עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
יורה דעה · סימן כג
מה השבתי לרב גדול א' בדבר הענין מן השו"ב והש"ץ דמחנם שנתן כתב ע"ע באו"ש בעת שנתקבל להם לשו"ב וש"ץ שאם יעקור דירתו מהם למקום אחר יהי' אסור פיו לקולו וידיו לשחיטתו ובאו"ש כו' וכעת נסע למק"א וקיבל שם כתב ואח"ז בא לביתו לקהילתו ונתרצו אנשי קהילתו להרשותו שיתיר נדרן ושבועתו כדין והשו"ב אומר כי הי' שוגג בהוראה זו שהי' סובר לפי דאינם נותנים להמשוררים שלו מה שהבטיחו לו ליתן מזונותיהם וע"כ הי' סובר שמותר לו להתקבל במק"א וכן אומר שלא נתן ת"כ ולא קיבל ע"ז או"ש בפי' וכת"ר נסתפק בכ"ז אם מותרין אנשי קהילתו לקבלו לשו"ב וש"ץ כי חושש בכ"ז והאריך בזה בקונטרסו וביקש ממני לחוות דעתי בזה:
תשובה בקצרה
א
והוא כי בעיקר הענין נראה לי כי הפירוש לשון דירה ע"פ לשון בני אדם הוא המקום שדר שם עם ב"ב כמבואר ביו"ד סי' רי"ז סעי' ל"ב ברמ"א ועיין מזה ביו"ד סי' רי"ח סעי' ו' מה שהביא שם בשם הרמב"ן. וכן ראיתי בתשובת הרמב"ן המיוחסות בסי' רס"ז ועכ"פ מבואר בהרמ"א בסי' רי"ז הנ"ל דלשון דירה הוא בלשון ב"א המקום שדר שם עם ב"ב וזהו כעין הא דסוכה (דף כ"ח ע"ב) דמה דירה איש ואשתו כו' וכן הוא ל' ב"א האידנא:
ע"כ לא עבר על השבועה והאיסור כלל דהא לשון האיסור הי' שאינו רשאי לעקור דירתו בלתי רשות אנשי עירו א"כ י"ל דכוונתו וכוונת אנשי קהילתו לא הי' רק שאינו רשאי לעקור דירתו היינו הוא ואשתו וב"ב שהם ביחד נקראים בלשון דירה וכן לשון עקירה הוא בכולי ש"ס מקרי בעקירת כולו ואילו בנשאר בפנים מקצתו אין זה מקרי עקירה גבי חיובי שבת כמבואר בשבת (דף צ"א) דאגד כלי שמי' אגד משום דעקירה הוא שיהי' נעקר כולו היכא דדנין על החפץ וכן כל כיוצא בזה בענין לשון עקירה וכן במה דמיירינן בענין הדירה בעינן שיהי' עוקר כל דירתו בשלימות וכן מצינו בפסחים (דף פ' ע"א) דאמרו מאן ציית דעקר סוכו ומשכני'. דלשון עקירה הוא שיהי' עוקר כל אשר לו משם. ויכול להיות דעיקר קפידת אנשי עירו בעת שקבלוהו לש"ץ ושו"ב לא הי' רק שלא יעקור דירתו בשלימות בלתי רשותם. אבל על קבלת הכתב מן עיר אחרת לא הקפידו משום דאז הברירה בידם אם להרשותו או למחות בידו שלא לעקור דירתו עם אשתו מהם ואז יהי' מוכרח להשאר לש"ץ ושו"ב א"כ לפ"ז לא עבר כלל מעולם על השבועה והאיסור ומ"מ אין אני סומך ע"ז לבד להתירו בלא התרת האו"ש מפאת חומר הענין:
ב
וגם הא אומר הש"ץ והשו"ב שהי' סובר דעושה בהיתר מפאת מה שלא ראו אנשי עירו ליתן המזונות מידי יום ביומו להמשוררים שלו ואף דבאמת הדין הוא דכל זמן שלא תבע מהם לא עברו על התקשרותם. וכמו שראיתי בשו"ת עבודת גרשוני סי' ז' כיוצא בו וראייתו מן ב"מ (דף קי"א) ע"ש מ"מ אין זה פשוט כ"כ לכל דהא חזינן דהעבודת הגרשוני מפלפל בזה וכבר כתבתי בספרי באר יצחק ונחל יצחק בכמה דוכתי דהיכא דלא הוי דבר פשוט כ"כ נאמן לומר דטעה בזה וכעין המבואר בח"מ סי' ל"ד סעי' ד' בהרמ"א בשם הריב"ש סי' שי"א דהיכא דנוכל לומר שעברו מכח טעות תלינן להכשירו וכעין זה מבואר שם בסעי' י"ב דתולים לומר שהי' טועה וסובר שאין אסור בדרך ההוא ומה דמבואר שם סעי' ה' דאם באו עדים שעבר על שבועתו א"נ לומר שוגג הייתי כבר כתב הסמ"ע שם בס"ק למ"ד לחלק בזה והעיקר הוא דהיכא דיש איזה מקום באיזה ספק שמא אין בזה איסור כלל אם יש לתלות דלא עבר ע"ז בזדון ומוקמינן לי' על חזקת כשרתו וכמש"כ הריב"ש בסי' שי"ח כנ"ל וכ"כ המהריב"ל בח"א סי' נ"ד ע"פ הא דיבמות (דף קכ"א ע"א) דאמר מטעא טעינא כו' ובשו"ת עבודת הגרשוני סי' ו' וכן יש לי הרבה ראיות לזה. ע"כ ה"ה בנ"ד דאין זה מפורש כ"כ ויש מקום לדון לכאורה דכיון דלא קיימו אנשי עירו לתת המזונות מדי יום ביומו להמשוררים ואף דלא הי' תביעה גמורה ממנו מ"מ אפשר לומר דדיינינן בזה דעברו אנשי עירו על ההתקשרות שהתחייבו לו וע"כ היה מותר לו לפ"ז לצאת מהם ואף דבאמת אין הדין כן וכמש"כ לעיל בשם שו"ת עבודת הגרשוני בסי' זיי"ן מ"מ עדיין י"ל דטעה בזה ובפרט לפי מש"כ לעיל דלשון דירה הוא דירתו עם דירת אשתו וב"ב ולבד דכן הוא העיקר לדינא כמש"כ לעיל גם י"ל דעכ"פ הוא טעה בזה וסבר דמה שנסע הוא לבדו בלא אשתו עמו דלא עבר עדיין על השבועה וע"כ מכל הלין טעמי נאמנין לומר דהיה שוגג:
ג
ומ"מ אין אני רוצה לסמוך על כ"ז רק באופן שיתיר את או"ש והאיסור שלו ומש"כ כת"ר לחוש אם יתיר שבועתו ע"פ חרטתו דצריך להתחרט מעיקרא ובנ"ד יש לחוש דאינו מתחרט מעיקרו דהא אם לא הי' מקבל עליו השבועה לא הי' מקבלים אז אותו לשו"ב וש"ץ הנה בזה יפה כתב כמבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעי' ז' דיזהר הנודר כו' וכיוצא בזה שם סעי' ד' דהיכא שהי' לו תועלת בנדר דצריך למצוא לו פתח כו' ומ"מ יש להתיר שבועתו בנ"ד ע"י מה שיש לו פתח לשבועתו במה שעבר ע"ז וכמש"כ הבית יוסף בשם הרמב"ן והובא בחידושי רע"ק ליו"ד סי' רכ"ח ס"ק ד' וכן ראיתי בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' רנ"ה שכתב דפותחין בהתרת הנדר אם היית יודע שיהי' היצר תקפך כלום היית נודר כו' ע"כ אין לנו להרהר כלל אחר שהסכים הרמב"ן כן לדינא משום דס"ל דזה מקרי הנולד המצוי וכעין הא דברכות (דף כ"ט ע"א) דאף צדיק מעיקרא חיישינן דילמא הדר בי' משום דתנן אל תאמין בעצמך כו' וכש"כ בנ"ד:
ד
ועוד נלע"ד דאם אחר שהתירו לו את שבועתו ע"י חרטתו והפתח הלז דאף באם אומר להם שלא הי' חרטה גמורה אף ע"י הפתח הלז רק שמתנצל ואומר שהי' שוגג וסבר שמותר לו כו' דאף דנימא דאינו נאמן לומר שהי' שוגג ודלא כמש"כ לעיל מ"מ י"ל דנאמן במיגו דלא הי' מודה לומר שלא הי' חרטה גמורה ובסתמא מחזקינן לי' שהי' חרטה גמורה ע"י הפתח הלז משום דע"ז נאמר אם יתן לו את כל הון ביתו כו' כי מי ירצה להיות מקבל עונשו לע"ל עבור חומר חטא שבועת שקר ובאמת בוודאי ניחא לנפשו שלא לקבל עליו השבועה אף שלא הי' מתרצים אנשי עירו לקבלו לשו"ב וש"ץ זולת קבלתו לאו"ש וע"כ אף שמודה ואומר שלא הי' חרטתו חרטה גמורה ע"י הפתח הלז רק שאומר שהי' שוגג ג"כ נאמן במיגו שהיה שותק וגם אפשר לומר דאף מקודם שיתיר את נדרו ואו"ש שלו ג"כ נאמן לומר שהי' שוגג במיגו דבידו לאתשולי עליו כיון דאנשי עירו מרשים לו להתירו וזה מקרי דבר שבידו כעין הא דשבת (דף מ"ו ע"ב) דאף דלא מזדקק לי' חכם מזדקקי לי' ג' הדיוטות. והסתירה לזה מהא דקידושין (דף ס"ב). כבר העירותי בזה בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ב' ענף ב' ובספרי נחל יצחק סי' ל"ד סעי' כ"ט ענף ב'. וכן ראיתי בחידושי הרשב"א ליבמות (דף פ"ח ע"א) ע"ש ויש לי להאריך בכ"ז והעיקר הוא בנ"ד לדינא דיזהירו לו הב"ד דיהי' חרטתו ע"י הפתח הלז בחרטה גמורה וכמבואר בסי' רכ"ח סעי' ד' ובסעי' ז' ויתירו לו בב"ד של שלושה אחר שיסכימו אנשי עירו ע"ז ההתרה ואז יהי' מותר לו להיות שו"ב וש"ץ אצלם בלי שום חשש: