עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן כ
א
נשאלתי באחד שגירש אשתו אשר שמה מעריסתה היה הדסה לאה וזה איזה שנים שחלתה והוסיפו לה שם חי' ומני אז ועד עתה היא מצטמקת ורע לה ולא היה מתדר בינה לבעלה ואחרי רוב התאמצות הושוו להתגרש ונתן לה לכתובתה יותר מאלף רו"כ לבד תכשיטין ושא"ד שעולה סך רב. וביום שקודם כתיבת הגט התחילו לדרוש מן אחי האשה על שמה [כי במקום כתיבת ונתינת הגט היתה נקראת בשם הדסה לאה וזה כחמשה עשר שנה שדרים בכפר] והשיב אחי האשה כי יש לה עוד שם שהוסיפו לה בחליה זה איזה שנים ואמה של האשה שהיא תמיד אצלה קוראת אותה בשם חי' הדסה לאה אם אינה שוכחת ואם שוכחת קוראת אותה בשם הדסה לאה. ואחי האשה בעצמו שדר בכפר אחר אינו זוכר אם קוראה בשום פעם בשם חי' מחמת שאינו משים לב ע"ז אמנם זוכר תמיד שיש לה שם חי'. ושאלו מן הבעל בעצמו אם קוראה בשם החולי ואמר ג"כ שאם אינו שוכח קוראה חי' הדסה לאה. ולזאת סידר כת"ר לכתוב בהגט חי' הדסה לאה דמתקריא הדסה לאה. וכפשטות לשון השו"ע בסי' קכ"ט סעי' י"ח והס"ג אות י"ט והט"ג בדיני שמ"ח אות ז' ס"ק ד' וכל האחרונים דקיי"ל שם החולי כל שלא נשתקע לגמרי הוא העיקר. ובנ"ד הא לא הוי נשתקע וכמש"כ בתשובת חידושי אנשי שם להגאון רש"ק בסי' קי"ג כו' בשם החולי שנשתקע רק כשכותב קוויטל כו' כש"כ וק"ו בנ"ד שאמה ובעלה קורין אותה פעם כך ופעם כך ודאי לא הוי בשם נשתקע. ולכאורה יש לעיין דהא המגרש והמתגרשת דרו בכפר ובמקום כתיבת ונתינת הגט אינם זוכרים משם החולי ואף דהוספת השם חי' היה באחד מבהכ"נ דעירו אך מי יזכור זה. ומבואר בב"ש ס"ק ל"ד דהיינו דוקא כשמגרש במקומו כו'. ועכ"ז נראה פשוט דמאחר דאם היה מקום נתינת הגט בהכפר מקום דירתה ודאי היה צריך להקדים שם החולי מחמת אמה ובעלה שקורין לה לפעמים כך א"כ גם אם מקום הנתינה היה בהעיר והם היו ג"כ בשעת הגט בהעיר ודאי דיש להקדים בשם החולי ג"כ מחמתם דמה לי אם הם כאן או דהם התם. והב"ש בשם המהרי"ק מיירי ע"כ כשלא הי' במקום הנתינה מאותן האנשים שקורין אותה בשם החולי. ועוד דקודם כתיבת הגט נתפרסם גם בהעיר שם החולי שלה ע"י החקירה והדרישה שהיה בפני הרבה אנשים מכל הלין טעמי כתבו בהגט חיה הדסה לאה דמתקריא הדסה לאה:
ב
ועתה יצא מערער לערער על הגט ולפוסלו לפי שנכתב שם הנשתקע ובקשני כת"ר להזדקק לזה. והנני להשיבו כי דעתי מסכמת לדעת כת"ר דהגט כשר וכמש"כ כת"ר בסברות נכונות ועוד דהא אם היה נכתב הגט במקום דירת האשה זה כמה שנים אשר שם אמה של האשה אצל בתה וקוראה לפעמים אם אינה שוכחת בשם חיה הדסה לאה וכן בעלה היה קוראה שם בשם חיה הדסה לאה אם אינו שוכח א"כ שם היו צריכים לכתוב לעיקר שם חיה הדסה לאה דהא בשם החולי אף אם מקצתן קורין לה בשם זה נחשב לעיקר. וע"כ אף שנכתב הגט במקום שקורין לה תמיד רק בשם הדסה לאה עכ"ז הא כתב המל"מ בפרק ג' ה' גירושין דין י"ג בכתב לעיקר שם שיש לו במקום אחר ודמתקרי על שם מקום כתיבה ונתינה דהגט כשר. וזהו שלא כדעת הרמ"א בסי' קכ"ט סעי' ד' והב"ש שם. וכן הב"ש בס"ק ל"ד אזיל לטעמיה כפי שהכריע בס"ק ז' כהרמ"א הנ"ל. אבל לדעת המל"מ אין להחמיר בנ"ד ולפסול בדיעבד ע"כ כיון דהשני שמות כתובין בפירוש הגט כשר:
ג
ועוד נראה לענ"ד לדון דגם לכתחילה היו צריכין לכתוב בנ"ד כמו שסידר כת"ר לכתוב חיה הדסה לאה דמתקריא הדסה לאה. והוא דהא הגט הוא לשון הבעל וכמש"כ הרא"ש בגיטין סוף פ"ט בסדר כתיבת הגט ונתינתו ובאה"ע סי' קכ"ו סעי' ח' ובח"מ ס"ק כ"ו וב"ש ס"ק כ"ב ובאה"ע סי' ק"ל ב"ש ס"ק י"ט דהגט הוא לשון הבעל ומדבר לנוכח אשתו וכמו שכותבין בגט בלשון אנת אנתתי פב"פ כו'. והנה לגבי הבעל בקריאתו לשם אשתו העיקר הוא שם החולי דהא אם אינו שוכח קוראה בשם החולי. ולגבי שם החולי אם קוראין אותה בשם החולי אף לפעמים הוי זה שם העיקר א"כ הגט דהוא לשון הבעל המדבר לנוכח אשתו ודאי דצריכים לכתוב שם העיקר של אשתו איך קוראה בשמה בשם העיקר דהוי לגבי הבעל. והא אם אינו שוכח קוראה תמיד בשם חיה הדסה לאה. והכא בנ"ד בהגט דלא נשכח ממנו אז השם חיה ודאי דמבעי לכתוב בשם חיה כיון דדרכו כן תמיד וזהו שם העיקר לגבי דהבעל. וע"כ עפ"י דין היה צריך לכתוב לכתחילה בשם חיה הדסה לאה. וכעין זה כתב הגט פשוט בסי' קכ"ט בסופו דאם הבעל הוא אשכנזי והיא ספרדית דלכתחילה כותבין בלשון הבעל דהא כתיב וכתב דעלי' רמיא ע"ש. היה לו להגט פשוט להביא לדברי הרא"ש וכל הנ"ל דכתבו דהגט הוא לשון הבעל. וע"כ בנ"ד דהבעל מדבר בלשון הגט לאשתו לנוכח אם היה כותב רק שם הדסה לאה היה נראה כשקר דהא תמיד בעת שאינו שוכח קוראה בשם חיה הדסה לאה. וגם בנ"ד דהיה על רעיונם ובפיהם אז שם החולי שלה שם חיה ודאי אם לא היה כותב שם חיה לא היה יוצא ידי חובתו לכתחילה דהא שם העיקר גבי הבעל הוא שמה חי' הדסה לאה וע"ז נאמר להיות כל איש וכו' ומדבר כלשונו. וע"כ הדין הוא בנ"ד. אף לכתחילה לכתוב חי' הדסה לאה דמתקריא הדסה לאה וזה ברור:
ד
וגם שפיר יש לדון להסברא דהא בנ"ד נתפרסם בעת כתיבת הגט ונתינתו מן שם החולי שלה כו'. וזהו כעין דברי המהרש"ל שהביא הב"ש בס"ק ל"ד דכתב דאם יודיע הרב לב"ד של מקום נתינה אשר יש לה שם הנשתנה ע"י חולי דאז אין לנו להחמיר. וה"ה בנ"ד דנתפרסם בעת הכתיבה והנתינה מן שם החולי שלה דמטעם זה אין לנו להחמיר. ועוד דהא בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ח' ענף ו' כתבתי לדון דבזה"ז דנהגו לקרוע הגט דאין לנו לחוש שיהיה לעז לאחר זמן. וכן משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו לא שייך בזה וכמו שכתבתי שם. ועיקר מה שיש לחוש ללעז הוא רק על עת כתיבת הגט ונתינתו ע"כ כיון שנתפרסם אז מן שם החולי שלה אין לנו לחוש יותר. וגם יפה כתב כת"ר דהא היה אז שם אמה של האשה ובעלה כו' דמה לי הכא ומה לי התם כו'. ויש עוד להאריך אבל אין הפנאי נותן לי לכתוב יותר ובקצרה דעתי מסכמת לדעת כת"ר דהגט כשר ואף לכתחילה היו צריכין לכתוב כמו שסידר כת"ר לכתוב בהגט חיה הדסה לאה דמתקריא הדסה לאה ומותרת האשה להנשא בלא חשש כלל ואסור להוציא לעז על הגט וכפי הידוע כו':