עין יצחק חלק ב· רבי יצחק אלחנן ספקטור
סימן א
ב"ה יום י"ד כסלו תרנ"א קאוונא.
נשאלתי מאמעריקא ע"ד דיש שם כמה נשים יושבות עגונות עניות ושומרות הד"ת ושואלות המותר והאסור אשר מפני צדקתן יושבות עגונות מאיזה סיבה זה כשבעה שנים שנשברה האני' בלב ים שהי' בעליהן על האני' הזאת לא רחוק מהאמבורג והי' אנשים רובם א"י וגם יהודים במספר כמה מאות. וניצולו מהם איזה אנשים במספר קטן של שלשים או ארבעים הניכרים לנו. ומאלו האובדים נשארו נשים בלי פתרון אם מותרות או אסורות להנשא. שם האני' הי' ר דיצעמבערע כו'. זמן המעשה הי' בשנת תרמ"ג. ובחודש טבת. מאושר ומקויים ע"פ גב"ע כד"ת כי האנשים של הנשים הללו הי' על הספינה הזאת. הניצולים ניצולו במספר הנ"ל ע"י האני' הקטנה של הספינה אשר נודע בבירור גמור ע"פ גב"ע כי יותר מן הניצולים אשר הי' ידועים במספר לא הי'. ולא ירדו יותר להצלה מהספינה. הספינה נשברה רחוק מהאמבורג רק יום א' וירדה בתהום עם הרובא דרובא הנוסעים של כמה מאות. והמה הנטבעים הי' בתוך הספינה הוזים שוכבים על מטותיהם קודם אור הבוקר. אחר המעשה נשלחו ברי אמוראי המלומדים לשוט בתוך הים וירדו בתוך הספינה ומצאו אותם טבועים בכינוס גדול. ואי אפשר לצאת משם גם ע"י שטף המים שעבר עליהן בשום אופן. ונשאר לנו רק ספק א' שמא הי' בעת הטביעה על גבי הספינה וירדו בעצמם אל תוך המים שאין להם סוף. ואנו דנים אם יש לומר כאן ספק שמא הם הי' בתוך הספינה שאי אפשר לצאת משם לא בעצמם ולא ע"י המים. וגם אם הי' על גבי הספינה בעת המעשה הלא ירדו לתוך הים הגדול שאין עליהם רק חומרא של תקנת חז"ל על הנטבעים במים שאין להם סוף. ודמי להדין המובא בט"ז סי' י"ז ס"ק מ"ח והובא שם בב"ש ס"ק ק"ה דבספק אם הי' במים שיש להם סוף או אין להם סוף דאזלינן לקולא כמו כל ספק דרבנן כו' והאריך כת"ר בזה בדברים נכונים ובטוב טעם ובקש ממני להזדקק לזה ובאמת אין בכחי להזדקק לזה מחמת רוב חולשתי ד' ירחם. אך מחמת גודל הענין הנוגע לכמה עגונות ראיתי לבוא בקצרה וה' יהי' בעזרינו:
ענף א
א
תשובה ב"ה. ונקדים למה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' אהע"ז סי' י"ח ענף י' בד"ה אך סברת הפי' שכתב דשאני כו'. והעליתי בעז"ה דהיכא דיש שני רובא לא חשו וראי' לזה מהא דיבמות (דף קכ"א) דמחילה של דגים לא שכיחא. וקשה הא חזינן דרבנן חשו אף למיעוט דמיעוטא במקום חשש איסור א"א כמו במשל"ס בשלמא לשיטת הר"י ביבמות (דף ל"ו). וכן התוס' בע"ז (דף מ') דבמשאל"ס הוי מיעוט המצוי. י"ל דמחילה של דגים הוי מיעוט שאינו מצוי אבל לשיטת התוס' בבכורות (דף כ') וקידושין (דף ל') דאף במיעוט שאינו מצוי החמירו חז"ל משום חומר א"א תקשה הכא. ובע"כ מוכח דשא"ה דאף אם הי' שכיח מחילה של דגים עכ"ז ההצלה ע"י מחילה לא שכיחא משום דיש לנו לומר דהנטבע מונח באחת מהמקומות האחרות שיש בנהר דהא המחילה של דגים הוי מיעוטא נגד שטח כל הנהר וכדאמרינן בזבחים (דף ע"ד) דאיסורא ברובא איתא משום דאמרינן דמונח ברוב מקומות ולא בהמיעוט [ועיין בש"ך יו"ד סי' ק"ז ובפרי חדש שם ובכרו"פ שם מה דשקלי וטרי בענין הך מילתא דאיסורא ברובא איתא והכר"ו שם כתב בטעמו של ר' אושעיא דאמר בזבחים שם (דף ע"ד ע"ב) חבית של תרומה שנתערבה במאה וחמשים ונפתחו מאה כו' דלא אמרינן איסורא ברובא איתא דזה אינו רק מצד חומרא דרבנן גבי דברים שאין מתבטלים וכעין דברי רש"י שם ע"א גבי טבעת של ע"ז כו' ע"ש. אבל מצד הדין כ"ע ס"ל להך סברא דאיסורא ברובא איתא והדברים ארוכין ואכ"מ]. והא דמקשה הגמ' ליחוש למחילה של דגים הכוונה דאף דמיבעי לן לומר דברובא איתא עכ"ז הא חיישינן למיעוטא כמו במשאל"ס וע"ז תירצו דמחילה של דגים עצמה לא שכיחא א"כ הוי תרי רובא א' הא דמחילה של דגים עצמה לא שכיחא והב' דהנטבע הוא ברוב מקומות ויש לנו תרי רובא דלא החמירו חז"ל בזה כו' ע"כ לשוני בספרי באר יצחק שם. והארכתי שם לבאר להך כללא בהיתר עגונות לסמוך להיתירא היכא דיש שני רובא:
ב
וכעת ראיתי לדון ולחלק בסברא אחרת דלכן סמכו להקל בחשש מחילה של דגים דלא שכיחא משום דהא איתא בבכורות (דף כ') דרובא דתלי במעשה לא הוי רובא. א"כ כש"כ מיעוטא דתלי במעשה דהסברא נותנת דלא ניחוש להך מיעוטא והתם במחילה של דגים בחשש שמא נעשה שם מעשה של המחילה ע"כ ברובא דמחילה לא שכיח והמיעוט הוא תלוי במעשה לא החמירו חז"ל שם. כן יש לכאורה לדון. אבל זה אינו דהא מצינו בקידושין (דף נ' ע"ב) בתוס' ד"ה ה"ג מקדשי כו' שכתבו דאף ברובא מסבלי והדר מקדשי ג"כ חיישינן למיעוט אף דיש רוב וחזקה כו' והתם הא המיעוט תלוי במעשה הקידושין שעשו מעשה לקדשה ואפ"ה חשו למיעוט וגם הא התם לא איתחזק איסורא מעולם ומ"מ חשו ואף דהוי רוב וחזקה ומ"מ חשו למיעוטא אף דתלוי במעשה ע"כ אין לחלק דשאני מחילה של דגים משום דתלוי במעשה. והעיקר כמו שכתבתי בספרי באר יצחק שם דמשום תרי רובי אתו עלה להקל. וכן בספרי עין יצחק סי' כ"א ענף ב' ובסי' כ"ב הארכתי לבאר בעז"ה להכלל דבתרי רובי לא החמירו חז"ל:
ג
והנה בנ"ד יצאנו מחשש דאורייתא בודאי אף דאין לנו עדים ששהו עליהם עד שת"נ. וכפי שכתב ר' עקיבא איגר זצלל"ה בתשובה סי' ק"ט בנטבע באמצע המים רחוק מן יבשה בענין דבתוך שיעור כדי שת"נ אי אפשר לו לעלות ליבשה ובכי האי גוונא הוי ממילא כמו שהה עד שתצא נפשו עכ"ל רעק"א. וכן ראיתי בספר קהלת יעקב להגאון מליסא זצ"ל בחידושיו לאהע"ז סי' י"ז סעיף ל"ד בד"ה א"כ היוצא לנו מזה דאם השקיף לתוך המים כו'. ולפ"ז נראה דאם נפל באמצע הים ולשפת הים רחוק מאוד כו' אז ליכא למיחש רק אולי דף של ספינה כו' או גלי אשפולוהו לזה לא חיישינן אלא מדרבנן ומים שאל"ס הוי ומותרת דבר תורה. וראי' לזה מהא דר"נ שראה שר"ע נפל לים והוא הי' מהלך בספינה כו' אלמא דאף דר"נ לא שהה במקום א' כי הי' מהלך בספינה ולא הי' צופה למים אלא כיון דבתוך הים הי' רחוק משפת הים מהלך ג' שעות מים שאל"ס מוקי כו' עכ"ל הקהלת יעקב. וכת"ר שהביא ראי' זו נתכווין לדברי הקהלת יעקב הנ"ל בראייתו:
ד
והנה בנ"ד שכתב כת"ר דהטביעת הספינה הי' בלב ים רחוק יום מן האמבורג בוודאי אי אפשר לשוט משם ליבשה תוך שיעור ג' שעות והוי נ"ד כמו שהה עד שת"נ כמש"כ הגאונים הללו. ע"כ יצאנו מחשש דאורייתא בנ"ד ואין לנו רק חומרא דמשלא"ס דאינו רק מדרבנן. דהחמירו במשאל"ס וכבר נתבאר דהיכא דאיכא תרי רובי לא החמירו. א"כ בנ"ד יש לנו תרי רובי רוב א' דמיעוט נמלטין במשאל"ס. ועוד רוב ב' דהא זה ברור לנו כי הרוב מן אותן שהי' בהספינה דנטבעו ומתו דהא הוי שם כמה מאות אנשים יהודים ואינם יהודים. והנה אף דהי' שם איזה אנשים דניצולו ע"י דף ספינה או גל כו'. עכ"ז ברור הוא דזה אינו יכול להיות רק לאיזה מיעוט אנשים שהי' שם ולא לכולן או לרובם. ובפרט דהברי אמוראי ירדו לעמקי תהום ומצאו שם כמה אנשים מונחים בכינוס רב בתוך הספינה במצולות הים וכמו שכתב כת"ר דרובם מתו וירדו למצולת הים בתוך הספינה. א"כ כשאנו באים לדון על כל אחת מהעגונות אם בעלה הי' מן הנמלטין הניצולים ע"י גלי הים או ע"י דף של ספינה ע"ז יש לנו לומר להסברא דכל דפריש מרובא פריש ואותן מיעוט אנשים הנמלטין ופירשו מהספינה לתוך הים הי' מן הרוב ולא בעלה דהוא המיעוט נגד הרוב שהי' שם כמה מאות. ודיינינן למימר דבעלה מונח בתוך הרוב דבהספינה וכעין הך דזבחים (דף ע"ד) דאיסורא ברובא איתא. ודמי ממש להך דמחילה של דגים דלא שכיחא דהקילו משום זה וכמש"כ בספרי באר יצחק דחד רוב הוי משום דלא שכיחא ורוב ב' משום דברובא איתא וה"ה בנ"ד. חד רוב דלא שכיח דניצולו ורוב ב' דאותו האיש שאנו דנין עליו ברובא איתא ומונח בהרוב הנטבעים. ובנ"ד אין אנו צריכים להסברא דברובא איתא אלא י"ל ביותר דאותו האיש שאנו דנין עליו. דפריש מרובא פריש. וע"כ אם הי' איזו איש שהי' נמלט בדרך מקרה כעין נס ע"י דף או גל דזה הוא פרוש מהספינה דיש לדון בי' דפריש מהרוב שהי' בהספינה ולא בעלה שאנו דנין עליו דהא אינו יכול להיות דהרוב מהם ניצולו ע"י נס דגל ודף של ספינה כנ"ל. וכעין דברי הכרתי והפליתי בסי' ק"ז ס"ק א' באה"ד ובד"ה אך זהו הכל מיותר שכתב ולשון מושאל דיבר הר"ש איסורא ברובא איתא רק ה"ל למימר כלל גדול בתורה כל דפריש מרובא קפריש עכ"ל הכרו"פ. ע"כ יש לנו בנ"ד היתר ברור על כל העגונות אשר נודע כי בעליהן הי' על אותו הספינה שנטבעה מטעם הנך תרי רובי:
ה
ולא מבעי' כמו בנ"ד דהי' שם כמה מאות אינם יהודים והם הרוב נגד היהודים שהי' שם. ואף אם יקרה סיבה כזה בספינה של הרבה יהודים לבדם ויש לכולם נשים דלכאורה יש להחמיר מטעם דהוי כבא לישאל עליו וכו' וכמש"כ התוס' בכתובות (דף כ"ז ע"א) ד"ה בבא לישאל כו' הדבר ידוע לכל שהרבה כהנות הי' והוי כבא לישאל על כולם בבת אחת כו' עכ"ל התוס'. וה"ה הכא דידוע שיש שם הרבה עגונות וההיתר הוא מחמת הרוב השני דאותן מיעוט שניצולו הם פרשי מהרוב וירדו לתוך הים א"כ אין לנו להתיר כולם והוי כמו בבת אחת. אבל באמת זה אינו דהא מסקינן שם בכתובות דהכי השתא התם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאטמי ופסק האלפס שם לקולא ועיין ברא"ש שם. וכן פסקו בשו"ע אהע"ז סי' ז' סעי' יו"ד לקולא. וה"ה בנ"ד דהא אף דנימא דאיזה מיעוט פריש מהספינה לתוך הים מ"מ יכול להיות דלא ניצול. ונטבע לתוך הים והרוב מסייע לי' דלא ניצול אלא נטבע וע"כ אין לנו איסור ברור ע"כ שפיר יש לדון להקל ואין זה דומה לנשאל עליו ועל חבירו גבי נטמא א' מהם דשם. אך בנ"ד דהי' רובן אינם יהודים אין אנו צריכים לכל זה דאף דיהי' לכל היהודים נשים ג"כ יש לנו היתר ברור בפשיטות דהא יש לכל נשי היהודים תרי רובא הללו דהא יש לומר דהני מיעוט אנשים אשר נמלטו ויצאו מן הספינה לתוך הים וניצולו ע"י הספינה ע"י דף של ספינה או ע"י גל. דהם פירשו מן הרוב אינם יהודים דהם הרוב וכל דפריש מרובא קפריש ויש לנו היתר נכון על כל נשי היהודים בעז"ה בהרווחה:
ו
ועוד יש לדון היתר בנ"ד באופן אחר והוא דהמבי"ט בתשובה סי' קפ"ו והובא בקצרה בקונטרס עגונות ס"ק רי"ב וזה לשונו של הרב המבי"ט דעתו לחלק בין נפל למשאל"ס בין באו המים אל החדר שבספינה שזה אין נקרא משאל"ס מאחר שנשארו בחדר והרב בב"י נחלק עליו וכתב דהכל נקרא משאל"ס עכ"ל הק"ע שם. ויש להסביר לדברי המבי"ט לפי דעיקר גזירת חז"ל במשאל"ס נאמרה רק בנפל למים וכמבואר ביבמות (דף קכ"א ע"א) וכן מיירי הך דיבמות שם במה דאמרו ספינה שנשברה בים וספינה המטורפת בים דאמרו שם לאסור משום משאל"ס. דמיירי הכל בנפלו האנשים מן הספינה להים בזה חשו חז"ל שמא עלו להיבשה. אבל היכא דיש לומר דנשארו בהחדר שיש בו שם וכמו בנ"ד שהי' בלילה בעת שהי' שוכבים וישנים על מטותיהם. בזה יש לנו לומר אוקי אחזקה דנשארו על מקומן הראשון. וכדמצינו בגיטין (דף ל"א) במניח פירות להיות מפריש עליהן דמוקמינן על חזקה הראשונה דהי' שם על מקומן הראשון שהונחו שם מקודם ואף באבדו מאחרינן ואמרינן השתא הוא דנאבדו משום דאזלינן בתר חזקה הראשונה. וכן מצינו אף באנשים שהם בעלי חיים דהא שיטת הרמב"ן והרשב"א בסוגיא דיבמות (דף קט"ו ע"ב) ביצחק ר"ג דאזיל מקרטובא לאספמיא דכיון דהי' בקורטבא דיינינן כאן נמצא כאן הי' וזה הוא האיש שהי' שם מקודם ולא מספקינן באחר. והובאו בב"ש סי' י"ז ס"ק נ"ו
ז
והנה מעלת כאן נמצא כאן הי' הוא משום דיש בו מעלת אוקי אחזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא. והנה בנ"ד לא שייך לדון לסברת כאן נמצא וכו' דהא אף דנתברר דנשארו אנשים מתים נטבעים בתוך הספינה. בהחדרים במצולת הים כמו שכתב כת"ר בהגב"ע. מ"מ הא אינם יודעים על בורי' את המספר של אותן המתים שנשארו בהספינה. וע"כ לא שייך בנ"ד לדון לסברת חזקה דהשתא. ולכן לא שייך בנ"ד לדון להכלל דכאן נמצא כו'. אבל מעלת אוקי אחזקה הראשונה שפיר יש לנו לדון גם בנ"ד כמו התם ביצחק ר"ג מקורטבא כו' דדיינינן לחזקה הראשונה לצרופי לחזקה דהשתא. ועכ"פ חזקה דמעיקרא יש לנו בנ"ד ובנידון של המבי"ט הנ"ל. ואף דבחומרת משאל"ס החמירו חז"ל וגזרו דלא לסמוך על רובא דעדיף מחזקה. מ"מ י"ל היכא דהוי רוב וחזקה ביחד המסייעים להיתירא דאין לנו להחמיר מדעתינו. והנה שיטת התוס' ביבמות (דף ל"ו ע"ב) ד"ה הא לא שהא כו' דכתבו דחשו למיעוט המצוי כמו במשאל"ס כו' הרי דס"ל דמשאל"ס הוי מיעוט המצוי. וכן שיטת התוס' בע"ז (דף מ' ע"ב) ד"ה כל כו'. וכן הוא במרדכי סוף יבמות בתירוץ קמא ע"ש. ולפ"ז היכא דאיכא רוב וחזקה ביחד להיתירא וע"י זה מקרי המיעוט בשם מיעוט דמיעוטא וכמבואר ביבמות (דף קט"ו) ועיין בחולין (דף פ"ו) בתוס' ד"ה יאמרו ספק איסור להתיר כו'. ובע"ז (דף ל"ד ע"ב) בתוס' ד"ה אי אמרת רוב כו' דנקטו לכלל זה שם. דבזה לא חשו חז"ל מעולם להמיעוט וע"כ אין לנו להוסיף חומרא מדעתינו לפ"ז:
ח
ואף לשיטת התוס' בבכורות (דף כ') דמשאל"ס הוי מיעוט דאינו מצוי ומ"מ החמירו חז"ל לחוש למיעוטא אף דאינו מצוי. מ"מ י"ל היכא דהוי רוב וחזקה ביחד לא חשו חז"ל וכמו דהעליתי בספרי באר יצחק סי' י"ח דבתרי רובי לא חשו חז"ל משום דלא מצינו להחמיר מדעתינו רק במה דמצינו בפירוש דהחמירו וכמו דהוכחתי שם. וכן הוכחתי בספרי עין יצחק סי' כ"א ענף ב' ובסי' כ"ב ע"ש. וה"ה יש לדון כן ברובא וחזקה ביחד כיון דזה עדיף מן רובא לבדו ע"כ יש לנו לחלק ולומר דמנלן דהחמירו חז"ל אף בכה"ג וזהו בכלל הבו דלא לוסיף עלה. ולפ"ז הי' אתי שפיר הך דיבמות (דף קכ"א) דאמרו מחילה של דגים לא שכיחא והקשיתי לעיל וכן בספרי באר יצחק שם הא חשו חז"ל אף למיעוטא. אכן לפי מש"כ כעת א"ש זה בפשיטות דהא שם גבי חשש מחילה של דגים יש לנו סיוע גם מן מעלת אוקי אחזקה הראשונה דלא נעשה שם למעשה של המחילה של דגים ויש לנו רוב ואוקי אחזקה המסייעים להיתירא ע"כ לא חשו חז"ל שם. וכבר כתבתי לעיל בשם התוס' דקידושין (דף נ') בד"ה ה"ג מקדשי והדר מסבלי כו' שכתבו לגירסת הר"ח שם דאף ברובא מסבלי והדר מקדשי ג"כ חשו להמיעוט אף דיש רוב וחזקה. אבל כבר כתבתי בספרי באר יצחק סי' י"ח ענף ח' לדון כלל חדש באופן אחר די"ל דלאו בכל דוכתי החמירו חז"ל לחוש למיעוט אף גבי חשש א"א אלא היכא דמצינו בפירוש ואין למדין חדא מחדא וע"ז נאמר תקנתא מתקנתא לא ילפינן ואין למדין דברי סופרים מדברי סופרים ע"ש., וכן הארכתי מזה בספרי עין יצחק שם וע"פ הכלל הזה יש ליישב בפשיטות להך דמחילה של דגים משום די"ל דהתם גבי חשש מחילה של דגים ראו חז"ל דלא ליחוש למיעוט משום דאין למדין תקנתא מתקנתא. רק היכא דמצינו בפירוש דהחמירו חז"ל לחוש למיעוטא. וממילא ה"ה היכא דיש לצרף חזקה להרוב דמשאל"ס ג"כ י"ל דאין לנו להחמיר מדעתינו היכא דלא נמצא בפירוש ע"כ מוקמינן על הדין ואזלינן לקולא כיון דיש סברא טובה לחלק מן נפל למשאל"ס. ומחלקינן שפיר דבבאו מים לתוך החדר ונמצאים מתים טבועים בהספינה דבכזה לא גזרו חז"ל כיון דאין זה מוכרע מן הש"ס וכפי הכלל של המבי"ט:
ט
ויש להאריך בכל זה עוד וכעת אין לי כח לבוא בארוכה יותר ובקצרה חזינן שיטת המבי"ט דס"ל דדוקא בנפל לים בזה החמירו לחוש למיעוט שמא ניצול ועלה ליבשה. אבל היכא דיש למתלי דלא יצא מן הספינה ונשאר בחדר של הספינה בזה לא חשו לשמא עלה ליבשה אלא דיינינן דנשאר בתוך הספינה ומת בטביעת הספינה. ואף דמבואר בק"ע שם דהבית יוסף נחלק על המבי"ט מ"מ אין להזניח לדברי המבי"ט כיון דיצאנו מחשש דאורייתא. וידוע דבדרבנן שומעין להקל בספק דפלוגתא. ואין ת"י תשובת בית יוסף. והנה מן סוגית הש"ס ביבמות (דף קט"ו) משמע דלא כהמבי"ט דהא מקשו בגמ' שם על מעשה בספינה שטבעה