עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן ט · ה
והנה הפוסקים העירו דמנלן להרמב"ם דהנך דריש חגיגה לאו דוקא דה"ה לכל סימני שוטה. ולדעתי י"ל דהרמב"ם הוכיח זה מהא דגיטין (דף ס"ד ע"ב) דמסיק הש"ס דכל שמשמרת דבר אחר מחמת גיטה היא שוטה גמורה. ופי' רש"י שאם אבדה גיטה משמרת דבר אחר שאינו דומה לו וסבורה שהוא גיטה ואין לך משלחת וחוזרת יותר ממנה עכ"ל. והנה עיקר שטותה שם הוא מה דסוברת על ד"א דזה הוא גיטה. ואם היה זה בכלל מאבד מה שנותנין לו דלזה לא היו צריכים לומר שמשמרת ד"א מחמת גיטה וע"כ מוכח דעיקר אבידת הגט דהתם לא היה בכלל מאבד מה שנותנין לו די"ל דמיירי דלא נאבד בפשיעתה רק באיזה אונס וכיוצא בו. ועיקר השטות דהתם הוי מן מה דטעתה וסברה לשמור ד"א דזה הוא גיטה ונקראת משום זה בשם שוטה ומוכח מזה כשיטת הרמב"ם דלאו דוקא בהנך דריש פ"ק דחגיגה דה"ה בשארי סימני שוטה דינו כשוטה ותקשה מזה על שיטת החולקים על הרמב"ם. ואפשר דס"ל לחלק דשא"ה דלא היה לה חזקת פקחת ואדרבה יש לה חזקת קטנות דבקטנותה קיימא. אכן מפשט לשון הגמ' בגיטין שם דאמרו מתקיף לה רב הונא הא שוטה בעלמא היא דמשמע דמן דין שוטה אתי עלה ולא מן דין קטנות: