עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן ב · ענף א
א
תשובה בקצרה כי כבר כתבתי בספרי באר יצחק סי' י"ח ובספרי עין יצחק סי' כ"א וסי' כ"ב ובענף ד' שם במה שהשבתי לק' לונדן להעיר כלל חדש בתקנת עגונות דהיכא דיש תרי רובי לא החמירו חז"ל אם בעת שנודע להאשה הי' אז הנך תרי רובי ביחד. וע"כ בזה"ז דיש מכתבי עתים וטע"ג וכיוצא דאם הי' ניצול הי' נודע מקומן אי' הוא וכמש"כ החתם סופר וכבר הקדימו התה"ד סי' קל"ט ובק"ע סי' רכ"א. ויש לנו הך תרי רובי א' רוב. דרוב נטבעין אינם ניצולים. ורוב שני דאם איתא דהי' ניצול הי' נודע מקומו וכיון דנודע להאשה בערך רבע שנה או בערך ארבעה חדשים מן עת שנטבע א"כ היו שני רובי הללו ביחד ע"כ יש לדון להיתירא בנ"ד. ע"פ הכלל שכתבתי. [וידעתי מה דיש להעיר בכ"ז מהך דכתובות (דף ט"ו) גבי יוחסין דמחלקינן בין חד רובי לתרי רובי ובמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"א) ד"ה נתערבו כו' וביצה (דף ג' ע"ב) ובשארי דוכתי בתוס' בענין זה. אבל באמת אין כ"ז שייכות לנ"ד כלל]:
ב
אך עדיין יש לדון לחומרא דהא עיקר היסוד של הנך תרי רובי הוא רק היכא דיצאנו מחשש דאורייתא היינו בשהה עליו עד שתצא נפשו. א"כ בנ"ד שלא נתברר זה אין לסמוך על הנך תרי רובי. ואף שיש חולקים וס"ל דבכל משאל"ס אף בלא שהה עד שתצא נפשו ג"כ אם ניסת לא תצא וכמו שהאריך בזה בתשובת משכנות יעקב סי' ח' ובספר קהלת יעקב להגאון בעל משכנות יעקב בסי' ז' ובמראות הצובאות סעי' ל"ד ס"ק קל"ד דהביאו הרבה שיטות הראשונים החולקים וס"ל דהא דאמרו בגיטין (דף כ"ח) בספינה שאבדה דנותנין עליהם חומרי חיים כו'. דזה הוא רק בנשארה הספינה ונאבדו הכלים והעצים שלה כו' אבל בנטבעה הספינה יצאנו מחשש דאורייתא רק מדרבנן אסורה משום חומרת חז"ל וע"כ בניסת לא תצא ע"ש. מ"מ כיון דלא הובא שיטת הני פוסקים בשו"ע א"כ לדינא העיקר כדברי הרמ"א בסי' י"ז סעיף ל"ד דבלא שהה עד שת"נ אין להקל אף בניסת ע"כ אין לנו היתר בנ"ד לכאורה:
ג
אבל באמת יש לדון דיצאנו מן חשש דאורייתא ע"פ מה שכתב בתשובת ר"ע איגר סי' ק"ט דבנטבע בים רחוק מן היבשה בענין דבתוך שיעור כדי שת"נ אי אפשר לו לעלות ליבשה דבהאי גוונא הוי ממילא כמו שהה עד שתצא נפשו ואין בזה חשש דאורייתא רק חששא דרבנן דהחמירו בכל משאל"ס. וכמו כן כתב הקהלת יעקב להגאון מליסא זצ"ל בסי' י"ז סעיף ל"ד ע"ש. אמנם מן דברי תשובת הרמב"ן בסי' קכ"ח המובא בבית יוסף סי' י"ז וז"ל צריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שת"נ וכו' ואין מדקדקים בין שנשברה במקום רחוק מאוד מהעיר שיחשבו הרואים שאי אפשר למי שנפל שם להנצל ולצאת אל היבשה ובין שראוהו טובע ממש וכו' ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד זה אינו כלום ואפילו ניסת תצא כי שמא ניצול ע"ג עץ או קורה וכדרך שניצולין הרבה פעמים וכו' עכ"ל הרמב"ן. ולכאורה יש מזה סתירה לדברי רע"א והקהלת יעקב הללו דהא אף בנטבע רחוק מן היבשה אוסר הרמב"ן דאף בניסת דתצא כמו שכתב שנשברה במקום רחוק מאוד מן העיר כו'. אבל באמת אין סתירה לדבריהם דהא הרמב"ן קאמר בנשברה הספינה דבזה יש לחוש דשמא ניצול ע"י עץ וקורה מן הספינה שנשברה אבל בנטבעה הספינה בזה שפיר כתבו האחרונים דאם הטביעה רחוקה מן היבשה וכיוצא דבזה יצאנו מחשש דאורייתא:
ד
ולכן אם יבורר שהי' הטביעה רחוקה מן היבשה וכמו שכתבו הגאונים הללו דבזה יצאנו בודאי מחשש דאורייתא אכן אם לא יבורר זה יש להחמיר מצד חששא דאורייתא לכאורה. אמנם יש לדון להיתירא ולומר דאף בספק אם הי' רחוק מן היבשה או לא ג"כ יצאנו מן חשש דאורייתא ונקדים למה שהעליתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ט' שהבאתי שם לדברי הרשב"א והריטב"א בקידושין (דף ע"ג) דכתבו דספק רוב וספק פלגא ה"ל ספק ספיקא מעליא וביארתי הטעם היטב דזה לא מקרי ספק ספיקא משם א' והארכתי שם בזה. וכן כתבתי מזה בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ג' ובספרי שו"ת עין יצחק ח' אה"ע סי' כ"ד ענף א' אות ז' ובסי' ז' אות ט'. ובקצרה מן כל מה שהעליתי שם הוא דהיכא דלצד א' הוא ודאי היתר מצד רוב וודאי ולצד השני הוי עדיין ספק היתר הן מחמת ספיקא דדינא או דפלוגתא או ספק בהמעשה דכל הנך ה"ל ספק ספיקא מעליא ודיינינן להיתירא ע"ש: