עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן יט
נשאלתי מהרב הגאון המפורסם מוה' ירוחם זצ"ל שהיה רב בק"ק באדקי בהיותי בק"ק נאווהרדק נידון גט א' שהיתה נקראת האשה בשמה חשא יודית. והרב שסידר את הגט צוה לכתוב חסיא יודית וזה ערך שני שנים שניתן לה הגט ולא נודע זה עד אחר שניסת המגורשת אז גילה הרב המסדר שכתב בגט חסיא יודית. ונשאלתי אם להוציאה מבעלה או לא:
א
תשובה והוא דלפי פשטות הענין נראה לפי מה דקיי"ל באה"ע סי' קכ"ט סעי' ג' דשינה שמה הגט בטל מדאורייתא. א"כ בנ"ד שנכתב בשם חסיא דיש בזה שני שנוים. א' במה שהיו צריכים לכתוב בשין ימנית וכתבו בסמך. ב' במה שהוסיפו לכתוב ביו"ד אחר הסמ"ך. וכיון דהוי שינוי גמור א"כ נראה דהגט בטל מה"ת. וכמש"כ התוס' בגיטין (דף פ') ד"ה שינה שמו דמיירי במי שיש לו ב' שמות בשני מקומות אבל בשינוי גמור פסול מה"ת וכמש"כ כל המפרשים. וגם הא כיון דקיי"ל בלא כתב שמה דהגט פסול ובטל מה"ת א"כ ממילא כיון דשמה הוא חשא יודית ונכתב בהגט חסיא יודית א"כ הוי כמו דלא כתבו שמה דמבואר בסי' קכ"ט סעי' י"א דאם לא נכתב שם האשה בהגט דהגט פסול והבנים ממזרים ע"ש:
ענף א
ב
ומעכ"ת הביא לדברי המרדכי בשם ר' יואל בפ"ג דגיטין דמכשיר בלא נכתב שמם המובא בב"ש סי' קכ"ט ס"ק כ"א והקשה ע"ז מהך דגיטין (דף כ') דאמר רב יוסף למאי ניחוש לה כו' הא בעינן שינה שמו ושמה שם עירו ועירה וליכא. כבר העיר בזה הגט פשוט בסי' קכ"ח ס"ק יו"ד והאריך בזה. וכן העיר מזה הפני יהושע לגיטין ריש פ"ג ע"ש. והנה הב"ש בסי' קכ"ט ס"ק כ"א הביא לדברי התוס' דגיטין (דף כ') ד"ה הא בעינן שמו ושמה דמשמע מדבריהם דלדידן דקיי"ל כר"א דע"מ כרתי דבדיעבד כשלא נכתב שמם דאין בזה חשש ממזר. אכן הג"פ בסי' קכ"ח ס"ק י' כתב לבאר לדברי התוס' דמשמע דס"ל ג"כ דאם לא כתב שמם דהגט בטל מה"ת. וכת"ר כתב לחלק דיש מקום לומר דשמה א"צ לכתוב מה"ת ומחלק דשאני בשם הבעל. הנה כבר העיר כזה בספר תורת גיטין בסי' קכ"ט סעי' י"א ס"ק ט"ו דיש לדון לכאורה דשם האשה א"צ לכתוב מה"ת אף לפי דברי הר"ן בפ"ב דגיטין ובפ"ק דקידושין דשמו הוא מדאורייתא משום דהא בעינן ספירות דברים של כריתות וכ"כ הר"ן בפ"ק דקידושין וכן בשטר קידושין ע"ש. משום דהא מוכח מן תפיסתה המוכחת לברר דזהו גיטה וע"כ היה מקום לומר דשמה א"צ לכתוב מה"ת. אבל באמת אין לנו להאריך בזה דהא מבואר להדיא בהר"ן שם דאף שמה צריך לכתוב מה"ת הרי דלא סמכינן על מה דתפיסתה מוכחת עליה:
ג
וכן כתבתי מכבר להוכיח כן מן התוס' גיטין (דף י"ג ע"א) ד"ה האומר תנו גט כו' שכתבו אי גרסינן תן גט זה אתיא מתניתין כר"מ דוקא א"נ כרבנן וכגון כו' א"נ כו' עכ"ל. ואי נימא דשמה א"צ לכתוב בגט אשה דאף דבעינן ספירות דברים וכדברי הר"ן עכ"ז בזה כיון דתפיסתה מה שתופסת להגט בידה סמכינן ע"ז דקרינן ליה ספירות דברים לברר דזהו גיטה אף שלא נכתב שמה. וכמו שרצה לומר התורת גיטין מתחילת דבריו כנ"ל. וכיון דקיי"ל למילף שטר שחרור מגט בגז"ש לה לה מאשה לכמה מילי ה"ה דילפינן להך ספירות דברים דבעינן בגט אשה דה"ה בשחרור עבד. [והא דלא תני זה בהנך דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דגיטין (דף ט'). הא אמרו שם דמילתא דאי' בקידושין לא קתני וכיון דכתב הר"ן בפ"ק דקידושין דגם בשטר קידושין בעינן לכתוב שמם. ע"כ לא תני זה בהך דשוו גיטי נשים לשחרורי עבדים]:
ד
וכיון דגם בשטר שחרור בעינן שיהיה ספירות דברים בהשטר שחרור. אך מה דשטר שחרור יוצא מן יד העבד והוי תפיסתו מוכחת דהשטר שחרור הוא של העבד דהש"ש יוצא מת"י ונגמר בכה"ג השטר שחרור בעת שבא הש"ש לידו. א"כ הוי מצי התוס' לומר דאף אי גרסינן תן גט זה וגם אף דאתי כרבנן דר"מ דזכות לעבד כו' מ"מ אתי שפיר דלא יתנו לאח"מ. משום דמיירי דלא נכתב שם העבד בשטר שחרור א"כ כל זמן דלא מטא הש"ש ליד העבד אין ממש בהש"ש לפי דלא הוי ספירות דברים כתוב בהגט כיון דלא נכתב שם העבד בהש"ש. והסברא דתפיסתו מוכחת לא שייך בזה כיון דאין יוצא מן ת"י. ורק בעת שנמסר הש"ש ליד העבד ממש אז נגמר הש"ש כדין לפי דאז שייך לומר דתפיסתו מוכחת עליו והוי אז שפיר ספירות דברים. וע"כ אמרו שפיר בתן גט ושטר שחרור זה דלא יתנו לאח"מ משום דלא שייך בזה לדון דזכה הזוכה עבור העבד כיון דלא מועיל ש"ש כזה כ"ז דלא הגיע ליד העבד. וכיון דאין גט לאח"מ ע"כ לא יתנו לאח"מ. ומדלא אוקמי התוס' בכה"ג מוכח מן התוס' דגיטין (דף י"ג) הנ"ל כסברת התורת גיטין דבעינן מה"ת שיהיה נכתב שם האשה בהגט לפי דהסברא דתפיסתה מוכחת עליו אין זה מספיק למה דבעינן ספירות דברים בגט ובש"ש ולכן בלא נכתב שם האשה ושם העבד הגט והש"ש בטל מה"ת ע"כ לא אוקמי התוס' שם בכה"ג. [ומש"כ התוס' בגיטין שם ואשמעינן במאי דנקט זה דאע"ג שהגט בעין וראוי לינתן בשעה שעושהו שליח והותחל כ"כ מחיים כו'. כוונתם דהיה ראוי לינתן ליד העבד עצמו וע"ז שייך ג"כ לסברתם דהותחל כ"כ מחיים. ולכן שפיר כתבתי להוכיח כן. כן י"ל בזה וקצרתי]. ומ"מ יש לדחות עיקר ראייתי די"ל עדיין דאף דמה"ת כשר בלא נכתב שם האשה מ"מ מדרבנן פסול בלא נכתב שמה. וה"ה בשטר שחרור פסול מדרבנן בלא נכתב שם העבד דהא בכמה מילי דרבנן שוו שחרורי עבדים לגיטי נשים כמבואר בגיטין (דף ט'). ועיין בגיטין (דף כ"ו ע"א) בתוס' ד"ה חוץ מגיטי נשים וכו' ובפני יהושע שם. ויש להאריך בכ"ז:
ה
אך מה לנו להאריך כיון דכבר כתב הר"ן דבלא כתבו שם האשה הגט בטל מה"ת. והא דגיטין (דף פ') דשינה שמו ושמה כו' דמשמע דבלא כתבו לא מיפסל. כבר כתבו התוס' בגיטין (דף כ') ד"ה הא בעינן שמו כו' דהמשנה מיירי ביש לו שני שמות בשני מקומות וכו' וכ"כ התוס' בגיטין (דף פ') וכ"כ הר"ן שם. ובאמת מן הרמב"ם פ"ג ה"ג דכתב שינה שמו ושמה וכו' אינו גט וס"ל דמדאורייתא בטל בשינה שמם וכמבואר בסי' קכ"ט סעי' ג' וב"ש ס"ק ה' מוכח דס"ל לפרש להמשנה דשינה שמו דקאי בשינוי גמור וכמש"כ התוס' יו"ט פ"ח דגיטין משנה ה' בשיטת הרמב"ם ע"ש. ומוכח מהרמב"ם דס"ל דבלא כתבו שמם אינו פסול מה"ת רק מדרבנן רק בשינוי גמור בטל מה"ת. וכמש"כ הג"פ בסי' קכ"ח ס"ק י' כן בשיטת הרמב"ם. ומה"ט לא מנה הרמב"ם בכלל הדברים שהם מן התורה שמו ושמה וכו' ע"ש בג"פ. ובנ"ד שנכתב שם האשה בשינוי גמור נראה לכאורה דהוא גט בטל מה"ת לכל האופנים הן מחמת דהא לא נכתב שם האשה בהגט עכ"פ והן משום דהא הוי שינוי גמור כנ"ל. אכן כיון שניסת כבר ע"כ מצוה לחפש צדדי דהיתירא:
ו
ונקדים להא שכתב הרמ"א בח"מ סי' מ"ט סעי' ב' דבטעות סופר דמוכח שטעה השטר כשר וכו'. ושם סעי' ו' מי שהוחזק כו' או שטעו בשם הלוה וכו' יכתבו שטר אחר וכו' ויש מי שאומר שאפילו אם לא כתבו אחר אם יתברר הדבר שהוא ט"ס כשר. וטעם סברא ראשונה הוא משום דבעינן שיהיה מוכח מתוך השטר וגם בשטרי שעבוד בעינן מוכח מתוכו וכמש"כ הש"ך מזה שם ס"ק י"א וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל ס"ח דין ל"א. והנה בתשובת הרא"ש כלל ס"ח דין ל"ב בטעה הסופר שהוצרך לכתוב שמעון ולאה אשתו לוו מעות מן ראובן וטעה וכתב שמעון ורחל אשתו וכו' ופסק דהשטר כשר משום דמוכח הטעות מתוך השטר. ואף דס"ל דבעינן מוכח מתוכו גבי שטרי שעבוד מ"מ היכא דמוכח הטעות מתוך השטר זה מקרי שפיר מוכח מתוכו כיון דא"צ בירור בעדים זולת השטר. וכ"כ האו"ת בסי' מ"ט ס"ק ה' בכוונת תשובת הרא"ש וכמו שפסק הרמ"א בסי' מ"ט סעי' ב' הנ"ל. הרי דחזינן במה דנכתב שמעון ורחל אשתו לוו מעות ובאמת נקראת אשת שמעון בשם לאה עכ"ז מוציאין ממון ע"י שטר זה מן אשת שמעון דשמה לאה ויש לו דין שטר כשר גם לגבות ממשעבדי אף להסוברים דבעינן מוכח מתוכו גם גבי שטרי שעבוד. דכיון דנכתב שם בעלה שמעון כפי האמת ע"כ ממילא תלינן הטעות במה שנכתב בשם אשתו בשם רחל כיון דידוע לכל כי שם אשת שמעון נקראת לאה ע"כ ממילא נתברר לנו כי היה הטעות בשם אשתו שכתבו רחל במקום שהיה להם לכתוב לאה ולא חיישינן להסתפק דשמא שם רחל נכתב באמת ויש לה בעל בשם שמעון משום דכיון דשם שמעון נכתב באמת כשם שמעון שלפנינו ע"כ ממילא תלינן הטעות בשם אשתו שהיה להם לכתוב לאה וכתבו בטעות שם רחל ומקרי שפיר מוכח מתוכו כיון דמוכח הטעות מתוך השטר:
ז
ולכאורה קשה דאף דשם שמעון נכתב בדיוק עכ"ז ניחוש שמא נשא שמעון אשה אחרת שנקראת רחל. וע"כ מוכח מזה דאין לחוש שמא נשא אחרת כיון דיש לו אשה בשם לאה ולאחרת לא חיישינן כ"ז דלא נתברר שנשא אחרת. וכמש"כ המשנה למלך פ' י"ג ה"ג ה' י"א וכמבואר ביבמות (דף קי"ט ע"א) דלצרה אחריתי לא חיישינן וכמש"כ ברש"י ליבמות ד' ל"ו ע"א) ד"ה היא צרתה וכו'. ובפרט האידנא דיש חר"ג שלא לישא שתי נשים ע"כ אין לחוש ולהסתפק שמא נשא גם אחרת. וזהו דלא כמש"כ השארית יוסף והובא באה"ע סי' קל"ו בב"ש ס"ק ה' דאף דאין שמות נשותיהם שוות לא הוי מוכח מתוכו משום דחיישינן שמא נשא אחרת. ולכאורה יש להוכיח כסברת השארית יוסף שכתב דכיון די"ל דעבר על חר"ג ונשא אחרת ע"כ לא מקרי מוכח מתוכו. מהא דמנחות (דף ג' ע"א) דאמרו גבי מחשבה דמינכרא לא פסל. ואמרינן דקדשים קלים ששחטן בדרום לירצו דמעשיהם מוכיחין כו' אמרי קדשי קדשים הוא ומעבר קא עבר ושחט להו בדרום. אלמא דאמרינן דמקרי אינו מוכח משום דחיישינן דעבר על איסור מדאורייתא אף דיש לו חזקת כשרות. ה"ה וכש"כ דנימא דמקרי אינו מוכח מתוכו כיון די"ל דעבר על איסור דרבנן. וזהו ראיה נכונה לסברת השארית יוסף. אך לפי מש"כ התוס' במנחות שם בד"ה לא שנא אמר עלי כו' דבהא לא טעי אינש כו'. יש לדחות ראיה זו משום דשם הטעם די"ל דטעה בזה. א"כ בהך דידוע לכל דבזה"ז אסור לישא שתי נשים וכיון דאין לומר דטעה ע"כ י"ל דלא חיישינן שעבר על חר"ג ונשא אחרת. אכן לפי תירוץ שני של התוס' מנחות שם שפיר יש להוכיח כעין סברת השארית יוסף. אך כבר השיג המל"מ כנ"ל על סברת השארית יוסף משום דע"פ דין לא חיישינן שמא נשא אחרת. והא דאה"ע סי' קל"ו סעי' ו' ברמ"א בשם י"א דאם שמות המגרשים שוים אע"פ שאין שמות הנשים שוות מ"מ יכתבו סי' במגרש כו'. מבואר בתשובת הב"ח החדשות סי' פ"ט דאין זה רק מצד חומרא יתירה לכתחילה ועיין בבית מאיר שם. ומן תשובת הרא"ש הנ"ל סייעתא לדברי המל"מ וסייעתו הנ"ל:
ענף ב
ח
ונתבאר דמוכח מתשובת הרא"ש וכפי שפסק הרמ"א לדינא בח"מ סי' מ"ט סעי' ב' דבטעות דמוכח מתוך השטר דהשטר כשר לכו"ע ובלא שום חולק שם ע"ז וכמש"כ האו"ת לבאר זה. וע"כ בכתבו שם הלוה בדיוק אף דכתבו בשם אשתו בטעות בשם אחר דמ"מ השטר כשר ויכולין לגבות ממנה ג"כ וכדין כל שטרי שיעבוד. משום דכיון דנכתב שם בעלה כפי האמת וידוע לכל כי היא אשתו אף דנכתב שמה בטעות מ"מ מקרי מוכח מתוכו דע"י שם בעלה יהיה לנו הוכחה ובירור מתוך השטר ובלא בירור ע"פ שני עדים דאשתו שלפנינו היא החייבת ולא חיישינן שנשא אחרת דשמה כשם הנכתב בהשט"ח ותלינן דטעו בשמה. א"כ לפ"ז נראה דה"ה במה דבעינן בגט דיהיה ספירות דברים כתוב בהגט וכמש"כ הר"ן וע"כ הצריכו לכתוב שמותיהם בהגט. דאם כתבו שם הבעל בהגט ולא כתבו שם האשה בהגט דהדין נותן לכאורה דיהיה כשר מה"ת משום דעדיין מקרי ספירות דברים כתוב בהגט. דהא חזינן דלמאן דס"ל ע"ח כרתי דבהוחזקו שני יוב"ש הגט פסול משום דלא הוי מוכח מתוכו. ואלו במה דקיי"ל דצריך לכתוב שמו ושמה בהגט משום ספירות דברים ולכ"ע זה מועיל אף בהוחזקו שני יוב"ש ולמאן דס"ל ע"מ כרתי וכדקיי"ל וא"צ לשלש שמותיהם רק בכתבו שמם סגי לצאת הדין דספירות דברים דבעינן לכ"ע משום דבספירות דברים לא בעינן הוכחה אלימתא כ"כ. משא"כ במה דבעי מוכח מתוכו למאן דס"ל דע"ח כרתי דבזה בעינן הוכחה יתירה ובהוחזקו שני יוב"ש בעינן מה"ט לשלש שמותם משום דלצאת חובת דין דיהיה מוכח מתוכו בעינן להוכחה אלימתא ביותר. וכדמוכח כ"ז בגיטין (דף כ"ד) גבי כתב לגרש הגדולה לא יגרש הקטנה ובתוס' שם. א"כ כש"כ במה דמצינו דמועיל לצאת ידי דין במאי דבעי מוכח מתוכו דכש"כ דזה מועיל להיות נחשב לספירות דברים דבעינן בהגט לכ"ע. וכיון דטעות סופר דמוכח מתוך השטר מקרי מוכח מתוכו וכשר השטר אף בלא נמסר לפני ע"מ רק בע"ח לבד אף דבעי מוכח מתוכו משום דזה מקרי מוכח מתוכו. א"כ כש"כ דכזה יהיה מקרי ספירות דברים ומקרי ספר כריתות דהא הגט מספר ומברר לנו מי האשה המתגרשת היכא דיש טעות סופר דמוכחא מתוך הגט וכמו שיתבאר:
ט
ולכאורה יש להקשות ע"ז דהא קיי"ל דשני יוב"ש מוציאין שט"ח על אחרים וכמבואר בגיטין (דף כ"ד) ובח"מ סי' מ"ט משום דתפיסתו מוכחת עליו ואלו בגט לא סמכינן במה דתפיסתה מוכחת עליה ולומר דזו היא המתגרשת ויהא מקרי ספירת דברים וצריך לכתוב שמה בגט. הרי דמצינו איזה אופן דמספיק לענין מוכח מתוכו ועכ"ז אינו מספיק לענין ספירות דברים. אבל באמת אין זה קשה כלל משום די"ל דלכן צריך לכתוב בהגט מי היא המתגרשת לפי דבעינן שיהא מוכח מתוך הגט עצמו מי היא המתגרשת. והספר כריתות מתוך כתבו יספר לנו מי הם המתגרשים. וע"כ להך דבעינן ספר כריתות דיספר לנו לא מהני מה דמוכח מן תפיסתה משום דאם לא תהא מחזקת להגט בידה וברשותה אז לא יהיה לנו הוכחה מן הגט מי היא המתגרשת כיון דאז אין הגט יוצא מן ת"י. וע"כ לא מקרי בכה"ג בשם ספר כריתות כיון דמתוך הגט עצמו אין לנו הוכחה מי היא המתגרשת ואנן בעינן דהגט עצמו יספר לנו כו'. אבל במה דמקריא מוכח מתוכו ע"י מה דנתברר לנו מתוך השטר עצמו מי הוא הלוה אף דלא שייך התם לומר דתפיסתו מוכחת ע"ז דהא ההוכחה הוי לנו מתוך כתב השטר עצמו ומקרי זה בשם מוכח מתוכו. כש"כ דיהיה כזה מספיק להיות נקרא בשם ספר כריתות וספירות דברים כיון דיש לנו הוכחה ע"ז מתוך כתב הגט עצמו וכמו שהוכחתי מן הך דשני יוב"ש דהוחזקו:
י
ועפ"ז כתבתי בקונטרס א' מכבר בגט א' שכתבו כהן על אינו כהן דהאריכו בזה בתשובות האחרונים ובנו"ב במ"ק ובמ"ת ובתשובת ר' עקיבא איגר זצ"ל סי' קט"ז וכתבו דיש להחמיר ושאני זה מן שינו שם עירם דכתבו התוס' להכשיר משום דשינו בדבר שא"צ לכתוב הגט כשר וכמש"כ התוס' בגיטין (דף פ') משום דיותר ניכר בשם כהן מן שם עירו. וע"כ הדין נותן דבטל מה"ת בכתבו כהן על אינו כהן משום דבזה נתבטל הספר כריתות ולא הוי ספירות דברים בכה"ג. וכתבתי דיש מקום להוכיח דעכ"פ אין בזה פסול מדאורייתא דעדיין שם ספירות דברים על הגט הזה. דהא מבואר בתוס' גיטין (דף פ') שם שהוכיחו מן כתובות (ד' כ"ד) דבנכתב כהן על אינו כהן דכשר השטר. והא רב ס"ל בגיטין (דף פ"ו) דבשטרות אין הלכה כר"א ובעי ע"ח. וכללא הוא דרב הונא עביד בכל מילי כרב וכמבואר בשבת (דף קכ"ח) ובתוס' ב"ב (דף קנ"ג ע"א) בד"ה שלחו ליה כו'. וגם הא רב הונא גופא אמר שם בשם רב דהלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות. והתם בכתובות בסוגיא דאין מעלין משטרות פליגי רב הונא ור"ח. וגם רב חסדא ס"ל בגיטין התם דהלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות. וכיון דמוכח דרב הונא ור"ח ס"ל דבשטרות בעינן ע"ח ושיטת התוס' בגיטין (דף כ"ד) ובב"ב (דף קס"ח) ובכ"ד דלר"מ דע"ח כרתי בעינן מוכח מתוכו וכמבואר בח"מ סי' מ"ט. א"כ קשה דאמאי כשר השטר בכתבו כהן על אינו כהן והא בעי מוכח מתוכו. וע"כ דגם בטעו וכתבו כהן על אינו כהן דעדיין מקרי מוכח מתוכו כיון דכתבו שמו ושם אביו. ומוציאין הממון ממנו אף בלא בירור זולת השטר דאיהו הלוה. ותלינן בטעות למה דנכתב כהן עליו. וכיון דמוכח מהך סוגיא דכתובות דאף בכה"ג מקרי מוכח מתוכו ולא נתבטל עי"ז להך מוכח מתוכו. א"כ כש"כ דאף בכה"ג מקרי ספירות דברים דגם בזה אמרינן דגוף כתב הגט מספר לנו מי הוא המגרש. וכמש"כ לעיל דהא לספירת דברים סגי שמם לחודא. ואלו לענין מוכח מתוכו בעינן שמו ושם אביו א"כ כש"כ להך דספירות דברים מהא דמוכח מתוכו וכנ"ל. וע"כ יצאנו בזה מן חשש דאורייתא עכ"פ. וקצרתי בזה הפרט משום דזה אינו שייך לעניננו:
יא
ועפ"ז הארכתי במה שהקשו על תשובת הרא"ש והובא בטור סי' קכ"ט במי ששינה שם אביו וכתב יוסף בן שמואל ואביו היה נקרא בשם שמעון דפסול מחשש לעז מדרבנן וכמבואר בשו"ע שם סעי' י' ומה"ט אם ניסת לא תצא והקשו הא הוי שינוי גמור ופסול מה"ת. וכתבתי כיון דמיירי שם בהחליף אביו דתו ולא רצה בנו להזכיר שם אביו רק היה כותב תמיד בשם בן שמואל א"כ מוכח מתוך הגט עצמו הטעות ומוכח לכל מתוך הגט מי הוא המגרש דהא לא היה שם יוסף בן שמואל אחר. א"כ ניכר מתוך הגט שזהו הבעל המגרש וע"כ לא מיפסל מן התורה רק מדרבנן דהא עכ"פ שינה שמו והארכתי בזה במק"א
יב
והנה מתשובת הרא"ש שהובא בח"מ סי' מ"ט הנ"ל דנתבאר דס"ל היכא דכתבו בשטר שם הבעל הלוה וטעו בשם אשת הלוה ג"כ ומסיק דהשטר כשר ויש לו דין שטר לכל מילי. וכמו שכתב התומים שם כנ"ל. והטעם דכיון דכתוב בהשטר דפלוני לוה עם אשתו וע"כ אף דנכתב שם אשתו בטעות מ"מ הוי מוכח מתוכו דהלוה היא אשתו שלפנינו דהא לא חיישינן שמא נשא אחרת וכמו שנתבאר. א"כ לפ"ז יש לדון דאף דלא נכתב שם האשה בהגט דג"כ יהיה הגט כשר מה"ת דהא בכי האי גוונא מקרי בשם ספירת דברים דכיון דכתיב בהגט דפלוני מגרש אשתו א"כ ממילא ניכר עפ"י כתב הגט עצמו דפלוני גירש את אשתו שלפנינו דהא לא חיישינן שמא נשא אחרת. וכן יש לדון מה"ט אף דטעו וכתבו שם האשה בהגט בטעות על שם אחר דג"כ י"ל דאין הגט פסול מה"ת דהא עדיין שם ספירת דברים על הגט ומקרי ספר כריתות כיון דמוכח הטעות מתוך הגט עצמו וכמו דחזינן דבכה"ג מקרי בשם מוכח מתוכו כו'. ובאמת הא מצינו באה"ע סי' קכ"ט סעי' ג' בשינה שמה דמדאורייתא אינו גט. א"כ חזינן דלא כמו שכתבתי:
יג
ולכאורה רציתי לומר דשאני גט דאינו לשון העדים רק לשון הבעל שאומר לה אנת אנתתי. והעדים אינם צריכים להכיר שזהו בעלה והיא אשתו רק בשם הבעל ושם אשתו צריכים להכיר וכמש"כ הגט פשוט בסי' ק"כ ס"ק י"א וחולק שם על הב"ש. ע"כ היכא דלא כתבו שם האשה ובפרט היכא דטעו אין כאן טעות דמוכח כלל דמנא ידעינן שהיא האשה המתגרשת ואין כאן ספירת דברים כלל. משא"כ התם בתשובת הרא"ש הנ"ל שעדים מעידים שראובן ואשתו לוו מעות הוי שפיר מוכח מתוכו. אבל בגט שהוא לשון הבעל שאומר אנת אנתתי והעדים אינם מעידים ע"ז אין כאן טעות דמוכח כלל ע"כ הגט בטל מה"ת בלא כתבו שמה וכש"כ בטעות בשם האשה. ועפ"ז הארכתי בכוונת הירושלמי פ"ד דגיטין ה"ב במשנה דהיה משנה שמו ושמה התקין ר"ג לכתוב כו'. הגע עצמך דהוה שמי' ראובן ואפיק שמי' שמעון וכו' ואין כאן מקומו להאריך בזה:
יד
אכן לפי דברי הב"ש בסי' ק"כ ס"ק ד' דכתב דאף שהעדים יודעים שמותם צריכים להכיר שזו היא אשתו דלפ"ז נסתר החילוק שכתבתי. וגם לפי דברי הג"פ יש לפקפק בהחילוק שכתבתי. והעיקר נלע"ד לחלק דשאני בהך דתשובת הרא"ש הנ"ל דשם מיירי בכתבו שם הלוה שמו ושם אביו דאל"כ הא לא הוי השטר בדין מוכח מתוכו דהא כמה יוסף איכא וע"כ מיירי בכתבו שמו ושם אביו דאז הוי מוכח מתוכו משום דהא לא חיישינן לשני יוב"ש בלא הוחזקו. ואפילו למאן דחייש כיון דאינו רק מדרבנן וכמש"כ התוס' בב"מ (דף כ' ע"ב) בד"ה איסורא מממונא כו'. ע"כ מקרי מוכח מתוכו. או כמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ד ע"ב) ד"ה בעדי מסירה וכו' ובב"מ (ד' י"ח ע"ב) ד"ה חיישינן לשני שוירי כו' דדוקא כשנפל חיישינן לשני יוב"ש. וכוונת התוס' הזה בארתי היטב בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט' אות כ"ז כ"ח כ"ט ע"ש. ולכן כיון דנכתב שם בעלה בשם אביו בדיוק כפי האמת וגם נכתב בהשטר כי אשתו לותה מעות מן פ' אף דנכתב שמה בטעות מ"מ הוי שפיר מוכח מתוך השטר עצמו דאשתו שלפנינו היא לותה המעות כיון דלא חיישינן שנשא אחרת וע"כ אין להסתפק דשמא אשה אחרת דשמה כפי השם שנכתב בהשטר דיש לה בעל בשם ושם אביו כפי הנכתב בהשטר כיון דלא חיישינן לשני יוב"ש כנ"ל. וע"כ שפיר מוכח מתוכו ותלינן דשם האשה נכתבה בטעות וע"י שם הבעל ושם אביו נתברר לנו כי הטעות הוא בשם האשה וע"כ כשר השטר דמקרי מוכח מתוכו. וע"כ פסקו בתשובת הרא"ש והרמ"א לדינא דהשטר כשר ע"י ע"ח כיון דהוי מוכח מתוכו:
טו
ולפ"ז י"ל דבגט שלא כתבו רק שם הבעל לבדו דבזה בעינן מה"ת לכתוב שם אשתו ג"כ בהגט לפי דבלא כתבו שם אבי הבעל בהגט אין לנו לדון דע"י שם הבעל לבדו יהיה נחשב לספירות דברים לספר לנו מי היא המתגרשת דהא כמה יוסף איכא בעולם. ובאמת גם בכתבו שם הבעל ושם אשתו לבדם בלא שם אביהם אף בנמסר בעדי מסירה דלא בעינן מוכח מתוכו בזה דאף דכשר ומקרי בשם ספירות דברים זהו משום דעכ"פ יש לנו הוכחה קצת דזה הוא המגרש וזו היא המתגרשת וסמכינן על ההוכחה זו להיות מועיל לצאת דין ספירות דברים עכ"פ. אבל היכא דלא כתבו שם האשה כלל רק שם הבעל לבדו בלא שם אביו בזה אין לנו שום הוכחה כלל דזו היא המתגרשת ויש לנו להסתפק דשמא אשה אחרת דשם בעלה הוא ג"כ כפי השם שנכתב בהגט כיון דלא נכתב שם אביו בהגט וכמה יוסף איכא בעלמא. דכיון דלא נכתב שם האשה כלל אז אין לנו שום ספירות דברים כלל ובטל הגט. ומכש"כ בשינו שם האשה דודאי הגט בטל מה"ת משום דטעות זה לא הוי מוכח מתוך השטר והגט כלל. אבל היכא דנכתב שם הבעל ושם אביו בזה אף בטעו בשם אשתו מ"מ כשר מה"ת לפי דבכה"ג מקרי הטעות מוכח מתוך כתב הגט עצמו דכיון דלא חיישינן לשני יוב"ש בלא הוחזקו. [ומה"ת לא חיישינן לשני יוב"ש לכ"ע כנ"ל]. וע"כ מקרי שפיר מוכח מתוכו הטעות ונתברר לנו ע"י הגט עצמו דזו האשה שלפנינו דהיא אשת יוב"ש שנכתב שמו בהגט דהיא המתגרשת דהא לא חיישינן שנשא אחרת ודומה ממש להנידון דתשובת הרא"ש הנ"ל דאף דטעו בשם האשה דמקרי מוכח מתוכו. וה"ה גבי גט דמקרי ספירות דברים ואינו פסול מדאורייתא רק מדרבנן:
ענף ג
טז
ולפ"ז בנ"ד שנכתב שם הבעל ושם אביו והטעות היה בשם האשה דשמה הוא בשם חשא יודית בת יצחק וכתבו חסיא יודית בת יצחק ובהעיר הנכתב שם הגט אין שם אשה בשם חסיא יודית בת יצחק רק בשם חשא יודית בת יצחק אשת הבעל שנכתב בהגט. א"כ ודאי דזה מקרי מוכח מתוך כתב הגט דהיא האשה המתגרשת. והיכא דמוכח מתוך כתב הגט זה מהני לצאת מן דאורייתא והגט כשר מה"ת. רק יש להחמיר עדיין מדרבנן כיון דקיי"ל דשינה שמו ושמה תצא וכמבואר בגיטין (דף פ') דמודים חכמים לר"מ בזה. וע"כ אף בכתבו שם מקום כתיבה ולא כתבו שם מקום נתינה דהגט פסול ותצא וכן בכתבו רק שם מ"נ ג"כ תצא וע"ז קאי הך דשינה שמו ושמה דהתם וכמש"כ התוס' והר"ן והרשב"א שם. ואף דבכה"ג ודאי דמקרי מוכח מתוכו והוי ספירות דברים מעליא ואפ"ה גזרו חז"ל דהגט פסול משום חשש לעז. א"כ ה"ה בנ"ד דכתבו שם חסיא על שם חשא א"כ הדין נותן דתצא מדרבנן:
יז
אכן לפי מכתב כת"ר דאם תצא מבעלה זהו נוגע לנפש האשה ומשפחתה האומללים מבלי עון ופשע כי מה היו יכולים לעשות כי השגגה היה ע"פ הרב המסדר וע"כ ראיתי לדון להיתירא דלא תצא מבעלה. והוא דנראה לע"ד דבר חדש להמציא קולא בנ"ד אף שהוא נגד האחרונים עכ"ז יש לנו סניף גדול להיתירא. דבגיטין (דף ל"ד) במה שהצריכו לכתוב שם מקום כתיבה ושם מקום נתינה ואם כתב שם א' מהם הגט פסול ואמרו שם והוא דאתחזק בתרי שמי. ושיטת רש"י והר"ן והרא"ש וש"פ שכתבו לפרש להך והוא דאתחזק דאם לא ידעו במ"כ מן שם מקום נתינה וכתבו רק שם מ"כ דכשר אף דנתברר אח"כ דיש לו שם אחר במ"נ. ולכאורה יש להקשות דהא אכתי לא נפק מחשש לעז ועיקר הפסול הוי מחשש לעז של מ"נ וכמש"כ הרא"ש והר"ן בפרק השולח שם א"כ אף דלא ידעו במקום כתיבה מן שם מ"נ אכתי לא נפק מחשש לעז. וע"כ מוכח בטעם שיטת הפוסקים הללו דס"ל להש"ס דהך דין דשינה שמו והוא שם מ"נ דפסול אם לא כתבוהו דזהו מחשש לעז דזה לא הוי רק היכא שהעדים פשעו וכתבו הגט שלא כהלכה דידעו משם מקום נתינה ולא כתבוהו והיה להם לשאול ע"ז מן איזה חכם ובזה פסלו חז"ל להגט מחשש לעז. אבל היכא שהעדים לא פשעו שלא ידעו משם מ"נ בזה לא פסלו חז"ל אף דיש עדיין חשש לעז לפי דהעדים והסופר לא עברו על תקנת חז"ל בפשיעתם. ועיקר הפסול בשינה שמו הוא רק בפשעו העדים והסופר ועברו על תקנת חז"ל וכעין זה כתב הט"ז בסי' קכ"ט ס"ק ה' בהתשובה שם ע"ש. ועיין בגט פשוט סי' קכ"ט ס"ק ט"ז והעיקר כדברי הט"ז וקצרתי:
יח
והנה התוס' והר"ן והרשב"א כתבו לפרש להך דשינה שמו ושמה דתצא לא שינה ממש כו' וכמבואר בגיטין (דף פ'). והבית יוסף בסי' קכ"ט כתב דהרא"ש ס"ל ג"כ לפרש להך דגיטין בשינה שמו כו' דמיירי דיש לו ב' שמות בשני מקומות כו'. ועפ"ז מתורץ קושית ר"ע איגר זצ"ל בתשובה סי' קט"ז על הרא"ש דכתב בגיטין (דף פ') בשינה מקום לידתו דמשום דחתמו העדים אשיקרא אין לפוסלו משום דלא קיימו עדים עלה כיון דא"צ לכותבו ובשינה דירתו פסול מחשש לעז. והקשה דהא הוי מצי לפסול בשינה דירתו משום דחתמו אשיקרא כיון דקיימי עדים עלה לפי שצריך לכתוב דירתו וכן תמה הגאון הנ"ל על הג"פ שהקשה כזה על תשובת הרא"ש דכתב לפסול בשינה שם אביו משום חשש לעז ואמאי לא פסל משום דחתמו על שקר. והקשה רע"א שם על הג"פ דאמאי לא תמה הג"פ כן על הרא"ש בפסקיו כנ"ל. ובאמת אין זה קשה דהא התוס' שם והר"ן והרשב"א פירשו להך דשינה שמו ושם עירו דמיירי שיש לו שני שמות בשני מקומות והחיוב לכתוב שם מ"כ ושם מ"נ. וכן כתב הבית יוסף דגם הרא"ש ס"ל כן וכמש"כ לעיל. א"כ אתי שפיר דלא כתב הרא"ש לפסול בשינה שם עירו משום דחתמו אשיקרא. דהא העדים חתמו במקום כתיבה כפי השם שיש לו במ"כ א"כ לא הוי שום שקר כלל דהא נקרא שם בשם זה. וע"כ הוכרח לפסול משום לעז דאנשי מקום נתינה יוציאו לעז וכמבואר בהרא"ש לגיטין (דף ל"ד) על משנה דהיה משנה שמו ומיושב קושית הגאון הנ"ל שפיר:
יט
ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י"ב ענף ה' כתבתי עוד דלכן כתב הרא"ש לפסול בשינה דירתו דזהו משום לעז ולא משום דחתמו שקר משום דע"י מה שחתמו שקר אין הולד ממזר דהא קיי"ל כרבנן דפליגי על ר"מ וכמבואר בגיטין (דף פ' ע"ב) והרא"ש פ"ט דגיטין סי' ו' בשם רב האי גאון דהיה במזרח וכתב במערב דאם נשאת לא תצא וכן כתב הרמב"ם פ"י ה' גירושין ה"ב דזהו כשיטת רבינו האי דכ"מ שכתבו הולד כשר אם נשאת לא תצא אע"פ שאין לו בנים. וכן הוא בשו"ע אה"ע סי' ק"נ סעי' א'. ועיין ביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ו'. ולכן כתב הרא"ש לפסול בשינה דירתו משום לעז כדי דיהיה הולד ממזר ותצא מבעלה דהא בשינה שם עירו מודו רבנן לר"מ דהולד ממזר. והארכתי שם בספרי בזה:
כ
ולפי זה ברור בנ"ד דהרב המסדר צוה לסופר והעדים לכתוב בשם חסיא יודית ואמר להם דכן הדין לכתוב על שם חשא א"כ הסופר והעדים לא פשעו כלל. ואף שהרב המסדר טעה בזה עכ"ז הם לא פשעו והוו כאנוסין גבי זה. ע"כ יש לדון דבכה"ג לא תצא מבעלה כיון דעיקר שינה שמו ושמה הוא מן המשנה דשינה שמו ושמה דגיטין (דף פ') דאמרו שם דרבנן מודו לר"מ דהולד ממזר והתוס' והרשב"א והר"ן והרא"ש וכפי שכתב הבית יוסף דכתבו דהך דשינה שמו מיירי במי שיש לו ב' שמות במ"כ ובמ"נ. ובשני שמות בשני מקומות הא נתבאר דלא מיפסל רק בפשעו העדים והסופר. וכיון דעיקר הגזירה דתצא מבעלה והולד ממזר לא מצינו כן רק בפשעו העדים והסופר במה דשינו שמו ושמה ע"כ אין לנו להחמיר יותר ממה שמצינו כן בפירוש בהמשנה ובהגמ' דשם דבשינה שמו ושמה מודים חכמים לר"מ. דהא לדינא מבואר בשו"ע סי' ק"נ וברמב"ם פ"י ה' גירושין וברא"ש לגיטין פ"ט סי' ו' בשם רבינו האי כנ"ל דבכל פסולי דרבנן וכן בהיה במזרח וכתב במערב דאף דהגט פסול מ"מ לא תצא משום דבפסול משום דחתמו על שקר וגם משום משנה במטבע ממה שטבעו חכמים לא גזרו חז"ל בזה דתצא כדקיי"ל כרבנן דפליגי על ר"מ. רק בפסול שינה שמו ושמה מודו לר"מ דתצא והולד ממזר. וכיון דעיקר הך דשינה שמו ושמה דבמשנה וגמ' שם קאי רק בפשעו העדים והסופר. א"כ אין לנו להמציא מדעתינו ולהחמיר אף בלא פשעו העדים והסופר וכמו בנ"ד ולומר דתצא דזהו נגד הכלל דבידינו דבכל פסולי דרבנן לא תצא רק מה דמצינו בפירוש דגזרו דתצא שאני אבל לא לחדש מדעתנו אף בלא פשעו. וכיון דבלא ידעו העדים והסופר משם מ"נ כשר הגט אף דהבעל היה יודע מן השם שיש לו במ"נ עכ"ז לא גזרו בזה. כש"כ בנ"ד שהרב המסדר צוה לכתוב בשם חסיא יודית וא"ל דכן הוא הדין לכתוב על שם חשא יודית ודינם כמו אנוסים היינו הבעל והעדים והסופר. דהא קיי"ל באשה הניסת ע"פ שני עדים ובא בעלה דאסורה לבעלה. ואלו בניסת ע"פ הוראת חכם בטעות מבואר בסי' י"ז סעי' נ"ח בהרמ"א דמותרת לבעלה ולא קנסו בכה"ג דהוי כאנוסה ועיין בב"ש שם. והעדים והבעל והסופר מה היו יכולים לעשות בזה כיון דהרב הממונה שם על סידור גיטין צוה להם לכתוב כן. ע"כ הוכרחו לכתוב כן בשם חסיא יודית [ועיין במהרי"ק סי' פ"ד וקצרתי]. וכיון דבכה"ג לא מצינו דגזרו דתצא אף בשינוי גמור. ובלא פשעו הבעל והעדים והסופר כיון דאין שינוי גמור דיופסל מן התורה רק מדרבנן אין לנו לבדות גזירה מדעתינו דתצא מבעלה בכה"ג. ובודאי משום פשיעת הרב המסדר אין לנו לפסול הגט דהא עיקר הגט תלוי רק בהעדים והסופר דהם בני אשוויי גיטא הם אבל לא הרב המסדר דהא ע"פ דין א"צ ב"ד לסידור הגט:
כא
ואף לשיטת הסמ"ג והמרדכי דמפרשי בפירוש אחר להך והוא דאיתחזק דגיטין (ד' ל"ד) והובאו בב"ש סי' קכ"ט ס"ק ו'. ומחמרי לפסול אף בלא ידעו שיש לו שם אחר במ"נ. י"ל דדוקא התם דהא הבעל פשע ולא גילה להעדים והסופר שם שיש לו במ"נ. משום דאם העדים לא שאלוהו ע"ז א"כ הא פשעו העדים בזה גופא. ואם שאלוהו העדים ולא הגיד להם א"כ חזינן דרוצה לערער אחר זמן וע"כ חשו ללעז. דהבעל יערער לומר דלא גירשה וכמש"כ הר"ן בגיטין על משנה דהי' משנה שמו ושמה וכו' דבגיטין (דף ל"ד) דחשו דיוציא הבעל לעז אח"ז. וזהו משום דחזינן דלא גילה להם השם של מ"נ ויש בו ריעותא דרוצה לפוסלו לאח"ז וכמו בהנך ערעורים דסי' קכ"ו סעי' כ"ב דאם הבעל כותבו או אם הסופר כותב מפיו דאז חשו לערעורו וע"כ חשו שמא יוציא לעז לאח"ז. ובאמת אף היכא דהבעל גילה להעדים שיש לו שם אחר במ"נ והעדים פשעו ולא כתבו ג"כ הגט נפסל וזהו הכל משום דהא פשעו העדים עכ"פ משא"כ בנ"ד דלא פשעו כלל ומה הי' להם לעשות כיון שהרב המסדר ציוה להם לכתוב כן. י"ל דגם הם מודו לשיטת רש"י והרא"ש דבלא פשעו הבעל והעדים כלל לא תקנו לפסול הגט ולומר דתצא מבעלה בזה כיון דהוא נגד הכלל המסור לדינא דבפסולי דרבנן אם ניסת לא תצא כ"ז דלא מצינו בפירוש דגזרו דתצא. ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד דאף דנימא דלשיטת הסמ"ג והמרדכי לא יהי' הדין כן מ"מ כיון דלשיטת רש"י והרשב"א והר"נ והרא"ש נתבאר דלא תצא מבעלה א"כ אף בספיקא דפלוגתא אם נימא תצא מדרבנן או לא ודאי דאין מוציאין אותה מבעלה דהא בספק דרבנן מקלינן בדיעבד בוודאי וכדמצינו כעין זה גבי ספק חלוצה דהדין הוא דלא תצא מבעלה כהן וכמבואר בסי' ו' סעי' א'. והא דסי' ק"נ סעי' ב' דבספק מגורשת תצא. זהו בספק מגורשת מה"ת ולא בספק מגורשת מדרבנן:
ענף ד
כב
ועוד יש להמציא קולא דהא עיקר הטעם דהתקין ר"ג לכתוב איש פ' וכל שם שיש לו דגיטין (דף ל"ד). הוי הטעם כמש"כ רש"י והרא"ש שם דיוציאו לעז שלא גירשה בעלה רק אחר גירשה וכמש"כ הרא"ש במשנה דהי' משנה שמו כו' דאם תבא להנשא לאח"ז בגט שת"י יאמרו דאינה מגורשת שאין זה השם הכתוב בגט. והר"נ כתב שם דהבעל יוציא לעז לומר דלא גירשה. וכן המשנה דשינה שמו ושמה דגיטין (ד' פ') כתבו כל הראשונים דמיירי שיש לו ב' שמות בשני מקומות וכמו בהך ד' ל"ד הנ"ל. וע"כ הוא מטעם לעז כנ"ל. ולא כתבו טעם דלעז שיאמרו דגירשה בגט פסול ולא נתגרשה כדין רק כתבו דחשש לעז הוי דיאמרו דאחר גירשה. א"כ ז"א שייך רק בזמן הש"ס דהי' סומכות על הגט דיהא לראי' בידה לאינסובי כמבואר בב"מ (ד' י"ח) ובכתובות (ד' פ"ח). אבל לדידן דמבואר בסדר הגט דנהגו לקרוע שתי וערב. וטעמו מבואר בתה"ד סימן מ' כדי שלא תוכל האשה לגבות כתובתה בהגט. וברדב"ז ח"ג תשובה ת"מ כתב דלכן נהגו לקרוע כדי שלא יהי' יכול להוציא לעז באותן דקדוקים המבואר באה"ע סי' קכ"ו ומפני כך יתייאש הבעל לבא לערער עכ"ל הרדב"ז. ובסי' ק"ל בב"ש ס"ק א' הקשה בשם תה"ד דהאידנא דנהגו לקרוע את הגט דאינו עומד לראיה כלל דלמה צריכים העדים לחתום. ותירץ כדי לצאת אף אליבא דר"מ א"כ לפ"ז האידנא דאין הגט עומד לראי' כלל דהא קורעין אותו וגונזין אותו אצל הרב כמש"כ בתה"ד בסי' רל"ב. א"כ ליכא כלל האידנא חשש לעז. שדווקא בזמן הקודם דהיתה סומכת האשה על הגט דיהא לראי' בידה ותנשא או לגבות כתובתה אזי שפיר יש חשש לעז משום דהיא סומכת על סמך הגט שהוא לראי' בידה וע"כ יערער הבעל לומר דלא גירשה. אבל האידנא דאינה סומכת על הגט כלל דהא הרב קורעו וגונזו אצלו ועל כרחך היא אינה סומכת על הגט רק על עדים או על הכתב מב"ד שכותבים שהאשה המוכ"ז נתגרשה מבעלה דהא בהכתב ראי' א"צ לכתוב שמה כלל וכיון דלא שייך בזה הטעם דלעז ע"כ יש להקל בזה"ז היכא דאין בו שינוי דפסול מה"ת רק מדרבנן כיון דבטל הטעם:
כג
אך יש לומר דהא הוי דבר שבמנין דקיי"ל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם. ומצאתי בספר ברית אברהם בח' אה"ע בתשובה מ"א שכתב כלל מחודש בהא דדוקא דבר שבמנין שהוא דבר הרשות אבל בדבר מצוה מותר אף בלא מנין אחר היכא דבטל הטעם. ומה"ט כתב בהא דיבמתה דהוי מן חמש נשים דיש להקל דנאמנת יבמה להעיד ובמקום עיגון דהא אשה מצווה על שבת. והוכיח זה מהא דיו"ד סי' קנ"ט דמותר להלוות בריבית לא"י וכו'. והקשה דהא הוי דבר שבמנין בשלמא לאידך טעם דעכשיו הוי הכל כדי חייו ניחא דגם בזמן הש"ס מותר להלוות לכדי חייו ודומה להך דגילוי. אבל להך טעם קשה הא הוי דבר במנין וע"כ מוכח משום דמצוה להלוות כו'. והא דריש ביצה בשובו לכם לאהליכם דמפיק מזה לדבר שבמנין דהוי דבר מצוה יתרץ זה יפה יע"ש. עכ"ל הברית אברהם. ובאמת ז"א ראיה לענ"ד דהא בגמ' מבואר התם דת"ח מותרין להלוות כו' משום דלא שייך התם שמא ילמוד ממעשיו. אלמא דבזמן הש"ס ג"כ אינו אסור רק היכא דשייך שמא ילמוד ממעשיו. א"כ ה"ה האידנא דלא שייך טעם דילמוד ממעשיו כמש"כ הט"ז זה ביותר ביאור. דומה ממש לגילוי. ונדחה ראיות הברית אברהם:
כד
אך נראה לענ"ד להוכיח כסברת הברית אברהם הנ"ל מהא שהקשו התוס' בגיטין (ד' י"ח) בד"ה הנהו קלא אית להו דהקשו דבזמה"ז למה כותבין זמן בגיטין הא האידנא לא שייך שמא יחפה. ותירצו ג' תירוצים וגם הרא"ש תמה שם יע"ש ונדחקו ליישב זה. ויש להקשות עליהם דמה הרעישו בקושיא הנ"ל הא יש לומר בפשיטות דלכן פסול גט שאין בו זמן משום דהוי דבר במנין. ובפרט הא הרא"ש פסק בריש ביצה להדיא דדבר שבמנין אף שבטל הטעם צריך מנין אחר וכו'. א"כ הי' להם לומר דלכן פסול גט שאין בו זמן משום דצריך מנין אחר. וע"כ מוכח דקושייתם הוי דאיך יפסול גט שאין בו זמן אף במקום עיגון דהא אשה מצווה על שבת יצרה וכסברת הברית אברהם הנ"ל. ואין לומר דלכן לא תירצו התוס' כנ"ל משום דתקשי דלמה לר' יוסף להוכיח מכרם רבעי בריש ביצה הך דבר במנין הא יש להוכיח זה מהא דגט שאין בו זמן דפסול האידנא די"ל דר' יוסף סובר להוכיח אף למאן דס"ל דתקנו זמן משום פרי וע"כ מוכח כסברת הברית אברהם הנ"ל. וכן יש להעיר בתוס' ר"ה (דף ל"ב ע"ב) ד"ה בשעת גזירת כו' וקצרתי. א"כ לפ"ז יש מקום להקל בשינוי שמו ושמה היכא דלא נפסל מדאורייתא דלא תצא בזה"ז דהא עיקרו הוא מהך משנה דשינה שמו ושמה דתצא והתם הטעם הוא משום לעז. וכמש"כ הראשונים בגיטין (ד' ל"ד) כנ"ל. א"כ גם בזה נימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון דבכל פסול דרבנן בשינה שמו ושמה דאינו פסול רק מחשש לעז שיאמרו דאחר גירשה א"כ הא האידנא לא שייך זה. ומחמת דבר שבמנין הא נתבאר בעז"ה דלא שייך למיפסל גיטא משום דבר שבמנין דהא אשה מצווית על שבת יצרה וכסברת הברית אברהם הנ"ל:
כה
ואף דכל האחרונים החמירו גם בזה"ז לפסול גט ששינו שמו ושמה אף בשינוי שאינו גמור. יש לומר דבאמת אם לא ניסת מבעי להיות גם בזה"ז פסול משום דדומה להי' במזרח וכתב במערב דקיי"ל דלא תנשא וכמבואר בסי' קכ"ח משום דשינה במה שצריך לכתוב לכתחילה אסורה להנשא משום דמשנה ממטבע דטבעו חז"ל בגיטין או משום דחתמו שקר. (ועיין בש"ך ח"מ סי' מ"ג ס"ק מ"א וקצרתי). ודוקא בשינה מקום לידתו הכשירו משום דא"צ לכתוב לכתחילה ע"כ לא קיימי עדים עלה וכמו שהאריכו המפרשים בפי' התוס' בגיטין (ד' פ'). וכיון דחזינן דהי' במזרח וכתב במערב קיי"ל דלא תנשא וניסת לא תצא וכמש"כ הג"פ בסי' קכ"ח ס"ק ד' משום דקיי"ל כרבנן דס"ל דמחמת משנה ממטבע שטבעו חז"ל בגיטין לא אמרינן דתצא בניסת. אך בשינה שמו וכו' החמירו חז"ל ומודו דתצא דזהו משום חשש לעז. וכמש"כ הרא"ש בגיטין (ד' פ') בשם ר"ת. ועפ"ז תירצתי לעיל קושית הגאון רע"א זצ"ל שהקשה דלמה צריך הרא"ש ליתן טעם משום לעז ולא משום שחתמו שקר וכתבתי דזהו משום דהרא"ש כתב זה בשם ר"ת. ור"ת אזיל לשיטתו דס"ל לקמן גבי הי' במזרח כו' דרבנן ס"ל דלא תנשא ואם ניסת לא תצא. הרי משום דחתמו שקר לא מפקינן מבעלה. וע"כ מוכח דשינה שמו ושם עירו הוי הטעם משום לעז ולכן תצא והוולד ממזר ומתורץ קושיית הגאון הנ"ל. ומה דיש להעיר עפ"ז בהך דגיטין (ד' פ') דמקשה הש"ס הי' במזרח כו' אלימא בעל היינו שינה שמו ושמה כו' אין זה קשה כלל וקצרתי:
כו
וע"כ בזה"ז בשינה שמו ושמה היכא דלא הוי שינוי גמור ולא נתבטל הספירת דברים כנ"ל יש לדון דאין לנו להוציאה מבעלה אם ניסת משום דאף דעדים חתמו שקר ושינו ממטבע שטבעו חז"ל בגיטין דקיי"ל דלא תנשא עכ"ז הא מחמת טעם זה הדין דלא תצא וכמו דהי' במזרח כו'. ועיקר הטעם דתצא הוא משום לעז א"כ האידנא דלא שייך לעז. יש מקום לדון דלא תצא ודבר שבמנין לא שייך בזה כנ"ל. וע"כ יש לדון בנ"ד דלא תצא. ואף דמעכ"ת כתב בנ"ד דעדיין לא נבעלה. עכ"ז הא הדין דבפסולי דרבנן היכא דניסת לא תצא ואפילו לא נבעלה ג"כ לא תצא וכמבואר בסי' ק"נ סעי' א' וכמש"כ הגט פשוט בסי' קכ"ח ס"ק ו' דהא דפסולי דרבנן דלא תצא אף דלא נבעלה וגם בנתקדשה ולא נכנסה לחופה ג"כ לא תצא כיון שנתקדשה כבר עכ"ל הג"פ. א"כ יש לדון בנ"ד דלא תצא:
כז
וכן מש"כ לעיל לדון להיתירא בנ"ד מחמת דהעדים לא פשעו כיון דהרב המסדר ציוה להם לכתוב בשם חסיא. הנה באמת אף היכא דלא פשעו העדים ג"כ הדין דפסול הגט דלא תנשא לכתחילה משום דעכ"פ חתמו שקר וכמו דהי' במזרח כו' דפסול. וכתב הב"ש בסי' קכ"ח ס"ק ב' דאף היכא דאין חשש שיאמרו להעדים עמנו הייתם כו' מ"מ פסול משום שחתמו שקר. וכמש"כ התוס' בגיטין (ד' פ') ד"ה כי יתביתו בהיני כו' בסוף דבריהם דהי' במזרח וכתב במערב פסול משום מחזי כשיקרא ע"ש. ואף דקיי"ל דלמחזי כשיקרא לא חיישינן מ"מ שקר גמור שאני וכמש"כ הפוסקים. ובפסול דחתמו בשקר לא מצינו בגמ' דחילקו בין פשעו העדים וללא פשעו ומשמע דאף היכא דטעו העדים וסברו דהדין הוא דכותבין בגט מקום שמסר שם הבעל להעדים שיכתבו הגט אף דכותבין וחותמין הגט במק"א ולא ידעו מן הך דאמר רב ורב הונא לספרי' כי יתביתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דמימסרא לכו מילי בהיני וכמבואר בסי' קכ"ז סעי' ו' ואף היכא דטעו העדים בזה הדין אף ע"י איזה הוראת חכם בטעות בזה הדין דמ"מ פסול הגט משום דהא עכ"פ חתמו שקר והחמירו בגיטין בזה. ועיין בח"מ סי' מ"ג סעי' כ' וש"ך ס"ק מ"א וקצרתי. וכיון דלא מצינו חילוק מפורש בזה בין פשעו ללא פשעו. אין לנו כח מעצמינו לחלק בזה. וה"ה בכל מה דצריכים לכתוב לכתחילה ושינו בזה דהדין הוא דהגט פסול אם לא ניסת:
כח
אך בשינה שמו ושמה דמצינו בש"ס מפורש דאם לא פשעו העדים דלא פסלו חז"ל בכה"ג כיון דלא עברו בפשיעה על התקנה. וכיון דעיקר חומרא דתצא בשינה שמו ושמה וכו' הוא מן שינה שמו וכו' דגיטין (ד' פ') דפירשו שם דקאי בכתב שם דיהודה ולא שם של גליל דמ"נ דמיירי בעברו על התקנה בפשיעתם וכדאמרו בגיטין (ד' ל"ד) להדיא ע"ז. וכיון דהך מילתא דגזרו בשינוי השם שאינו גמור דתצא זהו נגד הכלל דיש לנו דבפסולי דרבנן לא תצא וכדקיי"ל לדינא. ע"כ מנלן להחמיר דתצא היכא דלא פשעו ועברו על התקנה כמו בנ"ד דהי' כמו אנוסים ע"פ דעת הרב המסדר. כיון דעיקר המקור מזה לא נאמרה רק בפשעו דבזה מצינו דאמרו דתצא. ואין לנו לגזור מדעתינו ולומר דתצא בכה"ג. וע"כ שפיר הדין נותן דלא תצא בכזה. והא דאם לא ידעו העדים שיש לו שם אחר במ"נ דכשר הגט לינתן לכתחילה ולא אמרינן דליתסר לכתחילה וכמו בהי' במזרח כו' דנתבאר דכזה אסור אף בלא פשעו העדים. דיש לומר דהא הטעם דחתמו שקר לא שייך היכא דכתבו רק שם דמ"כ כיון דנקרא שם במ"כ בשם זה ע"כ אין שם שום שקר כלל. וכמש"כ לעיל כן לתרץ קושיות הגאון ר"ע איגר זצ"ל כנ"ל ולכן כיון דכל עיקר שינה שמו ושמה וכו' הוא מהך דשינה שמו דגיטין (דף פ' ודף ל"ד) כנ"ל ע"כ דיו להיות כהנדון דשם דמנלן להחמיר משום לעז ולומר דתצא בלא פשעו דהא עכ"פ מצינו שם דאף היכא דיש חשש לעז ג"כ לא תצא בלא פשעו. וע"כ ממילא דינו ככל פסולי דרבנן דקיי"ל דניסת לא תצא. וע"כ יש לנו יסוד גדול דלא תצא בנ"ד. והא דסי' קכ"ט סעי' יו"ד יוסף בן שמעון ששינה וכתב בן שמואל כו' דבלא הוחזק דתצא. אין מזה לסתור לדברינו די"ל דשם פשעו העדים כו'. וגם י"ל דהתם הוי פסול דאורייתא דעי"ז נתבטל ספירות דברים ומיירי בלא כתבו שם אבי האשה וקצרתי. וכן אין לסתור משם למה שכתבתי לדון דבזה"ז דקרעינן גיטא שאני די"ל דאין ראי' משם לסתור לדברינו וכנ"ל. ועל כן יש מקום לדון ליסוד דהיתירא בנ"ד דניסת דלא תצא. ואף דמן האחרונים בסתימתם לא נראה כן מ"מ יש מקום לדון כן:
ענף ה
כט
ועוד נלע"ד לדון עיקר גדול בנ"ד להיתירא והוא דבסדר שמות של הב"ש בשמות אנשים אות א' בשם אושעי' דכתב שם דאותיות המתחלפים יש להכשיר בשעת הדחק אפילו ניכר במבטא כו'. וכן כתב הב"ש בשמות אנשים בשם גרשון בשם כמה פוסקים היכא דהי' הטעות באותיות המתחלפים דיש מקום להקל בעת הדחק אפילו אם יש שינוי במשמעות ולא מצינו דהם תרי שמות בקרא עיי"ש. ואנכי הקשיתי ע"ז מהא דגיטין (ד' ס"ג) בההיא דהוי קרי לה נפאתה אזול סהדי כתוב תפאתה דהגט הוא פסול. הרי דאף באותיות המתחלפים ג"כ פסול וכן ראיתי בגט מקושר בשמות אנשים בשם אושיעה דהקשה כן וכן הקשה בשם גרשון ג"כ מזה עיי"ש. ולפי דעתי נ"ל בזה כן והוא דהטיב גיטין בשמות אנשים אות ג' ס"ק כ"ח כתב דעל פי סברא נראה דאף באותיות המתחלפות ג"כ הגט פסול דהא עכ"פ אין כאן בגט שם האיש או האשה. וכן נ"ל הסברא בזה דאף דנאמר דכיון דהוי אותיות המתחלפים אין זה נקרא שינוי. מ"מ הא עכ"פ לא נכתב שמם בהגט וכמש"כ הט"ג הנ"ל. ולפ"ז נראה לי ליישב דלא תקשה מגמרא מפורשת בגיטין (דף ס"ג) הנ"ל על הכלל שכתבו כמה פוסקים צד להקל באותיות המתחלפים:
ל
והוא דהא בזמן הש"ס לא היו כותבין בכמה גיטין שם אביהם וכדמצינו ביבמות (ד' קט"ז) בההיא גיטא דאשתכח וכתב אנא אנדרולאי נהרדעא כו' [ועיין בגליון שם]. וכמו שהעירו מזה האחרונים. ולפ"ז יש לדון דהך דינא בכתבו שינוי בטעות בשמות המתחלפים די"ל דזה לא מקרי שינוי כלל כיון דמצינו כה"ג בקרא ג"כ דמתחלפים הם. ועכ"ז הוא פסול משום דהא הוי כמו שלא כתב שמם כלל דהא בעינן ספר כריתות וספירת דברים דהגט יספר לנו מי הם המתגרשים וכיון דספק לנו בשמה מי היא המתגרשת אם נפאתה או תפאתה א"כ לא עדיף מן לא כתבו כלל שם האשה וע"כ אמרו בש"ס דהגט פסול. משא"כ האידנא דכותבין שם אבי המתגרשת בכל הגיטין. והמהר"ם פדואה סי' ל"ה העלה בשם המרדכי דאף בלא כתב שם המגרש רק בן פ' ג"כ כשר מאחר שהי' ידוע שאין לאביו בנים אחרים אלא זה לבד וע"כ הגט כשר וכמו בן פ' עד דמתניתין דהמגרש עכ"ל. והובא בג"פ סי' קכ"ט ס"ק א':
לא
ואף דהבית יוסף בסי' קכ"ט כתב בשם הרשב"א דפסל בכתב בן פלוני. דבעי שמו דווקא. עכ"ז נראה דדעת הג"פ כתשובת מהר"ם פדואה. וכן נראה לדעתי עיקר דאלו לשיטת הב"י בע"כ צריכין לחלק דשאני מתני' דהמגרש דכשר בן פלוני עד משום דחתימת יד העד שאני וקיל ביותר מן שם המגרש. אבל מצינו להתוס' בגיטין (דף ל"ד) שכתבו להוכיח דשם חניכה סגי אף לכתחילה והוכיחו כן מן הך דכך הי' נקיי הדעת שבירושלים עושין וחילקו דשם בנקיי הדעת שבירושלים היו שמותיהן ידועים וליכא לעז עכ"ל. ומשמע דס"ל להתוס' דכך הי' נקיי הדעת עושין הכוונה דהי' נקיי הדעת חותמין על הגט לעדות בשם החניכה שלהם וכמו דאמרו בירושלמי פ"ט דגיטין סוף הלכה ח' על הא דכתב חניכתו וחניכתה כשר דר' אבהו כתב א' ופי' שם לסימן לחתימתו. רב חסדא כתב ס' וכו' (ועיין בגיטין דף ל"ו וקצרתי) וע"ז כתבו התוס' לחלק דשם הי' שמותיהן ידועים וכו'. ומשמע דלולא זאת הוי ילפינן לכתוב לכתחילה רק שם החניכה של המתגרשים וכמו התם דנקיי הדעת הי' לכתחילה רק בחניכתם. ולא מחלקינן דשאני חתימת יד העד מן שמות המתגרשים ועיין מזה באה"ע סי' קכ"ט סעי' א' ובב"ש שם ס"ק א' וביאור הגר"א שם ס"ק ב' וקצרתי. הרי דלא מחלקינן ביניהם א"כ כמו דבחת"י העד אם חתם בן פלוני עד כשר ה"ה בשמות המתגרשים בכתבו רק בן פלוני כשר וכמו שכתב המהר"ם פדואה. ועיין בתה"ד סי' רכ"ח ובסי' רל"ד ובאה"ע סי' ק"ל סעי' י"א גבי טעה ושינה בשם אבי העד וקצרתי. ודמות קצת ראיה לזה מהא דגיטין (דף כ"ג) הרי את שפחה וולדך בן חורין וכו' ומשמע התם ובתמורה (ד' כ"ה) דאף למאן דס"ל עובר לאו ירך אמו ג"כ הי' מהני שטר שחרור אי לאו טעמא דלא מצי לזכות השטר שיחרור עבורו דהא אין עבד מקבל גט שיחרור לחברו מיד רבו. והא התם איירי בשטר שיחרור. ושטר שחרור ילפינן לה לה מאשה ואי נימא דבגט אשה צריך לכתוב שם המתגרשת ובכתב בת פלוני לחוד לא מהני משום דזה לא מספיק על מה דבעינן ספר כריתות וספירת דברים. א"כ ה"ה בגט שחרור (וכעין זה אמרו בגיטין (ד' ט') דלאו כרות גיטא הוא עי"ש) וא"כ איך משכחת כלל שטר שיחרור לעובר שבמעי אמו הא אין לו שם כלל וע"כ מוכח דגם שם אמו מספיק על כתיבת שמו וכמ"ש הג"פ שם דמהני שם אמו כמו ביואב בן צרוי'. וידעתי מה שיש לחלק ולדחות הראי' זו עכ"ז האמת הוא בלא"ה כשיטת המהר"ם פדואה בזה ועיין מזה לקמן בסי' כ"ג וסי' כ"ד וקצרתי:
לב
ולפי מה שנתבאר דגם אם כתבו רק בת פלוני הגט כשר. א"כ בנ"ד דנכתב בהגט בת יצחק ואין לר' יצחק הנ"ל בת אחרת א"כ כיון שכתב בת יצחק דזה הוי כמו כתב שמה בהגט וסגי בדיעבד בזה. לכן אף דנכתב בשמה ס' במקום ימנית די"ל דהגט כשר משום דהא זה לא מקרי שינה שמה דהא השינוי הוי באותיות המתחלפים שכתבו כמה פוסקים דכה"ג לא מקרי שינוי כיון דמצינו בקראי שמתחלפים. רק דעיקר חשש הפסול בזה משום דהא עכ"פ לא כתבו שמה. הא בנדון דידן שכתבו בת יצחק זה מועיל ככתיבת שמה כמו שנתבאר:
לג
אחר כותבי זה ראיתי בספר בת עיני אשר המחבר הי' רב גאון מפורסם מגאוני קשישאי נ"ע בשו"ת שלו סי' ג' בדבר הגט שכתב בשם האשה סותו ובאמת היתה נקראת בשם סושי בשי"ן ימנית והעלה שם להתירא בכמה אופנים והביא שם דברי תשובת פנים מאירות שאלה מ"ו בגט שכתוב סאשה דמתקרי שאשה כו' ואח"ז כתב בזה"ל ועוד יש לנו לצדד בדבר היותר פשוט להתיר בדיעבד אליבא דכ"ע מדברי הט"ז עצמו דהנה כתב הב"ש בשמות אנשים אות ג' גבי גרשון וגרשם כו' דכתב בספק שבשאר שמות אם מתחלפים באותיות המתחלפים אפילו יש שינוי במשמעות כשר בעת הדחק כו' דוקא אם שינוי ולא מצינו דהם תרי שמות כו' ולדעת בן ששון הי' כשר משום דאמרינן דהוי כינוי לשם כו' ע"ש. ולכאורה קשה ע"ז מהא דגיטין (דף ס"ג) ההוא דהוי קרי לה נפאתה אזלי סהדי וכתבו תפאתה כו' א"כ משמע מזה דהגט פסול לגמרי ונו"ן ותי"ו הם משורש אחד אותיות דטלנ"ת שהם מתחלפים והעלה לחלק דבתחילת שם שינוי פסול כו'. א"כ י"ל דבעובדא דגיטין גבי ההיא דהוי קרי לה נפאתה שכתבו תפאתה שהשינוי הוא בתחילת השם בזה י"ל דנראה כשינוי השם גמור ופסול משא"כ כשנחלף באותיות המתחלפים בסוף שם בזה י"ל שלא נראה כשינוי והכל יודעין שהוא שם אחד או משום דהוי ככינוי לדעת בן ששון לכך מכשירין בעת הדחק כו' אמנם לפי מה שכתוב בט"ז אות כ' בשם כתריאל כו' דדבר פשוט בלשון לעז אין שינוי אותיות פוסל בו כו' ולפי דברי הט"ז אתי שפיר דבעובדא דש"ס דקרי לה נפאתה לכאורה נראה שנגזר מלשון הקודש מגזירת נפה מדכתב ה' בסוף כו' עכ"ל המחבר בת עיני. הרי שסמך להקל בגט במקום חשש עיגון אף שלא ניסת אם הי' השינוי עפ"י אותיות המתחלפים ובלשון לעז ושלא בראש התיבה דהא לא מצינו בש"ס בהך דהוי קרי לה נפאתה כו' רק בהי' הטעות בתחילת התיבה. א"כ בנ"ד גם לדבריו יש היתר ברור בנ"ד דהא הטעות בנ"ד לא הי' בתחילת התיבה ושם חשא הוא שם לעז ע"כ לדבריו הוי נ"ד כש"כ מנידון דשם דהא בנ"ד כבר ניסת וע"כ שפיר יש לנו לסמוך דלא תצא הן עפ"י סברת המחבר הנ"ל שסמך על שיטת הסוברים דטעות באותיות המתחלפים אין זה שינוי כ"כ. ויותר נ"ל כמו שכתבתי לעיל לבאר בטוב טעם דלא תקשה על שיטת הסוברים הללו מהא דגיטין (דף ס"ג) בהך דנפאתה ותפאתה דהיכא דכתבו שם אבי האשה בכה"ג הדין נותן לסמוך היכא דהי' הטעות באותיות המתחלפים אין זה מקרי שינוי וכש"כ היכא דניסת דלא תצא:
לד
ובמה שנכתב בשם האשה בנ"ד בשם חסיא ביו"ד נוספת אף דזהו ג"כ הוי שינוי בשם האשה ואף דנתבאר במה שכתבו חסיא בסמך על שם חשא בשי"ן דבזה יש להקל עפ"י הסברא שכתבתי לסמוך על הסוברים דבאותיות המתחלפים לא מקרי שינוי להיות פוסל בגט. אבל אכתי יש להחמיר מצד הוספת היו"ד. אבל באמת יש להקל בשינוי זה בפשיטות עפ"י מש"כ כת"ר כי לפעמים מחמת מהירת המבטא בעת שקורין לה נרגש היו"ד לפעמים גם בשם חשא. והוי כמו שקורין לה בשם חשיא יודית וזהו מחמת היו"ד שבתחילת תיבת שם יודית נמשך גם היו"ד למעלה ונמשכת גם בשם חשיא וכמו על לבבך בכל לבבך דברכות (דף ט"ו) דמחמת מהירות הלשון אין קורין רק בלמד א'. וכעין זה הוי בשם חשא יודית דהיו"ד של יודית נגרר ג"כ אחר תיבת חשא הקודמה. ויפה כתב כת"ר בזה. והנה זה כמה שנים נשאלתי ע"ד גט א' הנשלח למדינתינו מן וואלין בשם דוואשא ונכתב בגט בשם דוואסיא לפי שמדגישין שם בחיריק בסוף ונרגש היו"ד וכן כל כה"ג. וכן מחמת שינוי העברת לשון המדינות יש שקורין אותו התיבה בשי"ן ימנית ויש שקורין בשי"ן שמאלית או בסמך. וכן שם חסא במקומות שמדגישין בחיריק לבסוף נרגש כמו יו"ד שמושך יו"ד אחריו. ובאמת שם חסיא וחסא הם שם אחד ומתחלפות לפי שינוי המקום והקורין לה כי יש שקורין שם זה בשם חסיא ויש שקורין שם זה בשם חסא או בשי"ן ימנית. וכדמצינו בב"ק (דף י"ח) דא"ל רב סמיא ברי' דרב אשי. ובכתובות (דף ל"ג ע"ב) איתא רב סמא ברי' דרב אשי כו' הרי דשם אחד נתחלף דיש אנשים שמדגישין ביו"ד בסוף התיבה ויש בני אדם שאין מדגישים היו"ד וע"כ י"ל דלא הוי שינוי השם כ"כ. ועיין בטיב גיטין שמות נשים אות ח' ס"ק ב' מזה. וכה"ג ראיתי בגט מקושר אות ג' שכתב במי ששמו יצחק ונכתב בגט חקין דאין זה שינוי השם משום שידוע לכל ששם חקין הוא נובע משם יצחק וע"כ לא בעינן בזה אתחזק שלשים יום בהאי שמא עי"ש. וה"ה בנ"ד די"ל דעיקר השם הוא חסא כדמצינו בגמ' בשם רב חסא רק יש בני אדם שקורין בשם חסיא לפי שמדגישין סוף התיבה בחירק והכוונה הכל לשם אחד וגם הא כתבתי לעיל לדון על שינוי השם מן שי"ן ימנית לסמ"ך מחמת דהם אותיות המתחלפות ע"כ מכל הטעמים הללו הוא יסוד נכון להתירא. דיש לסמוך ע"ז דלא תצא מבעלה:
לה
כן מצינו בסוטה (ד' ה' ע"א) אריו"ח כו' בשר בושה סרוחה רימה א"ד שאול דכתב בשי"ן הרי מצינו דאות שי"ן נתפרש על אות סמ"ך. וכן בב"ב (דף ט' ע"א) פרוש לרעב לחמך ופירשו פרוס בסמ"ך ועיין בהגהות הש"ס שם. והטעם הוא משום דהוי אותיות המתחלפים וקצרתי:
ענף ו
לו
וע"פ מה שנתבאר בשם המהר"ם פאדוואה דיש להקל אם נכתב בת פ' לחוד ויש להמציא עוד סניף קצת להיתרא בנ"ד עפ"י שיטת המפרשים והמהרש"א בתוס' גיטין (דף פ') בד"ה ושם עירו דלא תקנו חז"ל לפסול שינוי רק במה שמעכב כתיבתו בדיעבד. והובא שיטה זו באריכות בתשו' ר' עקיבא איגר זצ"ל בסי' קט"ז ע"ש. ומה שיש להקשות ע"ז השיטה כתבתי מזה בספרי באר יצחק סי' י"ב ענף א' עיי"ש. וכבר כתבתי במק"א להוכיח כשיטה הנ"ל מהא דגיטין (דף כ' ע"א) דאיתא שם למאי ניחוש לה הא בעי שינה שמו ושמה ופי' רש"י משום דתנן לקמן דפסול אלמא דצריך לכתוב שמו ושמה ואית דלא גרסי שינה עכ"ל. א"כ לגירסא א' דגריס הא בעינן שינה שמו ושמה קשה דמה שייכות לזה הך שינה שמו דהא לא מיירי התם רק בלא כתב כלל. א"כ קשה איך מוכיח ממשנה שינה שמו דצריך לכתוב שמו ושמה. כמש"כ רש"י אלמא צריך לכתוב שמו ושמה. אבל לשיטת מפרשים הנ"ל ניחא משום דס"ל להך גירסא כשיטה הנ"ל דשינה לא פסיל רק במה שמעכב כתיבתו דיעבד ע"כ קאמר הא בעי שינה דמוכח דכיון דשינה. פסול ממילא צריך לכתוב שמו. דאין לומר דאף במה שצריך לכתוב לכתחילה ג"כ פוסל שינוי. דא"כ קשה דלמה צריך להוכיח דצריך לכתוב שמו מהא דשינה שמו פסול. הא יש להוכיח זה ממשנה הקודמת לקמן (דף ל"ד) דהתקין ר"ג לכתוב איש פ' וכל שם שיש לו דמוכח מזה דצריך לכתוב שמו [וידוע מש"כ הג"פ בסי' קכ"ח ס"ק י' ליישב סוגית הש"ס דגיטין (דף כ') הנ"ל לשיטת רבינו יואל דכיון דצריך לכתוב לכתחילה עכ"פ ע"כ אין כאן חשש דלמא אקדים זוזי לספרא לכתוב כן. וכן כתב הפני יהושע לגיטין (דף כ"ד) ר"פ ג'. וקצרתי]. וע"כ מוכח דלכן לא הוכיחו שם בש"ס ממשנה הקודמת הנ"ל. משום דמהתם הי' מקום לומר דלא תיקן רק לכתחילה ע"כ הוכיח ממשנה דשינה שמו ושמה דתנן דפסול. א"כ מוכח שפיר מזה דמעכב כתיבת שמו ושמה בדיעבד. א"כ יש סמך לשיטת הסוברים דבמה דאינו מעכב כתיבתו בדיעבד דאינו פוסל השינוי בו להך גירסא הנ"ל:
לז
ולפ"ז יש לדון סניף קצת להיתירא דלא תצא היכא דכתבו שם המתגרשת בשינוי. ובשם אבי האשה לא כתבו בשינוי כלל. משום דהא השינוי נעשה במה שאינו מעכב כתיבתו בדיעבד דהא בכתבו רק בת פ' לחודה סגי בדיעבד לשיטת המהר"ם פאדוואה. א"כ במה דשינו שם העצם הוי השינוי במה שאינו מעכב בדיעבד. ובכה"ג י"ל דלא גזרו בזה דתצא לכל הפחות. אחר שנכתב שם אבי'. ואין לחלק דשאני נ"ד דהשינוי בשמה נעשה קודם שנכתב בת פ'. ודוקא בשם מקום הלידה דהשינוי נעשה לאחר שנכתב שמו. דזה אינו סברא לחלק דהא גם בשינוי בשם לידה דזהו המקור להקל בשינה במה שאינו מעכב כנ"ל. הא גם בזה כ"ז דלא גמרו להגט ג"כ עדיין לא נגמר הגט בהכשר ואפ"ה הכשירו. ע"כ ה"ה גם בכתבו שם העצם בשינוי ג"כ מבעי להיות כשר. כיון דבעת גמר הגט בהכשירו ובעת שחותמין העדים. כבר נכתב בת פ' דזה מועיל בדיעבד. וכמו בכל שינו במה שאינו מעכב דעיקר גמר הכשר הגט הוי לאחר שנכתב והרי את מותרת וע"י עדי מסירה וע"ח ואפ"ה הקילו לשיטת הסוברים כן וה"ה בנ"ד דיש לדון עפ"ז לכה"פ דלא תצא:
לח
ואף שידעתי מה די"ל דגרע טפי היכא שכבר נכתב שמה בשינוי דבכזה לא מהני כלל מה שכתבו בת פ' כיון דבשם השינוי לא נקראת בתו של פ' כלל. ועכ"ז הא מצינו כעין זה קצת במה שכתב הג"פ וכמה פוסקים לדון לקולא בשינו שם אביו לפי שא"צ לכותבו ואינו מעכב כתיבתו כו'. הרי דלא מחלקי בזה הסברא ומדמו זה להך דשינה מקום לידתו של התוס' הנ"ל. והנה ראיתי בגט מקושר שמפקפק על דברי הג"פ הנ"ל וכתב דאין ליקח יסוד מזה כלל דהא אם הי' כותב בן פ' לבד כשר וכמש"כ המהר"ם פדואה א"כ שם אביו חשוב כשמו וע"כ הוי שינוי בשמו עכ"ל. ומכש"כ דלדברי הגט מקושר הנ"ל נסתר לכל מה שכתבתי. אך באמת העיקר בזה כסברת הג"פ דהא מבואר בתה"ד סי' רכ"ח דשינוי בשם אביו של עד אינו פסול משום דלא צריך לכתוב רק פלוני עד לבד וכמו שפסק הרמ"א סי' ק"ל סעי' י"א הרי דלא אמרינן כיון דבן פלוני עד סגי לבד בדיעבד א"כ הוי שינוי בשמו ופסול ומוכח מזה כסברת הג"פ הנ"ל ואף שיש לחלק בין שינוי בחתימת יד העד ובין שינוי בשם הבעל מ"מ נראה מזה דלא כסברת הגט מקושר הנ"ל. וכגון זה מצינו בזבחים (דף ל"ו) דאיתא שם לפיכך אם נתן הראשונה כתיקונה והשני' חוץ לזמנה כיפר ולא אמרינן דהא אם לא נתן הראשונה רק השני' לחוד דהוי אז עיקר הקרבה דהא מקרי מתיר והי' כשר להקרבן. רק אמרינן כיון שנתן עכשיו כבר זריקה א' ולא הי' צריך שוב זריקה ב' בדיעבד ע"כ לא מקרי זריקה השני' בשם מתיר כלל ואינה מפגלת כיון דעכשיו אין צריך לזריקה השני' וה"ה בנידון הג"פ כיון דאחר שנכתב שמו אין צריך לכתוב בן פלוני ע"כ מקרי שינוי בדבר שאינו צריך לכתוב וכסברת הג"פ הנ"ל. דלא תקנו חז"ל לפסול בזה. ואף שיש לחלק בזה הראי' מזבחים עכ"ז קצת סמך לסברת הג"פ משם. וכבר כתבתי לעיל מה שיש לחלק נידן דידן דהוי השינוי בשם של המגורשת בעצמה דזה גרע ביותר מן הך דשינוי שם אביו של הג"פ הנ"ל. רק לסניף קצת בעלמא כתבתי זה לענין דלא תצא. ובאמת אין לסמוך ע"ז הסברא כלל. ורק עיקר ההיתר בנ"ד הוא ע"פ טעמים מבוררים ונכונים שנתבאר בעזה"י וכפי שכתבתי לעיל בארוכה זולת זה בטעמים נכונים דיש לסמוך ע"ז דלא תצא מבעלה:
לט
וכן יש לדון בסמך קצת בנ"ד עפ"י מש"כ בתשובת עבודת הגרשוני סי' נ"ה להקל בשינה שם אביו משום דהא אנו נוהגין לכתוב שם אביו עפ"י עצמו וזהו משום דאין זה שינוי חמור כ"כ עיי"ש. ולפ"ז יש לדון ג"כ במה דקיי"ל וכפי המבואר בסדר גיטין אות י"ח בשם גרשום וגרשון וכן אליהו או אליה כותבין זה עפ"י עצמם וזהו ג"כ כפי סברת ע"ג הנ"ל דהיכא דאין השינוי חמור כ"כ האמינו להמתגרשים בעצמן (עיין בתשובת רע"א זצ"ל סי' קט"ז מזה). ולפ"ז ה"ה בשם חשא או חסיא כיון דכותבין כזה עפ"י עצמם כמו בשם גרשום או גרשון כנ"ל. מזה נראה דאין זה שינוי חמור כ"כ. וזהו סמך סניף לסייע להיתירא דלא תצא עכ"פ:
ענף ז
מ
היוצא לנו בקצרה דנתבאר בעז"ה דפסול דאורייתא ליכא בנ"ד דהא מוכח מתוך הגט שזאת היא האשה שנתגרשה מבעלה ששמו ושם אביו הוא כשם הכתוב בגט וכן מוכח שמה משם יודית בת יצחק שנכתב כהוגן ואין בכל העיר שנכתב הגט אשה אחרת ששמה יודית בת יצחק. ובפרט ששם חשא וחסיא הם קרובים בלשון אהדדי:
ואף שהאידנא אין כותבין מקום דירתם. עכ"ז הא דיינינן להסברא דכאן נמצא וכאן הי' ע"י שם העיר שכתבו בהגט מקום עמידתם וכמו שכתב הרמב"ן ביבמות (דף קט"ו) גבי ההיא גיטא דאישתכח בנהרדעא כו' והובא בב"ש סי' מ"ז ס"ק ו' וכמש"כ התורת גיטין בסי' קכ"ח ס"ק ג' לדון כן עפ"י הסברה דכאן נמצא כו' שכתב הנימוקי יוסף ביבמות (דף קט"ו) גבי יצחק ר"ג דאזיל מקורטובא לאספמיא כו'. וע"כ אין בהשינוי דהנ"ד רק חשש פסול דרבנן. וכן נתבאר דמשום פסול דחתמו שקר ומחזי כשיקרא או משום משנה ממטבע שטבעו חז"ל בגיטין הא קיי"ל כרבנן דפליגי על ר"מ ואמרו דלא תצא וכמו הי' במזרח וכתב במערב וכמש"כ הג"פ וש"פ. והעיקר הוא מה שיש לחוש בנ"ד דניסת הוא מחמת המשנה דשינה שמו ושמה דתצא דזהו לשיטת כמה פוסקים הוא רק בפשעו העדים ועברו על תקנת ר"ג דתיקן שיכתבו שם מקום כתיבה ושם מקום נתינה דזהו המקור בפירוש הך דשינה שמו ושמה דגיטין (דף פ') ובזה מצינו דאמרו תצא. אבל בנ"ד דלא פשעו העדים והסופר וגם הבעל לא פשע בנ"ד דהא עשאו כן ע"פ דעת הרב המסדר דצוה להם לכתוב בשם חסיא ובזה לא מצינו דאמרו תצא. אך היכא דלא ניסת בזה הגט פסול אף היכא דלא פשעו העדים דהא עכ"פ אחזי כשקרא וחתמו שקר וכמו הי' במזרח כו' משא"כ היכא דלא כתב רק שם מקום כתיבה ובלא פשעו העדים דלא ידעו משם מקום נתינה וזה כשר לשיטת כמה פוסקים דהא לא שייך בזה לומר דחתמו על שקרא משום דהא נקרא בשם זה במקום כתיבה. אבל היכא דחתמו בשקר בזה הגט פסול כ"ז דלא ניסת אבל אין לנו לדון מדעתנו דתצא היכא דלא פשעו העדים וכמו בהך דשינה שמו ושמה דתצא דמיירי זה רק בפשעו העדים לשיטת כמה פוסקים. ובנ"ד י"ל דכו"ע מודו בזה דלא תצא וכמש"כ לעיל בארוכה:
מא
וגם נתבאר דיש לצרף כיון דעיקר הטעם דאמרו בשינה שמו ושמה תצא זהו משום לעז דיאמרו דאחר גירשה. ולא אמרו הטעם דיאמרו דהגט פסול שלא נכתב כדין רק אמרו כנ"ל. א"כ בזה"ז דגונזין הגט וכותבין לראי' בידה דנתגרשה כדין א"כ לא שייך בזה"ז חשש הלעז הזה כמו שכתבתי כ"ז בארוכה ויש להקל מטעם זה בניסת דלא תצא. ועוד הוא העיקר גדול בנ"ד דיש לסמוך על מה דנתבאר דכיון דשי"ן ימנית ואות סמ"ך הם ממוצא א' זסשר"ץ ומתחלפות לפעמים וכמש"כ כן כמה אחרונים וכמו שבארתי זה בטוב טעם דלא תקשה ע"ז מהך דגיטין (דף ס"ג) בנפאתה ותפאתה. וכן היו"ד נוספת בשם חסיא שכתב כת"ר דלפעמים נמשך היו"ד מן שם יודית לשם חסיא הקודמת. וגם כזה נשתנה לפי לשון הקוראים. ובצירוף כל הטעמים הללו דעתי דלא תצא:
מב
אך עדיין יש לעיין בנ"ד דלא נבעלה לבעלה עדיין והיתה חופת נדה כמש"כ כת"ר. ולשיטת הרמב"ם חופת נדה אינה קונה א"כ זה לא מקרי ניסת דהא לא היה עדיין נישואין רק קדושין בלבד. וגם הא כמה פוסקים ס"ל דלא מהני חופה רק בבתולה ולא בבעולה וכמש"כ התוס' ביומא (ד' י"ג) בשם הירושלמי וכמבואר באה"ע סי' נ"ה ובשו"ע או"ח סי' של"ט. וכמבואר מזה הרבה בספרי האחרונים ואכמ"ל בזה עכ"ז הא כתב הג"פ בסי' קכ"ח ס"ק ו' דבפסולי דרבנן דניסת לא תצא דה"ה אם נתארסה בלבד דלא תצא כיון שכבר נתקדשה עכ"ל הג"פ. וראיתי להמשנה למלך פ"י ה' גירושין ה"ב שכתב דצ"ע דברי הג"פ הנ"ל. ובאמת לכאורה הנכון עם המל"מ הנ"ל דהא תנן ניסת לא תצא דמשמעות הלשון הוא דוקא ניסת אבל לא נתארסה. אך מזה אינו ראיה דהא אמרו בגיטין (דף פ' ע"ב) בגמ' דנישאת זהו לאחר זמן כו' דמשמעות הלשון הוא שם ג"כ נישאת ולא נתארסה. ובאמת קיי"ל התם דאף בנתארסה ג"כ לאו כל הימנו לאבד זכותו של שני וכמו שמבואר ההכרעה זו בירושלמי שם בפ"ח דגיטין הלכה ז' ובחי' הרשב"א גיטין (דף פ') וכמו שפסק הב"ש בסי' קנ"א ס"ק ב' בשם הרשב"א. אלמא דניסת לאו דוקא וה"ה בהך דאמרו דבפסולי דרבנן דאם ניסת לא תצא דבזה ג"כ ניסת לאו דוקא. ובפרט לפי מה דמבואר בסי' ק"נ שם דגם בלא נבעלה ג"כ לא תצא בפסולי דרבנן. ומוכח דאין הטעם דהוצאת לעז על ביאתו דהיה באיסור דהא בלא נבעלה לא שייך כן. וע"כ הטעם משום דלא פסלו חז"ל להפסיד זכותו של שני. א"כ ה"ה בנתארסה ג"כ שייך לומר דחז"ל לא הפסידו זכותו של ב' שאירסה. דהא מצינו דגם בנתארסה שייך ג"כ לומר זכותו של שני כמבואר בגיטין (דף פ') כנ"ל ובסי' קנ"א ובב"ש כנ"ל:
מג
וכן מוכח מן דברי השו"ע בסי' ק"נ שם שכתב מתחילה כל גט שבטל מה"ת כו' אבל אם לא נשאת אלא נתקדשה מותרת לבעלה וכל גט שאינו פסול אלא מדבריהם כו' אם נשאת אפילו לא נבעלה לא תצא. ולא מחלק השו"ע שם גם בזה דבמה דברים אמורים בניסת אבל נתקדשה תצא.. ומורה פשט השו"ע דקאי זה גם על נתקדשה הקודם. ואפילו נימא לדחות זה עכ"ז יש להוכיח ביותר מן דברי השו"ע דקאמר דניסת לא תצא אפי' לא נבעלה. א"כ הא שיטת השו"ע באו"ח סי' של"ט סעי' ה' דבאלמנה לא מהני חופה כלל. א"כ הכא דמיירי בנתגרשה מבעלה הראשון א"כ דינה כבעולה דלא מהני חופה גבה. ודוחק לומר דקאי על גרושה מן האירוסין. א"כ מדסתם משמע דגם בגרושה מן הנשואין קאמר דבניסת אפי' לא נבעלה לא תצא. ואף דבבעולה לא מהני חופה מ"מ הדין כן דלא תצא. וזהו מורה כדברי הג"פ הנ"ל דגם בנתקדשה לא תצא. ומאי דאמרו לשון ניסת זהו לאו דוקא וכמו בסי' קנ"א ובב"ש שם ס"ק ב' וכמש"כ לעיל בשם הירושלמי בפ"ח דגיטין והרשב"א שם. ובפרט בנ"ד דהביא בעלה אותה לביתו דבכה"ג אף באלמנה דינה כנשואה וכמש"כ החלקת מחוקק בסי' נ"ה ואף דהב"ש פליג שם על הח"מ עכ"ז הא הבית מאיר הכריע כהח"מ שם וכדמוכח בתוס' יומא (דף י"ג ע"ב) בד"ה ולחדא אמר לה כו' דהכרעת התוס' הוא דדוקא חופת הינומא לא מהני באלמנה אבל אם הביאה לביתו זהו קונה לנשואה גם באלמנה ושפיר פסק הח"מ בסי' נ"ה שם. ואף דהיתה חופת נדה ולהרמב"ם לא מהני חופת נדה וכמו כן הבאה לביתו וכמש"כ הח"מ שם. עכ"ז הא גם הרמב"ם מודה דיש חופה לפסולות והא דס"ל חופת נדה אינו קונה כתבו האחרונים שם דלכמה דברים נעשית נשואה אף בחופת נדה. ועי' בבית מאיר ובשער המלך מזה ויש להאריך בזה אך באמת אין זה צורך לעניננו דהא כבר הכריע הג"פ דאף בנתקדשה בלבד ג"כ לא תצא ומכש"כ בנ"ד דהביאה לביתו והבעל נסע עמה ביחד אחר נישואיה והביאה לביתו וע"כ ברור דגם בזה אמרינן להכלל דפסולי דרבנן דלא תצא וכמו שנתבאר בטוב טעם:
מד
וזה ברור ופשוט דאם לא ראינו את הגט עצמו רק מה ששמענו מהרב המסדר שאומר דכתב בסידור הגט בשם חסיא. דבזה י"ל דאין לנו להאמינו לפסול הגט שיצא ממנו כבר בהכשר ובפרט שכבר ניסת ולאו כל הימנו לאבד זכותו של שני ואין דבר שבערוה פחות משנים וכה"ג אמרו בגיטין (דף פ') ובשו"ע סי' קנ"א ואף בנתארסה אמרו דלאו כל הימנו לאבד זכותו של שני וכדאיתא בירושלמי ספ"ח דגיטין ובב"ש שם. וכיון דהבעל אינו נאמן לפסול את הגט ה"ה הרב המסדר דאין לו נאמנות יותר מע"א. וגם מה שאמר הרב המסדר דטעה וסידר את הגט שלא כדין ע"י איזה טעות הא זה הוי טענה גרועה וכמו כל טעיתי דקיי"ל דהוי טענה גרוע ואינו נאמן בלא מיגו וגם יש לנו חזקה דנעשה כהוגן. וכעין זה הוא בירושלמי פ"א דגיטין הלכה א' דאמרו שם דכיון דהוחזקה גרושה בפני שנים לאו כל הימנו לפוסלה. וזה ברור ופשוט:
מה
אך אף אם יבורר בבירור גמור דנכתב בגט שם חסיא ג"כ נתבאר דלא תצא. אך אם בעלה הראשון ירצה ליתן לה גט מן הראוי שיבקשו ממנו שיתן לה גט ותהא יושבת תחת בעלה וכמבואר בסי' ק"נ. אבל אם לא ירצה ליתן לה גט או שאין הבעל בנמצא לפנינו אז מותרת לישב תחת בעלה כמו שנתבאר. והנה זה ברור דהיכא דהבעל גירשה בגט פסול יכולין לכופו שיגרשה בגט אחר כשר כמבואר בירושלמי פ"א דגיטין ה"א בזה"ל נתן לה גיטה אשכחוני' גט בפסול כפוני' ויהיב לה חורן אתי עובדי' קמי' דרבנן ואכשרון משום דנקרא גט מעושה כדין ע"ש. וכן הוא באה"ע סי' קנ"ד סעי' כ"א ברמ"א בקצרה ולא כתבו שם מקור לזה. ובעז"ה שמצאתי מקור לזה מהירושלמי הנ"ל. אך היכא דניסת לבעלה שני אין אנו יכולין לכוף לבעל הראשון לגרש אותה בגט אחר שניסת לשני וכמש"כ המשנה למלך פ' יו"ד מהלכות גירושין הל"ב ובזה דחה לדברי הג"פ בסי' קכ"ט ס"ק נ"ב עי"ש. א"כ בנ"ד דניסת אין אנו יכולין לכופו שיגרשה בגט אחר. אך מן הראוי לבקש ממנו שיגרשה בגט אחר כשר ותהא נשארת יושבת תחת בעלה. אך אף אם לא ירצה ליתן לה גט ג"כ מותרת לישב תחת בעלה ולא תצא:
ממני ידידו יצחק אלחנן בהרב מו"ה ישראל איסר זצ"ל החופ"ק נאווהרדק.