והשיא ר' נשותיהן ע"פ נשים וכו' ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ואסורה כו'. ולדברי המבי"ט דס"ל דאם הי' בחדר של הספינה דינו כמים שיש להם סוף תקשה איך מקשה בפשיטות כ"כ הא י"ל דהי' הטביעה בבאו המים לתוך החדר וכעין עובדא דהמבי"ט. וראיתי במבי"ט עצמו בסי' קפ"ו שהרגיש בזה ותירץ דמיירי בספינה שאין שם חדר כו' עכ"ל המבי"ט ודבריו אינם מובנים דאכתי קשה דאיך מקשה בגמ' כ"כ בפשיטות הא י"ל דהי' חדרים בהספינה ובעליהן ישבו בהחדרים כפי הדרך של ההולכים בספינות. וע"כ התירן לפי דהי' דיניהם כמו מים שיש להם סוף. וע"כ תירוצו של המבי"ט אינו מספיק לתרץ לקושיא זו. אך בלא"ה אין זה קשה כ"כ דהא יש בל"ז כמה גווני דה"מ הש"ס לאשכוחי דלא יהי' דינן כמשאל"ס וכמו שכתבתי בספרי עין יצחק סעי' כ"ב ענף ד' ס"ק כ"ה ע"ש. וע"כ אין להזניח לשיטת המבי"ט ויש לנו לסמוך עליו ולכן כיון דהי' בנ"ד באישון לילה בעת שהי' שוכבים וישינים על המטות ע"כ תלינן דלא יצאו משם ונשארו מונחים בהספינה וכמו שכתב כת"ר בסברא להסביר זה דאף דיהי' ספק אם נשארו בהחדרים או שיצאו למעלה הא הוי ספק אם הי' כמו מים שיש להם סוף או כמו משאל"ס דאזלינן לקולא וע"כ יש לנו עוד היתר בנ"ד:
ענף ב
י
וזה זמן רב שנשאלתי ע"ד עגונות מלונדון שנטבעו בעליהן ונודע בזמן רב לנשיהן כי בעליהם נסעו בהספינה לאפריקא ונטבעה הספינה והי' שם ג"כ חומרא דמשאל"ס ודנתי להיתירא במילתא חדתא ע"פ יסוד הכלל של ספרי דבתרי רובא לא החמירו חז"ל. והקשיתי ע"ז מן יבמות (דף קכ"א) דאמרו למסקנא דלא כרב אשי דמחלק בין אינש דעלמא לצורבא מרבנן. ואף די"ל דאם סלוק קלא אית לי' מ"מ חשו למיעוט וכמש"כ התוס' שם. א"כ לכאורה מוכח משם דאף בתרי רובא החמירו חז"ל גבי חומר א"א לחוש למיעוטא ודלא כמו שכתבתי. ובספרי באר יצחק סי' י"ח תרצתי זה בעז"ה ע"פ מה דיש לחלק בטוב טעם ב"ה דשאני היכא דלא נודעו הנך שני רובא ביחד בזה מצינו דהחמירו חז"ל וכפי הסברא שביארתי שם. א"כ התם ביבמות גבי הך צורבא מרבנן דהחמירו חז"ל הא התם לא נודעו הנך רובי ביחד דהא בעת שנודע להאשה מטביעת בעלה לא הי' שם רק רוב א'. היינו דרוב הנטבעים אינם עולים ליבשה. ואחר זמן כשהי' זמן דיצא ויתפרסם הקול ויגיע ידיעה מזה למקום האשה דנולד אז הרוב השני בזה החמירו חז"ל. אבל היכא דנודעו הנך שני רובי ביחד להאשה שפיר יש לדון להכלל שלי דאין לנו להחמיר בזה. והנה החתם סופר בסי' נ"ח ובסי' ס"ה כתב דיש לדון דעתה נשתנה הזמן דבזה"ז קביעי בי דואר בכל המדינות וטע"ג. וע"כ אם הי' הנטבע עולה מן הים הי' מודיע לביתו ע"י אגרת או ע"י כתבי העתים ועדיף ביותר ממה דבעי רב אשי למימר בצורבא מרבנן כו'. וע"כ יש לנו. תמיד הנך תרי רובי בנפרד מאשתו בשלום וכעין דברי רש"י בכתובות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה באומרת ברי כו' וקצרתי:
יא
ועם כל זה מחמרינן בנטבע במשאל"ס אף בזמן הזה משום דהנך תרי רובי אינן באין ביחד דהא רוב א' דהנטבעין אינם עולים מן הים. זה נודע להאשה מיד דנודע לה דנטבע והרוב השני אם איתא דסליק הי' מודיע לה. לזה צריך זמן שילך ויבוא הידיעה ממקום שעלה ע"י פרסום או ע"י מכתבו וכיוצא וכיון דלא נודעו ביחד הנך תרי רובי ע"כ מחמרינן אף בזה"ז. וע"כ היכא דלא נודע להאשה מן טביעת בעלה מיד בעת שנטבע רק לאחר זמן רב דאז בעת שנודע לה הי' אז הנך שני רובי ביחד דהא יש אז רוב שני דאי איתא דסליק הי' נודע לה. ובפרט דהבטיחה בעלה בעת שנפרד ממנה דבעת שיבא בשלום מן הים למחוז חפצו בשלום דיודיע לה מיד ע"י טל"ג או ע"י מכתבו. והי' זמן שיבוא בשלום לשם. ועדיין לא הי' לה ידיעה ממנו א"כ הוי זה בגדר רוב לבאר דנטבע. וכיון דיש תרי רובי דנודעו לה ביחד המסייעים להיתירא דבכה"ג לא החמירו חז"ל בחומרא דמשאל"ס וע"כ אם יש איזה נשים בנ"ד דנודע להם בזמן רב ע"פ גב"ע דבעליהן ישבו על הספינה דנטבעה. והנה כל זמן דלא נודע לה ע"פ גב"ע דישבו בעליהן על הספינה זה לא קרינן נודע כלל. דהא כל זמן דלא הי' הגב"ע כד"ת לא הי' אז שום לידת הספק כלל. ובוודאי בחזקת איסורא קיימא כ"ז דלא נתברר בגב"ע כד"ת. וע"כ אם בעת שהוגבה הגב"ע כד"ת שהי' בעליהן על הספינה בעת הטביעה דזה הוי לאחר זמן והי' אז זמן הראוי שהי' יכול להגיע ידיעה להנשים ע"י מכתב מבעליהן להודיעם שהגיעו למחוז חפצם והן ע"י כותבי העתים והטע"ג שבאו בשלום או להודיעם שניצולו במקום רחוק וכיוצא. וכיון דלא הי' להם אז ידיעה כלל [ונפרדו מנשיהן בשלום לא בקטטה] בזה קרינן דהנך תרי רובי מבררין לנו ביחד ומקלינן בכה"ג גבי חומרא דמשאל"ס וכמו שהארכתי בזה בספרי עין יצחק סי' כ"ב ענף ד' במה שהשבתי ללונדון בעז"ה. וזה הוא יסוד חדש לתקנת עגונות ב"ה:
יב
היוצא לנו דנתבאר שלשה אנפי ביסוד היתר העגונות שישבו בעליהן על הספינה דנטבעה. אך אף אותן דנודע לה ע"פ גב"ע מיד דלא הי' אז זמן הראוי להודע לה ע"י מכתב וטע"ג וכותבי העתים וכיוצא. דמ"מ יש להתירן ע"פ שני אופני ההיתר הראשונים הנ"ל ויושיבו ב"ד של שלשה ויתירו לכל אחת בפני עצמה בלבדה:
ב"ה יום ו' עש"ק ט"ז כסלו תרנ"א קאוונא. ידידו יצחק אלחנן החופ"ק