אור ברסלב

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן כב

סימן כא

נשאלתי ע"ד הגט שהיה שם המגרש ליב ולא ידעו אם שמו הוא יהודה ליב או ארי' ליב וכתבו רק שם ליב לבד. ובשם אבי המגרש נסתפקו אם לכתוב אלי' חסר וא"ו או אלי' מלא בוא"ו וע"כ לא כתבו שם אבי המגרש כלל. ובשם האשה הנה במקום כתיבה ונתינה קורין לה בשם זלאטא לבד ובמקום מולדתה קורין לה קרובותיה בשם זלאטא העניא וכתבו בגט בשם זלאטא לבד בלא דמתקריא כלל ועתה יצאו מערערים על הגט ונתהווה מחלוקת בעדתם ע"י זה ונדרשתי לחוות דעתי בזה. ובאמת הדבר פשוט דהוא גט כשר בפשיטות ודברי המערערים אין בהם שום ממש כלל. ורציתי לכתוב ולהשיב בקצרה. אך לפי שבקשו ממני לכתוב חדושי תורתי בענין זה בעז"ה ע"כ הנני למלאות רצונם ולהשיבם בארוכה ויהיה מזה תועלת ולהתלמד במק"א:

ענף א

א

תשובה בעז"ה והוא ע"ד מה שלא נכתב שם אבי המגרש לפי שהיה ספק להם אם שמו אלי' חסר וא"ו או מלא בוא"ו וע"כ לא כתבו שם אבי המגרש. והמחבר פסק בסי' קכ"ט סעי' ט' דאם לא נכתב שם אבי האיש או אבי האשה כשר. והנו"ב בסי' קי"ג כתב דלר"מ דס"ל דבעי מוכח מתוכו בעינן שיזכיר שם אביו. ותמה על המחבר הנ"ל. ולענ"ד נראה פשוט דאף לר"מ דס"ל דבעינן מוכח מתוכו לשיטת התוס' עכ"ז באם הזכיר שם אבי האשה אך לא הזכיר שם אבי האיש דזה הוי כמו דכתב שם אבי האיש ואבי האשה משום דכמו דמהני שם אבי האיש ואבי האשה לצאת דין דמוכח מתוכו כמו כן מהני אף בכתב רק שם אבי האשה לבד. משום דהא בגיטין (דף כ"ז) מצינו פלוגתא אי חיישינן לב' יוב"ש בלא הוחזקו ופסקו לחומרא כמבואר שם ברי"ף והרא"ש וש"פ שם וכן פסק המחבר בסי' קל"ב ומוכח שם דאף בנכתב שם אבי המגרש ואבי המתגרשת דעכ"ז חיישינן לב' יוב"ש. דאי נימא לדחוק דהסוגיא דהתם מיירי בלא נכתב שם אבי האשה דאז חייש לב' יוב"ש אבל בנכתב שם אבי האשה ואבי האיש דאז לכ"ע לא חיישינן. א"כ מאי מקשה הגמ' התם מתניתין אברייתא. הא יש לתרץ בפשיטות דהמשנה דהתם מיירי בלא כתב אבי המגורשת רק שם אבי המגרש דאז חיישינן לב' יוב"ש. והברייתא מיירי בכתבו גם שם אבי האשה ג"כ. דאין לומר מדתני סתמא דמיירי בכל גווני. דהא בע"כ מבעי לן לאוקמי להמשנה לפ"ז דמיירי בלא כתב שם אבי המתגרשת כנ"ל וע"כ דלא מיירי בכל גווני. א"כ ה"מ לאוקמי המשנה בכה"ג. וברייתא דאינו חושש לב' יוב"ש מיירי בכתב שם אבי המגורשת דלא חיישינן לב' יוב"ש שיהיה שמות נשיהם שוות ג"כ. אע"כ מוכח דאין לחלק בזה כלל לפי דהגמ' ס"ל דאי נימא לחוש לב' יוב"ש בלא נכתב אבי המגורשת דה"ה לפ"ז מבעי לן למיחש אף בנכתב שם אבי האשה לב' יוב"ש ויהי' נשיהם שוות ולא מחלקינן כלל בזה. [ומסוגיא זו מוכח דבזמן הגמ' היו כותבים שם אבי האיש ג"כ בגט לפי דלכתחילה צריך לכתוב שם אבי האיש כמש"כ התה"ד בסי' קל"ח והגר"א זצ"ל בסי' קכ"ט ס"ק י"ח. דאל"כ מה מקשה התם הגמ' הא אמר תנו נותנין אף לזמן מרובה כו' ולמה לא תי' הגמ' בפשיטות דברייתא מיירי בנכתב שם אבי המגרש דאז לא חייש לב' יוב"ש והמשנה מיירי בלא נכתב שם אביו דאז חיישינן לב' יוב"ש בלא שם אביו כמבואר באה"ע סי' י"ז סעי' י"ח. וע"כ מוכח דלכתחילה צריך לכתוב שם אביו. אך בנ"ד לא שייך זה כאשר יבואר לקמן. וזולת זה י"ל דמסתמא מיירי בכל גווני כנ"ל]:

ב

עכ"פ זה ברור ופשוט מכל הסוגיא והפוסקים דאי נימא לחוש לב' יוב"ש דה"ה אף בשמותם ושמות נשיהם בשם אביהם כתוב בגט חיישינן ג"כ לב' יוב"ש ויהי' נשיהם שוות. והא דאי' התם בסוגיא הנ"ל דאם אומרים העדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' דלא חיישינן דלמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים כו' אין זה ראיה לפי דיש לחלק ביניהם בפשיטות. ועיין בצ"צ סי' נ"ח דהעלה דלמאן דס"ל דחיישינן לב' יוב"ש דה"ה אף בכתב שם אבותיהם מכמה דורות דג"כ חיישינן לב' יוב"ש דדוקא בהוחזקו ב' יוב"ש דלהוציא מחשש דהוחזקו אז מהני סימן שם זקנו אבל אי נימא דחיישינן לב' יוב"ש דלא הוחזקו אז חיישינן אף בכתבו שמות אביהם כו'. וכיון דמוכח דלמאן דס"ל דחיישינן לב' יוב"ש דאף בשמות נשיהם ושמם נכתב בגט עם אביהם דג"כ חיישינן א"כ מאי מהני בכתב בגט שם אבי האיש כדי שיהא מוכח מתוכו. וע"כ מוכח דס"ל דשמו ושם אביו סגי לזה והוי שפיר מוכח מתוכו עי"ז וכשיטת רבא דס"ל ביבמות (דף קט"ו) גבי יצחק ר"ג דקאזיל מקרטובא לאספמיא דלא חיישינן לתרי יצחק משום דבמקום עגון סמכינן דלא חיישינן לב' יוב"ש כמש"כ הרא"ש לשיטת הרי"ף והובא בב"ש סי' י"ז ס"ק נ"ו ובסי' קל"ב ושאני גט דאפשר בגט אחר. וכיון דבמקום עיגון סמכינן לפסוק כרבא ע"כ סמכינן דזה מקרי מוכח מתוכו. א"כ לפ"ז אף בלא נכתב שם אבי האיש רק אבי האשה ג"כ הוי מוכח מתוכו משום דלא חיישינן דלמא יש עוד יצחק דיהיה לו אשה כשמה ושם אביה כמותה. דהא התם ביבמות דלא חיישינן לתרי יצחק הוי בשמו לבד דלא שייך התם לברר מחמת שם אשתו. וע"כ ברור ופשוט דאם נכתב שם אבי האשה דמהני לצאת דין דמוכח מתוכו כמו בכתב שם אבי האיש ג"כ:

ג

אך באה"ע סי' קל"ו סעי' ו' כתב הרמ"א דאם שמות המגרשים שוים דיכתבו סי' דלא מהני מה שאין שמות נשותיהם שוות דיש לחוש שמא קידש אשה במק"א. וכמש"כ הב"ש שם ס"ק ד' וס"ק ה' בשם ש"י ולא הוי מוכח מתוכו. ועיקר סברת הב"ש תמוה במש"כ לחוש שמא נשא אשה במק"א ועבר על חר"ג דמנ"ל זה הא י"ל דאוקי על חזקת כשרות. אך ממנחות (דף ג' ע"א) דאי' התם גבי מחשבה דמנכרא לא פסלא רחמנא דקדשים קלים ששחטן בדרום לירצו דמעשיהם מוכיחים כו' אמרי קדשי קדשים הוא ומעבר הוא דקעבר ושחט להו בדרום. אלמא דאמרינן דמקרי אינו מוכח משום די"ל דעבר על איסור מה"ת. כש"כ דנימא דמקרי אינו מוכח די"ל דעבר על חר"ג דהוי מדרבנן. אך לפמש"כ התוס' התם בד"ה לא שנא אמר עלי כו' בתי' הא' שכתבו שם די"ל דטעי יש לדחות למש"כ משום דנ"ד האיסור ברור שאסור לישא שתי נשים. אך לתי' הב' שכתבו שם אתי שפיר מש"כ להוכיח כסברת ש"י הנ"ל:

ד

ומבואר בהרמ"א והב"ש והש"י דאף דשמות נשותיהם אינן שוות דעכ"ז מקרי אינו מוכח מתוכו. ומשמע אף בהזכיר שם אבי האשה ג"כ הוי אינו מוכח מתוכו דאל"כ למה הצריך לכתוב סי' הא סגי אם יכתוב שם אבי האשה אע"כ מוכח דזה אינו מספיק. וקשה הא כבר נתבאר דאין שום מעלה בין אם כתוב שם אבי האיש ואבי האשה ביחד בין אם יכתוב שם אבי האשה לבד דממנ"פ אם חיישינן לב' יוב"ש דאז אף אם יהיה בירור משמו ושמה ביחד ג"כ עדיין יש לחוש ולא הוי מוכח מתוכו. ואי נימא דלא חיישינן לב' יוב"ש א"כ משמה ושם אביה יבורר דיהא מקרי מוכח מתוכו. אך י"ל דשפיר כתב הרמ"א משום דהא שיטת הרמב"ן והרשב"א והנימוקי יוסף לתרץ שלא יסתרו מהא דיבמות לגיטין הנ"ל משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה דר מעיקרא. וגט הנמצא שלא במקום כתיבה לא שייך כאן נמצא כאן היה אבל בנמצא במקום כתיבה אמרינן כאן נמצא כאן היה. והובא שיטתם בב"ש סי' י"ז ס"ק נ"ו. וגם לדידן מוכח דקיי"ל דאמרינן כאן נמצא כאן היה דר מעיקרא כדמוכח בחו"מ סי' מ"ב סעי' י"ד גבי הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל כמבואר סוף כתובות וע"כ הטעם משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה דר מעיקרא ונשתעבד למטבע אותו העיר ועי' בהר"ן סוף כתובות אלמא דמוציאין ממון ממוחזק בסברת כאן נמצא ועי' בח"מ סי' ס' וסי' ק"י וקצרתי. אלמא דסברת כאן נמצא הוי בירור אלימתא כש"כ דמהני נגד חזקת א"א ובמק"א הארכתי בזה. ולפ"ז י"ל דשמו ושם אביו לא מהני לצאת ידי מוכח מתוכו משום דחיישינן לב' יוב"ש אף דלא הוחזקו. אך שמו ושם אביו ועירו מהני כמבואר בסי' י"ז:

ה

ולפ"ז י"ל דעיקר הבירור דמוכח מתוכו הוי רק משום שם הבעל דהא העדים צריכים להכיר שם הבעל ושם של אשתו דכך הוא שמה כמש"כ הב"ש בסי' ק"כ ס"ק ד'. ובשמו דהבעל שפיר מוכח מתוך הגט דהא מעידים על שמו ושם אביו. ואף דהאידנא אין כותבין שם מקום דירתם עכ"ז הא כותבין מקום הכתיבה. ואמרינן כאן נמצא כאן היה דר מעיקרא והוי כמו שמעידים על שם עירו. ושמו ושם אביו ושם עירו מהני. אבל בלא נכתב שם אבי האיש או בהוחזק ב' ששמותיהם ושם אביהם שוים דאז לא מהני מה שנכתב אבי האשה משום דחיישינן שמא יש עוד יוסף דנשא אשה אחרת ששמה ושם אביה דומה לשם אשה זו במקום אחר. דכמה יוב"ש איכא בעולם דהא חיישינן לשני יוב"ש דלא הוחזקו. ושם עירה לא שייך בזה משום דהא העדים אינן מכירים רק שם האשה ששמה ושם אביה הוי כמו שנכתב בגט. ושפיר חיישינן שמא לכן כתבו העדים לה הגט משום דידעו דיש להמגרש אשה ששמה ושם אביה הוא כמו שנכתב ואשתו באמת היא במקום אחר. רק כיון דיודעים דיש לו אשה ששמה כשם הנכתב בגט ע"כ סמכו שפיר וכתבו לה הגט. ולא שייך בזה לומר כאן נמצא כאן היה דהא י"ל דלא היתה לפני העדים כלל רק יוסף הנ"ל ממטי גיטא לאשה אחרת דלאו אתתי' כמבואר בב"ב (דף קס"ז). ושמה ושם אביה לחוד בלא שם עירה הוי כמו הוחזקו לשיטת הרשב"א והנ"י הנ"ל דאף במקום עיגון חיישינן בלא שם עירו. וע"כ שפיר חשש הרמ"א בסי' קל"ו להחמיר ולחוש אע"פ שאין שמות הנשים שוות כנ"ל. ומה"ט הנכון עם הנו"ב דמצריך להזכיר שם אבי האיש כדי שיהיה מוכח מתוכו ואליבא דר"מ דע"ח כרתי ע"ש:

ו

אך גם זה יש לדחות דהא חזינן דאם בא הזוג להתגרש אף בבאים ממקום שדרים למקום כתיבה דלא שייך בזה לומר כאן נמצא כאן היה דר מעיקרא ואפ"ה קיי"ל דאין כותבין שם מקום דירתם. וקשה הא לא הוי מוכח מתוכו דהא לשי' כמה פוסקים חיישינן לשני יוב"ש בלא הוחזקו בלא שם עירו אף במקום עיגון. וע"כ מוכח דאף דחיישינן לשני יוב"ש עכ"ז מקרי מוכח מתוכו כמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ד ע"ב) בד"ה בעדי מסירה כו' שהקשו דלמאן דחייש לשני יוב"ש א"כ לר"מ יפסלו כל הגיטין דלא משכחת שום גט שיהא מוכח מתוכו ותי' משום דדוקא בגט הנמצא הוא דחיישינן שמא מאחר נפל. אבל חשוב שפיר מוכח מתוכו כיון דלא הוחזקו אלא שוירי א' ויוב"ש א' עכ"ל התוס'. ולכן אף דחיישינן לשני יוב"ש בלא הוחזקו וכשיטת הרמב"ן ורשב"א והנ"י דשאני הא דיבמות משום דאמרינן כאן נמצא כו' עכ"ז למוכח מתוכו מהני זה. ע"כ ה"ה אף בלא נכתב שם אבי האיש רק אבי האשה דג"כ מקרי מוכח מתוכו משום דלא חיישינן לגבי מוכח מתוכו לזה דשמא היה איש אחר ששם אשתו כשמה בשם אבי' דלגבי מוכח מתוכו סמכינן ע"ז ודוקא בגט הנמצא חיישינן כמש"כ התוס'. ולחלק דדוקא לשני יוב"ש ושמות נשותיהם שיהי' שוים דלזה ביחד לא חיישינן אבל לשני יוב"ש לבד חיישינן דכבר נתבאר דמוכח דלא מחלקינן בזה:

ז

אך בעיקר סברת התוס' הנ"ל אין דבריהם מובנים לי כלל במש"כ לחלק דדוקא בגט הנמצא חייש לשני יוב"ש. דאי נימא דכוונתו הוא מחמת דבנמצא אמרינן נפל איתרע כדאי' בפ"ק דב"מ ולכן חיישינן לשני יוב"ש. אבל היכא דלא איתרע לא חיישינן לב' יוב"ש דז"א סברא כלל משום דדוקא היכא דיש חשש פרעון וחשש זיוף אמרינן כיון דנפל איתרע אבל בהא דלקמן (דף כ"ז) דחייש שמא מאחר נפל הגט דלא הוי שום חשש זיוף ושקר וכמש"כ התוס' שם בד"ה מעולם לא חתמנו כו' דלא חיישינן שמא יקלקלה כו' וכמש"כ שם בד"ה כיון במקום כו' דידעינן דמזה יוב"ש נפל כו' ע"ש בסוגיא. ורק החשש הוא שמא מאחר נפל ג"כ ושמא סבור על גט אחר דהוא שלו כמש"כ שם התוס'. א"כ איך שייך בזה לומר סברא דנפל איתרע כיון דלא הוי שום חשש זיוף ושקר. ועוד תקשה לאביי דס"ל ביבמות (דף קט"ו) דחיישינן לשני יצחק ר"ג בעובדא דאספמיא. והא התם לא שייך לומר נפל איתרע דהא לא הוי התם שום נפילה ואפ"ה חשש אביי לשני יצחק ר"ג א"כ תקשה לאביי יפסלו כל הגיטין לר"מ דהא אינו מוכח מתוכו כקושית התוס' הנ"ל. והא ודאי דלמאן דחייש לשני יצחק ושני יוב"ש דחייש לשני שוירי דהוא שני עיירות לפמש"כ הב"ש בסי' קל"ב ס"ק ד' דלא כהרמ"א ע"ש. וליכא לתרץ דנפל שאני דאתרע דהא אביי חשש אף היכא דלא שייך נפל איתרע. ועוד דהא הרא"ש בגיטין פ"ג סי' ג' וש"פ הקשו דברי הרי"ף אהדדי ולא כתבו לחלק משום דנפל איתרע שאני. אלא ודאי כמש"כ דלא שייך כלל התם סברא דאיתרע כנ"ל ודברי התוס' הנ"ל צ"ע לכאורה:

ח

וי"ל דכוונת התוס' הנ"ל משום דהא קיי"ל בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין שם האיש והאשה כדאי' בגיטין (דף ס"ו) ובאה"ע סי' ק"כ. והטעם משום דלא חציף אינש לשנות שמו או משום דלא חציף אינש ליתן גט לאשת חבירו ועיקר החשש דתקנו להכיר שם האיש ואשתו דדלמא יתן הגט לאשת חבירו לא הוי רק מדרבנן. ע"כ לגבי מוכח מתוכו סמכינן על דאורייתא דמה"ת לא חיישינן לזה אבל בגט הנמצא חיישינן שפיר לשני יוב"ש דדלמא יוב"ש אחר כתב לאשתו. אבל גבי מוכח מתוכו דתפיסתה מוכחת שקיבלה הגט מבעלה כמו דקיי"ל בב"ב (דף קע"ג) גבי האי שטרא דהוי כתוב ביה לויתי ממך מנה ובשארי דוכתי. ושני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים ג"כ מה"ט. ועיקר החשש שמא גירשה אחר ששמו כשם בעלה ולזה כיון דמה"ת לא חיישינן לזה שאיך יחציף אינש לגרש אשה אחרת על שם אשתו רק מדרבנן חיישינן ע"כ סמכו בזה שלא לחוש גבי מוכח מתוכו לזה החשש. אך עדיין צ"ע דתקשה עדיין קושית התוס' הנ"ל דלמאן דס"ל דחיישינן לשני יוב"ש בלא הוחזקו דאיך כותבין שטר על יוב"ש דאף דלא הוחזקו ג"כ חיישינן לשני יוב"ש ואף דכותבין שם העיר עכ"ז מבעי לן למיחש שמא יש בעיר שנכתב ג"כ עוד יוב"ש אחר א"כ יופסל השטר משום דהא לא הוי מוכח מתוכו דכ"ז דלא נתברר דליכא יוב"ש אחר הוי עדיין אינו מוכח מתוכו דהא צריך בירור דהוא לוה המעות ולא אחר כשמו. ובב"ב (דף קע"ב) במשנה שם משמע דדוקא בהוחזק שני יוב"ש אין מוציאין שט"ח עליהם אבל בלא הוחזקו אז שפיר כותבין שט"ח וגובין ממנו ולא אמרינן הא לא הוי מוכח מתוכו דהא צריכין אנו לברר דליכא יוב"ש אחר בעיר זו. ובח"מ סי' מ"ט מבואר דבעינן בשטרות ג"כ מוכח מתוכו ע"ש. ולזה לא שייך תי' התוס' הנ"ל לפמש"כ בכוונת התוס' הנ"ל:

ט

וע"כ נראה לפע"ד פשוט דכוונת התוס' הוא ע"פ מש"כ התוס' בב"מ ספ"ק (דף כ') בד"ה איסורא מממונא כו' דלשני יוב"ש לא חיישינן רק מדרבנן. וכמש"כ בירושלמי גיטין פ"ג ה"ג דמשום חומר שהחמירו בעריות חששו לב' יוב"ש. ע"כ לגבי מוכח מתוכו סמכינן על מה דמה"ת לא חיישינן לב' יוב"ש. אבל בגוף הענין לחוש שמא נפל מאחר וכה"ג חיישינן מדרבנן. עכ"פ יהיה איך שיהיה בכוונת התוס'. אין אני רואה שום חשש אם לא כתבו שם אבי המגרש רק אבי המתגרשת לבד לפי דגם ע"פ כתיבת שם אבי המתגרשת סגי דיהיה עי"ז מוכח מתוכו. ואפשר הא דאה"ע סי' קל"ו שאני דזהו לכתחילה בעלמא אבל מחמת מוכח מתוכו דבעינן לר"מ לעיכובא מספיק באם כתבו שם אבי האשה לבד:

ענף ב

י

עוד נלע"ד מלתא חדתא מה שהורוני מן השמים בעז"ה והוא דהיכא דהעדים נסתפקו בשם אבי האיש ובשם אבי האשה איך הוא וע"כ לא כתבו שם אביהם של האיש והאשה משום דלא מצי לכתוב השם דהא נסתפקו איך הוא שמם דאז גם לר"מ דבעי מוכח מתוכו סגי בכתבו שם האיש והאשה לבד. והוא דהא יש להקשות לפמש"כ התוס' בשיטת ר"מ דס"ל דבעינן מוכח מתוכו מגיטין (דף ל"ד) דאי' שם בראשונה היה משנה שמו ושמה והתקין ר"ג הזקן שיהא כותב כל שם שיש לו מפני תיקון העולם. ופי' כל הראשונים משום חשש לעז פסול בכתב רק שם מקום כתיבה דמה"ת כשר רק מדרבנן פסול שלא יוציאו לעז לומר דאחר גירשה. וכן כתבו התוס' בגיטין (דף כ') בד"ה הא בעינן שמו ושמה כו' וברא"ש שם והר"ן. ובגיטין (דף פ') על משנה דשינה שמו ושמה כו' וכ"כ הב"ש סי' קכ"ט ס"ק ה'. ויש להקשות דמפני מה מהני בכתב רק שם מ"כ לחוד מה"ת לר"מ דס"ל דבעי מוכח מתוכו כמש"כ התוס' (בדף כ"ב ודף כ"ד) דלכן ס"ל בשני יוב"ש דהוחזקו דיכתבו סי' כדי שיהא מוכח לכל הרואה את הגט דנתגרשה מבעלה משום דנולד לנו ספק איזו יוב"ש גירשה וצריכים ע"ז לברר ע"פ בירור זולת השטר. ולא הוי מוכח מתוך הגט לבד לכל הרואה את הגט דנתגרשה מבעלה. א"כ ה"ה בנ"ד דבמקום נתינה קורין לו בשם אחר לא בשם הכתוב בגט א"כ הא לא הוי מוכח מתוכו בעת נתינה. דהא הגט לבד לא מהני בלא בירור כמש"כ הר"ן שם במשנה הנ"ל דמתחילה היו צריכים הב"ד של מקום נתינה לקבל עדים שכן הוא נקרא במדינת הים ע"ש. ואין לומר דכיון דניכר מתוך הגט דזהו גיטה להאנשים המכירים בשמו שבמקום כתיבה דמקרי שפיר מוכח מתוכו. דא"כ תקשה גבי ב' יוב"ש ג"כ לימא הכי דהוי מוכח מתוכו להאנשים היודעים דלא זזה ידם מתוך יד של יוב"ש הב' ביום שנכתב הגט:

יא

וכן מוכח בסי' ק"ל סעי' ז' דאמרינן דאם שייר מקצת הגט וכתבו בדף הב' כשר והוא שיהא ניכר שלא נזדייף אבל אם לא ניכר פסול אך אם יש עדים דמעידים דלא נעשה הזיוף ונמסר לה בפני עדים כשר. ומבואר שם בשם הרב המגיד דדוקא בע"מ כשר כשיש עדים שלא נזדייף אבל בע"ח לא מהני דכיון דאינו מוכח רק להעדים דמעידים דלא נעשה זיוף לא מהני משום דבעי שיהא מוכח לכל מראיות השטר לבד בלא שום בירור אחר. וכיון דצריך עוד בירור זולת הגט שכן שמו במ"כ. א"כ קשה אמאי כשר מה"ת בכתב רק שם מ"כ לחוד קודם תקנת ר"ג הזקן. דמה חילוק הוא במה שצריכים לברר דזהו יוב"ש גירש או דכך שמו דנולד לנו ספק להגט איזהו יוחנן גירשה אם בעלה נקרא בשם זה במדינת הים או דלא נקרא כך שם ואחר גירשה דהא עכ"פ לא מהני גיטה לברר בלא בירור זולתו. א"כ קשה דהא בעת נתינה דאז הוא גמר הגט חסר פרט זה דמוכח מתוכו דהא מפרטי הגט הוא דיהא מוכח מתוכו. וכמו כן יש להקשות על כל הגיטין הבאין ממדינת הים שאין מכירין שמו כלל כאן במקום נתינה. ואין לומר דר"ג ס"ל כר"א דעדי מסירה כרתי ולא בעי מוכח מתוכו. דהא התוס' כתבו לעיל (דף כ') דפסול שינה שמו מיירי בכתבו שם יהודה בגליל ואינו פסול רק מדרבנן אף דמיירי התם אליבא דר"מ. וכ"כ התוס' (דף פ') דשינה שמו מיירי במי שיש לו שני שמות א' במקום כתיבה וא' במ"נ. ומיירי התם אליבא דר"מ. וקשה דיפסל מחמת דאינו מוכח מתוכו דיפסל מה"ת. וכן מוכח בגיטין (דף ל"ו ע"א) על תקנת ר"ג הזקן דהתקין שיהיו העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם דמקשה הגמ' מפני תיקון העולם דאורייתא היא דכתיב וכתב בספר וחתם כו' רב יוסף אמר אפילו תימא לר"מ התקינו שיהי' מפרשין שמותיהם בגיטין מפני תיקון העולם כדתניא כו' דמשמע מזה דר"ג הזקן סבר כר"מ דע"ח כרתי א"כ קשה דיפסל מה"ת בראשונה דהי' משנה שמו שלא היה כותב רק שם מ"כ לחוד משום דבעי מוכח מתוכו א"כ למה לר"ג לתקן דיפסל מפני תיקון העולם משום חשש לעז. דבל"ז אף קודם התקנה שלו היה להיות פסול מה"ת משום דבעי מוכח מתוכו:

יב

ע"כ נראה לענ"ד לומר דבר מחודש והוא דעיקר מה דאמרינן דבעי מוכח מתוכו לכאורה קשה דמנלן הוא דבעינן מוכח מתוכו דאטו הילכתא גמירי לה. וע"כ נראה לי דהוא בגדר מאי דקיי"ל דבר ולא חצי דבר. דאם שני עדים מעידים לפנינו ומחוסר עוד עדות להם דבלא עדות זולתם אין מועיל דבריהם ע"כ אין בהם ממש כמבואר בב"ב (דף נ"ו) וב"ק (דף ע'). וה"ה בשטר דסמכינן על ע"ח דחתימתם הוי הגדתם דכמי שנחקרה עדותם בב"ד. דלא עדיף מאלו הגידו בפיהם לפני ב"ד דאם לא הגידו על דבר שלם רק מחוסר עוד עדות בב"ד דרחמנא פסלה אותם. וה"ה כשמגידים בשטר דיוב"ש גירש אשתו ואינם מגידים איזהו יוב"ש גירש וצריכים עוד עדות להם דלא יוגמר מפיהם דבר שלם דרחמנא פסלה אותן כיון דמהגדתם לבד אינו מועיל עדותם ע"כ לא מהימני. ואף שהעדים יודעים ענין שלם עכ"ז כיון דאינן מעידים רק על חצי ענין ע"כ הוי חצי דבר. דעיקר תלוי בעת הגדתם לפני ב"ד דאינם נאמנים רק כשיוצא מהם דבר שלם. ולכן אף דיש כת א' דמעידים דאותו היום שנכתב הגט לא זזה ידם מתוך ידו עכ"ז כיון דמשטר דזהו הגדתם אינו מוכח זה ע"כ לא מהימני. ועפ"ז ניחא קושית הנו"ב במ"ת סי' קי"ג שהקשה דאמאי לא בעינן מוכח מתוכו לר"א כמו לר"מ דהא וכתב לה פירושו לר"מ החתימה ולר"א הכתיבה א"כ אמאי לא יהיה כתיבה לר"א כמו חתימה לר"מ. ולפמש"כ ניחא דעיקרו הוי משום דבר ולא חצי דבר א"כ ז"א אך בעדי חתימה דזהו הגדתם בעת שחתמו על השטר דהא אינן צריכין להתקבל עדותן בב"ד יותר דמיד שחתמו הוי כנחקרה עדותם לכן בעינן שיעידו על דבר שלם. אבל ע"מ לר"א דהא בעת שרואין אזי רואין ענין שלם ובעת שיגידו מעידין אז על דבר שלם. ולכן בכתיבה לא שייך חצי דבר. ואף דזהו מלתא חדתא שלא העירו מזה הסברא שום אחרון כלל. עכ"ז נראה לי ברור דהיינו מטעם דכשיבא השטר לב"ד לא יגמרו ענין שלם על פיהם:

יג

ומה"ט ניחא הא דכל הגיטין הנשלחים ממדינת הים לכאן שאין מכירים שמו כלל במ"נ דכשר אף אליבא דר"מ. ובודאי בעי בעת הנתינה דאז הוא גמר המסירה דיהיה אז מוכח מתוכו. ובפרט לפמש"כ דהוא מדין חצי דבר. א"כ לפמש"כ הר"ן בפ' המגרש דע"ח מהני משום דע"ח מעידים על המסירה דתפיסתה מוכחת עליה. א"כ בעינן דבעת נתינה יעידו על דבר שלם. א"כ קשה הא בעת הנתינה אינו מוכח מתוכו. ולפמש"כ ניחא משום דהא שיטת הרשב"ם והובא בב"ק (דף ע') ובב"ב (דף נ"ו) דחצי דבר תלוי באם שהיו יכולים לראות יותר ולא ראו יותר אז הוי חצי דבר. אבל באם לא היו יכולים לראות יותר אזי מקרי דבר שלם. אף דאין מועיל עדותם רק להצטרף לעדות אחרת דכיון דלא היו יכולים לראות יותר הוי לגבם דבר שלם. דהא לא היו יכולין לתקן כלל דנאמר דשיירו קצת דהוי חצי דבר. א"כ ה"ה לשיטת הסוברים דבעינן מוכח מתוכו אינו שייך אך באם שהיו יכולין לברר ולתקן שיוגמר כל הענין ע"פ. כגון בשני יוב"ש היו יכולין לכתוב סימן זקינו ואף שאינם יודעים הא היו יכולין לישאל ע"ז. והא שם אביו נהגו לכתוב ע"פ עצמו כמבואר סי' ק"כ. ועוד דהא זה הוי דבר קל דהא ג"כ אשה מהימנא כדלקמן. דכיון דהיו יכולין לברר זה ולא תקנו זה בראייתם כדי שיהיו יכולים להגיד על דבר שלם לכן הוי כמו חצי דבר. אבל בשולחים גט למדינה שאין מכירין אותו כלל דמה היו יכולין לראות יותר כדי שיהיו יכולין להגיד על דבר שלם. א"כ כיון דלא היו יכולין לראות יותר כדי שיגידו על דבר שלם לכן כשרים ונאמנים. אך להסוברים דלא בעי גם לר"מ דיהיה מוכח מתוכו יש לומר דמחלקינן לבין הך ובין חצי דבר משום דבשטר עכ"פ בעת שחתמו היו יודעין ענין שלם אבל בחצי דבר מעולם לא ידעו ענין שלם. אך באמת הוא דוחק דהא בחצי דבר ודאי אפילו ראו הדבר שלם ושכחו אחר זמן חצי דבר ואינם זוכרים רק חצי דבר ודאי דפסול. כמש"כ הנתיבות סי' מ"ט ס"ק כ"א משום דמהגדתם אינו רק חצי דבר וה"ה בזה. ובפרט למאן דס"ל בסנהדרין (דף ל') דמקשינן הגדה לראי' ולכן כמו דאם היה הראיה על חצי דבר אינו מועיל דה"ה אם היה הגדה על חצי דבר ג"כ לא מהני. ועוד דהא הך ע"פ שנים עדים יקום דבר קאי בין על הגדה וראיה ובכתבו על דבר המזדייף י"ל ג"כ דהא היו יכולין לכתוב על דבר שאינו מזדייף שיוגמר דבר שלם ע"פ דזהו הגדתם כנ"ל. כן נלע"ד בסברתם:

ענף ג

יד

ולפ"ז נראה לענ"ד לומר דפסול דמוכח מתוכו לא שייך רק באם שצריך להשטר עוד שם עדות. אבל באם שא"צ להשטר רק גילוי מלתא בעלמא שפיר מקרי מוכח מתוכו משום דחצי דבר לא שייך רק באם שצריך להשטר שם עדות. אבל באם שא"צ להשטר רק גילוי מלתא בעלמא לא מקרי חצי דבר דבחצי דבר לא שייך רק באם שצריך עוד שם עד להם דאזי אמרינן מי יימר דמזדקקי ליה תלתא כדאי' בקידושין (דף ס"ב) משום דצריך ב"ד לקבלת עדות. אבל במקום דלא בעי דיתקבלו עדותו בב"ד דחד מהימן ואף אשה מהימנא כמו שיתבאר. בזה שפיר מקרי מוכח מתוכו דהא מי שרואה את השטר אף חוץ לב"ד כשיבוא אליו אף אחד ואף אשה חוץ לב"ד יתברר הדבר ע"פ שטר לבד. א"כ שפיר מקרי מוכח מתוכו. וראיה לזה מהא דגיטין (דף ס"ג ע"ב) תוס' ד"ה אפילו הן כו' שכתבו דלא מקרי חצי דבר שני הכתות משום דכיון דעדי אמירה ל"צ לעדי קבלה דהא שליש נאמן כו'. א"כ עדיין קשה דהא עכ"פ בעיא לאמירת השליש ועדיין מקרי חצי דבר. אע"כ מוכח דכיון דהא שליש נאמן ואף קרוב ואשה נאמנין לכן לא מקרי חצי דבר. דהא ודאי דשליש נאמן אף חוץ לב"ד דהא הימנותיה מדין מיגו ולא מדין עד כדמוכח בגיטין (דף ס"ד) דמקשה הגמ' התם אמאי ליהמניה לשליש וכו' תינח אמרה אבל קיבל למה לי. ופי' התוס' שם בד"ה תינח בפנינו אמרה דכתבו דלמה לן בפנינו קיבל לא היה צריך אלא לעדים שראוהו בידו שלם עכ"ל מוכח להדיא דשליש מהימן אף חוץ לב"ד ולכן אף שצריך לנאמנות השליש עכ"ז לא מקרי חצי דבר:

טו

וכן מוכח מסדר חליצה דאי' שם דעל שנים בעינן שיהי' שני עדים מעידים ועל שערות אף אשה מהימנא. אע"ג דבשו"ע אה"ע סי' קמ"ב מחמיר לחוש בחצי דבר אף לשיטת הרי"ף בפירוש חצי דבר. וע"כ מוכח דכיון דאף אשה מהימנא. וכללא הוא דבמקום דאשה מהימנא אף עד מפי עד מהימן כדפסקינן בבכורות (דף ל"ו) דבמקום דאשה כשרה אף עד מפי עד כשר. [ויש לעיין מזה על הך דיעה דס"ל באה"ע סי' ז' דבשבוי' אשה מהימנא ואפ"ה עד מפי עד פסול ואכמ"ל]. ובסי' י"ז באה"ע בח"מ ס"ק ע"ח כתב דהיכא דעד מפי עד מהימן לא בעינן לקבל עדותו בב"ד דהא העד הראשון לא הגיד עדותו בב"ד ואפ"ה מהימן. וה"ה בחצי דבר בחליצה ושליש דלא בעינן לקבל עדותו בב"ד לא מקרי חצי דבר כנ"ל. ועפ"ז נראה ליישב מה שהביא הט"ז באה"ע סי' קמ"ב ס"ק י"א בשם הד"מ דכתב בשם גאון א' באחד שהיה חושש שבמקום נתינה לא יהיו עדים המכירים אשתו לכן גבה עדות במקומו שבת ראובן היא אשת שמעון המגרש ובמקום נתינה לא הוצרכו להעיד רק שהיא בת ראובן. ותמה הד"מ דהא הוי חצי דבר. ולפי מה שכתבתי ניחא דודאי להעיד שהיא בת ראובן אף אשה מהימנא כמבואר ביבמות (דף ל"ט) דלהכיר אחיו של מת אינו רק גילוי מלתא. וה"ה כאן לא מקרי מחוסר מעשה כלל לומר דהוי חצי דבר דהא אינו רק גילוי מלתא בעלמא כנ"ל. וכן מוכח ברדב"ז ח"א סי' ל"ו דבמקום דא"צ רק גילוי מלתא מהימן אף חוץ לב"ד:

טז

וכיון דנתבאר דבמקום דא"צ רק לגילוי מלתא ואף אשה מהימנא מקרי שפיר מוכח מתוכו. א"כ ניחא הקושיא הנ"ל דלכן כשר בכתב שם מ"כ לחוד מה"ת אף אליבא דר"מ כדמוכח מרב יוסף בגיטין (דף ל"ו) מצינן לומר דס"ל ר"ג כר"מ ואפ"ה אינו פסול רק מדרבנן וכמש"כ התוס' וכל הפוסקים כנ"ל משום דכיון דקיי"ל ביבמות (דף ל"ט) דאף אשה מהימנא בהכרת אחיו דגילוי מלתא בעלמא אף שזה הדבר לא יגולה במקום קרוב רק במקום רחוק אפ"ה ע"א מהימן משום דעביד לגלויי לא משקרי ביה אינשי. וכמבואר בר"ה (דף כ"ב) דבא א' בסוף העולם ואמר דקדשו ב"ד את החודש דנאמן כמש"כ הטור האבן שם או כמו שפי' הרי"ף ביבמות (דף ל"ט) הטעם דנאמן להעיד על הכרת אחיו והובא בג"פ סי' ק"כ ס"ק י"ד. ולכן כיון דנאמן להעיד אף אשה שכך שמו במדה"י ע"כ לא מקרי חצי דבר וכיון דלא מקרי חצי דבר ע"כ אינו פסול מחמת מוכח מתוכו בכתב רק שם מ"כ. ושפיר כתבו כל הפוסקים דבכתבו רק שם מ"כ אינו פסול רק מדרבנן. וכדמוכח לרב יוסף דס"ל דר"ג מצי ס"ל כר"מ ואפ"ה אינו פסול מה"ת בכתב רק מקום כתיבה. ובאמת למאן דס"ל ביבמות (דף ל"ט) דע"א אינו נאמן להעיד על הכרת אחיו י"ל דמוכח מזה דר"ג הזקן ס"ל כר"א דע"מ כרתי. וכשיטת רבה בגיטין (דף ל"ו) ע"ש. וגם יש לחלק ביניהם. ואף שהר"ן כתב בפ' השולח שהיו צריכים ב"ד של מקום נתינה לקבל עדים שכן שמו במדה"י עכ"ז הא מצינו באה"ע סי' קמ"ב ובת"ה סי' רל"ח ובט"ז שם דלשון עדים שייך אף על עד א' וקרוב וכה"ג וכמש"כ הרא"ש בפ"א דב"מ א"כ ניחא הקושיא הנ"ל:

יז

אך לכאורה יש סתירה לזה הכלל שכתבתי בעז"ה דהיכא דע"א מהימן ואף חוץ לב"ד דלא מקרי חצי דבר. דהא בב"ק (דף ע') בתוס' ד"ה למעוטי כו' שכתבו בשם ר"י שכתב להוכיח מהא דגיטין דשנים שיאמרו בפנינו קיבל וקרע דלא חשוב כה"ג חצי דבר דאף למ"ד שליש נאמן מ"מ כיון שצריך שנראה הגט בידו חצי דבר כו' ע"ש. אלמא דזה מקרי חצי דבר אף דמהני הגדת השליש. ובודאי הגדת השליש מועיל אף חוץ לב"ד. א"כ לכאורה הוא סתירה למה שכתבתי דהיכא דחד מהימן לא הוי חצי דבר:

יח

ולאחר העיון נראה דאין מזה סתירה כלל משום דהא הך משנה דגיטין דשנים אומרים בפנינו קיבל וקרע כו' מיירי בגט שאין עדים חתומים עליו כמש"כ התוס' בגיטין (דף ס"ד) בד"ה ר' אלעזר כו' ע"ש. א"כ לפ"ז שפיר כתבו התוס' בב"ק דמקרי חצי דבר שכיון שצריך שנראה הגט בידו כו' וכוונתם דכיון שצריך שנראה הגט בידו דהא שליש לא מהימן רק כשחתומים עליו עדים אבל באין עדים חתומים לא מהימן שליש דהא לא היה בידו מעולם מיגו כמבואר בסי' נ"ו בח"מ. וע"כ אף דשליש מהימן עכ"ז מקרי חצי דבר דהא שם דמיירי שאין עדים חתומים לא מהימן השליש בכה"ג. ושפיר צריכי עדי אמירה לעדי קבלה ולכן מקרי חצי דבר ושפיר הוכיח מזה הר"י דכיון דלא היו יכולים לראות יותר מקרי דבר שלם. אבל באמת י"ל דגם התוס' בב"ק ס"ל הכלל שכתבנו דבמקום דחד מהימן לא מקרי חצי דבר וכמש"כ להוכיח מתוס' גיטין הנ"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן וכמו שהוכחתי מסדר חליצה הנ"ל:

יט

ושיטת התוס' בגיטין (דף ס"ג) שכתבו דכיון דעדי אמירה לא צריכי לעדי קבלה דשליש מהימן לא מקרי חצי דבר אף דאין עדים חתומים דלא מהימן שליש בזה. אפ"ה שפיר כתבו התוס' משום דס"ל להתוס' בגיטין דכיון דהי' יכול להיות פועל יוצא מהם בעת שרואין עדי אמירה שעושה אותו האשה לשליח קבלה דהיה יכול להיות באיזה אופן מהם דבר שלם. דמקרי דבר שלם אף שלבסוף נתבטל ונעשה איזה ענין וסיבה שאין יכול לצאת מפיהם דבר שלם בלתי הצטרפות עוד כת א' אפ"ה כיון שהיה יכול להיות באיזה אופן שיצא מהם ענין שלם לא מקרי חצי דבר. וכמש"כ התוס' בגיטין שם בלשונם בזה"ל וזהו כיון דאם אין שלשתן בעיר לא צריכי עדי אמירה לעדי קבלה כולי דבר הוא עכ"ל התוס' שם. אלמא דמוכח להדיא דס"ל כיון דהיה יכול להיות איזה ענין שיצא מהם דבר שלם מעדי אמירה אף דעכשיו לא מהני עדותן בלא שום הצטרפות לכת א' אפ"ה מקרי דבר שלם כנ"ל. אבל התוס' בב"ק לא ס"ל הסברא הנ"ל וע"כ אין שום סתירה להכלל שכתבתי:

כ

ואין להקשות דא"כ שני עדים דמעידים על שער א' בגבה דלא מהני הא חזי עדותן להצטרף לעד א' שיעיד שיש לה שער בכריסה דאף אשה מהימנא בזה. ז"א קשה משום דאם נשרו השערות לא מהימן ע"א רק באם לא נשרו אז מהימן ע"א ונשים משום דמצי לגלויי בקל. וכ"ז דמצי לגלויי לא בעינן שני עדים שיעידו על שער שבגבה ולא צריכים לשני עדים רק בחשש אם נשרו כעת השערות ובזה לא מהימן ע"א רק בעינן שני עדים ע"כ מקרי שפיר חצי דבר וברור ופשוט:

כא

וע"פ מש"כ ניחא בעז"ה מה שהקשיתי מתחילה בכוונת התוס' בגיטין (דף כ"ד) בד"ה בעדי מסירה כו' דאיזה סברא הוא לחלק בין גט הנמצא לענין דמוכח מתוכו כמו שהארכתי לעיל בכוונת התוס'. אך לפמש"כ כעת בעז"ה בכוונת דמוכח מתוכו דהוא מחמת חצי דבר דכיון דהיו יכולים לתקן זה ולא תקנו שיצא מפיהם דבר שלם ע"כ הוי חצי דבר. א"כ אין לפסול מחמת זה רק היכא דיכולים לתקן זה. אבל היכא דאין יכולים לתקן זה החשש כיון דלא הוחזק יוב"ש אחר רק דחיישינן לשני יוב"ש ולשני שוירי אף בלא הוחזקו א"כ מה היו יכולים העדים לתקן בזה דאף אם יכתבו שם אבי זקנו ג"כ יש לנו עדיין לחוש וכמש"כ הצמח צדק בסי' נ"ח דאם ניחוש לשני יוב"ש דאזי יש לנו לחוש אף אם יכתבו שם אבי אבותיהם מדורי דורות ואין לדבר סוף. ע"כ כיון שלא היו יכולים לתקן זה החשש דניחוש לשני יוב"ש דלא הוחזקו ע"כ מקרי מוכח מתוכו. ודוקא בהוחזקו שני יוב"ש דאז היו יכולים העדים לתקן לכתוב שם אבי זקנו כדי לצאת מחשש דאורייתא. וכמש"כ לעיל דזהו דבר קל דהא אף אשה מהימנא. וע"כ כיון דהיו יכולים לראות כל העדות ולתקן שיצא מפיהם דבר שלם בלתי שום חשש דאורייתא ע"כ דומה לשנים אומרים א' בגבה דמקרי חצי דבר משום שהיו יכולים לראות ביותר בקל וכמש"כ התוס' בשם ר"י בב"ק הנ"ל להכריע כשיטה הנ"ל. אבל לצאת מחשש דרבנן דחשו לחוש לשני יוב"ש דלא הוחזקו ולזה אין לדבר סוף דאף אם יכתבו זקנו עדיין יש לנו לחוש ואין לדבר סוף לזה וכיון דהעדים לא היו יכולים לתקן זה בראייתם ע"כ אינו פסול משום מוכח מתוכו דלא מקרי חצי דבר. ונכון מאוד בעז"ה בכוונת התוס' הנ"ל להמעיין היטב:

ענף ד

כב

ולפע"ד נראה לכאורה להוכיח מב"ק (דף כ"ד ע"ב) דאמרינן במכירין בעל השור ואין מכירין את השור כו'. דקשה איך מהני שלשה כתות מפוזרין הא כל כת הוי חצי דבר לשיטת הרי"ף דהא אין תועלת מעדותן בלא הצטרפות לכת אחר. אע"כ מוכח כשיטת הרשב"ם דחצי דבר תלוי בהיו יכולים לראות יותר כו'. אך באמת ניחא משום דהא בעת ראייתם להנגיחה היה מועיל עדותן אז אף בלא הצטרפות לשום כת בעולם. ואף שאח"כ שכחו אפ"ה בעת ראייתם היה יכול להיות מועיל עדותן לבד. וכש"כ לפמש"כ התוס' בב"ק בד"ה במכירין בעל כו' דמיירי דנאבד א' מהם. א"כ היה יכול להיות תועלת מכל כת לבד אילו לא נאבד שום שור אצלו. וכבר כתבתי לומר דמוכח מן התוס' גיטין דס"ל דאם היה יכול להיות איזה תועלת יוצא מהם בלא שום הצטרפות דלא מקרי חצי דבר:

כג

ולשיטת הרי"ף שהובא בב"ק בתוס' (דף ע') הנ"ל נראה לפע"ד לתרץ קושית התוס' בב"ק (דף כ"ד) הנ"ל בד"ה במכירין בעל השור כו' שהקשו דאמאי לא משני באין מכירין שור המנוגח או דנגח שור הפקר כו'. והתוס' דחקו לתרץ זה שם בשם ר"י ע"ש. ולשיטת הרי"ף ניחא מאוד משום דבנגח שור הפקר הוי חצי דבר דהא לא מצי להיות תועלת מכל כת רק ע"י הצטרפות כל ג' כתות. דהא בנגח שור הפקר וכו' ובאין מכירין שור המנוגח דשמא הוי הפקר לא הוי שום תועלת בשום אופן בעולם כלל רק לעשותו מועד כשיהא עוד ג' כתות וע"כ הוי חצי דבר. ודוקא בהך גווני דמשני במכירים בעל השור כו' יכול להיות תועלת מכל כת לבד אילו לא נאבד השור אצלו לחייבו בפחות שבשוורים כמש"כ התוס' לכן לא הוי חצי דבר אבל בהפקר הוי חצי דבר ולכן לא משני זה הגמ' ונכון מאד. אך התוס' בשם הר"י דמתרץ תי' אחר אזיל לשיטתו שהכריע בב"ק (דף ע') כשיטת רשב"ם בפי' חצי דבר לכן הקשה שפיר כנ"ל

כד

ומה"ט ניחא לר"מ דמצריך מוכח מתוכו דא"כ בשתוקי ואסופי דכשר באם לא כתבו רק שמו וכמו שמוכיח מזה הרשב"א והובא בנו"ב הנ"ל דהא זה לא הוי מוכח מתוכו. ולפמש"כ ניחא דהוי עיקר דמוכח מתוכו הוא שיטת התוס' והר"י כמבואר בתוס' גיטין (דף כ"ד) בד"ה בעדי מסירה כו' ועיקר הפסול הוי מחמת חצי דבר כנ"ל באריכות. ושיטת הר"י להכריע בב"ק (דף ע') כשיטת רשב"ם בפי' חצי דבר. דאם לא היו העדים יכולים לראות אז יותר דלא מקרי חצי דבר. וע"כ בשתוקי ואסופי מה יכולים לעשות העדים כיון דאינם יודעים שם אביו. ולשאול ג"כ אינו שייך דהא אין שום אדם יודע שם אביו. ע"כ כיון דאין חסרון כלל בראייתם דמה היו יכולים לתקן העדים שיתקנו. ע"כ כיון דלא מקרי חצי דבר לשי' התוס' בשם הר"י בב"ק ע"כ שפיר לא שייך לפסול בשתוקי ואסופי לר"מ מחמת מוכח מתוכו ולכן כשר גם לר"מ דבעי מוכח מתוכו לשיטת התוס' בשתוקי כנ"ל:

כה

ולפ"ז בנ"ד דנסתפקו העדים אם לכתוב אלי' בוא"ו או בלא וא"ו דמחמת מוכח מתוכו אין לפוסלו. דהמעררים פסלוהו לפי דדעתם דאם לא כתבו שם האב פסול משום דלא הוי מוכח מתוכו. עכ"ז גם לדעתם אין לפסול בנ"ד משום דהא כבר נתבאר דהיכא דלא היו יכולין העדים לראות יותר דכיון דלא מקרי חצי דבר ע"כ אינו פוסל בזה אף דלא הוי מוכח מתוכו. א"כ ה"ה בנ"ד דלא יכלו העדים לכתוב שם אביו מחמת שנסתפקו בשמו איך לכתוב לכן הוי דבר שלם וע"כ אינו פוסל בזה מה דלא מוכח מתוכו דמה היו יכולין לתקן בזה דנימא דשיירו קצת דהוי חצי דבר. ולומר דהא היו יכולין לכתוב שני גיטין א' בשם אלי' חסר וא' בשם אלי' בוא"ו. גם זה ליתא לפמש"כ הנו"ב במ"ק סי' צ' ובמ"ת סי' ק"כ דכל ההיתר ליתן שני גיטין אינו רק באם שלא נודע לבעל ולסופר ועדים שיכתבו גט שני. אבל בנודע להם שהדין הוא שיכתבו שני גיטין אז פסול משום חשש ברירה דלא הוי כתיבה לשמה. ודוקא בשנים ששלחו שני גיטין בגיטין (דף פ"ו) דבעת כתיבה הוי לשמה רק אח"כ בעת נתינה נתערבו וע"ז אמרינן שם דנתינה לשמה לא בעינן. ואדרבה מוכח מהתם דבנתערבו דאי הוי בעי נתינה לשמה לא מהני דה"ה בכתיבה לשמה דקיי"ל דבעינן. ולר"מ דס"ל ע"ח כרתי ואיירינן עכשיו אליבי' דלכן בעי מוכח מתוכו ודאי דבעי חתימה לשמה ג"כ וכיון דהוי שני גיטין א"כ על כל גט לא הוי נתינה לשמה וכמש"כ שם הנו"ב בשם הירושלמי שכתב דלאו כרות לשמה הוי כו'. וכיון שאם נודע להעדים והבעל שיצטרכו ליתן שני גיטין יש לחוש משום דבדאורייתא אין ברירה ולא מהני שני גיטין רק בעצה שכתב הנו"ב שלא יגידו להם שיצטרכו שני גיטין וגם זה גופא כתבו האחרונים שיש למנוע לכתחילה מליתן שני גיטין. אך בזה י"ל דאף דלכתחילה ראוי למנוע שלא ליתן שני גיטין עכ"ז הא בעינן אף בדיעבד שיהא מוכח מתוכו לצאת אליבא דר"מ כמש"כ הנו"ב הנ"ל דמאי חזית לקיים הך לכתחילה שלא ליתן שני גיטין ולא לקיים שיהא מוכח מתוכו דמעכב אליבא דר"מ א"כ עדיין צ"ע:

כו

אך לפמש"כ בעיקר הכלל דמוכח מתוכו ניחא משום דעכשיו שהמסדר מגיד לעדים שלכן אין לכתוב שם אביו משום שיש ספק בשמו איך לכתוב. ועכשיו שנתוודע להעדים זה אז מן הדין אינם יכולים לכתוב שני גיטין כמש"כ הנ"ל. וכיון דאינם יכולים לכתוב שני גיטין אז אינו פסול משום מוכח מתוכו. דהא כבר נתבאר דהיכא דהעדים לא היו יכולים לראות יותר דלא מקרי חצי דבר. וה"ה בפסול דמוכח מתוכו דהוי משום חצי דבר בהגדה דפסול משום דמקשינן הגדה לראי' כנ"ל או דילפינן מראי' או כמש"כ דיקום דבר קאי בין על ראי' והגדה. וכיון דבראי' גופא אם לא אפשר להעדים לראות יותר מקרי דבר שלם דהא לא שיירו כלל דנימא דהוי חצי דבר. דה"ה בהגדה אם לא היו יכולין להגיד ביותר כמו בנ"ד דאינם יכולים לכתוב שני גיטין כנ"ל ע"כ לא מקרי חצי דבר דיהא פסול מחמת זה וה"ה מוכח מתוכו אינו מעכב בזה דעיקרו הוי משום חצי דבר כנ"ל. וכיון דנודע להעדים שאינם יכולים לכתוב שם אביו כלל מחמת ספק בכתיבתו ע"כ לא בעינן בזה מוכח מתוכו. וכיון דמוכח מתוכו לא שייך בזה ע"כ ראוי למנוע שלא ליתן שני גיטין כמש"כ כל אחרונים. ולכתחילה ראוי להמסדר להגיד זה לעדי הגט דכיון שספק אם לכתוב שם אביו חסר או מלא בוא"ו דאז לא בעי בזה מוכח מתוכו. וע"כ ראוי למנוע מליתן שני גיטין כמש"כ כל האחרונים דיותר נכון לבקש כל טצדקי שלא ליתן שני גיטין לכתחילה משום דלהיות מוכח מתוכו לא בעינן כלל בזה אף לכתחילה גם אחר שנודע להם שיצטרכו שני גיטין דאז אינם יכולים לכתוב כלל שני גיטין כמש"כ הנו"ב הנ"ל. ובקצרה הוא דכיון דעיקר דברי המערערין הוא לפי דברי הנו"ב דחושש בלא כתב שם האב ומש"כ השו"ע דכשר אינו פשוט כ"כ רק במקום עיגון כתב להקל. ונתבאר דהא לדברי הנו"ב עצמו דס"ל דיש להרחיק מן שני גיטין דלפ"ז אין שום מקום לחוש משום מוכח מתוכו בנ"ד כפי שנתבאר בעז"ה. וזו"ז הא כבר העלה הנו"ב שם ג"כ דאם כבר ניתן הגט תנשא בו כמש"כ הב"ש בסי' קל"ו ס"ק ד'. אך השארית יוסף פליג וס"ל דאף דניתן לה הגט לא תנשא והובא בב"ש שם משום דס"ל דבעי מוכח מתוכו. עכ"ז בנ"ד מודה דאין להחמיר כלל וכמש"כ בעז"ה:

ענף ה

כז

ובמה שנכתב שם המגרש ליב משום שלא ידע אם שמו יהודא ליב או ארי' ליב והסכימו שלא לכתוב רק ליב לבד. ג"כ אין חשש כלל משום שאף לשיטת הרמב"ם שכתב הב"י בשמו דדוקא דיעבד כתב חניכתו כשר אפ"ה הא הב"ש בסי' קכ"ט ס"ק א' כתב דבחניכה שהכל קורין לו כשר לכתחילה. ובאמת יש לתמוה על הב"י דכתב דלכן פסק הרמב"ם דחניכה אינו כשר רק דיעבד משום שגרס בגמרא כך היו נקיי כו' קודם כתב חניכתו כו' ע"ש. דהא בפי' המשניות להרמב"ם מבואר דהרמב"ם גרס וכך היו נקיי הדעת אחר כתב חניכתו ע"ש. א"כ מוכח מזה דהרמב"ם דנקט כתב חניכתו כשר דלאו דוקא הוא. ובאמת גם לכתחילה כשר בשם חניכה להרמב"ם. וכדמוכח זה ברמב"ם פ"ד הלכה י"ד דכתב דעדים חותמין פב"פ עד. וכתב שם הכ"מ גופא דלאו דוקא נקט הרמב"ם זה דהא הרמב"ם גריס וכך הי' נקיי הדעת אחר פב"פ ולא כתב עד ע"ש בכ"מ. א"כ קשה מנ"ל להב"י דהא דכתב הרמב"ם כתב חניכה כשר הוי דוקא ומש"כ דיחתום פב"ב עד הוי לאו דוקא. דלמא הא דכתב כתב חניכה כשר הוי לאו דוקא. והא שיחתום פב"פ עד הוא דוקא. ובפרט למאי דמוכח בפי' המשניות להרמב"ם דגרס וכך היו נקיי הדעת אחר כתב חניכתו וכמש"כ. א"כ מוכח להדיא דהא דכתב חניכה כשר הוא לאו דוקא ואף להרמב"ם כשר לכתחילה חניכה לבד. וע"ש בשו"ע סי' ק"ל סעי' י"א דכתב דלכתחלה צריך לכתוב פב"פ עד:

כח

ובעיקר כוונת הרמב"ם דבאמת דבריו תמוהים א' במש"כ כתב חניכתו כשר דמשמע דיעבד אבל לא לכתחילה. ובפי' המשניות להרמב"ם מבואר דכך היו נקיי הדעת כותבין חניכה לכתחילה וכמו שהוכחתי מלשונו א"כ סותר הרמב"ם עצמו דבריו. ב' תמוה דלמה עכ"פ לא כתב הרמב"ם דבחתימת עדים רשאים לחתום לכתחילה פב"פ אף בלא עד. ומש"כ הכ"מ דלאו דוקא הוא. הוא דוחק. דהרמב"ם דבריו הכל בדיוק. ובפרט מה דמובא בגמ'. ולכן נלע"ד משום דלהרמב"ם היה הגרסא וכך הי' נקיי דעת אחר כתבו חניכתו כנ"ל. והיה קשה לו דלמה נקט הגמ' כתב חניכה כשר דמשמע דיעבד דוקא. ואח"כ קאמרי דכך היו נקיי הדעת עושין. אלמא דלכתחילה די בחניכה לבד א"כ סותר המשנה דבריו. ולכן פי' הרמב"ם כך והוא דלעיל (דף ל"ד) אמרינן התקין ר"ג לכתוב איש פ' וכל שם שיש לו כו'. ופי' הראב"ד והובא בר"ן שם דפי' דאיש פ' הוא שיכתוב שם מ"כ ושם מקום נתינה וכל שם שיש לו היינו שמות שיש לו במקומות אחרים. והאית מפרשים שהובא בר"ן שם פי' זה ביתר ביאור דתקנת ר"ג היה בשמות של מ"כ ומ"נ דמעכב דיעבד ושמות אחרים שיש לו תיקן ר"ג לכתוב לכתחילה ולא לעכב דיעבד. ע"ש בר"ן. לכן י"ל דהרמב"ם ס"ל דלכתחילה אינו די בחניכה לבד משום שאחר שתיקן ר"ג לכתוב כל שמות שיש לו אף שם הטפל ג"כ ע"כ אף דדיעבד די בחניכה לבד משום דהוי כשם העיקר אף דהוא שם לעז. עכ"ז כיון שהכל קורין לו בשם זה דכשר בדיעבד אפ"ה לכתחילה צריך לכתוב כל שמות שלו מחמת תקנת ר"ג. אך קודם תקנת ר"ג היה די בחניכה לבד. והמשנה דכתב חניכה כשר מסתמא נישנית אחר תקנת ר"ג דהא דהתקין ר"ג נישנית לעיל קודם המשנה דכתב חניכה כשר. וזהו כוונת המשנה דלכן כשר רק דיעבד בשם חניכה ולא לכתחילה משום תקנת ר"ג דתיקן לכתוב לכתחילה כל שם שיש לו. אבל דיעבד די בחניכה לבד משום שניכר לכל בשם זה. ואף דהוא שם לעז ולא שם הקודש שיש לו דה"א דפסול לכן אשמועינן המשנה דדיעבד כשר אף בחניכה דהוי שם לעז דהא ניכר לכל בשם זה. וע"ז מסיים המשנה דכך הי' נקיי הדעת עושין ונקט המשנה בלשון עבר דהא הי' הוי לשון עבר דהכוונה שכך הי' עושין קודם תקנת ר"ג הזקן. [וכדאמרינן סוף יבמות דמשני כאן מקודם תקנה. ובב"ק (דף ק"ג) ג"כ]. וכוונת המשנה הוא כיון דהיו עושין כן קודם תקנה של ר"ג. אלמא דשם לעז ג"כ כשר לכתוב בגט אף דלא נכתב בגט שם הקודש שלו. א"כ ממילא האידנא אחר תקנת ר"ג אף דלכתחילה צריך לכתוב כל שם שיש לו. אפ"ה דיעבד כשר חניכה לבד משום דחניכה הוי כשם העיקר שלו דכשר דיעבד אף דלא כתבו שם הטפל ג"כ. א"כ שפיר פסק הרמב"ם דחניכה אינו כשר רק דיעבד כמבואר במשנה דנקט כשר דמשמע דיעבד. ולכן בחתימת העדים כתב דלכתחילה צריך לכתוב פב"פ עד דהא לא קאי ע"ז הא דכך היו נקיי הדעת כו' כמבואר בפי' המשניות להרמב"ם ומדוקדק דבריו בעז"ה:

כט

ואף לפמש"כ בכוונת הרמב"ם דס"ל לכתחילה אינו די חניכתו לבד. אפ"ה הא כבר הכריע הב"ש והדרישה דבשם חניכה שהכל קורין כשר לכתחילה אף להרמב"ם. וכן מוכח קצת בירושלמי פ' המגרש על משנה דכתב חניכה כשר וז"ל אף כתב אינו כשר ר' אבוה כתב אל"ף ר"ח כתב סמ"ך שמואל כתב חרותא עכ"ל. ובש"ס דילן (דף ל"ו) איתא ג"כ דר"ח כתב בחתימתו סמ"ך. א"כ מבואר דהעד רשאי לחתום לכתחילה בחניכה לבד. ואף שיש לחלק דשאני חת"י דעד שניכר לכל בכת"י אפ"ה מדכתב הירושלמי זה הדין דמיירי בעדים. על פסקא דכתב חניכה כשר דמיירי בשם בעל דמוכח מזה דכוונת הירושלמי הוא לאשמעינן דכמו דחתי' עדים רשאי לכתחילה בחניכה שהכל קורין לו כדאי' בש"ס דילן (דף ל"ו) דשאני רבנן דפקיע שמייהו דה"ה בחניכה של הבעל שהכל קורין לו בשם זה דכשר לכתוב לכתחילה וכמש"כ הב"ש ודרישה והתוס' בגיטין (דף ל"ד) והטור. וכ"כ השיבת ציון בשאלה פ"ז שכתב בשם אביו הגאון זצ"ל שצוה בא' שהיה ספק אם ארי' או יהודא דיכתוב בגט ליב לבד ע"ש ודי בזה:

ל

ונידון מה שכתבו בגט בשם האשה זלאטא ובמקום מולדתה קרוביה קורין לה בשם זלאטא העניא ובמקום כתיבה ונתינה קורין לה כולם בשם זלאטא לבד ג"כ אין חשש כלל. דהא בדיעבד אם לא כתב רק שם מ"כ ומ"נ ולא כתב שם שקורין לו במקום אחר כשר כמבואר בירושלמי פ"ד דגיטין דא"ר אילי דרק לכתחלה צריך להזכיר שם של מקום אחר. והובא בתוס' ור"ן ורא"ש בגיטין (דף ל"ד) אבל בדיעבד סגי בכתב שם מ"כ ומ"נ וכמבואר בסי' קכ"ט. ובנ"ד י"ל דאף לכתחילה א"צ להזכיר שם זלאטא העניא לפי שאף אם הי' קורין לה קצת אנשים כאן במ"נ בשם זלאטא העניא ורוב העיר קורין לה בשם זלאטא לבד ג"כ סגי בדיעבד אם לא כתב רק שם העיקר כמבואר בסי' קכ"ט. א"כ י"ל דכיון דשם של מק"א אינו צריך להזכיר רק לכתחילה ע"כ כה"ג דשם מק"א ג"כ לא הוי רק קצת אנשים שקורין לה בשם זלאטא העניא. א"כ אפשר דא"צ לכתוב אף לכתחלה. [ועכ"פ בדיעבד ודאי אין חשש כלל והגט כשר בלא שום פקפוק כלל דכל השלשה חששות לא מצאתי אף חשש א' שיהא מקום להחמיר. וכל המערער דבריו בטלין כי כל מש"כ ברור בעז"ה בפשיטות. ולא באתי לכתוב באריכות רק מפני שנתחדש לי בזה ענינים נכונים ואין בהמ"ד בלא חידוש. ע"כ ראיתי להעלות על הכתב בעז"ה. אבל באמת אף בדרך הפשוט אין כאן שום חומרא כלל ומותרת האשה להנשא בלא שום חשש כלל]. כדמשמע בגיטין ברש"י (דף ל"ד ע"ב) ד"ה ופורתא שרה שכתב דמיעוט בני עירם היו קורין אותה שרה. וברי"ף ברש"י מבואר בזה"ל דמיעוט בני עירה היו קורין אותה שרה ע"ש. ומדלא כתב רש"י סתמא דמיעוט היו קורין אותה שרה. רק דכתב דמיעוט בני עירם או עירה משמע דוקא אם מיעוט הוא בעירם אז צריך לכתוב שם של המיעוט. אבל אם קורין לה בשם אחר מיעוט הנשים בעיר אחרת א"צ לכתוב שם של המיעוט כלל:

לא

וזו"ז היה נראה לע"ד לומר דעיקר הוכחה שהוכיחו התוס' וש"פ מירושלמי הנ"ל דצריך לכתוב לכתחילה כל השמות שיש לו בשארי מקומות אף שאינו מ"כ ומ"נ. די"ל דז"א רק בזמנים הראשונים דכתבו שם מקום דירתו וגם מקום לידה היו כותבין בזמן הקדמונים כמבואר בסי' קכ"ח בטור ובב"י וש"פ. וגם אם היה יוצא מדירה זו לדירה אחרת ג"כ היו כותבין כל הדירות הן מה שהיה דר מתחלה והן מה שדר כעת כמש"כ הב"י בסי' קכ"ח בשם רשב"א ובתשובה שהעלה כן. וע"כ שפיר היו צריכין לכתוב לכתחילה שם שקורין לו במק"א אף שאינו של מ"כ ומ"נ משום שידוע לכל שם מקום דירותיהם מנעוריהם עד הנה. וע"כ שפיר ראוי לכתוב כל שמות שלו מה שקורין לו במק"א. אבל האידנא שאין כותבין מקום דירתם כמבואר בסי' קכ"ח ע"כ לא שייך כלל לכתוב שמות של מק"א משום דיש בזה אדרבה חשש לעז דהא כאן במ"כ ובמ"נ אין קורין לו בשם זה כלל ולבסוף שיושכח הדבר יוציאו לעז אדרבה לומר דלא זהו שגירשה משום דלא ידעו כלל אם דר במק"א או לא כמש"כ הר"ן בגיטין (דף ל"ד) כה"ג על מה שתקנו לכתוב שם מ"כ ומ"נ משום שיהא נשכח אח"ז שכך הוא שמו במדה"י ע"ש. וע"כ לדעתי אדרבה יש בזה חשש לעז יותר משאם לא כתבו שם של מק"א כלל. אך מן המחבר מסי' קכ"ט סעי' י"ב שהצריך לכתוב שם של שאר מקומות אף שכבר כתב בסי' קכ"ח שלא לכתוב מקום דירתם לא משמע כמש"כ. אך עם כל זה בנ"ד שרק מיעוט בני מק"א קורין לה בשם זה במקום אחר י"ל דכ"ע מודו דלא צריך לכתוב כמו שהוכחתי מרש"י הנ"ל ובצירוף סברא הנ"ל שכתבתי. ובעיקר מה שנסתפקו בשם אליהו כבר הנהוג לכתוב אליהו דמתקרי אליה וכן דעת האחרונים בזה:

ידידם יצחק אלחנן בהרב מ' ישראל איסר זצ"ל החופ"ק נאוואהרדק.

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה