עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
יורה דעה · סימן כה
ב"ה יום ו' ט' תמוז תר"ט לפ"ק. אל כבוד הרב הג' וכו':
א
אחדשה"ט מכתבו הגיעני במה שדרש ממני ע"ד המבואר ביו"ד סי' רס"ג סעי' ב' וסעי' ג' במתו אחיו מחמת מילה דאין למולו אלא ממתינין לו עד שיגדיל ויתחזק כחו וכן הוא בהרמב"ם פ"א ה' מילה ה' י"ח ודעת כת"ר לפרש כוונתם דעד שיהי' בן שמנה עשר או חמשה עשר שנה אין למולו והאריך בזה וכבר מבואר בנו"ב במ"ת ח' יו"ד סי' קס"ה שכתב דלולי דבריהם הי' אומר שלא למולו כלל אף בעת שיגדל כי סתמא אמרו ביבמות (ד' ס"ד) שלישי לא תמול כו' ואמנם בשבת כו' א' ר"נ פעם א' הלכתי כו' ואמרתי לה המתיני עד שיבלע בו דמו כו' ודלמא שא"ה שראינו כו' ועוד י"ל אולי ר"נ דהתיר למולו אחר שיבלע בו דמו סובר כרשב"ג דבתלת זימני הוי חזקה ולכך לא הקפיד על מיתות הראשונים כי אם להמתין עד שנבלע בו דמו כו' ועיין בתוס' חולין (ד' מ"ז ע"ב ד"ה) שלישי כו' ובמהרש"א שם דר"נ ס"ל דבתרי זימני הוי חזקה:
ב
ולענ"ד נראה כי אופן השני של הנו"ב הזה הוא נסתר לפי המבואר בירושלמי סוף פ"ו דיבמות בזה הלשון א' ר"נ מעשה שהלכתי לקיסרין והיתה שם אשה א' ומלה ראשון ומת שני ומת שלישי ומת רביעי הביאתו לפני נסתכלתי בו ולא ראיתי בו דם ברית א"ל הניחוהו לאחר זמן והניחוהו ומלוהו כו' הרי דלגירסת הירושלמי דמעשה דר' נתן הי' בוולד הרביעי וכבר הוחזקה בשלשה בנים שמתו ואפ"ה התיר למולו לאח"ז וכן הוא במ"ר שיר השירים ז' פסוק ב' כגירסת הירושלמי הרי דלא כדברי הנו"ב דכתב בתירוץ השני דאם נתחזקה בשלשה בנים שמתו אין שום היתר למולו בשום פעם. אלא העיקר כתירוץ הראשון של הנו"ב שם שמחלק בדרך פשוט ע"ש. ובאמת אין זה קשה כלל דשא"ה כיון דהוי הוולד ירוק או אדום א"כ איכא למתלי שלא נבלע בו דמו או שלא נפל בו דמו וכן הי' הסיבה בהילדים הראשונים ע"כ אמרו למולו לאח"ז משא"כ היכא דליכא למתלי בזה עדיין י"ל דאפשר דלא למולו כלל אף לאחר שיגדל וכמו שרצה הנו"ב לומר מתחילה. וזה הוא כוונת הנו"ב בחילוק הראשון שם ובפרט לפי דברי התוס' בחולין (ד' ד') ד"ה שמתו אחיו כו' וקצרתי ועיין בכרתי ופלתי ליו"ד סי' ל"ח בסופו ומסקנת הנו"ב שם דאין לזוז מדברי הרמב"ם והטושו"ע דאחר שיגדל ימולו אותו וזה הוא לאחר ג' שנים ויהא בריא וחזק כדרך כל בני ג' שנים והנה המעדני יו"ט בחולין פ"ג להרא"ש סי' י"ט וס"ק ק' בגירסת הרא"ש והרי"ף רביעי הביאתו לפני שהעיר בסתירת הרי"ף דשבת ובשא"ד ולא הביא לדברי ירושלמי והמדרש הנ"ל:
ג
ונלע"ד להביא ראי' לדברי הרמב"ם והטושו"ע במה שכתבו להמתין עד שיגדל ויתחזק כחו ואם רואין שהוולד הוא חלש אין למולו אחר שיגדל אף דאינו חולה והוא דבפסחים (ד' ק"כ ע"א) דתניא כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור והתוס' שם ד"ה כל בן נכר כו' כתבו דערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה וחייב בכל המצות אלא שאינו בפסח כו' ועיין בפסחים (דף כ"ח ע"ב) בתוס' ד"ה כל ערל לא יאכל כו' ובד"ה ערל פי' הקונטרס שמתו אחיו מחמת מילה כו':
וביבמות (דף ע"א ע"א) בתוס' ד"ה בו המרת כו' וכ"כ התוס' בזבחים (דף כ"ב ע"ב) בד"ה ערל דמפרש ר' שלמה בכל מקום שמתו אחיו מחמת מילה ור"ת מפרש דמומר לערלות וקרי לי' לבו לשמים לפי שעושה זה מדאגת צער ובריש הערל פירשתי עכ"ל היינו ביבמות (ד' ע' ע"א) ד"ה ערל כו' וכן כתבו התוס' בחגיגה (דף ד' ע"ב) ד"ה דמרבה הערל כו' דהביאו שם פלוגתת רש"י עם הר"ת בפירוש ערל ע"ש ובוודאי מיירי דהערל הוא גדול בן י"ג שנה דאל"כ איך כתבו דחייב בכל המצות הא קטן פטור מכל המצות מה"ת וקשה הא כיון דהוא בן י"ג שנה א"כ מחוייב הוא למול א"ע הא כיון דהגדיל יותר מן ג' שנה יש למולו אף במתו אחיו מחמת מילה וכמש"כ הנו"ב א"כ לא מקרי ערל שמתו אחיו מחמת מילה דשיטת רש"י והתוס' הוא דהוי בערל דמתו אחיו מחמת מילה וע"כ מקרי לבו לשמים כדאמרו בפסחים (ד' צ"ו) וביבמות (ד' ע"א) ובזבחים (ד' כ"ב) ולא ניחא להו בשיטת הר"ת דמפרש דכיון דעושה זה מדאגת צער דמקרי לבו לשמים א"כ תקשה לשיטת רש"י והתוס' דכיון דהוי בן י"ג שנה ומחוייב למול א"ע א"כ כ"ז דלא מל אינו אנוס להיות דינו כערל דמתו אחיו מחמת מילה. בשלמא לשיטת הר"ת דפירש דמחמת צער ג"כ מקרי לבו לשמים א"ש אבל לרש"י והתוס' קשה כנ"ל:
ד
ובאמת לפי מה דרצה הנו"ב לומר דלולי דברי הרמב"ם והטושו"ע הי' אומר דאף כשיגדל ג"כ אין למולו. הוי אתי שפיר והוי מזה סייעתא לסברת הנו"ב בזה אכן לשיטת הרמב"ם והטושו"ע תקשה אבל לפי דברי כת"ר דהפירוש דעד שיגדל דאמרו הוי עד שיהי' בן שמנה עשר או חמשה עשר שנה הוי א"ש ואינו קשה למה דהקשיתי אכן לפירוש הנו"ב בכוונתם דעד שיגדל הוא בן ג' שנים תקשה ודוחק לומר דמיירי במתו אחיו הגדולים שהיו בני י"ג שנה בעת שנימולו אבל לפי מה דכתב הרמב"ם והטוש"ע דאף כשיגדל אין למולו עד שיתחזק כחו ויהי' בריא ואולם וכדרך כל בני י"ג שנה ולא יהיה חלש בטבעו אתי שפיר די"ל דמיירי דהוי חלש וע"כ אף דהוי בן י"ג שנה וחייב בכל המצות מ"מ הוי אנוס ואינו חייב במילה ע"כ א"ש דהוי אנוס ופטור למול א"ע ודינו ככל אחיו שמתו מחמת מילה והוי שפיר לבו לשמים ואפשר דמזה הוציאו במה שכתבו דבעינן שיגדל ויתחזק כחו:
ה
וכן מוכח מיבמות (דף ע' ע"א) דתני הערל וכל הטמאין לא יאכלו בתרומה נשיהן ועבדיהן יאכלו בתרומה ופי' רש"י דערל שמתו אחיו מחמת מילה ונשיהן קאי על ערל ג"כ וכ"כ התוס' שם ובוודאי מיירי בבן י"ג שנה דאל"כ לא הוי ממש בנישואיו זולת לשיטת הב"ח המבואר בסי' מ"ג וסי' א' ואין זה רק מדרבנן ועוד דהא קיי"ל קטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו זולת אביו מצווה להפרישו ודוחק לומר דקאי על אביו ופשטי' דלא יאכל בתרומה משמע דמוטל איסור על האוכל עצמו שלא לאכול מצד שמוזהר בעצמו ועיין בקידושין (דף י"ט ע"א) בתוס' ד"ה ומדאורייתא חזיא לי' כו' וב"ש סי' א' ס"ק ד' וקצרתי. וחזינן דאף דהוי בן י"ג שנה מ"מ מקרי אונס במה שאינו נימול כיון דמתו אחיו מחמת מילה וע"כ מוכח דבעינן שיגדל ויתחזק כחו וכנ"ל:
ו
וכן מוכח מן חולין (דף ה') דאמרו לימא מסייע לי' הכל שוחטין אפילו ערל ואפי' ישראל מומר כו' האי ערל ה"ד אלימא שמתו אחיו מחמת מילה האי ישראל מעליא הוא ופי' רש"י דאנוס הוא [ועיין בתוס' חולין שם ד"ה שמתו אחיו כו' וקצרתי]. אלא פשיטא מומר לערלות כו' ובוודאי מיירי שהוא בן י"ג שנה דאל"כ לא שייך לומר עליו שם מומר לערלות דהא קטן לאו בר חיובא הוא רק החיוב על אביו וב"ד למולו ועל הקטן בעצמו לא שייך בשם מומר לערלות וגם הא קטן אינו שוחט לכתחילה אף ביודע לאמן ידיו אם אין אחרים עע"ג וע"כ מיירי שהוא גדול ואפ"ה קאמרי דמתו אחיו מחמת מילה הוי אונס הרי דאף בהגדיל ג"כ אין למולו וכבר כתבתי דדוחק לומר דמיירי דמתו אחיו הגדולים בני י"ג שנה בעת שנימולו א"כ מוכח כדברי הנו"ב לכאורה וכדברי כת"ר דעד שיגדלו ויהי' בני שמנה עשר או חמשה עשר שנה אין למולו. אכן לפי מש"כ הרמב"ם והמחבר דבעינן עד שיתחזק כחו א"ש כנ"ל דמיירי דהוא חלש בטבעו דאף דאם לא הענין דמתו אחיו מחמת מילה הי' חייב במילה כיון דאינו חולה אך לפי דמתו אחיו מחמת מילה בעינן שיגדל ויתחזק כחו ואינו קשה ומכל הנך הוכיחו הרמב"ם והטושו"ע דבעינן שיתחזק כחו:
לדברי הנו"ב דרצה לומר דלא למולו לעולם אין אנו צריכים לדחוקו כלל בכל הנ"ל ועיין בע"ז (דף כ"ז) וקצרתי ולדינא אין לנו לזוז מדברי הרמב"ם והשו"ע דפסקו דאחר שיגדל ויתחזק כחו יש למולו וכפי פי' הנו"ב דאחר שלשה שנים יש למולו אם הוא בריא וחזק:
ז
וכן יש להוכיח מן יבמות (דף ס"ו ע"א) דאמרו שם והרי ערל וכל הטמאים שאינן אוכלין ומאכילין ומשני התם פומייהו כאיב להו ופי' רש"י מחוסרי תקנתא הם אבל עומדים לתקן ולאכול אבל זו שהיא חללה אין לה תיקון עולמית עכ"ל רש"י והא הך דהערל וכל הטמאים הוא ביבמות (דף ע') ושם פי' רש"י דמיירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה וכן הוא בתוס' שם ואי נימא כהנו"ב דמי שמתו אחיו מחמת מילה דאין למולו לעולם א"כ תקשה דגם גבי ערל אין לו תקנה עולמית במתו אחיו מחמת מילה. ומוכח מזה כשיטת הרמב"ם והשו"ע דאחר שיגדל חייב במילה ומצאתי מזה בחדושי הרשב"א ליבמות (דף ע') בריש הפרק שם וקיצר בתירוצו ות"ל כי נתכוונתי בראי' זו לדברי הרשב"א בקושייתו בהא דיבמות (דף ס"ו) הנ"ל וי"ל דגם בתירוצו נתכוון למש"כ אך שקיצר בזה וי"ל דמן הך דיבמות וכפי פירוש רש"י דהך דפומייהו כאיב להו הוא לפי דעומדים לתקן ולאכול וכפי דכתב הרשב"א בשם רש"י כן דמזה הוכיחו כל הפוסקים גבי מתו אחיו מחמת מילה דלאחר שיגדל ויתחזק כחו דיש למולו וזו היא ראיה נכונה ועיין במג"א סי' ל"ט ס"ק ה' דמי שנקטעה ידו השמאלית כשר לכתוב לפי דפומא הוא דכאיב לי' וזהו כעין הך דיבמות (דף ס"ו) הנ"ל אך לפי פירוש רש"י הנ"ל דפירש דהתם הוי משום דעומדים לתקן ולאכול אין ראי' משם וקצרתי). וכן הוכרח לומר בהא דע"ז (דף כ"ז ע"א) דאמרו דבמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו ואתה את בריתי תשמור איכא וכן בנדרים (דף ל"א) קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי כו' ופי' רש"י כגון שמתו אחיו מחמת מילה. דכ"ז מיירי בהגדילו ולא נתחזק כחם וכמש"כ לעיל דמן כ"ז מוכח דבעינן שיתחזק כחם וכנ"ל:
ח
ומה שהעיר כת"ר בדברי הרמב"ם פ"א ה' מילה ה' ב' דמי שלא מל א"ע אינו חייב כרת עד שימות ועיין בכ"מ שם מה שכתב בשם הרמ"ך והראב"ד בהשגות חולק עליו וס"ל דכל יום עומד באיסור כרת והנני להשיבו ולהודיעו למה שכתבתי מכבר בענין זה והוא דלכאו' יש להוכיח מהא דפסחים (דף ס"ט) דאמרו דערל שלא מל ענוש כרת בשביל שהיה ראוי לתקן מזמן שחיטת הפסח. וקשה הא בלא"ה הוא ענוש כרת בשביל מצוה מילה שביטל:
אכן להרמב"ם ניחא דאילו בשביל מצות מילה שביטל אין ענוש כרת עד אחר שימות ובשביל הפסח חייב כרת מיד אבל לשיטת הראב"ד לכאורה קשה וי"ל דגם להראב"ד א"ש דהא אם ימול באיזה זמן אז מיפטר מן כרת של הימים דעברו עליו עד הנה וכדמוכח מזבחים (דף ק"ו ע"ב) דאמרו הא דתנן פסח ומילה מצות עשה תיתי בק"ו ממותיר מה מותיר שלא ענש הזהיר פסח ומילה שענש אינו דין שהזהיר כו' ממותיר לא אתיא דאיכא למיפרך מה למותיר שכן אין לו תקנה תאמר פסח יש לו תקנה כו' עכ"ל הגמ' ובמילה ג"כ מוכרח לומר דיש לו תקנה כשימול א"ע אף לאח"ז דאל"כ תקשה עדיין על מילה דתיתי בק"ו ממותיר הרי דגם מילה מקרי יש לו תקנה ואף דהראב"ד ס"ל דבכל יום ויום שביטל מצות מילה הוא בעונש כרת. אפ"ה כשמל א"ע אף לאח"ז פקע ממנו עונש כרת למפרע. ולכן אתי שפיר הא דאמרו גבי פסח דערל שלא מל ענוש כרת בשביל פסח דאילו בשביל מצות מילה אם מתקן א"ע סמוך לחשיכה דלא הי' לו פנאי לשחוט הפסח או לאחר הפסח דאז פקע ממנו עונש כרת בשביל המילה אבל בשביל ביטול הפסח ענוש כרת ואתי שפיר לכל השיטות. וכן הוא בתוס' מכות (דף י"ד ע"א) בד"ה לאפוקי הני כ"ז בסה"ד שכתבו דלעולם כל זמן שלא מל עונש כרת עליו וזה הוא כשיטת הראב"ד ומבואר בתוס' ג"כ דדוקא כ"ז שלא מל הוא בעונש כרת אכן כשימול מיפטר לגמרי מעונש כרת לעולם וכמו שכתבתי וזה הוא פשוט ולפ"ז אין מקום לכל דברי כת"ר שפלפל בענין זה:
ט
וכעת ראיתי דיש מקום לדחות לכל ההוכחות שכתבתי לעיל להוכיח דאף בהגדיל כ"ז דלא נתחזק כחו דלא ימולו וכדברי הרמב"ם והשו"ע. דאפשר לומר דכל הנך מקומות מיירי בנימולו אחיו כשהם גדולים בני י"ג שנה וכעין דברי התוס' בחולין (דף ד' ע"ב) בד"ה שמתו אחיו מחמת מילה כו' שכתבו שנימולו כשהם גדולים ומתו כו' ולפ"ז נדחו כל ההוכחות שכתבתי אך לדינא אין לזוז מן דברי השו"ע והרמב"ם והנימוקי יוסף ביבמות פ' ו' דימתינו לו עד שיגדל ויתחזק כחו אז ימולו וכמו שהוכחתי מן יבמות (דף ס"ו) דבמתו אחיו מחמת מילה דיש למולו כשיגדיל וכמש"כ לעיל והנו"ב כתב דזמן ההמתנה הוא עד שיגדל לשלש שנים דאז ימולו ומן הט"ז ביו"ד סי' רס"ד ס"ק א' נראה דס"ל דשיעור גדלותו למולו במתו אחיו מחמת מילה הוא שיהיה יותר מן ג' שנים דזה לשון הט"ז שם על הא דמבואר בשו"ע שם דערל שמתו אחיו מחמת מילה כשר למול וכתב הט"ז פי' והוא קטן שא"א לו להיות נימול אבל אם אפשר לו להיות נימול עכשיו אע"פ שבקטנותו לא הי' אפשר ודאי אין לו למול אחרים עכ"ל הט"ז ומדבריו נראה דס"ל דהשיעור למולו אחר שיהי' ג' שנים כמש"כ הנו"ב דס"ל דלא למולו אז עד אחר שיגדיל ביותר משום דבפחות מן ג' שנים אי אפשר במציאות דיהיה יכול למול אחרים וע"כ ס"ל דהשיעור הוא ביותר הרבה מן שלשה שנים ולא תלה השיעור בחיזוק כחו רק מחמת קטנותו בשנים וע"כ מדברי הט"ז סייעתא לדברי כת"ר דכתב דעד בן ט"ו שנים או י"ח שנה אין למולו וגם אפשר דהשיעור הוא עד י"ג שנה אבל ג' שנה ודאי מוכח מן הט"ז דס"ל דאין למולו במתו אחיו מחמת מילה ודלא כהנו"ב:
י
והנקודות הכסף שם בסי' רס"ד על הט"ז ס"ק א' כתב דבחנם דחק די"ל דגם עכשיו שהוא גדול מתיירא שמא ימות כאחיו וכמש"כ בש"ך סי' ב' ס"ק כ"א עכ"ל וכן הוא בש"ך סי' ב' ס"ק כ"א שכתב ג"כ דגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו כו' וכוונתו די"ל דמיירי שנימולו כשהם גדולים ומתו וכמש"כ התוס' בחולין (דף ד') וכנ"ל אבל בגוף הדין שכתב הט"ז דבקטנים שא"א להם לימול מיירי שם דמוכח דס"ל דהשיעור הוא יותר מן ג' שנה בזה אינו חולק הנקוה"כ רק דיותר טוב לו לפרש דקאי גם בערל גדול אך דמ"מ דינו כערל שמתו אחיו לפי דאחיו נימולו כשהם גדולים ומתו וכן ראיתי בפרישה ליו"ד סי' ס"ד ס"ק ב' שכתב לפרש הך דערל שמתו אחיו כו' ר"ל שעדיין לא נתחזק כל צרכו או ר"ל שאחיו מתו מחמת מילה אף כשהיו גדולים עכ"ל הפרישה ונתכוונתי לדבריו במה שכתבתי לעיל לפרש לכל המקומות דהובא לעיל דמיירי בלא נתחזקו בכחם וכן בנימולו אחיו כשהם גדולים ומתו וכמש"כ לעיל בארוכה וע"כ יש להתיישב בדברי הנו"ב במה שכתב דאחר ג' שנים יש למולו דהא מן דברי הט"ז נראה דלא ס"ל כן ומן הנקה"כ והפרישה אין הכרע דחולקים עליו בזה ועם כל זה כיון דנהגו לפסוק כהנו"ב בזה ע"כ יש לסמוך לדינא על הנו"ב בזה והעיקר הוא דאם הילד בריא וחזק כראוי דיש למולו אם הוא בן ג' שנים ואין לשנות: