אור ברסלב
עין יצחק חלק א אורח חיים › סימן כו

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אורח חיים · סימן כו

סימן כה

ב"ה יום א' י"א תמוז תר"כ. מה שהשבתי לרב גאון א' שהעיר בספר באר יצחק וביחוד בענין המרדכי דבדבר המעורב מתחלתו לא שייך ביטול ובענין ממונא לא בטל וזהו.

ענף א

א

מה שהקשה כת"ר על מש"כ בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' כ"ד בד"ה ובזה ניחא ג"כ מה שפסק הרמב"ם פ"ד ה' איסורי מזבח שני שותפים שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה לקח ט' וכלב מוציא א' מהם והשאר מותרין. ותמהו הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה. והמק"ח ה"פ סי' תמ"ח ס"ק ג' תירץ דמה"ת בטל ברוב רק ב"ח חשיבי ולא בטלי מדרבנן ובדרבנן יש ברירה עכ"ל. אך לפמש"כ המרדכי גבי יבמה שרקקה דם דדבר המעורב מתחילת ברייתו לא שייך בזה ביטול א"כ כה"ג לא שייך ביטול משום דלא הי' ניכר המבטל מעולם בפ"ע. ואפשר דהרמב"ם לא ס"ל לזה עכ"ל ספרי. וכתב כת"ר דאינו מבין את דברי דהא התם הי' המבטל היינו ההיתר ניכר דמתחילה הי' עשרה טלאים כולי היתר ואח"ז נעשה א' מהם איסור בתערובות ובזה ס"ל להמרדכי המובא ביו"ד סי' ק"ב דאף בדשיל"מ בטל היכא דהאיסור נולד בתערובות עכ"ל.

ב

תשובה בעז"ה. והנני לבאר כי דברי ספרי הם נכונים וכמו שראיתי להמקנה בקידושין (ד' ס"ד) שכתב גבי קידש א' מבנותיו דאמאי אסור בכל הבנות [מה"ת] והא י"ל כל דפריש מרובא פריש והעלה להוכיח דבכה"ג לא שייך ביטול ברוב וכמש"כ המרדכי גבי יבמה שרקקה דם כו'. הרי דס"ל להמרדכי דבדבר שנאסר א' מהם בתערובות לאחר שנתערב כיון דלא הי' ההיתר ניכר בפני עצמו והי' ראוי לכ"א מהם לאיסור כמו בחבירו לא אזלינן בזה בתר רוב. ובזה ניחא מה שהקשו המפרשים ביו"ד סי' ק"ב סעי' ד' וש"ך ס"ק י"ב גבי גיגית מלאה ענבים כו' דאם אין האיסור ניכר מתחלה בטל אף בדשיל"מ [וכ"כ המחבר בשו"ע או"ח סי' ש"ך /ש"כ/ סעי' ב' ובמג"א ס"ק ה']. והקשו מהך דסוף מעילה דתנן או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש דמעל ולא אזלינן בתר רוב דהא התם לא היה האיסור ניכר ובזה בטל אף בדשיל"מ. [ועיין בתוס' ובתוס' יום טוב שם]. ולפי מש"כ אתי שפיר דלא שייך למיזל התם בתר רוב כיון שהיתר לא היו ניכר מקודם התערובות דכ"א ראוי להיות הקדש כו' עכ"ל המקנה. הרי דגם המקנה כתב ג"כ כמו שכתבתי דאף דהתם מקודם דקידש אחת היו כולם בחזקת היתר וכן בפרוטה בכיס זה הקדש דקודם דהקדיש הפרוטה היו כולם מותרים. ואפ"ה כתב המקנה לדמות זה להך דכתב המרדכי דכיון דלא הי' ניכר המבטל בפ"ע אין לו כח לבטל. ובאמת הכרו"פ בסי' ק"ב הקשה מן התוס' דסוף מעילה ולא נחת לזה. אבל המקנה לא כתב כן. ועיין בדורש לציון דרוש י"ג שכתב ג"כ כדברי המקנה הנ"ל. ובהג"ה שם ביאר כן בכוונת אביו הגאון הנו"ב כעין מה שכתבתי בעז"ה.

ג

ויש להסביר זה די"ל במה שהביא הפרמ"ג ביו"ד סי' ס"ט במשבצות זהב ס"ק ל"ה בשם האו"ה דחתיכה שלא נמלחה שנתערב בין חתיכות מלוחות ונתבשלו דכיון דדם דלא פירש מותר מקרי נולד האיסור בתוך התערובות ובטל אף בחהר"ל וזהו הטעם השני שכתב שם זולת הטעם שכתבו שם דאין איסורו מחמת עצמו ע"ש. וכן כתב החוות יאיר בסי' קל"ג גבי הך דיו"ד סי' ט"ז סעי' י"ב בבהמה שיש לה בת שנתערבה בבהמות אחרות דלא שייך לדון התם בע"ח חשיבי משום דנולד האיסור בתוך תערובות. והנה התם הי' המבטל ניכר מקודם התערובות משום דיש לההיתר בשם מבטל אף קודם דנאסר האיסור עכשיו משום דההיתר הוא חלוק ומובדל אז מן האיסור דעכשיו. דהא ההיתר כמו חתיכות מולחות והבהמות שאין להם בת אינם יכולים כלל להיות נאסר באותו האיסור כלל. ואילו החתיכה דלא נמלחה עלול להיות עליו שם איסור אם יבשלו. וכן הבהמה שיש לה בת יכולה להיות נאסרת אם ישחוט בתה. ע"כ הי' המבטל דהאידנא אז בעת התערובות בשם מבטל דהא אינו יכול לחול עליו כלל שם האיסור. והבטל עכשיו הי' אז בשם איסור כיון דיכול להיות אסור כנ"ל. וזה דומה להך דגיגית דיו"ד סי' ק"ב הנ"ל ואו"ח סי' ש"ך הנ"ל. דהתם הי' היין דע"ש בשם היתר ניכר ומובדל וע"כ מבטל להיין היוצא בשבת כיון דלא הי' ניכר האיסור כלל מעולם והמבטל הי' ניכר. וה"ה בהך דהאו"ה והחוות יאיר דשם מקרי ג"כ המבטל בשם ניכר בעת התערובות כנ"ל. משא"כ בקידש א' מבנותיו הא קודם הקידושין של א' לא הי' שום הבדל והפרש בין המבטל להבטל בעצם האיסור הלז דהא יכולים כולם להיות נאסרים באותו האיסור. וכן בפרוטה בכיס הקדש יכולים כולם להיות הקדש וכולם עלולים לאיסור זה. וה"ה גבי הך דמחיר כלב שכתבתי בספרי דהי' כ"א ראוי להיות מחיר כלב בכה"ג אינו מבטל משום דבעת דנולד האיסור לא הי' ניכר המבטל בפ"ע וקודם התערובות לא הי' אז על המבטל דעכשיו בשם היתר לגבי הבטל דהא אין שום חילוק ביניהם כלל דהא כולם יכולים לקבל האיסור בשוה זה כזה לכן מקרי זה בשם לא הי' היתר ניכר. ובכה"ג אין כח להמבטל לבטל להאיסור. וכן כתב המקנה להדיא במה שכתב דקודם התערובות כל א' ראוי להיות הקדש כו'. וזהו להדיא כמו שכתבתי.

ד

ומוכרח לומר כן דאל"כ תקשה בהא דתמורה (דף ט"ו ע"ב) דמוכיח הש"ס דאין חטאת ציבור מתה משעירי הרגלים ור"ח דא' רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה דילמא מתו מרייהו דהנך זוזי ש"מ אין חטאת ציבור מתים. ופי' רש"י ד"ה ה"ט כו' דאע"ג דאיכא למימר דלמא מתו מרייהו דהנך זוזי קצת מאותן שהביאו השקלים עכ"ל. וסוגיא זו אי' בהוריות (דף ו') בקצת שינוי ובמק"א ביארתי בטוב טעם כוונת הסוגיא דהוריות ואכ"מ. וקשה הא מיבעי להיות בטל ברוב. ואף דמטבע חשוב ולא בטל אין זה כי אם מדרבנן ושם רוצה ר"פ להוכיח מן התורה דאין חטאת ציבור מתה. ואף לפמש"כ המל"מ סוף ה' מעילה בשם התוס' דמטבע לא בטל מה"ת עכ"ז תקשה לפי דעת הסוברים בכל הנך דאינם בטלים דבנולד האיסור בתערובות בטלים והתם נולד האיסור בתערובות. אך י"ל בזה דוקא בדשיל"מ וחהר"ל דהא דלא בטל אין זה רק מדרבנן בזה חלקו שפיר בין נולד האיסור בתערובות. משא"כ במה דלא בטל מה"ת בזה אין לחלק ואף בנולד האיסור בתערובות אינו בטל.

ה

אמנם באמת שיטת רוב פוסקים דמטבע חשוב ולא בטיל אין זה כי אם מדרבנן א"כ תקשה בהך דתמורה הנ"ל ובפרט לשיטת האו"ה שהובא בפרמ"ג הנ"ל דאף בדבר חשוב בנולד בתערובות בטל אף מדרבנן תקשה ביותר הך דתמורה. וכן תקשה לפ"ז בהא דיומא (ד' נ"ה) בטעמא דר"י דלא הי' שופרות לקיני חובה משום חטאת שמתו בעלי'. וכתב המל"מ בסוף ה' מעילה דלא בטל התם משום מטבע חשוב ולא בטל. וקשה הא התם נולד האיסור בתערובות והא ס"ל להאו"ה והחו"י דבכה"ג אף דבר חשוב בטל כנ"ל. ומכ"ז מוכרח כמש"כ דבנולד האיסור בתערובות ולא הי' המבטל ניכר מעולם בפ"ע דלא בטל מה"ת. והתם במטבע אף קודם התערובות לא הי' על המבטל בשם היתר חלוק ומובדל גבי הבטל דעל כולם יכול לחול האיסור דחטאת שמתו בעליהם. וכה"ג אין כח להמבטל לבטל להבטל. ולכן אם נימא כשיטת האו"ה והחו"י הנ"ל גם מהך דיומא הנ"ל מוכח כשיטת המרדכי בכה"ג שכתבתי במחיר כלב. וכ"ז מדוקדק היטב בלשון ספרי שכתבתי בזה"ל דלא הי' ניכר המבטל מעולם בפ"ע היינו שלא הי' שום חילוק והבדל כלל מעולם ביניהם בעת שהי' כל אחד ניכר בפ"ע ולא הי' אז עלי' שם מבטל. ואחר שנולד האיסור בוודאי אין ניכר ההיתר בפ"ע כל זה ברור בעז"ה. ועיין בנו"ב במ"ת ח' יו"ד סי' נ"ד שהביא לדבריו בצל"ח פסחים (ד' ל"ד) ולדברי המל"מ פ"א ה' מטמו"מ ה' י"ד ועיין בת"ש ליו"ד סי' י"ד מזה ועיין ביומא (ד' נ"ה ע"ב) דאמרו גזירה משום חטאת שמתו בעלי' כו' ופי' רש"י שמא מת א' וה"ל מעות חטאת שמתו בעלי' והולכות לים המלח כו' משנתן מעות לשופר ועדיין לא קרבו כו'. אכן לפי מש"כ לעיל לתרץ להא דתמורה א"ש כ"ז. והבאתי לדברי רש"י הזאת לפי דחכם א' רצה לדחות בקל למה שכתבתי אבל נעלם ממנו דברי רש"י זו וקצרתי.

ענף ב

ו

ולרווחא דמילתא נלענ"ד להסביר כ"ז ביתר ביאור בעז"ה. והוא לפי המבואר בתשובת הר"ן סי' ס"ד דהוכיח דהיתר בהיתר ג"כ בטל מהא דצמר גמלים ורחלים שטרפן זה בזה דמותר לערבו בפשתן. והפר"ח באו"ח סי' תמ"ז דחה ראיית הר"נ דשא"ה בצמר רחלים דיש עלי' שייכות איסור דכאשר יערבו בפשתן יהי' אסור ללובשו. משא"כ בחמץ קודם זמנו אין עליו שייכות איסור כלל. והר"נ סובר דגם חמץ קודם זמנו ג"כ יש עליו שם שייכות איסור כשיגיע הפסח דזמן ממילא קאתי. והא דע"ז (ד' ע"ג) ויו"ד סי' קל"ד דמים שנפלו לבור יין חוזר וניעור. דשא"ה דהוי היתר בהיתר ממש ולא שייך על המים לעולם שום איסור כלל אף לאיזה זמן. ועיין בתשובת רע"א זצ"ל סי' ל"ח והדברים ארוכים. עכ"פ חזינן שיטת הפר"ח דהיתר בהיתר לא שייך ביטול כלל רק היכא דיש עליו שייכות איסור כמו בצמר רחלים אחר שיערבו בפשתן יהי' אסור לו ללובשו לכן גם עכשיו שלא עירבו בפשתן ג"כ יש עליו שייכות איסור לדון בי' דיהי' בטל בצמר גמלים כמו כל איסור בהיתר דבטל ברוב. א"כ כמו כן יש לדון בנ"ד ולחלק דדוקא בבהמה שיש לה בת שנתערבה בבהמות או בחתי*כה שלא נמלחה בנתערב עם חתי' דנמלחו דהמה בטלים בעת התערובות בעודן היתר דהא החתי' שלא נמלח יש עלי' שייכות איסור אחר דיבשלו ויהיה דם דפירש ממקומו. וכן בבהמה דיש לה בת יש עלי' שייכות איסור אחר דישחט בתה לכן גם עכשיו בעת התחלת תערובתן יש עליהם שייכות איסור להיות בטל ברוב היתר דבהיתר לא משכחת שום אופן דיהי' אסור באיסור זו ובטל אז בתחלת תערובת. דהא בעת התערובות הי' אז המבטל ניכר בפ"ע לכן גם המרדכי מודה בזה דבטל ברוב. ואף דיש עליו חשיבות מצד בע"ח או חהר"ל עכ"ז בכה"ג שלא הי' אסור מעולם בפ"ע לא תקנו חז"ל לזה. משא"כ באומר א' מבנותיך מקודשת לי או בפרוטה בכיס זה הקדש וכן בהא דתמורה ויומא הנ"ל דקודם חלות האיסור הי' על כולם שם היתר בשוה ולא שייך לדון התם על א' בשם איסור יותר מהרוב דהא כולם הם בספק על אחר זמן דשמא יחול עליהם איסור כמש"כ המקנה בקצרה דכ"א ראוי להיות הקדש כנ"ל. א"כ בעת התערובות לא הי' יכול אז למיבטל כיון דשם היתר על כולם בשוה והיתר בהיתר לא בטל. ודוקא בחמץ בפסח ס"ל להר"נ די"ל דחמץ יש עליו כשיגיע פסח ושייך שפיר לדון דמיבטל ברוב כשיגיע הפסח. משא"כ בכל הנך לא שייך כלל לדון דבטל ברוב כיון דאז כולם שוין בעצם ובהיתר דכמו דיכול אותו הענין להיות נאסר כמו כן יכול להיות נאסר הרוב. א"כ בעת תערובתן לא שייך אז לדון ביטול ברוב ואחר שנאסר בתוך תערובות לא הי' ניכר אז המבטל בפ"ע בכה"ג אינו בטל לשיטת המרדכי. וכ"ז מוכרח מהא דיומא ותמורה הנ"ל.

ז

ולכאורה רציתי לומר בהא דתמורה ויומא הנ"ל דלכן אינו בטל ברוב הנך זוזי דמתו בעלי' ע"פ מש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ל"א ענף ב' דממונא לא בטיל א"כ כ"כ בחטאת שמתו בעלי' דעיקר האיסור הוי משום ממון שלהם ולא בטיל. אמנם ז"א דכיון דחטאת שמתו בעלי' למיתה אזיל א"כ אין עליהם דין ממון כלל דהא כיון דמתו מרייהו דהנך זוזי והמעות הולכות לאיבוד אין זכות כלל ליורשים שלהם בהנך זוזי ואין שייך לדון כלל בזה להא דממונא לא בטל. ועיין בביצה (דף ל"ח) דחלקו בין יש לו תובעין לאין לו תובעין. לכן העיקר כמש"כ מתחילה. אך עפ"ז נכון ביותר מש"כ לדון דלא בטיל הנך זוזי ע"פ דברי המרדכי הנ"ל. לפי דבעת דנתערבו המעות אף דהי' אז המבטל ניכר עכ"ז הא אם אינו בטל דהא הי' אז שם בעלים על המעות וממונא לא בטיל אז. א"כ אף אחר דנפקע שם בעלים מהם דנפסד כל זכותם כיון דלמיתה אזיל. עכ"ז הא אח"ז לא ניכר המבטל בפ"ע כיון דכולם בתערובות האיסור א"כ דומה שפיר ליבמה שרקקה דם דלא בטל.

ח

אך זה לא יתכן בהא דבכורות (דף כ"ז) שמקשה הגמ' משותפים שחלקו זה נטל עשרה טלאים וזה נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין. ואי נימא יש ברירה ניברור חדא כו' אבל אם אין ברירה ניחא. ותקשה הא גם אם אין ברירה תקשה אמאי אסורין כיון דמיבטל ברוב ובע"ח חשיבי לא שייך בזה לפמש"כ האו"ה דאם נאסר אחר התערובות לא שייך בזה בע"ח חשוב ולא בטל והוא קושיא חמורה לכאורה. ובזה לא שייך לומר מש"כ לעיל בהא דתמורה ויומא דכיון דהי' בזה שם בעלים אחרים בעת התערובות וממונא לא בטיל דהא לא שייך לתרץ כן בהא דבכורות הנ"ל. לכן העיקר כמש"כ לעיל דשאני היכא דבעת התערובות הי' היתר בהיתר כולן בשוה ואז לא הי' בטל. לכן גם אחר שנאסר לא בטל משום דהא אחר שנולד האיסור בתערובות לא הי' ניכר המבטל אז ומה דהי' ניכר בעת התערובות הא לא הי' אז דין ביטול כלל לדון בזה ובכה"ג אינו בטל ברוב. לכן אי נימא דבנולד האיסור אחר תערובות לא שייך לדון בזה בע"ח חשוב ולא בטל כמש"כ האו"ה מוכח לומר כסברת המרדכי דאל"כ תקשה הא דתמורה ויומא ובכורות הנ"ל. ולכן שפיר כתבתי בספרי דלדברי המרדכי הנ"ל לא שייך בהא דבכורות דין ביטול משום דלא הי' ניכר המבטל מעולם בפ"ע. היינו דקודם שנולד האיסור לא הי' שייך אז לקרות להרוב בשם מבטל כיון דלא הי' אז איסור כלל בעולם. ואחר שנולד האיסור לא הי' ניכר אז האיסור. וכן הוא סברת המקנה להוכיח כעין זה מהא דא' מבנותיך מקודשת לי כנ"ל. וסברת המקנה ע"פ דברי המרדכי הנ"ל שייך לדון כן בהא דבכורות הנ"ל דהא התם בעשרה טלאים הי' יכול לחול על כולם איסור מחיר כלב וכן בכה"ג אינו בטל ברוב.

ט

ובעיקר מה דהוכיחו האחרונים מהא סי' ק"ב ביו"ד דבטל דשיל"מ בנולד האיסור אחר התערובות דה"ה בהא דיו"ד סי' ט"ז באותו ואת בנו דלולי דבריהם יש לומר דהמרדכי דמיקל בהא דגיגת כמבואר במרדכי ספ"ק דשבת והביא שם ראי' מהא דביצה (דף ד') דעצים שנשרו מהדקל מרבה עליהם כו' משום דמקלא קלי איסורא וליכא איסורא בעיני' וה"ה בהא דגיגת כיון דלא הי' מעולם ניכרין ע"ש והרי שם בביצה מסקינן מתחילה שם דאין זה כי אם בדרבנן ולא בדאורייתא ואפשר דהא דמיקל הפרמ"ג בשם או"ה בחתיכה שלא נמלחה אין זה ג"כ רק איסורא דרבנן משום דהא קיי"ל דדם שבישלו מדרבנן אבל בהא שכתבו כן גבי איסור אותו ואת בנו דהוי איסור תורה צ"ע מנלן זה וכן גבי דם דבישלו ג"כ צ"ע לפי המבואר בחולין (דף קי"א ע"א) בתוס' ד"ה דם דאורייתא דאע"ג דדם דבישלו מדרבנן מ"מ תחילתו עד שלא נפלט הוי דאורייתא ובביצה שם בתוס' ד"ה ותנן אין מבטלין כו' כתבו דהא דאמרו בש"ס התם דבדרבנן מבטלין היינו בדבר דעיקרו מדרבנן ולא בתרומה דרבנן כיון דעיקרו מה"ת א"כ כש"כ בדם דבישלו דהוי מעיקרא איסור דאורייתא וודאי דחמור ביותר מתרומת פירות דרק עיקרו מה"ת א"כ כה"ג צ"ע דמנלן להו זה דהא הש"ס מיירי רק בעיקרו דרבנן וגם לבסוף דמסיק דשא"ה דמקלא קלי איסורא לא מצינו דמיקל אף בדאורייתא ועיין באו"ח סי' תק"ז בט"ז ומג"א ויש להאריך וקצרתי:

ענף ג

י

וכעת ראיתי להוכיח כדברי המרדכי דהיכא דהאיסור נולד בתערובות ולא הי' ההיתר ניכר בפ"ע לא שייך דין ביטול ברוב והוא דבנדרים (דף מ"ח) במשנה אם אמר הריני עליך ואת עלי שניהם אסורים בדבר של אותה העיר היינו רחבה ומרחץ ובהכ"ל ותיבה וספרים כו', וקשה אמאי לא מיבטל חלק של היחיד ברוב היתר דהא הרוב הוא של היתר דשייך לכל העיר רק חלק היחיד הנאסר הוא המיעוט א"כ מבעי להיות בטל ברוב ולא שייך לומר בזה דבר שיש לו מתירין דאינו בטל וקונמות ה"ל דשיל"מ דז"א לפי מש"כ בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' כ"ד דבהא דשותפין שנדרו הנאה זה מזה לא שייך לדון דה"ל דשיל"מ דהא דשיל"מ בעינן שיהא ההיתר בידו וכיון דאחר הדירו א"כ אין ביד המודר להתיר נדרו עכ"ל ספרי וכן ראיתי בתשובת ר"ע איגר זצ"ל סי' ס"ה שכתב בשם המהרי"ט באחד שהדיר חבירו מנכסיו ונתערב דבטל ברוב כיון דאין ביד המודר למשאל עליו ורק להנודר עצמו הוי דשיל"מ עכ"ל א"כ במשנה שם אי' דאמר הריני עליך ואת עלי דאין ביד המודר למשאל על נדר חבירו לא הוי גבי' דשיל"מ א"כ תקשה אמאי נאסר בדבר של אותו העיר הא חלק הנאסר עליו ע"י חבירו מבעי להיות בטל ברוב היתר. וגם בקרקע מצינו דין ביטול ברוב כ"ז דלא ניכר וכמש"כ החוות דעת בסי' ק"י ס"ק ו' בשם הר"ש מקינון גבי נחל איתן ואף לפי מש"כ החוו"ד שם דבקרקע לא שייך ביטול משום דמחובר חשוב ולא בטל כמש"כ רש"י בגיטין (דף נ"ד ע"ב) גבי נטיעה של ערלה דלא בטל משום דמחובר חשוב ואינו בטל ע"ש בחוו"ד וכן הוא בתרומות פ"ט משנה ה' כפי שכתב הרע"ב שם מ"מ תקשה עדיין דהא התם בנדרים הא מיירי בתיבה וספרים של בני העיר דנאסר בהם והא הוו מטלטלין ובפרט להסוברין דבנולד האיסור אחר תערובות לא שייך בזה לדון דהוי דבר חשוב ולא בטל ותקשה כנ"ל ובאיסור שנתערב ברוב הא נהפך האיסור להיתר כמבואר בסי' ק"ט ובאו"ח ריש סי' תמ"ב דחמץ שנתערב ברוב אין עובר על בל יראה והא דבכורות (דף כ"ג) בנבלה שנתערבה בשחוטה דמטמא במשא אין זה רק מדרבנן גבי טומאה לשיטת התוס' שם ועיין בפרי מגדים לאו"ח שם:

הגה"ה

ועפ"ז כתבתי בהך דח"מ סי' קע"א סעי' יו"ד אם אין בו דין חלוקה ואמר א' טול אתה שיעור ואני פחות דאין שומעין לו ויש חולקין וס"ל דיכול לומר כן וזהו פלוגתת רבנן ורשב"ג בב"ב (דף י"ג). ונלע"ד לכאורה להוכיח מנדרים (דף מ"ו) כהסוברים דאין שומעין לו בזה והוא דאמרו שם מחלוקת באין בה דין חלוקה אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור ופי' הר"נ שם דלכן באין בה דין חלוקה ס"ל לראב"י זה נכנס בתוך שלו משום דכיון שאי אפשר לאחד מהשותפין לעכב את חבירו מלהשתמש בו לעולם ולא לכופו לחלוק מתחילה ע"מ כן קנאוהו שיהא גופה קנוי' לגמרי כו' עכ"ל. וקשה הא בידו לומר טול אתה שיעור ואני פחות דהדין דשומעין לו לפי הך שיטה. א"כ הוי בידו להפקיעו מן שלשה אמות ואמאי אמרו דזה נכנס בתוך שלו דהא כשהולך בחצר יש להסתפק ולומר דשמא הולך בשלשה אמות של חבירו והא חבירו בידו להפקיע זכותו מן השלשה אמות ע"י מה דיאמר טול אתה שיעור ואני פחות לשיטת הסוברים כן ולא שייך לומר בזה דאזלינן בתר רובא ומן הרוב דהוי ארבעה אמות אינו יכול להפקיע זכותו כלל (והא שיטת כמה פוסקים דלא בעינן כפל ברוב המבטל). דהא קרקע לא בטל וכמש"כ רש"י בגיטין (דף נ"ד ע"ב) בד"ה ה"ז לא ילקט דמחובר לקרקע חשוב ולא בטיל. ואין לומר דדוקא ביש בה דין חלוקה דכיון דחצר לחלוקה עומדת לכן אמרינן שאין לומר דמתחילה קנאוהו כולה כל א' לתשמישו וכמש"כ הר"נ שם משא"כ בטול אתה שיעור ואני פחות דכיון דמתנה לא שכיחא לכן לא אמרינן בזה סברא הנ"ל אף דבידו לומר כן דזה אינו דהא מבואר בכתובות (דף נ"ט ע"א) בתוס' ד"ה הכא אין בידה כו' והקשו דהא בידה לומר איני ניזונית כו' יעו"ש ומתחילה כתבו התוס' שם בד"ה שמא יגרשנה כו' דזה לא שכיח לומר כן. אלמא דאף במה שאינו שכיח ג"כ אמרינן הואיל בידה לומר כן דהא עכ"פ בידה לעשות כן ולהפקיע זכותו א"כ ממילא חל נדרה והקדישה דלכן כשיגרשנה תהא אסורה לחזור כמבואר שם א"כ ה"ה בנ"ד תקשה דהא בידו לומר עכ"פ טול אתה שיעור ואני פחות א"כ מחמת זה מבעי לחול נדרו וקשה דאמאי פסקינן דהלכה כראב"י דזה נכנס בתוך שלו כדאי' התם דאף דנימא דראב"י ס"ל כרשב"ג דב"ב (דף י"ג) דאין שומעין לו אבל איך פסקו בגמ' שם דהלכה כראב"י אי נימא דהלכה כרבנן דב"ב שם דס"ל דשומעין לו אע"כ מוכח לדינא דקיי"ל דאין שומעין לו וכן מוכח מלשון הר"נ שם שכתב מתחילה שם דלכן מותר לפי שאי אפשר לאחד מן השותפין לעכב את חבירו מלהשתמש בו. אלמא דלפי שאין לו שום עצה לסלק לחבירו לכן מותר להיות נכנס בתוך החצר א"כ מוכח מזה דאין יכול לומר טול אתה שיעור ואני פחות ובאמת י"ל דהרא"ש דפסק בב"ב שם דשומעין לו בטול אתה שיעור ואני פחות י"ל דאזיל לשיטתי' בפי' הרא"ש לנדרים (דף מ"ו) הנ"ל דכתב שם דלכן מחלוקת באין בה דין חלוקה משום דכיון דאי אפשר לחלוק סמכינן אברירה אבל ביש בה דין חלוקה דכיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה ולא כתב טעם של הר"נ הנ"ל. אך לפי שיטת הר"נ הנ"ל דמחלק דמחמת שאין יכול להפקיע חלק חבירו אז הוי קנין הגוף בכולה וכן מוכח מן הרא"ש בפסקיו לנדרים א"כ תקשה על הך שיטה דס"ל דיכול לומר טול אתה שיעור ואני פחות:

אך י"ל בזה דאף אם יאמר טול אתה שיעור ד' אמות ואני שלשה אמות דאז יש כאן רוב היתר דהא כבר כתבו האחרונים דלא בעינן כפל מן ההיתר וחד בתרי כשבטל אז יכול לאכול כולן משום דנהפך איסור להיתר כמבואר בסי' ק"ט ביו"ד. א"כ כיון דאין יכול להפקיע ממנו הארבעה אמות לכן הוי קנין הגוף בהארבעה אמות. ולכן אף דלדידן דקיי"ל בדאורי' אין ברירה עכ"ז כיון דאין יכול להפקיע את חלק שלו לכן פסקו דזה נכנס בתוך שלו וכמש"כ הר"נ והרא"ש שם אבל אף דיכול להפקיע ממנו את השלשה אמות עכ"ז מותר לילך בחצר משום דבכל פסיעה שהולך אמרינן דהולך בתוך היתר משום דבטל האיסור ברוב היתר ולא שייך לומר דהוי קבוע דהא היכא דאינו ניכר אין דינו כקבוע כידוע ואף שכתבתי לעיל בשם רש"י גיטין דקרקע אינו בטל וכן מבואר בתרומות פ"ט משנה ה' בתויו"ט שם שכתב בשם התוספתא דקרקע אינו בטל יעו"ש עכ"ז זה אינו רק מדרבנן דהא בכל דבר חשוב דאינו בטל לא הוי רק מדרבנן ולכן בקרקע דאינו בטל משום דהוי חשוב כמש"כ רש"י ג"כ זה לא הוי רק מדרבנן ומה"ת מיבטל ברוב (ואף דמן החוו"ד בסי' ק"י ס"ק ו' לא נראה כן מ"מ העיקר כמש"כ דאינו רק מדרבנן). וכמו שמצינו בר"ש מקינון שכתב בספר הכריתות להוכיח דהיכא דאינו ניכר האיסור לא מקרי קבוע ובטל ברוב דאל"כ יאסר לכל העולם לזרוע משום ספק נחל איתן והביאו האחרונים זה ביו"ד סי' ק"י (ואף שכתבנו בשם הרבה ראשונים דקרקע הוי דבר חשוב עכ"ז בע"כ זה לא הוי רק מדרבנן וכמו כל דבר חשוב:

ולכן בכה"ג דיאסר לכל העולם לזרוע לא גזרו חז"ל ולא העמידו דבריהם בזה ושפיר כתב הר"ש מקינון). וכיון דבכה"ג אף דיאמר טול אתה שיעור ואני פחות עכ"ז ישאר להב' רוב היתר ואין בו רק איסור מדרבנן משום איסור השלשה אמות של חבירו דזה לא הוי רק איסור מדרבנן והא בדרבנן קיי"ל דיש ברירה ולכן מותר ליכנס לחצר ועיקר קושיות הר"נ הוי משום דהא קיי"ל בדאורי' אין ברירה כמש"כ הר"נ שם במשנה ר"פ השותפין ולכן תי' שפיר דכיון דאינו יכול להפקיע ממנו זכותו הוי קנוי לו כל החצר וכיון דאינו יכול להפקיע באין בו דין חלוקה את הארבעה אמות דאז לא הוי חד בחד רק רוב היתר לכן בכה"ג סמכינן אברירה משום דבדרבנן יש ברירה וזה וודאי אין לומר דהא דנדרים מיירי באין בה רק ארבעה אמות משום דהא סיים אבל יש בה דין חלוקה דברי הכל אסור ויש בה דין חלוקה היינו שמנה על שמנה א"כ מסתמא הא דאמר אין בה דין חלוקה מיירי גם בגוונא דיש בה שבעה אמות ג"כ ובכל גווני מיירי ובע"כ מוכח כמש"כ והארכתי בזה וקצרתי כעת. (ע"כ הגה"ה):

יא

נחזור לענינינו דתקשה בהך דנדרים (דף מ"ח) דאמאי אסורים בדברים של אותו העיר דאמאי לא בטל ברוב ולא שייך למידן בזה ממונא לא בטל דביצה (דף ל"ח) כמש"כ לעיל דהא אם נתערב איסור של חבירו ברוב היתר של אחר אטו אינו בטל ברוב ובאמת הא אף בזה בטל ברוב רק היכא דהאיסור הוא מחמת הממון של אחר בזה שפיר י"ל דממונא לא בטיל כמש"כ בספרי גבי הקדש לא בטל דזהו משום דכיון דהאיסור הוא מחמת ממון הקדש השייך לגבוה:

ושייך שפיר בזה ממונא לא בטל כמו בהא דסוף ביצה. א"כ תקשה אמאי אינו בטל חלק הנאסר מחמת קונם שלו ולא מחמת ממונו דכה"ג הא בטל ברוב ואין לומר דהא אי' בנדרים (דף נ"ח) דהקדש ה"ל דשיל"מ משום דיש לו תקנה בפדייה. דז"א דהא קונם פרטי אין לו פדיון כמבואר בנדרים (דף ל"ה) ושבועות (דף כ"ב). ועוד דהא אחר אין יכול לפדות בשוה פרוטה כמבואר במנחות (ד' ע"א) תוס' ד"ה ומתירין גמזיות של הקדש. ועיין בפמ"ג סי' ק"ט שכתב דאף איסור של חבירו דנתערב ג"כ בטל גוף האיסור כנ"ל] ואין לומר דהא מחובר חשוב ולא בטל כמבואר ברש"י גיטין (דף נ"ד ע"ב) גבי נטיעה של ערלה דלא בטיל משום דמחובר חשוב ולא בטיל דז"א דהא התם בנדרים מיירי בתיבה וספרים דהוי מטלטלין ובפרט להסוברים דבנולד האיסור אחר תערובות לא שייך לדון בזה דבר חשוב ולא בטל:

ותקשה כנ"ל:

ענף ד

יב

ולשיטת הרמב"ם יש מקום לתרץ זה בהקדם קושיות ר' עקיבא איגר זצ"ל בסוף סי' ס"ה על מש"כ הש"ך ביו"ד סי' רי"ו דבאומר קונם פירותי על פ' נאסר בגידוליהן והקשה הא מה דנדולין אינם בטלין ברוב זהו משום דהוי דשיל"מ א"כ באומר קונם פירותי על פ' דאין ביד פ' להתיר א"כ מבעי להיות בטל ברוב עכ"ל ועיין בלחם משנה ס"פ ה' דנדרים. ולדעתי יש לדון בזה לפי שיטת הרמב"ם והמחבר ביו"ד סי' ר"כ בסופו דבמקונמות אף המדיר עובר על בל יחל ולוקה ע"ז וכמש"כ הבאר הגולה שם והטעם דהוא המדיר והוא המיחל דברו [ועיין בט"ז שם] א"כ יש על המדיר לחבירו איסור עצם דבל יחל זולת לפני עור כשהמודר נהנה משום דהמדיר מוזהר לראות שלא יתבטל נדרו וגם י"ל לשיטתו דגם העשה דכל היוצא מפיו מוטל על המדיר שיעשה כן ולפ"ז י"ל דלכן נאסר המודר גם בגדולין משום דהא המדיר מוזהר באיסור עצמו שלא לתת להמודר את החפץ הנאסר וגבי המדיר הוי זה בשם דשיל"מ דהא בידו להתיר נדרו ע"כ ממילא אסור המודר להנות מהגדולין משום לפני עור דאף דלגבי המודר לא הוי דשיל"מ משום דאינו בידו להתיר הנדר. מ"מ הא לגבי המדיר הוי בשם דשיל"מ וממילא אסור המודר להנות משום לפני עור דמכשיל את המדיר דמוטל עליו איסור עצם שלא להנות להמודר. וביד המדיר דבידו להתיר נדרו הוי זה בשם דשיל"מ ואינו בטל והתוס' בעו"ג (דף כ"ב) ד"ה תיפוק ליה משום לפ"ע כתבו דגם בדרבנן שייך לפ"ע וכדקיי"ל ביו"ד סי' קס"א דבאבק ריבית עובר הלוה משום לפ"ע וכבר כתבתי במק"א להוכיח דגם שוגג דרבנן צריך כפרה ודלא כהנתיבות בסי' רל"ד א"כ כשהמודר יהי' נהנה מהגדולין אז יוכשל המדיר דעליו מוטל איסור עצמו שלא להניח להמודר להנות ממנו כדי שלא יתבטל נדרו וע"כ נאסר בהגדולין משום דהוי דשיל"מ גבי המדיר כן יש מקום לדון ולתרץ קושיות ר' עקיבא איגר זצ"ל:

יג

ולפ"ז אפשר לומר דלשיטת הרמב"ם לכן נאסר בדברים של אותו העיר דכיון דלגבי המדיר הוי זה דשיל"מ דבידו למישאל ע"כ ממילא אסור המודר כדי שלא יוכשל המדיר וכמו בהנך גידולין כנ"ל והא שכתב הר"נ בנדרים (דף ט"ו ודף ל"ה) בשם הרמב"ם דהמדיר לוקה אם האכילו או ההנהו וכ"כ המחבר ביו"ד שם דאם הוא מהנה אותה ה"ז לוקה ולפי דברי הבאר הגולה שם דמשמע דוקא אם מהנה לו בידים. י"ל דזהו משום מלקות דאל"כ הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין. ובאמת יש לומר דאף בלא מעשה דידי' כשהמודר נהנה דעובר המדיר על בל יחל ועל העשה דכל היוצא מפיו יעשה כשמניח להמודר להנות כיון דהמדיר מוזהר מצד איסור עצמו כשהמודר נהנה דהא מיחל דברו ויתבטל נדרו עכ"פ וזהו בכלל בל יחל לשיטת הרמב"ם וה"ה אף בשוגג שאינו יודע המדיר שהמודר נהנה דג"כ דינו כמו כל שוגג דרבנן דצריך כפרה כן יש מקום לדון לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל ולכן לשיטתו אתי שפיר מה דנאסר בדברים של אותו העיר ושפיר כתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ל"א ענף ג' דהרמב"ם לא ס"ל כשיטת המרדכי דגבי יבמה שרקקה דם כו' משום דלשיטתו יש מקום לתרץ להא דנדרים דאסרו בדברים של אותו העיר ולא מיבטל ברוב משום די"ל דזהו משום דשיל"מ דיש על המדיר באיסור עצמו כנ"ל:

[ומש"כ לבאר לשיטת הרמב"ם דהמדיר עובר בעצם איסור דבל יחל כשהמודר נהנה וכיון דהוי לגבי המדיר בשם דשיל"מ ע"כ ממילא נאסר המודר וכמש"כ שם בארוכה כעת נלע"ד להסביר זה ביתר ביאור ע"פ דברי המג"א בסי' שי"ח ס"ק ב' בשם הרע"ב והרמב"ם בפ"ב דבכורים משנה ב' דאם נתערבו בכורים אסורים אף לזרים אע"ג דלדידהו ה"ל דשאל"מ כיון דלכהנים הוי דשיל"מ דיכולין לאוכלן בירושלים אף לזרים אסורים הרי דמה דהוי דשיל"מ לגבי א' ממילא נאסר השני ג"כ משום דשיל"מ ואינו בטל גם לי' ע"ש ע"כ ה"ה בהך מילתא דכתב רע"א ז"ל בשם המהרי"ט בקונמות של אחר בנתערב דבטל ברוב משום דלהמודר לא הוי דשיל"מ כנ"ל ובאמת לשיטת הרמב"ם דס"ל דנאסר המדיר משום איסור עצם עליו ע"כ כיון דהוי לגבי המדיר בשם דשיל"מ ממילא הוי ג"כ לגבי המודר בשם דשיל"מ ואינו בטל לדידי' וע"כ א"ש בפשיטות הא דאסור בדברים של אותה העיר כנ"ל להרמב"ם דנאסר המדיר בעצם האיסור ובפרט דהא שיטת הרמב"ם גופא כשי' הרע"ב בהך דביכורים וכמש"כ המג"א כנ"ל וכל דברי המהרי"ט וכפי שכתב רע"א בתשובה הם לשיטת הר"נ החולק על הרמב"ם כנ"ל וע"כ לשיטת הר"נ החולק על הרמב"ם בע"כ מוכח מהא דנדרים כשיטת המרדכי הנ"ל]:

יד

אכן לשיטת הר"נ דהשיג בנדרים (דף ט"ו ודף ל"ה) על הרמב"ם וס"ל דאין המדיר עובר על בל יחל רק על לפ"ע א"כ תקשה דאמאי אסור בדברים של אותו העיר והא מבעי למיבטל ברוב כנ"ל. וגם אליבי' שיטת הרמב"ם הדעת נותנת דאין על המדיר שום איסור כלל כשהמודר ילך בהחצר דהא ע"פ דין אינו יכול המדיר לעכב על המודר מלילך בהחצר שמשועבד לשניהם לילך שם וכמש"כ הר"נ בר"פ השותפין א"כ ממילא אין על המדיר שום חשש איסור כלל מן בל יחל דהוי כמו אנוס ורחמנא פטרי' דמה יוכל לעשות המדיר כיון דאין יכול לעכב על המודר וע"כ לדעתי קשה לומר כל מה שכתבתי לדון לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל וגם במה שתרצתי לקושיות רע"א הנ"ל יש מקום לחלוק ע"ז. וע"כ נלע"ד להוכיח מזה דהעיקר כשיטת המרדכי דדבר הנאסר בתערובת דלא הי' ניכר המבטל ההיתר בפ"ע דלא שייך בזה דין ביטול ברוב א"כ בהך דנדרים דאמרו אסורים בדברים של אותו העיר דהתם נולד האיסור בהתערובות דהא שם המבטל לא הי' ניכר מעולם בפ"ע ע"כ לא שייך בי' דין ביטול ברוב וממילא מוכח מזה כמו שכתבתי בספרי באר יצחק גבי מחיר כלב דלשיטת המרדכי אינו בטל כה"ג משום דגם זה מקרי מעורב מתחילה ואף דקודם חלות הנדר הי' כולם מותרין עכ"ז כיון דמתחילת חלות האיסור לא הי' ניכר המבטל בפ"ע בלא הבטל ואין שום הבדל בין הבטל להמבטל ע"כ אין בכח המבטל לבטל להאיסור וכמו בהך דנדרים דקודם הקונם שלו הי' כולם מותרין ואין הבדל ביניהם כלל דכ"א ראוי להיות בשם איסור והיתר ואין בכח הרוב לבטל להאיסור ונכונים דברי ספרי באר יצחק ודברי המקנה בקידושין והדורש לציון הנ"ל וכעין זה ראיתי בחוות דעת סי' ק"ו ס"ק א' שכתב ג"כ כעין זה על הך דאפשר לסוחטו אסור ע"פ דברי המרדכי הנ"ל וס"ל ג"כ כמו שכתבתי וכמו שהוכחתי כן מהך דנדרים הנ"ל ודלא כהכרו"פ דלא נחת לזה:

טו

ועפ"ז נדחה מש"כ כת"ר להקשות על מה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ל"א ענף ג' גבי איסר של מע"ש דאוכל עליו צ"ט יצא כולו לחולין והקשיתי דהא הוי מעורב מתחילה וכמו שהארכתי שם והקשה כת"ר דהא דוקא במידי דמעורב מתחלת ברייתו אמרו כן התם עכ"ל כת"ר אבל ז"א וכמו שהוכחתי מהך דנדרים ויומא ותמורה שהובא לעיל וכמש"כ המקנה הנ"ל וכש"כ התם גבי איסר מע"ש דהי' מקודם התערובת כולו איסור בוודאי אינו בטל לדברי המרדכי ובפרט לפי מה שביאר הנו"ב במ"ת ח' יו"ד סי' נ"ד בביאור דברי המרדכי דכיון דרוב ילפינן מן סנהדרין א"כ בעינן דיהי' ניכר כדהתם. וגם אנכי אמרתי כן מכבר ע"כ היכא דאינו מעורב מתחילת ברייתו ג"כ אינו בטל כיון דלא הי' ניכר המבטל בפ"ע ובעינן דומי' דסנהדרין ופשוט ולפ"ז צ"ע לפי מש"כ בספרי באר יצחק שם דהר"נ גבי זה וזה גורם דלא ס"ל כשיטת המרדכי. דהא כבר הבאתי לעיל דהר"נ בנדרים (דף ט"ו וד' ל"ה) חולק על הרמב"ם וס"ל דהמדיר אינו עובר על בל יחל כ"א על לפני עור א"כ תקשה הא דנדרים דאסורים בדברים של אותו העיר דמוכח מזה כשיטת המרדכי ובלא"ה כתבתי לעיל דגם לשיטת הרמב"ם דס"ל דהמדיר עובר על בל יחל דג"כ אינו מספיק בזה לתרץ מה שהקשיתי על הא דאסורין בדברים של אותו העיר דאמאי לא בטיל ברוב ובע"כ מוכח מזה דשאני בזה וזה גורם דכתב הר"נ דבתורת ביטול אתינן עלה דאף דבביטול ברוב לא דיינינן בכה"ג מ"מ זוז"ג שאני וכמו דהתם בזוז"ג הא לא הוי רוב מהמבטל ולא כמש"כ בספרי שם לדמות זה להמרדכי והדברים ארוכין ועוד חזון למועד איה"ש:

טז

וראיתי בספר מקור חיים על ה' פסח סי' תמ"ז ס"ק ח' שכתב באמצע דבריו דאם נתערב קמח חטין בקמח שעורים ואח"כ נדר א' מקמח חטין אסור משום דהוי דשיל"מ עכ"ל ולפי טעמו אין לאסור רק אם נדר מחבירו אבל אם חבירו מדירו אינו אסור משום דלא שייך בזה דשיל"מ דהא אינו בידו להתיר כנ"ל ולדעתי יש לסתור דבריו מהא דיו"ד סי' ק"ב ובאו"ח סי' ש"כ סעי' ב' דגבי דבר שיל"מ אם לא הי' ניכר האיסור מתחילה וכמו בגיגת דמיבטל ברוב ואף דמן התוס' בב"ק (דף מ"ט) ד"ה כל הנלקט כו' נראה דלא ס"ל כן מ"מ הא לא הובא דעתם בשו"ע אכן לפי מש"כ להוכיח מהא דנדרים דאסורים בדברים של אותו העיר דנאסר חלק המדיר ואינו בטל ברוב היתר דזה דומה למש"כ המרדכי דהיכא דלא הי' המבטל ניכר בפ"ע מעולם בלא הבטל דאין לו כח לבטל א"כ ה"ה בנדון המקור חיים הנ"ל דדעתי ג"כ לדינא כהמק"ח הנ"ל דאסור אך לא מטעמו דהמק"ח דכתב משום דהוי דשיל"מ:

אלא מטעם סברת המרדכי הנ"ל ומשום דהוי מין בשאינו מינו לא שייך לחלק בזה דהא עיקר המקור הוא מיבמה שרקקה דם דג"כ הוי מין בא"מ ואינו בטל לפי טעם המרדכי וכפי שנתבאר דזהו לפי שלא הי' ההיתר ניכר מקודם שנתבטל א"כ ה"ה בהך נידון של המק"ח הנ"ל הדין נותן דאינו בטל מה"ת ולדברי המק"ח בטעמו משום דשיל"מ אינו רק מדרבנן:

יז

ויש להעיר על דברי המרדכי מהא דבכורות (דף כ"ב) בבהמה ששפעה חרדת דם אינה מטמאה במגע ומשא ואריו"ח משום ביטול ברוב נגעו בה ופי' רש"י שבטל הבשר ברוב דם וגוונין היוצאין עמו. הרי דאף היכא דמעורב מתחילת ברייתו שייך ביטול וכן יש להעיר מהא דנדה (דף כ"ז) דאמרו שם ג"כ דמשום ביטול ברוב וכו' אך שם א"ש לפי מש"כ התוס' בנדה שם בד"ה משום ביטול כו' בתירוצם השני ע"ש ובהא דבכורות (דף כ"ב) הנ"ל י"ל דהדם והגוונין יוצאין מקודם והוי כרוב ניכר מקודם התערובות ובספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ל"א העירותי מן התוס' דזבחים (דף כ"ו) ד"ה שחט ואח"כ חתך כו' שכתבו דאינו בטל ברוב משום דגזרינן גזירה במקדש משמע דלולי זה הי' בטל ברוב והתם הא מעורב הכל מתחילת ברייתו ואפ"ה שייך ביטול הרי דס"ל דלא כהמרדכי ועיין מזה ביו"ד סי' י"ד ובת"ש ס"ק י"ב וס"ק ט"ז שהביא לדברי המרדכי ומש"כ שם. ובכמה ענינים דלעיל יש להעיר ע"פ שיטת הרמב"ם דנבלה בשחוטה מטמא במשא מה"ת וכמש"כ מזה המל"מ בפ"א ה' מטמא משכב ומושב והפרמ"ג באו"ח ריש סי' תמ"ב בפתיחה והארכתי בזה אך לדינא הא קיי"ל כמש"כ הרא"ש בחולין פ' ג"ה דהאיסור נהפך להיתר ע"י ביטול ברוב וכ"כ התוס' במנחות (דף כ"ב) בד"ה והן בולעות כו' שכתבו דמה שנתבטל הוי כמאן דליתא כו' ע"ש. ועיין בתוס' חולין (דף ק' ע"א) ד"ה ברי' שאני כו':

וקצרתי ואחר כותבי כ"ז ראיתי בחידושי רע"א זצ"ל ליו"ד סי' ק"ב סעי' ד' דהשיג על המק"ח הנ"ל בקצרה:

ענף ה

יח

ומה שהקשה מעכ"ת על מש"כ בספרי באר יצחק סי' ל"א ענף ב' ח' יו"ד לתרץ לקושיות התוס' בפסחים (דף כ"ז) דלכן הקדש לא בטל משום דעיקר האיסור הוא מממונא וממונא לא בטל כמבואר בביצה (דף ל"ח). וע"ז תמה כת"ר דהא מסקנת הש"ס בביצה, שם להיפך דהא קאמרי שם מי קמדמית איסורא לממונא איסורא בטל ממונא לא בטל וכן מצינו בתרומה. דאף דצריך לשלם מפני גזל השבט אפ"ה בטל ברוב וכ"כ מזה הפרמ"ג ביו"ד סי' ק"ט כו' עכ"ל כת"ר הנני להשיבו כי קצרתי בספרי מזה ולכן אבאר לו בארוכה ונקדים להביא לשון השיטה מקובצת לביצה (דף ל"ח) בסוגיא זו וזה לשונו ויש מפרשים דהאי וליטעמיך מדברי אביי הוא מדלא אמרו אמר לי' וליטעמיך [לפי גירסתם]. וממון שיש לו תובעין הוא ממון גרידא וממון שאין לו תובעין הוא כעין מתניתין דאית בי' ממון ואיסורא ועיקר דינינו על איסור ולא על תשלומי ממון הילכך דין דליבטל אף יש כאן ענין בעלים וממון דאלו לא בטל נימא נמי בהא דר"ח דכי הוי לי' בעלים שסופן לתבוע ממונם אע"ג דהשתא אינם תובעין דלא תבטול וכי תימא ה"נ דכל שיש לה בעלים לא בטלה אכתי איכא לאקשויי למתניתין שיתבטל איסור, קנין שביתה כדאשכחן לר' יוחנן בן נורי וכיון דגריעא כולי האי איסור דידהו דין הוא דליבטל במתני' חד בתרי וא"ל רב ספרא לאביי דלא דמי איסורא שהביא מנבלה לממונא לפי שכך מטמא נבלה שאין לה בעלים כמו שיש לה בעלים ואין הבעלים מעלין ומורידין בדינה אבל מתניתין דעיקרא דמילתא אית בי' ממונא ואיסור דין הוא דלא תיבטל ולא חש רב ספרא לפרוקי הא דנכסי הפקר משום דרבנן פליגי עליו' עכ"ל השמ"ק והעתקתיו אות באות כי אולי אין הספר הזה ת"י מעכ"ת ובקצרה כוונת יש מפרשים, הנ"ל הוא דרב ספרא לא חזר בו מן מה דתי' דלכן לא בטל מים ומלח משום דממון לא בטל רק אביי רצה לחלק דשאני במתניתין דעיקר מה שאנו דנין כעת הוא על האיסור ולא על הממון דהא עכשיו שהשאילה לה הוי הממון של השואל כו' ובמש"כ השמ"ק הנ"ל וכי תימא ה"נ דכל שיש לה בעלים לא בטלה אכתי איכא לאקשוי' שיתבטל איסור קנין שביתה כדאשכחן לריב"נ וכיון דגריעא כולי האי איסור דידהו כו' עכ"ל השמ"ק דבריו צריך ביאור בזה:

יט

ונלע"ד לבאר זה דאביי מוכיח לו דע"כ אין במשנתינו הטעם משום דממון לא בטל דהא לר"י בן נורי דס"ל הפקר קונה שביתה אלמא דאין הדבר תלוי בבעלים כלל ואף אם אין לו בעלים כלל ג"כ קונה שביתה א"כ אין שייכות כלל לדון במשנתינו דלא מיבטל משום ממון דהא באמת הוי ג"כ עכשיו הממון של השואלת וגם אין לומר דכיון דאיסור תחומין נובע מחמת קנין, ממון שהי' להמשאיל בין השמשות הוי דינו כממון דהא לריב"נ דהפקר קונה שביתה לא הי' איסור תחומין מעולם נתלה בממון ולכן אין לזה דין ממון כלל ורב ספרא ס"ל דכיון דרבנן ס"ל דהפקר אינו קונה שביתה א"כ הי' האיסור תחומין נובע מקנין ממון שהי' להמשאיל בין השמשות הוי דינו ג"כ כממון ולא בטיל ומתניתין אתי כרבנן [ובמש"כ השמ"ק וכיון דגריעא כולי האי איסור דידהו דין הוא דליבטל כו' אין דבריו מדוקדקין כ"כ ויש להאריך הרבה בכוונת השיטת היש מפרשים הנ"ל]:

כ

עכ"פ חזינן דיש שיטת הראשונים דלא גרסי א"ל וליטעמיך ולכן ס"ל דרב ספרא קא אמר להאי מי קמדמית איסורא לממונא ודלא כפי' רש"י והתוס' אלא דרב ספרא מחלק דשאני היכא דהאיסור אינו תלוי בבעלים כמש"כ השמ"ק דאין הבעלים מעלין ומורידין בדינה משא"כ איסור היוצא ונולד מחמת קנין ממון של אחר דינו דלא בטל ורב ספרא לא חזר מתירוצו והא דמהדרי אביי ורבא לתרוצי בגווני אחריתי אין לנו לעשות פלוגתא רחוקה ביניהם. כדקיי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן דהא חזינן דעיקר קושיות אביי הי' מן ר"י ב"נ דהפקר קונה שביתה ורצו להדר דיהי' אתי מתניתין גם כר"י ב"נ ולריב"נ הא איסור תחומין אינו תלוי בממון אבל לרבנן לא הי' קשה להו די"ל דאיסור תחומין הוי כמו ממון דלא בטל כיון דאיסור תחומין יוצא מחמת הממון ותלוי עיקרו מחמת ממון וגם הא התם אין כאן עכשיו קנין ממון להמשאיל משא"כ היכא דהאיסור הוא מחמת ממונא של אחר וגם עכשיו יש לחבירו קנין ממון לא מצינו לאביי ורבא דפליגי על רב ספרא ולכן שפיר כתבתי בספרי לתרץ קושיות התוס' דהקדש לא בטל מה"ת משום דכיון דעיקר האיסור הוא מחמת שנהנה מחלק גבוה וממונא לא בטל בכה"ג לכ"ע לכן נשאר האיסור שנאסר מחמת קנין ממון השייך לגבוה ולא מיבטל. ואף דלשיטת רש"י בביצה אינו כן עכ"ז לשיטת היש מפרשים הנ"ל מוכח כן. ויעיין מעכ"ת בהקדמת של הגאון רע"א זצ"ל שכתב דלפעמים כתב בקצרה בספרו ובאמת הוא רק לשיטה אחת כי כן דרך המחבר לקצר וכש"כ לאנשים כערכינו אשר מוטרדים מאד ולא הי' הפנאי גורם לבאר בארוכה לכן לא כתבתי רק בקצרה] ועוד יבואר לקמן דאף לשיטת רש"י מודה במש"כ דהקדש לא בטל משום ממונא:

כא

וגם בעיקר מה שתרצתי עפ"ז לקושיות התוס' פסחים הנ"ל ג"כ קצרתי וכעת אבאר קצת בעז"ה בארוכה משום דהפני יהושע כתב שם לתרץ קושיות התוס' פסחים הנ"ל דכוונת הש"ס הוא דלכן תנור שהסיקו בעצי הקדש מיתסר משום דאף דיש שבח עצים בפת עכ"ז משהו מיהא איכא רק בערלה בטלה משא"כ בהקדש דלא בטל במשהו משום דהוי דשיל"מ לכן נאסר רק התוס' דהקשו י"ל דס"ל דכיון דמסקינן בריש ביצה דעצים שנשרו מרבה עליו עצים משום דמקלי קלי איסורא אלמא דהיכא דמקלי איסורא לא נאסר משום דשיל"מ לכן שפיר הקשו דהא בתנור שהסיקו בהקדש ג"כ מקלי קלי איסורא ולכן כתבתי לתרץ קושיתם דשאני הקדש דלא מיבטל מה"ת משום ממון לא בטיל וכשיטת היש מפרשים הנ"ל שהובא בשמ"ק. והא דתרומה עולה בא' ומאה אינו קשה משום דשאני תרומה דלא נולד האיסור משום ממון של חבירו דהא אף היכא דהתרומה שייך לו בעצמו ג"כ עליו שם תרומה ולא תלוי האיסור תרומה משום ממון שלו. לכן אין לזה שייכות כלל לדון בזה ממון לא בטל משא"כ היכא דהאיסור נעשה מחמת קנין ממון השייך לחבירו דינו כממונא ולא בטל:

וזהו מוכרח דאל"כ קשה אף לגירסת רש"י איך רצה רב ספרא לדון דאיסור תחומין הוי כממונא דהא מ"ש מתרומה דמבואר דמבטל ואף דצריך להרים משום גזל השבט ובע"כ מוכח לחלק דשאני תרומה דאין האיסור משום ממון הכהן דהא אף קודם דמטא ליד כהן ג"כ שם תרומה עליו. וכן אף בתרומה השייך לכהן דג"כ שם תרומה עליו גבי אותו הכהן וכן לפי מאי דרצה הש"ס לומר דאף נבלה בשחוטה אם המה של בעלים מחולקים ג"כ אינו בטל אף דאין האיסור משום הממון בע"כ מוכרח לחלק בין זה לתרומה משום דשאני תרומה דהוי ממון שאין לו תובעין ואף דבתחומין ג"כ אין לו עכשיו תובעין כיון דהשאילה לו:

עכ"ז הא בין השמשות הי' להמשאיל קנין בהמים ומלח והי' אז בעת חלות האיסור ממון שיש לו תובעין והא דצריך להרים מפני גזל השבט אין זה אלא מדרבנן כמבואר בבכורות (דף כ"ב ע"ב) תוס' ד"ה תירום ותירקב כו' בסה"ד שכתבו דלא פלוג רבנן במה דאמרו דתרומה צריך להרים משום גזל השבט משום דמה"ת בטל ואין זה בגדר ממונא לא בטל משום דהוי ממון דאין לו תובעין כנ"ל ועיין במל"מ ה' בכורים פ' י' ה' ח' מש"כ בשם הר"נ דבמתנות כהונה באיתנהו בעין כופין לו ליתן. עכ"ז כיון דאם אינו בעיני' פטור ליתן לכן מקרי ממון שאין לו תובעין ובטל ולא הוי בגדר ממונא דלא בטיל כ"ז הוא מוכרח כנ"ל וסרה קושיות כת"ר מה שהקשה מתרומה:

ענף ו

כב

ובאמת נלע"ד להוכיח דלדינא הוא דממונא לא בטיל היכא דהאיסור נולד מחמת ממון חבירו דאל"כ תקשה בהא דנדרים בפ' השותפין אשר הבאתי לעיל דאסורין בדברים של אותו העיר דאמאי לא מיבטל חלק הנאסר ברוב היתר ומש"כ לעיל ע"פ שיטת המרדכי באמת הא כמה פוסקים חולקים על המרדכי בזה כפי שכתבתי בספרי בשם התוס' דזבחים (דף כ"ו) ד"ה שחט ואח"כ חתך כו' ומן כמה פוסקים שם בארוכה ובע"כ מוכח מזה דלכן לא מיבטל חלק הנאסר התם משום דג"ז הוא בגדר ממונא לא בטל כיון דהאיסור בא ונולד ע"י ממון השייך לחבירו דמחמת דזהו ממונו יכול לאסור על חבירו והוי כמו איסור תחומין דאמרו בש"ס דלא בטל לשיטת היש מפרשים הנ"ל דכיון דאיסור תחומין נולד ע"י ממונא השייך לחבירו מקרי ממונא ולא בטיל ה"ה איסור קונמות הנולד מחמת קנין ממונו הוי ג"כ בגדר ממונא דלא בטל וזהו מוכרח לשיטת החולקים על המרדכי דע"כ מוכרח לומר בהא דנדרים דשא"ה דהוי כמו ממונא ואינו דומה לבשר טריפה של חבירו דנתערב ברוב היתר דמיבטל. משום דשא"ה דאין הבעלים מעלין ומורידין בזה דכך הוא בנבלה שאין לה בעלים דג"כ מטמא וכמו שכתב השמ"ק זה בכוונת הש"ס בביצה דאמרו מי קא מדמית איסורא לממונא כנ"ל א"כ אחת משתי אלה יש להוכיח מהא דנדרים הנ"ל או כשיטת המרדכי וכמש"כ גבי מחיר כלב דג"ז מקרי אינו ניכר המבטל דאין לו כח לבטל להאיסור או דיש להוכיח מזה דממונא לא בטל כשיטת היש מפרשים הנ"ל ומעכ"ת משיג על שני ענינים הנ"ל שכתבתי ורוצה לדון דכה"ג דמחיר כלב אינה דומה למש"כ המרדכי כיון דהי' כולם מותרין מקודם חלות האיסור וגם רוצה לדון דממונא בטל היכא שאנו דנין על האיסור ומהא דנדרים הנ"ל מוכח עכ"פ אחת משתי אלה שכתבתי בעז"ה:

כג

ואי נימא דממונא לא בטיל יש מקום לדון עפ"ז במה שכתבתי בספרי ח' או"ח סי' א' ענף א' על משנה שקלים דקטנים אם שקלו מקבלין מהם וקשה הא הקרבן קרב משל יחיד כיון דקטן לאו בר אקנויי הוי. ותירצתי דמה"ת בטל ברוב כו' ואי נימא דממון לא בטל א"כ התם הא הוי ממון של הקטן ולא מיבטל ואף לשיטת רש"י דס"ל דבמסקנת הש"ס בביצה (דף ל"ח) מסקינן איסור התלוי בממון מיבטלי אפ"ה תקשה לפי מה דרצה הש"ס לומר מעיקרא בביצה שם דאיסור התלוי בממון לא מיבטל:

א"כ תקשה איך מקבלין השקלים מקטן והא קרבן קרב משל יחיד ועוד דזה הוי ממון גמור דלמסקנת הש"ס מיבטל:

משא"כ גוף הממון בוודאי אינו בטל ובשקלים הנ"ל אי ממון לא בטל א"כ הקרבן קרב משל יחיד ויש להאריך בכ"ז:

כד

ומה שהקשה כת"ר מנדרים (דף נ"ה) דתנינן בברייתא דהקדש לא בטל משום דהוי דשיל"מ דמני התם דכל דשיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו חכמים שיעור אלמא דהא דלא בטל הוי משום דשיל"מ ולא משום ממון לא בטל ע"כ קושייתו הנה קושייתו לא תסוב עלי רק על מסקנת הש"ס בביצה לשיטת היש מפרשים הנ"ל וכן תקשה לשיטת רש"י על מה דרצו בש"ס לומר מעיקרא שם דגם איסור היוצא משום ממון השייך לחבירו אינו בטל וכדין ממון א"כ תקשה ע"ז מברייתא הנ"ל דנדרים ובאמת אינו קשה לפי שיטת הסוברים ביו"ד סי' ק"י סעי' ח' דדשיל"מ אינו ניתר אף בס"ס ובתערובות שלישי א"כ נפ"מ מהא דמנו הקדש בין דשיל"מ דאילו משום ממון לא בטל הי' ניתר בתערובות ג' כמו כל דברים דאינם בטלים וכמבואר בסי' ק"י ואילו משום דשיל"מ אינו ניתר בזה וזולת כ"ז נראה לענ"ד לדון אף לפמש"כ דהקדש לא בטל דזהו משום דממונא לא בטל עכ"ז נראה לי דהיכא דמצי למתשל על הקדישו אין שייך בזה לדון דממון לא בטל דהא אף לבעלים של ההקדש יש להם זכות בההקדש. וקיי"ל בפסחים (דף מ"ו) דאמרינן הואיל אי בעי מיתשל ממוני' הוא וכן מצינו במנחות (דף ע"א) בתוס' ד"ה ומתיר ומזיות כו' דבעלים של ההקדש יכולים לפדות שוה מנה על פרוטה כו' אלמא דאף בהקדש שייך שם בעלים של אותן שהקדישו ועיין בב"ק (דף ע"ו) תוס' ד"ה והשתא תורא כו' לכן אם נתערב הקדש כזה בפירות של הבעלים של ההקדש הדין דבטל כמו כל איסורין דהא גם להבעלים יש קנין ממון בההקדש רק משום דשיל"מ ע"י פדיי' אינו בטל ובאמת י"ל לפ"ז דאף התוס' דסוף מעילה ס"ל דהקדש לא בטל כמו כל ממונא דלא בטל רק עיקר קושיות התוס' שם על האומר פרוטה בכיס זה הקדש דהא כיון דמצי למיתשל וממוני' הוא עדיין א"כ מיבטל ולפ"ז מוכח מהתוס' דמעילה שכתבו לתרץ דלכן לא בטל משום דהוי דשיל"מ ולא משום דלא הי' ניכר המבטל כמש"כ המקנה אשר הבאתי לעיל דלא ס"ל כהמרדכי וכשיטת התוס' דזבחים (דף כ"ו) בד"ה שחט ואח"כ חתך כו' וכמש"כ לעיל להוכיח דלא ס"ל כהמרדכי ויש להאריך בכ"ז עוד וליראת האריכות קצרתי:

כה

ובעיקר קושיות כת"ר אשר הקשה עלי ממסקנת הסוגיא בביצה דמסקי מי קמדמית איסורא לממונא ופי' רש"י דאף ביש לו תובעין דאף דממונא לא בטל אפ"ה האיסור בטל א"כ במתני' האיסור תחומין בטל וה"ה בשארי ענינים כה"ג עכ"ל נלע"ד פשוט דלא מצינו כן אף לשיטת רש"י רק באיסור הנולד משום קנין ממונו כמו התם באיסור תחומין הנולד משום קנין ממונו אבל עצם האיסור אינו מחמת ממונו של חבירו רק דהאיסור תחומין נולד משום קנין ממונו שהי' לחבירו בבין השמשות בזה מצינו במסקנת הש"ס דס"ל דבטל משא"כ איסור התלוי רק משום הממון כמו הקדש דהאיסור הוי משום דאסור ליהנות מממון גבוה ולא הוי איסור אחר רק משום איסור עצם של ממון הקדש בזה לא מצינו בש"ס דבמסקנת הסוגיא יחזרו מזה לכן אפושי פלוגתא לא מפשינן בזה וכיון דחזינן דהש"ס בתחלה הי' ס"ל דאף איסור תחומין לא בטל לכן אף דבמסקנא חזרו מזה עכ"ז בהקדש דעיקר האיסור הוי משום ממון הקדש וכיון דממון לא בטל ממילא נשאר איסור הקדש וזה ברור ופשוט ועיין בשב שמעתתא שמעתא ו' פ"ד וע"פ מש"כ ב"ה יש לדון הרבה בדבריו וקצרתי:

כו

ומה דהקשה כת"ר על מש"כ בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' כ"ד לתרץ קושיות הר"נ בנדרים (דף מ"ה) דאמאי אמרו בר"פ השותפין שנדרו הנאה דזה נכנס וזה נכנס בחצר השותפין הא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה ותרצתי כיון דע"פ דין מבעי לאוקמי אחזקת היתר רק מדרבנן אסור ובדרבנן הא יש ברירה וע"ז הקשה כת"ר מהא דסוף מעילה בפרוטה בכיס זה הקדש דס"ל לר"ע כיון שהוציא ראשונה מעל הרי דגם מה"ת לא סמכינן על חזקת היתר בזה עכ"ל הנני להשיבו דזה אינו קשה לפי דעיקר דברי שכתבתי הוא באמת נגד הראשונים כדחזינן בקושייתם בהך דנדרים רק אני לעצמי ראיתי לחדש כן. בעז"ה בטוב טעם בסברא זו ולתרץ קושיות הראשונים הללו ובאמת לולי דברי התוס' דסוף מעילה בד"ה פרוטה כו' דמוכח דס"ל דהאי מעל דאמר ר"ע דהוי מה"ת ולולי דבריהם נלע"ד לומר דהאי מעל דאמר ר"ע דהוא מדרבנן וכדמצינו בריש מעילה (דף ב' ע"ב) דאמרו שם מאי מועלין מדרבנן וכן מה דתנינן במשנה דהנהנה מחטאת כשהיא מתה כיון דנהנה מעל לא הוי אלא מדרבנן. ועיין בתוס' שם ד"ה ומי איכא מעילה כו' דאיכא טובא דמועלין דלא הוי רק מדרבנן ואי נימא דהאי מעל דאמר ר"ע הוי רק מדרבנן הי' מתורץ קושיות התוס' דסוף מעילה דהקשו דניבטל ברוב די"ל דשאני זה דהוי דשיל"מ ואף דדשיל"מ דלא בטל אלא רק מדרבנן. עכ"ז מעל מדרבנן וכן נלע"ד מוכרח לפי האמת דס"ל לרוב פוסקים דהא דמטבע חשוב ולא בטל אין זה רק מדרבנן ובאמת פשטות המשנה דתנן עד שיוציא את כל הכיס משמע דהי' יותר משנים בכיס ולא כתירוץ קמא של התוס' דשם:

א"כ תקשה דיובטל ברוב ומשום ממונא לא בטל לא שייך בזה לפמש"כ לעיל דגבי הבעלים של ההקדש דהוי גם קנין ממון שייך להם לא שייך לדון כן באומר פרוטה בכיס זה הקדש א"כ בע"כ מוכח באמת לפ"ז דהאי מעל דאמר ר"ע אינו אלא מדרבנן (והא דאמרו חכמים שם דלא מעל עד שיוציא כל הכיס הנה להסוברים ביו"ד סי' ק"ט דאיסור הבטל ברוב נהפך האיסור להיתר עדיין תקשה ג"כ לחכמים דאמאי מעל ואפשר לומר דלחכמים ג"כ הך מעל הוא מדרבנן אך לפי מה דמבואר לקמן דהאי מעל דאמר ר"ע מחייב אשם תלוי א"כ אינו דומה הך מעל דחכמים להך מעל דאמר ר"ע רק להסוברים דהא דאיסור בטיל ברוב הוא מצד רוב המברר וע"כ ס"ל לחד דיעה והובא ביו"ד סי' ק"ט דדבר הבטל ברוב אסור לאחד לאוכלן וכמש"כ התוס' בחולין (דף ק') ד"ה ברי' כו' אתי שפיר הך מעל דחכמים די"ל דמעל מה"ת אחר דהוציא את כל הכיס דהא בכה"ג לא שייך רוב המברר וזהו כשיטת הסוברים בהך דבכורות (דף כ"ג) דבנבילה דבטילה בשחוטה דמטמא במשא מה"ת ודלא כשיטת התוס' בבכורות שם וקצרתי]:

כז

ואפשר לומר דהתוס' דלא ניחא להו לפרש דהאי מעל הוי מדרבנן משום דהא מבואר בריש מעילה דמעילה דרבנן אינו חייב אלא קרן ולא אשם וחומש וכיון דמבואר בכריתות (דף כ"ב) דאף ר"ע דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי דמודה דאינו מביא את מעילתו:

א"כ לא מצינן למימר דהאי מעל דאמר ר"ע הוי מדרבנן דהא על מעילה דרבנן אינו חייב קרבן והקרן אינו חייב על ספק מעילה אף לר"ע ואף דבמעילה מועטת ס"ל לר"ע שם כר' טרפון דמביא הקרן היינו משום עצה טובה כדי שלא יצטרך לאח"ז כשיזכור להביא אשם וודאי כמש"כ התוס' בשבת (דף ע"א ע"ב) ד"ה מאן דאמר אשם וודאי כו' דר"ט לאו עצה טובה קאמר אבל לר"ע אין זה אלא עצה טובה ע"ש א"כ עצה טובה לא שייך בפרוטה בכיס זה הקדש דלא שייך בזה לומר דלמא יזכור לאח"ז דהוציא פרוטה של הקדש ואף לר"ע אינו מביא את הקרן בפרוטה בכיס זה הקדש א"כ מזה הכריחו התוס' דהאי מעל דאמר ר"ע הוי מה"ת דחייב מה"ת להביא את אשם תלוי כ"ז הוא לשיטת התוס' דמעילה אבל לענ"ד אין כ"ז מוכרח לפי דהא מבואר בריש מעילה (דף ב' ע"ב) ברש"י ד"ה מעילה דרבנן כו' דלכן אינו מביא הקרבן משום דמביא חולין לעזרה ועיין בתוס' שם ד"ה ומאי איכא כו' א"כ יש לדון דלר"א דס"ל מתנדב אשם תלוי כמבואר בכריתות (דף כ"ה) ולפ"ז י"ל דר"ע ס"ל ג"כ כר"א הנ"ל וכדמצינו בחולין (דף מ"א) דאמרו הא מני ר"א היא על סתם משנה ע"ש. א"כ לר"א לא שייך לומר דמביא חולין בעזרה דהא יכול להתנות דאם לא מעל ליהוי נדבה כדמצינו בכריתות (דף י"ח ע"ב) ע"ש ועיין ביו"ד סי' ה'. א"כ י"ל דאף דפרוטה בכיס הקדש אינו אסור אלא מדרבנן משום דמה"ת אמרינן אוקי אחזקה עכ"ז כיון דרבנן עשו זה לספק ואסור לו ליהנות לכן חייב לר"ע להביא אשם תלוי כמו על כל ספק מעילה אליבא דר"ע רק בכל ספק מעילה חייב מה"ת ובספק זה דהספק הוי בענין דאוריי' חייב מדרבנן להביא אשם תלוי דהא אף במעילה דרבנן הי' חייב אשם תלוי רק משום דהוי חולין בעזרה לא מייתי כפי' רש"י הנ"ל וז"א שייך רק באשם וודאי ולא באשם תלוי כיון דס"ל לר"ע כר"א כנ"ל וזה ברור דספק בדאוריי' אף היכא דרק מדרבנן אזלינן לחומרא דזה חמור מן וודאי דרבנן כמבואר בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ג ד"ה אכן באמת ז"א כו' ע"ש א"כ אינו קשה על מה שחידשתי לעצמי שיטה חדשה בכ"ז בעז"ה לתרץ דברי הרמב"ם בספרי שם:

ענף ז

כח

ולכאורה יש להעיר בהא דעבודת כוכבים (דף מ"ז ע"ב) שלו ושל עבודת כוכבים נידון מחצה על מחצה כו'. וכתב הר"נ שם דבאינו מכיר האבנים הכל אסור דאין ברירה ולפמש"כ לדון בזה בספרי דמה"ת אמרינן אוקי אחזקת היתר רק דנאסר מדרבנן א"כ ה"ה במחצה על מחצה הנ"ל דלא נאסר אלא מדרבנן בעי להקל דבדרבנן יש ברירה:

וי"ל דהר"נ בעבודת כוכבים אזיל לשיטתו בנדרים דהקשה על הא דשותפין שנדרו דאמאי מותרין ליכנס בחצר השותפין ולא ס"ל להכלל שכתבתי ועוד י"ל דשאני התם כמש"כ התויו"ט שם על משנה זו מטעם אחר להוכיח דמשום חומרא דעבודת כוכבים החמירו אף בדרבנן שלא לסמוך שם ולומר יש ברירה ע"ש א"כ אין מזה סתירה למה שחידשתי בעז"ה בספרי ואף דמן הראשונים מוכח מכמה דוכתי דלא ס"ל להכלל שכתבתי עכ"ז הא כבר אמרתי בספרי שם לתרץ כן קושיות הראשונים וכיון דאין סתירה מהש"ס לזה לכן על משמרתי אעמוד לתרץ דברי הרמב"ם כמבואר בספרי שם בארוכה:

כט

ולכאורה יש להעיר במש"כ לעיל דהקדש לא בטל דזהו משום דממונא לא בטל:

מהא דחולין (דף צ"ח) דילפינן דין ביטול בס' או במאה מזרוע בשלה דנתבטל טעם הזרוע הניתן לכהנים ואסור לזרים והאיל נאכל לבעליו וקשה אי נימא דממון לא בטל א"כ הזרוע הא הוי ממון כהן ואפ"ה בטל וזה הוי ממון שיש לו תובעין דהא לאנשי משמר הם נותנין. ואפשר לומר כיון דקיי"ל דכהן המקדש בחלקו אינה מקודשת כמבואר בקידושין (דף נ"ב) וב"ק (דף י"ג) דמשולחן גבוה קא זכי א"כ לא הוי ממון כהן אלא ממון גבוה ועדיין תקשה לפמש"כ דהקדש לא בטל משום דהוי ממון גבוה והאיסור בא מחמת ממון גבוה א"כ ה"ה בזרוע בשלה לא ליבטל דגם בזה האיסור בא מחמת דהוי ממון גבוה ואפי' נימא דבזה לא שייך לומר כ"כ דהאיסור בא מחמת הממון עכ"ז תקשה לפי מה דרצה הש"ס לומר' בביצה (דף ל"ח) מקודם דנבלה שיש לה בעלים לא ליבטל אף דהתם אינו בא האיסור מחמת הממון א"כ קשה מ"ש מזרוע בשלה ואין סברא לחלק דשאני זרוע בשלה דאין בו דין מעילה כמבואר במעילה (דף ב') דכל דבר הניתר לכהנים אין בו משום מעילה משום דלא קרינא מקדשי ה' וע"כ לא הוי ממון גבוה כ"כ כמו שארי ממון הקדש דזהו דוחק וגם דוחק לומר דהא דממון לא בטל אין זה כי אם מדרבנן ולא מה"ת:

והעיקר מה שנלע"ד דאף דנימא דהקדש לא בטל זהו משום ממונא לא בטל עכ"ז אינו שייך כן אלא בעיקר ההקדש נתערב אבל באם לא נתערב רק טעם בעלמא כמו בזרוע בשלה בזה בטל אף דהקדש דהוי ממונא:

ושאני מים ומלח בביצה הנ"ל דנתערב כל המים והמלח. משא"כ היכא דעיקר הדבר נשאר בעיני' רק טעמי' נתערב בזה אין שם חשיבות על הממון לדון דלא בטל אלא דבטל כמו בכל איסורין ועפ"ז נדחה מה שכתבתי לעיל בהא דפסחים (דף כ"ח) בהסיק התנור בעצי הקדש דלא בטל וכתבתי דאף דאמרינן אין שבח עצים בפת אכתי משהו איכא ולא בטל משום דממונא לא בטל כעת ראיתי דז"א דהא היכא דלא נתערב בעיני' רק טעם בעלמא מיבטל בטל אף הקדש וכש"כ שבח עצים. א"כ לפ"ז שפיר הקשו התוס' בפסחים שם דכיון דעיקר טעמא דהקדש לא בטל משום דהוי דשיל"מ ובשבח עצים דמקלי קלי איסורא אמרינן בריש ביצה דבטל אף דשיל"מ רק בהא דסוף מעילה בפרוטה הקדש דנתערב גוף האיסור ממש שפיר כתבתי דלא בטל משום ממון לא בטל ויש להאריך בכ"ז ולעיין בדין מעשר שני דביטל ברוב היכא דאין לו מתירין וע"כ מוכח מהתם דהיכא דאין האיסור בא משום ממון גבוה דמיבטל בטל וקצרתי בזה:

ל

ומה שהקשה כת"ר על מה שכתבתי בספרי ח' יו"ד סי' י"ג לומר דכיון דספק דאורייתא מיתסר רק מדרבנן לשיטת הרמב"ם וכן לרב דס"ל דדוקא חתיכה משני חתיכות חייב א"ת ובכה"ג בטל מין במינו גם לר' יהודה וכמו כל מידי דרבנן דכתבתי שם דבטל מין במינו ג"כ אף לר' יהודה ואח"ז דחיתי בעצמי שם זה והקשה כת"ר ע"ז מחולין (דף ק"ט) דר' יהודה דחייש שמא לא ניער יפה אוסר מין במינו אלמא דלא כמש"כ אינו קשה זה דהא יש לומר בהך ספק דחיישינן דלמא לא ניער יפה דיש שם חזקה לומר כמו דנבלע הטיפה בתחילה כן מונחת שם השתא ואוקי אחזקה דלא יצא משם הך טיפת חלב וכאן נמצא וכאן מונח גם השתא ואף בחזקה העשוי להשתנות ס"ל לכמה פוסקים דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא ובמקום דאיכא חזקה דמעיקרא מיתסר הך ספק מה"ת אף בתורת וודאי ועפ"ז יש לדון במש"כ הט"ז ביו"ד סי' ס"ט באשה דנסתפקה אם מלחה כו' ואכמ"ל ועוד דהא רבי קאמר התם להך מילתא דנראין דברי ר' יהודה כו' ולרבי הא מצינו דס"ל דעל חתיכה א' חייב א"ת כמש"כ התוס' סנהדרין (דף ד') וכריתות (דף י"ח) וי"ל דר' יהודה ס"ל ג"כ כן, א"כ מיתסר ספק דאוריי' מה"ת כמבואר כלל זה בפר"ח יו"ד סי' ק"י דמאן דס"ל חתי' א' חייב אשם תלוי ס"ל דספק דאורי' לחומרא מה"ת:

ובאמת לפי המבואר בחולין שם ברש"י ד"ה שמא לא ניער מתחילה יפה כו' ובהא גזירה לא ס"ל רבי כוותי' עכ"ל. משמע דהא דחייש ר' יהודה שמא לא ניער מתחילה יפה אין זה מצד ספק רק משום גזירת חז"ל מוכח מזה ג"כ דאף באיסור דרבנן ס"ל לר' יהודה ג"כ דמין במינו לא בטל כיון דיש לו עיקר בדאורי' וכמש"כ בספרי שמה בעז"ה וגם י"ל דרש"י לשיטתו כמש"כ בספרי שם בשם רש"י חולין (דף קט"ז) דס"ל דאף מין במינו באיסור דרבנן אינו בטל ע"ש ועפ"ז ניחא הא דביצה (דף ל"ח) גבי ולבטל מים ומלח לגבי עיסה דאמרו שם חטים בחטים לר' יהודה לא בטל הא שם קאי באיסור תחומין דהוי מדרבנן ובדרבנן בטל אף לר"י. אמנם לפמש"כ דהיכא דיש לו עיקר בדאורייתא ס"ל לר"י דלא בטל וכיון דכתב הרא"ש בפ' מי שהוציאוהו סי' ח' דס"ל לר' יהודא תחומין דאורייתא ואף דכליו ובהמתו לכ"ע מדרבנן כמש"כ המגן אברהם סי' ת"ד ס"ק א' רק בשם ר"מ אלשקר כתב שם דס"ל דאין לחלק ע"ש עכ"ז כיון דעיקר תחומין הוי דאורייתא אליבא דר' יהודא לכן אמרו שם בש"ס שפיר דלא בטיל אליבא דר"י חטין בחטין יותר אין לי להאריך בזה:

לא

ומה שהקשה כת"ר על מש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ג לתרץ קושיות דגול מרבבה דמין במינו לר' יהודה היכא דהבטל לא היה ניכר והמבטל ניכר דבזה מודה ר"י דבטל וע"ז הקשה כת"ר מחולין (דף ק"ח) דקאמרי בגמ' חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא והא חלב הנאסר לא הי' ניכר ואפ"ה אינו בטל לר"י עכ"ל אין זה קשה כלל דהא חלב הנבלע בבשר ונאסר מקרי ג"כ ניכר דהא ניכר ונראה לפנינו כל החתיכה בשר וכל הבלוע בה דהוי הכל גוף א' האסור וכדמצינו ביו"ד סי' ק"ב דהש"ך ס"ל דאף טעם היוצא מביצה דנולד ביו"ט ושארי דשיל"מ אוסר ג"כ ולא בטל כלל ואף דהטעם לא הי' ניכר מעולם בפ"ע וכן הבלוע וע"כ מוכח כיון דכל החתיכה הי' ניכר לפנינו דה"ה הבלוע והטעם שלה מקרי ג"כ בשם ניכר לפנינו האיסור ואינו בטל בדשיל"מ וה"ה בהחלב הנבלע בהחתיכה בשר כיון דאף בעת שנבלע החלב בהבשר הי' אז ניכר לפנינו ונראה כל החתיכה עם כל הבלוע בה וכמו דטעם שלו אוסר בדשיל"מ וכן שם בחולין (דף ק"ח) דטפת חלב שנפל על החתיכה כיון שנתן טעם בחתיכה החתיכה אוסרת לר' יהודה וה"ה הבלוע בו דאינו בטל במין במינו לר"י וזה מוכרח מכ"ד ומה"ט אינו קשה מהא דזבחים (דף ע"ט) על מש"כ וכמבואר להמעיין ומה שהקשה כת"ר מן ביצה (דף ל"ז) דא"ל רב אשי ורב כהנא לרב לאיסור מוקצה לא חששו יעיין כת"ר בצל"ח לביצה שם שהקשה כן ותירוץ לזה ע"ש:

לב

ומה שהקשה כת"ר על מש"כ בספרי ח' יו"ד סי' יו"ד להסוברים דאין איסור נהפך להיתר די"ל דלכן בגד שאבד בו כלאים אינו בטל משום דהאיסור אי' בעיני' והקשה כת"ר ע"ז מסוגיא דסוף תמורה דמוקי להאורג מלא הסיט מצמר בכור דעבד צפרתא אלמא דבטל אי לא הוי דבר חשוב עכ"ל אינו קשה כלל כי הלא כתבתי שמה לעיין במל"מ פ"א ה' מטמאי משכב ומושב שכתב ג"כ כעין זה וכן כתבתי שם לעיין בפרי מגדים או"ח בפתיחה לסי' תמ"ב שכתב כן בשם הכסף משנה שכתב בסוף פ"ג ה' בכורות דלכן הרמב"ם לא הביא להא דתמורה דמוקי בעבד צפרתא משום דס"ל דהך סוגיא דתמורה דלא כהלכתא הוא לפי מאי דקיי"ל בגד שאבד בו כלאים לא בטל ע"ש א"כ אין מקום לקושייתו ומה שהקשה מצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן דמותר לערב בפשתן אם הרוב צמר גמלים והא נהנה בבת אחת וזה הקושיא תסוב ג"כ על שיטת הרשב"א דס"ל ביו"ד סי' ק"ט דאין איסור נהפך להיתר ובאמת גם זה ניחא לפמש"כ הנו"ב במ"ת ח' יו"ד סי' קפ"ו בד"ה אמנם עיקר הראיי' לומר דהיתר כו' דשאני הא דצמר גמלים דשם חדש לא יחול על המיעוט ועל שם הרוב נקרא כו' ע"ש ועל הר"נ דס"ל בפת שאפאה עם צלי דאסור לאכול בכותח אלמא דס"ל דכיון דזהו משום דהיתר בהיתר לא בטל ואף שם חדש נתהווה אח"כ ע"ז היינו איסור בשר בחלב. בזה שפיר הקשה הגאון ר"ע איגר זצ"ל ותירצתי היטב זה שמה בסי' הנ"ל לחלק בין לח ליבש ואין להאריך בזה יותר:

ענף ח

לג

ומה שהקשה כת"ר על מה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ז לתרץ קושי' הגאון רע"א זצ"ל בסוף סי' קנ"ח על הסוברין דס"ס במקום חזקה לא מהני מהא דב"ק (דף י"א) דא' עולא לחוש חוששת כו' ותירצתי ע"פ הסברא דחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה כו' וע"ז הקשה כת"ר דלפי מה שכתבתי קשה למה לרש"י והתוס' שם לפרושי' דאם יש מקצת שליא בלא ולד איכא ס"ס תיפוק לי' בלא"ה משום חזקת מעוברת כו' הנני להשיבו כי לפמש"כ רע"א זצ"ל בכתבים סי' קנ"ח להקשות דלמה צ"ל לחוש שמא יצא מקצת שליא כו' תיפוק לי' דא"א לפה"ק בלא דם ותי' דנפ"מ אם ראתה דם מקודם ו' ימים כו' ע"ש ע"כ נגד חזקת מעוברת יש חזקת טומאה הסותרתו ובפרט לשיטת רש"י דס"ל מחזיקין מאיסור לאיסור וכעין שכתבו התוס' בכתובות (דף ע"ה) ד"ה ספק טמא דכיון שהי' בו נגע אחר כו' דמקרי חזקת טומאה דמנגע לנגע מחזקינן אף שהיום נולד ספק בנגע אחרת כיון דשם נגע אחד הוא. וידוע מה שכתב הנו"ב מ"ק ח' יו"ד סי' מ"א דבימי ליבונה מקרי חזקת טומאה וע"כ אתי שפיר לכל מש"כ שם וקצרתי:

לד

ומה שתמה כת"ר על מה שכתבתי בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' כ' ותמה עלי על מה שלא הבאתי לדברי הרשב"א בתשובה ח"ג סי' שמ"ג שכתב להקשות ג"כ קושיות המל"מ שהבאתי שם אודיעו כי לא נעלם ממני כאשר יעיין מעכ"ת בספרי ח' אה"ע סי' ג' ענף ב' בהשמטות שלי שם שכתבתי בשם הרשב"א לחידושיו ביבמות (דף ה') שכתב ג"כ כהך תי' שכתב הרשב"א בתשובה דשאני מצורע דגדול השלום אבל באמת זה אינו נכון לדינא לפי מש"כ התוס' בב"מ (דף ל') ד"ה הא אין עשה כו' וביבמות (דף ה') ד"ה ואכתי איצטריך כו' דלמאן דס"ל מצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש המטה לא שייך האי תי' דגדול השלום וכמש"כ הרשב"א בחידושיו שם וא"כ לפי מה דקיי"ל מצורע בימי חלוטו מותר בתשמיש כמו שפסק הרמב"ם פ"י ה' טומאת צרעת נדחה תי' זה. וכמו שכתבתי בספרי ח' או"ח סי' כ' ענף ג' יעו"ש. לכן כתבתי תירוץ אחר על קושיות המל"מ בפר"ד כנ"ל ואין לכת"ר מה לתמוה עלי וקצרתי:

לה

ואחר כותבי כ"ז ובענין מש"כ לעיל בהך דתמורה (דף ל') דפרכי ניפוק חדא להדי כלבא ואידך לשתרי כו' ראיתי בגליון יו"ד בחדושי רע"א זצ"ל סוף סי' ט"ז ס"ק ה' שכתב להקשות דאמאי לא פריך הגמ' דנבטל ברוב כיון דהאיסור נולד בתערובות כמו בדשיל"מ ותי' דכוונת הגמ' הוא להקשות לכ"ע אך אף דנימא דלמ"ד יש ברירה א"כ מצי לתקן האיסור וע"ז מקשו דלברור חדא ואידך לישתרי כו' יעו"ש. ותימהני עליו מהא דבכורות (דף נ"ז) דקאמר הגמ' מיתיבי וכן השותפין כו' ואי אמרת יש ברירה ניברר חדא כו' אלמא דעיקר קושיות הגמ' הוא רק למ"ד יש ברירה אבל למ"ד דאין ברירה אינו קשה כלל והרי דלא כדברי הגאון רע"א זצ"ל הנ"ל ולכן העיקר כמש"כ לעיל וקצרתי:

לו

ואכתוב כאן מה שאמרתי בימי טל ילדותי לתרץ קושיות החוות דעת בסי' ק"א ס"ק ה' ע"פ דברי המרדכי וכפי שכתבו המקנה והדורש לציון וכפי שנתבאר לעיל בארוכה והוא דהחוו"ד בסי' ק"א ס"ק ה' בפלוגתת הראשונים שם סעי' ג' אי כבש שלם מקרי חהר"ל דאי נימא דבטל ברוב הקשה ע"ז מפסחים ד' פ"ח) גבי חמשה שנתערבו פסחיהם דקאמר אביי לא שנו אלא שנתערבו אחר זריקה אבל קודם זריקה לא כיון דבשעת זריקה לא חזי לאכילה הא נתבטל ברוב כו' עכ"ל ולא שייך לדון בזה ממון לא בטל דהא נתבאר לעיל דהאיסור בטל אבל לדברי המרדכי הנ"ל א"ש משום דהא שיטת הרמב"ם דאיסורין אין מבטלין זא"ז והובא בכרו"פ (סי' צ"ח) במה דמקשה שם בסתירת הטור דפסק דאיסורין מבטלין זא"ז ובמק"א כתבתי לחלק בזה בין מין במינו ובין מין באינו מינו וכמש"כ הר"נ כעין זה בנדרים (ד' נ"ב) גבי דבר שיל"מ דהטעם הוא דהיתר בהיתר לא בטל וע"כ בעינן דווקא במינו בעצם ובהיתר יע"ש. וה"ה באיסורין דאף דנאסרו מחמת איסורים אחרים כאו"א עכ"ז הוא כיון דשם איסור עליהם עכ"פ ובסעצם המה שוין ע"כ אינם בטלים משא"כ בחלב ודם דכתב הטור דבטל משום דהוי מין בא"מ והארכתי עפ"ז בסוגיות הש"ס דזבחים (ד' ע"ט) ופסחים (ד' קט"ו) בהא דמצות מבטלות זא"ז. וכן כתב הר"נ לנדרים (ד' נ"ט ע"ב) ד"ה שאני גבי מעשר כו' דאיסור באיסור ודברים שהם שווין לגמרי מן המבטל כו' עכ"ל הר"נ וכוונתו למש"כ לעיל הר"נ גבי דשיל"מ (בד' נ"ב) והיתר בהיתר לא בטל כנ"ל. ודברי הר"ן הנ"ל במש"כ כן גבי איסורין מבטלין הי' זה בהעלם מכמה אחרונים:

לז

ונקדים מה דיש לדון דאסור לאכול לקרבן פסח מבע"י כמבואר בפסחים (ד' מ"א) ואף לאוכל בשר חי אסור כמ"ש הרמב"ם ה' ק"פ פ"ח ה"ו דאוכל בשר חי אינו לוקה ובטל מ"ע ועיין בלח"מ שם. והא דאמרו ספ"ב דפסחים דאיסור לאכול נא ומבושל אינו רק בשעה שישנו בקום אכול צלי ולא מבע"י עכ"ז הא איתא בירושלמי פ"ז ה"ב דהביאו שם ברייתא חדא דאף מבע"י חייב ואמרו שם בירושלמי דזה תלוי בפלוגתא אי יש שבירת עצם מבע"י ועיין שם בקרבן עדה שהקשה על הרמב"ם עפ"ז ומצינו בפסחים (ד' פ"ד) דאביי ס"ל שם דת"ק ורבי דשם פליגי אי יש שבירת עצם מבע"י דת"ק ס"ל דיש שבירת עצם מבע"י ובוודאי אליבא דאביי דס"ל דת"ק ס"ל דיש שבירת עצם מבע"י מסתמא הלכה כוותי' דרבים ננהו וע"כ לאביי אסור לאכול הפסח מבע"י בכל גווני וכמו דאמרו בירושלמי דזה תלוי בהך [והא דקאמר הכא בפסחים ל"ש אלא לאחר זריקה דבעידנא דאיזרק הוי חזי לאכילה היינו כיון דיהי' חזי לאכילה מבערב כמצוותו א"כ קיים מצות הבאת הפסח ופשוט:

לח

וע"כ מתורץ קושית החוו"ד דלכן אמר אביי בפסחים (ד' פ"ח) דנתערבו לפני זריקה מקרי לא חזי לאכילה משום דלא בטל ברוב כיון דבשעת תערובתן הי' שם איסורין עליהן דהא מבע"י אסור לאוכלן לשיטת אביי ואיסורן דשווין בעצם אינם מבטלין אהדדי כנ"ל ולאחר שיבוא זמן היתר לאוכלן הא הי' כבר בתערובות וכבר נתבאר דלהמרדכי אינו מבטל בכה"ג כיון דהיתר לא הי' ניכר מקודם הביטול וע"כ לא מיבטל ברוב בכה"ג. והא דהקשו בזבחים (ד' ע"ב) וניבטל ברובא אף דהתם בעת התערובות לא הי' אז דין ביטול דהא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וה"ז בכלל בשם איסורין אין מבטלין זא"ז יש לחלק דשא"ה דהוי בידו לתקן ולשחוט לה ע"כ לא מקרי זה בשם איסור אבל בהא דפסחים קודם הערב אין בידו כלל לאוכלה בהיתר. וע"כ מקרי זה בשם איסורין ואף דמצינו בזבחים (ד' י"ב) דאמר אביי אין מחוסר זמן לבו ביום. הא קאמר לבו ביום אבל מה שיהי' מותר לערב זה לא מקרי לבו ביום. ועוד דהא מבואר במנחות (ד' ה') בתוס' ד"ה אלא אמר רב פפא דכתבו דמשמע הכא דסבר רב פפא יש מחוסר זמן לבו ביום והא דזבחים (דף י"ב) דסבר רב פפא דאין מחוסר זמן לבו ביום זהו דווקא לענין הפרשה היינו דלא יהי' בשם דחוי ונדחה כיון דיהי' ראוי עכ"פ לבו ביום] ואין לדמות זה להך דהכא כו' וכן כתבו התוס' כאן בזבחים (ד' י"ב) בד"ה רב פפא אמר כו' בקצרה דיש לחלק כו' עיי"ש הרי דמצינו דאף דס"ל לרב פפא בזבחים דאין מחוסר זמן לבו ביום לענין הפרשה דלא יהי' בשם דיחוי. דמ"מ ס"ל במנחות שם דלפי דאמרינן מחוסר זמן אף לבו ביום דלכן מקרא אינו מן המשקה לישראל ומן המותר לישראל דאף דיהי' מותר לבו ביום מ"מ אין שם היתר עליו כעת. וע"כ שפיר כתבתי לדון דמקרי הפסח מבעוד יום בשם איסור ולא בשם היתר אף דיהי' מותר מבערב ולכן שפיר כתבתי דמקרי בשם אסורין דאין מבטלין זא"ז ומתורץ קושיות החוו"ד ובשי' הרמב"ם יש לדון הרבה ועת לקצר.

לט

ועפ"ז לתרץ קושית רעק"א זצלל"ה בביצה (ד' ו') על הא דמת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים והקשה דיבטלו ברוב ע"ש אכן לדברי המרדכי הנ"ל אינו קשה לפמש"כ בארוכה:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה