלר"י ניחא משום דהוי מזיק שיעבודו ופטור. דאף דנימא כשיטת המ"ד דמזיק שיעבודו חייב עכ"ז יש לומר כיון דהוי בזה פלוגתא אי מזיק שיעבודו חייב או פטור וכיון די"ל דניזק הי' מסתפק בזה א"כ אמרינן עביד דזבין דינא בכה"ג וכנ"ל) ואתי שפיר כוונת התוס' ב"ק הנ"ל בעז"ה:
כא
ויש לומר דמזה הוכיח הרמב"ם והטוש"ע שכתבו בפשיטות דפשרה דינה כמכר דאונס בלא מודעא אינו מבטל פשרה כזו כיון דהנתבע מסתפק בדין כנ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד דהא מבואר במכתב כת"ר דהיו מדיינים הבעל והאשה ע"ד הצעטיל שנעשה בין הזוג הנ"ל בעת החופה שבכל זמן שתרצה שיגרשה שיהא מחוייב לגרשה וטענו לפני ב"ד ע"ז הצעטיל אם יש ממש בהצעטיל או לא וגם נראה מתוך מכתבם דהמגרש הי' מסתפק בזה איך הדין אדות הצעטיל אם יש ממש בזה או לא ע"כ יש לומר כיון דהוי ספק להמגרש מצד ספיקא דדינא אם מחוייב לגרשה מחמת הצעטיל או לא ואח"כ נתרצה הבעל בעצמו להפשר וקבל המעות לידו דודאי מועיל זה הפשר. ועוד והוא העיקר דהא חזינן לכמה פוסקים דסבירא להו דגם בזה"ז דאשה נאמנת משום חזקה דאין אשה מעיזה לענין דאם ניסת ל"ת וא"כ אף אי נימא דקיי"ל כהחלקת מחוקק דלא מהני כלל בזה"ז הך חזקה דא"א מעיזה עכ"פ יש לומר דאינש מסתפק בזה וכנ"ל א"כ יש לומר דעביד אינש דזבין דינא בעד איזה סך שיקבל והא דח"מ סימן י"ב סעיף י"ד ובסימן כ"ה סעיף ה' בפשרה בטעות הארכתי בזה ואכ"מ:
ענף ה
כב
ובאמת כ"ז הוא אם הי' אונס גמור אזי היינו מוכרחים לכל מה שכתבנו בארוכה דבשביל דהוי ספק מעושה אי כדין או שלא כדין ומקרי דברים שבלב או דהוי פשר דדינו כמכר דמשום כל הטעמים הנ"ל הגט כשר. אבל באמת אין אנו צריכים לכ"ז דהא אף דהפחידוהו המושל מתחלה להכותו בשוטים עכ"ז הא מבואר בח"מ סימן ר"ה סעיף ז' דמהרי"ק ס"ל דהפחידוהו לא הוי אונס דעביד אינש דגזים ולא עביד רק המחבר הביא שם שיטת הרמב"ם דהפחידו הוי אונס עכ"ז הא כתב שם דבעי הפחידו בדבר שאפשר לו לעשות בין בידי אינו יהודי בין בידי ישראל כו' אבל זה ידוע דבזה"ז אי אפשר לשום ערכאות לכופו על הגט בלתי רשיון הרב כידוע ע"פ נמוסי אדוננו הקיר"ה. והוכיח סופו על תחלתו דחזינן דשלחו אח"ז בקאנווערט להרב שיגמור בין הזוג כפי ראות עיניהם משום דלא הוי רשות בידם מעולם לכופו על הגט בלתי רשות הרב ע"כ מקרי זה דבר שאי אפשר להם לעשות בידי בן עם אחר. וגם הא שיטת הרמב"ן בב"ב (דף מ') דאונס לא מקרי רק אם הי' אונס בשעת הגט והמתנה והובא בבית יוסף ח"מ סימן ר"ה ובאהע"ז סימן קל"ד ובנתיבות סימן ר"ה ס"ק ו' רק המהרי"ק כתב להחמיר בזה והובא בב"י אהע"ז סימן קל"ד ועכ"ז הא שיטת המהרי"ק דהפחידוהו לא הוי אונס כמו שהאריך בזה בסי' קפ"ה ועיין בסמ"ע ח"מ סימן ר"ה ס"ק ז' דכתב דבעי דאותו אונס לא סר מהמוכר. והנתיבות כתב שם בס"ק ו' דאף דמהרמב"ם והרמב"ן מוכח דס"ל דבעינן שיהא אנוס בעת המכירה. אבל המהרי"ק ס"ל דכיון דמתפחד מפני האונס שהי' מתחלה דזה מקרי אונס ע"ש בנתיבות. א"כ עיקר החומרא מה שיש להחמיר בנ"ד הוא רק לשיטת המהרי"ק. והא המהרי"ק ס"ל דהפחידו לא הוי אונס היכא דמעולם לא הי' רק הפחדה בלבד רק בעינן אונס שהכהו או כעין האי דפרדיסא דלא הי' צריך לעשות מעשה דכבר הי' הקרקע בידו. ועיין בביאור הגר"א זצ"ל בח"מ סי' ר"ה ס"ק י"ט. ולכן בנ"ד דלא הי' מעולם רק מה שהפחידוהו בלבד ואח"ז שלחוהו לב"ד ישראל שיגמרו בין הזוג כפי ראות עיניו של הרב וב"ד. א"כ זה מקרי תש כח המאנס וסר הפחד בעת ההיא וגם הא מעולם לא הי' ביד המושלים להכותו ולכפותו על הגט ולכן אין בזה שום חשש אונס כלל. ומבואר במהרי"ק והובא בבית יוסף לאה"ע סימן קל"ד ובנתיבות סי' ר"ה ס"ק ו' דאם תש כחו של המאנס קצת אין זה. אונס ולא חיישינן לי' ופירש כן שם לדברי הסמ"ע ס"ק ז' ע"ש
כג
ויש עוד להאריך בפרט זה רק לא הוצרכתי דכבר נתבאר בלא"ה יסודות נכונים מה שיש להקל בנ"ד א' לפי דזה לא הוי רק ספק אומדנא ומקרי דברים שבלב דאינן דברים לבטל מה שאמר בפיו וכמו שנתבאר בארוכה בספרי באר יצחק חאהע"ז סימן יו"ד. ועוד דהא פשרה דינה כמכר וכיון דזהו ספיקא דדינא א"כ עביד אינש דזבין ספיקא וכמש"כ הב"י סימן ר"ה ס"ק י"ב דלכן פשרה דמיא למכר לפי שהתובע ירא שמא יפסיד כל תביעתו וכן הנתבע ירא שמא יחייבנו לשלם כל מה שתובעים ממנו לכן הוא מתפייס ליטול קצת בפשרה כו' עי"ש וה"ה בנ"ד דהבעל הי' חושש אולי ע"פ דין תהא נאמנת לכופו שיתן לה גט ע"כ הוא מתפייס על הפשרה וליטול קצת מעות. ולכאורה יש להעיר ע"ז הדין מהא דח"מ סימן כ"ה סעיף ה' דכתב שם דיין שטעה בחיוב שבועה למי שאינו חייב ועשה זה פשרה עם בעל דינו ואח"כ ידע שאינו בן שבועה אע"פ שקנו מידו אינו כלום דזה מקרי קנין ופשרה בטעות וחוזר עי"ש אבל באמת אין זה דמיון כלל להך דפשרה דמיא למכר. דהא התם לא נחית בתורת ספק רק בתורת ודאי וגלה דעתו שעושה הפשרה משום חיוב שבועה בודאי. ע"כ כיון שאח"כ נתבאר יג דאינו מחויב שבועה א"כ מקרי זה פשרה בטעות משא"כ בהא דפשרה דמיא למכר דעושה רק מספק דמתירא אולי יחייבנו לגמרי ע"כ מספיקא גמיר ומקני ולכן אמרו דפשרה דינה כמכר וכן ראיתי בספר משכנות יעקב חלק ח"מ סימן יו"ד שכתב כן. ולכן בנ"ד דהי' הבעל בחשש ספק בדין שמא הדין עמה דיכולה לכופו גם בזה"ז דהא לאו כ"ע דיני גמירי וכש"כ דהא יש כמה פוסקים דסבירא להו דגם האידנא נאמנת אף לכופו לכתחלה ע"כ אמרינן בזה עביד אינש דזבין דינא וכיוצא בזה אמרינן פשרה דינא כמכר. וכש"כ בנ"ד שנתן לה צעטיל בעת החופה שמחויב לגרשה בעת שתרצה וגם הוא מודה שנתן לה הצעטיל בעת החופה משום קול שיצא עליו דאין לו גב"א וא"כ הוי רגלים לדבר ואומדנא לדברי' ובכה"ג הא נאמנת בזה"ז ג"כ וכמבואר בסימן קנ"ד סעיף ז':
כד
וכן נתבאר לעיל דאף היכא דאמרה כן אף שלא בפני בעלה מ"מ כיון דאח"כ הכחישתו בפניו דדיינינן ג"כ דנאמנת וכמו דמשמע מלשון השו"ע דלדינא קיי"ל כהרשב"א וכמש"כ החלקת מחוקק. ועוד יש לדון בזה ספק ספיקא וכעין דברי הב"ש בסי' ע"ז ס"ק ט"ז גבי מורדת משום מאיס עלי דחייב הבעל בקבורה מן דין ס"ס ספק שמא הלכה כהרמב"ם דזכתה בודאי בנצ"ב ואת"ל כהחולקים דהסוגיא קאי במאיס עלי אכתי ספק שמא זכתה מדינא דהש"ס. ואף דה"ל ס"ס משם א'. עכ"ז ביארתי היטב ב"ה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' וא"ו ענף ט' וכן בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ג' שביארתי זה היטב ב"ה ע"ש. וה"ה בנ"ד שמא הלכה כהרשב"א והסוברים דגם היכא דאמרה מתחילה שלא בפני בעלה דשייך ג"כ החזקה דאינה מעיזה כיון דלבסוף הכחישתו בפניו ונאמנת מן דין ודאי ואז אין בזה שום ספק כלל. ואת"ל כהריב"ש דמספקא לי' בזה א"כ אכתי ספק הוא וג"כ יש לנו ספק שני שמא עדיין הלכה דנאמנת גם בכה"ג דהא להריב"ש ג"כ אינו רק ספק. וע"פ הכלל שכתבתי בספרי כנ"ל. ובספק ספיקא דדינא מהני אף נגד חזקת א"א כידוע. ובפרט דהא בנ"ד משמע דלא הי' מתחילה אמירתה וטענתה כן שלא בפני בעלה רק המערער הוציא הלעז ע"ז כן. אך אף דהי' כן הא נתבאר דלדינא אין לחוש לזה כלל:
כה
וראיתי במכתב כת"ר דטענה האשה דמיעך הבעל באצבעו באותו מקום ומזה נתהווה דם בתולים וטען המערער דזה הוי טענה גרוע הנה יפה כתב כתב כת"ר דהא יש לה מיגו דהיתה מכחשת לו ולומר דלא הי' כלל מעולם דם בתולים דהא זה לא נתברר וכמש"כ כת"ר. ועוד דהא היתה יכולה לומר דכיון שלא הי' מושמש ודלמא הביא דם עמו וכמש"כ כת"ר. ומיגו מהני בזה וכעין דברי התוס' בב"ב (דף ה') ד"ה מי אמרינן במקום חזקה כו' המובא לעיל דהקשו דתהא נאמנת לומר לא נבעלתי במיגו דהיתה טוענת אינו יכול לבא עלי דנאמנת וכ"כ המרדכי והובא באו"ת בכללי מיגו ס"ק ז' והעלה דזה לא הוי בגדר כעין מיגו להוציא וכמבואר באו"ת שם וקצרתי:
כו
ואחר כותבי כל זה הובא לידי ספר גבורת אנשים וראיתי שהעלה לדינא בטוענת אין לו גבורות אנשים דאף שטענה מתחילה שלא בפניו מ"מ אם טענה כן אח"ז בפניו דנאמנת. וכן כתב שם דמה שכתבו דבזה"ז אינן נאמנות. דכמה פוסקים והאחרונים כתבו בסתמא דנאמנות ומשמע דאף בזה"ז נאמנות. אך בעיקר הדין אי כופין בשוטי העלה שם לדינא דבטוענת אין לו גבורת אנשים לא כפינן בשוטי רק בטענה בעינא חוטרא לידא כו' דבזה יש פלוגתא דרבוותא עי"ש. ובאמת יש לי להאריך בכ"ז ולברר דאף בלא טענא חוטרא לידא כו' כופין בשוטי על טענה דאין לו גבורת אנשים לפי דהא במורד בתשמיש משמע דעת המחבר בסימן ע"ז דס"ל דכופים לגרש וכמש"כ הב"ש שם ס"ק ה' דגם הרא"ש שם ס"ל דכופין אותו וכן פסק הב"ש בדיני מורד בקצרה בסוף סי' ע"ז דמורד מתשמיש כופין לגרש. ואף לשיטת התוס' יבמות (דף ס"ד) ד"ה יוציא ויתן כתובה כו' ובכתובות (דף ע') ד"ה יוציא ויתן כתובה דבמורד בתשמיש המיטה אין כופים בשוטי עכ"ז בטענת אין לו גבורת אנשים גרע טפי לפי שאינו בידו לתקן זה וכעין סברה זו ביבמות ס"פ הבא על יבמתו דהיכא דאיהו עקר אין לו תקנה לעולם וגרע ממורד בתשמיש דרתח עלה וסופו להתפייס לכן לא אשכחן למורד בתשמיש דלא כייפינן ליה אלא במילי כו' עכ"ל המרדכי שם. וה"ה בטוענת גב"א דג"כ אין בידו לעולם לתקן זה א"כ הדעת נוטה בזה דכייפינן ליה בשוטי. ואף דלדינא קשה לסמוך ע"ז לפי מה דהביא בספר גבורת אנשים שם איזה שיטה דס"ל דלא כייפינן גם בגב"א בשוטי. מ"מ לפי הטעם שנתבאר בנ"ד דפשרה דינה כמכר ולא חיישינן לאונס גם בזה שייך ביותר הטעם דעביד אינש דזבין דינא וחשש שמא הדין דכופין בשוטי ובפרט כפי מה שנתבאר דהדעת נוטה דכייפינן בשוטי בטענה זו ע"כ בודאי יש לומר דעביד אינש למטעי ובפרט דרוב פוסקים דבטענת גב"א כייפינן בשוטי וא"כ שייך שפיר דלדידיה עכ"פ מספקא לי' הדין ושייך בזה שפיר דפשרה דמיא למכר דאין לחוש אף אם הי' אונס ובפרט דנתבאר דתש כח האונס בנ"ד לאח"ז כששלחוהו לב"ד של ישראל לדון בדיננו בין הזוג הנ"ל וכמו דמבואר בב"י אהע"ז סימן קל"ד בשם המהרי"ק דאם תש כח האנס כו'. והכא הא תש כח האשה דהא המושלים לא אנסוהו על הגט כי אם מסרו דבר זה להרב. וגם הא לא הי' מעולם רק הפחדה בלבד וגם הא לא הי' בידם ע"פ דיניהם לכופו בשוטי. ע"כ הפשרה בתקפו ולא מבטלינן ליה:
כז
וגם הא מצינו בב"מ (דף ס"ו ע"ב) גבי מחילה בטעות דמוכר פירות דקל דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ופי' הר"ת דמשום אומדנא דניחא ליה דליקו בהימנותיה אנן סהדי דנתרצה וע"כ אף שלא ידע בעת התפיסה מהני תפיסתו משום אומדנא וכמבואר בח"מ סי' ס"ו סעיף י"ז בהג"ה. ועיין בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ"ג ענף א'. הרי דמצינו דהיכא דשייך ניחא ליה דליקו בהימנותי' דעיקרו הוי משום מחוסר אמנה דע"כ אין זה בגדר מחילה בטעות. והא על מחוסר אמנה לא כייפינן כלל אף במילי ולא עבדינן שום הרחקה ממנו ומ"מ דיינינן אומדנא זו ולא מקרי מחילה בטעות. כש"כ בטענת אין לו גב"א דאף להסוברים דלא כפינן בשוטי. מ"מ הא במילי כפינן לכ"ע וקורין לו עבריין ויכולין לגזור על כל כו' שלא לעשות לו שום טובה ולישא וליתן עמו כו' וכמבואר באהע"ז סימן קנ"ד סעיף כ"א בהג"ה ובאם שישיגו רשיון מהממשלה כפי חוקי אדוננו הקיר"ה. וכיון דטענת אין לו גב"א בזמן הגמ' דנאמנת אף לכופו במילי כנ"ל לכ"ע. א"כ הוי זה חיוב גמור עלי' שיגרשה וה"ה האידנא דנתבאר דבניסת נקטינן דנאמנת ובפרט היכא דיש אומדנות המסייעות לדברי' דנאמנת גם בזה"ז לכ"ע כנ"ל. ולא גרע זה מהא דניחא ליה דליקו בהימנותיה דאינו חיוב גמור עליו ואפ"ה אמרינן דלא מקרי מחילה בטעות ה"ה וכש"כ בחיוב גמור ע"פ דין דודאי לא מקרי פשרה בטעות. והא דמצינו בהנך דכופים רק במילי ולא בשוטי ועברו וכפוהו בשוטי דמקרי הגט מעושה שלא כדין ופסול הגט שא"ה דהא חזינן דאינו מקפיד על החיוב דמוטל עליו מדאינו חפץ לגרשה רק לאחר שכפוהו בשוטי אלמא דאינו מסכים לגרשה רק אחר שהכוהו בשוטי. אבל הכא הא לא הכוהו וגם לא הפחידוהו ג"כ בעת הפשרה וגם נתברר דגם מקודם לא הכוהו המושלים בשוטי רק הפחידוהו לבד. ובפרט דשייך הכא עביד אינש דזבין דינא מחשש שמא הדין דכופין בשוטי ובפרט דכן הדעת נוטה ע"פ דין וע"פ סברא החיצונית. וע"כ בודאי שייך לומר בזה דפשרה דינא כמכר דגם בזה שייך עיקר טעם הנ"ל ועיין מזה בתשו' דברי ריבות סימן רע"א דכתב דכיון דאח"ז נתרצה וביטל מודעא כנהוג דאמרינן דנתרצה בלב שלם והגט כשר ועיין בתשו' תשב"ץ ח"א סימן א' מזה ואין ת"י כעת ספר תשב"ץ ויש להאריך עוד בכ"ז אך הוכרחתי לקצר. מכל הלין טעמי דעתי מסכמת להיתרא ואף אם לא היתה ניסת מותרת להנשא לכתחלה וכש"כ היכא דניסת כבר דמותרת לשבת תחת בעלה בלי שום חשש כלל:
ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק נאווארדאק.