עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
יורה דעה · סימן לה
שאלה אם כהן מיטמא לשומרת יבם שלו וזה מבואר בסי' שע"ג ליו"ד סעיף ד' בשם הרשב"א ולפי שיש לעיין בזה הרבה ע"כ ראיתי לבאר זה היטב בעז"ה:
ענף א
א
והנה זה לשון המחבר ליו"ד שם דכהן מיטמא לשומרת יבם אפילו אם כתב בכתובתה אי מיתת בלא בני תהדר כתובתך לבי נשא והטעם הוא דהולכין בזה אחר רוב יבמין דעלמא וכמש"כ הרשב"א בתשובה שהובא בבית יוסף שם ומשמעות פשט דברי המחבר הוא דלפי דיש זכות להיבם להיות יורש לכתובתה ע"כ דינו דמיטמא לה ונראה לענ"ד לתמוה בזה מהא דיבמות (דף כ"ט) בעי רבה מאמר לב"ש נשואין עושה כו' א"ל אביי אילימא ליורשה וליטמא לה השתא ארוסה בעלמא תני ר"ח אינו יורשה ואינו מטמא עבד בה מאמר מבעיא כו' אלמא דיבם אינו מטמא לשומרת יבם אף בעבד מאמר וכש"כ בלא מאמר וזהו קושיא חמורה:
ב
ולכאורה י"ל בזה דמקור הך דינא הוא מתשובת ב הרשב"א ח"ג סי' רנ"ב ומתחלה העיר הרשב"א שם מן הא דמצינו דטומאה אינו תלוי בירושה שהרי אינו מטמא לאחותו ארוסה ומפותה ומוכ"ע וארוסה כו' אע"פ שיורשה ולא שרי ליטמא לה משום מת מצוה וכן אשתו פסולה דאינו מטמא ומ"מ יורשה ולסוף הביא הרשב"א שם סוגיות הגמ' דיבמות (דף פ"ט ע"ב) דבאשתו. קטנה יורשה ומטמא לה משום דה"ל כמת מצוה כיון דאב לא ירית לה קרי ולא עני כו' אלמא דטומאה תלוי בירושה דמשום ירושה מקרי מת מצוה ומחלק הרשב"א שם דלא אמרו שם ביבמות כן אלא במי שעשאוהו מדבריהם כבעל ירושה בזה דינו כמ"מ דהקרובים יאמרו דכיון דהבעל אינו יורשה אלא מדבריהם ואין לו זכות מה"ת ע"ז יקפידו הקרובים ולא ירצו להטפל בה. משא"כ בבעל היורש מה"ת וכן קרוב היורש מה"ת בזה לא חשו חז"ל להתיר לטמאות משום דהא קרוביו יטפלו בה ולא יקפידו בזה כיון דזוכה בירושה מה"ת עכ"ל הרשב"א ובאמת התוס' ביבמות (דף פ"ט ע"ב) ד"ה כיון כו' הוכיחו מן הא דאשתו פסולה דיורשה ואינו מטמא לה דטומאה אינו תלוי בירושה (וזהו בתוספתא דיבמות פ"ב דאלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יורשה ואינו מטמא לה] ושאני הא דיבמות בקטנה דיורשה ומטמא לה משום דזהו לא הוי כמ"מ גמור רק מדרבנן בדבר הדומה כו' אבל הרשב"א חולק על התוס' ומחלק בין ירושה מה"ת לבין ירושה מדרבנן וכ"כ הנימוקי יוסף ביבמות ר"פ האשה שהלך לחלק ג"כ כחילוקו של הרשב"א דדוקא בירושה מדרבנן יקפידו הקרובים והוי כמ"מ משא"כ במה שיורשה מה"ת אין הקרובים מקפידין ומטפלים הם וכל העם בקבורתה עכ"ל הנימוק"י:
ג
ובכתובות דף פ"א) איתא דהיבם חייב בקבורתה הואיל ויורש הכתובה וכמש"כ התוס' שם (דף פ') ד"ה יורשי הבעל כו' ויש לדון גבי טומאה דזה תלוי אי כתובה דאורייתא אזי שפיר שייך לומר דהקרובים יקפידו על מה שיורשה היבם מדרבנן דיקפידו על מה שחז"ל נטלו ממונם דיש להם זכות בהם מה"ת ונתנו להיבם וע"כ אז דינו כמ"מ ומטמא לה היבם משא"כ למ"ד דס"ל כתובה דרבנן לא מצינו דאמרו בזה לקפידת הקרובים לפי דהסברא בזה לומר כיון דעיקר הזכות בזה אינו אלא מדרבנן שפיר יש כח לחז"ל לתקן דהיבם יורשה דהא הם אמרו והם אמרו והוי כמו דאם הממון שייך מה"ת להבעל דבזה לא יקפידו הקרובים וע"כ לא הוי כמ"מ:
וה"ה אף במה דאינו זוכה היבם בירושתו אלא מדרבנן. מ"מ כיון דעיקר הממון המגיע להיבמה אינו אלא מדרבנן. שפיר הסברא נותנת דביד חז"ל למסור הממון למי שירצו ואין מקום בזה לומר שיקפידו הקרובים כלל דהא עיקר זכותם בזה אינו רק מדרבנן וע"כ אינו רשאי היבם לטמא לה משום דאין דינה כמ"מ דהא לא מצינו ראי' מוכרחת לדון גם בכה"ג דיהי' דינו כמ"מ ובלא ראי' מוכרחת אין לנו לחדש מדעתינו כיון דיש מקום לחלק כן בסברא מעליא וידעתי מה דיש מקום להתעקש ולומר דכיון דכבר זכתה האשה בכתובתה ע"כ אף דאינו אלא מדרבנן מ"מ דינו כדאורייתא בזה וי"ל בזה הפקר כו' הפקר וכל דתקון רבנן כדאורייתא תקנו:
אבל באמת ז"א דהא ידוע מה שכתב ר' ירוחם בקידשה במע"ש דאינו אלא מדרבנן כמבואר באה"ע סי' כ"ח סעי' י"ג בב"ש ס"ק ל"ה וס"ק ו' ומה שביארו זה האחרונים והגט פשוט בסי' ק"כ והמק"ח על ה' פסח סי' תמ"ח ובתשובת ר"ע איגר זצ"ל סי' רכ"ב וכן מצינו דאמרו בכמה דוכתי לחלק דשאני כתובה דאינו רק מדרבנן וקצרתי וע"כ שפיר כתבתי:
ד
ולפ"ז י"ל דאביי דס"ל בכתובות (דף י"ב ע"א) דכל שנהג כמנהג הזה אינו יכול לטעון טענת בתולים אבל בגליל ולא נהג להתייחד יכול לטעון טענת בתולים משום דכתובה דרבנן כמבואר בכתובות (דף ו') בתוס' ד"ה אמר רב נחמן כו' לכן שפיר אזיל אביי לטעמי' ביבמות כ"ט וס"ל דיבם אינו מטמא לשומרת יבם משום דאין דינו כמ"מ דהקרובים לא יקפידו ע"ז דהא עיקר זכותה אינו מעיקרא רק מדרבנן משא"כ להפוסקים כתובה דאורייתא שפיר יש לומר דהיבם מטמא לה דדינו כמ"מ. משום קפידת הקרובים דחז"ל נוטלים הזכות השייך להם מה"ת ונותנים להיבם לכן שפיר פסק הרשב"א דהיבם מטמא אמנם עדיין תקשה לפי מה שכתב הב"ש בסי' ס"ו ס"ק י"ד דלפי מה דקיי"ל דנאמן לומר פ"פ מצאתי דיותר נראה דכתובה דרבנן א"כ תקשה עדיין מהא דיבמות על פסק הרשב"א והשו"ע ביו"ד דפסקו דהיבם מטמא להיבמה וגם הרשב"א בסוף חדושיו לכתובות פסק דכתובה דרבנן לכן הקושי' הנ"ל במקומה עומדת:
ה
לכן נלע"ד לתרץ דברי הרשב"א הנ"ל ע"פ מה שכתב הרשב"א בתשובה הנ"ל דלכן היבם מטמא משום דהא יורש גם הנכסי מלוג שנפלו בעודה תחתיו דבעל ולא אמרו נכסים הנכנסים והיוצאים המה בחזקת יורשי האב כי אם בנפלו בעודה שומרת יבם ע"ש וכן הוא שיטת הרי"ף בר"פ הכותב והכרעת הרשב"א בחידושיו ליבמות (ד' ל"ט) דלרבא דס"ל ביבמות (דף ל"ט) דידו עדיפה מידה א"כ יורש היבם כל נ"מ שנפלו בעודה תחתיו דהבעל. לכן דינו כיורש גמור והוי כמ"מ משום דהקרובים יקפידו ע"ז ולא יטפלו בה משא"כ לאביי דס"ל ביבמות דידו כידה ולכן ביבם ס"ל לבית שמאי דיחלוקו גם בנכסים שנפלו בעודה תחתיו וגם הקרובים שקלי פלגא כמבואר ביבמות (דף ל"ט) וברש"י ר"פ הכותב אליבא דאביי ע"כ אביי לטעמי' שפיר ס"ל דאין דין היבמה כמ"מ ואין להיבם לטמא לה משום דאין דינו כיורש גמור ואף דהתם קאי לבית שמאי מ"מ הא ב"ש לא קאמרי רק דיחלוקו בנ"מ כמבואר ביבמות (דף ל"ח) ובכתובות (דף פ'). ע"כ אין דינו כמ"מ משא"כ הרשב"א דפסק כרבא דידו עדיפא מידה גם ביבם ונוטל כל נ"מ שנפלו בעודה תחתיו דהבעל לכן שפיר פסק דמטמא היבם דדינו כמ"מ משום קפידת הקרובים דנוטל כל נ"מ שנפלו בעודה תחתיו אבל לפ"ז צ"ע דברי המחבר דפסק באה"ע סי' ק"ס סעי' ז' דיורשי הבעל יורשים חצי נצ"ב וגם על נ"מ שנפלו בעודה תחתיו דהבעל משמעות המחבר שם סעי' ו' וסעי' ז' דאין נוטל היבם כלל והרמ"א שם הביא השיטה דפסקו דהיבם נוטל מחצה נ"מ והשמיטו להדיעה דנוטל כולו וכמש"כ הב"ש בס"ק יו"ד ע"ש ואפ"ה פסק ביו"ד דהיבם מטמא לה דדינו כמ"מ. א"כ לפ"ז תקשה על השו"ע מסוגיות הגמ' דיבמות (דף כ"ט) הנ"ל וגם הוי כש"כ דהא התם קאי על לב"ש דס"ל דיחלוקו נ"מ ואפ"ה ס"ל דאינו מטמא לה כש"כ לדידן דקיי"ל כב"ה דנכסים הנכנסים ויוצאים המה בחזקת יורשי האשה וודאי דלפ"ז מבעי לומר דלא יטמא לה וצע"ג מסתירת הגמ' דיבמות הנ"ל:
ענף ב
ו
והנלע"ד לתרץ גם דברי השו"ע ע"פ מש"כ לעיל דקפידת הקרובים לא שייך אלא במה שזוכה האשה מה"ת. והיבם אינו יורש אלא מדרבנן בזה יקפידו הקרובים משא"כ במה דעיקר זכות האשה אינו אלא מדרבנן אין בזה חשש קפידתם משום דהם אמרו והם אמרו א"כ לפ"ז יש לחלוק דאין ראי' מן סוגיא דיבמות הנ"ל לסתור הך פסק דהשו"ע משום די"ל דלמאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא א"כ עיקר זכות מה שיורש היבם אינו רק על מה דתקנו רבנן לזכות האשה דהא התוס' כתובה וחצי נצ"ב דיורש היבם אין עיקר הזכות מה"ת רק מדרבנן דהא מה"ת אין לאלמנה לגבות התוס' כתובה והנצ"ב מן היורשים למ"ד שעבודא לאו דאורייתא (וכש"כ בכתובה למ"ד כתובה דרבנן]. ואף למ"ד דס"ל ביבמות (דף ס"ו) דהמכנסת שום לבעלה לא ימכור משום שבח בית אבי' אין זה רק מדרבנן כדאמרו שם דזה מקרי מחוסר גוביינא ומה"ט באיצטלא דמילתא דפרסי אמיתנא קניי' מיתנא כמבואר שם ועוד דהא חזינן שם (דף ס"ו) דקאמר רבה תניא כוותי' דרב יהודא דהדין עמה משום שב"א ותניא כוותי' דר' אמי דהדין עמו ולא חייש לשבח בית אבי' ולא הכריע שם רבה ביניהם כי אם רבא אר"נ הכריע שם דהלכה כרב יהודא דהדין עמה אבל לרבה דלא הכריע ביניהם כלל א"כ מספיקא יכול הבעל להחזיק גוף הנצ"ב. ולסלק לה בדמי משום דהממע"ה ואין מגיע להאשה כי אם דמי הנצ"ב ולכן למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אינה גובה מן היורשים מה"ת כי אם מדרבנן:
ז
ומצינו בב"ב (דף קע"ה) דרבה ס"ל שעבודא לאו דאורייתא וכן ס"ל לאביי בגיטין (דף נ') בתוס' ד"ה כיון דדינו כו' א"כ שפיר א"ל אביי לרבה ביבמות דהיבם אינו מטמא לה משום דאין שייך בזה קפידת הקרובים דהא מה שנוטל הנצ"ב והתוס' כתובה אין עיקרו רק מדרבנן לטעמייהו דס"ל שעבודא לאו דאורייתא. וגוף הנצ"ב אין שייך לה משום שבח ב"א כמש"כ אליבא דרבה ביבמות (דף ס"ו) וגם למ"ד משום שבח בית אבי'. הא אין זה רק מדרבנן וכנ"ל וכש"כ בכתובה דלא הוי רק מדרבנן גם מהבעל וכיון דעיקר זכות האשה לגבות מן היורשי הבעל אין זה רק מדרבנן לכן שפיר יכולים חז"ל לזכות להיבם ולא יקפידו ע"ז וע"כ אינו דינו כמת מצוה ואינו מטמא לה משא"כ הרשב"א לשיטתו דפסק בקדושין (דף י"ג) בחידושיו דשעבודא דאורייתא וכ"פ הרמב"ם דשעבודא דאורייתא כפי שכתב הש"ך בשמו בריש סי' ל"ט ומה"ט ס"ל להשו"ע בח"מ סי' ק"ד סעי' י"ג דמלוה ע"פ מוקדמת קודם למלוה בשטר מאוחר משום דשעבודא דאורייתא לכן שפיר פסק בשו"ע יו"ד דהיבם מטמא משום דאף דנימא דכתובה דרבנן ובזה לא יקפידו הקרובים אבל מה שיורש היבם התוס' כתובה וחצי נצ"ב דזה הזכות שייך להאשה מה"ת לגבות מן היורשין לכן אף דנימא דמה דקיי"ל הדין עמה ליטול החפצים משום שבח ב"א אין זה רק מדרבנן מ"מ הא גוף החוב מוטל על יורשי הבעל לסלק מה"ת דהא פסקו שעבודא דאורייתא. ע"כ שייך בזה שפיר קפידת הקרובים ולכן מטמא היבם דדינו כמ"מ ואין סתירה מן יבמות לפסק השו"ע הנ"ל:
ח
ולכאורה יש להקשות ע"ז דהא התם ביבמות בעי רבה מאמר לב"ש נשואין עושה כו' וע"ז אמר ליה אביי דאינו מטמא לה וב"ש הא ס"ל ביבמות (דף ל"ח) דהיבם נוטל מחצה נ"מ ונ"מ הא שייך לה מה"ת דהגוף שייך לה ונגבה אף מן יורשים מה"ת. א"כ כמו דלשיטת השו"ע בהיבם נוטל מחצה נצ"ב מטמא לה משום קפידת הקרובים ה"ה דשייך קפידא במה דהיבם נוטל מחצה נ"מ אליבא דב"ש ויש לתרץ זה ע"פ מש"כ התוס' בב"ב (דף מ"ט) בסד"ה וכדרב כהנא כו' דנ"מ לא שכיח וכדאמרו בכתובות (דף נ"ו) ולא לכל יש פירות כו' ע"ש וברשב"א בתשובה סי' רנ"ה הנ"ל כתב דאף היכא דהיבם אינו יורש כלל מחמת שכתב לסלק מנכסי' אפ"ה מטמא לה דלא פלוג משארי יבמין דע"פ רוב המה יורשים ומטמאין לה דדינו כמ"מ משום דהנהוג הוא דהקרובים אינם מטפלין להתעסק במיתת היבמה א"כ י"ל דז"א שייך אלא אם היבם יורש נצ"ב דזהו שכיחא משא"כ במה שיורש נ"מ דזהו לא שכיחא דיהי' לה נ"מ לכן עבור זה לא יקפידו הקרובים או די"ל דהיכא דליכא נ"מ אז כיון דאינו יורש ממנה זכות השייך לה מה"ת רק נצ"ב דז"א רק מדרבנן למ"ד שעבודא לאו דאורייתא בזה לא יקפידו היורשים כנ"ל ולא לומר בזה אליבא דב"ש כיון דע"פ רוב יורשה א"כ מטמא לה דז"א דהא נ"מ לא שכיחא א"כ כיון דבעי רבה מאמר לב"ש נישואין עושה כו' ואי נימא דמיירי אם יטמא לה א"כ בע"כ מוכח דמיירי בלית לה נ"מ דאל"כ הא מטמא לה אף בלא עבד בה מאמר לב"ש דס"ל דיורש מחצה וע"כ מוכח דרבה מיירי בלית לה נ"מ א"כ אף דע"פ רוב יורש נצ"ב מ"מ הא אין זה זכות מה"ת. ולכן דוקא בעבד מאמר איבעי לי' אם מטמא לה וע"ז א' לי' אביי דזהו כש"כ מן ארוסה דאינו מטמא לה אף דקדושין של ארוסתו עושה פעולה יותר מקדושי מאמר א"כ כש"כ במאמר דבלא מאמר אינו מטמא ע"כ אינו פועל מאמר כלל להיות מטמא לה ושפיר כתבתי לתרץ דברי השו"ע דלא יסתרו מהגמ' הנ"ל.
ענף ג
ט
ועכשיו דאתינן להכי דמוכח מן בעיא דרבה דא' מאמר נישואין עושה או לא דאי נימא דקאי האיבעיא אם מטמא לה היבם דע"כ מיירי בגוונא דאינו מטמא היבם בלא מאמר כנ"ל יש ליישב סתירת הגמ' הנ"ל בפשיטות. והוא די"ל דהא דפסק הרשב"א דהיבם מטמא זה לא שייך רק בנפלה לו מן הנישואין דאז שייך לומר דהואיל ויורש נ"מ לכמה פוסקים או חצי נצ"ב לכ"ע לכן עשאוהו כמ"מ. וזה לא שייך אלא בנפלה לו מן הנישואין דהא בעת נישואין מכנסת לו הנדוניא. משא"כ בנפלה מן אירוסין דהא בעת אירוסין אינה מכנסת לו מעותי' ולא הוי אלא כנכסי מלוג ואז אינו יורשה היבם בוודאי כמבואר ביבמות (דף נ"ח) במימרא דעולא דא' שם דנפלה מן אירוסין גם ב"ש מודו דאינו יורשה כלל משום דזיקת ארוסה אינה אלא ספק ארוסה יעי"ש ולכן שפיר א"ל אביי לרבה דאילימא ליטמא לה קא מיבעי לי אם מועיל המאמר משום דבלא מאמר אינו מטמא לה דקאי בנפלה כשהיא ארוסה דאינו יורשה כלל ואף דהכתובה נשארת להיבם מ"מ י"ל כמש"כ לעיל דבשביל הכתובה לחוד לא שייך לומר דעשאו אותו משום זה כמ"מ דהא כתובה דרבנן והם אמרו כו' כנ"ל ועיקר קפידת הקרובים הוא משום נצ"ב:
וזה לא שייך בנפלה מן אירוסין [וגם אם נפלה מן אירוסין לא ברירא כ"כ אם הכתובה שייך להיבם. די"ל כיון דיבם כמו אחר דמי כמבואר בכתובות (דף פ"א) וחז"ל תקנו דהיבם יורש הכתובה כמבואר ביבמות (דף ל"ח) דתנן כתובה בחזקת יורשי הבעל א"כ למ"ד דמוקי מתניתין דיבמות שם דזה קאי בנפלה מן הנישואין ע"כ י"ל דגם על הכתובה לא תקנו חז"ל דיהי' יורשה בנפלה מן אירוסין ויש להאריך בזה ע"פ דברי התוס' ביבמות (דף ל"ח ע"א) ד"ה ובית הלל כו' בשם ר"ת. ובכתובות (ד' פ' ע"ב) ד"ה נכסים בחזקתן אבל בנפלה מן נישואין כו' דהיבם יורש חצי נצ"ב לכ"ע שפיר י"ל דמטמא לה משום קפידת הקרובים ודינו כמ"מ א"כ אין כאן סתירה מסוגיא הנ"ל לפסק השו"ע:
י
אמנם לדינא קשה לסמוך ע"ז משום די"ל דהרשב"א דפסק דהיבם מטמא לה אזיל לטעמי' דפסק בחידושיו ביבמות (דף ל"ח) כשיטת הרי"ף דנכסים שנפלו בעודה תחתיו דהבעל יורש היבם כולו וכן בנצ"ב יורש היבם כולו ע"כ לפ"ז שייך שפיר לומר דעשאוהו כמ"מ משום קפידת הקרובים וכמו בקטנה דמטמא לה דעשאוה כמ"מ דהא היבם יורש כל נכסים שלה. ואף דהנ"מ שנפלו לה בעודה שומרת יבם אינו יורשה מ"מ זה לא שכיח כ"כ ויש שם יורש על היבם כיון דרוב נכסי' יורשה ויקפידו קרוביו וכמש"כ הרשב"א בתשובה דכיון דהיבם יורש כל נ"מ שנפלו תחתיו דהבעל כו' ע"כ מטמא לה משא"כ השו"ע דפסק באה"ע סי' ק"ס דהיבם אינו יורש נ"מ כלל אף בנפלו תחתיו דהבעל אך הרמ"א הביא שם בשם יש אומרים דהיבם יורש מחצה מן נ"מ שנפלו בעודה תחתיו דהבעל וכמש"כ הב"ש שם א"כ מנלן להשו"ע דגם כה"ג שייך קפידת הקרובים דעשאוהו גם בזה כמ"מ דהא לא מצינו זה אלא בקטנה דיורש כל נכסי' וכן בשומרת יבם להרשב"א דיורש כל נכסי' כנ"ל. אבל לפסק השו"ע באה"ע צ"ע מנלן להוציא זה וכיון דמן התורה אינו מטמא לה משום דלא מקריא שארו ומה"ט אינה יורשה מה"ת משום דלא מקריא שארו. ועיקר הסברא אינו רק משום מ"מ א"כ מנלן בכה"ג דעשאוה כמ"מ ולכן דברי המחבר צ"ע:
יא
ובלא"ה הא לשיטת הרמב"ם דפסק ירושת הבעל דרבנן והובא בב"ש ריש סי' צ' ואפ"ה מצינו באשתו פסולה דיורשה ואינו מטמא לה כמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"ט ע"ב) ד"ה כיון דלא ירתי לה כו' אלמא דגם היכא דלא ירית אלא מדרבנן ג"כ לא חשו חז"ל לקפידת הקרובים לעשותה כמ"מ אלא בנישואי קטנה דהוי דבר הדומה לנשואה גמורה בזה מצינו דאמרו דיטמא כמש"כ התוס' שם משא"כ בש"י מנלן ע"כ דברי המחבר צ"ע. והרשב"א בתשו' שם דמחלק בין ירותת הבעל דיורשה מה"ת לירושת יבמה דאינו אלא מדרבנן כנ"ל אזיל לטעמי' דפסק ירושת הבעל מה"ת והובא בב"ש ריש סי' צ' ע"ש וגם יש לתמוה על הרמ"א דלא הביא שום דעה חולקת שם ביו"ד דלא יטמא היבם ליבמה דהא לשיטת התוס' ביבמות (דף פ"ט) הנ"ל ולשיטת הרמב"ם דירושת הבעל דרבנן אינו מטמא דלא שייך חילוק הרשב"א הנ"ל וגם הא התוס' לא ס"ל כלל החילוק של הרשב"א הנ"ל לחלק בין ירושת הבעל מה"ת לירושה דאינו זוכה אלא מדרבנן ועוד כיון דאינו יורש אלא חצי נצ"ב אפשר דבכה"ג גם הרשב"א מודה כנ"ל:
יב
ואפשר לומר לדינא כיון דהרמ"א הביא באה"ע סי' ק"ס סעי' ז' י"א דכל נצ"ב יורש היבם ואין מוציאין מידו א"כ כיון דיורש כל נצ"ב מספיקא דהממע"ה ע"כ שייך בזה שפיר קפידת הקרובים ואף דעל נכסי מלוג לא הביא הרמ"א שם דיעה דס"ל דיורשה כולה רק על מחצה הביא שם. מ"מ כיון דנ"מ לא שכיח כנ"ל שפיר י"ל דמקרי היבם יורש שלה ומטמא שפיר ולכן סתם הרמ"א בזה. אך להך דיעה דס"ל דהיבם אינו יורש כלל את היבמה כי אם האב של הבעל הוא היורש משום דמיד שמתה פקע זיקת היבם. וזהו שיטת מהרי"ק והובא באה"ע סי' ק"ס סעי' ז' בהגהות הרמ"א שם א"כ להך שיטה וודאי דלא מטמא היבם משום דהא אינו יורשה כלל וי"ל כיון דהרמ"א כתב שם דהעיקר דהיבם הוא היורש כמשמעות סוגיות הש"ס בכתובות וירושלמי פ' האשה שנפלו כמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל ס"ק כ"ד ע"כ שפיר סתם הרמ"א ביו"ד דהיבם מטמא:
יג
אכן בזה"ז דחולצין ואין מייבמין דאין היבם יורשה כלל כמש"כ הרמ"א באה"ע סי' ק"ס סעי' הנ"ל בשם המהרי"ק י"ל דאין מטמא לה. אך הב"ש שם ס"ק י"א הביא שיטת הסוברים דאף דמצות חליצה קודם מ"מ ממונא לא מפקינא מיני' ע"ש א"כ כיון דהיבם יורשה אף בזה"ז והקרובים לא יטלו א"כ שייך גם בזה"ז קפידת הקרובים ומטמא לה והוי כמו מ"מ ויהי' מוכח מסתימת הרמ"א ביו"ד דס"ל לדינא דאף בזה"ז יורשה וכפי שיטת הפוסקים דהביא הב"ש שם דס"ל כן אך הרמ"א כתב באה"ע סי' ק"ס סעי' ז' הנ"ל בזה"ל דכל נצ"ב שלה הם בחזקת יורשי הבעל כו' ואין מוציאין מידם אם הם מוחזקים כו' דמשמע דוקא אם הם מוחזקים משום דזה ה"ל ספיקא דפלוגתא דהדין הוא דהממע"ה א"כ ה"ה לשיטת הסוברים דהיבם הוא היורש והוא נקרא בשם יורשי הבעל א"כ אינו זוכה בכל הנצ"ב רק אם הוי מוחזק ואף דלגבי קרובי האשה הוי נצ"ב בשם מחוסר גוביינא וכמש"כ לעיל עכ"ז הא גם היבם לא מקרי מוחזק בכולו כ"ז דלא תפסן לידו וכל זמן דלא בא לידו הוי כמו דמונח ברשות אחר ואין היבם וקרובי האשה מקרי מוחזקים א"כ אז י"ל דאין היבם נוטל כולו ע"כ בכה"ג אכתי צ"ע לדינא אם היבם מטמא לה דהא היכא דאין היבם יורש כל הנצ"ב אין זה ברור לדינא דיהי' מטמא היבם לה ואף דמן המחבר דפסק באה"ע סי' ק"ס סעי' ז' דהיבם אינו זוכה רק חצי נצ"ב וזהו לשיטת הסוברים דיורשי הבעל הוא היבם וכפי הכרעת הרמ"א שם]. ואפ"ה פסק ביו"ד דהיבם מטמא לה. א"כ מוכח דס"ל דכיון דיורש החצי ג"כ הדין הוא דמטמא היבם לה. עכ"ז לדינא צ"ע דהא עיקר המקור הוא מן הרשב"א וכבר נתבאר דמן הרשב"א אינו ראי' דהא הרשב"א ס"ל דיורש כל נ"מ שנפלו בעודה תחתיו דהבעל ומכש"כ לכל נצ"ב א"כ היכא דאינו זוכה בכל הנצ"ב רק בהמחצה (או בשלשה חלקים משום ספיקא דדינא וכמו הך דריש ב"מ בז"א אומר כולו וז"א חציו כו' וכמו הך דאה"ע סי' נ"ג סעי' ג' בהרמ"א ובח"מ שם סוף ס"ק ט' וקצרתי]. על זה אין לנו הוכחה דיהי' יכול היבם לטמא לה. כיון דאינו זוכה בכל הנצ"ב כיון דלא הוי מוחזק וע"כ צ"ע בזה בכה"ג: