עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
יורה דעה · סימן ט
ביו"ד סי' ל"ט סעי' י"א דאם נפסקה הסירכא מחמת ההגבהה קצת כשירה ובסעי' י"ג שם דאם הבודק מכניס ידו ואם נתפרקה ואינו מוצא ראשה בריאה ובדופן תלינן דרירא היא וכשירה כו' ונשאלתי אם דיינינן כן להקל בעגלים הרכים וגדיים וטלאים דהא מבואר שם ברמ"א סעי' י"ג גבי קולת מיעוך דאין להקל כן בעגלים וגדיים וטלאים לפי דיש קבלה בזה להטריף כי הסרכא עדיין רכה ומתנתקת ע"י מיעוך עכ"ל ויש להסתפק אי דיינינן כן בקולת המחבר בנפסק מחמת הגבהה כל שהוא או בנתפרק ע"פ הכנסת יד הבודק כנ"ל או דשאני זה דקילא טפי דהא המחבר אף דמחמיר במיעוך אפ"ה היקל עפ"ז. א"כ זה עדיפא ואפשר מה"ט אף בעגלים וגדיים וטלאים יש להקל בזה:
ענף א
א
תשובה בעז"ה והוא לכאורה יש להוכיח דבגדיים וטלאים וה"ה בעגלים לא נהגינן להכשיר אף לפי קולת המחבר הנ"ל:
והוא דהש"ך שם ס"ק ל"ב כתב בשם אביו הגאון במה שכתבו שם בשם הכלבו דטוב להשקות הבהמה סמוך לשחיטה משום דהבהמה מלאה סרכות דקות וקשות. דיצא להם מהא דביצה (דף מ') דל"ל למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורחא קמ"ל דלישקיי' אינש בהמתו והדר לישחוט משום סירכא דמשכא דפי' רש"י והר"נ שתהא נוחה להפשיט העור כו' והם מפרשי משום סרכות דמנתיקות מחמת ההשקאה. וכ"כ הרי"ף דאי איכא סירכא משתמטא עכ"ל הש"ך ובנקודות הכסף הביא כן בשם פי' המשניות להרמב"ם בסוף ביצה שם שכתב ג"כ בזה"ל דמשקין להודיעך תועלת כי ההשקאה קודם שחיטה יתיר ריאתה ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת עכ"ל אלמא דאף הרמב"ם ס"ל כפי' האלפס דמשום דיהי' נשמטין סירכות הריאה משום ההשקאה דמרכך אותן ע"כ הי' משקין והתויו"ט שם הביא לפי' המשניות הנ"ל וסיים בזה"ל והרי אינה סירכא המטרפת עכ"ל. וכוונתו ג"כ דתועלת ההשקאה הוא כדי שיהי' נפסקין הסירכות ע"י הגבהה או ע"י הכנסת היד כנ"ל וכמבואר בכלבו שהביא הב"י דאם ניתקין הסירכות כשירה ואח"ז כתב דטוב להשקותה מפני הסירכות ע"ש:
ב
ב
ויש להקשות בדברי הרמב"ם דסתרי אהדדי דהנה במסכת תמיד פ"ג משנה ד' (דף כ"ט) אי' דהשקו את התמיד בכוס של זהב. וכן אי' שם (דף ל') ופירש שם המפרש דהשקו אותו כדי שיהא נוח להפשיט והרמב"ם בפי' המשניות שם כתב דהשקו את התמיד מים כדי שיהי' ממהר להפשיטו כמו דנתבאר בביצה כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"א ה' תמידין ומוספין ה"ט דהשקו את התמיד בכוס של זהב כדי שיהי' נוח להפשיט ולא הזכיר כלל תועלת הסירכות ומשמע דרק משום תועלת הפשטת העור הי' משקין וקשה הא סתרי דברי הרמב"ם להדדי דהא בפי' המשניות לביצה כתב בפירוש דמשום סרכות הי' משקין. וזה צריך ביאור שוב מצאתי בספר בית אפרים על יו"ד בספרו שפת אמת סי' ל"ט ס"ק ל"ב על דברי המחבר שם סעי' י"ב בשם ספר מקום שמואל שהרגיש כן בסתירת דברי הרמב"ם הנ"ל:
ג
ונלע"ד לתרץ דברי הרמב"ם הנ"ל ע"פ דברי ביאור הגר"א זצ"ל ביו"ד סי' ל"ט ס"ק כ"ה על דברי המחבר שם שכתב דהבודק יכניס ידו ואם נתפרקה הסירכא כשירה דמקורו הוא מהא דביצה דכתבו דאי איכא סירכא משתמטא וכן מש"כ בהג"ה שם למעך משום דמפרשי מש"כ בגמ' משום סירכא דמשכא ר"ל רירין הנמשכין ואלו נתקין ע"י הכנסת ידו או מיעוך עכ"ל הרי דהגר"א זצ"ל מפרש דאי איכא סירכא משתמטא היינו דתהיה נפסקת ע"י הכנסת היד או ע"י הגבהת אצבע להסוברים כן ולשיטת הרמ"א דנהג למעך נכלל זה בלשון סירכא דמשכא היינו דתהי' נמשכת בקל מעל הריאה או הכוונה דהסירכות נמשכין מעל הריאה ויהי' נתקין ע"י מיעוך ובאמת זהו יסוד גדול להנוהגין להקל ע"י קליפה כמנהג שלנו משום דמפרשי סירכא דמשכא היינו דיהי' נמשכין בקל הסרכות מעל הריאה ומש"כ הרמב"ם בפי' המשניות לביצה דאם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת הכוונה ג"כ כדברי הגר"א זצ"ל הנ"ל דהסירכא תתפרק בעת הכנסת היד משום דהמשקין מרככין אותה ובאמת ראיתי בב"ח על טור או"ח סי' תצ"ח בדברי הטור דמשקין ושוחטין והביא שם בשם מהרי"ף שכתב דאי איכא סירכא משתמטא ובהג"ה מצאתי בשם הר' ר' שמואל השגה על פי' הרי"ף דחו"ש לא תהא כזאת בישראל להכשיר הטריפה בהערמה עכ"ל ההג"ה והב"ח תי' שם דודאי סירכא גמורה לא תנתק ע"י ההשקאה אלא דוקא סרכות הבאות מחמת זיעה כו'. עכ"ל הב"ח. הרי דתירץ הב"ח כעין דברי הגר"א זצ"ל שכתב להוכיח מהגירסא זו כהסוברים דסרכא הניתקת בקל מקילינן משום דהוי ריר בעלמא ותועלת ההשקאה הוא לרכך אותה וממילא ע"י ריכוך ניתקת בקל ואין בזה שום הערמה כלל וכעת ראיתי בספר מקור מים חיים על יו"ד סי' ל"ט ס"ק א' שכתב סמך למה שנהגו להקל ע"י מיעוך מהא דביצה דהסירכות מתנתקות ע"י השקאה ואילו מסרכא גמורה לא תנתק וע"כ מוכח דשאני סרכות הבאות ע"י רירא כו' עכ"ל וכבר הקדימו הגר"א זצ"ל בזה הראי':
ד
ולפ"ז יש להעיר בדברי הש"ך דכתב בשם הר"נ סוף ביצה דס"ל ג"כ כפי' רש"י ובאמת זה לשון הר"נ שם משום סירכא דמשכא כלומר שתהא נוחה להפשיטה סרכא דבוק שהוא נדבק יותר מדאי בבשר עכ"ל ויש לפרש דבריו ע"פ מנהג שלנו דמפשיסין הסרכא מעל הריאה ואם נפשטת בקל תלינן במעשה דריינוס וכשירה וזהו שאמר הר"נ שתהא נוחה להפשיטה היינו דקאי על סירכא דמשכא דהזכיר מקודם ותהא נוחה להפשיט הסרכא מעל הבשר] סרכא דבוקה שהיא נדבק יותר מדאי בבשר ולא פליג הר"נ על הרי"ף ולדברי הש"ך א"כ פליג הר"נ על הרי"ף וה"ל לאדכורי בלישני' דפליג על הרי"ף ובאמת הוא בא לפרש דברי הרי"ף כדרכו ולכן העיקר כמש"כ דלא פליג הר"נ על הרי"ף ואפשר דכיון דלא נזכר בהר"נ דחולין על סוגיא דסרכות הריאה דיהא מותר בנתקת ע"י הכנסת היד או ע"י הגבהת אצבע וכש"כ הקליפה שלנו וע"כ דוחק דהר"נ סוף ביצה נתכווין לזה שכתבתי דא"כ ה"ל לאדכורי במקומו וע"כ כוונת הר"נ שכתב דתהא נוחה להפשיטה דקאי על העור ושפיר כתב הש"ך דהר"נ ס"ל כפי' רש"י. ובאמת לדון כן בכוונת הרמב"ם דוחק הוא דא"כ ה"ל להרמב"ם לאדכורי קולא זו בהלכות שחיטות פ' י"א והעיקר הוא דס"ל להנך הראשונים דמחמת ההשקאה נפרדת הסירכא המדבקת הריאה להצלעות או להלב או האונות להדדי שלא כסדרן דע"י ההשקאה נפרדת כששותה וכעין פי' הערוך דהובא שם וכן הובא דברי הערוך הנ"ל בספר שער השמים על מעמדות שחיבר השל"ה זצ"ל ובבית אפרים בספר שפת אמת שם ונעשה לסירכא תלוי' דהובא ברמב"ם פ' י"א ה' שחיטה דמקיל בזה וזה שכתב הרמב"ם דנשמטת ונכרתת הסירכא ונעשה לתלוי':
ה
ומ"מ שפיר כתב בביאור הגר"א זצ"ל סמך להקל למתנתקת ע"י הכנסת היד או הגבהה כו' דהא עכ"פ חזינן דאף דהי' סירכא גמורה ואילו לא הי' משקה אותה היתה נטרפת ע"י הסירכא ומ"מ פועלת ההשקאה לרכך אותה ותלינן ברירא בעלמא דאל"כ אמאי כשירה הא כיון דהוי עכ"פ סרכא המטרפת א"כ אמאי תהיה כשרה בניתקת ע"י ההשקאה וכעין קושיות הר' ר' שמואל דהובא בב"ח דמשיג על פי' הרי"ף דזהו הערמה להכשיר הטריפה כנ"ל וכמו דקיי"ל בסרכא תלוי' דאם יש סי' דניתקה מצד הב' היא טריפה כיון דידוע דהי' סירכא של"כ וע"כ מוכח דאמרינן כיון דניתקת ממילא ע"י ההשקאה א"כ אין דינה כסרכא המטרפת ותלינן ברירא וסרכא בת יומא:
וכיון דמצינו חילוק עכ"פ בש"ס מזה ע"כ שפיר הוכיחו הפוסקים מזה דה"ה בניתקת ע"י הכנסת היד וכה"ג. ויהי' איך שיהי' כיון דעיקר היסוד של הפוסקים והרמב"ם שכתבו דאף דהי' סרכא נשמטת ע"י ההשקאה משום דתלינן ברירא ואילו היתה סרכא גמורה לא היתה מתנתקת ומתפרדת ממילא ע"י ההשקאה וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל למילף ולדמות זה לניתקת ע"י הכנסת היד ומיעוך לדידן כנ"ל:
ענף ב
ו
וידוע דתמיד בא מן הכבש וכבש הוא בתוך שנתו כמבואר פ"א דפרה וברמב"ם פ"א ה' מעשה הקרבנות ומבואר ברמ"א סי' ל"ט גבי מיעוך בגדיים וטלאים דלא ממעכין בהם משום דהסירכא רכה ומתנתקת. ועיין בתב"ש סי' ל"ה ס"ק נ"ט דעיקר שם טלה הוא בתוך שנתן כמבואר במנחות (דף ק"ז). ולדידן תלוי במה דנקרא בלשון ב"א בשם גדי וטלה וכיון דבזמן הש"ס הי' נקרא טלה בתוך כל שנתו א"כ דינו של התמיד כגדיים וטלאים דלא מהני מיעוך בהו ועיין שם במסכת תמיד פ"ג שאמרו צאו והביאו לי טלה כו' לשכת הטלאים כו' ע"כ גבי תמיד דבא מן הטלה דלא מהני מיעוך בהו משום דהסירכא שלהן אף בלא ההשקאה היא רכה ואינו ראי' ממה דניתקת ע"י מיעוך וה"ה בניתקת ע"י הכנסת היד או הגבהת אצבע או בניתקת ע"י ההשקאה דאינו ראיי' מזה להקל בהו לפי דבטלאים הסירכא היא רכה ויכולה אף סרכא גמורה להנתק ע"י איזה סיבה ע"כ אסור להשקותה כדי דינתק הסרכא משום דזה מקרי הערמה כעין קושיות הר"ר שמואל הנ"ל ולכן כתב הרמב"ם גבי השקו את התמיד דלא השקוהו למען ניתק הסרכות רק כדי להקל ההפשט העור ואף בממילא ניתקין הסירכות עכ"ז כיון דאינו עושה במכוון עבור הסרכות אין זה מקרי הערמה. ובאמת כיון דלא שכיח סרכות בטלאים לא חיישינן דילמא יתפרקו הסירכות ע"י ההשקאה. ודוקא בבהמות גסות מצינו בביצה (דף מ') דמשקין אותה כדי להנתק הסרכות משום דזהו הבחנה מעלייתא בהו משא"כ בטלאים:
ז
ולפ"ז מדוקדק מה שאמרו בגמ' סוף ביצה דמילתא אגב קמ"ל לשקי' אינש בהמתו והדר לשחוט דלכאורה קשה הא ממילא ידענו זה מן הא את התמיד וזהו משנה מפורשת א"כ תקשה על הא דביצה דאמרו מילתא אגב אורחא קמ"ל דלישקיי' אינש כו' הא זהו ידענא מהך משנה מפורשת דתמיד. וכן דרך הש"ס להקשות כעין זה דמאי קמ"ל הא תנינא חדא זימנא כו' ועיין בזבחים (ד' כ"ח ע"א) ובתוס' שם ובמנחות (דף צ"ג) בתוס' וברכות (דף ב') בתוס' ובחולין (דף ב' ע"ב). ובכמה דוכתי כעין זה וקצרתי] וע"כ מוכח מזה דהש"ס בביצה שם קמ"ל דין מחודש מה דלא הוי ידענא זה מהך משנה דתמיד משום דבתמיד לא הי' ההשקאה משום סרכות רק משום הפשטת העור. אבל הכא בביצה אשמעינן דאף משום סרכות בלבד ג"כ מותר להשקותה אף במכוון רק משום סרכות בלבד. דלא נימא דזהו מקרי הערמה כיון דאינו מכוון רק לזה בלבד מ"מ מותר משום דמה דמתנתקו הסרכות בגסות משום ההשקאה אין בזה חשש איסור כלל משום חשש סירכא א"כ אשמעינן טובא בהך משנה דביצה וגם נפ"מ אף היכא דמולג את העור כדי לאכול העור של הבהמה כמבואר בביצה (דף ל"ד) דאז לא הי' מפשיטין את העור ואף דבתוס' שם ד"ה מולגין כו' כתבו דדוקא במולג הראש ורגלים מותר עכ"ז הא חד דיעה סבירא לי' דה"ה אף לאכול את העור של כל הבהמה מותר כמבואר דיעה זו ברמב"ם פ"ג ה' יו"ט ה' ז' והובא שם במ"מ ע"ש. ועיין באו"ח סי' תצ"ט סעי' ב' ובמג"א ס"ק ב':
ח
וגם נפ"מ בתרנגולת דמותר לד"ה למלוג כמבואר שם במג"א ובחשש עצם סרכא אין נפ"מ בין עוף לבהמה כמבואר בתבו"ש סי' ל"ה ס"ק מ"ה ובפרמ"ג סי' ל"ה ס"ק מ"ז ובלבושי שרד שם ועיין ברי"ף סוף ביצה שלא גרס לישקיי' אינש בהמתו כו' רק גרס לישקי' אינש והדר לישחוט ואפשר דזה תלוי בשיטתם דפליגי בענין סרכא דמשכא דרש"י דס"ל משום הפשטת העור גרס לישקי' בהמתו והרי"ף דגרס לישקי' אינש לבד זהו משום דהוי בחשש סרכות א"כ גם עוף בכלל ואילו לבדוק הריאה ס"ל להרמב"ם בפ' י"א ה"ש דמן דין הש"ס לא בדקינן שום ריאה רק ממנהגא בעלמא וכיון דאין מקפיד במולג בהפשט העור א"כ לא שייך ע"ז העצה להשקותה משום הפשטת העור ע"כ אמרו עוד טעם דסרכא דאז גם בזה יש עצה טובה להשקותה כדי שינתקו הסרכות ומיושב דברי הרמב"ם על נכון דלא סתרי להדדי:
ולפ"ז נתבאר דבגדיים וטלאים דכתב הרמ"א בשם מ"כ דקבלה בידו להטריף דלא מהני מיעוך בסרכות בהו:
ולפמש"כ מוכח כן מן הרמב"ם דס"ל ג"כ דבגדיים וטלאים לא מהני איזה עצה והוכחה לדון דהוי רירא. דאל"כ הא ה"מ לומר בהשקו התמיד דמשום סרכא עשו כן. וע"כ מוכח מזה דבהמות דקות הרכים לא מהני זה משום די"ל דמחמת דהסרכא שלהן היא רכה ע"כ מתנתקת ע"י איזה סיבה וזהו ראי' אלימתא להאי מ"כ של הרמ"א הנ"ל:
ט
גם י"ל דהרמב"ם הוכיח כן מהא דפסק הרמב"ם בפ"א ה' תמידין דהשקו את התמיד בכוס של זהב ופסק כמ"ד דס"ל בכוס של זהב דוקא כמבואר שם בלח"מ ה"ט והובא פלוגתת אמוראי בזה בתמיד (דף כ"ט) ובחולין (דף צ"ה) ואי' בתמיד (דף ל"א) על שולחן של שייש נותנין האברים דבאולם שני שולחנות מבפנים כו' א' של כסף וא' של זהב כו' מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשייש ניעבדו דכסף ניעבדו דזהב אמר רב חיננא כו' מפני שהוא מרתיח ושייש טבעו לקרר כמש"כ בפירוש המשניות להרמב"ם פ"ג דתמיד ועיין במנחות (דף צ"ט) ובתוס' ד"ה של כסף כו' (ועיין בחולין (דף נ"ה) בקייטא אייתי משיכלי חיוורי ומלינהו מיא קרירא כו' והרמב"ם בפי' המשנה כתב דידוע דכלי שהוא מזיע מתקררים בו המים כו' והובא בתב"ש סי' ל"ו ס"ק ע':
והא דשבת (דף קנ"א) דנותנין על המת כלי מיקר ומתכות הקשה זה הראב"ד בתמיד שם ע"ש). והנה התב"ש בסי' ל"ט ס"ק מ' כתב בשם הלבוש דעצה טובה להשקות הבהמה סמוך לשחיטתה דכ"ז שלא הושקתה היא מלאה סרכות. ויש כתבו שיש להשקות צוננים שהסרכא מחמת חמימות באה עכ"ל וכיון דמחמת סרכות הריאה טוב להשקותה צוננים א"כ הי' קשה להרמב"ם דל"ג להשקות התמיד בכוס של זהב יותר טוב הי' לו להשקות בכוס של שייש וכה"ג דאינו בטבעו להרתיח רק לצנן ואילו של זהב טבעו להרתיח כמו דאמרו בתמיד כנ"ל. וע"כ הוכיח מזה הרמב"ם דהא דהשקו את התמיד טעמם משום כדי שיהי' בנקל להפשיט העור ובזה לא מצינו דהצריכו צוננים כי אם משום סרכות מצינו דהצריכו צוננים לצנן החמימות של הריאה כמש"כ הלבוש:
י
ולכאורה רציתי לומר בטעם הרמב"ם דלכן לא כתב בהשקו התמיד דהי' עושין כן משום חשש סרכות לפי דהא בגדיים וטלאים לא מעכב הבדיקת ריאה כמבואר ביו"ד ריש סי' ל"ט אבל ז"א דהא שיטת הרמב"ם בה' שחיטה פ' י"א ה' ז' דמן הדין לא צריכי בדיקת הריאה לכתחילה רק מצד המנהג שנהגו אחר חתימת הש"ס כמש"כ שם ה' ז' ובכ"מ שם. ואפ"ה כתב הרמב"ם בסוף ביצה דהי' משקין כדי שינתקו הסירכות אלמא דאף מה דאינו מעכב הבדיקה וא"צ אף לכתחילה לבדוק מ"מ הי' חוששין משום סרכות דילמא ימצאו אחר זמן איזה סירכא המטרפת א"כ עדיין תקשה בסתירת דברי הרמב"ם הנ"ל (ועיין בתמיד פ"ד גבי עבודת התמיד דהי' מפריש הריאה מן הכבד כדי שיהא הריאה עם הצואר) ומה"ט לא כתבתי לפלפל במש"כ רש"י בסוף ביצה דהי' משקין משום הפשט העור ולא משום סרכא דזהו לפי דרש"י ס"ל דבדיקת הריאה אינו מעכב כדאמר אתמול אכלנו מחלבה כו' דז"א דהא גם הרמב"ם ס"ל דא"צ לבדוק אף לכתחילה להריאה ואילו רש"י הא ס"ל דלכתחילה בדקינן להריאה כמבואר ברש"י חולין ריש (דף י"ב) ע"ש ולכן לא ראיתי להאריך בכ"ז:
וע"כ העיקר כמו שכתבתי בתירוץ דברי הרמב"ם דלא ליסתרו אהדדי משום דס"ל דבטלאים הרכים בתוך שנתן לא הי' מהני אף מיעוך קל ואף בניתקת ממילא על ההשקאה לא מהני בהו להקל משום זה וע"כ הוכרח לשנות טעמו בהך דתמיד דמשום הפשט העור שיהי' בנקל השקוהו וכ"כ הרמב"ם בפ"א ה' תמידין ה' ט' דהשקו את התמיד כדי שיהא נוח להפשיט ולא הזכיר כלל משום סרכות ומתורץ דברי הרמב"ם על נכון:
יא
ולפ"ז מוכח דאף בניתקו הסרכות ע"י הכנסת היד הטבח ובהגבהת אצבע וכה"ג ע"י מיעוך קל דכ"ז לא מהני בטלאים דאל"כ תקשה אמאי לא כתב הרמב"ם דלכן השקוהו כדי שינתקו הסרכות בקל ע"י הכנסת היד או הגבהת אצבע או דיפרדו ממילא הסירכות והכל ע"י ההשקאה. וע"כ מוכח דס"ל להרמב"ם דכיון דידוע דהי' סרכא לכן אף דנתקו ונתפרדו עכשיו מאיזה סיבה שיהי' מ"מ דינן כדין סרכא גמורה לפי דבטלאים הסרכא רכה ויכולה להפרד ע"י איזה סיבה בעולם. וע"כ אסור להשקותו משום זה דא"כ יהי' כמו הערמה וכקושיות הר"ר שמואל המובא בב"ח כנ"ל ולכן הוכרח הרמב"ם לכתוב דהשקוהו כדי שיהי' בקל ההפשט העור, ואף דממילא ינתקו הסרכות. עכ"ז כיון דלא עבדינן במכוון משום הסרת הסרכות אין זה מקרי הערמה בדבר איסור כנ"ל וה"ה בעגלים הרכים לא מהני שום סיבה להסרת הסרכות שלהם דהא חד טעמא אית בהו. כן יש לכאורה להוכיח מן דברי הרמב"ם במה שסתר שיטתו בהך משנה דתמיד שלא פי' כמו שכתב הרמב"ם בעצמו בהך דסוף ביצה הנ"ל משום דלפי מש"כ לא סתרי דברי הרמב"ם להדדי:
ענף ג
יב
שוב ראיתי לסתור זה ההוכחה והוא דיש לתרץ דברי הרמב"ם באופן אחר דהא שיטת הרמב"ם בפ"ב ה' איסורי מזבח ה' י' דהא דטריפה פסול למזבח זהו משום הקריבהו לפחתיך כו'. והכסף משנה שם כתב דס"ל להרמב"ם דדרשא דמן הבקר להוציא הטריפה אסמכתא בעלמא הוא והשער המלך פ' י"א ה"ש הקשה עליו מהא דחולין (דף י"א) במה דאמרו מנלן דאזלינן בתר רובא כו' והחתם סופר לחלק יו"ד סי' ע"ב תירץ זה דדוקא בחשש דרוסה הוי דאורייתא אף על קרבנות משא"כ בשארי טריפות דאינו רק הלמ"מ:
זה לא נאמר על קרבן ולא מיתסר רק מדרבנן והנה גם אנכי תירצתי דברי הרמב"ם הנ"ל על נכון במק"א:
ובעצם סרכא שלא כסדרן אף דמטרף משום זה מ"מ אינו רק ספק טריפה לפמש"כ התב"ש בסי' ל"ט ס"ק ק' בסופו בשם הרשב"א דכתב דאף דאין סרכא בלא נקב מ"מ איכא ספק שמא רק עור א' ניקב ע"ש ועיין בחולין (דף י"א) בתוס' ד"ה אתי' מפרה כו' בסה"ד שכתבו בנטרפה מחמת סרכא ה"ל החלב ס"ס ספק אינה טריפה כו' וכ"כ הסמ"ע בח"מ סי' רל"ב ס"ק כ"ח דבטריפה מחמת סרכא אינו רק ספק טריפה ע"ש. וגם הא שיטת הרמב"ם בפ' י"א ה"ש ה' ו' דהא דנטרף ע"י סרכא הוי משום דאין סרכא בלא נקב כמש"כ שם הלח"מ וכ"כ התב"ש בסי' ל"ט ס"ק י"ד בשם המרדכי דכתב דשיטת הרמב"ם הוא כפי' רש"י דאין סרכא בלא נקב א"כ ממילא יש להסתפק דילמא לא ניקב רק קרום העליון כמש"כ התב"ש בשם הרשב"א לשיטת הסוברים דסירכא הוא מטעם דאין סירכא בלא נקב:
יג
ולפי שיטת הרמב"ם דטריפות למזבח אינו אסור רק מדרבנן ורק לאכילת אדם נאסר טריפה מה"ת ובעולה דאין בה רק אכילת מזבח בלבד לא נאסר רק מדרבנן א"כ בסירכא המטרפת כיון דאינו רק ספק טריפה אין לפוסלה מן הקרבן וע"כ שפיר הוכרח הרמב"ם לפרש גבי הא דהשקו את התמיד דהשקוהו כדי שלא יוכבד עליו הפשטת העור משום דמחשש סירכא א"צ להשקותו כלל דהא אף שימצא סירכא גמורה המטרפת מ"מ יוכשר קרבנו ולא יופסל דלא הוי רק ספק דרבנן ולקולא כדקיי"ל. ע"כ הוכרח הרמב"ם לכתוב טעם אחר בזה ועיין בריב"ש סי' קס"ג שכתב דגם בקרבנות היו בודקין את הריאה מן חשש סירכות כמו באכילת הדיוט זהו משום דס"ל דמה"ת נפסלת טריפה למזבח וכ"כ התשב"ץ בח"א שאלה ס"ז דמה"ת נחסרה טריפה למזבח ע"ש אבל הרמב"ם דס"ל דלא נאסר רק מדרבנן א"כ לא היו בודקין הריאה לקרבן ועכ"פ להשקותו בוודאי לא היו נצרכים דאין בזה חשש כלל דאף דיוודע לנו דיש לה סירכא גמורה מ"מ אין לפוסלה דהוי ספק דרבנן דלקולא וע"כ פירש דהשקוה משום הפשטת העור א"כ נסתר ראייתי מן הרמב"ם:
יד
ובעיקר דברי הרמב"ם דס"ל טריפה לא נאסר מה"ת לקרבנות יש להביא ראי' לדבריו ע"פ מה שכתבתי מהא דפסחים (דף ך') דאמר רב יהודה א' שמואל כגון שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר כו' ופירש רש"י להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי דהעור והבשר לבעלים ומתעסק ליפות העור והבשר ומשקין אותה כפי שתהא נוח להפשיט כמו בסוף ביצה עכ"ל רש"י והצל"ח שם בפסחים הקשה מזה על שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל בסוף ביצה דעיקר השקאתה זהו משום חשש סרכות א"כ לפ"ז למה נקט פרה של זבחי שלמים הא גם בשארי קרבנות צריך הבעלים להשתדל שלא יוטרף ויופסל הקרבן יהי' צריך להביא זבח אחר א"כ גם בכל הקרבנות ישתדלו להשקותה מחשש סירכות. ונשאר בצ"ע אמנם לפמש"כ בשיטת הרמב"ם אתי שפיר משום דבכל הקרבנות דאין בהם אכילת הבעלים ואף דיהי' בהו אכילת הכהנים וכהנים אסורים לאכול טריפה מה"ת כמבואר מנחות (דף מ"ה) מ"מ הא אכילת כהנים אינו מעכב וקיי"ל דאף בנטמא בשר וחלב קיים זורק הדם לכתחילה כמבואר בפסחים (דף ע"ז) וברמב"ם פ"א הלכות פסולי המוקדשין ה' ל"ד. ועיקר הכשר הקרבן אינו תלוי באכילת הכהנים וע"כ אף בטריפה כשר הקרבן למזבח מה"ת וממילא בספק תלינן לקולא כמו כל ספק דרבנן ולכן אינו מקפידין הבעלים בכל קרבנות להשתדל שלא יהי' טריפה ולהשקותן סמוך לשחיטתן משום דהא אף כשיוודע דיש בהם סירכא המטרפת ג"כ לא יהיה נפסלים לקרבן ולהכי נקט הש"ס פרה של זבחי שלמים דבשלמים דיש בהם העיקר אכילת בעלים בוודאי יהיה אסור לאכול אם ימצא סרכא המטרפת כמו כל ספק דאוריי' ע"כ משתדלין הבעלים להשקותן כו' ומזה ראי' לשיטת הרמב"ם דטריפה דמיפסל לקרבן אינו רק מדרבנן. ומתורץ קושיות הצל"ח ועיין בקצה"ח סי' ת"ו ס"ק א' מש"כ דרך אחר לתרץ קושיות רש"י ע"ש. ולדעתי נראה כמו שכתבתי:
טו
ונתבאר דאין ראי' מהרמב"ם דתמיד להחמיר אף בניתקת ע"י הכנסת היד וכה"ג באיזה מיעוך קל בעגלים הרכים וגדיים וטלאים משום דיש לפרש כוונת הרמב"ם כנ"ל דבקרבנות א"צ להשתדל ע"ז. רק משום הפשט העור והא דסיים הרמב"ם שם בתמיד דלכן השקו אותו שזה ממהר להפשיטו כמו דנתבאר בביצה כו' אף דהתם כתב דזהו משום סירכא עכ"ז עיקר הענין עולה לקנה א' דזהו הכל לרכך הבשר והעור וממילא נתרכך ג"כ הסרכא בכללן ואתי שפיר דברי הרמב"ם הנ"ל בעז"ה וידעתי דיש מקום לומר ג"כ דכוונת הרמב"ם הוא כאן בתמיד לפרשו דקאי ג"כ על סרכות הריאה דיהי' נפשטים בקל מעל הריאה וכפי האמור בביצה ואז הי' אתי שפיר דמיונו שכתב דזהו כמו דנתבאר בביצה אבל באמת ז"א דהא לא הזכיר שם בתמיד כלל מן סרכות ודוחק לומר דכיון דכתב כמו דנתבאר בביצה. ע"כ קיצר בדבר וסמך על המעיין שמה דאכתי תקשה במש"כ הרמב"ם בספרו הגדול יד החזקה בפ"א ה' תמידין ה' ט' דהי' משקין אותו בכוס של זהב כדי שיהא נוח להפשיט ושם לא סיים להך דביצה ואיך קיצר כ"כ שם וע"כ כוונתו שם להקל הפשט העור וכן מורה הלשון שכתב דיהא נוח להפשיטו וקאי על גוף הקרבן דהזכירו מתחלה וע"כ העיקר כמש"כ לעיל בכוונתו:
ענף ד
טז
ועכשיו דנתבאר דאין ראי' מסתירת הרמב"ם להחמיר ממילא יש להביא ראי' להקל מן שיטת הערוך דהובא בספר בית אפרים בספרו שפת אמת שם שכתב דלכן השקו התמיד כדי שיהי' נפרד הריאה מהצלעות ומהלב בעת ששותה לפי דהצמיאה מדבקת הלב והצלעות להריאה. ע"ש וא"כ תקשה עליו קושיות הר"ר שמואל דהובא בב"ח סי' תצ"ז באו"ח דאיך מערימין בזה וע"כ מוכח דס"ל ג"כ כמו דנתבאר לעיל דכיון דנפרדת בקל הסרכא המדבקת הריאה להלב והדופן ממילא מוכח דלא הוי רק ריר בעלמא וזהו משום דהערוך מייתי שם הגמ' דביצה דסרכא דמשכא ובפי' הראשון מפרש כפי' רש"י שיהי' נוח העור להפשט כו' ובפי' השני מפרש משום ריאה ועיין בהגר"א זצ"ל ביו"ד סי' ל"ט הנ"ל דמפרש להוכיח מזה דסרכא הניתקת ע"י הכנסת היד כשירה משום דס"ל דדוחק לחלק דשאני היכא דנפרדת ממילא הריאה מהסרכות בעת ששותה הבהמה להיכא דאינה נפרדת רק ע"י סבה דמעשה יד הבודק כמו בהכנסת היד או במיעוך כמבואר שם וע"כ ס"ל דאין לחלק בכ"ז משום דאי נימא דלא מהני כ"ז א"כ גם בניתקת ממילא ע"י השקאה בלא שום מעשה ג"כ לא יהי' מהני קושיות הר"ר שמואל הנ"ל. וס"ל להגר"א זצ"ל דכיון דמצינו בש"ס להקל בניתקת הסרכא ומתפרדת הריאה מן דבוקה ללב וצלעות מאיזה סיבה ע"כ מוכח מזה דאי תלינן בריר בעלמא דממילא היא כשירה לפי דכל זה הוי הוכחה לנו דלא הוי רק ריר בעלמא וכשירה א"כ לשיטת הערוך דס"ל כמו כן בהשקו את התמיד דהיו משקהו כדי להפריד הריאה מן הלב שלא יהי' מדובקים:
והתם הא הוי טלאים דכל השנה מקרי טלה בלשון חז"ל ומסתמא כן הי' נקרא בשם טלה אז לכל וכמש"כ התב"ש. ועוד דגם לפי המנהג של התב"ש דכתב דזה תלוי במנהג המקומות דיש עד ה' או ו' חדשים א"כ ה"ל להש"ס לחלק דלא הי' צריכין להשקות התמיד רק בהגיע לגדלות וכ"ז דנקרא בשם טלה לאנשי הארץ לא הי' צריכין להשקותו וכקושיות הר"ר שמואל הנ"ל ומדלא חילקו מוכח דס"ל דאף בטלאים הרכים בניתקו הסרכות מאיזה סיבה קלה תלינן אף בהו ברירא בעלמא וכשירות:
יז
ולפ"ז מוכח מן שיטת הערוך דאף בעגלים הרכים וטלאים בניתקו ע"י הכנסת היד וכעין זה באיזה סיבה קלה דתלינן דהוי רק ריר בעלמא וע"כ יש לסמוך על שיטת הערוך ולהקל אף בעגלים וטלאים באיזה מיעוך קל משום דאי הי' סרכא גמורה לא הי' ניתקת ע"י איזה סיבה קלה וגם פי' הראשון של הערוך דפי' דזהו משום הפשטת העור לא פליג ע"ז וכן פי' הרע"ב בתמיד פ"ג משנה ג' רק דס"ל כשיטת רש"י דסוף ביצה בפשט הגמרא דלאו משום סרכות הי' משקין רק כדי להקל פשוט העור אבל בפי' השני דס"ל כשיטת הרי"ף דמשום סרכות היו משקין א"כ ה"ה בהשקו התמיד הי' משקין משום זה כמש"כ הערוך ואף להרמב"ם דפי' דהי' משקין התמיד משום שיהי' בקל הפשט העור ולא כמו שכתב בסוף ביצה הא ביארתי דלשיטתו הי' מוכרח לפרש כן בהך דתמיד משא"כ הערוך ס"ל כשיטת רוב פוסקים דס"ל דטריפה פסול מה"ת לקרבנות וכמש"כ התשב"ץ והריב"ש והכ"מ הנ"ל א"כ אינו סתירה מהרמב"ם להך דינא ע"כ יש לנו לסמוך על היסוד הגדול דיש להוכיח מן הערוך דבניתקת בקל תלינן ברירא אף בעגלים הרכים וטלאים אך המיעוך דכתב הרמ"א דלא מהני בעגלים כו' זהו משום דזה גרע מסרכא הניתקת ע"י הכנסת היד והגבהת אצבע ובאמת מוכרח לומר דהרמ"א ס"ל דמיעוך הנהוג גרע מהך דהשקו התמיד אבל במה דהניתקת ע"י הכנסת היד והגבהת אצבע וכיוצא בזה מוכח לפי פי' הערוך דאף בטלאים ועגלים הרכים תלינן ברירא ואין ע"ז שם סירכא המטרפת כלל וכבר נתבאר דמן פי' הרמב"ם בהך דהשקו את התמיד אינו ראי' לסתור זה וכן י"ל ברברי הרע"ב בתמיד פ"ג משנה ד' והמפרש במסכת תמיד שם ג"כ כנ"ל ועיין בב"י סי' ל"ט דכתב באופן א' דכ"ע. ס"ל להקל בסרכא הניתקת ע"י הכנסת היד ונענוע ע"ש והא דהעירותי לעיל מהא דהשקו התמיד בכוס זהב ולא בכוס שייש. י"ל דס"ל כמש"כ הראב"ד בתמיד פ' ד' דדוקא בחמימי חמים המתכת ובקרירי קריר כמו בב"ב (דף י"ט) וקצרתי:
יח
וכן מוכח ממה דכתב המחבר בסתמא להקולא דמועיל הכנסת היד או הגבהת אצבע ולא מחלק דבעגלים הרכים ובטלאים לא מהני קולא זו דהא מצינו בסי' נ"ז סעי' א' גבי דרוסה דמחלק המחבר שם בין גדיים וטלאים לגסות כמבואר שם וזהו מגמ' חולין (דף נ"ג) [והא דסי' ל"ה סעי' ח' דאי' שם בהגהת הרמ"א בשם יש אומרים דבגדיים וטלאים כו'. והמחבר דלא חילק שם בזה ס"ל באמת דלא כהי"א ועיין בפר"ח שם דכתב באמת דלא סמכינן על הנך י"א]. הרי דמצינו דהמחבר בעצמו מחלק בין גדיים וטלאים היכא דהוי החילוק ביניהם א"כ ה"ה אם הי' החילוק אף בנתקו הסרכות בהכנסת היד או בהגבהת אצבע בין טלאים ועגלים הרכים ובין גסות הי' להמחבר לחלק בפירוש ביניהם אלא הרמ"א כתב כן לחלק גבי קולא דכתב למעך בסרכות דבגדיים וטלאים ועגלים לא עבדינן כן אבל המחבר סתם ולא כתב לחלק בקולא דילי' ביניהם וע"כ מוכח כמש"כ לדון כן מן הערוך דאף בעגלים סמכינן על קולא דניתקת בהכנסת היד או הגבהת אצבע וכנראה מלשון הרמ"א דכתב דהסרכא רכה ומתנתקת ע"י מיעוך בעגלים. ומשמע דהיכא דמתנתקת שלא ע"י מיעוך דגם בעגלים וכו' תלינן ברירא וכשירה וראיתי ביו"ד סי' ל"ט בפתחי תשובה ס"ק י"ב שכתב להסתפק ולהכריע דבעגלים וכו' לא מהני אף בניתקת ע"י הגבהת אצבע וכו' ולפי ענ"ד נראה דיש להקל בזה:
יט
ועיקר היסוד הזה הוא לפי דברי הגר"א זצ"ל דכתב ראי' לדברי המחבר שכתב דמכניס ידו ואם נתפרקה כשירה דהמקור לזה הוא מהך דביצה כנ"ל ולכן כיון דבהך דהשקו את התמיד פי' הערוך דהי' משום סרכות א"כ שפיר מוכח מזה דאף בטלאים דיינינן כן אך הרמ"א דפסק דאין למעך סירכות בעגלים וכו' זהו משום דס"ל לחלק בין הך דביצה להמיעוך שנהגו ובאמת אין סברא לומר דהרמ"א הוציא דינו להקל בהמיעוך מהך דביצה משום דיש לחלק בפשיטות ביניהם וע"כ אין סברא כלל לומר דמה דהקילו בהקולא דמיעוך דהוציאו כן מהך דביצה אך למה שהקילו בניתק ע"י הכנסת אצבע וכיוצא בזה שפיר הסברא נותנת דהוציאו כן מהך דביצה וכמש"כ הגר"א זצ"ל כנ"ל ולכן שפיר כתבתי לדון לפי פירוש הערוך דגם בהך דהשקו את התמיד דיש להוכיח דגם בטלאים דיינינן כן וכנ"ל בארוכה:
ענף ה
כ
והנה כבר הבאתי בשם הרשב"א דלהסוברים אין סרכא בלא נקב יש להסתפק בכל סרכא המטרפת דילמא לא אינקב רק קרום העליון והובא בתב"ש סוף סי' ל"ט וכמש"כ במק"א בשם התוס' והרא"ש חולין (ד' י"א) בגבינות דהוי ספק ספיקא ספק שמא לא הוי כלל בשם טריפה אף מהיום ואת"ל דנטרף אכתי איכא לאסתפוקי דילמא לא נטרף עד היום וכן מבואר ביו"ד סי' פ"א סעי' ב' וכעין זה מבואר בפרי מגדים בפתיחה לסי' ל"ט דלהסוברים אין סרכא בלא נקב הוי ספק טריפה דילמא ניקב רק עור העליון רק למאן דס"ל דסרכא טריפה הוי משום דסופו להתפרק הוי וודאי טריפה ע"ש וכן הסברא נוטה דהא הראשונים הרשב"א והר"נ וש"פ כתבו בטעם הטריפות ע"ש סופה דתתפרק אף דעדיין לא ניקבה ונתפרקה מ"מ מטריפין ע"ש סופו דכל העתיד להנקב כניקב דמי א"כ אם הי' ספק אי תתפרק לאח"ז או לא א"כ לא מקרי עתיד להנקב להיות נטרפת ע"ש סופו כיון דזהו גופה ספק לנו אם עתיד להתפרק בוודאי אי לא ע"כ כ"ז דלא נתפרק לא הי' לנו להטריף וע"כ מוכח דאמרינן דסופו להתפרק בוודאי וכן יש להוכיח מן מש"כ הרשב"א לחולין (ד' מ"ו) בד"ה הני תרתי אוני דסריכי אהדדי כו דהקשה דריאה הסמוכה לדופן וליכא מכה בדופן ולא העלתה צמחין אמאי טריפה לטעם דסופה להתפרק דשמא תתפרק מצד הריאה. ותירץ דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה לפי שקרומה רך כו' ע"ש. אלמא דמן הספק שמא תתפרק מצד הדופן ולא מצד הריאה אין להטריף כמו דהקשה הרשב"א והוכרח לתרץ דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה כנ"ל. א"כ לשיטת הרשב"א והתוס' וש"פ דס"ל להטריף סרכות משום שמא תתפרק הוי זה מצד וודאי טריפות:
כא
והנה ראיתי בלבושי שרד סי' ל"ט ס"ק ר"ו. שכתב בשם הפרי תואר ס"ק ד' שכתב דאף להסוברים דטעם סירכא הוא משום דתתפרק אינו רק ספק טריפה דשמא תתפרק מהאמצע ולמאן דס"ל אין סרכא בלא נקב הוי ספק נקב כו' והחליט שם לדינא דכל סרכות אינם אלא ספק טריפה ובעיקר הענין תמהני על הל"ש דאיך לא הביא שם שיטת הר"נ דכתב להדיא בסוגיא דריאה הסמוכה לדופן דהך מילתא אי הוי סרכא ספק טריפה או וודאי טריפה תלוי זה במה דפליגי רב נחמן עם אבימי שם (ד' מ"ח) דרב נחמן דס"ל ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה. ס"ל דהא דאמרו אין סרכא בלא נקב אין זה רק ספק נקב. וע"כ בריאה הסמוכה לדופן הוי ס"ס ספק שמא מן הדופן ואת"ל מן הריאה אכתי ספק דילמא לא ניקב ואבימי דס"ל אחד זה וא' זה חוששין לה טעמו דהא דאין סרכא בלא נקב זה מצד וודאי נקב וע"כ אין זה ס"ס. ע"ש בר"נ והעלה הר"נ שם לדינא כאבימי א"כ הרי דס"ל להר"נ דאי אין סרכא בלא נקב הוי וודאי נקב וטריפה מצד וודאי א"כ תמהני על הל"ש והפרמ"ג דלא הביאו כלל שיטת הר"נ הנ"ל:
כב
ואפשר לומר דאין ראי' מהר"נ משום דהא באמת מצינו ביו"ד סי' פ"א שהביא שם המחבר לדינא שיטת התוס' והרא"ש דפ"ק חולין (ד' י"א) שכתבו גבי גבינות לדון ס"ס באם נטרף מסרכות אלמא דס"ל למפסק להלכה דסירכא המטרפת אינו רק ספק טריפה וע"כ צירפו זה לס"ס ואילו שיטת הר"נ והרשב"א בפ"ק דחולין גבי גבינות דאם נטרף מחמת סירכא אין לדון ס"ס רק הוי ספק א' שמא לא נטרף עד היום. והובא שיטת הר"נ והרשב"א הנ"ל בב"י סי' פ"א ע"ש. הרי דהר"נ ס"ל דסרכא הוי וודאי טריפה ובאמת לפמש"כ הר"נ בחולין (ד' מ"ז) גבי סרכות דכל נקב בריאה הוי ספק טריפה דילמא תעלה ארוכה ואיזה סתימה להנקב:
א"כ למאן דס"ל דסרכא הוי טריפה משום אין סרכא בלא נקב א"כ הוי ספק טריפה ומ"מ היכא דחזינן דעלתה הסתימה בסרכא שלא כסדרן על הריאה הרי דנסתמה באופן דלא מהני הסתימה א"כ אי אמרינן דאין סרכא בלא נקב אז הוי וודאי טריפה והך ספק דילמא לא ניקוב רק קרום עליון לא ס"ל זה להר"נ ויש להאריך בכ"ז ואכמ"ל וע"כ הר"נ לשיטתי' אזיל משא"כ לדידן דקיי"ל ביו"ד סי' פ"א דכל הסרכות הוי ספק טריפה וכמו שכתב המחבר שם. ע"כ שפיר פסק הלבושי שרד לדינא דכל הסרכות הוי ספק טריפה אף למאן דס"ל דטריפה משום דסופו להתפרק משום ספק דלמא תתפרק באמצע הסרכא וכמש"כ הפרי תואר ובאמת הרשב"א דהקשה בסרכא לדופן דלמא תתפרק מצד הדופן ותירץ דיותר מצי להתפרק מצד הריאה לפי שקרומה רך כדהובא לעיל בשמו אזיל ג"כ לטעמי' דס"ל בגבינות דלא מצרפינן זה לס"ס משום דלמאן דס"ל דטריפה משום דסופו להתפרק כדס"ל להרשב"א לדינא הוי בוודאי טריפה משום דתתפרק מצד הריאה לפי שקרומה רך והוי וודאי טריפה אבל אנן לא ס"ל כשיטת הרשב"א גבי גבינות שפיר י"ל כמש"כ הפרי תואר [וספר פ"ת אינו ת"י כעת]:
כג
א"כ לפי פסק המחבר ביו"ד סי' פ"א גבי גבינות דכל סרכא המטרפת הוי רק ספק טריפה. א"כ היכא דנולד איזה ספיקא דדינא בסרכא אם לסמוך על הקולא המועיל בגסה או לא דיש לנו לדון ס"ס ספק א' שמא הדין הוא דאין לחלק בין גסות לעגלים בזה. ואת"ל דאין דינם כגסות עכ"ז הא בעיקר טריפות סרכא הוי רק ספק טריפה. א"כ הוי ספק ספיקא מעליא. ומה דהוי ס"ס בשם אחד או דאיני מתהפך כבר ידוע דלאו כ"ע ס"ל זה בפרט היכא דליכא למידן ספק הב' רק לאחר ספק א' כידוע וגם הא ספיקא דדינא שאני בזה וקצרתי וכמו דחזינן דהר"נ כתב לשיטת רב נחמן לדון ס"ס להקל בנסרך לדופן משום ס"ס הנ"ל ואף דידעתי דיש מקום לחלק דשא"ה בספק דלמא מן הדופן אזלא הסרכא:
א"כ הוי כמו ספק על ואת"ל על ספק דלמא לא דרס וכמש"כ החוו"ד בדיני ס"ס דהוי ספק בעיקר הריעותא ע"ש וה"ה הכא הוי ספק דלמא מן הדופן א"כ לא איתרע כלל הריאה משא"כ בעגלים דאף דנימא שמא דינם כגסות. אכתי מקרי ריעותא כיון דהוי סרכא שלא כסדרן מ"מ הא כמה פוסקים ס"ל דלא חיישינן במה דלא הוי ס"ס משם א' ואינו מתהפך כמש"כ המהרי"ט והפר"ח והובא בכרו"פ סי' ק"י וגם הא הוי ספיקא דדינא דשאני וגם הא אין יכול לדון ספק ב' מקודם כנ"ל ובמק"א הארכתי בכ"ז:
כד
ועוד נלע"ד לדון בזה מילתא חדתא דאף דנימא דלטעם הטריפות בסרכא משום שתתפרק דזהו וודאי טריפה כמו שכתבתי בשם הרשב"א דכתב דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה שקרומו רך. עכ"ז בעגלים הרכים דעיקר הטעם דלא מהני מיעוך בהא הוי משום דהסרכא רכה ומתנתקת ע"י מיעוך כמש"כ הרמ"א. ולפ"ז יש לדון דקלקלתו זהו תיקונו דמחמת דהסרכא רכה היא יש להקל בהו ביותר מכל הסרכות של גסות והוא כי הרשב"א לחולין בסוגיא דריאה הסמוכה לדופן כתב להקשות לפמש"כ מתחילה דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה לפי דקרומו רך א"כ כי איכא מכה בדופן וסרוכה לדופן אמאי כשירה הא מ"מ עשוי להתפרק מצד הריאה ותירץ דכיון דאיכא מכה בדופן גם אותו הקרום שבצד הדופן רך יותר מקרום הריאה ומשם היא עשוי להתפרק כו' עכ"ל הרשב"א בחידושיו לחולין א"כ לפ"ז יש לדון דבעגלים הרכים דהסרכא שלהן היא רכה. א"כ אפשר להסרכה להתפרק באמצע הסרכא וכמו במכה בדופן דתלינן דאתפרק בצד הדופן לפי דהמכה משווי' לי' רך. ה"ה בסרכת עגלים דלפי דהיא רכה א"כ יכולה להתפרק באמצע הסרכא א"כ לא שייך בזה לדון להך וודאי דכתב הרשב"א דיותר עשוי להתפרק מצד הריאה לפי שקרומו רך דז"א שייך אלא בסרכא של גסה דהסרכא היא חזקה ואצל הריאה היא רכה לפי שקרום הריאה הוא רך ע"כ מצוי ביותר להתפרק אצל הריאה וע"כ הוי וודאי טריפה להרשב"א משא"כ בעגלים דהסרכא היא רכה א"כ אף להרשב"א י"ל דלא הוי רק ספק טריפה דשמא תתפרק באמצע הסרכא מחמת רכותה:
כה
וידעתי דיש לומר ג"כ דבעגלים הרכים כמו דהסרכא היא רכה יותר מכל הסרכות. כמו כן הקרום של הריאה בעגלים היא רכה ביותר מכל הקרומים ומ"מ ז"א דהא חזינן בריאה הסמוכה לדופן ויש מכה בדופן אף דהעלתה צמחין הריאה מ"מ כשירה כמבואר בחולין (דף מ"ח) וכמש"כ הרשב"א שם (דף הנ"ל) והא בהעלתה הריאה צמחין יש מקום לומר דהצמחין משווי' להקרום של הריאה רך וכמש"כ התב"ש סי' ל"ט ס"ק ע"ד בשם הגמ' זבחים (דף צ"ד) דכיון דצרעת מגופה מחלחל להעור ומשווי' לי' רך כו' וכ"כ התב"ש שם ס"ק פ"ה ע"ש אלמא דאף מקום הריאה שהעלתה צמחין נעשה רך וכ"כ התב"ש שם בפנים ס"ק מ"ז וס"ק ס' ע"ש א"כ לפ"ז יש לעיין בריאה שהעלתה צמחין וסרוכה לדופן במכה בדופן דכשירה והא כמו דסברא לומר דתתפרק מצד הדופן לפי דהיא רכה במקום דבוקה לדופן כמו כן יש להסתפק דילמא תתרפק סמוך להריאה מחמת רכותה דהא כיון דהריאה העלתה צמחין משווי' למקום הריאה ג"כ רכה ואפ"ה מכשירים כמש"כ הרשב"א בחולין שם דאף בהעלתה צמחין כשירה בדאיכא מכה בדופן ולא אמרינן דלמא תתפרק מצד הריאה לפי דהיא רכה וע"כ מוכח דהיכא דהסרכא בעצמותה היא רכה במקום הדבוקה לדופן מחמת מכה בדופן אז מכשירין. משום דתלינן דתתפרק במקום רכותה ואף דבמקום דבוקה להריאה הוא ג"כ רכה. מ"מ כיון דהוי ספק באיזה מקום תתפרק אז כשירה דדוקא היכא דסופה להתפרק בוודאי במקום הריאה דהיא רך ומקום הסרכא אינה רכה. ע"כ ביותר מצוי להתפרק במקום הריאה והוי סופו לנקוב בוודאי דכנקוב דמי משא"כ היכא דספק הוא באיזה מקום תתפרק כמו היכא דיש מכה בהריאה ובדופן ואף דהיא רכה בשני מקומות הללו ומ"מ כשירה א"כ ה"ה בסרכת עגלים הרכים דאי נימא דהיא רכה א"כ אין סופה להתפרק דדילמא תתפרק במקום אמצע הסרכא דהיא רכה ולא הוי בזה סופו להנקב דיהי' כנקוב [ובוודאי אין סברא לומר דהא כשיגדל העגל יהיה עתיד להתפרק אז דהסרכא יהי' אז קשה. דזה בוודאי אין סברא לומר דהא עכשיו דקה היא ומה בכך דתגדל ויהי' אז סופה להתפרק הא זה בודאי אינו סברא לומר כן ועוד דדילמא תתפרק קודם שתגדל לא שייך בזה לומר כל העומד לנקוב כנקוב דמי ויש להביא הרבה ראיות לזה וקצרתי]:
כו
א"כ יש לדון להך טעם דסרכא טריפה משום דסופו להתפרק דז"א שייך בעגלים הרכים ומחמת קלקלתו דהסרכא הוא רכה זהו תקנתם לשיטה הנ"ל ואף דנימא דז"א סברא לדון להקל ע"י סברא זו בסרכא בעגלים הרכים בלא בדיקת מיעוך כלל כמו דסתמו בש"ס ופוסקים מזה ומ"מ יש לדון דלא הוי רק ספק טריפה בעיקר סרכא בעגלים הרכים דבזה בוודאי לכ"ע אף דנימא דלטעם דסופו להתפרק הוי בוודאי טריפה ודלא כהפ"ת וכמש"כ להוכיח מהרשב"א כנ"ל עכ"ז בעגלים הרכים שפיר יש לדון לקולת הפרי תואר הנ"ל דלא הוי רק ספק טריפה דילמא תתפרק באמצע הסרכות מחמת רכותה א"כ שפיר יש לדון ס"ס כנ"ל דדילמא דינה כמו גסה. ואת"ל דדינה כדקה מ"מ ספק דילמא עיקר הטרפות אצלה בהסרכא אינו טריפה דדילמא רק קרום העליון לבד ניקבה ולהסוברים משום תתפרק הא נתבאר דבעגלים הרכים אי נימא דמחמת רכותה היא מתנתקת. א"כ לפ"ז ממנ"פ יש לדון הקולא דדלמא תתפרק באמצע הסרכא דכיון דאתה באת להחמיר מצד דהיא רכה ומתנתקת ע"י מיעוך א"כ לפ"ז שפיר איכא למידק דאף דנימא דהוי סרכא מעליא עכ"ז אינו רק ספק טריפה דדילמא תתפרק באמצע ובזה שפיר כתב הפרי תואר סברתו הנ"ל א"כ הוי ספק ספיקא מעליא להקל ועוד י"ל דהא דסתמו דאף בעגלים הרכים טריפה ע"י סירכא של"כ להרשב"א. זהו משום דמספקא לן שמא הסרכא שלהן אינה רכה. והא דאמרו דהיא רכה אינו רק לחומרא א"כ מועיל בזה להרשב"א מיעוך ממנ"פ כנ"ל ועפי"ז יש לדון כן בכל סרכא המתנתקת ע"י מיעוך דכיון דהיא רכה ומתנתקת ע"י מיעוך א"כ י"ל דשמא תתפרק באמצע כיון דחזינן דהיא רכה להנתק ע"י מיעוך והא דכתב הרשב"א גופא להחמיר בכל סרכא דאין למעך והובא בש"ך סי' ל"ט ס"ק ל"ג ובב"י שם ומשמע דדינו כמו כל סרכא דס"ל להרשב"א דהוי ודאי טריפה י"ל דשאני דהא כתב הרשב"א שם דאין ראיה ממיעוך לפי דגוף הריאה ג"כ יכולה להמחות ע"י המיעוך. א"כ ס"ל להרשב"א דהמיעוך אינו ראי' על רכות הסרכא משא"כ לדידן דדיינינן דהמיפוך הוי ראי' ולדידן דקיי"ל דמהני מיעוך בכל סרכות רק בעגלים מחמירינן משום דאמרינן דהסרכא היא רכה בטבעה. א"כ שפיר י"ל כיון דאף אם נימא דהוי סרכא מעליא ג"כ אין זה רק ספק טרפה א"כ יש להצטרף ספק זה ולדון ס"ס כנ"ל. ועיי' בנו"ב במ"ק סי' י"ב שכתב להקל גבי סרכא ממקום למקום דמקמיט דבעוברת ע"י מיעוך יש להקל משום דאין בכחה להקמיט ותפסק באמצע הסרכא עיי"ש, וקצרתי בכ"ז:
כז
ולכאורה יש להעיר במה שכתב המחבר ביו"ד סי' ל"ט סעיף ה' בנסתפק אם הסרכא כסדרן או לא דכשירה ומבואר ברשב"א סי' קע"ד דכשירה משום דתלינן בחזקת היתר ועיין בפר"ח דדן להחמיר בטעם הזה אכן לפי מש"כ הלבושי שרד דכל סרכא אינו רק ספק טריפה א"כ בנסתפקו אם היא כסדרן או לא יש להקל משום ספק ספיקא ספק דלמא היא כסדרן ואת"ל דהוי שלא כסדרן אכתי ספק דילמא אינה טריפה דהא בכל הסרכות יש להסתפק כנ"ל ובאמת י"ל כיון דמקור דין זה הוא מהרשב"א ע"כ הוצרך לכתוב טעם זה משום דהא נתבאר לעיל בשם הרשב"א דגבי גבינות וגבי ריאה הסמוכה לדופן דסרכא הוי וודאי טריפה ע"כ אין לצרף זה לס"ס אבל לפסק המחבר בסי' פ"א גבי גבינות דכל סרכא הוי ספק טריפה כנ"ל א"כ שפיר יש לדון בזה ס"ס ובזה להחמיר לכ"ע משום דלא הוי ס"ס מתהפך ושם א' דהא אי נימא דלא הוי רק סרכא כסדרן. א"כ לא הוי ריעותא כלל כמו שכתבו האחרונים בטעם הדבר דמעמידין זה בחזקת היתר ולא אמרינן דהא איתרע החזקה ועיי' בתב"ש סי' כ"ט ושארי אחרונים מזה א"כ דומה זה שפיר לספק על ספק לא על:
ואת"ל על דלמא לא דרס וכמש"כ החוו"ד בסי' ק"י משום דהיכא דמספקא לן אי הוחל מעשה הטורף כלל הוי שפיר ס"ס מעליא אף בס"ס משם א' ואינו מתהפך. וכמו כן יש לדון במש"כ המחבר בסי' ל"ט סעי' ט"ז באמר הבודק כסדרן הי' והשני מכחישו דכשירה משום דמעמידין בחזקת היתר וע"ש ולפמש"כ יש לדון בלא"ה דזה מותר משום ספק ספיקא אלא י"ל דכתב טעם זה דנפ"מ מזה אף במכחישין זא"ז אם הי' נקב או. לא א"כ ספק ספיקא לא שייך בזה רק משום טעם דחזקת היתר שייך זה אף בהכחישו זל"ז נידון הנקב ויש להאריך בכ"ז:
כח
נחזור לענינינו דשפיר יש לדון להיתירא בעגלים הרכים ובטלאים דאף דאין ממעכין הסרכות בהו דמ"מ בניתקו ע"י הכנסת היד וכיוצא יש להתירם:
ואף דנימא דלפירוש הראשון של הערוך אינו כן מ"מ הא לפירוש השני של הערוך שפיר יש לסמוך להיתירא כנ"ל ואף דיהיה פלוגתא בדין בין שני הפירושים הללו מ"מ הא יש לנו ספק ספיקא להיתירא ספק א' שמא דינו בזה כמו גסות דבניתקו בקל דמותרות ואין לנו לפ"ז שום מקום להחמיר כלל ואת"ל כהפירוש בהך דהשקו התמיד דזהו משום הפשטת העור עכ"ז הא אף סירכא גמורה אינו רק ספק טריפה ואף לשיטת הסוברים דמשום דסופו להתפרק אתו עלה דהא נתבאר דבעגלים הרכים אף דנטריף הסירכא בהו מ"מ אינו רק ספק טריפה משום ספק שמא תתפרק באמצע הסירכא מחמת רכותה כנ"ל בארוכה וכבר נתבאר דאף דלא הוי ס"ס מתהפך וכו' ומשם א' מ"מ הא כיון דלא תוכל להתחיל הספק השני כו' וכדברי הש"ך בכללי הס"ס כנ"ל וגם זה מקרי ספק בעיקר הריעותא וכמש"כ החוות דעת בהך דספק על וכו' משום דהקולא של נתפרקו ע"י הכנסת היד זהו קילא מן קולא דמיעוך כידוע וגם הא הוי ספק ראשון ספיקא דפלוגתא השני הפירושים הללו של הערוך כנ"ל. ובס"ס דדינא י"ל דאף משם א' ג"כ מהני והחילוק פשוט הוא לחלק בזה וידעתי לדברי הפר"ח והת"ש ביו"ד סימן למ"ד והפרמ"ג שם בסימן למ"ד במשבצות ס"ק א' ובפרמ"ג בסי' ק"י בכללי ס"ס במחודשים סוף ס"ק ד' על הא דהחליד תחת המטלית. ויש לחלק והדברים ארוכים ועת לקצר ודעתי מסכמת להקל בנ"ד מכל הטעמים שנתבאר בעז"ה: