אור ברסלב

עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור

סימן ב

סימן א

נשאלתי ע"ד עגונא אחת אשר בעלה נסע על הים ונודע שנטבעה הספינה אשר בעלה הי' שם. שהי' רוח סערה גדולה ונטבעה הספינה וכפי הגב"ע. ובעלה נפרד ממנה בשלום והי' כותב לה מכתבי חיבה ואהבה בכל עת וכדרך האיש לאשתו ואחר ימים נודע שנמצא איש א' שפלטתו הים בהרבה סימנים גרועים בגופו. ועיקר הסיבה מן טביעת בעלה נודע לאשתו בערך ארבעה חדשים מן עת שנטבע. וזה ערך שני שנים שנאבד זכרו והעגונא בוכית ומייללת על ימי נעורי' להתיר. לה מכבלי העיגון ונשאלתי לחוות דעתי בזה:

ענף א

א

תשובה בקצרה כי כבר כתבתי בספרי באר יצחק סי' י"ח ובספרי עין יצחק סי' כ"א וסי' כ"ב ובענף ד' שם במה שהשבתי לק' לונדן להעיר כלל חדש בתקנת עגונות דהיכא דיש תרי רובי לא החמירו חז"ל אם בעת שנודע להאשה הי' אז הנך תרי רובי ביחד. וע"כ בזה"ז דיש מכתבי עתים וטע"ג וכיוצא דאם הי' ניצול הי' נודע מקומן אי' הוא וכמש"כ החתם סופר וכבר הקדימו התה"ד סי' קל"ט ובק"ע סי' רכ"א. ויש לנו הך תרי רובי א' רוב. דרוב נטבעין אינם ניצולים. ורוב שני דאם איתא דהי' ניצול הי' נודע מקומו וכיון דנודע להאשה בערך רבע שנה או בערך ארבעה חדשים מן עת שנטבע א"כ היו שני רובי הללו ביחד ע"כ יש לדון להיתירא בנ"ד. ע"פ הכלל שכתבתי. [וידעתי מה דיש להעיר בכ"ז מהך דכתובות (דף ט"ו) גבי יוחסין דמחלקינן בין חד רובי לתרי רובי ובמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"א) ד"ה נתערבו כו' וביצה (דף ג' ע"ב) ובשארי דוכתי בתוס' בענין זה. אבל באמת אין כ"ז שייכות לנ"ד כלל]:

ב

אך עדיין יש לדון לחומרא דהא עיקר היסוד של הנך תרי רובי הוא רק היכא דיצאנו מחשש דאורייתא היינו בשהה עליו עד שתצא נפשו. א"כ בנ"ד שלא נתברר זה אין לסמוך על הנך תרי רובי. ואף שיש חולקים וס"ל דבכל משאל"ס אף בלא שהה עד שתצא נפשו ג"כ אם ניסת לא תצא וכמו שהאריך בזה בתשובת משכנות יעקב סי' ח' ובספר קהלת יעקב להגאון בעל משכנות יעקב בסי' ז' ובמראות הצובאות סעי' ל"ד ס"ק קל"ד דהביאו הרבה שיטות הראשונים החולקים וס"ל דהא דאמרו בגיטין (דף כ"ח) בספינה שאבדה דנותנין עליהם חומרי חיים כו'. דזה הוא רק בנשארה הספינה ונאבדו הכלים והעצים שלה כו' אבל בנטבעה הספינה יצאנו מחשש דאורייתא רק מדרבנן אסורה משום חומרת חז"ל וע"כ בניסת לא תצא ע"ש. מ"מ כיון דלא הובא שיטת הני פוסקים בשו"ע א"כ לדינא העיקר כדברי הרמ"א בסי' י"ז סעיף ל"ד דבלא שהה עד שת"נ אין להקל אף בניסת ע"כ אין לנו היתר בנ"ד לכאורה:

ג

אבל באמת יש לדון דיצאנו מן חשש דאורייתא ע"פ מה שכתב בתשובת ר"ע איגר סי' ק"ט דבנטבע בים רחוק מן היבשה בענין דבתוך שיעור כדי שת"נ אי אפשר לו לעלות ליבשה דבהאי גוונא הוי ממילא כמו שהה עד שתצא נפשו ואין בזה חשש דאורייתא רק חששא דרבנן דהחמירו בכל משאל"ס. וכמו כן כתב הקהלת יעקב להגאון מליסא זצ"ל בסי' י"ז סעיף ל"ד ע"ש. אמנם מן דברי תשובת הרמב"ן בסי' קכ"ח המובא בבית יוסף סי' י"ז וז"ל צריך לחקור אם ראה שטבע ממש ושהה כדי שת"נ וכו' ואין מדקדקים בין שנשברה במקום רחוק מאוד מהעיר שיחשבו הרואים שאי אפשר למי שנפל שם להנצל ולצאת אל היבשה ובין שראוהו טובע ממש וכו' ואם אינו מעיד אלא שנשברה ספינה בלבד זה אינו כלום ואפילו ניסת תצא כי שמא ניצול ע"ג עץ או קורה וכדרך שניצולין הרבה פעמים וכו' עכ"ל הרמב"ן. ולכאורה יש מזה סתירה לדברי רע"א והקהלת יעקב הללו דהא אף בנטבע רחוק מן היבשה אוסר הרמב"ן דאף בניסת דתצא כמו שכתב שנשברה במקום רחוק מאוד מן העיר כו'. אבל באמת אין סתירה לדבריהם דהא הרמב"ן קאמר בנשברה הספינה דבזה יש לחוש דשמא ניצול ע"י עץ וקורה מן הספינה שנשברה אבל בנטבעה הספינה בזה שפיר כתבו האחרונים דאם הטביעה רחוקה מן היבשה וכיוצא דבזה יצאנו מחשש דאורייתא:

ד

ולכן אם יבורר שהי' הטביעה רחוקה מן היבשה וכמו שכתבו הגאונים הללו דבזה יצאנו בודאי מחשש דאורייתא אכן אם לא יבורר זה יש להחמיר מצד חששא דאורייתא לכאורה. אמנם יש לדון להיתירא ולומר דאף בספק אם הי' רחוק מן היבשה או לא ג"כ יצאנו מן חשש דאורייתא ונקדים למה שהעליתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ט' שהבאתי שם לדברי הרשב"א והריטב"א בקידושין (דף ע"ג) דכתבו דספק רוב וספק פלגא ה"ל ספק ספיקא מעליא וביארתי הטעם היטב דזה לא מקרי ספק ספיקא משם א' והארכתי שם בזה. וכן כתבתי מזה בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ג' ובספרי שו"ת עין יצחק ח' אה"ע סי' כ"ד ענף א' אות ז' ובסי' ז' אות ט'. ובקצרה מן כל מה שהעליתי שם הוא דהיכא דלצד א' הוא ודאי היתר מצד רוב וודאי ולצד השני הוי עדיין ספק היתר הן מחמת ספיקא דדינא או דפלוגתא או ספק בהמעשה דכל הנך ה"ל ספק ספיקא מעליא ודיינינן להיתירא ע"ש:

ענף ב

ה

ולפ"ז ה"ה בנ"ד דה"ל ספק במקום הטביעה אם הי' רחוק מן היבשה או לא דספק א' הוי שמא הי' הטביעה רחוק מן היבשה דבכה"ג ה"ל רובא מעליא דרוב נטבעים מתים. ויצאנו בודאי מחשש דאורייתא. ואת"ל דהטביעה לא הי' רחוק מן היבשה ויש להסתפק שמא ניצול ועלה להיבשה. בכל זה אכתי לא הוי זה אלא ספק כמו דאמרו בגיטין (ד' כ"ח) בספינה שאבדה בים דנותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים וכדאמרו בב"ב (דף קנ"ג) דבספינה שרובן לאבד דנותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים ופירשו הפוסקים הראשונים דמיירי בלא שהו עליו כשיעור שתצא נפשו. ואף דרובן לאבד מ"מ אסורה וכמש"כ הריב"ש בטעם המחמירין בלא שהו כדי שת"נ דאסורה מה"ת אף דאיכא רובן לאבד משום דיש שני חזקות לאיסורא חזקת חי וחזקת א"א ואין כח בהרוב להכריע נגד שני חזקות וכמש"כ הנו"ב במ"ק סי' מ"ג בשם הריב"ש אך בשהו עליו שיעור שת"נ דהמיעוט הוי מיעוט שאינו מצוי בזה הכח ביד הרוב להכריע אף נגד שני חזקות. ולשיטת הנו"ב החולק שם בטעמו על הריב"ש דהנך שני חזקות דינן כחד חזקה. או דאף נגד שני חזקות היכולת ביד הרוב להכריע נגדן. אך הטעם הוא דמה דאמרו בספינה שרובן לאבד. זה הוא משום דה"ל זה רוב שאינו גמור ומבואר בכתובות (דף ט') בתוס' בסוגיא דפ"פ דרוב שאינו גמור לא עדיפא מן חזקה וה"ל ספק השקול. משא"כ בשה שת"נ דה"ל רוב גמור וע"כ עדיפא מן חזקת א"א וחזקת חי ויצאנו ע"י הרוב מחשש דאורייתא היכא דשהה עליו עד שת"נ:

ו

ובקצרה הוא דאם לא נודע מקום הטביעה יש לנו ס"ס מעליא ספק רוב וספק פלגא דהא אף אם הי' הטביעה קרוב להיבשה לא הוי ודאי איסור רק ספק השקול דהא נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים וה"ל ספיקא דאורייתא וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל בסי' י"ז ס"ק קי"ג. יהי' הטעם איך שיהי'. ודומה ממש לדברי הריטב"א והרשב"א בקידושין (דף ע"ג) דספק אזלו אינהו לגבה וספק דילמא אזלא איהי לגבייהו ה"ל ס"ס מעליא וכמש"כ התוס' בעירובין (דף ו') ובחולין (דף כ"ח) בשם ה"ר שמעיא שכתבו לדון ספק ספיקא כזה. וכן מצינו בב"ש סי' ע"ז ס"ק י"ז שכתב לדון ספק ספיקא כזה. וכעין זה כתב המהריב"ל שהובא בקונטרס עגונות להב"ש סי' י"ז ס"ק ל"א בעד מפי עד דתלינן להקל דהוי כעין ספק ספיקא ספק ראשון שמא נתברר להעד הראשון דמת תוך ג' ימים ואת"ל דלא נתברר לו אכתי הוי ספק שמא מת תוך ג' ימים. והנה הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' מ"ט תמה על המהריב"ל. אכן בספרי שם השבתי על נכון לדברי המהריב"ל וביארתי שם היטב ב"ה דזה לא מקרי ס"ס משם א' וכמו שהארכתי שם מזה. וע"כ ה"ה בנ"ד היכא דה"ל ספק במקום הטביעה אם רחוק מן היבשה או קרוב דיש לנו ס"ס מעליא ויצאנו מחשש דאורייתא בודאי. וכש"כ לפי דברי הפרמ"ג ביו"ד בכללי הס"ס ס"ק י"א שהעיר לדון בס"ס משם א' דאפשר דמה"ת הוי גם ס"ס משם א' לס"ס מעליא. אך אין אנו צריכים לזה לפי מה שנתבאר ע"פ דברי הראשונים הללו וכמש"כ בספרי מזה בכמה מקומות כנ"ל:

ז

ולא שייך בזה לדון דהא ה"ל ס"ס כנגד חזקת א"א דהא נתבאר דנגד החזקה יש לנו רוב דאמרו בב"ב (דף קנ"ג) גבי ספינה שאבדה דמיירי בלא שהו עד שת"נ דרובן לאבד וע"כ ה"ל ספיקא דאורייתא א"כ בכל הצדדים כבר נסתלק החזקת א"א וחזקת חי כנ"ל וע"כ שפיר ה"ל ס"ס מעליא בספק מקום הטביעה איכן הי' אם רחוק או קרוב להיבשה. אך לפ"ז יש להעיר לכאורה דאף בהי' הטביעה קרוב להיבשה ובכל מקום שאמרו דבלא שהו עד שת"נ דאסורה מה"ת כמו דפסקו בטושו"ע. דהא לעולם יש לנו ספק ספיקא כזה היינו ספק א' שמא הלכה כשיטת הסוברים דאף בלא שהו עד שת"נ ג"כ יצאנו מחשש דאורייתא וכשיטת כמה פוסקים החולקים על שיטת הראשונים של השו"ע. וספק שני דאף לשיטות הראשונים וכפי פסק השו"ע אכתי אינו אלא ספק כנ"ל אכן בזה יש לומר כיון דלא הובא שיטה זו בדברי השו"ע והרמ"א ע"כ אין לדון ולצרף שיטתם להסתפק כלל כידוע דהשיטה שלא הובאה בשו"ע לא מצרפינן זה לספיקא כלל. אבל בנ"ד דהוי ספק שמא רחוק מהיבשה שפיר יש לדון לס"ס מעליא ויצאנו עפ"ז מחשש דאורייתא:

ענף ג

ח

אמנם העומד לנגדינו הוא דברי הרמ"א בסי' י"ז סעיף ל"ד שכתב דאם לא העידו ששהה כדי שתצא נפשו תצא כו' שמא קרא לדברים כאלו טביעה כו' ותצא אא"כ העיד ששהה כדי שת"נ ב"י בשם תשובת הרמב"ן בסי' קכ"ח. ומשמע מזה דאף בספק שמא שהה עד שת"נ ג"כ תצא ויש בזה חשש דאורייתא. ואלו לפי מה שכתבתי לדון ס"ס ספק שמא רוב וספק פלגא דיצאנו מדאורייתא א"כ מבעי להיות בספק שמא שהה עד שת"נ. ג'"כ הך ס"ס ספק א' שמא שהה עד שת"נ א"כ יש לנו רוב מעליא ואת"ל דלא שהה כו' אכתי לא הוי רק ספק א"כ יש לנו ס"ס הנ"ל ומדחזינן דהחמירו בכה"ג ואמרו דתצא. הרי דלא ס"ל לדון להך ס"ס הרי דלא כמש"כ. ובכל זה כיון דיש שיטת הפוסקים החולקים וס"ל דאף בוודאי לא שהה עד שת"נ ג"כ אין בו חשש דאורייתא. וגם יש לנו שיטת הרשב"א והריטב"א בקידושין (דף ע"ג) הנ"ל דס"ל לדון לס"ס מעליא בספק רוב וספק פלגא וכן שיטת ה"ר שמעי' בעירובין ובחולין וכמש"כ לעיל ע"כ שפיר יש לנו לדון דהיכא דהוי ספק שמא הי' הטביעה רחוק מן היבשה דיש לנו לדון ס"ס מעליא הזה ויצאנו מחשש דאורייתא:

ט

ואף דמן הרמ"א בשם הרמב"ן לא משמע כן מ"מ יש לדו כן מעצמינו וכפי שיטת הראשונים הרשב"א והריטב"א בקידושין הנ"ל. ואין לחלק דשאני בחשש א"א דאיתחזק איסורא דזה אינו לפי מש"כ לעיל דבנ"ד על כל האופנים אין לנו בכ"'ז חזקת איסור דא"א משום דהא יש לנו תמיד בזה הך רובא דרוב נטבעים מתים וכדאמרו בב"ב (דף קנ"ג) אף בלא שהו עליו כדי שת"נ וכמש"כ לעיל להסביר דלכן הוי ספק השקול משום דהוי רוב שאינו גמור ומנגד להחזקת איסור דא"א וכמש"כ התוס' בכתובות (דף ט') וממילא אין לנו החזקת איסור בתורת וודאי. וכן לפי מש"כ לעיל ובספרי שם בשם המהריב"ל בקונטרס עגונות להב"ש בס"ק ל"א בעד מפי עד דתלינן להקל באיסור א"א משום ספק שמא נתברר לו כו' וכמו דהסברתי זה בטוב טעם. וכש"כ לשיטת ר' שמעי' בעירובין (דף ו') ובחולין (דף כ"ח) דכתב לדון כעין ס"ס הזה אף דהוי בענין שחיטה דיש לנו חזקת איסור. ובמק"א כתבתי לדון בזה במש"כ הפוסקים בס"ס נגד חזקה ואכ"מ:

י

ובמה דמשמע מן הרמ"א והרמב"ן להיפך יש לחלק לפי דברי החוות דעת בכללי הספק ספיקא דלכן בספק על וספק לא על וספק דרס הוי ס"ס מעליא אף דהוי ס"ס משם א' משום דהוי ספק בעיקר הריעותא ע"ש. א"כ ה"ה בהך ספק שמא הי' הטביעה רחוקה מן היבשה ע"כ מיד דראוהו שנטבע לא הי' אז שום מקום לידת הספק כלל דמיד הוי כמו נתברר שמת ולא יצא מן הים כיון דהוי רחוק משא"כ בנידון של הרמ"א והרמב"ן בספק שמא שהה עליו כו' דהא מיד דנטבע נולד לנו הספק שמא יעלה מן הים בתוך שיעור שת"נ ואף אם יש ספק לאח"ז שמא שהה עד שת"נ מ"מ הא הי' לנו ריעותא בעת לידת הספק מקודם שהי' ראוי להסתפק שמא שהה עליו. ע"כ עכ"פ מן שם ריעותא לא יצאנו וכיון דהוי במקום ריעותא בזה לא מהני הך ס"ס כיון דהוי משם א'. משא"כ בנ"ד בספק רחוק מן היבשה דהוי ספק בעיקר הריעותא ודומה ממש להך דהרשב"א והריטב"א בקידושין בס"ס דספק אזלו לגבה ואת"ל כו' משום דאם אזלו לגבה ויש לנו רוב המברר להיתירא מיד בעת שהי' המעשה והוי כמו ספק בעיקר הריעותא ע"כ מהני הך ס"ס אף דהוי ס"ס משם א' וכמש"כ בספרי להסביר דבריהם. ולפ"ז אין לנו סתירה מן הרמ"א והרמב"ן על מה שכתבתי לדון להך ס"ס להיתרא בספק שמא הי' הטביעה רחוק מן היבשה וע"כ יצאנו בנ"ד מן חשש דאורייתא בודאי. ולכן ממילא יש לנו לדון להכלל שכתבתי בעז"ה לדון דאין בזה אף חומרא דמשאל"ס דהחמירו חז"ל משום דיש לנו תרי רובי הללו בנודע להאשה אחר זמן רב וכמש"כ לעיל:

יא

ואחר כותבי כ"ז הגיע לי מכתב כי נודע להם בבירור אשר מקום הטביעה הי' רחוק מן היבשה וע"כ ודאי יש לנו לדון להיתירא ע"י הכלל של הנך תרי רובי:

ענף ד

יב

ועוד יש לדון מטעם אחר להיתירא ע"פ מה שהעליתי בספרי נחל יצחק סי' ס"ה סעיף יו"ד לחזק דברי כמה פוסקים דכתבו דכמה סימנים גרועים מצטרפי להיות נחשב לסימן אמצעי. ותרצתי למה שיש להקשות ע"ז מהך דב"מ (דף כ"ה) ע"ש. והבאתי שם ענף א' בשם תשובת הרמב"ם המובא בתשובת מהר"ם אלשקר סי' ס"ז דצירף שני סימנים גרועים לס"א. וכן הבאתי בספרי שם ענף ו' בשם הפמ"א ח"ג סי' ב' דשני סימנים גרועים נחשבים לסימן אמצעי והארכתי בספרי שם מזה. וכן כתבתי מזה בספרי עין יצחק סי' כ' ע"ש. והנה בנ"ד נמצאו הרבה סימנים גרועים בהאיש שפלטתו הים וכפי הכתוב בגב"ע. והנה שיטת כמה פוסקים דבמידי דרבנן סמכינן על סימן אמצעי וכמו דהעלה המראות הצובאות בסי' י"ז סעיף כ"ד ס"ק פ"ו בסופו דבמשאל"ס דאם ניסת לא תצא דבזה ברור להלכה למעשה דסמכינן על סימן אמצעי בפשיטות אף לכתחילה ע"ש. וע"כ בנ"ד דנתבאר דהוי כמו שהה עד שת"נ כיון דמהני ס"א ה"ה דמהני הרבה סימנים גרועים דדינם כמו ס"א. וע"כ אף בלא ההיתר של הנך תרי רובי הנ"ל יש לנו היתר מורווח בנ"ד בעז"ה:

יג

ועוד יש לדון בנ"ד דהנה בהסימנים שנמצאו בגופו הי' עוד סימן שהי' לבן ביותר. והנה בבכורות (דף מ"ה ע"ב) אי' בפסולי מומין הפוסלים בכהנים הוא הגיחור והלבקן ומפרשי בגמ' שם גיחור סומקא לבקן חיוורא. ושם בפירוש רש"י בד"ה בוהק שלבן ביותר. ובהרע"ב בפירוש המשניות בכורות פ"ו משנה ז' פירש הלבקן שלבן ביותר. ובברכות (דף ל"א ע"ב) ברש"י ד"ה גיחור כתב שהוא לבן יותר מדאי. וטעות סופר זה וכמו שנרשם שם בצידו. וצ"ל צחור כו'. ושם כתב בלשון לבן יותר מדאי אבל בבכורות כתבו בלשון לבן ביותר. וכן בהרמב"ם פ"ח ה' ביאת מקדש ה' ט"ו בפסולי מומי כהנים כתב הלבן ביותר כמו גבינה הוי מום הפוסל. ובפירוש המשניות להרמב"ם בבכורות שם כתב לבן בתכלית הלובן כו' ולבן כחלב כו' ע"ש. והנה בספרי עין יצחק סי' ל"ה כתבתי לדון דיש מקום לומר. דמה דהוי מום בכהנים נחשב לסימן אמצעי וכן כתבתי מזה בספרי סי' כ"ח וסמוכין לזה מדברי המשאת בנימין סי' ס"ג. ואין לחלק בזה בין מה דהוי מום מצד עצמו ובין מה דהוי מום מצד שאינו שוה בזרעו של אהרן וכמש"כ שם. ולכן כיון דלבן ביותר נחשב למום בכהנים ע"כ יש לדון דזה הוי סימן אמצעי. ומה דאמרו בב"מ (דף כ"ז) גבי שומא דסימנים עשוים להשתנות לאח"מ ופי' רש"י דאם היתה שומא שחורה במותו נעשית לבנה. היינו רק בשומא ולא בכל גופו. ועיין בנו"ב במ"ק סי' נ"א ומה שהביא שם בשם הראב"ד לשמ"ק בב"מ (דף כ"ז). ויש להאריך בזה אך כיון שהרמב"ם כתב גבי מום לבן בכהנים דיהי' לבן בתכלית הלובן וכמו גבינה ובנ"ד לא נתברר זה היטב. וגם אפשר כיון דאמרו גבי נטבע דאין מעידין עליו באישתהי דשמא נשתנה וע"כ אפשר דאין ראי' ממה דהוי לבן ביותר לדון עליו דיהי' סימן אמצעי:

יד

אך אין אנו צריכים לזה דאף דנימא דמה דהוי לבן ביותר אין זה ס"א מ"מ מן סימן גרוע לא נפק וגם הא הוי הרבה סימנים גרועים אחרים דנתבאר דהוי כמו ס"א וזה מהני במשאל"ס ע"כ הוי זה היתר מורווח בעז"ה. ונתבאר לנו שני אופני היתר וע"כ דעתי מסכמת להיתירא ויושיבו ב"ד של שלשה ויתירוה:

השמטה

טו

במש"כ לדון דלבן ביותר יהי' ס"א. נ"ל סעד לדברינו מן הך דיבמות (דף ק"כ ע"ב) דאמרו ולהך לישנא דסד"א הא קתני אע"פ שיש סימנין בגופו וכליו גופו דאריך וגוץ כו' כליו בחיורי וסומקי וכן הוא בב"מ (דף כ"ז). ויש לדקדק דהא ה"מ לומר בקצרה גופו וכליו בחיורי וסומקי. ולא על כל אחת בפני עצמה. ומדלא אמרו כן מוכח דבאמת יש לדון דבחיורי וסומקי בגופו יש לומר דבלבן ביותר יהי' נחשב לסימן אמצעי ע"כ לא אמרו כן רק על כליו אמרו בחיורי וסומקי. אך יש לדחות זה דהא בעת דאמרו שם מקודם גופו דאריך וגוץ לא אסיקו אז אדעתייהו לומר כליו בחיורי וסומקי רק לבסוף אמרו בכליו בחיורי וסומקי ע"כ נדחה ראי' זו. ומ"מ יש סעד קצת לדברינו דהא ה"מ לומר בקצרה איבעית אימא בחיורי וסומקי והי' מצי קאי על גופו וכליו ג"כ דכ"א בפני עצמה הן גופו והן כליו הוי בסימנין של חיורי וסומקי. ומדלא אמרו כן מוכח כמש"כ דמשכחת לבן ביותר בגופו דהוי ס"א ע"כ לא אמרו כן. ויש להאריך עוד בכ"ז:

עוד השמטה מלעיל

טז

הנה בספרי עין יצחק ח' אה"ע סי' כ"ב ענף ב' אות ז' כתבתי להעיר מהא דיבמות (דף ק"כ) וב"מ (דף כ"ז) דבכיס וארנקי דלא שכיח לשאולי לא חיישינן לשאלה. והא מצינו דמשום חומרת א"א חשו למיעוטא וכתבתי שם לחלק. ובאמת יש חילוק פשוט בזה דהנה בספרי באר יצחק סי' ו' ענף ב' הבאתי להקשות דאמאי חשו לשאלה ולא אמרינן כאן נמצא כאן הי' ותירצו דלכן חשו לשאלה משום דרגילות להשאיל וכמ"ש רש' בד"ה מנחשי אינשי כו' ובמה דרגיל לא שייך כאן נמצא כמש"כ הרמב"ן שם דלכן חשו שמא פינן משום דרגילות לפנותן כו'. ע"כ במה דלא שכיח לשאולי כיון דלא הוי דבר הרגיל. ממילא שייך לדון בזה כאן נמצא כאן הי'. וע"כ לא החמירו חז"ל בזה דדוקא ברובא מצינו דהחמירו חז"ל ולא במה דאמרינן כאן נמצא כו' דזה עדיפא מן רובא וחזקת א"א וכמש"כ בספרי באר יצחק שם ע"כ אין שום ראי' כלל מהך דלא שכיח לשאולי. דשאני התם כנ"ל. גם שייך בזה לחלק דהא המיעוט תלוי במעשה ולומר דהי' מעשה השאלה ויש בזה לומר להסברא שכתבתי לעיל סי' א' ענף א' ע"פ הא דבכורות (דף כ') דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא וכש"כ במיעוט דתלי במעשה דלא חיישינן לזה וקצרתי:

יז

והנה לעיל בסי' א' סוף ענף א' הבאתי לדברי ר' עקיבא איגר זצ"ל בתשובה סי' ק"ט ולדברי הקהלת יעקב אה"ע סי' י"ז סעיף ל"ד שכתבו דאם נפל לים רחוק מן שפת הים יצאנו בזה מחשש דאורייתא. וראיתי היום שנית בספר קהלת יעקב שם שכתב בזה הלשון דאם נפל באמצע הים כו' והי' רחוק מהנסין שקורין קעמפש בל"א המצויים בים לבל יוכל להגיע שם בתוך ג' שעות וכו' אז יצאנו מחשש דאורייתא כו' ע"ש. ולפ"ז יש לנו עדיין להעיר בהנידון דלעיל דהא לא נתברר לנו אם הי' רחוקים מן הקעמפש. אך לפי מה שכתבתי לעיל דבספק אם הי' רחוק מן שפת הים יש להקל. א"כ מה"ט יש לנו להקל אף בלא נתברר אם הי' רחוק מן הקעמפש ושפיר כתבתי להיתירא בעז"ה:

יח

גם יש לצרף בנ"ד להיתירא דברי הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' מ"ג ע"פ דברי הריב"ש ודברי החתם סופר ח' אה"ע סי' ס"ה שהעלה לצדד דהיכא שנמצא מת על שפת הים אף שאין לו סימנים גמורים מ"מ יצאנו מן דאורייתא אף בלא שהו כו' ע"ש. ויש לי מה לדון בדבריהם וקצרתי לפי שאין לי הצורך בנ"ד לזה:

ידידו יצחק אלחנן החופ"ק

תוכן העניינים

עין יצחק חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה