אור ברסלב

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן יא

סימן י

נשאלתי בגט הנשלח מן אמעריקא לק"ק דעב' ונמצא נפסק באמצע אות האל"ף מן תיבת מנאי אם הגט כשר או לא והוא מקום עיגון גדול

א

תשובה והוא כי כבר העלו הפוסקים דכמו דקיי"ל כר' יהודה דצריך לכתוב ודן די יהוי כו' כמו כן צריך לכתוב מנאי וכמש"כ הבית יוסף בסי' קכ"ו בשם הראשונים והר"ן פ' המגרש. וכ"כ הר"ן לנדרים (דף ו') בשם איכא מ"ד דכיון דקיי"ל כרבא דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידיה הלכך בעי ודין ובעי מנאי. ומשמע מן הר"ן דנדרים (דף ה' ע"ב) דודן יש לו דין תורף וה"ה במנאי. והובא בגט פשוט סי' קכ"ו ס"ק ל"ט ע"ש. והר"ן שם בנדרים (דף ה') הקשה על מה דקאמר שמואל בגיטין (דף כ"ו) דצריך שיניח אף מקום האמל"א דאמאי לא קאמר ודן וכו'. ויש להעיר עליו דהא בגיטין שם קאי שמואל על מתניתין דהתם הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש וכו' שטרי מלוה וכו' שטרי מקח וכו' ר' יהודה פוסל בכולן. הרי דהך רישא דצריך שיניח וכו' הוא דברי רבנן דפליגי על. ר' יהודה שם. א"כ קאי שמואל שם על דברי הת"ק דשם דפליגי על ר' יהודה שם. והא רבנן דפליגי על ר' יהודה בגיטין (דף פ"ה) ובנדרים (דף ה') ס"ל דלא בעינן ודן ומנאי. ע"כ אתי שפיר בפשיטות מה דלא קאמר שמואל שם דצריך שיניח ודן ומנאי. א"כ א"ש בפשיטות לתרץ קושית הר"ן בזה. ואפשר דזהו נכלל במה דסיים הר"ן שם דשמואל לא בעי לעיולי נפשי' בפלוגתא דר' יהודה ורבנן וקצרתי:

ענף א

ב

ולכאורה יש להעיר בשטר קידושין דכותב הרי את מקודשת לי כמבואר באה"ע סי' ל"ב סעי' א'. דאיך לא אישתמיט חד מן הפוסקים לומר דיהיה צריך לכתוב האמ"ל בשטר זה כמו דהצריכו בגט לכתוב ודן די יהוי כו' משום דלא נימא בדיבורא מגרש ושטרא ראיה בעלמא כמבואר בגיטין (דף פ"ה). כמו כן יש לדון בשטר קידושין דאפשר בדיבורא מקדש ושטרא ראיה בעלמא הוא שיהיה בידה שטר ראיה דקידשה ויהא חייב במזונות כשיגיע זמן הנישואין ושא"ד. וע"כ יהיה צריך לכתוב בשטר קידושין ודין או זה. וראיתי בהריטב"א לקידושין (דף ה') שכתב דכן הדין במקדש בשטר דבעינן שיכתוב ודין ולי ואי לא אע"ג דאמר לי בדבורא בעלמא לא מהני כו' עכ"ל הריטב"א. אבל כל הפוסקים השמיטו ולא הצריכו שיכתוב כן בשטר קידושין. ולכאורה אפשר לדון דהא מבואר באה"ע סי' כ"ז סעי' א' גבי קידושי כסף דאומר לה האמ"ל בזה א"כ ממילא ה"ה וכש"כ בשטר. אבל באמת זה אינו דהא כתב המקנה בק"א סו' כ"ז סעי' ה' דמוכח דאצ"ל בכסף זה ומה שנוהגים לומר בכסף זה הוא לרווחא דמילתא כו' ע"ש. ע"כ ה"ל להפוסקים לכתוב דבשטר קידושין יכתבו בשטר זה לעיכובא:

ג

ונלע"ד לומר דיש לחלק דשאני בגט אשה דהתם יש מקום לומר בדבורא מגרש ושטרא ראיה בעלמא הוא לפי דעבידי אינשי דטעי בזה וסברי דזה דומה למחילת חוב ושעבוד דא"צ קנין. ואי' בגיטין (דף ע"ז ע"ב) דיד דאשה לא קני ליה גופה להבעל ועיין בתוס' שם ד"ה ידה גופה מי קני ליה. וכן הוא בקידושין (דף ו' ע"ב) דאמרו אשה דלא קני ליה גופה כו' וכן הוא בגיטין (דף פ"ה ע"ב). וכיון דכל החיובים שיש להבעל על האשה שניקנית לו לא הוי זה רק כעין שעבוד שמשועבדת לו למעשה ידי' וכהנה. ע"כ יש מקום לטעות בזה ולדון דזה דומה למחילה דא"צ קנין. וע"כ אף דאמר לה בדיבור בעלמא הרי את מותרת כו' ה"א דיהיה זה סגי וכדין גט פטורין ושטרא ראי' בעלמא ע"כ הצריכו לכתוב ודן. אבל בשטר קידושין דמתחייבת האשה להבעל על כל עניני אישות ולתשמיש ולמעשה ידי' וכהנה. דהא בכה"ג אף בממונא אם אחד מתחייב לחבירו צריך בזה לדרכי ההקנאה ובלא קנין המועיל לא מהני להתחייב בדיבור בעלמא. א"כ אין סברא שיטעו אינשי גבי קידושין לומר דיהיה סגי בדיבור בעלמא. וע"כ לא הצריכו בשטר קידושין לכתוב ודן לעיכובא. ולכן אין מקום להוכיח מסתימת הגמ' והפוסקים דלא הצריכו בשטר קידושין לכתוב ודן כו' דיהיה מוכח דס"ל דהעיקר לדינא דגם בגט א"צ לכתוב ודן כו' משום דיש לחלק כו':

ד

ועפי"ז יש ליישב קושית התוי"ט בגיטין פ"ט משנה ג' ד"ה גופו של גט כו' שהקשה בתימא דאמאי א"צ בשטר שחרור לכתוב ודין כו' שיהא מוכח דע"י השטר משחררו כו'. ומה דתירץ התוס' יו"ט כבר תמה עליו בתוס' רע"א זצ"ל שם. אכן לפמש"כ מתורץ שפיר קושייתו דכיון דעבד כנעני גופו קנוי לאדונו וזהו פסיקא לכולי עלמא. ע"כ אין סברא דיטעו ביה אינשי לדון דיהיה סגי בדיבור בעלמא. וע"כ לא הצריכו לכתוב בש"ש ודין כו'. ועיין בקידושין (דף ט"ז ע"א) גבי ע"ע דלימא ליה באפי תרי זיל כו'. ואמרו דע"ע גופו קנוי ועיין בתוס' שם ד"ה אמר רבא כו' וקצרתי. ועפ"ז אפשר לדון במפקיר עבדו דצריך ג"ש דיכתוב בש"ש ודין כו'. אלא דג"ז אינו מכמה טעמים ואכמ"ל. וכעת ראיתי להמקנה סי' כ"ז סעיף ה' שהעיר ג"כ דאמאי לא הצריכו לכתוב בשטר קידושין ודין כמו בגט ונדחק בזה ולא הביא להריטב"א בפ"ק דקידושין. והעיקר כמו שכתבתי בעז"ה:

ה

ושיטת כל הפוסקים דלדינא צריכים לכתוב מנאי כמו דצריכים לכתוב ודין. אך הר"ן בריש פ"ק דקידושין ובגיטין פ"ט ובנדרים (דף ו') כתב דיש מקום לומר דאף דצריכים לכתוב ודין כו' מ"מ מנאי א"צ לכתוב לפי דאין אדם מגרש אשת חבירו כמבואר בנדרים (דף ו). וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תקצ"ח דכן יש לומר להלכה ולא למעשה. אבל לדינא הצריכו כולם לכתוב תיבת מנאי. והשלטי גבורים בפ"ט לגיטין כתב דאם לא כתב ודין או מנאי הרי זו ספק מגורשת. והגט פשוט סי' קכ"ו ס"ק צ"ו כתב דאם לא כתב תיבת ודן או תיבת מנאי ונתגרשה באותו גט יראה לי דדיינינן לה כספק מגורשת עכ"ל הג"פ. ועיקר הטעם דצריכים לכתוב מנאי הוא משום דאם לא כתב ה"ל ידים שאינן מוכיחות משום דאינו מוכח דלאשתו קאמר וכמבואר בנדרים (דף ו') דטעמא דרבנן דאין אדם מגרש אשת חבירו ופי' רש"י שם דטעמייהו דפשט לשונו משמע דלאשתו קאמר כו'. ומשמע מזה דר' יהודה דמצריך לכתוב מנאי טעמו משום די"ל דלאשה אחרת קאמר כן בשליחות בעלה וכמו דאמרו בקידושין (דף ה') גבי קידושין דאם לא אמר ה"א מקודשת לי י"ל דמקדשה בשליחות לאיש אחר. וכ"כ בפי' הרא"ש לנדרים (דף ה') דאם לא כתב מנאי אינו מוכח שהוא מגרשה. וכ"כ המהרש"א בגיטין (דף פ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה אע"ג דלא כו' דזהו משום דבעינן ידים מוכיחות דזו האשה שהוא מגרש היא אשתו עכ"ל:

ענף ב

ו

ולכאורה קשה הא כיון דמוסר הגט ליד אשתו א"כ אף דלא נכתב תיבת מנאי מ"מ מוכח אז דהגט שנותן הוא לאשתו ולא לא"א אחרת. וי"ל דהטעם הוא משום דבעינן שיהיה מוכח כן בהגט אף שלא יהיה הגט יוצא מת"י האשה דיהיה מוכח לכל הרואה את הגט דשם האיש הכתוב בהגט הוא מגרש אשתו ולא לאשה אחרת. וכעין מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י"ב ענף ג' בד"ה ולכאורה יש להקשות כו' דבגט צריך לכתוב שם האשה המתגרשת אף דהגט יוצא מתח"י האשה המתגרשת ויש לדון בזה להסברא דתפיסתה מוכחת עליו דהיא המתגרשת מ"מ צריך לכתוב שמה מה"ת ע"פ דברי הר"ן בפ"ק דקידושין דבעינן שמו ושמה משום ספר כריתות דהיינו ספירות דברים וכל שאין שמותיהם מפורשין בגט אין מוכיח הגט שיהא גט זה כורת בין ראובן זה ללאה אשתו עכ"ל הר"ן. וכוונתו דבעינן שיהיה מוכח מתוך הגט אף שיהיה מונח ברשות שאינו של האשה דזו האשה המתגרשת. וע"כ לא תספיק לזה מה דהוי תפיסתה מוכחת עליו דהיא האשה המתגרשת. אלא בעינן ספירות דברים דהגט עצמו יספר ויבאר לכל הרואה בהגט עצמו דהיא האשה המתגרשת ע"ש בספרי. וכמו כן י"ל במה שהצריכו לכתוב מנאי מהטעם דאל"כ ה"ל ידים שאינן מוכיחות לכל הרואה את הגט דהיא האשה מתגרשת מבעלה משום דאפשר לומר דמי שנכתב שמו בהגט הוא מגרש לאשה אחרת בתורת שליחות מבעלה. ע"כ אין זה מקרי ספירות דברים. וגם יש לדון בזה ע"פ סברת הב"ש באה"ע סי' ק"ל ס"ק י"ט וקצרתי:

ז

ולכאורה יש לדון דהא נוסח הגט הוא שבקית ופטרית יתיכי ליכי כו'. א"כ מוכח לכל הרואה את הגט דהשם האיש הכתוב בהגט הוא מגרשה עבור עצמו ולא עבור אחר. וכעין זה מצינו באה"ע סי' כ"ז סעי' ה' דיש מי שאומר דאם כשנתן לה הכסף אמר לה הריני נותנו לך בתורת קידושין הוי כאומר לי. אך יש לחלק דשאני התם שאומר הריני נותנו לך כו' דמשמע דהמעות שנותן לה הוא מעות משלו ע"כ אין סברא לומר דמקדשה עבור איש אחר בתורת שליחות דהא מתנה הוי טענה גרועה וכמבואר בכ"ד ע"כ מסתמא מקדשה עבור עצמו. משא"כ הכא בהגט דאף שכתוב בו שבקית ופטרית כו' מ"מ י"ל דמגרשה בתורת שליחות עבור אחר והגט הוא של אחר ואף על לשון שליחות שייך לומר הלשון שבקית ופטרית כן הוא פשוט:

ח

ובעיקר מילתא דהחמירו דאם לא כתב מנאי ה"ל ספק מגורשת. נלע"ד לדון לפי מה דכותבין בגט שם האשה ושם אבי האשה א"כ לפ"ז יש לדון להיתירא אף אם לא כתב מנאי. והוא דהא קיי"ל באה"ע סי' י"ז סעי' י"ח דלא חיישינן לשני יוב"ש כ"ז דלא הוחזקו בעיגונא דאתתא. והב"ש שם ס"ק ס' כתב בשם המהרשד"ם דלהלכה סמכינן אם אמר שמו ושם אביו כו'. והא דסי' קל"ב דחיישינן לשני יוב"ש הטעם הוא משום דאפשר לכתוב גט אחר. וכמש"כ הרא"ש והטור אה"ע סי' קל"ב והובא בב"ש סי' י"ז ס"ק נ"ו. ומשמע מזה דגם בגט היכא דאי אפשר בגט אחר מקלינן ולא חיישינן לשני יוב"ש. ועיין במראות הצובאות לסי' י"ז ס"ק ס"ח. אך לשיטת הרמב"ן והרשב"א והנימוקי יוסף דהובא בב"ש שם דכתבו לחלק דדוקא בנמצא הגט במקום הכתיבה דיש לדון כאן נמצא כו' בזה לא חיישינן לשני יוב"ש כו' דס"ל דע"פ דין חיישינן לשני יוב"ש. וכן לפי תירוץ השני של הרא"ש בגיטין פ"ג סי' ג' שמחלק דשאני במיתה דשייך דייקא ומינסבא כו'. א"כ היכא דלא שייך דייקא ומינסבא יש לחוש לשני יוב"ש אף דלא הוחזקו. אבל לשיטת הסוברים וכדקיי"ל דלא חיישינן לשני יוב"ש דלא הוחזקו גם בגט היכא דא"א בגט אחר כו'. א"כ לפ"ז יש לומר דאף דלא כתב מנאי בהגט ג"כ כשר הגט דהא זה מקרי ספירות דברים והוי מוכח לכל הרואה בהגט דהאשה הנכתבת שמה ושם אבי' בהגט דהיא אשת שם האיש הנכתב בהגט. ואין לנו לחוש ולהסתפק דשמא גירש לאשה אחרת דשמה כשם אשתו ובתורת שליחות עבור בעלה דהא לא חיישינן לשני יוב"ש מן הדין. א"כ ממילא לא חיישינן שמא יש אשה אחרת הנקראת בשם אשתו. א"כ ממילא מוכח מזה לכל הרואה את הגט דאשתו היא המתגרשת ולא אשה אחרת. ועיין בגיטין (דף כ"ד ע"ב) תוס' ד"ה בעדי מסירה כו' שהקשו וא"ת למאן דחייש לשני שוירי כו'. ואומר ר"י כו' דחשיב שפיר מוכח מתוכו כיון דלא הוחזק אלא א' עכ"ל. ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ח' ענף ב' וקצרתי:

ט

ולפ"ז י"ל דהא דמבואר בגמ' ובפוסקים דצריך לכתוב מנאי ולעיכובא דאל"כ ה"ל ידים שאינן מוכיחות ואין זה מקרי ספירות דברים. דזהו כ"ז דלא נכתב שם אבי האשה בהגט דהא מבואר באה"ע סי' קכ"ט סעי' ט' דאם לא הזכיר שם אבי האשה בהגט כשר דלענין ספירות דברים מספיק בכתב רק שם האשה וכמש"כ התורת גיטין שם. וכיון דחיישינן לשני יוסף אם לא נכתב שם אביו ע"כ שפיר יש לומר הכא בהגט כ"ז דלא נכתב מנאי דשמא גירש אותו האיש דנכתב שמו בהגט לאשה אחרת דשמה כשם האשה הנכתבת בהגט בתורת שליחות עבור בעלה ולכן מקרי זה ידים שאינן מוכיחות. ואף דלא נכתב שם בעלה בהגט מ"מ י"ל דשמא גירשה עבור אחר וטעו ולא ידעו דצריכים לכתוב שם האיש בהגט דלאו כ"ע דינא גמירי והא באמת מצינו לשיטת המרדכי והובא בב"ש סי' קכ"ט ס"ק כ"א דמכשיר אף אם לא כתב שמם ע"ש. ואף דלא קיי"ל כן מ"מ י"ל דטעו בזה וכמש"כ במק"א דבמה דמצינו לחד שיטה דס"ל כן דאף דלדינא אינו כן מ"מ י"ל דטעה בזה]. וע"כ מקרי זה ידים שאינן מוכיחות כ"ז שאינו כתוב שם אבי האשה בהגט אם לא נכתב מנאי:

י

אכן לדידן דכותבין לכתחילה שם אבי האשה בגט שפיר יש לדון דאף דלא כתב מנאי ג"כ כשר משום דזהו מקרי ידים מוכיחות וספירות דברים כיון דלא חיישינן לשני יוב"ש דלא הוחזקו וע"כ אין מקום לטעות כלל ולומר דגירש לאשה אחרת דשמה ושם אבי' כהשם שכתוב בהגט. וגם יש מקום לומר דאף מאן דס"ל דחיישינן לשני יוב"ש דלא הוחזקו דמ"מ מקרי זה ידים מוכיחות וכעין דברי התוס' גיטין (דף כ"ד ע"ב) ד"ה בעדי מסירה כו' דזה מקרי מוכח מתוכו אף מאן דס"ל לחוש לשני יוב"ש כו' וכ"כ התוס' בב"מ (דף י"ח) ד"ה חיישינן לשני שוירי כו'. וה"ה די"ל כן לענין ידים מוכיחות דאף דלא כתב מנאי ג"כ כשר משום דכה"ג מקרי ידים מוכיחות. ובפרט לפי מש"כ התוס' בב"מ (דף כ' ע"ב) בד"ה איסורא כו' דמדאורייתא לא חיישינן לשני יוב"ש רק מדרבנן חיישינן. ועיין בירושלמי גיטין פ"ג ה' ג' דמשום חומר הוא בעריות ועיין בקרבן העדה שם. ע"כ לגבי מוכח מתוכו וכן לענין ידים שאינן מוכיחות לא החמירו בזה אף מדרבנן:

יא

ואי נימא דלמאן דס"ל לחוש לשני יוב"ש דלא הוחזקו לא מקרי ידים מוכיחות אם לא כתב בו מנאי והגט פסול וכמש"כ למעלה. א"כ לפ"ז אפשר לדון דה"ה אף למאן דס"ל דלא חיישינן לשני יוב"ש דלא הוחזקו. דג"כ יש מקום לדון דלא מקרי ידים מוכיחות והגט פסול אם לא כתב מינאי. משום דאין זה מקרי ספירת דברים דבעינן דיהא מוכח לכל דהבעל הנכתב שמו בהגט הוא מגרש לאשתו. לפי דהא הרואים בתוך הגט אפשר דטעו וסברי דחיישינן לשני יוב"ש ולאו כ"ע דינא גמירי. ובפרט במה דמצינו דהוי בזה פלוגתא לכן שפיר י"ל דטעו אינשי בזה וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' מ"ב ס"ק כ"ב וכמו שכתבתי בספרי באר יצחק חלק אה"ע סי' ט"ז סוף ענף א' ובספרי נחל יצחק סי' י"ז סעי' י"ב בהגה"ה מזה. וכעין זה מוכח ממה דאמרו דבעינן ודן כו' דאל"כ י"ל בדבורא מגרש כו'. משום דטעו אינשי בזה וסברי דיכול לגרש אשתו בדיבור בעלמא. וע"כ לא מקרי ידים מוכיחות וכעין זה י"ל בזה דכיון דטעו וסברי דחיישינן לשני יוב"ש דלא הוחזקו. א"כ מקרי ידים שאינו מוכיחות כ"ז דלא כתב מינאי. משום דאינו מוכח מהגט דהבעל שנכתב שמו בהגט הוא מגרש אשתו משום די"ל דמגרש לאשה אחרת דשמה כשם אשתו וגם שם אבי' הוא כשם אבי אשתו ולא מקרי מה"ט ספירת דברים כיון דאינו מוכח כ"כ מתוך הגט לכל מי שיראה בתוך הגט. כן הי' מקום לדון לכאורה אבל כיון שהוכחתי מן דברי התוס' לגיטין (דף כ"ד) וב"מ (דף י"ח) הנ"ל דכתבו דאף מאן דחייש לשני יוב"ש מ"מ מקרי זה מוכח מתוכו. א"כ כ"כ נראה דזה מקרי ידים מוכיחות לענין דיהי' נקרא ספירת דברים וכמש"כ כעין זה בספרי באר יצחק חלק אה"ע סי' י"ב ענף ג' ע"ש. ע"כ שפיר יש לדון דאם כתב שם אבי האשה בהגט דזה מקרי ידים מוכיחות אף דלא כתב מינאי. וכש"כ לפי מה דקי"ל לדינא דלא חיישינן לשני יוב"ש דלא הוחזקו כמבואר בסי' י"ז סעי' י"ח גבי עגונא דאיתתא וה"ה בגט היכא דהוי מקום עיגון דלא אפשר בגט אחר כנ"ל. וודאי ה"ה דזה מקרי ידים מוכיחות וספירות דברים אף דלא כתב בו מנאי:

ענף ג

יב

ולכאורה יש להוכיח דאף היכא דכתב שם אבי האשה בהגט דג"כ פסול הגט אם לא כתב מינאי דהא ר' יהודה מצריך לכתוב מינאי. ומצינו לר' יהודה דס"ל דבעינן כתיבה לשמה וחתימה לשמה כמבואר בגיטין (דף ד'). והטעם דס"ל דוכתב קאי על הכתיבה והחתימה וכמש"כ הפני יהושע לגיטין (דף ד') בד"ה מהדרינן אדר"א כו' ועיין בתוס' רעק"א זצ"ל למשניות גיטין פ"ב אות י"ד ובמהרש"א גיטין (דף פ"ח) בתוס' ד"ה ודלמא אמלוכי:

יג

וכיון דר' יהודה ס"ל דוכתב דקרא קאי על הכתיבה ועל החתימה. מסתמא ס"ל דבעינן מוכח מתוכו. וכמש"כ התוס' בשיטת ר"מ דמצריך לעדי חתימה דבעינן מוכח מתוכו. א"כ מצריך ר"י שיהי' נכתב בהגט שם האשה ושם אבי האשה ואפ"ה פוסל אם לא נכתב בו מנאי.. ואף דלא הוחזקו שני יוב"ש ג"כ פוסל. א"כ מוכח מזה דאף דכתבו שם אבי האשה מ"מ ס"ל לר"י דצריך לכתוב מינאי. אך זה אינו דהא אף מאן דמצריך שיהי' מוכח מתוכו מ"מ בשם האשה סגי בכתיבת שמה לבד וכמש"כ מזה הנו"ב במ"ת סי' קי"ג ועי' בתורת גיטין סי' קכ"ט מזה. א"כ אכתי י"ל דאף למה דהי' ס"ל להש"ס בגיטין (דף ד') דטעמא דר' יהודה דפוסל אם הי' החתימה במחובר משום דוכתב קאי גם על החתימה. מ"מ ס"ל שפיר אליבא דר"י דצריך לכתוב מנאי משום דמיירי בלא כתב שם אבי האשה והוי ג"כ מוכח מתוכו דלפי שהגט יוצא מתחת יד האשה וקיי"ל לדינא דשני יוב"ש מוציאין שטר חוב על אחרים וכמש"כ הנו"ב שם. ולשיטת אביי בגיטין (דף כ"ד) דדחי לדרבא וס"ל דאין מוציאין שטר חוב על אחרים. י"ל דס"ל דלכן פוסל ר' יהודה בחתימתו במחובר משום דהוי כמו מזויף מתוכו וגזר חתימה אטו כתיבה כמש"כ התוס' שם ד"ה מודה ר"א בסוף הדיבור. ולעולם י"ל דס"ל לר' יהודה כר"א כמו שכתב הפני יהושע בגיטין (דף ד') בד"ה מהדרינן אדר"א כו'. ולכן שפיר כתבתי דיש לדון אם כתבו שם אבי האשה דאין צריך לכתוב מנאי. כן יש מקום לומר לולא סתימת הפוסקים בזה:

יד

ואפשר דטעמם דאף דכתבו שם אבי האשה ג"כ צריך לכתוב מנאי. לפי דאי' בנדרים (דף ו') דאמר רבא דעד כאן לא קא אמרי רבנן דלא בעי ידים מוכיחות אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו. וכתב הר"נ שם דודאי הידים בעצמן אינם מוכיחות לפי שהלשון אינו מוכיח שיהא הוא מגרשה אלא שהענין מוכיח מצד עצמו שהוא מגרשה משום דאין אדם מגרש אשת חבירו ולפיכך אע"פ שהלשון אינו מוכיח מהני עכ"ל הר"נ. ולפ"ז י"ל דטעמי' דר' יהודה דמצריך לכתוב מנאי זהו משום דס"ל דבעינן שיהי' הלשון מוכיח לברר שהוא מגרש לאשתו. ולכן אף דיש לומר הסברא דאין אדם מגרש אשת חבירו מ"מ ס"ל דלא מהני מה שמוכיח מצד הענין אלא בעינן שיהא הלשון מוכיח מעצמו וכסברת הר"נ. ולפ"ז אף בכתבו שם אבי האשה בהגט ג"כ ס"ל לר' יהודה דצריך לכתוב מנאי. משום דאף דנימא דלא חיישינן לשני יוב"ש דלא הוחזקו מ"מ הא אין זה מוכיח מצד הלשון עצמו. אלא זה מקרי מוכיח מצד הענין משום דהדין הוא דלא חיישינן לשני יוב"ש ע"כ מוכח לנו דאין הגט לשם אשה אחרת רק לשם האשה דהיא אשת של מי שנכתב שמו בהגט. וכיון דאין לנו הוכחה ע"ז מצד הלשון אלא מצד אחר משום הדין וסברא אחרת. ע"כ מצריך ר"י לכתוב מנאי אף דנכתב שם אבי האשה. כן י"ל בשיטות סתימות הפוסקים בזה:

טו

והא דאמרו בנדרים (שם) דטעמא דרבנן דאין מגרש אשת חבירו ולא אמרו דטעמייהו דרבנן דס"ל דכיון דכותבין שם אבי האשה ע"כ מקרי זה ידים מוכיחות כיון דהענין מוכיח מצד הדין דלא חיישינן לשני יוב"ש. ובפרט דהא רבא קאמר שם דעד כאן לא קאמרי רבנן כו'. ורבא הא ס"ל ביבמות (דף קט"ו ע"ב) דלא חיישינן לתרי יצחק ר"ג ע"ש בסוגיא ובתוס'. והא רבנן דר"י ס"ל דאף מה דאינו מוכח מצד הלשון אלא מצד הענין והסברא ג"כ מקרי ידים מוכיחות ומהני. יש לומר בזה כמש"כ לעיל דהא אם לא כתבו שם אבי האשה ג"כ כשר. א"כ בכה"ג שפיר יש לחוש שמא גירש אשה אחרת בשליחות בעלה דהא לשני שמות בלא שם אביהם חיישינן לכ"ע ובכה"ג לא מקרי הענין מוכיח. ע"כ צריכים לומר להסברא דאין מגרש אשת חבירו. דלפ"ז בכל גווני הגט כשר היינו אף שלא נכתב שם אבי האשה ואף שלא כתבו מנאי לרבנן. כן יש לומר בטעם סתימת הפוסקים בזה:

טז

ולא ראיתי למי שהעיר בזה אך כעת ראיתי להמקנה בק"א להלכות קידושין סי' כ"ז סעי' ד' שכתב דבשטר קידושין שצריך שיזכיר שמות האיש והאשה בשטר קידושין א"צ לכתוב לי דמוכח מילתא דהוא מקדש והוי ידים מוכיחות והא דלא קאמר כן בש"ס בנדרים (דף ה') דהא דלא בעינן ודין משום דכתוב בו שמו י"ל דעדיפא מיני' קאמר א"נ כמש"כ בחידושי דמתניתין ר' אלעזר היא דלא בעי שמו ושמה. שוב ראיתי בש"ג והביאו הב"ש סי' ל"ב וז"ל דצריך לכתוב שמו ושמה ושם עירו ועירה ואצ"ל הרי את מקודשת לי כו'. וע"כ אף דלא כתב בשטר קידושין תיבת לי ג"כ מהני דהוי ידים מוכיחות כו' עכ"ל המקנה ע"ש. ומש"כ המקנה דהא דלא קאמר כן בנדרים דהא דלא בעינן ודן כו'. זהו טעות סופר דהא שם בנדרים קאי על מנאי וכמבואר שם בהסוגיא ובר"נ ותוס' שם ובתוס' גיטין (דף פ"ה). אלא צ"ל בדברי המקנה דהא דלא בעינן מנאי כו' והנה המקנה העיר קצת בהך דמנאי וכעין מה שכתבתי. וברבותא יתירה דאף בכתב רק שמו ושם האשה דלא בעינן בשטר קידושין לכתוב תיבת לי וכן בגט לכתוב מנאי. אכן דבריו לא נהירין לי דבתירוץ קמא שלו דכתב על הך דנדרים דעדיפא מיני' קאמר. א"כ אדרבה מוכח מזה דלדינא אף בכתבו שמותיהם ג"כ צריך לכתוב מנאי לשיטת ר' יהודה. וה"ה בשטר קידושין דצריך לכתוב לי דהא מספקינן שמא הלכה כר' יהודה ולחומרא:

יז

ומה שכתב המקנה בתירוץ השני דר"א היא דלא בעי שמו ושמה. זה אינו דהא מבואר באה"ע סו' קכ"ט סעי' י"א וב"ש שם ס"ק כ"א דאף לר"א בעינן שיכתבו שמו ושמה והביאו לדברי התוס' גיטין (דף כ'). ולשיטת המרדכי כבר דחו כל הפוסקים ועיין בנו"ב במ"ת סי' קי"ג. ולעיל הבאתי לשיטת הר"נ בפ"ק דקידושין שכתב דלכ"ע בעינן שיכתבו שם האיש והאשה בגט משום ספר שיהי' ספירות דברים. והובא בתורת גיטין לאה"ע סי' קכ"ט שם. וכ"כ הריטב"א והובא באבני מלואים סי' ל"ב ס"ק ב' ועיין בנתיבות סי' נ"א ס"ק ו' מזה. והמקנה שם הביא בשם הש"ג דמוכח דס"ל להש"ג דכיון דצריך לכתוב שמו ושמה בשטר קידושין דע"כ א"צ לכתוב תיבת לי ונסתייע לדבריו מן הש"ג וכנ"ל. ובאמת אין מן הש"ג ראי' כלל. דהנה הב"ש בסי' ל"ב ס"ק ג' הביא לדברי הש"ג בזה"ל דצריך לכתוב שם עירו ועירה כמו בגט ואצ"ל הא"מ לי אלא אומר ה"ז לקידושין עכ"ל הב"ש בשם הש"ג. והנה הך ראשי תיבות ואצ"ל הא"מ לי. יש לפרש דכוונתו דא"צ לומר לי ולא דא"צ לכתוב לי. וראיתי בש"ג עצמו לקידושין פ"א וזה לשונו ונראה בעיני שצריך לכתוב בו שמו ושמה שם עירו ושם עירה כדרך שכותבין בגט. ומז"ה אומר בפסקיו שהמקדש בשטר א"צ לומר בפה הרי את מקודשת לי וכדרך שאומרים בקידושי כסף אלא אומר לה ה"ז לקדושיך כדרך שאומר לה בגט כו' עכ"ל הש"ג. הרי דכתב דא"צ לומר בפה משום דכיון דנכתב בשטר הרי את מקודשת לי א"כ ממילא הוי ידים מוכיחות אף באמירתו בע"פ אף דלא אמר בפיו תיבת לי. ועיין באה"ע סי' קל"ו בב"ש ס"ק א'. אבל לעולם י"ל דבכתיבת השטר קדושין בעצמו גם השלטי גבורים ס"ל דצריך לכתוב תיבת לי. וכן מוכח משלטי הגבורים בעצמו דהא כתב הש"ג בפ"ט לגיטין דאם לא כתב מינאי ה"ל ספק מגורשת. והא בגט צריך לכתוב שמו ושמה ושם עירו ועירה וכמש"כ הב"ש בשם הש"ג בסי' קכ"ט ס"ק כ"א דמדאורייתא צריך לכתוב לשמו ושמה וכו' הרי להדיא דס"ל להש"ג דאף שכתבו שמם ושם עירם דג"כ צריך לכתוב מינאי ואם לא כתב מינאי הוי ספק מגורשת:

יח

א"כ ה"ה בשטר קדושין דאף שכתבו שמו ושמה. ושם עירם עכ"ז צריך לכתוב תיבת לי משום דס"ל להש"ס דאף שנכתב שמם מ"מ אין זה ידים מוכיחות משום די"ל גבי גט דאותו האיש שכתוב שמו בהגט הוא מגרש לאשה אחרת דשמה כשם אשתו וע"כ ס"ל לר' יהודה דצריך לכתוב מינאי. וה"ה בשטר קדושין צריך לכתוב תיבת לי משום די"ל דאותו האיש שכתוב שמו בשטר קדושין הוא מקדש אשה זאת עבור אחר והוי כ"ז בשם ידים שאינו מוכיחות וכמו שהוכחתי בשם הש"ג בעצמו כנ"ל וכדמוכח מהש"ס דהא לכו"ע צריכין לכתוב שמותם בהגט ואפ"ה מספקינן שמא הלכה כר"י לכתוב מינאי:

יט

לכן נראה לי ברור כמש"כ בכוונת הש"ג בפ"ק דקדושין דדוקא בע"פ אין צריך לומר בשטר קדושין תיבת לי וכמו שמדייק הש"ג בלשונו דא"צ לומר בפה כו' כנ"ל. אבל בשטר קדושין עצמו וודאי צריך לכתוב תיבת לי ומש"כ הש"ג בפ"ק דקדושין דצריך לכתוב שמו ושמה כו' ומז"ה אומר בפסקיו דהמקדש בשטר א"צ לומר בפה מקודשת לי כו'. הם שני ענינים מחולקים ואין להם שייכות להדדי. ודלא כמש"כ המקנה דלפי שכתב הש"ג מתחילה דצריך לכתוב שמו ושמה ע"כ כתב אח"ז הש"ג דאין צריך לכתוב לי בשטר קדושין. דבאמת אינו כן בכוונת הש"ג דמש"כ הש"ג בשם המז"ה אח"ז אין זה שייכות למעלה כלל אך הוא דין בפ"ע דא"צ לומר בפיו כשמקדשה בשטר קדושין מקודשת לי משום דכיון דכתוב בשטר קדושין תיבת לי מהני זה לגבי אמירתו בע"פ דלגבי זה הוי השטר בשם ידים מוכיחות כו':

כ

ונתבאר דדברי המקנה שכתב דהיכא דכותבין שם האיש והאשה בגט וכן בשטר קידושין דא"צ לכתוב לתיבת מנאי וכן לתיבת לי. דאין לסמוך ע"ז לדינא כלל. אכן מה שכתבתי דכיון דהנהוג לנו לכתוב שם אבי האשה בהגט ע"כ אף שלא כתבו מנאי בהגט ג"כ אין להחמיר. משום דבכה"ג הוי ידים מוכיחות דאין להסתפק כלל דשמא גירש אותו האיש שנכתב שמו בהגט בשליחות לאיזו אשה אחרת דשמה כשם אותה האשה הנכתבת בהגט. משום דהא לא חיישינן לשני יוב"ש דלא הוחזקו. ע"כ הוי ידים מוכיחות דגירש את אשתו. ועל זה אין שום סתירה מן הש"ס כלל דהא י"ל דהש"ס מיירי בכתבו רק שמותיהם ולא שם אביהם כנ"ל. ולכאורה יש להוכיח מן הש"ג להיפך מן מה שכתבתי והוא. דהנה הב"ש בסי' י"ז ס"ק נ"ט כתב בשם הש"ג דבמזכיר שם עירו אפילו אינו מזכיר שם אביו מהני בעיגונא דאיתתא אם לא הוחזק שם איש אחר בשמו. והא שיטת הש"ג דבגט צריך לכתוב שמו ושמה ושם עירם מדאורייתא וכפי שהובא בב"ש סי' קכ"ט ס"ק כ"א בשמו. וכן שיטת הש"ג בפ"ט דגיטין דאם לא כתב מנאי בגט ה"ל ספק מגורשת. והנה לפי מה שכתבתי בכתבו שם אבי האשה דאף אם לא כתבו מנאי ג"כ כשר משום דזה מקרי ידים מוכיחות כיון דאין לחוש לשני יוב"ש דלא הוחזקו. וממילא נראה לדון כן לפי שיטת הש"ג דהיכא דידוע שם עירו אין לנו לחוש שמא יש שם עוד איש בשם זה אף שאינו ידוע שם אביו. דלפ"ז הי' הדין נותן לומר דכיון דכותבין בגט שם עירה ע"כ מקרי ידים מוכיחות דגירש לאשתו ולא לאשה אחרת דשמה כשם אשתו אף שלא נכתב שם אבי האשה. ומדחזינן להש"ג דפוסל אם לא כתבו מנאי. מוכח מזה דלא כמו שכתבתי. אכן באמת אין מן הש"ג שום סתירה לדברינו דהמראות הצובאות בסי' י"ז ס"ק ע"א בד"ה מעתה נבוא לחקור בדין שמו ושם עירו וכו' דכתב דיש בדברי הב"ש בסי' י"ז ס"ק נ"ט הנ"ל טעות סופר דבהש"ג עצמו מבואר דלא סגי בשמו ושם עירו כו'. וע"כ נדחה הסתירה הזאת ולכן שפיר כתבתי:

כא

וכל מה שכתבתי לדון לולי סתימות הפוסקים דכיון שנכתב שם אבי האשה בגט דזה מקרי ידים מוכיחות אף דלא נכתב מנאי. משום דמוכח לכל הרואה בהגט דשם האשה הנכתבת בגט היא מתגרשת מבעלה הנכתב שמו בהגט. דלא יטעו לומר דהאיש הנכתב בגט הוא שליח מאיזה בעל לגרש אשתו. וכמש"כ לעיל דכיון דלא חיישינן לשני יוב"ש דלא הוחזקו ע"כ אין להסתפק כלל על אשה אחרת. וזה מקרי מוכיח מצד לשון השטר דכתבו שם אבי האשה. וכן אין מקום לומר דכיון דמי שאינו יודע שם האשה ושם אביה ויראה את הגט לא יהי' יודע דזו היא האשה המתגרשת מבעלה. דהא יש מקום להסתפק עדיין דשמא היא אשה המתגרשת בשליחות בעלה ע"י השליח דנכתב שמו בהגט וע"כ מקרי ידים שאינם מוכיחות. דז"א דהא בהכרת שם האשה ושם אביה א"צ עדים ורק גילוי מילתא בעלמא סגי לזה. וכמש"כ כעין זה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ח' דע"כ אין זה בגדר חצי דבר ומקרי זה עדיין מוכח מתוכו וספירות דברים. וכמש"כ שם בספרי בארוכה. וע"כ אין לומר כן וקצרתי. וכ"ז הוא בגט אכן בשטר קידושין אף דכתבו שם האיש ואביו וכן שם האשה ואביה ולא כתבו תיבת לי. לא מהני משום דזה נקרא עדיין בשם ידים שאינן מוכיחות דהא יש עדיין להסתפק דשמא שם האיש הנכתב בהגט הוא שם השליח דמקדשה בשליחות עבור איש אחר. ואין זה מוכח מצד לשון השטר ודלא כדברי המקנה דמכשיר אף בכתבו רק שמותיהם. ובכוונת הש"ג כבר כתבתי דאינו מוכח ממנו כלל לסתור לכל דברינו:

כב

ונראה לי להוסיף עוד דזה לשון הש"ג בפ"ק דקידושין ומז"ה אומר שהמקדש בשטר א"צ לומר בפה הא"מ לי כדרך שאומרים בקידושי כסף אלא אומר לה ה"ז לקידושיך כדרך שאמר לה בגט ה"ז גיטך אבל בקידושי כסף צריך שיאמר לה בפיו הא"מ לי כו' עכ"ל הש"ג. הרי מפורש בלשון הש"ג דכוונתו דהמקדש בשטר א"צ לומר בפיו הא"מ לי ומדמה זה לגט דבגט ג"כ הדין הוא דבמה שאומר לה בע"פ בעת נתינת הגט אינו אומר מנאי אלא אומר לה ה"ז גיטך וכמבואר באה"ע סי' קל"ו סעי' א'. ועיין במחבר וב"ש שם. דכיון דכתוב בגט מנאי ע"כ באמירתו בע"פ אצ"ל מינאי דלגבי אמירתו בע"פ הוי ידים מוכיחות מן גוף הגט. כ"כ בשטר קידושין דמהני מה שכתוב בשטר קידושין תיבת לי ע"כ בע"פ אצ"ל לי ומהני אף שקיצר בע"פ ולא אמר לי. אבל בשטר קידושין ודאי צריך לכתוב לי אף דפירשו שמותם וכמש"כ ולא כדברי המקנה בכוונת הש"ג:

ענף ד

כג

ויש לי עוד להאריך ולבאר מה דיש לדון עוד בענין דכיון דכותבין שם האשה ואבי' בגט דזה מקרי ידים מוכיחות. אך לפי דנראה לי ענין אחר מורווח ביותר ע"כ החדלתי מלכתוב עוד בענין זה ואתחיל ב"ה ענין אחר והוא. והעיקר מה שנלע"ד בענין כתיבת מנאי. דהא נוסח הגט הוא דכותבין ושבקית ופטרית יתיכי ליכי אנת אנתתי פב"פ דהוית אנתתי מן קדמת דנא. א"כ מבואר ומפורש בגוף הגט דהבעל מדבר בנוכח לאשתו. ע"כ לפ"ז נראה דא"צ לכתוב מנאי. דהא עיקר הטעם דהצריכו לכתוב מנאי משום דאל"כ אין זה ידים מוכיחות דהבעל מגרש לאשתו בגט זה דהא יש לומר דשם האיש הנכתב בגט הוא שליח מאיזה בעל לגרש את אשתו וכמבואר טעם זה בהמהרש"א בגיטין (דף פ"ה ע"ב) וכמו שנראה כן בסוגיא דנדרים (דף ו') וכמש"כ לעיל. משום דלא הוי ספירות דברים. ואף להסוברים דלא בעינן מוכח מתוכו מ"מ ספירות דברים בעינן לכ"ע שיהי' מפורש בתוך הגט דהבעל מגרש אשתו וע"כ הצריכו לכתוב מנאי. אבל כשכותבין אנת אנתתי כו' דהוית אנתתי מן קדמת דנא כו'. א"כ מפורש להדיא בגוף הגט דהבעל מדבר בלשונו לאשתו ע"כ אין מן הצורך לכתוב מנאי. ואף אם נכתב ודן די יהוי ליכי ספר תרוכין כו' בלא תיבת מנאי ג"כ ביאורו ידוע לכל שזה קאי על מה שאמר למעלה אנת אנתתי כו'. ואין סברא לומר דלעיל הי' מדבר הבעל לאשתו בנוכח. ולבסוף מדבר לאשה אחרת ומבואר בח"מ סי' מ"ב סעי' ו' דבכמה ענינים שאפשר להבין ענינו מהעליון למדין ממנו. וכן מבואר שם סעי' ה' דאפילו היכא דשתי הלשונות מרוחקים זו מזו מקיימינן אותם ואף שיש דברים אחרים מפסיקין ביניהם ואף בפירוש דוחק וכמש"כ הסמ"ע שם. ובפירוש שאינו דוחק אף להש"ך שם. ובנ"ד דלא ידעינן דלמי אמר להך ודן יהוי ליכי. דכיון דלמעלה מיני' כתוב דמדבר כן לנוכח אשתו דודאי יש לנו לפרש דזה קאי על מה דאמר למעלה לאשתו דהא אין זה פירוש דוחק ואדרבה אם נימא להסתפק דאמר כן להך ודן לאחרת הוי זה נגד משמעות לשון הגט ע"כ יש לנו למידן מלמעלה בפירוש הענין:

כד

וכעין זה מצינו באה"ע סי' כ"ז סעי' ד' בשם הראשונים דאם הי' מדבר על עסקי קידושין אף דלא אמר רק ה"א מקודשת ולא אמר לי דה"ז מקודשת דזה הוי ידים מוכיחות. וכש"כ היכא דכתוב מפורש בהגט דמדבר כל הלשון לנוכח אשתו וכמו שכתבתי לעיל בנוסח הגט דודאי אין לנו לחוש ולומר דמגרש לאיזה אשה שאינה אשתו. ואין לומר דשאני גט דבעי כריתות. דהא אביי מחלק כן בנדרים (דף ה') אבל רבא שם אינו מחלק בזה. ועיין בגיטין פ"ט משנה ג' בתוס' יו"ט ד"ה גופו של גט ובתוס' רע"א שם וקצרתי. ולפ"ז קשה למה הצריכו לכתוב מנאי ולעיכובא ואם לא כתב מנאי ה"ל ספק מגורשת לשיטת כמה פוסקים. הא כיון דכותבין אנת אנתתי כו'. או אף לשיטת הסוברים דאין כותבין בנוסח הגט אנת אנתתי וכמש"כ רש"י בנוסח הגט בגיטין (דף פ"ה ע"ב). ועיין בהרד"ך בית ד'. וכמבואר כן בנוסח הגט לאלפס גיטין פ"ט וברמב"ם פ' ד' ה' גירושין ה' י"ב. מ"מ כיון שכותבין בנוסח הגט לכ"ע דהוית אנתתי מן קדמת דנא. א"כ חזינן כתוב מפורש דהבעל מדבר בלשונו נוכח אשתו. ולכן לכ"ע תקשה דלמה הצריכו לכתוב מנאי:

כה

ולכאורה רציתי לומר דר' יהודה דמצריך לכתוב מנאי אזיל לטעמי' דס"ל בקידושין (דף ו') דלא מהני עסוקין באותו ענין ע"כ ה"ה דלא מהני מה דנכתב למעלה בגט אנת אנתתי כו'. אבל לדינא דקיי"ל כר' יוסי דס"ל שם בקידושין דמהני עסוקין באותו ענין גבי קידושין ע"כ בודאי מבעי להיות מועיל לפרש מה דנכתב ודן די יהוי ליכי ספר תרוכין כו' דקאי על מה דכתב למעלה דהבעל מדבר לאשתו בלשון נוכח ולא לאשה אחרת. ועפ"ז יש לדון בסוגיא דזבחים (דף מ"א ע"ב) אי אמרינן כל העושה ע"ד הראשונה עושה ובח"מ סוף סו' של"ג וביו"ד סי' קע"ז בט"ז ובאה"ע סי' קי"ד בב"ש ס"ק ט"ו ויש לחלק וקצרתי]. אבל באמת זה אינו דא"כ תקשה דאמאי פסקו לחוש לדינא כר' יהודה דצריך לכתוב מנאי. כיון דקיי"ל כר' יוסי דעסוקים באותו ענין מהני גבי קידושין. ובלא"ה אין זה סברא כלל לומר דהך ודן קאי על אשה אחרת. דהא כיון דכתוב מפורש בהגט דמדבר כן לאשתו איך נוכל לומר כלל דאח"ז תיכף מדבר זה לאשה אחרת. וזה עדיף ביותר מן עסוקין באותו ענין דקדושין (ד' ו') הנ"ל. וגם זה עדיף מן הך דח"מ סי' מ"ב הנ"ל:

כו

ועוד דהא מצינו בגיטין (דף פ"ז) בגמ' דשאלו פסול ושאלו כשר וכן בדכתיב פ' ופ' ופ' וכמבואר באה"ע סי' ק"ל סעי' ג' דאם כתב ושאלו כשר שהוא מדובק עם של מעלה כו'. וכן הוא בב"ב (דף קע"ו) דהא דכתב פ' ערב והא דכתב ופלוני ערב ופי' הרשב"ם וי"ו מוסיף על ענין ראשון כו'. וכמו בלשון תורה דמצינו דאמרו וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מעליון. ועיין ב"מ (דף צ"ה) ובשא"ד. וע"כ ה"ה הכא דכתוב בגט ודן די יהוי ליכי כו'. ודן כתוב בו"ו אין סברא לומר דזהו ענין בפני עצמו דמדבר זה לאשה אחרת ולא לאשתו דלמעלה מזה. וקשה להבין סברת הש"ס והפוסקים בזה. והייתי רוצה לומר כוונה אחרת במה דהצריכו לכתוב מנאי. אך הא משמע בנדרים (דף ו'א וכמש"כ המהרש"א לגיטין (דף פ"ה) דעיקר הטעם הוא דיש לומר דמדבר כן לאשה אחרת שאינה אשתו וכעין הך דהצריכו לומר גבי קידושין הרי את מקודשת לי ע"כ נמנעתי לפרש בדרך אחרת:

כז

והעיקר מה שנלע"ד דהא מבואר באה"ע סי' קכ"ו סעי' ל"ה דאם דלג מלת אנתתי כשר. והגט פשוט בס"ק פ"ט כתב דאם דלג אנתתי הראשון ואחרון דהגט פסול. אך מן לשון הפר"ח שם משמע דאף אם דלג אנתתי הראשון והשני דג"כ יש להכשיר. ובספר גט מקושר ס"ק קכ"ח הביא לירושלמי גיטין פ"ב בכתב על העלה של זית אני פ' מגרש אשתי כו'. וכתב דיש לדחות זה הראי' ע"ש. ולכאורה יש לומר דהירושלמי מיירי בלא כתב מנאי ע"כ הצריך לכתוב אשתי. אבל אם כותבין מנאי אין לעיכובא לכתוב אשתי. אך זה אינו דאי נימא דהירושלמי קאי לר' יהודה א"כ הי' לו לכתוב ודן כו' וקצרתי]. והנה מן מה שאמרו לר' יהודה דגופו של גט דיכתוב ודן די יהוי ליכי מנאי. משמע דאם לא כתב אנתתי כלל דמ"מ הגט כשר ע"כ הצריכו לכתוב מנאי. ובאמת היכא דנכתב בגט אנתתי אז א"צ לכתוב מנאי אף לר' יהודה. אך אם לא כתבו אנתתי כלל אז צריך לכתוב מנאי לר' יהודה דאל"כ לא הוי ספירות דברים. והחכמים החולקין על ר' יהודה וס"ל דא"צ לכתוב מנאי אף שלא כתבו גם אנתתי כלל טעמם דכיון דאין אדם מגרש אשת חבירו ע"כ הוי ידים מוכיחות. והכוונה הוא דהא אין לכתוב בגט שם השליח רק שם הבעל צריך לכתוב וע"כ הוי ידים מוכיחות לכל מי שיראה בהגט דידעו דהבעל הכתוב שמו בגט הוא מגרש אשתו. ובפרט דהא לא נזכר דאומר דהוא שליח מן אחר לגרש אשתו. וזהו כוונת הש"ס במה דאמרו אין אדם מגרש אשת חבירו. אך ר' יהודה ס"ל דזה מקרי ידים שאינן מוכיחות וצריך לכתוב מנאי וזהו בלא כתבו אנתתי כלל:

כח

והנה הג"פ בסי' קכ"ו ס"ק צ' הביא בשם הש"ג דכתב דאם לא נכתב דהוית אנתתי מן קדמת דנא אלא פ' אנתתי סתם ה"ז גט כשר עכ"ל. ומשמע דס"ל דאם דלג אף אנתתי הראשון דפסול. ובאמת לפי מש"כ מוכח דאף אם דילג אנתתי הראשון ג"כ כשר. ויש לפרש בכוונה אחרת לדברי הש"ג הנ"ל דאין הכרח כ"כ מדבריו. וע"כ אתי שפיר מה דהצריכו בש"ס לכתוב מנאי משום דמיירי בלא כתבו אנתתי. ומה שכתב הר"ן בנדרים (דף ה') דמנאי יש לו דין תורף קאי בלא נכתב אנתתי כלל. אבל כיון דכותבין בכל הגיטין אנתתי ודאי דאין להך מנאי דין תורף. ואף לפי מש"כ לעיל בשם הר"ן לנדרים (דף ו') דסברת ר' יהודה דהצריך לכתוב מנאי זהו משום דבעינן שיהיה הענין מוכח מצד הלשון שמגרש אשתו אבל מה דמוכיח מצד הענין לא מהני לר' יהודה. אכן כיון שכותבין בהגט אנת אנתתי כו' ואח"ז כתב ודן די יהוי ליכי מנאי. והך ודן הוא בוי"ו וכמש"כ לעיל דהוי וי"ו מוסיף על ענין ראשון. א"כ חזינן בנוסח גוף הגט דהבעל מדבר כן לנוכח אשתו. א"כ זה מקרי מוכיח מצד הלשון של הגט. ע"כ אף אם לא כתב מנאי ג"כ מהני דהוי ידים מוכיחות מצד הלשון. ועיין בגיטין (דף פ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה ולא ליכתוב איגרת כו' שכתבו בסה"ד ואיגרת בוי"ו דמשמע דקאי אגיטא ואודן דלעיל עכ"ל. וזהו כעין מש"כ לעיל דבמה שכותבין בוי"ו הוא מוסיף על ענין ראשון וכנ"ל. והא דגיטין (דף פ"ה ע"ב) דאמרו ת"ש דאתקין רבא איך פלניא בר פלניא פטר ותריך ית פלונית אינתתי' דהוית אינתתי' כו' אלא בעינן ודן. י"ל דזהו רק על כתיבת ודן כו' דלא נימא בדיבורא גירשה ושטרא ראיה בעלמא. אבל על כתיבת מנאי שפיר יש לדון כמש"כ דכיון דכתיב אנתתי א"צ לכתוב מנאי. ואין מזה סתירה לכל מש"כ:

ענף ה

כט

ואפשר לומר דאף אם נכתב אנת אנתתי מ"מ מקרי ידים שאינן מוכיחות דהא אי' בנדרים (דף כ') באמר קונם אשתי נהנית לי ואמר לא נדרתי אלא מאשתי הראשונה שגירשתי דת"ח נאמן בזה. וכמבואר ביו"ד סי' ר"ח סעי' ב'. וכתב הש"ך שם ס"ק ה' דלכן הת"ח נאמן כיון שיש במשמעותו ב' לשונות אלא שפשוטו הוא להחמיר כו'. א"כ לפ"ז נראה דה"ה הכא אף שכתבו אנת אנתתי כו' ג"כ יש מקום לפרש דהאשה שמגרשה הוא מגרשה בשליחות בעלה שניסת לו לאחר שגירשה. ועכשיו היא נשואה לאיש אחר ולפי שמתחילה היתה אשתו אף שגירשה מ"מ שייך לקרות לה בשם אנתתי וכו' כהא דנדרים שאמר קונם אשתי כו' ומפרש דכוונתו היה על אשתו שגירשה. וכיון דזה הוי ידים שאינן מוכיחות מצד לשון הגט ע"כ הצריכו לכתוב מנאי. אך גם מזה אין דעתי נוחה דהא מצינו בכמה דוכתי דאין לנו לחוש שמא נעשה דבר מחודש ומהאי טעמא באשה שלא הוחזקה בא"א אין לנו לחוש ונאמנת לומר פנויה אני. א"כ בודאי מוכח לכל מן מה שכתב לה אנת אנתתי דהיא עכשיו אשתו משום דאין לנו לדון שמא היתה אשתו מכבר ועכשיו היא נשואה לאחר דאוקי אחזקה דלא נעשה דבר מחודש כלל כידוע. א"כ מקרי זה ידים מוכיחות דמוכח לכל מי שיראה את הגט שמגרש אשתו. ועוד דהא חזינן בנדרים הנ"ל דדוקא אם פירש דבריו נאמן הת"ח וזולת זה נאסר באשתו הנשואה לו עכשיו ולא מספקינן לומר שמא נתכוין לאשתו הגרושה הרי דזה מקרי ידים מוכיחות דאל"כ הא ידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים לענין נדרים ג"כ ועיין בסי' ר"ח:

ל

ויש להאריך בזה עוד אך העיקר הוא דדוקא היכא שידוע שהיה לו אשתו גרושה ממנו בזה יש להסתפק דקורא לה עכשיו ג"כ בשם אשתי. אבל היכא שאינו ידוע אם היה לו מעולם אשה גרושה ממנו מכבר. בודאי לא שייך כלל להסתפק דשמא קורא לה עכשיו בשם אשתי לפי דהיתה נשואה לו מכבר כי איך יחישו לזה ולהסתפק דשמא נעשה דבר מחודש גדול כזה. וגם הא זה גלוי לכל ויודעים הכל ענין גדול כזה. ע"כ אין סברא לומר כן בודאי זהו ברור דכיון שקורא לה אנתתי היא אשתו כעת מקודם קבלת הגט. ומה"ט פקפקו איזה פוסקים שלא לכתוב אנת אנתתי כיון שמקבלת כעת גט ממנו. ועיין בתשובת הרד"ך בית ד' ובג"פ סי' קכ"ו ס"ק פ"ט. ועוד דלמה לו לומר אנתתי אם נאמר להסתפק דשמא היא עכשיו נשואה לאחר. ועוד דהא כתוב בגט דהוית אנתתי מן קדמת דנא ומשמעותו דהיא אשתו עד עת הזה ממש ע"כ אין סברא כלל לומר דלכן הצריכו לכתוב מנאי משום שיש מקום להסתפק לכל מי שיראה הגט דשמא היא נשואה לאחר והיתה מקודם אשתו כנ"ל דזהו דבר רחוק מאוד מן הדעת ולכן נדחה זה לגמרי:

לא

וע"כ נלע"ד לולי סתימת הפוסקים דכיון שכותבין בנוסח הגט אנת אנתתי וכו' דהוית אנתתי מן קדמת דנא. א"כ זה הוי מוכח מן לשון השטר לכל מי שיראה את הגט דמגרש את אשתו ולא שמגרש אשה אחרת בשליחות בעלה. והא שהוצרכו בנדרים (דף ו') לומר דטעמא דרבנן דא"צ מנאי משום דאין אדם מגרש אשת חבירו ולא אמרו משום דכתוב אנתתי. ג"כ י"ל דזהו אף היכא דלא כתבו אנתתי וכמש"כ לעיל. וכן ר' יהודה דאמר דגופו של גט שיכתבו ודן די יהוי ליכי מנאי. הכל מיירי בלא כתבו אנת אנתתי כו' כנ"ל. ע"כ הוי גופו של גט לעיכובא שיכתבו מנאי. אבל היכא שכתבו אנת אנתתי כו' דהוית אנתתי כו' הדעת נוטה דבכה"ג אינו לעיכובא אף שלא כתבו מנאי. ועיין בגיטין (דף כ"ו) בתוס' ד"ה וצריך שיניח כו' דהי' כמה נוסחאות בגיטין השונות. וכן יש לומר בנ"ד בכתיבת אנת אנתתי. ולפי כל מה שהעליתי היה נראה לי לדון לדינא דאף אם לא כתבו מנאי כלל דבדיעבד כשר כיון שכותבין שני פעמים אנתתי ובלשון נוכח וגם כותבין שם האשה ושם אביה וכמש"כ לעיל. ע"כ יש מקום לדון ע"פ כ"ז דזה הוי ידים מוכיחות אף בלא כתבו מנאי. כן נלע"ד לולי סתימות הפוסקים:

לב

ואחר כותבי כל זה מצאתי ראיתי בחדושי הרשב"א לנדרים (דף ה' ע"ב) שכתב ולדידי קשיא לי האיך אפשר לומר דבמנאי פליגי דהא ודאי צריך לכתוב בגט שמו ושמה ואפי' בדיעבד כדאיתא בהדיא בפרק המביא תניין גבי ההוא גברא דעל לבי כנישתא כו' וכיון שכן אפילו לא כתיבי מנאי מוכחא מילתא ודאי דאיהו מגרש לה והיכי בעי ר' יהודה מנאי דהא איהו איכתיב בהדיא בגיטא ואיהו הוא דמגרש לה וכו' וע"כ צ"ל דשתי הסוגיות כו' דאי לא כתב ודן אמרי בדיבורא גירשה כו' וכיון שכן אפילו כתיב ודן וכתב שמיה אכתי לא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא דדילמא איהו בדיבורא מגרש וה"ק אנא פלניא פטר ותריך אנתתי בדבורא בעלמא ודן דהוי לה ספר תרוכין מאיש אחר ולא ממני הילכך צריך לכתוב ודן ומנאי. ורבנן סברי דמנאי לא צריך דאין אדם מגרש אשת חבירו שאינו כתוב בגט אלא מי שנכתב שמו בגט איהו הוא דמגרש וכו' ואין אדם שאינו נזכר בגט מגרש אשת חבירו וכו' עכ"ל הרשב"א. הרי להדיא דהרשב"א העיר במה דהקשיתי לעיל דהקשה דכיון דכתוב שמו בהגט ע"כ הוי ידים מוכיחות. ומשמע דס"ל דאף בלא כתבו שם אביהם דג"כ הוי ידים מוכיחות. דהא כתב הרשב"א בקושייתו דהא צריך לכתוב שמו ושמה ואפי' בדיעבד כו'. ואלו בשם אביהם הא אינו מעכב בדיעבד וכמש"כ הג"פ בסי' קכ"ט בשם הרשב"א ע"ש. ודברי הרשב"א הללו הם נוטים כסברת המקנה בסי' כ"ז שהובא לעיל. ומן סוף דברי הרשב"א משמע דקושייתו הוא גם מן מה דכותבין אנתתי כו' וכמו שכתבתי לעיל בארוכה. והנה המקנה בסי' כ"ז סעי' ד' הנ"ל הקשה דאמאי לא אמרו בנדרים (דף ה') לחלק דהא דס"ל לרבנן דלא בעי ודן משום דכתיב ביה שמו כו'. הנה לפמש"כ הרשב"א לפרש למאי דקאמרי בש"ס בנדרים שם שאינו מגרש אשת חבירו דהכוונה הוי דמי שאינו כתוב שמו בהגט אינו מגרש אלא מי שכתוב שמו בגט הוא מגרש כו' וכמש"כ לעיל בשם לשון הרשב"א. ולפ"ז אין מקום לקושית המקנה כלל. וכן יש מקום לפרש למאי דקאמרי שאינו מגרש אשת חבירו דנכלל בזה משום שכותב אנתתי וקצרתי:

לג

ומן הרשב"א נראה דס"ל דאף בכתבו בגט אנתתי דגם בזה אמרו דר' יהודה מצריך לכתוב מנאי ואל"כ הוי ידים שאינן מוכיחות ודלא כמו שכתבתי לעיל. וסברתו דאף שכתב ודן וכתוב שמו וגם כתב אנתתי אכתי לא מוכחא מילתא דאיהו מגרש לה בגיטא דדילמא איהו בדיבורא מגרש לה. וה"ק אנא פלניא פטר ותריך אנתתי בדבורא בעלמא ודן דהוי לה ספר תרוכין מאיש אחר ולא ממני ע"כ צריך מנאי וכמו שהבאתי לעיל בשם לשון הרשב"א. אבל דברי הרשב"א אינן מובנים דהא כיון דמדבר לנוכח אשתו מלמעלה איך יתכן לומר ולפרש להך ודן כו' דקאמר אחר זה דיהוי לה ספר תרוכין מאיש אחר ולא ממני. דאיך יכול להיות בעולם דאשתו תהיה צריכה לקבל גט מאיש אחר דהא כיון דהיא אשתו א"כ הא לא נתפסין בה קידושין של אחרים כלל. רק היכא דיש לו בה ספק קידושין אז כשנתקדשה לאחר הדין הוא דצריכה גט משניהם. וכאן דאמר לה אנת אנתתי והיא מוחזקת לכל שהיא אשתו א"כ אין לנו להסתפק כלל שמא נתקדשה לו בספק קידושין משום דספק כזה הוא נגד הסברא ונגד הדין. והא מבואר באה"ע סי' י"ט דאיש ואשה האומר זו אשתי והוחזקו כו' הורגין עלי' ולא מספקינן בספק קידושין וכן מוכח מן כמה דוכתי והאריכות בזה למותר. והא עיקר הטעם דהצריכו מנאי לר' יהודה מבואר בנדרים (דף ו') דלכן הוי ידים שאינן מוכיחות משום דשמא מגרש אשת חבירו וכמש"כ לעיל א"כ תקשה דכיון דכתוב אנת אנתתי ומדבר לנוכח אשתו דאיך יהיה כלל מקום ספק דתיכף אח"ז יותחל ענין אחר דמגרש אשה אחרת דזהו נגד פשט הלשון וכמש"כ לעיל בארוכה. וע"כ דברי הרשב"א אינן מובנים:

לד

והנלע"ד בכוונת הרשב"א דכיון דהיה המנהג בכל נוסחי גיטין אף בזמן הש"ס לכתוב בכל הגיטין לתיבת מנאי ע"כ היכא שלא כתבו מנאי הו"ל ריעותא. וכדמצינו כה"ג גבי נאמנות שהמנהג לכותבו דאם לא נכתב הוי ריעותא וכמש"כ האו"ת בסי' ס"א ס"ק ג'. וביותר מצינו כעין זה בגיטין (דף פ"ק ע"א) דמקשה הגמ' ודילמא אימלוכי אימליך וכו' ופי' רש"י דהואיל ויש ריוח מלמטה נראין כן הדברים עכ"ל. והתוס' שם ד"ה ודילמא אימלוכי כו' כתבו בשם הר"י לפרש דשמא התחיל לכתוב הגט לשם אחר ונמלך וסיימו לשם זה כוי והכל הוא משום סברת רש"י הנ"ל דהואיל ויש ריוח וכו' דהוי ריעותא ע"כ חיישינן לחזרה אף דחזרה הוי חשש רחוק כידוע. וה"ה הכא בנ"ד דכיון דנהוג לכתוב מנאי בכל נוסחי גיטין ובגט זה לא נכתב מנאי דיש לנו ריעותא ע"כ מקרי ידים שאינן מוכיחות מחמת זה הריעותא וחיישינן שמא הפסיק באמצע דיבורו מלמעלה שהי' מדבר לנוכח אשתו והתחיל לדבר לאשה אחרת שאינה אשתו. והך ודן די כו' אומר זה לאחרת ומאיש אחר ולא ממנו וכמש"כ הרשב"א. והש"ס ס"ל דאף דיש ריעותא במה דלא כתבו מנאי ושינו מן נוסחי כל הגיטין דמ"מ מקרי בשם ידים שאינן מוכיחות דעכ"פ הוכחה קצת הוי אבל הוכחה גמורה לא הוי מחמת הך ריעותא. וכיון דס"ל לר' יהודה דידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים ע"כ הצריך לכתוב מנאי לעיכובא. ומה"ט לא אמרו בנדרים (דף ה') לחלק דטעמא דר' יהודה דצריך לכתוב מנאי משום דה"ל ריעותא כנ"ל. אבל באמת ס"ל לר' יהודה ג"כ דידים שאינן מוכיחות הוי ידים משום דהיה מוכח להש"ס בסברא פסיקא דאף דיש ריעותא זו דמ"מ אם נימא דידים שאינן מוכיחות הוי ידים ע"כ אף דיש ריעותא זו מ"מ דינו כמו ידים שאינן מוכיחות עכ"פ ואם הדין הוא דהוי ידים א"כ לא היה צריך לכתוב מנאי. ע"כ הוכיח הש"ס שם דר' יהודה ס"ל דלא הוי ידים רק אביי מחלק דשאני גט דבעי כריתות כו':

ענף ו

לה

ועכשיו נשוב למה דנשאלתי בנ"ד שנפסק אמצע אות אל"ף מן מנאי דאף דנפסק באופן דלא ניכר לתינוק דלא חכים וכו' מ"מ יש להכשיר לפי מה דהעלה הגט פשוט בסי' קכ"ו ס"ק ל"ט דאף דצריכים לכתוב ודן די יהוי ליכי מנאי מ"מ אין לו דין תורף רק דין טופס כיון דא"צ לכותבם רק משום דיהיה הוכחה וע"כ לא בעינן שיכתבנו לשמה וכמש"כ בתשובת הרא"ש והאריך לתרץ עפ"ז לדברי הרמב"ם. א"כ לפ"ז יש להכשיר בודאי בנ"ד כיון שניכר לכל שנכתב בהגט תיבת מנאי והוי ידים מוכיחות. וכעין זה כתב התורת גיטין בסי' קכ"ה ס"ק י"א דבזמן אף שיש לו דין תורף מ"מ לא מיפסל כ"ז שניכר ומוכח לכל ע"ש ומבואר בסי' קכ"ה סעי' י"ט ובחלקת מחוקק שם ס"ק ל"ט דאפי' חסר מן הטופס ה"ז כשר וכ"כ הח"מ שם בס"ק כ"ט בשם הבית יוסף. ולכן כיון שניכר לכל שהיה נכתב תיבת מנאי רק שנפסק אק"ז א"כ הא מוכח לכל דהבעל הוא שמגרשה ולא מאיש אחר לאשת חבירו ע"כ אין להחמיר כלל בזה:

לו

ועיקר החשש בנ"ד מה דיש לחוש הוא רק לשיטת הר"ן לנדרים (דף ה') דס"ל דהך ודן ומנאי יש לו דין תורף א"כ לפ"ז יש להחמיר בנ"ד אם אינו ניכר לתינוק דלא חכים וכו' וכמש"כ כת"ר בשם איזה רבנים שיצאו להחמיר בנ"ד לפי שחשו לשיטת הר"ן דס"ל דמנאי יש לו דין תורף. אכן לפי מה שנתבאר לעיל דלולי סתימות הפוסקים יש מקום להכשיר אם לא כתב מנאי כלל כיון דכותבין שם אבי האשה וגם כותבין אנת אנתתי שני פעמים. ואף לפי הנראה מסתימות הפוסקים דלא מחלקו בזה מ"מ י"ל דעכ"פ אין להך מנאי דין תורף אף לפי דברי הר"ן. משום די"ל דהר"ן מיירי בלא כתבו שם אביה וגם לא כתבו אנתתי כלל וכמש"כ לעיל. והא שיטת הרא"ש ושארי פוסקים דאין למנאי דין תורף כלל וכמש"כ הג"פ בשמם. וע"כ אין לנו להרבות במחלוקת די"ל דבכה"ג גם הר"ן מודה להו וע"כ אין לנו להחמיר בנ"ד:

לז

ועוד דהא נתבאר לעיל בכוונת הרשב"א בנדרים (דף ה') דלכן חשו להצריך מנאי. משום דכיון דהנהוג הוא לכתוב מנאי בכל הגיטין וע"כ היכא דלא כתבו מנאי הוי לן ריעותא דיש להסתפק שמא חזר מן מה שהי' מדבר מלמעלה לנוכח אשתו והפסיק באמצע הענין והתחיל ענין אחר לגרש אשה אחרת בשם בעלה וכמש"כ לעיל להוכיח כעין זה מן גיטין (דף פ"ח) דאמרו ודילמא אימלוכי אימלך וכו' וכפי' רש"י שם. וזהו דוקא בלא כתבו כלל מנאי דשינו מן הנוסח של כותבי גיטין. אבל בנ"ד דכתבו מנאי ונעשה איזה סיבה מחמת קלקול מצד ריחוק המקום ומן זמן רב שנכתב הגט דנפסק באמצע אות אל"ף מן מנאי מאיזה סיבה ולחלוחית מצד מעבר הים. וגם נראה שנפסק לאחר שנכתב. וודאי בעת שנכתב הגט נכתב כהוגן וכדת. א"כ כזה לא מקרי ריעותא כלל וע"כ אין לנו להסתפק בכזה לאיזה חזרה והפסק מן הענין שלמעלה דנכתב אנתתי שני פעמים והי' מדבר לנוכח אשתו. ולומר דאח"ז אומר וכותב ודן כו' לאשה אחרת. וכמש"כ לעיל דאין סברא כלל לומר כן. וע"כ בכה"ג ודאי אין לומר דיהי' דין תורף להך מנאי. דדוקא היכא דלא כתבו אנתתי וגם לא כתבו שם אבי האשה וכמש"כ לעיל בארוכה. בזה יש לדון דמנאי יש לו דין תורף וכמש"כ הר"נ דס"ל דכיון דבעינן הוכחה גמורה דמגרש את אשתו כיון דידים שאינן מוכיחות לא הוי ידים. וע"כ יש לו דין תורף. אבל היכא דנכתב אנתתי שני פעמים וגם כתבו שם אבי האשה. דזהו מספיק לברר בבירור גמורה דהבעל הנכתב שמו בהגט הוא מגרש אשתו. והא דהוצרכו לכתוב מנאי זהו כדי לסלק הריעותא. ולכן כיון דנסתלק הריעותא כיון שנכתב מנאי והוי כמו דלא הי' ריעותא כלל מעולם. ובלא ריעותא הא יש לנו הוכחה גמורה דמגרש אשתו ממש מצד לשון הגט כנ"ל. ע"כ בכזה אין למנאי דין תורף כלל אף לשיטת הר"נ:

לח

ועוד נלע"ד לדון דאף לפי שיטת הר"נ בריש נדרים דמנאי יש לו דין תורף. מ"מ י"ל דמה שנפסק אות האל"ף אין לזה דין תורף שנפסק רק דין טופס. לפי דהא אם נכתב מנאי חסר אלף רק נכתב ודן די יהוי ליכי מני ג"כ נראה דכשר וכמש"כ הגר"א זצ"ל בסי' קכ"ו ס"ק נ"א בשם התרגום פ' וישב מני ע"ש. וכן מצינו בדניאל ב' פסוק ה' מלתא מני אזדא. [וכעין זה בתהלים ס"ה פסוק ד' דברי עונות גברו מני]. הרי דמצינו דתיבת מני פירושו כמו תיבת ממני. ע"כ י"ל דמה"ט אם נחסר האות אל"ף מן תיבת מנאי רק נכתב מני דג"כ הגט כשר. ולכן כמו דמצינו בנפסק אות אחד מן הטופס דכשר דלא גרע מן חסר כל האות בטופס דכשר וכמש"כ הח"מ בסי' קכ"ה ס"ק כ"ט וס"ק ל"ט. וה"ה בתורף ג"כ היכא דאם נחסר האות דהיה כשר דה"ה בנפסק האות דג"כ כשר. ואין סברא לחלק דהיכא שלא נכתב כהלכתו יהיה גרע מן חסר גבי תורף. וכעין זה כתבו התוס' במגילה (דף ט' ע"א) בד"ה בשלמא תורה איכא יגר שהדותא שהקשו ומי גרע מאלו היה חסר כל אלו דהיה כשר וכו' ודחק הקונטרס לומר דגרע טפי כשהוא כתוב תרגום מכשהוא לא נכתב כלל וי"ל כו' עכ"ל התוס' הרי דהתוס' לא ניחא להו בסברת רש"י שמחלק כזה. אלא ס"ל בפשיטות דהיכא דחסר כשר דה"ה אם לא נכתב כהוגן וכהדין וע"כ ה"ה בנ"ד דהדין נותן להכשיר דלא גרע מן חסר כנ"ל:

לט

ומכל הלין טעמים דעתי להכשיר גט זה אף לפי שיטת הר"ן ובפרט כי הג"פ בסי' קכ"ו ס"ק ל"ט הכריע לדינא דמנאי אין לו דין תורף רק דין טופס. ולכן דעתי כי הגט כשר ליתן להאשה ותהיה מותרת להנשא בלא פקפוק כלל:

ידידו יצחק אלחנן החופ"ק.

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה