עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אורח חיים · סימן יב
ב"ה חודש שבט תרי"ח לפ"ק אל כבוד הרב הג' וכו'
במה שדרש ממני לחוות דעתי ע"ד הוראתו במה דפסק בברית מילה שהי' בבהכ"נ ביו"ט ב' והי' מברך המוהל ברכת כוס של ברכת המילה על שכר והורה כת"ר שישתה המוהל עוד כוס של שכר ויהיה יוצא קידוש במקום סעודה וחלקו עליו כל לומדי עירו דהא מבואר במג"א סי' רע"ג ס"ק י"א דאינו יוצא בפירות משום קידוש במקום סעודה רק במיני תרגימא דחשיבי טפי עכ"פ לסעודת שבת יותר מן יין והביא בשם הש"ג דאף בפירות יוצא והכריע דלא כדבריו ולפ"ז ה"ה בשכר אינו יוצא וכת"ר כתב לפרש טעמו דכיון דחזינן דכתבו הפוסקים דשכר דידן עוברים עליו בפסח על בל יראה מה"ת ויש בו כזית בכא"פ אלמא דגם שכר הוא סעיד כמו יין רק הא דמברכין עליו שהכל הוא מהטעם שכתבו התוס' דאינו עשוי לסעוד אבל באמת גם שכר סעיד והאריך כת"ר בזה. וביקש ממני לחוות דעתי בזה:
א
תשובה כי לדעתי יש להוכיח כשיטת השלטי גבורים דהא עיקר הטעם דבעינן קידוש במקום סעודה הוא כמש"כ הרשב"ם בפסחים (דף ק"א ע"א) לחד טעמא והתוס' שם ד"ה אף ידי קידוש לא יצאו כו' דזהו משום דכתיב וקראת לשבת עונג במקום קידוש שם תהא עונג וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם להך טעמא דוקראת לשבת עונג וכ"כ הר"נ שם בשם רב אחא ז"ל לה"ט ומצינו בביצה (דף ל"ד ע"ב) דשבת קובעת למעשר משום דכתיב וקראת לשבת עונג ומה"ט אף בפירות קובע למעשר כמבואר שם היה אוכל באשכול חשיכה לילי שבת לא יגמור וכן פסק הרמב"ם ה' מעשר הרי דאף אכילת פירות בשבת מקרי עונג להיות קובע למעשר ומשום הך קרא דוקראת לשבת עונג א"כ ה"ה דמקרי עונג גבי קידוש במקום סעודה דהא מחד קרא קא נפקי. א"כ שיטת הש"ג יש לה יסוד וזהו שכתב הש"ג דכל סעודת שבת נחשבת קבע וכוונתו להך דביצה הנ"ל דחזינן דגם אכילת פירות הוי בכלל עונג ועיין בביצה (דף י"ז ע"ב) ברש"י ד"ה במזיד לא יאכל כו' אלמא אחמור רבנן ואפילו גבי עונג שבת וקאי התם במעשר פירותיו בשבת הרי דשייך עונג שבת גם בפירות:
ב
ואפשר דהטור ושו"ע דכתבו אבל פירות לא, טעמם דס"ל כטעם השני שכתב הרשב"ם בפסחים שם דלכן בעו קידוש במקום סעודה דכיון דאיקבע קידוש על היין מסתמא על היין שבשעת סעודה איקבע דחשוב עכ"ל הרשב"ם ולהך טעמא י"ל דבעינן דוקא סעודה גמורה מה שיוצאין בו משום סעודת שבת בזה דוקא יוצא משום קידוש במקום סעודה משא"כ במה שאינו יוצא בו משום סעודת שבת ממילא אינו יוצא בו משום קידוש במקום סעודה אך באמת ז"א ברור דלפ"ז לא יהיו יוצא ביין משום מקום סעודה דהא אינו יוצא ביין משום סעודת שבת ועיי' במג"א סי' רע"ג ס"ק י"א, וכיון דחזינן דעיקר טעמא דקידוש במקום סעודה הוא, כפי מש"כ הרשב"ם מתחילה משום וקראת לשבת ענג:
ועיין בט"ז או"ח סי' רס"ט וכן כתבו הרבה פוסקים. דאילו לטעם השני של הרשב"ם לא יהיו יוצא ביין כנ"ל. א"כ הדעת נוטה לפ"ז כמש"כ הש"ג דאף בפירות יוצאין. וראיתי בחיי אדם שכתב דבעת הדחק יכולין לסמוך על הש"ג והביא כן בשם אלי' רבא וחפשתי בס' אלי' רבא בכל הסימן הנ"ל ולא מצאתי ואדרבה משמע דס"ל כשיטת הטור ושו"ע דאינו יוצא בפירות. ועכ"ז נראה לי להכריע ג"כ כהחיי אדם. דבעת הדחק יכולין לסמוך על הש"ג דיוצא בפירות ביום משום קידוש במ"ס:
ג
וכיון דנתבאר דבעת הדחק יכולין לסמוך על הש"ג ויוצאין גם בפירות א"כ ה"ה יוצאין גם בשכר דלא גרע מפירות לדידן דהוי חמר מדינא דמקדשין עליו:
וכן מצינו בעירובין דכ"ט דמערבין בשכר וכיון דלכתחילה בעינן דישתה המברך את הכוס של ברכה בעצמו ולא שיתן להתינוק וכמבואר ביו"ד סי' רס"ה בפ"ת ס"ק ז' בשם החמודי דניאל ובמקום דחק יכולין לסמוך על שתית שכר משום מקום סעודה:
ד
ועוד דהא שיטת הראב"ד בפכ"ט ה' שבת דבקידוש היום יכול לטעום אף קודם שיקדש ורק בקידוש הלילה אסרו לטעום מקודם שיקדש וגם בר"נ בערבי פסחים משמע דס"ל כשיטת הראב"ד בזה ולא כשיטת הרמב"ם ע"כ יכולין לצרף זה לסניף ועוד דהא הובא במרדכי פ' ע"פ בשם הר"ר שמואל והשר מקוצי. דס"ל דאף דאין קידוש אלא במקום סעודה מ"מ מותר לשתות מכוס שקידש עליו אף בלא מקום סעודה רק דאינו יוצא בו משום קידוש ולכן יכולין לסמוך על כל צירופי דיעות הנ"ל בשתית שכר בבהכ"נ ולצאת בו באמת גם משום מקום סעודה כיון דהסברא נוטה כהש"ג ובקידוש היום יכולין לסמוך עליו בעת הדחק:
ה
ולכאורה אפשר לדון לפי מש"כ הצל"ח בביצה (דף ל"ד) דיו"ט אינו קובע למעשר רק שבת קובע למעשר וכ"כ הפני יהושע משום דיו"ט אינו בעונג רק בשמחה וקרא דוקראת לשבת עונג אינו רק בשבת ולא ביו"ט א"כ לפ"ז יש לדון דביו"ט לא יהי' יוצאים בפירות משום מקום סעודה דהא עיקר הטעם דיוצא בפירות משום קידוש במקום סעודה לשיטת הש"ג הוי זה משום דחזינן דמקרי עונג גבי מעשר. וה"ה גבי מקום סעודה כנ"ל א"כ יו"ט דאינו בו משום עונג ה"ה דאינו יוצא בפירות משום מק"ס לפי דאין בם חשיבות כ"כ לגבי זה אכן זה אינו דהא עיקר קידוש דיו"ט אינו רק מדרבנן אף קידוש הלילה כמש"כ המ"מ ה' שבת פ' כ"ט ה' י"ח והובא במג"א סי' רע"א ס"ק א' א"כ לא מצינו טפל יהיה חמור מהעיקר דעיקר קידוש הוא בשבת וקידוש יו"ט אינו רק אגב גררא דשבת וכיון דשבת יוצאין בפירות משום קידוש במקום סעודה כש"כ ביו"ט דלא יהי' חמור יו"ט משבת וה"ל כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ומה"ט אין לומר דביו"ט הואיל דאינו בעונג ולא קאי על יו"ט הך דוקראת לשבת עונג ע"כ לא יהי' מחויב ביו"ט בקידוש במקום סעודה דעיקרו הוא משום פסוק זה לפי טעמם. דז"א דהא כתב המג"א בסי' רע"א ובשם המ"מ דיש ליו"ט כל דין קידוש של שבת ע"ש וע"כ אין לחלק ביניהם כלל וזהו פשוט וע"כ אין להמערערים על כת"ר מקום לרדוף אותו מפני הוראתו בזה:
ו
אמנם בעיקר הך דינא שכתבו הפוסקים דיוצא במיני תרגימא וכן ביין משום קידוש במקום סעודה תמהני עליהם אמאי לא הובא בשו"ע דעת הפוסקים החולקים ע"ז כאשר יבואר שיטת רבינו יונה בברכות פ"ז במאי דמבואר שם (דף מ"ט) טעה ולא הזכיר של ר"ח בברכת המזון אין מחזירין אותו וביו"ט מחזירין דלא סגי דלא אכיל פת. כתב שם רבינו יונה דעיקר מה דבעי פת ביו"ט ושבת זהו משום שיהיה הקידוש במקום סעודה יעו"ש וכן מבואר בפסחים (דף ק"א) בתוס' ד"ה טעימו מידי כו' דבעי לחם ואינו יוצא במיני תרגימא וכ"כ הרא"ש שם אלמא דס"ל להדיא דבעי לחם דוקא:
ז
וראיתי בבית יוסף סי' רע"ג שכתב דאין סתירה מהתוס' והרא"ש על הגאונים דכתבו דגם ביין יוצא משום קידוש במקום סעודה משום דהתוס' נתכוונו דבשביל סעודת שבת אינו יוצא בלא פת אבל משום קידוש במקום סעודה ס"ל ג"כ דיוצא אף ביין ע"ש. לענ"ד תמוהים דברי הבית יוסף הנ"ל דהא התוס' כתבו שם אח"ז בד"ה ובקידושא דהכא כו' דלא הי' מקפיד רבה על סעודת שבת לפי שיוכלו לאכול למחר ג' סעודות או יוכלו לאכול במקום שיש נר ואין יין עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם אלמא דעיקר קפידא דרבה הי' משום מקום סעודה דבעי לקידוש וע"ז אמרו דדווקא טעימת לחם ולא מיני תרגימא אלמא דס"ל להתוס' והרא"ש דבעי פת דווקא לצאת ידי קידוש במקום סעודה ואין סברא לומר דיין עדיפא מן מיני תרגימא דהא כתב המג"א דיין גרוע ממיני תרגימא דלסעודת שבת חשיבי טפי מן יין יע"ש. ובוודאי אין לומר דהתוס' נתכוונו למיני תרגימא דפירות ובשר דהא לקמן (דף ק"ז ע"ב) בתוס' ד"ה מיני תרגימא כו' כתבו להוכיח דסתם מיני תרגימא הוי מחמשת המינים רק שסיימו שם דלחד תי' ביומא משני מאי מיני תרגימא פירי אבל הרא"ש לקמן (דף ק"ד) לא סיים להך דיומא רק הכריע דמיני תרגימא לא פירות נינהו יע"ש. ועוד דהא כתבו התוס' בפי' דטעימו מידי היינו לחם וכ"כ הרא"ש שם דהאי טעימו מידי היינו לחם אלמא דס"ל להתוס' דבעי לחם דווקא ואינו יוצא במיני תרגימא וה"ה ביין אינו יוצא ג"כ לפמש"כ המג"א דמיני תרגימא עדיף מיין וגם הא כתבו התוס' והרא"ש דבעי לחם משמע דיין לא מהני וכיון דמוכח מהתוס' והרא"ש ורבינו יונה דס"ל דבעי פת להיות יוצא משום קידוש במקום סעודה לכן תמוה דברי השו"ע דלא הביא דבריהם אף בשם יש אומרים לכה"פ:
ח
וכן יש להוכיח מן מה שהקשו התוס' בפסחים (דף ק' ע"א) ד"ה ר' יוסי אומר אין מפסיקין כו' וא"ת כיון דגומר כל הסעודה ומברך ברכת המזון וא"צ לעשות סעודה לשם שבת א"כ איך יעשה קידוש בלא סעודה הלא אין קידוש אלא במקום סעודה ותי' דחשוב קידוש במקום סעודה וכו' דאותה סעודה עולה לסעודת שבת כו' ואי נימא דיוצא ביין משום סעודה דקידוש. א"כ אין מקום לקושייתם כלל דהא י"ל דישתה כוס יין בשלימות כשיעור רביעית ואז יהי' יוצא משום קידוש במקום סעודה כמו שפסק הרמ"א שם ואף לפמש"כ המג"א בס"ק י"ב בשם הלבוש והב"ח דבעי לשתות עוד כוס אחר לשם סעודה עכ"ז הא י"ל דאחר שגמר סעודתו ומקדש ישתה עוד כוס יין או יאכל מיני תרגימא מחמשת המינים ויהי' יוצא משום סעודה אע"כ מוכח דס"ל להתוס' דאינו יוצא משום מקום סעודה דקידוש רק בפת. וכן הקשה המרדכי קושיא זו שם בפ' ע"פ ומכח קושיא זו הוכיחו דין מחודש דסעודה שאכל מתחילה עולה לו לסעודת שבת א"כ מוכח מהמרדכי והתוס' הנ"ל דלא ס"ל כהטור ושו"ע ומג"א הנ"ל:
ט
וכן מוכח מן דברי הרא"ש פסחים פ' ע"פ סימן ו' שהביא דברי הרי"ף שפסק דהיכא דגמר סעודתו מברך ברכת המזון ואח"כ מקדש ותמה דע"כ צריך לאכול מיד אחר הקידוש לדידן דקיי"ל כשמואל דאין קידוש אלא במקום סעודה וכיון דצריך לאכול. ברכת המזון למה לי' ליפרוס מפה וליקדש ואין סברא לומר דמה שאכל כבר נחשב למקום סעודה דקידוש כו' עכ"ל הרא"ש ולא ניחא להרא"ש במש"כ התוס' והמרדכי לעיל (דף ק) דמה שאכלו מתחילה נחשב למקום סעודה כנ"ל. ואי נימא דשתיית יין נחשב למקום סעודה אמיני תרגימא כמש"כ המג"א א"כ אין מקום לקושיית הרא"ש הנ"ל דהא י"ל דשפיר כתב הרי"ף דמברך ברכת המזון דמשום קידוש במקום סעודה יכול לשתות כל הכוס ואז יהי' יוצא משום קידוש במקום סעודה כמו שפסק הרמ"א ואף לדעת הלבוש והב"ח הנ"ל עכ"ז יכול לשתות עוד כוס אחר או לאכול כזית מיני תרגימא ויהי' יוצא משום סעודה דקידוש אך לא יצטרך לברך ברכת המזון תו ושפיר כתב הרי"ף דמברך ברכת המזון ומדהקשה הרא"ש כן מוכח דלא ס"ל כהגאונים הנ"ל רק ס"ל דבעי לחם דווקא כמש"כ הרא"ש לעיל (דף ק') דהאי טעימו מידי דקאמר רבה היינו לחם כמש"כ לעיל וקאי על מקום סעודה דקידוש כנ"ל:
י
וכן מוכח מן דברי התוס' פסחים (דף ק"ו ע"ב) ד"ה מקדש אריפתא כו' שכתבו בשם ר"ת דלכן הנוטל ידיו לא יקדש משום דס"ל לרב יש קידוש שלא במקום סעודה וחיישינן שמא יפליג וילך לחוץ כו' וזמנין דחביבי לי' חמרא מקדש אחמרא שלא במקום ריפתא דס"ל יש קידוש שלא במקום סעודה כו' עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם ואי נימא דיוצא ביין משום קידוש במקום סעודה א"כ לא הי' צריכים לומר דלכן מקדש אחמרא דס"ל יש קידוש שלא במקום סעודה הא י"ל דלכ"ע שייך האי מימרא דמקדש אחמרא וישתה כוס שלם של רביעית או שישתה שני כוסות. וכן י"ל דלכן נטל ידיו לא מקדש דחיישינן שמא יפליג כו' אליבא דכ"ע דיקדש אחמרא וישתה כוס שלם או שני כוסות ואח"ז יפליג וילך לחוץ ושייך חשש הנ"ל אליבא דכ"ע אע"כ מוכח דס"ל דאין יוצא משום סעודה דקידוש רק בלחם דווקא:
ע"כ הוצרכו לומר דרק לטעמי' אמר מימרא זו דנטל לא יקדש א"כ מוכח מכמה דברי התוס' ודברי הרא"ש בכמה מקומות ומן המרדכי ורבינו יונה דס"ל כולהו דבעי פת דווקא משום מקום סעודה דקידוש ותמהני על האחרונים דלא הביאו שיטתם כלל בזה ואפשר דהרי"ף דהובא ברא"ש פסחים פ' ע"פ סי' ו' דכתב דאם נמשך סעודתו עד הלילה גומר סעודתו ומברך ברהמ"ז ואח"ז מקדש ולא חש לקושיות הרא"ש הנ"ל מוכח דס"ל כשיטת הגאונים דיוצא ביין משום מקום סעודה ולכן יכול לברך ברכת המזון משום דקידוש במקום סעודה יכול לשתות כוס שלם כנ"ל או שני כוסות או מיני תרגימא כנ"ל א"כ אדרבה מוכח מהרי"ף דס"ל דיכול לצאת ביין וכדפסקו הגאונים:
יא
ובפסחים (דף ק"א) אמרי דקידושא דבי כנישתא לאפוקי אורחים דאכלו ושתו וגנו בבי כנישתא והאלפס גרס לאפוקי אורחים דאכלו ושתו ולא גרס וגנו יע"ש [ולדברי האלפסי יש לתרץ קושיות התוס' שם מה שהקשו הא אין אוכלין ואין שותין בבהכ"נ אך לפי גירסת הרי"ף ניחא משום דהא התוס' כתבו שם דסעודת מצוה היו אוכלין בבהכ"נ כמו קידוש החודש וכה"ג א"כ י"ל דסעודת שבת הוי ג"כ בכלל סעודת מצוה דמותר לאכול בבהכ"נ:
וי"ל דהך ואכלי ושתו מיירי רק באכילת שבת דאכלו האורחים בבהכ"נ ועיין בהר"נ שם ועיקר קושיות התוס' יהי' מן הא דאמרו דגנו בבי כנישתא דהא אין ישינים שם אבל לגירסת הרי"ף ניחא משום דלא גריס וגנו ויהי' איך שיהי' דלגירסת התוס' י"ל בפשט הסוגי' דהא דאמרו שם דשתו וגנו הוא לאו דוקא דהא לא הי' צ"ל רק דאכלי לבד אבל לגירסת הרי"ף מדוקדק לשון הש"ס די"ל דלכן נקטי ושתו לאשמעינן דאף אותן שלא יאכלו רק ישתו ג"כ יהי' יוצאין משום קידוש במקום סעודה ולפ"ז י"ל דהרי"ף הוכיח מגירסתו דאף ביין יוצא משום סעודה דקידוש:
וי"ל דהרי"ף אזיל לטעמי' ופסק דאם נמשך סטודתו עד הלילה מברך בהמ"ז ומקדש משום דלא יצטרך לאכול יותר כנ"ל ונתבאר דלאו כ"ע מודו בזה ולכן לכתחלה יחוש להחמיר לאכול תיכף לחם אחר הקידוש של לילה אכן בקידוש היום יש להקל ולסמוך על מיני תרגימא או כוס יין שני:
וכמש"כ השו"ע ויש לנו לצרף לסניף שיטת הראב"ד דמיקל בקידוש היום כנ"ל ובעת הדחק בקידוש היום באכילת פירות וכן בשתיית שכר כנ"ל: