עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן לג
א
נדרשתי מן רב גדול לחוות דעתי בעצתי ע"ד זוג א' אשר אשתו חטפה מבעלה ממון רב וזה כמה שנים שאין מיתדר ביניהם. וכהיום נגמר ביניהם שתחזיר לו ממונו והבעל יגרשה בג"פ והיא מתחייבת להחזיק בנם מהיום עד שיגדל ותשיאו אשה עם נדוניא כראוי. והאשה סומכת עליו שיעשה הגט באופן שלא יהיה לה חשש ותהיה מותרת להנשא. וחשש כת"ר לחשש גט מעושה וכמש"כ הבית יוסף בשם הרשב"ץ באה"ע סי' קל"ד בכזה. ודרש כת"ר ממני אם יכולין לסמוך על התורת גיטין בסי' קל"ד סעי' ד' שכתב להקל היכא דבשעת שגזלה מבעלה לא הזכירה אז כלל ענין הגירושין דאין זה בכלל גט מעושה וכפי סברת הבית יוסף בח"מ סי' ר"ה שהביא למה שהקשו בהך דגיטין (דף נ"ה) גבי סיקריקון דאגב אונסי' גמר ומקני. והקשו דהא הוי תליוה ויהיב ותירץ בתירוץ השני דשא"ה דלא הזכיר המתנה בשעת האונס רק נתן מעצמו כדי לפדות נפשו מן האנס דהוי מתנה:
ב
הנני להשיבו כי לדעתי יכולין לסמוך על סברת התורת גיטין. וכן כתב הנתיבות בסי' ר"ה ס"ק ח' בשם המהרח"ש שהכריע לדינא כהך תירוץ של הב"י ולכך באנסוהו ונתן מעצמו מתנה להפטר מהאונס הוי מתנה עי"ש. וכן מוכרח סברא זו בכתובות (דף כ"ו ע"ב) בתוס' ד"ה וע"י נפשות אסורה לבעלה שכתבו אפילו לבעלה ישראל דשמא נתרצת כדי למצוא חן שלא יהרגנה כו' עכ"ל. וההפלאה שם הסביר לדברי התוס' הנ"ל דכיון דהאונס לא היה על הזנות רק שהיא מצלת א"ע מן האונס ע"י הזנות הוי זה כרצון עיי"ש. ומזה הוי סייעתא לתירוץ הב"י הנ"ל וכדברי התורת גיטין:
ג
ואכתוב כאן מה שכתבתי מכבר לתרץ דברי הרמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד וזהו שכל מי שנאמר בו כו' ואל יעבור ועבר ולא כו' הרי זה מחלל השם כו' וביטל מצות עשה אבל אין עונשין אותו. והנה שם ה"ו כתב אם עבר ונתרפא מהנך דאין מתרפאין מהם אפילו במקום סכנה עונשין אותו עונש הראוי לו. והקשו ע"ז דמ"ש ובאמת הדבר צריך ביאור. והעליתי לתרץ דברי הרמב"ם בהקדם הא דכתובות (דף כ"ו) דע"י נפשות אסורה לבעלה ישראל דחיישינן שמא נתרצית וכמש"כ ההפלאה שם דדוקא כשבא מתחילה לאונסה על הזנות זה מקרי אונס ומותרת לישראל אבל ברוצה להורגה ולא תבעה לזנות והיא רוצה להציל א"ע ממיתה ומפייסתו בזה שתבעל ליה כדי שירחם עלי' זה מקרי רצון ואסורה לבעלה ישראל עיי"ש וכן אי' בב"י ח"מ סי' ר"ה שתירץ למה דהקשו בגיטין (דף נ"ה) גבי סיקריקין דגזרו קמייתא ומציעתא כיון דקטלי אגב אונסי' גמר ומקני והא ה"ל תלוי' ויהיב ותירץ הב"י דשאני היכא שהאנס אינו תובע ממנו כלום אלא שרוצה להורגו וזה נותן לו קרקעו כדי שלא יהרגנו בזה אמרו דגמר ומקני וזהו כעין סברת ההפלאה בחילוקו הנ"ל. וי"ל דזה מקרי אונסא דנפשי' וכמו שמחלק הש"ס בב"ב (דף נ"ז) ובח"מ סי' ר"ה סעיף י"ב דשאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני:
ד
וכיון דעיקר מה דכתב הרמב"ם דאין עונשין למי שעובר בעונש זהו נלמד מקרא דלנערה לא תעשה דבר וכמש"כ הרמב"ם שם והמל"מ שם בשם הרמב"ם בפ"ק ה' סנהדרין שכתב כן. וכ"כ התוס' ביבמות (דף נ"ד) עפ"י סוגית הש"ס דע"ז (דף נ"ד) דזה ילפינן מן ולנערה לא תעשה דבר ועיין בסנהדרין (דף ס"א ע"ב) בתוס' ד"ה רבא אמר פטור כו'. א"כ ליכא למילף מזה רק היכא דהיה האונס בשביל העבירה כמו בהא דולנערה לא תעשה דבר דמיירי באונסין אותה להבעל כמו דמפורש שם בקרא. אבל היכא דהאונס בא עלי' לא בשביל העבירה רק היא באת להנצל ע"י העבירה בזה לא מצינו למילף מקרא דולנערה כו' משום דזה מקרי רצון. רק למאן דיליף בע"ז (דף כ"ז) מן וחי בהם דס"ל דקאי גם על ג' עבירות ובצינעא דמותר אף לרפאות בהם וכעובדא דבן דמא דשם שהכישו נחש. אבל לדידן דקיי"ל דוחי בהם כו' קאי רק על שארי עבירות חוץ מן השלשה עבירות. ועיקר מילתא דאין עונשין להאנוס ע"ז. נלמד מקרא דולנערה לא תעשה דבר דאף בעשתה מעשה קאמר קרא דפטורה ממיתה וכמש"כ התוס' ביבמות (דף נ"ד). א"כ ליכא למילף רק דומיא דקראי. אבל היכא דהאונס בא עלי' שלא בשביל העבירה רק היא באתה להנצל ממנו ע"י העבירה בזה ליכא הילפותא דנא ע"כ דינו כרצון ונענש ע"ז בעונש הראוי לו ושפיר פסק הרמב"ם. כ"ז אמרתי כבר לכמה רבנים שהקשו ממני על דברי הרמב"ם הזה:
ה
ומן דברי הרמב"ם דנא הוי סיוע לסברת הבית יוסף וכפי שכתב התורת גיטין דהיכא שאין האנס בא עליו בשביל זה רק הנאנס מעצמו מפייסו בדבר הזה דזה מקרי רצון בודאי בלא שום ספק דאם היה איזה ספק לא היו יכולין לעונשו כלל דהא ספק נפשות להקל וע"כ מוכח כן א"כ יש לנו לסמוך על דברי התו"ג בזה ולפ"ז אין לחוש בנ"ד לחשש גט מעושה. והנה ראיתי שנית בנתיבות סי' ר"ה ס"ק ח' שהביא בשם המהרח"ש בקונטרס מודעא ואונס באנסוהו ונתן מעצמו מתנה להפטר מהאונס הוי מתנה אבל כשמסר מודעא המתנה בטילה עכ"ל. א"כ לפ"ז עדיין יש לחוש בנ"ד דשמא ימסור מודעא ואז אף במקום אונס כזה המתנה בטילה וה"ה הגט. אך גם לזה אין לחוש דהא מבטלינן להמודעות א"כ ממילא הוי כמו שלא היה לנו מודעא מעולם כלל. ובמקום אונס כזה הא נתבאר דאין לחוש כלל וכפי סברת התו"ג:
ו
ובעיקר הענינים הללו לצאת מחשש גט מעושה. נלע"ד דישבע הבעל בשבועה חמורה בפני הב"ד וע"ד הב"ד דמגרשה ברצונו הטוב ובלא שום תנאי כלל ואף בלבו אין שום מחשבה אחרת לבטל את הגט רק כפיו כן לבו ומחשבתו הרצויה לגרשה מרצונו הטוב ובגט כשר כד"ת. והא היכא דמוציא בפיו בפירוש להשבועה אז לא שייך בטול בלבו כלל וכמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ד גבי שבועת אונסין בזה"ל ובלבד שלא יוציא בפיו שום דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו עכ"ל הרמ"א. וה"ה בזה דכיון דנשבע הבעל שמגרשה בל"ש ברצונו הטוב ובלא שום תנאי בעולם כלל הן בפיו והן בלבו ובמחשבתו. ובכה"ג לא הקילו אף בשבועות אונסין וכמש"כ התוס' והר"נ בנדרים (ד' כ"ח) דאם אמר יאסרו פירות עולם עלי לעולם אין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא מפיו אף גבי אונסא כו' עכ"ל הר"נ. וגם דהא בשבועה ע"ד חבירו משמע בתוס' שבועות (דף כ"ו ע"ב) ד"ה גמר בלבו להוציא כו' דמסתפקין בזה וכמו שכתבו שם בזה"ל ואי הוי אמרינן דגבי אונסא אפילו מדירו על דעתו שרי כו'. דמשמע דמסתפקין בכל נדרי אונסין אם אומר על דעת המאנס דאפשר דאין זה בכלל נדרי אונסין א"כ ה"ה בנ"ד דנשבע הבעל ע"ד הב"ד. ויש לצרף זה ג"כ לנ"ד:
ז
ועוד דהנה כתב הדגול מרבבה ביו"ד סי' רל"ב סעי' י"ד בש"ך ס"ק ל"א דהיכא דהשבועה הוא לשקר בשעה שמוציא מפיו דבכה"ג אינו בכלל נדרי אונסין. א"כ היכא דנשבע הבעל בפני ב"ד ע"ד הב"ד דמגרשה בלב שלם וברצונו הטוב וכפיו כן לבו ובלא שום תנאי בפיו ובלבבו ובמחשבתו כלל. א"כ אם הי' כוונתו לבטל הגט ע"י איזה תנאי וביטול. א"כ הא הוציא השבועה מפיו לשקר. וגם יכלול בשבועתו שהביטול מודעות הוא ג"כ בל"ש ומרצונו הטוב בלי שום תנאי כלל בפיו ובמחשבתו. ומה שנכתב בגליון מהרש"א ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ד בשם תשובה א' דמה"ת גם בלא חשב בלבו אינו שבועה. אין זה ברור וקצרתי. ואף דנימא דהא יכול לשאול על שבועתו עכ"ז הא כיון דקיי"ל צריך לפרט את הנדר וכמבואר בגיטין (דף ל"ה) וביו"ד סי' רכ"ח סעיף י"ד. א"כ כיון דצריך לפרט שבועתו ואז כשיודיע שבועתו דהי' ע"ד הגט שלא יהי' בו פסול וביטול. ממילא לא יתירו לו כלל ואף כשיהי' ת"י מודעא מ"מ אין לחוש שמא יזדקקו לו להתיר שבועתו דמי יאמין לו ע"ז ולהכניס א"ע בענין זה. ואף שהמגן אברהם בסי' קכ"ח ס"ק נ"ז כתב בזה דגבי מילתא דאיסורא החמירו טפי וכ"כ הב"ש בסי' צ"ו ס"ק ל"ו דאפשר דלענין איסור לא סמכינן על התירוץ דצריך לפרט הנדר כו' עיי"ש. מ"מ זהו רק דיכולין לתקן בעצה ע"י דעת רבים כמבואר שם. אבל לדינא אין לנו לחלוק על המבואר בשו"ע יו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ד כנ"ל. ומש"כ התוס' בגיטין (דף ל"ה ע"ב) בד"ה אבל נישאת כו' וי"ל דחיישינן שמא יפר לה בלחש קודם כו'. אין זה שייך לחוש בנ"ד כיון דנשבע בפיו בפירוש לפני הב"ד כן:
ח
ועכ"ז קשה לסמוך על העצה הזאת בלבד דהא אכתי יש לחוש דישיג איזה אנשים שיזדקקו להתיר שבועתו דהא כמה אינשי דלא מעלי איכא בשוקא ובפרט דיש לו מודעא ת"י שהי' לו אונס שהי' מוכרח לגרשה ויאמרו דעושים מצוה. וגם הא הדין הוא דבפרט לאחד מן המתירים סגי ועיין בתשובת ר' עקיבא אייגר זצ"ל סי' ע"ג וקצרתי. וכן לא שייך בזה לומר דישבע ע"ד רבים וכיוצא דהא לדבריו וכן ע"פ מודעא בעדים שיהי' לו א"כ אדרבה מצוה להתיר נדרו ושבועתו בכה"ג כידוע פשיטותו בזה וע"כ קשה לסמוך ע"ז לבד. ולכן נראה לי לדון העצה הזאת כן והוא כי תיכף לאחר שיגרשה כד"ת עם הביטול מודעא כו' ותיכף לאחר נתינת הגט לידה כדין ישבע הבעל בפני הב"ד כי הגט שגירש כעת את אשתו לפניהם הי' גט כשר כדין ובלא שום ביטול ותנאי כלל אף בלבבו ומחשבתו רק בלב שלם ומחשבתו הרצוי' וברצונו הטוב לגמרי וכן הביטול מודעות ותנאים שעשה בעת נתינת הגט היו הכל בל"ש ומרצונו הטוב ובלא שום מחשבת ביטול ותנאי בעולם כלל ובאופן שתהי' מותרת לשוק ע"י הגט שנותן לה. ויודיעו לו מקודם נתינת הגט לידה כי תיכף אחר נתינתו ישבע כפי נוסח הזה. והיכא דנשבע תיכף לאחר הנתינה אין לחוש לשכחה וכמבואר בכתובות (דף ל"ג) דאמרו ניתרי מעיקרא אמרי אישתלין ניתרי בשעת מעשה כו'. וכמש"כ הר"נ בפ"ז דשבועות והובא בש"ך ח"מ סי' ל"ד ס"ק ח' ובש"ך סי' צ"ב ס"ק א' דבזמן קרוב ודאי לא שכח. וכיון דנשבע תיכף לאחר נתינת הגט על מעשה העבר בזה לא שייך חשש דישאל על השבועה. דהא לא מצינו שאלה והתרה על נשבע בהענין העבר בשבועת שקר. וכמו בנשבע לשקר שלא אכלתי או שאכלתי דבזה כיון דיצתה מפיו לשקר בעת שנשבע לא משכחת ביה שאלה והתרה. ואם הי' כוונתו בעת נתינת הגט והביטול מודעי על איזה ביטול ותנאי ומצד האונס ובלא ריצוי בל"ש. א"כ הי' שבועתו על העבר בשבועת שקר בעת שהוציא השבועה מפיו. וכיון דנשבע ע"ז ודאי נאמן דהא בעל שאמר גרשתי את אשתי אף דאינו נאמן על למפרע עכ"ז נאמן על להבא וכמו שכתב הב"ש בסי' קנ"ב ס"ק א' דהדין הוא דפלגינן דבורי' ע"ש. וכיון דבידו לגרשה נאמן על להבא:
ט
ואף דקיי"ל לדינא דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן גם על להבא וכמבואר בסי' קנ"ב סעי' א'. הא הטעם הוא כמש"כ התוס' בב"ב (דף קל"ד) דזהו משום דאם אי' דגירשה קלא אית ליה. א"כ בהנ"ד שלנו לא שייך זה הסברא. וכן להטעם שכתב הרמב"ם פ' י"ב ה"ג ה"ה והובא בב"ש שם ס"ק ג' ג"כ לא שייך בנ"ד דהא עיקר הטעם של הרמב"ם שם דאומרים לו אם אמת הדבר. הא אתם קיימים גרש אותה בפנינו. וכמש"כ בספרי נחל יצחק סי' פ"ב בכללי מיגו בארוכה דמצד דיכול לתקן הדבר ולגרשה בפנינו אתו עלה והארכתי שם. א"כ בנ"ד לא שייך סברא זו דהא אי נימא דלא נאמינו במה שאומר שגירשה מרצונו הטוב ונתרצה ע"ז באמת. א"כ אינו יוכל לתקן כלל לפ"ז החשש. וע"כ בכה"ג העיקר לכ"ע דנאמן הבעל משום דהוי בידו כיון דאינו שייך בזה לומר אם אי' דגירשה קלא אית ליה כנ"ל. ובפרט דנשבע הבעל ע"ז ודאי דנאמן הבעל. וגם מצינו דשבועה לשעבר חמירא ביותר משבועה דלהבא כמבואר בשבועות (ד' כ"א וד' מ"ו) דשבועה לשעבר חמירא לפי דהוציא לשקר בפיו. וע"כ יותר טוב להשביעו תיכף לאחר נתינת הגט כנ"ל. ובזה יצאנו מן חשש שישאל על שבועתו:
י
ולכן עצתי בזה שיודיעו להבעל מקודם הביטול מודעות ונתינת הגט כי תיכף לאחר נתינת הגט לידה ישבע הבעל שכוונתו ורצונו הי' בכל זה ברצונו ובל"ש ובלא שום תנאי ובטול בלב כלל וכפי שכתבתי לעיל. וגם יבארו לו כי אף במקום אונס ממון הדין הוא דאסור לישבע לשקר היכא דאינו מבטלו בלב ע"י איזה תנאי וכיוצא. וכיון דזה אסור מן הדין ע"כ יראה להתרצות על נתינת הגט והביטול מודעות והתנאים הכל בל"ש ומרצונו ברצון גמור כדי שלא יוכשל בעונש שבועת שקר במה שישבע לאחר הנתינה. ואז כשישבע הבעל לאחר הנתינה ותיכף לאחר הנתינה וכפי הנוסח שכתבתי לעיל ובחומר ואיום השבועה לפני הב"ד וכפי ראות עיני כת"ר לבארו היטב בהנוסח שבועתו כדי לצאת מחשש איזה דבר שיכול להעלות על דעתו. [ועיין ביו"ד סי' רל"ב בט"ז ס"ק י"ז וקצרתי]. ואז יש לסמוך על עצה זו ולהגיד לה כי על אופן הזה תוכל להיות בטח בלא חשש כלל. ולגמור עם בעלה וכפי שכתב כת"ר כי בלתי זה לא יוגמר ביניהם בשום אופן כלל:
יא
וכן עצת כת"ר הוטב בעיני והוא כי הבעל ימכור כל התביעות שיש לו על זוגתו בדמים קלים ויקבל המעות ע"ז מן הקונה ומעתה הרי הבעל אין אנוס על הגט. והסך אשר יקח מזוגתו הוא עבור מה שנותן לה הגט. והתביעה על אשתו אין שייך להבעל כי מכורים הם לאחר שקנה זה במעמד שלשתן. וזהו עצה נכונה ג"כ. ולרווחא דמילתא יעשה כת"ר לשני העצות הללו כי טובים השנים ביחד כן דעתי בכ"ז:
ידידו יצחק אלחנן החופ"ק.