עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן ז · ענף א
א
תשובה בעז"ה:
והוא דהא מבואר באהע"ז סי' קכ"א סעי' ג' מי שהוא עתים חלים כו' כשהוא חלים ה"ה כפקח ואם גרש באותה שעה גטו גט ואפי' חלים בעלמא כו' וכתב הב"ש שם בס"ק ד' היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים אז דינו כפקח כו'. וכן ראיתי בר' ירוחם נתיב כ"ב ח' חמישי שכתב כן ע"ש. ומשמע דאם ידוע הזמן אז אפילו בדיקה לא בעי וכמש"כ הרשב"א בתשובה שהובא בבית יוסף שכתב בע"ח וע"ש בשעה שהוא חלים ה"ה כפקח לא בבדיקה כנשתתק אלא שהוא חלים שהוא מדבר בענינו ואינו קורע בגדיו ואינו לן בבה"ק ואינו יוצא בלילה ואינו מאבד כו' ואע"פ שעדיין סמני חליו נכרים בגופו אפ"ה בשעת חלימתו ה"ה כפקח לשעתו עכ"ל. ולכאורה נראה דהרשב"א ס"ל דאף שאין לו זמן קבוע לחלימתו ג"כ דינו כפקח בעת שאינו עושה מעשה שטות ואינו קורע בגדיו כו' והוא מדבר בענינו דאי נימא דמיירי שיש לו עת קבוע וכמש"כ הב"ש דאם כן מאי קאמר הרשב"א לא בבדיקה כנשתתק איך ס"ד דבעינן בדיקה כיון דידעינן העת שהוא חלים. וע"כ לכאורה נראה דהרשב"א ס"ל דלא כהב"ש בזה. אבל באמת אין מזה הוכחה כלל וי"ל דגם הרשב"א מיירי בע"ח וע"ש שידוע שיש לו זמן קבוע דיש זמן שהוא עושה מעשה שטות ויש זמן קבוע שאיננו עושה מעשה שטות ומדבר כענינו. אך אינו מבורר לנו שבאותו זמן שאינו עושה מעשה שטות שהוא פקח ממש כי עדיין לא נבדק בזמן ההוא בהך בדיקה דמבואר בנשתתק ע"כ עדיין יש לחוש שמא גם באותו הזמן שהוקל ממנו שגעונו דעדיין הוא שוטה כיון שאינו שפוי לגמרי בעת חלימתו דהא גם שוטה שאמרו בגמרא אטו דרכו לעשות מעשה שטות כל הימים ועכ"ז דינו כשוטה אף בעת שאינו עושה מעשה שטות כ"ז דלא חזינן ביה מלתא יתירתא בסמני פקחות. וכמש"כ החתם סופר בח"ב אה"ע סימן ב' כגון שמקפיד ביותר על מלבושיו כו' א"כ כיון דלא ראינו ממנו זהירות יתירה בעת שהוקל ממנו חליו יש לנו לחוש שמא הוא עדיין שוטה כ"ז שלא נבדק כבדיקה בנשתתק. ע"כ אשמעינן הרשב"א דכיון דיש זמן קבוע לו באיזה זמן עושה מעשה שטות ובאיזה זמן קבוע אינו עושה מעשה שטות. ע"כ הדין הוא דבאותו הזמן הקבוע שאינו עושה מעשה שטות והוא מדבר כענין. דאז דינו כפקח אף שלא בדקוהו. אך מי שאין לו זמן קבוע לשטותו אז אין דינו כפקח כיון דהוא בחשש על כל שעה ושעה שמא יעשה מעשה שטותו. ואין הכרח מהרשב"א לדחות דברי הב"ש.
ב
ומן דברי העיטור שהובא בבית יוסף סי' קכ"א מוכח דס"ל כהב"ש דהא כתב להוכיח דהך בדיקה דנשתתק אינו משום חשש ספק שוטה דא"כ אמאי מועיל הבדיקה הא יש לחוש שמא נשתטה בתר הכי ולעולם יהא צריך בדיקה עד שיגיע הגט לידה כו' ועוד שוטה בבדיקה מי יהיב גיטא כו' עכ"ל העיטור. הרי להדיא דס"ל להעיטור דלא מהני בדיקה להוציא מן חשש ספק שוטה וזהו כמש"כ הב"ש דבעינן דוקא שיהי' לו עת קבוע לחלימתו ואז אפילו בדיקה לא בעיא. אכן מן ההגהות מיימוני בדעת הרי"ף דהובא בב"ש שם ס"ק ט' דאלם מעיקרו בעי בדיקה משום חשש ע"ח וע"ש משמע דס"ל דלא כהעיטור והוא האיכא מאן דאמר דהובא בהעיטור דכתב דנשתתק הוא בספק שוטה ועכ"ז מהני בדיקה. ואף בהי' אלם מעיקרא חששו שמא הי' בעת הקדושין חלים ואח"ז נשתטה ועכ"ז מהני בדיקה הרי דלא ס"ל כמש"כ הב"ש דהצריך שיהי' לו עת קבוע לחלימתו. אך אפשר לאמר דהב"ש מיירי דלא בדקנוהו ע"כ הצריך הב"ש שיהי' לו עת קבוע אבל בבדיקה אפשר דס"ל כמש"כ הגהות מיימוני בדעת הרי"ף בנשתתק דהוא בספק שוטה ומהני בדיקה. ובמק"א בארתי בטוב טעם מה די"ל דמאי אשמועינן הב"ש ור' ירוחם. אך מן העטור מוכח דס"ל דבע"ח וע"ש לא מהני בדיקה. וכן נראה מדברי הרשב"א בחדושיו לגיטין ד"ע ע"ב בד"ה "וליחוש דלמא קררא אחדי'" שכתב דמיד שלא כוון דבריו נאמר שאינו בדעתו ולא נבדוק עוד יותר כו' והובא בב"י בסימן קכ"א. וכ"כ הט"ז שם ס"ק ז' על דברי הטור שם שכתב אם ישיב הן ודאי שוטה הוא. ואין מועיל לו אח"כ שום בדיקה עוד עכ"ל. ולא אמרינן דכיון דמשיב אח"כ על הבדיקות כראוי דאיננו אז בספק שוטה. משום דחיישינן שמא אח"כ תיכף נתקלקל מקודם שהגיע הגט לידה והוא כעין סברת העיטור הנ"ל ואין סברה לומר דס"ל להרשב"א לחוש בנשתתק דהוא ודאי שוטה לגמרי וכמש"כ הבית יוסף על נשתתק דלא מספקינן לי' בשוטה לגמרי אלא בע"ח וע"ש מספקינן עי"ש ואפשר לחלק דשאני התם דחזינן דבאותו מעמד שהוא לפני הב"ד דהשיב אז שלא כהוגן ע"כ שפיר יש לחוש ביותר במה שהשיב אח"ז כהוגן דעכ"ז יש לחוש שמא נתקלקל אז באותו מעמד מקודם שהגיע הגט לידה. ויש לי להאריך בזה הרבה ולפלפל בדברי הבית יוסף והט"ז שם ס"ק ח' במה שתמה שם על ב"י אך הוכרחתי לקצר באמצע ולא אכתוב רק מה שנחוץ לי להענין לדינא בנ"ד:
ג
וראיתי בספר שו"ת מהרי"ם סימן למ"ד שהביא לדברי הב"ש וכתב כי מדברי הרשב"א בתשובה מוכח דלא כהב"ש אך לענ"ד אין מזה הכרח לדחות לדברי הב"ש. עוד ראיתי שכתב שם דע"פ הסברה נראה דמועלת הבדיקה בע"ח וע"ש וטעמא רבה איכא במלתא ע"פ מש"כ בעל טורי אבן חגיגה (דף ג') דלכן תלינן שם בספק אימור כו' משום דרובא דאינשי לאו שוטים הם ע"כ ה"ה הכא לאחר שנבדק דלא חיישינן שמא אח"כ נתקלקל נהי דחזקה לא שייכא הכא משום דהוי כמו מקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטין כמש"כ בתשו' הר"ן וביו"ד סימן ר"א עכ"ז רוב יש לדון בזה דהא רוב אינשי לאו שוטים הם. וכ"ז דלא ראינו קלקול ממנו אמרינן דהוא חלים עדיין ולא יצא מכלל הרוב ב"א שאינם שוטים ודמיא לגבינות דיו"ד סימן פ"א דדיינינן להך רובא אף דהוי חזקה שאינה מבוררת עכ"ל בקצרה. אבל לענ"ד אין זה ברור דהא ידוע מש"כ הדרכי משה ביו"ד סימן ל"א בראש בהמה שהי' בו מים דהואיל דיש כאן ריעותא אין להכשירו והובא בש"ך יו"ד סימן נ' ס"ק ג' והתבואות שור בסימן כ"ט ביאר היטב לכוונת הרמ"א דלכן לא שייך לדון בזה להך רוב בהמות כשרים דהא חזינן דיצתה מכלל הרוב דהא רוב בהמות אין להם מים בראש כלל. ודומה להך דכתובות (דף ט"ז) רוב נשים בתולות ניסת יש לה קול וזו מדלית לה קלא איתרע לי' הך רובא. משא"כ בגבינות דעל זמן מעיקרא דדיינינן לא הי' אז שום ריעותא כיון דאמרינן דהשתא הוא דיצאת מן הרוב כ"ז הוא קוטב דברי התב"ש שם:
ד
וראיה לדברי התב"ש הנ"ל מבכורות (ד' מ"ב ע"ב) גבי מה דמקשה שם וליחוש שמא נהפכה זכרותו לנקבותו א"ל כמאן כר"מ דחייש למעוטא כו' אפי' תימא רבנן הואיל ואישתני אישתני כו' דכ"ע אמרי' הואיל ואישתני אישתני כו'. הרי להדיא דמצינו בש"ס כסברת התב"ש דהואיל דיצא בענין אחד מן הרוב חיישינן שמא יצא גם בהענין האחר מהרוב ויש להאריך בזה. א"כ ה"ה בהוחזק לנו האיש שהוא ע"ח וע"ש מכבר א"כ כבר יצא האיש הזה כבר מן הרוב דהא רובי דאינשי הם לאו ע"ש וע"ח. ע"כ אף לאחר שנבדק. עכ"ז יש לחוש שמא נתקלקל תיכף לאחר שנבדק. ונידון זה גרוע ביותר מהא דמים בראש דשם כתב החו"ד ביו"ד סימן נ' לחלוק על התב"ש בזה ומחלק דשאני בהך דמים בראש אף דיצתה מן הרוב דאין להם מים בראש עכ"ז אכתי יש לדון להרוב בהמות כשרות הם ע"ש. אבל בנ"ד כיון דידוע דהאיש הזה הוא ע"ח וע"ש ע"כ בודאי יש לחוש שמא כעת הוא ע"ש כיון שדרכו בכך להתחלף בזה. לכן ברור ופשוט דלא שייך כלל לדון בזה להך רובא כלל משא"כ בנדון הט"א דאם נימא דקררא אחדי' שפיר כתב לדון הך רובא דאינשי דאינם שוטים משום דאז לא יצא מכלל הרוב מעולם. משא"כ בנ"ד דיצא כבר מן הרוב ע"כ אין זה דומה כלל ופשוט: