אור ברסלב
עין יצחק חלק א אורח חיים › סימן טו

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אורח חיים · סימן טו

סימן יד

בקונטרס הלז יבואר אי שבת הותרה בק"צ או דחוי':

ביאור במה שכתבתי בספרי באר יצחק סי' י"ד ענף ג' להקשות בקרבנות צבור דדחי שבת הא כיון דקרבנות שבת לא הותרה רק דחוי' שבת אצל קרבנות א"כ אמאי לא ישחוט ע"י שנים כדי להקל האיסור:

והארכתי שם בכ"ז:

ענף א

א

ולכאורה יש לתמוה ע"ז דהא ביומא (דף מ"ו ע"ב) אי' שבת דהותרה בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחויי' היא בציבור כו', א"כ מבואר להדיא דשבת הותרה בציבור א"כ נסתר כל מש"כ וע"ז באתי לברר בעז"ה כי שפיר כתבתי והוא כי אף לפי מה דמוכח מסוגיא דיומא הנ"ל דשבת הותרה בציבור מ"מ שפיר כתבתי להקשות כן דהא מבואר ביומא (דף ו') בתוס' ד"ה א' רב תחליפא וכו' שכתבו התוס' לחלק דטומאה הותרה בציבור אין זה אלא בקרבן ציבור גמור אבל פסח נהי דכיון דאתי בכנופיא חשוב כקרבן ציבור ודוחה שבת וטומאה מ"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורים אף למ"ד טומאה הותרה בציבור וכן משמע לקמן באילו של אהרן כו' עכ"ל התוס'. א"כ חזינן להדיא דאף למ"ד טומאה הותרה בציבור מ"מ בפסח וכה"ג לא הותרה כיון דלאו קרבן ציבור גמור הוי ומהדרינן אטהורים. א"כ ה"ה גבי שבת אף דנימא דהותרה בציבור מ"מ פסח כיון דלאו קרבן ציבור גמור הוי לא הותרה רק דחויי' כמו למ"ד טומאה הותרה בציבור דמ"מ בפסח אינו רק דחויי' וכמש"כ התוס' בזה"ל פסח נהי דאתי בכנופיא חשוב כקרבן ציבור ודוחה שבת וטומאה מ"מ כיון כו' אלמא דגם לדחות שבת אינו חשוב כקרבן ציבור גמור אלא כקרבן ציבור ומה"ט אמרו שם בזבחים (דף ל"ב) גבי טומאה דחויי' די"ל להא אדחאי ולהא לא אדחאי וכמש"כ התוס' שם. ע"כ שפיר הקשיתי על קרבנות ציבור דפסח וכה"ג דאמאי לא יהדרו לעשות ע"י שנים דהא בזה לא הותרה רק דחויי' ואף לפמש"כ התוס' ביומא (דף ז' ע"א) ד"ה כיון דיחיד הוא מהדרינן כו' דאין זה רק מדרבנן דגזרו היכא דהוי קרבן יחיד דיהדרו אטהורין ע"ש מ"מ תקשה עדיין דיעשו בשבת ע"י שנים לאחר דתקנו רבנן בזה דאין דינו כקרבן צבור דמהדרינן אטהורים א"כ ה"ה בשבת דמ"ש הא טומאה ג"כ הותרה בק"צ גמור ואפ"ה תקנו רבנן ליהדר אחר היתר. א"כ ה"ה בשבת דמ"ש מטומאה דהא בשניהם הותרה בק' גמור וכ"ז כתבתי לפרש דברי דיהי' אתי שפיר אף לפי מה דמוכח לכאורה ביומא הנ"ל דשבת הותרה בציבור כנ"ל:

ב

אך בעיקר הענין אי יש לחלק, בין שבת לטומאה נלע"ד דע"כ מוכח דשבת לא הותרה בציבור רק דחויי' וכמו דקיי"ל בטומאה דרק דחויי' וכמו שכתב הרמב"ם פ"ב ה' שבת ה"א בזה"ל דחויי' היא שבת אצל סכנות נפשות כו' וכתב הכ"מ שם דכמו דקיי"ל בטומאה דדחויי' אצל ציבור ולא קיי"ל כמ"ד הותרה דה"ה בחולה דרק דחויי' וכ"כ הרשב"א והר"נ עכ"ל הכ"מ ועיין ברא"ש יומא פ"ח סי' י"ד ובק"נ שם מזה ובמג"א סי' שכ"ח ס"ק ט' ג"כ מזה אבל רבו הם הסוברים דשבת דחויי' אצל חולי כמו שראיתי בתשובת הרשב"א סי' תרפ"ט ובר"נ פ"ב דביצה וכמש"כ הרמב"ם והכ"מ הנ"ל ומה"ט קיי"ל בחולה דמאכילין הקל קל תחילה. וכן אי' בירושלמי עירובין (פ' יו"ד ה"ב) גבי תינוק של סכנה דאם יכול להביאו דרך היתר אין מחללין שבת עבורו יעו"ש:

ואי נימא דשבת הותרה לענין עבודת ציבור א"כ ה"ה די"ל כן גבי חולה דהותרה שבת גבי' ואיך דימו זה לטומאה הא י"ל כיון דיש לו סכנת נפש דחמיר יש לדמותו לעבודת ציבור דהותרה שבת גבי' דהא ביומא (דף פ"ה ע"ב) אמרו לדון בקו"ח מן עבודה דוחה שבת כש"כ פקוח נפש דוחה השבת:

א"כ ה"ה יש למילף עפ"י הך קו"ח דאם בעבודה דוחה שבת אמרו דהותרה שבת. אצל חולי לא כש"כ [ועיין שם בגמ' דאמרו אשכחן ודאי ספק מנלן אבל בוודאי שפיר י"ל כן יע"ש וקצרתי בכ"ז]. ומדכתבו רוב הראשונים דשבת דחויי' אצל חולה אף בוודאי סכנת נפשות א"כ מוכח מזה דס"ל דשבת לא הותרה בציבור רק דחויי' וכמו בטומאה ולא לחלק ביניהם ועוד דהא הוכחתי בספרי באר יצחק שם דמילה דחויי' בשבת ולא הותרה וכמש"כ התוס' להדיא בשבת (דף ק"ל ע"ב) ד"ה שלא ברצון כו' וכ"כ השאגת ארי' בסי' נ"ט:

אך לא הביא לדברי התוס' הנ"ל שכבר הקדימוהו גם בראייתו מהא דשבת (דף קל"ג) דאי איכא אחר ליעבד אחר ע"ש דכתבו כבר התוס' שם לראי' זו א"כ מ"ש מילה דילפינן מקרא דדוחה שבת ומ"מ אינו רק דחויי' ולא הותרה א"כ מ"ש פסח ושארי קרבנות:

ג

ואין לומר דפסח קדוש טפי מן מילה ע"כ גבי פסח הותרה שבת ולא גבי מילה. כי לבד דאין סברא לחלק בסברת עצמינו בזה. הא מצינו בזבחים (דף צ"א) אוציא את הפסח שאין חייב חטאת על שוגג לפי שאינו תדיר ולא אוציא את המילה שהיא תדירה ת"ל אשר לא תעשנה אלמא דיש סברא לומר דמילה יש לה מעלה יתירה מן פסח ואפ"ה אמרו במילה דאינו רק דחויי' ולא הותרה. א"כ ה"ה פסח בשבת דלא הותרה רק דחויי' ומ"ש הא בשניהם יליף מקראי דדחי שבת וכיון דלא הותרה שבת גבי מילה א"כ ה"ה פסח ושארי קרבנות ועוד דהא השער המלך ה' עו"ג פ' י"ב הביא בשם החכם מוהר"י אשכנזי שכתב להוכיח דמילה דחויי' בשבת ולא הותרה מהא דריש יבמות (דף ה') דאמרו נילף ממילה דעשה דחי ל"ת של כרת ופריך מה למילה שכן נכרתו עליו י"ג בריתות ואם אי' דמילה הותרה בשבת ולא משום דחיות עשה לל"ת מאי קאמר נילף ממילה הא מילה לאו משום דחיות עשה לל"ת הוי אלא משום דהותרה שבת במילה כו' עכ"ל. ולפ"ז מוכח ג"כ בשבת דלא הותרה בק"צ רק דחויי' מצד דחיות עשה לל"ת ועשה דאל"כ תקשה מאי קאמרי התם נילף מתמיד דעשה דחי ל"ת שיש בו כרת הא תמיד לאו משום דחיות עשה לל"ת אלא מצד דהותרה ובע"כ מוכח דשבת לא הותרה גבי קרבנות רק דחויי' וכעין הוכחת שער המלך הנ"ל גבי מילה:

ד

וכן מוכח מן התוס' יבמות (דף ו') ד"ה טעמא דכתב רחמנא כו' שהקשו בסה"ד למאי דרצו למילף מן כיבוד או"א דבכל מקום אתי עשה ודחי ל"ת א"כ למה איצטריך קרא בתמיד ופסח דדחי שבת כו' ואי נימא דשבת הותרה בק"צ א"כ הא איצטריך קרא להורות דשבת הותרה בק"צ ונפ"מ להא דסוף פ"ד דיומא דאי שבת הותרה בק"צ א"כ אף סופו נמי דחי וכן י"ל נפ"מ אחריתי בזה ובע"כ מוכח מכל הנ"ל דשבת לא הותרה רק מצד דחיות עשה לל"ת אתינן עלה ואף דבכ"מ אין עשה דוחה לל"ת ועשה וכן אינו דוחה ל"ת שבכרת מ"מ הכא דוחה מצד שצרכי גבוה הוי וישנם לפני הדיבור והוי בכרת כדאמרו בריש יבמות. וכן מצינו במילה בצרעת דדחי לל"ת ועשה משום שנכרתו עליו י"ג בריתות וכמש"כ התוס' בשבת (דף קל"ב ע"ב) ד"ה האי עשה ול"ת כו' ואפ"ה לא הותרה רק דחויי' כמבואר שם דאי איכא אחר ליעבד אחר כדא' ר"ל כ"מ שאתה יכול לקיים שתיהן כו' וכמו שהוכיחו התוס' בשבת (דף ק"ל) מזה דמילה בשבת לא הותרה רק דחויי' אלמא דלא אמרינן כיון דמצד הדין לא מצי עשה לדחות ל"ת ועשה. ע"כ היכא דמצינו דגזרה תורה דיהא דוחה לל"ת ועשה מסתמא התירה התורה זה ולא בתורת דחיי'. דהא ז"א מדחזינן במילה בצרעת דאף דדחי עשה לל"ת ועשה מ"מ אין זה רק בגדר דחיי' כמבואר להדיא בש"ס דהש"ס מדמה זה לכל עשה דוחה ל"ת דאינו רק בתורת דחיי' א"כ מ"ש שבת בציבור הא בכולם ילפינן מקראי:

ה

ובמנחות (דף נון ע"ב) בתוס' ד"ה תעשה אפי' בשבת וטומאה כו' וכתב הצאן קדשים שם דאי כתיב חד קרא לא הוי ידענא אלא למדחי טומאה דהותרה בציבור אבל גבי שבת דאינו רק דחויי' לא הוי ידענא. ע"ש בצ"ק ובעיקר דברי הצ"ק הנ"ל יש לפלפל הרבה ולהאריך בכוונת התוס' הנ"ל אך אכמ"ל ועיין בברכת הזבח שם. עכ"פ חזינן דהצ"ק ס"ל דאף למ"ד טומאה הותרה בציבור מ"מ שבת אינו רק דחויי' א"כ כש"כ למאן דס"ל דטומאה דחויי' כש"כ דשבת אינו רק דחויי' [אך במש"כ הצ"ק דאף למ"ד טומאה הותרה מ"מ שבת אינו רק דחויי':

זה נסתר ע"פ דברי הרשב"א סי' תרפ"ט שכתב דהא דשבת דחויי' אצל חולה תלוי בפלוגתת אי טומאה דחויי' וכ"כ הכ"מ בפ"ב דשבת וכנ"ל]. וכן מוכח ממש"כ התוס' מנחות הנ"ל שכתבו דמחד תעשה ילפינן אף בשבת ואף בטומאה משום דהי מינייהו מפקת דשקולים הם טומאה ושבת אלמא דס"ל להתוס' להדיא דשקולין הן טומאה ושבת ואי נימא דשבת הותרה בציבור אף למ"ד טומאה דחויי' א"כ איך קאמרי התוס' דשקולין הן הא באמת מחלקינן ביניהם וע"כ מוכח מזה דבאמת שוין המה טומאה ושבת וכמש"כ הרשב"א והכ"מ גבי חולה כנ"ל:

ו

וכן מצאתי להראב"ד בפי' לפ"א דתמיד וז"ל דלכאורה קשה מ"ש דאמרינן בבגדי כהונה הואיל ואישתרי בעידן עבודה אישתרי ג"כ שלא בעידן עבודה א"כ נימא הואיל ואישתרי מלאכת יו"ט בתמידין ומוספין אישתרי ג"כ בנדרים ונדבות ותירץ דלא אמרינן הואיל ואישתרי רק בכלאים בעבודה דהותרה לגמרי משא"כ הני דמתורת דחיי' עשה לל"ת אתינן עלה ועיין בזבחים (דף ל"ב) דאמרינן הואיל ואידחי אידחי לא אמרינן עכ"ל הראב"ד וקצת דברי הראב"ד הנ"ל הובא בשאגת אריה סי' למד וכן הובאו דברי הראב"ד הנ"ל בנחלת יעקב שחיבר הגאון מליסא זצ"ל על ביצה (דף י"ב) בהג"ה שם אלמא להדיא דס"ל להראב"ד ז"ל דק"צ לא הותרה לגמרי בשבת רק בתורת דחויי' עשה לל"ת אתינן עלה וכן מבואר בתוס' ברכות (דף כ' ע"א) ד"ה שב וא"ת כו' שהקשו על רש"י דהא גבי מילה ופסח ותמיד דדחי שבת כדאמרו באלו דברים (דף ס"ט) אלמא דמקרי שפיר דחיי' עכ"ל. הרי להדיא דס"ל להתוס' דכיון דאמרו בגמרא דתמיד ופסח דחי שבת ולא אמרו דהותרה שבת גבייהו דס"ל להתוס' להוכיח מזה דכל הנך לא הותרה שבת גבייהו אלא דנדחה שבת גבייהו וכמו בהא דעשה דחי לל"ת:

ענף ב

ז

ובשבת (דף קל"ב ע"ב) א"ל רב ספרא לרבא ממאי דשבת חמירא דלמא צרעת חמירא שכן דוחה העבודה ועבודה דוחה שבת כו' אלא אמר רב אשי היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת כו' הכא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה. ורב אשי קאי לתרץ דברי רבא דאמר שבת חמירא מן צרעת ואי נימא דעבודה הותרה בשבת א"כ כש"כ צרעת דקילא מן שבת וודאי דהותרה בעבודה ולא בתורת דחיי'. א"כ קשה מאי קאמר רב אשי ע"ז דלכן צרעת אין דוחה עבודה אף היכא דלא שייך גברא לא חזי משום דאימור אמרי עשה דחי ל"ת כו' דבעידנא דמתעקר לאו קא מקיים לעשה כו' דהא לפי סברת רבא דצרעת קילא מן שבת. א"כ הותרה צרעת בעבודה מקו"ח מן שבת דהותרה בעבודה א"כ אין זה בגדר עשה דוחה ל"ת וי"ל דדוקא בעשה דוחה ל"ת דאין זה בתורת הותרה רק בגדר דחיי' כדא' ר"ל דכ"מ שאתה יכול לקיים שתיהן כו'. ע"כ בעינן בזה בעידנא דוקא מה שאין כן היכא דהותרה אז מותר אף היכא דלא שייך בעידנא כו'. וכמו שכתב השאגת אריה בסי' כ"ט להוכיח דכלאים בבגדי כהונה אישתרי מצד היתר ולכן אף שלא בעידן עבודה הותרה דאי נימא דהותרה מצד דחיות עשה לל"ת א"כ היכי שרי ללבוש הא בעידנא דלובש לא מקיים לעשה אז אע"כ מוכח דמצד היתר אתינן עלה עכ"ל הש"א:

א"כ ה"ה בצרעת בעבודה דאי נימא דהותרה לא שייך לומר בפשיטות ולדמותו לעשה דחי ל"ת דבעי בעידנא כו' דהא הכלל דבעידנא לא מצינו אלא היכא דדחויי' אבל היכא דהותרה לא מצינו לכלל זה ויש להאריך בזה עוד עכ"פ כיון דאמר רב אשי על צרעת דהיו ס"ד דנדחות מעבודה מקו"ח דשבת דנדחות מעבודה דזהו מצד אתי עשה ודחי ל"ת א"כ מוכח דס"ל להש"ס דשבת בסוגיא זו דגם שבת לא הותרה בעבודה אלא מצד אתי עשה ודחי ל"ת אתי עלה א"כ מבואר דגם שבת לא הותרה בעבודה אלא מצד דחיי' וממילא שייך בזה הכלל דא' ר"ל דכ"מ שאתה יכול לקיים שניהם בדרך היתר מקיימין ושפיר כתבתי בספרי:

ח

ולכאורה י"ל בהא דיומא (דף מ"ו) דס"ל לרב חסדא דשבת הותרה בציבור דבאמת רבא דפליג שם על ר"ח ביומא ולחד גי' שם גרסי רבא ולא רבה. ועיין ברמב"ם פ"א ה' תמידין ה' ז' בכ"מ דמשמע דגרס רבא ולפ"ז י"ל בהא דשבת דרב אשי מהדר לתרץ לדברי רבא דא' מילה בזמנה דוחה ל"צ קרא כו' שפיר אמר לשיטתו בהלשון דזהו מצד דחיות עשה לל"ת אתי עלה ולא מצד הותרה דרבא לטעמי' וכיון דרב אשי בתראה ס"ל כן מסתמא הלכה כוותי' דעבודה דוחה שבת זהו רק בתורת דחויי' אבל באמת אין סברא לומר דזהו פלוגתת רבא ור"ח ביומא שם דהא עיקר טעמא דרבא דס"ל שם דוחה הטומאה ואין דוחה השבת זהו כדקאמר שם שבת דתחילתו לאו בר מידחה שבת סופו נמי לא דחי א"כ עיקר טעמו דכיון דעיקר הקרבן אינו דוחה שבת משום דזמנו הוא בע"ש א"כ לא יהיה הטפל חמור מהעיקר ולא נקרא זמנו קבוע בשבת אבל לולא זה לא מצינו דיהי' רבא פליג על ר"ח במה דס"ל דשבת הותרה בציבור ואין לנו לבדות פלוגתא מנפשינו בזה אך עכ"פ מסוגיות השבת במה דא' רב אשי כן מוכח דס"ל לרב אשי ולרבא דשבת לא הותרה בעבודה ולא ס"ל לסברת ר"ח דאמר ביומא דשבת הותרה בציבור:

ט

וכבר כתבתי בספרי שם להוכיח מהא דמנחות (דף ע"ב) בקצירת העומר דהקשו בגמ' בפשיטות דאי נקצר עומר מע"ש כשר אמאי דוחה שבת הא מצי לקוצרו מע"ש אלמא דלא הותרה רק דחויי'. ומזה הסוגיא מוכח ג"כ דלא ס"ל כר"ח דיומא ואין לומר דשאני בקצירת עומר דאמרו דה"ל לקוצרו מע"ש משום דדוקא במה שזמנו קבוע בשבת ולא מצי לעשותו מע"ש בזה הותרה שבת משא"כ במידי דמצי עביד בע"ש בזה לא הותרה שבת. דזה אינו דהא מצינו לר"ח ביומא שם גבי אברים שנתותרו מע"ש דגם לכתחילה מצוה להקטירם מע"ש אפ"ה ס"ל דמותר להקטיר בשבת מצד דהותרה שבת גבייהו א"כ כש"כ קצירת העומר דלכתחילה מצותו בלילה וכמש"כ התוס' בזבחים (דף ע"ב) ד"ה אמאי דחי שבת כו' ע"כ בוודאי מוכח דהש"ס דמנחות לא ס"ל כר"ח דיומא ובוודאי אין לחלק בין קצירת עומר לשארי ק"צ וכדמוכח ביומא (דף ז') דמדמה הגמ' מצות עומר לכל ק"צ דמקשה הש"ס שם מן הי' עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו כו' על מאן דס"ל טומאה הותרה בציבור ובוודאי אין לחלק בין קצירה להקרבה בזה. וכן מוכח במנחות (דף ס"ג) דא' רבה ר' ישמעאל ור"י בנו של ריב"ב אמרו דבר אחד כו' דילמא עד כאן לא קאמר ר"י כו' ואי נימא דשאני פסח דהותרה שבת גבייהו מה שאין כן בקצירת העומר דדחויי'. א"כ הא יש לחלק בפשיטות דעד כאן לא קאמר ר"י הכא אלא בקצירת עומר דלא דחי שבת אלא בתורת דחויי' ע"כ הי' נקצרת העומר בשבת רק משלש סאין משא"כ בפסח דהותרה שבת גבי' י"ל דס"ל כרבנן דהי' מפשיט את כולו:

ומדלא חלקו כנ"ל מוכח דס"ל להש"ס דאין לחלק בין קצירת עומר לקרבנות וכן הסברא נותנת בפשיטות. ע"כ שפיר מוכח מהא דמנחות (ד' ע"ב) דלא ס"ל למאי דקאמר ר"ח ביומא דשבת הותרה בעבודה:

י

ואחר כותבי כ"ז מצאתי וראיתי בספר התשב"ץ ח"ג סי' ל"ז דהעלה להוכיח מהא דיומא דשבת הותרה אצל חולי וה"ה לגבי מילה ע"ש אבל באמת כבר נתברר דשי' הרמב"ם והרשב"א והר"נ ושי' הראב"ד בפ"א לתמיד והתוס' ברכות (דף כ"א ע"א) ד"ה שב ואל תעשה כו' והתוס' ביבמות (דף ה') והכ"מ דס"ל דשבת דחויי' בק"צ ולא הותרה וה"ה גבי מילה וכמש"כ התוס' שבת (דף ק"ל ע"ב) ד"ה שלא ברצון כו' ועיין ברא"ש פ"ח דיומא סי' י"ד מש"כ שם בשם הראב"ד ושיטתו ואכמ"ל ובוודאי לא נעלם מכל הראשונים הנ"ל גמ' מפורשת דיומא (דף מ"ו) וע"כ מוכח דסמכו על מה דיש להוכיח משארי דוכתי דשבת לא הותרה רק דחויי' וכמש"כ לעיל להוכיח מן שבת (דף קל"ב) ומן יבמות (דף ה') וממנחות. (דף ע"ב) דלא ס"ל כשי' הש"ס דיומא (דף מ"ו) וע"כ יפה כתבתי בספרי באר יצחק סי' י"ד שם להעיר בק"צ דאמאי לא יהדרו אחר שנים בשחיטה וכה"ג ובירושלמי ע"ז פ"ב ה"ב הביאו בשם ת"כ פ' ויקרא דשבת הותרה מכללה אצל חולי. א"כ משמע מזה הלשון כשי' הרא"ש והתשב"ץ דשבת הותרה אצל חולי אבל באמת אין מזה ראי' כלל דהא סתם ספרא ר' יהודה ור' יהודה הא ס"ל ביומא (דף ז') וסנהדרין (דף י"ב) ופסחים (דף ע"ז) דטומאה הותרה בציבור וכבר כתב הרשב"א בתשובה והכ"מ דלמאן דס"ל טומאה הותרה בציבור דה"ה שבת הותרה בחולי ע"כ שפיר אמר ר"י בת"כ בלשון דשבת הותרה מכללה בחולי אבל לדידן דקיי"ל דטומאה דחויי' א"כ ה"ה שבת בעבודה ובמילה ובחולי כנ"ל. וכן יש לדון במה דאמרו ביומא (דף פ"א ע"א) דמה לעינוי שלא הותר מכללו תאמר במלאכה שהותר מכללה אצל גבוה דהגמ' לא נחת שם לזה וכוונתם דלמאן דס"ל טומאה הותרה בציבור ולמ"ד טומאה דחויי' יש למפרך מה למלאכה שכן דחויי'. ועיין ביבמות (דף ל"ג) תוס' ד"ה א' ר' יוסי כו':

ענף ג

יא

ועתה נשובה ונראה מה שיש לדון בעיקר הך דיומא דף מ"ו) דא' ר"ח גבי תמיד תחילתו דוחה סופו אינו דוחה דקאי על טומאה אבל שבת הותרה בציבור סופו נמי דחי דבאמת תקשה מנלן לר"ח לחלק בין שבת לטומאה דהא תרווייהו מחד קרא נפקי כמבואר בפסחים (דף ע"ז) ובמנחות (דף נ') ובשא"ד ולכן נלע"ד פשוט בכוונת ר"ח דהא קיי"ל בטומאה דחויי' בציבור דאינו דחויי' אלא ע"י ריצוי ציץ וכמש"כ התוס' פסחים (דף ע"ז) ד"ה דלא אשכחן תנא כו' ורש"י שם ד"ה ומרצה כו' דאי לאו דציץ מרצה לא הוי מתכשרי וכן אי' ביומא (דף ז'). וכ"כ רש"י בזבחים (דף ל"ג ע"א) ד"ה טומאה דחויי' היא וז"ל כלומר בקושי נדחית אצלה דחוי בעלמא ע"י ציץ שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור עכ"ל ועיין ביומא (דף ו') תוס' ד"ה א' רב תחליפא וכ"כ הרמב"ם פ"ד ה' ביאת מקדש ה' ט"ו וז"ל ומפני מה מחזירין על הטהורים מבית אב אחר מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויי' היא עתה מפני הדחק ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עלי' וכ"כ לעיל שם ה"ז וז"ל וכן הציץ מרצה על טומאת דברים הקרבין שנא' והי' על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אבל אינו מרצה על טומאת הנאכלין ולא על טומאת האדם שנטמא בטומאה ידועה אלא א"כ היתה הטומאה הדחוי' בציבור שהציץ מרצה עלי' עכ"ל הרמב"ם וכ"כ הלח"מ פ"א ה' פסולי המוקדשין הל' ל"ד דבטומאת ציבור הציץ מרצה אפי' על האדם שנטמא עכ"ל:

יב

וי"ל דהרמב"ם הוציא זה מן מה דהקשו התוס' בפסחים (דף ע"ז) ד"ה דלא אשכחן כו' שכתבו תימא לר"י דבשמעתין משמע דלמ"ד דחויי' אינו דחויי' אלא ע"י רצוי ציץ ואמאי הא טומאה דגברי דחויי בציבור אע"פ שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף כדתנן בפרקין (דף פ') עכ"ל התוס' וכן הקשו התוס' במנחות (דף כ"ה ע"א) ד"ה עון קדשים ולא עון המקדישים תימא הא למ"ד טומאה דחויי' בציבור ובעי ציץ לרצויי דאמרינן ביומא (דף ז') דמרצה על הכהנים העושין בטומאה כו' עכ"ל התוס' ולעיל במנחות (דף ט"ו) תוס' ד"ה והכא מאי ציץ מרצה כו' כתבו בפשיטות דהא למ"ד טומאה דחויי' בציבור בעי ציץ לרצויי' היינו לטומאת בשר דמהני ציץ אבל לטומאת הגוף דלא מהני ציץ אף בלא ציץ כו' עכ"ל התוס' וכ"כ התוס' ביומא (דף ז') דהא מכלל דר"ש סבר טומאה דחויי' בציבור כו' שכתבו בזה"ל מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצי ציץ עלה ודחיא טומאה כו' עכ"ל התוס'. ושיטת התוספ' הוא כיון דאמרו דנטמא הגוף אין הציץ מרצה ע"כ ס"ל דאין לחלק בין ציבור ליחיד:

אך התוס' במנחות (דף כ"ה ע"ב) כתבו דמרצה על טומאת הגוף דציבור אך דהקשו ע"ז הא אינו נושא עון המקדישים ומכל זה הוכיח הרמב"ם דבאמת גם בציבור בטומאת הגוף דכיון דחויי' ובעי ציץ לרציי' ע"כ מרצה ג"כ על טומאת הגוף דציבור והא דאמרו דנטמא הגוף אין הציץ מרצה היינו ביחיד דוקא וכן הדעת נוטה דכיון דחזינן דבטומאת הגוף ביחיד אינו מרצה רק בטומאת דברים הקריבין ביחיד מרצה הציץ א"כ טומאת הגוף חמירא לענין זה ע"כ הוי כש"כ כיון דחזינן דבטומאת הקריבין אף הציבור בעי לכפרת הציץ כמו דאמרו ביומא (דף ז') ובשא"ד דהציץ מרצה על הדם והבשר שנטמא בין ביחיד ובין בציבור:

אלמא דאף בציבור בעי דוקא לכפרת הציץ בטומאת בשר ובלא כפרת ציץ לא דחויי' לטומאת בשר א"כ כש"כ טומאת הגוף דחמירא דלא דחויי' אלא ע"י כפרת הציץ ושפיר כתבו גם התוס' במנחות (דף כ"ה) דאף בטומאת כהנים מרצה הציץ:

יג

אך קושייתם הי' מן הכלל דעון קדשים ולא עון מקדישים וכן הקשו בפסחים (דף ע"ז) דהא מפורש במשנה פסחים (דף פ') דנטמא הגוף אין הציץ מרצה. אבל באמת ז"א קשה כ"כ די"ל דהך כללא דטומאת הגוף אין הציץ מרצה אין זה רק בטומאת יחיד דחזינן דרחמנא דחיי' לפ"ש כפי' רש"י שם בפסחים והרע"ב שם אבל בציבור שפיר מרצה הציץ אף על טומאת הגוף דכיון דנלמד מקראי דציבור אף בטומאת הגוף עושין הק"צ כמבואר בפסחים (דף ס"ו) ע"כ ממילא מרצה הציץ ע"ז וכן מצינו בפסחים (דף פ') במשנה שם דנטמא טומאת התהום הציץ מרצה ואמרו בגמ' שם (דף פ"א) דטומאת התהום היכא כתיבא א' ר"א א' קרא כו'. עושה פסח מנלן א"ר יוחנן אמר קרא בדרך רחוקה כו' רשב"ל אמר כדרך מה דרך בגלוי כו' מיתיבי כו' אלא טומאת התהום הלכתא גמירי לה ואסמכינהו אקראי ויש להקשות דמעיקרא דהי' ס"ל להש"ס דהנך ילפותא מקראי להתיר טומאת התהום הוי ילפותא גמורה ולא הלמ"מ דא"כ איך אמרו בטומאת התהום בגוף דהציץ מרצה דהא כללא הוא בטומאת הגוף דאין הציץ מרצה ועון קדשים ולא עון מקדישים. וע"כ מוכח דפסיקא להו לחז"ל דגבי טומאה אין סברא להתיר בלא ריצוי ציץ ואף דנלמד מקראי גבי טומאת התהום דאין נדחה לפ"ש. עכ"ז הסברא נותנת דבטומאה אין הדעת נותנת להכשיר בלא ריצוי הציץ והך עון קדשים ולא עון מקדישים לא נאמר בטומאת התהום ע"כ ה"ה בטומאת הגוף בציבור דאף דדחויי' טומאה גבייהו עכ"ז בעי ריצוי ציץ וע"כ הך עון קדשים ולא עון מקדישים לא נאמר רק ביחיד ולא בק"צ ומתורץ קושיות התוס' פסחים (דף ע"ז) ומנחות (דף כ"ה) ועיין בחולין (דף ק"א) דאמרו שם ממאי דטומאת הגוף חמור דלמא טומאת בשר חמירא דלית לה טהרה במקוה כו'. אבל אין זה ענין לזה ופשוט:

יד

וכיון דנתבאר שיטת הרמב"ם ורש"י בזבחים (דף ל"ג) דאף דטומאה דחויי' בעי ציץ לרצויי' וגם זהו בכלל ונשא אהרן עון כו' דהא עדיין בעי ציץ לרצות וכמו שכתב הרמב"ם להדיא דלא סגי בלא הרצאת ציץ. א"כ חזינן בטומאה דנדחית בציבור אף בטומאת הגוף אינו דומה לכל היכא דאמרינן דנדחית הל"ת והעשה מפני עשה החמורה וכה"ג. דהא התם א"צ לריצוי אחר לכפר על הדחיי' אלא אמרינן דהיכא דלא אפשר לו לעשות בהיתר אלא ע"י דחיי' אזי הותרה לו הדחיי' לגמרי אבל בטומאה דנדחית בציבור הן טומאת דברים הקריבין והן טומאת הגוף לא הותרה הדחיי' לגמרי אלא ע"י ציץ שמכפר על הדחיי' ומקרי עון הקדשים. ע"כ שפיר יש לחלק עפ"ז בין שבת דהותרה בציבור ובין טומאה דציבור דאינו רק דחויי':

טו

וזה שאמר רב חסדא לחלק דשאני שבת דהותרה בציבור דהיכא דנדחית שבת בק"צ דכיון דלא מצי עכשיו לעשות בהיתר אלא ע"י דחיי' עבודה לשבת אז הותרה הדחיי' וע"כ גבי אברים דנתותרו מע"ש שפיר ס"ל לר"ח דדוחה שבת הקטרתו כמש"כ התוס' שם ד"ה תחילתו דוחה כו' דאף דע"י דחיי' הוא מ"מ הא גם בכל עשה דוחה ל"ת אף דאינו רק בתורת דחיי' לכ"ע כידוע מ"מ ז"א רק היכא דיכול עכשיו לעשות בהיתר בזה אמר ר"ל דכ"מ שאתה יכול לקיים שניהם כו' אבל היכא דעכשיו אין לו שום עצה לעשות בדרך היתר אף דמעיקרא הי' לעשות שלא בדרך דחיי' מ"מ גם בזה אמרינן דעשה דוחה ל"ת ואף שהתוס' עירובין (דף ק') כתבו גבי הא דנותן דם שנתערב במתן א' דליתי עשה ולידחי ל"ת ותי' דשאני היכא דבא ע"י פשיעה דהי' יכול להתקיים בלא דחיות הלאו אבל כבר הקשה ע"ז השאגת ארי' בר"ה (דף כ"ח) מהא דזבחים (דף צ"ז) דאמרי דליתי עשה ולידחי ל"ת אף דהתם ע"י פשיעה הוא בא ודחה לדברי התוס' וכן הקשה השער המלך בפ"ג ה' נדרים והביא שם בשם המהרי"ק וכת"י מחדושי רשב"א שכתבו תי' אחר וכן כתב הנו"ב במ"ת ח' אה"ע סי' קמ"א בשם חידושי ריטב"א ובאמת במק"א כתבתי תי' נכון על קושיות האחרונים הנ"ל מעל התוס' אבל האמת יורה דרכו כי באמת מוכח שפיר מהא דזבחים דאף ע"י פשיעה אמרו עשה דוחה ל"ת כיון דעכשיו אינו יכול לקיים להעשה אלא ע"י דחיות הלאו:

טז

וכן מוכח מהא דפסחים (דף נ"ט ע"א) דפסח ומחוסר כפורים בערב פסח מביאים קרבנם אחר התמיד של בין הערבים ופי' רש"י שם דמחוסר כפורים ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד יכול להביא אח"ז ואמרו בגמ' שם בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת. אלא לריב"ב מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה והא התם בא הקרבן דמחוסר כפורים ע"י פשיעה דשכח ולא הביא כפרתו מקודם התמיד וכפי' רש"י ואפ"ה אם לא הי' אלא ל"ת הי' בא העשה ודחי ל"ת אף דבא העשה ע"י פשיעה עכשיו אלא משום מאי אולמא האי עשה מהאי עשה אתינן עלה וכן בעשה שיש בו כרת אמרו דדחי לעשה שאין בו כרת אף דהי' יכול להתקיים הקרבן דמחוסר כפורים בהיתר שלא ע"י דחיי' דהיינו מקודם התמיד. ועיין במג"א סימן ק"ח ס"ק י"א ובסי' תקכ"ז מג"א ס"ק ו' ואכמ"ל:

יז

וכבר אמרתי לתרץ עי"ז לקושיות השאגת ארי' בסי' ל"ג על הרמב"ם דעשה דקום ועשה דחי לעשה דשב ואל תעשה מהך דפסחים דפריך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה הא עשה דהשלמה הוי בשב ואל תעשה ותרצתי ע"פ דברי התוס' דעירובין הנ"ל דהיכא דבא ע"י פשיעה אין עשה דוחה ל"ת א"כ ה"ה הכא דבא ע"י פשיעה דשכח ולא הביא כפרתו מקודם התמיד וכפי' רש"י דבזה אין דוחה ל"ת וה"ה לעשה דשב ואל תעשה ויש להעמיס זה בלשון דאמרו מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אף דהוי בדוחק ועיין בתוס' פסחים (דף נ"ט) הנ"ל בד"ה אתי עשה דפסח כו' ואכמ"ל:

יח

עכ"פ מוכח מסוגיא זו דבעשה החמורה דוחה לעשה הקלה ממנה אף דעכשיו בא ע"י פשיעה והי' יכול לקיים מקודם בלא דחיי' א"כ ה"ה לעשה דעבודה דחמירא משבת דהא דוחה עבודה לשבת אף דהוי שבת בעשה ול"ת שבכרת. א"כ עבודה חמורה. ע"כ וודאי דוחה לשבת אף היכא דבא ע"י פשיעה עכשיו ולפ"ז י"ל דאף לשיטת התוס' דעירובין דכתבו דעשה אינו דוחה לל"ת היכא דבא ע"י פשיעה מ"מ בעשה חמורה שאני כדמוכח מהא דפסחים הנ"ל ולפ"ז שפיר אמר ר"ח דשבת דהותרה בציבור סופו נמי דחי. דכיון דעבודה דוחה שבת וא"צ שום ריצוי להדחיי' הלז ע"כ סופו נמי דחי משום דהיכא דלא מצי עכשיו לעשות בהיתר אלא ע"י דחיי' אז הותרה הדחיי' משא"כ טומאה דדחויי' דגם אחר הדחיי' לא הותרה ממש דהא בעי ציץ לרצות ע"ז וכיון דצריך ריצוי ציץ לרצות אלמא דלא מקרי היתר כ"כ ע"כ אינו דוחה רק תחילתו דעיקר כפרה אבל סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי בכה"ג כיון דצריך עדיין ריצוי ציץ לרצות עון הטומאה שלא נזהרו מזה (ועיין בנו"ב מ"ת ח' או"ח סי' פ"ו ד"ה רביעית שאל כו' שכתב הנו"ב לפרש בהא דאמרו טומאה הותרה כוונתו דהותרה בדחוי כי ליכא כהן טהור כו' ע"ש בנו"ב) לכן י"ל בהא דאמרו דשבת הותרה הפי' הוא דעכשיו שצריך לדחות השבת כיון דלא אפשר עכשיו בענין אחר דהותרה אז ממש דהא התורה גזרה לדחותו. אבל בטומאה דגם אחר הדחיי' לא הותרה ממש דהא בעי לכפרת הציץ ע"כ החמיר ר"ח בטומאת אברים שנתותרו מה"ט כן י"ל בכוונת ר"ח ורבא ס"ל דכיון דתחילתו לאו בר מידחא שבת סופו נמי לא דחי והוי כאין זמנו קבוע בשבת ואף לשיטת התוס' דס"ל גבי טומאת הגוף בציבור דא"צ ריצוי ציץ כמש"כ התוס' במנחות (דף ט"ו). עכ"ז י"ל דהך סוגיא דיומא מיירי בטומאת אברים דבעי לריצוי ציץ ושפיר י"ל כנ"ל ולכן אין מהא דיומא סתירה למש"כ הראשונים דשבת דחויי' אצל חולה ומילה. ושפיר כתבתי בספרי:

ענף ד

יט

ובעיקר מה שכתבתי לעיל בשי' רש"י דזבחים (דף ל"ג ע"א) ד"ה טומאה דחויי' היא כלומר בקושי נדחית אצלה דחוי בעלמא על ידי נשיאות עון שהציץ מרצה ולא בהיתר גמור לטומאת מת אידחי ולא לטומאת זיבה עכ"ל רש"י אלמא דס"ל לרש"י ג"כ כשיטת הרמב"ם דאף טומאת הגוף דציבור מרצה הציץ ע"ז ושם בזבחים הא מיירי בטומאת הגוף דרובן טמאי מתים ונעשו זבין כמבואר שם בכל הסוגיא ויש להקשות ע"ז ממה שכתב רש"י ביומא (דף זיין) ד"ה בין בציבור וז"ל שאין הציץ מרצה על טומאת הגוף ושל ציבור נידחית טומאת הגוף אצלם ולא ע"י ציץ כו' עכ"ל רש"י. הרי להדיא דס"ל לרש"י ביומא דלא כשי' הרמב"ם אלא כשיטת התוס' דמנחות דק"צ דחויי' אצלו טומאת הגוף אף בלא ריצוי הציץ א"כ סתרי דברי רש"י דזבחים להא דכתב ביומא:

כ

והנלע"ד לתרץ שלא יהי' סותרים דברי רש"י אהדדי והוא דאי' במנחות (דף כ"ה) ת"ר ונשא אהרן עון הקדשים אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה דציבור כו' אימא עון שמאל שהותר מכללו ביו"כ א"ל אביי א"ק עון עון שהי' בו ודחיתיו לאפוקי יו"כ דהכשירו בשמאל רב אשי א' עון הקדשים ולא עון המקדישים כו' אלמא דאביי ס"ל דלא דרשינן עון הקדשים ולא עון מקדישים מדהוצרך לשנויי שינויא אחריתי על מה שהקשו אימא עון שמאל אלא ס"ל לאביי דלאו דוקא עון הקדשים אלא אף הפסול שאירע בבעלים ובכהנים בגופן ג"כ מקרי עון הקדשים דג"ז בכלל הקדשים ועיין בזבחים (דף כ"ג) מזה ולפ"ז י"ל דלאביי דלא דרש להך דרשא דעון הקדשים ולא עון מקדישים. א"כ י"ל דטומאת הגוף דנדחית בק"צ ג"כ בעי ריצוי ציץ כמו שכתבתי לעיל דכן הדעת נותנת ואף דכתיב עון הקדשים ולא עון המקדישים עכ"ז י"ל דהא לא דרשינן להך דרשא ואף עון המקדישים בכלל עון הקדשים הוי לשי' אביי והא דתנן במשנה פסחים (דף פ') דנטמא טומאת הגוף אין הציץ מרצה הטעם הוא משום דהא רחמנא דחיי' לפ"ש כפי' רש"י והרע"ב שם אבל לא מהך דרש דעון הקדשים ולא עון המקדישים:

כא

אבל לשי' רב אשי דס"ל למדרש עון הקדשים ולא עון המקדישים א"כ נתמעט בהדיא בגזירת הכתוב דאין הציץ מרצה על עון דמקדישים. א"כ לפ"ז גם ציבור בטומאת הגוף נתמעט מן ריצוי ציץ ע"פ גזה"כ והא דטומאה דחויי' בק"צ. בע"כ לשי' רב אשי נדחית טומאת הגוף אצל ק"צ אף בלא רצוי הציץ דריצוי הציץ לא שייך בזה דהא כתיב עון הקדשים ולא עון המקדישים וע"כ מוכח דגזה"כ הוא דכיון דיליף בפסחים (דף ס"ו) דק"צ בטומאת הגוף נדחית טומאת הגוף אצלם וגם הא כתיב עון הקדשים בע"כ מוכח דגזה"כ הוא דעל טומאת הגוף דציבור נדחית טומאה אצלם אף בלא ריצוי ציץ ומה"ט י"ל דלכן התוס' במנחות (דף כ"ה) ד"ה עון קדשים כו' דהקשו בתימא הא למ"ד טומאה דחויי' בציבור מרצה ציץ על טומאת הגוף דציבור כו' וסמכו קושייתם על הך מימרא דעון קדשים ולא עון מקדישים. משום דבל"ז י"ל דבאמת אף בק"צ בטומאת הגוף בעי ציץ. והא דפסחים (דף פ') מיירי בקרבן יחיד ולא כדמשמע מהתוס' פסחים (דף ע"ז) ד"ה דלא אשכחן כו' שסמכו בקושייתם על הא דפסחים (דף פ') יעו"ש:

כב

ולפ"ז מתורץ דברי רש"י דלא סתרי אהדדי דהא בזבחים (דף ל"ג) אמרו מכלל דתרווייהו ס"ל טומאה דחויי' בציבור וקאי על אביי ורבא דמיירי שם לעיל וכיון דנתבאר דאביי לא ס"ל הך דרשא דעון קדשים ולא עון מקדישים ע"כ לדידי' הציץ מרצה גם על טומאת הגוף דגם עון מקדישים בכלל עון קדשים הוי וע"כ בעי ציץ לרצויי גם בק"צ בטומאת הגוף אבל לדינא דהלכה כרב אשי דהוי בתראה א"כ וודאי לדינא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אף בק"צ אלא דחויי' היא טומאה אצלם אף בלא ריצוי הציץ וכמש"כ התוס' ולכן שפיר כתב רש"י ביומא (דף זיין ע"א) דשל ציבור נדחות טומאת הגוף אצלם ולא ע"י ציץ משום דלהלכה קיי"ל כן:

כג

ועפ"ז ניחא מה שיש להקשות על דברי רש"י דזבחים (דף ל"ג) דכתב דשל ציבור אף בטומאת הגוף מרצה הציץ דהא במנחות (דף ט"ו ע"א) אי' ת"ש ר"י אומר אפילו שבט א' טמא וכל השבטים טהורים יעשו בטומאה כו' והכא מאי ציץ מרצה איכא:

וכתבו התוס' שם ד"ה והכא מאי ציץ מרצה איכא כו' בשם רש"י דפי' דהא אין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ולכן קאמרי בגמ' בפשיטות דהכא מאי ציץ מרצה איכא:

א"כ קשה על רש"י דזבחים דכתב בפשיטות שם דציץ מרצה אף על טומאת הגוף בק"צ בנטמאו בטומאת המת ולא ע"י זיבה. דהא סוגיא מפורש הכא במנחות דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף אף בק"צ ובאמת יש לתמוה מסוגיא זו דמנחות על הרמב"ם דכתב בפ"ד ה' ביאת מקדש דאף בק"צ בטומאת הגוף בעי ציץ לרצות דהא מבואר במנחות הכא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף כלל אף בק"צ. ומצאתי בשער המלך פ' ד' ה' ביאת מקדש הלכה זיין שהקשה ג"כ על הרמב"ם מהא דמנחות (דף ט"ו) הנ"ל והביא בשם כת"י מתוס' דפירשו פי' אחר בכוונת הגמ' דקאמרי והכא מאי ציץ מרצה איכא וי"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן. אבל על רש"י דפי' שם במנחות דכוונת הגמ' הוא דאין הציץ מרצה על טומאת הגוף, א"כ זהו סותר לפמש"כ רש"י בזבחים (דף ל"ג):

כד

אבל למאי דנתבאר דרש"י כתב שם בזבחים כן היינו אליבא דאביי דמיירי שם אליביה דאביי א"כ אתי שפיר דהא הכא במנחות (דף ט"ו) מבואר דועוד אמר רב אשי ת"ש ר"י אומר כו' והכא מאי ציץ מרצה איכא א"כ י"ל דרב אשי לטעמי' דקאמר לקמן (דף כ"ה) דדרשי עון קדשים ולא עון מקדישים ע"כ מוכח מגזה"כ דציץ אינו מרצה על טומאת הגוף דק"צ כנ"ל. וע"כ אמר רב אשי בפשיטות דהכא מאי ציץ מרצה איכא ולזה נתכוונו התוס' במנחות שם ד"ה והכא מאי ציץ כו' דכתבו הא אין ציץ מרצה על טומאת הגוף ודריש לקמן בהקומץ רבה (דף כ"ה) עון הקדשים נושא ולא עון המקדישים כו' דכוונתם הוא דרב אשי דרש לקמן להך דרשא וע"כ אתי שפיר דברי רש"י דלא סתרי אהדדי:

כה

ולפ"ז יש לתרץ על נכון למה דהקשיתי מהא דיומא (דף מ"ו) דא' ר"ח שבת דהותרה בציבור סופו נמי דחי טומאה דדחויי' סופו דלאו עיקר כפרה לא דחי וכתבתי לעיל לפרש כוונתו דהותרה עכשיו דאין לו עצה אחרת אלא הדחיי' דהותרה עכשיו אבל טומאה דגם אחר הדחיי' מקרי עון קדשים ובעי ציץ לרצות עדיין ע"כ במה דלא הוי עיקר כפרה לא דחי ואינו מרצה הציץ ע"ז לכתחילה וכתבתי דלשי' התוס' דס"ל דבק"צ לא בעי ציץ לרצות א"כ לא שייך לומר כן וכתבתי לפרש דסוגיות הש"ס דיומא מיירי בטומאת בשר ודם. ובאמת רש"י פי' שם דקאי על טומאת גברי כמש"כ רש"י שם (ע"ב ע"ב) ד"ה טומאה דתחילתו אם אין כהן טהור לזרוק דמו:

א"כ לכאורה לשי' רש"י דיומא (ד' ז') דבק"צ לא מרצה ציץ על טומאת הגוף ולא בעי ציץ לרצות ולפ"ז לא א"ש לכל מש"כ:

כו

אבל לפי מה דנתבאר דלשי' אביי דמנחות (ד' כ"ה) מוכח דגם על טומאת הגוף דק"צ מרצה הציץ דג"ז הוא בכלל עון קדשים ולכן פי' רש"י בזבחים (ד' ל"ג) גבי טומאה דחויי' אף בטומאת הגוף דבעי ציץ א"כ א"ש הכא ביומא דהא מבואר שם דאביי הקשה לרבא או לרבה לדידך קשיא ולר"ח קשיא וא"ל רבא או רבה לתרץ משום החילוק דשבת הותרה וטומאה דחויי' וכיון דמתרץ כן לאביי א"כ מסתמא תי' כן לשי' אביי וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' ל"ט ס"ק ב' כה"ג וה"ה הכא י"ל כן ובפרט דהא התוס' שבת (ד' מ"א ע"ב) ד"ה מיחם שפינה ממנו כו' כתבו דמסתמא אביי כרבה רבי' ס"ל ע"ש ע"כ שפיר תי' רבה לאביי לשי' אביי דס"ל דאף טומאת הגוף דק"צ בעי ציץ. ע"כ לא דחויי' אלא ע"י ציץ ולכן תי' לי' שפיר לחלק בזה אליבא דר"ח וכפי שיטת אביי ולכן שפיר כתבתי לתרץ דלא תקשה מהא דיומא על הא דכתבו הראשונים דשבת דחויי' אצל חולי ומילה וה"ה בעבודה די"ל דכוונת הגמ' שם שבת הותרה בציבור היינו דעכשיו אין לו עצה אחרת אלא הדחיי' התירה התורה זה משא"כ בטומאה דבעי ציץ:

ענף ה

כז

וכן מצינו בהאי לישנא במנחות (דף ה' ע"ב) בזה"ל כלאים תוכיח שאסורין להדיוט ומותרין לגבוה מה לכלאים שכן הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית אטו ציצית צורך הדיוט מצוה היא אלא מה לכלאים שמצותו בכך. והא זה ברור דכלאים בציצית אתינן עלה מצד עשה דוחה ל"ת וגמרינן בכולי ש"ס מזה דעשה דוחה ל"ת. ואי' במנחות (דף מ') דכיון דאפשר במינן לא כדר"ל דא' ר"ל כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת כו' ואף דהתוס' שם ד"ה כיון דאפשר במינן כתבו בתי' הב' דמדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיי' אבל בתי' א' ובתי' הב' שם לא ס"ל הכי ומה"ט הקשו התוס' בכתובות (דף מ') ד"ה כגון מילה כו' דהא אפשר בשל צמר כו'. ובספרי באר יצחק ח' או"ח סי' כ"ח הארכתי בזה ועיין בתוס' מנחות (דף ו') ד"ה מה לכלאים כו'. ובתוס' מנחות (דף מ') ד"ה סדין בציצית כו' אלמא דאף כלאים בציצית דזהו מצד דחיי' עשה לל"ת אפ"ה מקרי בלשון שכן הותרה מכללן וגם מקרי מצותו בכך משום דכיון דלא אפשר לקיים מצות ציצית בטלית של פשתן אלא ע"י כלאים מקרי הותרו מכללן ומצותו בכך א"כ ה"ה שבת דדוחה עבודה ג"כ אין זה אלא מצד דחיי' ואפ"ה מקרי בלשון הותרה מכללה כיון דהתורה התירה דחיי' זאת ולכן אמרו שם במנחות בסוגיא זו לעיל מיני' דמה לשבת שכן הותרה מכללה אצל הדיוט במילה אטו מילה צורך הדיוט כו' אלא מה לשבת שכן מצותה בכך עכ"ל הגמ' משום דגם שבת אף שבאמת לא הותרה רק בתורת דחויי' מ"מ אחר שהתירה התורה הדחיי' מקרי הותרה מכללה אצל עבודה ומילה וה"ה במקום חולי:

כח

ועיין ביבמות (דף ג' ע"ב) תוס' ד"ה ל"ת שיש בו כרת כו' שכתבו התוס' בשם הר"י דמן אשת אח לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה ל"ת כו' דשאני אשת אח דמצותו בכך דא"א בע"א לקיים מצות יבום כו':

אבל כלאים בציצית יליף שפיר בעלמא דאי לא מקיימא מצות תכלת בפשתים מקיימת מצמר ואפ"ה דחי כו' עכ"ל התוס'. וס"ל להתוס' דאשת אח מקרי מצותו בכך אבל לא כלאים בציצית משום דאפשר בשל טלית צמר ואפ"ה מצינו גם בכלאים בציצית דאמרינן במנחות (דף ו') דמקרי מצותו בכך ועיין בתוס' מנחות שם ד"ה מה לכלאים כו' וגי' הצ"ק שם כפי הרשום בצידו אלמא דבאמת גם כלאים בציצית דעיקרו הוי רק ע"פ דחיי' אפ"ה מקרי מצותו בכך. אלא אשת אח הוי טפי מצותו בכך כיון דא"א לקיים כלל מצות יבום אם לא עי"ז וכמש"כ התוס' יבמות שם:

כט

ולפ"ז נדחה מה שכתבתי לעיל להעיר מן יומא (ד' פ"א) דאמרו תאמר במלאכה שהותרה מכללה ופי' רש"י אצל גבוה אלמא דעבודה דוחה שבת הוי מצד היתר ולא מצד דחיי' וכן מצאתי ראי' זו בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז אבל לפמש"כ נסתר ראי' זו ג"כ דהא באמת מצינו בהאי לישנא גבי כלאים בציצית דעיקרו הוי מצד דחיי' ואפ"ה אמרו במנחות ד' הנ"ל דמה לכלאים בציצית שכן הותרו מכללן ומה לכלאים שמצותו בכך אלמא דגם כלאים בציצית דלכ"ע הוי רק מצד דחיי' אפ"ה מקרי הותרו מכללן ומצותו בכך דכיון דהתורה התירה לטלית של פשתן בציצית תכלת דמותר זה מצד דחיי' א"כ ה"ה י"ל כן במה דאמרו מה לשבת שהותרה מכללא אצל גבוה במלאכה:

ל

והא דמוכיח הש"ס ביומא (דף ז') מהא דתני הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור דמוכיח הש"ס מזה כמ"ד טומאה הותרה בציבור ולא כמ"ד דחויי' שאני התם בטומאה דהא אי טומאה דחויי' בציבור בעי ציץ לרצויי' משא"כ אי טומאה הותרה לא בעי ציץ לרצות בציבור כמו דאמרו שם בכולי סוגיא א"כ התם בטומאה אי נימא כמ"ד דחויי' היא בציבור' הא בעי עדיין ציץ לרצות עון הטומאה ע"כ לא שייך לומר בטומאה דהותרה בציבור וע"כ מוכח מזה שפיר דטומאה הותרה ולכן לא בעי ציץ לרצות אבל בשבת אף דנימא הותרה בציבור מ"מ י"ל דאינו אלא דחויי' ומ"מ כיון דהתורה התירה זה הדחיי' וא"צ שום ריצוי לרצות על הדחיי' מקרי שפיר הותרה וכמו דמצינו האי לישנא גבי כלאים דציצית דאמרו דהותרה מכללה אצל מצוה וגם דהוי מצותו בכך ומ"מ חזינן בכלאים בציצית דהיכא דאפשר בהיתר מחוייב להדר אחר היתר כדאמרו במנחות (ד' מ') דכיון דאפשר במינן לא כנ"ל וע"כ ה"ה בשבת אף דאמרו הלשון דהותרה מכללה אצל גבוה מ"מ היכא דאפשר להדר בתר היתר מחוייב להדר שיהי' בהיתר וכמש"כ בספרי באר יצחק להקשות דיעשו בשנים וכה"ג:

לא

ובקצרה י"ל דלכן אמרו בשבת הותרה בציבור ובטומאה אמרו דחויי' דהא חזינן דכלאים בציצית מקרי מצותו בכך כמבואר במנחות (דף ו') כנ"ל אבל בטומאה לא שייך בזה לומר מצותו בכך וכמו דמבואר במכות (ד' ח') גבי חרישות עומר דלא מקרי מצוה כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה ולכן אפי' לא מצא חרוש וחורש לצורך העומר לאו מצוה היא ועיין בטורי אבן לחגיגה (דף ב') ד"ה לישא שפחה א"י כו' שכתב למילף מהא דמכות הנ"ל דה"ה בכל מילי דהיכא דאירע מקרה דא"א עכשיו בלא"ה אין זה מן המצוה ע"ש א"כ ה"ה בטומאה דאף דהותרה בציבור מ"מ הא אין מצותו בכך להטמא לכן אין זה מקרי מצותו בכך ושפיר אמרו בשבת דכיון דמקרי מצותו בכך וכמו דאמרו כן גבי כלאים בציצית דמקרי מצותו בכך אף דאינו רק ע"י דחיי' לכ"ע ע"כ אמרו ביומא שפיר דשבת הותרה בציבור משא"כ טומאה דהא אם לא נטמא אינו מצווה להטמא ע"כ אף דאירע דנטמא לא מקרי מצותו בכך ולכן אמרו ביומא שם דטומאה דחויי' בציבור כן י"ל בקצרה והעיקר כמש"כ לעיל בארוכה דכיון דבעי ציץ לרצות ע"כ אמרו הלשון דחויי' ולחלק בין שבת לטומאה בזה וכעת ראיתי בתשובת חתם סופר על או"ח סי' פ"ה וסי' קמ"ה שתמה על הרשב"א והכ"מ דכתבו דשבת דחויי' והקשה עליהם מהא דיומא (ד' מ"ו) דאמרו דשבת הותרה וחיזק עי"ז שי' הרא"ש דפ"ח דיומא דכתב דשבת הותרה ועיין ג"כ שם סי' ע"ט. וכן ראיתי בספר נחל איתן פ"ב ד"ה שבת דהקשה ג"כ על הרמב"ם והכ"מ מהא דיומא הנ"ל אבל באמת אינו קשה כלל וכמש"כ בעז"ה והא דמנחות (דף ה' וד' ו') דאמרו מה לכלאים שהותרה מכללן אצל ציצית ומקרי מצותו בכך אישתמיטא מינייהו וכנ"ל ונתבאר בעז"ה דהעיקר כהנך הסוברים דשבת דחויי' ולא הותרה הן אצל עבודה והן אצל מילה וחולי:

ענף ו

לב

וע"פ כ"ז יש מקום לתרץ דברי הרמב"ם התמוהים והוא כי הרמב"ם פ"ד ה' ביאת המקדש ה' ח' כתב דאין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו כו' והקשו כולם והכ"מ עליו הא מבואר בפסחים (ד' ע"ז) ויומא (ד' ז') דר"ש הקשה לר"י מהא דכה"ג ביוה"כ ותי' לי' ר"י דהנח לטומאה דהותרה בציבור א"כ לפי מאי דפסק הרמב"ם שם דטומאה דחויי' בציבור א"כ הוי תרתי דסתרי ונדחקו כולם לתרץ זה והנלע"ד לתרץ זה בפשיטות ע"פ מה שנתבאר בעז"ה והוא כי התוס' ביומא (ד' ז' ע"ב) ד"ה מכלל דר"ש סבר טומאה דחויי' כו' כתבו לא ידענא מאי ראי' מייתי ר"ש מיוה"כ דלמא לעולם אינו על מצחו אינו מרצה ויוה"כ ה"ט דכיון דא"א להיות על מצחו דחי טומאה כיון דק"צ אתי בטומאה מידי דהוי אטומאת גברי דלא מרצי ציץ ודחיא הטומאה כו' אפי' יש אחרת אין אומר לו הבא אחרת תחתי' כו' וכיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ וק"צ לא מייתי אחריתי דאי אין עודהו על מצחו אינו מרצה לימא לי' הבא אחרת תחתי' כיון דטומאה דחויי' היא כו' עכ"ל התוס' ומוכח מדברי התוס' הנ"ל דס"ל דאף למ"ד טומאה דחויי' ובעי ציץ לרצות עכ"ז אם נשבר הציץ וכה"ג אין זה מעכב ונדחה טומאה גבי ציבור אך כשישנו להציץ אז מרצה הציץ אבל כשאינו לפנינו נדחה טומאה אף בלא ריצוי ציץ וכן הדעת נותנת דהא כיון דיליף מקראי דק"צ דוחה טומאה מן במועדו וכה"ג במנחות (דף נ'). והא בקראי לא הוזכר שם ריצוי הציץ אלא כתיב סתמא במועדו ודרשי אף בטומאה וכן תעשה אף בטומאה וע"כ הסברא נותנת ומכרעת כהתוס':

לג

וראיות התוס' שם מהא דבטומאות גברי דלא מרצי ציץ ואפ"ה דחי טומאה יש לעיין בזה דראיה זו אינו שייך רק לשי' התוס' דמנחות (דף ט"ו) ד"ה והכא מאי ציץ מרצה כו' דכתבו בפשיטות דבטומאת הגוף אף בק"צ דלא מהני ציץ אף בלא ציץ דחי טומאה. וכ"כ בשא"ד כנ"ל בארוכה אבל לשי' הרמב"ם דפסק בפ"ד ה' ביאת מקדש דבק"צ אף בטומאת הגוף מרצה הציץ ע"ז וכמו שנתבאר לעיל בארוכה שיטתו דשאני ציבור דבהו מרצה הציץ אף על טומאת הגוף וכמש"כ התוס' במנחות (דף ט"ו ע"א) ד"ה והא עולין דציץ מרצה כו'. דאף דאין ציץ מרצה על העולין אפ"ה בציבור מרצה הציץ אף על העולין עכ"ל התוס' ולפ"ז יש לסתור ראיות התוס' ביומא מהא דטומאת גברי דאין הציץ מרצה ואפ"ה נדחה טומאה. דז"א רק לשיטתם. אבל לשי' הרמב"ם הא גם בטומאת גברי מרצה הציץ בק"צ ובעי לריצוי הציץ א"כ נסתר ראיות התוס':

לד

אבל באמת מצד הסברא הדעת מכרעת אף לשי' הרמב"ם דאין ריצוי הציץ מעכב לטומאת ציבור וכן מצינו בהא דפסחים (דף ע"ו) דהפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה כו' וקשה הא אין הציץ מרצה על אכילות ואף לפמש"כ הלח"מ פ"א ה' פסולי המוקדשין ה' ל"ד דבק"צ הציץ מרצה על אכילות ע"ש מ"מ הא מבואר במנחות (דף ט"ו ע"א) ברש"י ד"ה רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות כו' ומיהו כי מרצה ציץ למיהוי קרבן מעליא אבל לא משתרי באכילה דעבר ליה בלאו מהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל עכ"ל רש"י וכ"כ התוס' שם ד"ה רבנן סברי הציץ מרצה על אכילות דלאו למשריי' לטמא באכילה אלא לענין דלא הוי האי טמא כאבוד ושרוף אלא חשוב כטהור לענין דשריא זריקה לאידך דטהור גמור עכ"ל התוס' וכ"כ התוס' ביבמות (דף צ' ע"א) ד"ה ועל הבשר כו' דלהתיר בשר באכילה לא מהני ריצוי הציץ עכ"ל אלמא דנקטו התוס' לכלל גמור דלהיתר בשר באכילה לא מרצה הציץ ומשמע דאף בקרבן פסח דנאכל בטומאת ציבור אין זה מצד ריצוי הציץ אלא גזה"כ דאף היכא דאין הציץ מרצה עכ"ז דחיי' רחמנא לטומאת ציבור וכ"כ התוס' ביומא (דף ז') ד"ה על הדם ועל הבשר כו':

לה

הרי דנקטו דלא משכחת ריצוי ציץ כלל על בשר דאל"כ ה"ל לאוקמי דמשכחת הציץ מרצה על הבשר בפסח דבא בטומאה ונאכל בטומאה אע"כ מוכח דס"ל להתוס' דלא שייך כלל רצוי ציץ על אכילות אף בק"פ דכללא הוא דאין הציץ מרצה על היתר אכילות כלל וכ"כ התוס' בפסחים (דף ט"ז ע"ב) ד"ה על הבשר כו' וכ"כ רש"י שם בפסחים (דף ט"ז ע"ב) ד"ה על הדם כו' דאין הציץ מרצה שיהא בשר טמא נאכל כו' ולכן ברור הוא דהא דפסח נאכל בטומאה אין זה מצד ריצוי הציץ אלא זהו מצד גזה"כ דרחמנא דחיי' לטומאת ציבור אף היכא דלא שייך ריצוי הציץ כמו אכילת פסח דעיקרו הוא לאכילה ולכן אף לשי' הרמב"ם דס"ל דאף בטומאת גברי דק"צ הציץ מרצה ע"ז מ"מ באכילות אין סברא לומר דהציץ יהיה מרצה על אכילות אף בק"צ ולכן כיון דרחמנא דחיי' לטומאה בציבור משום דכתיב במועדו א"כ בכל גווני אף היכא דליכא ריצוי הציץ וגם בנשבר הציץ ג"כ נדחה טומאת ציבור וכמו שכתבו התוס' ביומא כנ"ל. ואין לנו להרבות במחלוקת בין הרמב"ם לבין התוס' בזה. ולפ"ז תקשה גם לשי' הרמב"ם דמה מקשה ר"ש לר' יהודה כה"ג ביוה"כ יוכיח כו' הא י"ל כעין קושיות התוס' ביומא דבאמת היכא דלא מרצה הציץ דמ"מ נדחה טומאה בציבור מצד גזה"כ וריצוי הציץ אינו מעכב כ"ז. וי"ל דר' יהודה ס"ל כעין סברא זו א"כ קשה דמאי מקשה ר"ש ול"ל לר"י לתרוצי דהנח לכה"ג ביוה"כ דטומאה הותרה כו':

לו

וע"כ מוכח מזה הקושיא כמו שכתבו התוס' ביומא שם לתרץ זה הקושיא דה"ק ר"ש כה"ג ביו"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן בידו אפי' יש אחרת תחתיו אין אומר לו הבא אחרת תחתיו וע"כ משום דאף אין על מצחו מרצה וכיון דאיכא תרתי ריצוי ציץ וק"צ כו'. אך עדיין יש לדון בתי' התוס' הנ"ל דהא אם יביא אחרת ביו"כ יצטרך לבוא לדחיות שבת כמו שחיטה והפשט עור בהקרבן הב' שיביא מחדש ואם הוא לאחר מליחת האברים יצטרך למלוח שנית להאברים השניים כמבואר במנחות (דף כ"א) תמלח אפי' בשבת וטומאה תקריב וכמש"כ המל"מ פ' י"א ה' שבת והשער המלך פ' ג' ה' יו"ט ה' ד' מזה וכיון דאף אם יביא קרבן אחר בטהרה ולא יצטרך לבא לטומאה מ"מ יצטרך עדיין לבא לידי דחיות שבת או דחיות יוה"כ ויוה"כ כשבת דמי לזה א"כ מה לי איסור שבת או איסור טומאה וקשה על סברת התוס' דכתבו בפשיטות דיביא אחרת ויחלל יוה"כ בתורת דחיי' א"כ מה לי נפ"מ בזה בשלמא בהא דאמרו ביומא (דף ז') היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו דמביאין אחרת תחתיו כו' אתי שפיר די"ל דמיירי בחל ששה עשר בחול ולא בשבת אבל בהא דיוה"כ תקשה כנ"ל דמה לי הך דחיות טומאה או הך דחיות יום הכיפורים:

לז

ובאמת כן תקשה במה דאמרו ביומא שם ד' זיין) היו מקריב מנחת פרים ואילים ונטמאת בידו אומר ומביאין אחרת כו' אילים באילו של אהרן דיוה"כ כו' ג"כ יש כן דהא אם יביא מנחה אחרת ויצטרך לעשות מלאכת לישה ביוה"כ א"כ בין כך ובין כך יצטרך לדחות מלאכת יוה"כ א"כ מה לי מלאכה ביוה"כ או טומאה דהא כמו דטומאה דחויי' בעבודה כמו כן מלאכה דחויי' ביוה"כ בעבודה וכמו שכתב הכ"מ והרשב"א לדמות מלאכת שבת במקום חולי להא דפליגי אי טומאה דחויי' או הותרה כנ"ל. ותקשה כן:

לח

והנלע"ד בכ"ז ע"פ מש"כ לעיל להוכיח מהא דשבת (דף קל"ב) דאמר רב אשי גבי מילה בצרעת דלכן אין צרעת נדחה מפני עבודה דאימור אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת היכא דהוי בעידנא כו':

והוכחתי לעיל דמוכח מזה דעבודה דדוחה שבת הוי מצד דחיי' ולא מצד דהותרה שבת אצלה אבל רבי יאשי' דס"ל שם למילף מן בשר דאע"פ שיש בהרת יקוצץ ולא ס"ל להקו"ח דאמר ר' יונתן ורבא שם דאם דוחה שבת חמורה צרעת לא כש"כ מוכח דס"ל דצרעת חמורה משבת. וכמו דאמר רב ספרא שם דלמא צרעת חמירה שכן דוחה עבודה ומה דאמר רב אשי שם דלכן לא נדחה צרעת מפני עבודה משום דלא הוי בעידנא. י"ל דס"ל לר' יאשי' ורב ספרא שבת הותרה בעבודה ולא דחוייה. ע"כ אם היתה צרעת קילא משבת היתה ג"כ הותרה בעבודה ולכן לא שייך בזה לדון הכלל דבעי בעידנא כו' וכמש"כ לעיל בשם הש"א ס' כ"ט דכתב דדוקא היכא דאתינן עלי' מצד עשה דחי ל"ת בעי בעידנא:

אבל היכא דהוי מצד דהותרה לא בעי כלל להך כללא דבעידנא כו' וע"כ לא ס"ל לרב ספרא ותנא ר' יאשי' למאי דאמר רב אשי דלכן אין דוחה עבודה לצרעת משום דלא הוי בעידנא דהא לשיטתם דשבת הותרה א"כ כש"כ צרעת דקילא מן שבת וודאי דהותרה גבי עבודה אף דלא הוי בעידנא וע"כ מוכיח מזה דצרעת חמירא מן שבת כן י"ל בשיטת ר' יאשי' ורב ספרא דאל"כ קשה דוודאי אין סברא לומר דלא סברי להך כללא דבעינן בעידנא כו'. דהא לא מצינו לשום תנא דיפלוג על הך כללא:

לט

ועיין בזבחים (דף צ"ז) במה דתני שם עצם לא ישברו בו דיליף מזה דאין עשה דוחה ל"ת במקדש ותמהו התוס' שם דהא זה לא הוי בעידנא כו' ולא תירצו דהך תנא לא ס"ל להך כללא משום דכ"ע ס"ל הך כללא ועיין בפסחים (דף נ"ט) תוס' ד"ה אתי עשה דפסח כו' ובזבחים (דף ל"ג ע"ב) תוס' ד"ה לענין כו' וקצרתי ולדינא כיון דרב אשי בתראה בקו"ח מן שבת אלא ר' יונתן דס"ל בקו"ח שבת דוחה צרעת כש"כ. ס"ל שבת דחויי' גבי עבודה כעין סברת רב אשי דמפרש לסברת רבא שם דמסקי התם דרבא ורב ספרא תנאי היא ולפ"ז י"ל דר"ש דאמר כה"ג ביוה"כ יוכיח מן הא דאינו מביא אחרת כשנטמא דהציץ מרצה אף כשאינו על מצחו. די"ל דס"ל לר"ש כשיטת ר' יאשי'. דשבת הותרה בציבור וה"ה יוה"כ. ע"כ בטומאה דלא הותרה רק דחויי' מבעי להביא אחרת ולשחוט משום דשחיטה הותרה ביוה"כ וכן התוספתא דהיה מקריב מנחת פרים ואילים ונטמאת בידו דמביא אחרת תחתיו ס"ל ג"כ כר' יאשי' דשבת וה"ה יוה"כ הותרה:

מ

וראיה לזה דר"ש ס"ל כר' יאשי' דשבת הותרה. ע"פ מה שכתב בספר נחל איתן להרמב"ם פ' ב' ה' שבת על מש"כ הרמב"ם דשבת דחויי' אצל חולי דהביא הא דאי' בספרי פ' פנחס אקרא דכתיב את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו שתהא עבודת מקדש דוחה את השבת והקשה בעל ז"ר למאי איצטריך הך דרשא הא בהדיא כתיב וביום השבת ותי' הנחל איתן דאתי קרא לומר דק"צ הותרה בשבת ומ"ד דשבת דחויי' דרש מקדשי תיראו למורא מקדש לעולם דגמר משבת כדאי' ביבמות (דף ו') וכ"כ הרמב"ם בפ' ז' ה' בית הבחירה ואזיל הרמב"ם לטעמי' עכ"ל הנחל איתן וידוע דסתם ספרי הוא ר"ש וכיון דר"ש ס"ל דשבת הותרה בק"צ ע"כ שפיר הקשה ר"ש לר' יהודה מן כה"ג ביוה"כ דאף אם נטמאת אינו מביא אחרת תחתי' משום דאזיל ר"ש לטעמי' דס"ל דשבת וה"ה יוה"כ הותרה בק"צ וע"כ שפיר י"ל דיביא אחרת תחתי' דטומאה דחויי' ושבת הותרה ויותר טוב להביא בדרך היתר ולכן מוכיח מזה ר"ש דאף אינו על מצחו מרצה ציץ אבל לדינא דנתבאר דקיי"ל דשבת דחויי' וה"ה יוה"כ וכמסקנת רב אשי דאמר בשבת על צרעת דלא נדחה מפני עבודה בלשון עשה דחי ל"ת ובעי בעידנא כו' כנ"ל. שפיר כתב הרמב"ם דבאינו על מצחו אינו מרצה ציץ ואפ"ה טומאה רק דחויי'. ואינו קשה מן כה"ג ביוה"כ די"ל דלכן אינו מביא אחרת משום דיצטרך לדחות יוה"כ וכקושיות התוס' דיומא דכוונת ר"ש דלמה אינו מביא אחרת כשנטמא בידו א"כ לדינא אינו קשה דהא שבת דחויי' ג"כ ע"כ אינו מביא אחרת וא"ש פסקי הרמב"ם וע"פ האמור בשבת (דף קל"ב) יש לעיין ברמב"ם ה' טומאת צרעת פ' י"א ה' ה' ובמל"מ שם. ואכמ"ל גם י"ל דר"ש הקשה כן לר' יהודה דס"ל אין על מצחו אינו מרצה מן כה"ג ביוה"כ וכבר נתבאר לעיל בשם. הירושלמי ע"ז פ"ב ה' ב' דהביא שם לתורת כהנים פ' ויקרא דשבת הותרה מכללה יע"ש וסתם ספרא הוא ר' יהודה:

וע"כ שפיר הקשה לר"י דאמאי אינו מביא אחרת דהא ס"ל שבת ויו"כ הותרה וע"ז השיב ר"י דטומאה ג"כ הותרה אבל לדינא שפיר פסק הרמב"ם דטומאה דחויי' וה"ה שבת דחויי' כנ"ל בארוכה:

ענף ז

מא

ויש לדון עוד בכ"ז דאם נטמאת הקרבן דכתבו התוס' דיביא אחרת דלכאורה מוכח מדברי התוס' דס"ל דשבת ויו"כ הותרה אבל י"ל דלכן כתבו דיביא אחרת משום דהא כתב הר"נ בפ"ח דיומא דלכן שוחטין לחולה בשבת ולא יאכל נבלה משום דעדיף דיעבור א' על איסור א' ולא יעבור החולה על כל כזית וכזית והובא במג"א סי' שכ"ח ס"ק ט'. וגם בפחות מכזית יש בו איסור דאורייתא על כל חתי' וחתי' ע"ש במג"א וה"ה הכא י"ל דאם יקריב בטומאה לאברים אברים יעבור בעת הקרבתו בטומאה על כל אבר ואבר לכן יותר טוב לשחוט אחרת ולא יעבור רק בעת שחיטה והפשט עורה ובמליחת אברים י"ל כמש"כ השעה"מ ה' יו"ט פ"ג ה' ד' דכיון דאין עיבוד באוכלין אינו עובר מה"ת אלא קרא אתי על מליחת הראש דאינו בכלל הפשט וקרב בעורו והוי עיבוד בעור ושארי תירוצים ע"ש ובמל"מ פ' י"א ה' שבת מזה ומכש"כ אם קודם שנמלח נטמא דוודאי י"ל כעין סברת הר"נ הנ"ל דיותר טוב לדחות מלאכת שבת דלא יצטרך רק א' או ב' לדחות ובהקרבה בטומאה להקרבן יעבור כל כהן וכהן בעת הקרבת כל אבר ואבר על המזבח וע"כ אף דנימא שבת ויו"כ דחויי' מ"מ יותר טוב להביא קרבן אחר מטעם סברת הר"נ הנ"ל וע"כ אין ראי' מהתוס' דיסברו דשבת ויו"כ הותרה די"ל כנ"ל אך בשי' הרמב"ם שפיר י"ל ולתרץ שיטתו ולא ס"ל כסברת הר"נ הנ"ל דכמה פוסקים חולקים על סברת הר"נ בפ"ח דיומא כמבואר ברא"ש ובר"נ שם:

מב

אך בהא דיומא (דף ז') דהי' מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים ונטמא בידו מביאין אחרת תחתי' דמתרץ ר"נ באילים של אהרץ וביוה"כ התם לא שייך לומר כעין הסברא שכתבתי ע"פ שיטת הר"נ הנ"ל א"כ מהתם אכתי יש להוכיח דשבת ויו"כ הותרה אך גם זה יש לדחות משום די"ל דמתחילה קודם דמוקי הש"ס להתוספתא דהי' מקריב מנחת אילים באילו של אהרן ומוקי לה בפרים ואילים של חג אתי וודאי שפיר די"ל דמיירי בחול המועד דוודאי מותר וגם בחג ביו"ט א"ש די"ל דאף הנך הסוברים דשבת ויוה"כ דחויי' אינו רק בשבת ויוה"כ אבל ביו"ט דמלאכת אוכל נפש מותר ה"ה מלאכת גבוה וכמש"כ הר"נ בפ"ק דביצה ובפ"ב דהותרה מלאכת אוכל נפש ולא מחלקינן בין אפשר מאתמול ללא אפשר ועיין מזה באו"ח סי' תצ"ה סעי' א' וביאור הגר"א זצ"ל שם וכ"כ הרא"ש יומא פ"ח סי' י"ד דכיון דהתורה התירה אוכל נפש ביו"ט הוי לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול אך במש"כ הרא"ש שם דה"ה במלאכת פקוח נפש בשבת דהותרה נתבאר לעיל דרוב ראשונים לא ס"ל כן אכן במלאכת יו"ט שפיר י"ל דהותרה. א"כ ה"ה במלאכת גבוה ביו"ט. ובזה שייך הסברא דאי' בביצה (דף כ') דכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקם ואף דלא קיי"ל כוותי' ונדרים ונדבות אינן קרבין ביו"ט זהו מגזה"כ לכם ולא לגבוה אבל היכא דמצינו דהתירה התורה מלאכת יו"ט בצורך גבוה שפיר יש למילף ממלאכת אוכל נפש דהותרה ולא בתורת דחיי'. דה"ה מלאכת גבוה ביו"ט היכא דהתירה התורה בק"צ די"ל דהותרה ביו"ט בתורת היתר:

מג

וכן וודאי א"ש הא דפרים ואילים בחג והא דמסיק לבסוף דבאילו של אהרן מיירי ג"כ א"ש לפמש"כ התוס' שם ד"ה כיון דיחיד הוא מהדרינן כו'. דהקשו מ"ש דיש מהן שהותרה טומאה ויש מהן דחויי' ותירצו דלמ"ד טומאה הותרה בכולהו הותר הטומאה מה"ת:

אלא מדרבנן גזרו על אילו של אהרן דהוי קרבן יחיד דליהדרי אטהורין כו' א"כ י"ל דכיון דמה"ת טומאה הותרה בק"צ א"כ ה"ה שבת ויוה"כ הותרה וכמש"כ הרשב"א והכ"מ לדמותן כנ"ל ואף דרבנן תקנו על אילו של אהרן דיהדרו על טהורין ודחויי' טומאה לגבי' מדרבנן י"ל דלא מצינו הך גזירה רק בטומאה דמצינו דבעי ריצוי ציץ לרצות על עון הקדשים דפשעי דלא נזהרו לשמור הקרבן וע"כ תקנו חז"ל דלא יהי' רק דחויי'. אבל בשבת ויו"כ דלא מצינו הך גזירה דרבנן וודאי אין מוסיפין ע"ז התקנה ומדעתינו אין לדמות ולחדש גזירה כמחמרם אין דנין דברי סופרים מן דברי סופרים והבו דלא לוסיף עלה ע"כ וודאי אף אילו של אהרן הותרה אף מדרבנן ביוה"כ ולכן לא מוכח כלל מן הא דאילו של אהרן דא"כ הותר. די"ל דשא"ה דמיירי למ"ד טומאה הותרה בק"צ ע"כ ה"ה יוה"כ אבל באמת למאי דקיי"ל טומאה דחויי' מה"ת י"ל כמו שפסק הרמב"ם והרשב"א והכ"מ והר"נ דה"ה שבת ויו"כ דחויי' ולא הותרה וכנ"ל וע"כ אין ראי' מהא דיומא דמוקי באילו של אהרן לסתור זה דכיון דקיי"ל דטומאה דחויי' מה"ת ה"ה שבת ויו"כ דבמידי דאורי' אין לחלק כלל ביניהם:

מד

ועוד י"ל לפמש"כ לעיל בארוכה לפרש להא דיומא (דף מ"ו) דשבת הותרה וטומאה דחויי' דהכוונה הוא דטומאה בעי ציץ לרצות משא"כ שבת לא בעי ציץ ואף דנתבאר לעיל בשם התוס' דאף בנשבר הציץ ובאינו על מצחו ג"כ לא מעכב הכפרה מ"מ כיון דאם ישנו לציץ בעי לכתחילה לרצוי הציץ ע"כ שפיר יש לחלק כנ"ל. ע"כ אינו ראי' ג"כ מהתוס' שכתבו דאם נטמאת הקרבן ביוה"כ יביא אחרת די"ל דס"ל ג"כ דשבת ויו"כ דחויי' וכמש"כ התוס' בברכות (דף כ') ד"ה שב ואל תעשה כו' דמילה ופסח ותמיד דדחי שבת אינו אלא דחויי' ע"ש:

וע"כ אין סברא לומר דהתוס' ביומא יפלוגו ע"ז אלא י"ל סברת התוס' ביומא הוא ג"כ כעין מש"כ לעיל לפרש דהחילוק בין שבת לטומאה דאמרו ביומא (דף מ"ו) הוא משום דשבת לא בעי ציץ וטומאה בעי ציץ. ומה"ט י"ל דזהו כוונת התוס' דלכן יותר טוב לדחות יו"כ מחדש כיון דזה הדחיי' הותרה משא"כ טומאה דדחויי' ובעי ציץ ע"כ יותר טוב דחיות יו"כ אף מחדש מן דחיות טומאה דבעי ציץ עדיין לרצות ומקרי עון הקדשים אך אם אין הציץ לפנינו אינו מעכב אכן באם שישנו בעי ריצוי הציץ ע"כ יש לפרש כן ולא סתרי דברי התוס' להדדי. אך יותר טוב כמו שכתבתי לעיל לפרש דברי התוס' הנ"ל ע"פ סברת הר"נ פ"ח דיומא בחולה דשוחטין לו ולא יאכל נבילה כנ"ל ולכן אין ראי' מהתוס' דיומא הנ"ל לסתור כ"ז ושפיר כתבתי דהעיקר הוא דשבת דחויי' ולא הותרה וכשיטת רוב פוסקים כנ"ל:

ענף ח

מה

וע"פ האמור יש ליישב מה שתמהו כולם על הרמב"ם בה' תמידים פ"ז דנקצר העומר שלא בזמנו כשר וגם פסק דדוחה שבת והקשה הלח"מ דהא במנחות (דף ע"ב ע"א) אי' דאם נקצר מע"ש כשר אינו דוחה שבת ולענ"ד י"ל דהרמב"ם סמך על הסוגיא דיומא (דף מ"ו) דס"ל לר"ח אף באברים שנתותרו מע"ש דמותר להקטירם בשבת ואף דהי' יכול להקטירם מע"ש אלמא דלא ס"ל לסוגיא דיומא כעין סוגי' דמנחות בזה ואף דהרמב"ם פסק בהא דיומא כרבה דפליג שם על ר"ח כמבואר בפ"א ה' תמידין ה"ז י"ל דהא טעמ' דרבה הוי דלכן אינו דוחה שבת דסופו כתחילתו דכיון דתחילתו לאו בר מידחא שבת דה"ה סופו לא דחי והא לא א' רבה טעמו משום דהוי מצי להקטיר מע"ש אלא טעם הנ"ל א"כ דוקא התם די"ל דכיון דזמנו הוי מע"ש ע"כ הוי כאין זמנו קבוע ולא יהי' סופו חמור מתחילתו דלאו בר מידחא שבת הוי אבל בקצירת העומר דהוי בזה תחילתו וסופו זמנו בשבת וכמש"כ התוס' במנחות שם כ"ע מודו דדוחה שבת ואף רבה מודה בזה לר"ח דיומא ואפושי פלוגתא לא מפשינן כידוע וא"ש דברי הרמב"ם הנ"ל ויש לי עוד להאריך אך קצרתי היוצא לנו מכ"ז דשבת דחויי' אצל חולה ואצל עבודה ומילה ולא הותרה. ועיין מזה באו"ח סי' ר"ד סעי' ח' ברמ"א ומג"א שם ס"ק כ' וקצרתי:

מו

ועוד נלע"ד לדון דאף דנתבאר דשבת דחויי' אצל עבודה כמו שהוכחתי מן יבמות (דף ה' ע"ב) דגמרו בס"ד מעיקרא דעשה דוחה ל"ת מן תמיד ופסח ומילה דדחי שבת וכן מן הא דשבת (דף קל"ב) דצרעת אין נדחה מפני עבודה ופי' רש"י שם בע"א ד"ה ומה צרעת שדוחה את העבודה כו' דזהו ע"פ הא דפסחים (דף ס"ז) דדוקא טומאת מת אין נדחה לפ"ש אבל זבין ומצורעין נדחין לפ"ש כו' והוכחתי מהא דא' רב אשי שם דלכן צרעת דוחה עבודה משום דעשה לא דחי ל"ת אלא בעידנא כו' ומזה הוכחתי לעיל דשבת דחויי' ולא הותרה ועדיין י"ל בכ"ז לפמש"כ התוס' ביבמות (דף ג' ע"ב) ד"ה ל"ת שיש בו כרת מידחי כו' דאומר ר"י דמאשת אח לא מצינן למילף בעלמא דעשה דחי ל"ת דשאני א"א דמצותו בכך וא"א לקיים בע"א מצות יבום אבל מכלאים בציצית יליף שפיר דהא יכול לקיים מצות תכלת בטלית צמר כו' עכ"ל ולפ"ז י"ל דוקא מילה ופסח ותמיד דרצה למילף מזה דעשה דוחה ל"ת היינו משום דבזה לא שייך לומר דזהו מצותו בכך משום דהא יכול לקיים פסח ומילה אם לא הי' חל זמנם בשבת וכן תמיד דהא אף אם לא הי' כלל שבת ג"כ הי' מצווה להקריב קרבן תמיד כמו דמחוייב להקריב התמיד אף בחול ע"כ בזה דחויי' אבל במוספי שבת או קרבנות יוה"כ דהא עיקרם הוא רק למען קדושת שבת ויוה"כ. בזה י"ל דהותרה שבת גבייהו והוי מצותו בכך וכמו דכתבו התוס' גבי אשת אח דמקרי מצותו בכך והותרה ולא דחויי' משום דא"א בע"א לקיים מצות יבום א"כ ה"ה מוספי שבת וקרבנות יוה"כ זולת התמידין דחובת היום גרמה להביאן ולולי קדושת היום לא הי' חייב כלל להביאן. ע"כ בהך קרבנות י"ל דכיון דמצותן בכך דלולי שבת ויוה"כ לא הי' יכול לקיים מצות קרבנות הנ"ל ע"כ דומה לאשת אח דאמרינן דהותרה ולא דחויי' דלא אתינן עלה מצד דחיות עשה לל"ת כמש"כ התוס' וה"ה בקרבנות למען חובת קדושת היום דאל"כ היה בטל כלל עיקר מצותן כמו במצות יבום דכתבו התוס' כן:

מז

ולפ"ז יש לומר דדוקא במילה ותמיד ופסח דהוכחתי מן הש"ס כנ"ל דלא הוי רק דחויי' וכמש"כ התוס' בברכות (דף כ' ע"א) ד"ה שב ואל תעשה כו' דתמיד ופסח ומילה דחי שבת ולא הותרה. אלמא דהנך מקרי דחיי' ולא נקטו בקיצור לכל קרבנות ציבור משום דנתכוונו לכל מש"כ דדוקא בהנך דאינן באין מצד חובת היום י"ל דחויי' ולא הנך דבאין מצד קדושת היום וכן מצינו בזבחים (דף צ"א ע"א) ת"ש תמידין קודמין למוספין ופי' רש"י דמוספין שם שבת עליהם שהם באין חובה לה והתמידים באים אף בחול וכן כתב רש"י במנחות (דף מ"ט) ד"ה ומקודש שהיום יו"ט דאי לאו יו"ט ליכא מוסף ומוספין לא הוי אלא מקודש עכ"ל רש"י. ואף דהש"ס מסיק בזבחים שם דאטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי וכן אמרינן במנחות (דף מ"ט) שם אילימא תמידין דיומי' ומוספין דיומי' פשיטא תמידין עדיפי דה"ל תדיר ומקודש כו' בזה י"ל כמו שראיתי בספר טהרת קודש לזבחים (דף צ"א) על דיבור התוס' ד"ה ת"ש מוספי שבת כו' דכוונת הגמ' הוא דבאמת המוספין קדישי טפי שהם עיקר הקרבן השייך לשבת והתמידין אין עליהם קדושת שבת כל כך רק דלכך התמידין קודמין משום דהוי תדיר וגם קדושת שבת שנתוסף קצת על התמידין ע"כ הם קודמין וזהו כוונת הש"ס אטו שבת לתמידין לא אהנאי היינו דקצת קדושה חל על התמידין ועיקר קדושה חל רק על המוספין אף למסקנת הש"ס שם ע"ש בטהרת הקדש:

מח

ולכן אין סתירה אף ממסקנת הש"ס דזבחים לכל מש"כ לחלק בין תמידין למוספין ולפ"ז יש לתרץ למה שהוכחתי לעיל מן יומא (דף ז') דבאילו של אהרן אם נטמאת יביאו אחרת וכ"כ התוס' שם בד"ה מכלל דר"ש סבר טומאה כו' וכנ"ל בארוכה דכתבו דאם נטמאת קרבן ביוה"כ יביא אחרת אם לא הי' ריצוי ציץ:

והקשיתי לעיל הא אף אם יביא אחרת יצטרך לדחות שבת א"כ לא ירוויח כלל מן מה שיביא קרבן אחר והוכחתי מזה דס"ל להתוס' דשבת הותרה ואח"ז דחיתי שם זה. וכעת נלע"ד לחלק בפשיטות ע"פ מה שנתבאר כעת לחלק בין תמידים ובין קרבנות הבאין בשביל קדושת יום דבהך קרבנות י"ל דהותרה ולא דחויי' ולפ"ז אינו מוכח כלל מן קרבנות ציבור דיוה"כ כמו אילו של אהרן וכה"ג חוץ מן התמידים דבזה שפיר י"ל דהותרה וע"כ אם טומאה דחויי' יביאו אחרת אם נטמא הקרבן בידו אבל בתמידים הבאים בכל יום שפיר י"ל דאף התוס' דיומא ס"ל דחויי' ולא הותרה וכמש"כ התוס' בברכות כנ"ל ובשיטת הרמב"ם דכתבתי לעיל לתרץ ע"פ הא דלכן אינו מביא אחרת משום דכיון דשבת דחויי' אצל קרבנות י"ל דאינו מחלק כלל בין תמידין ושארי ק"צ הבאין בשביל קדושת היום וכפשט הסוגיא דזבחים (דף צ"א). דמסקי דאטו שבת למוספין אהנאי לתמידין לא אהנאי בתמי' וע"כ אינו מחלק ביניהם וכיון דנתבאר להוכיח דתמיד ופסח דחויי' שבת גבייהו ולא הותרה א"כ ה"ה כל ק"צ אף מוספין וכה"ג ושפיר תירצתי שי' הרמב"ם בזה:

מט

ואחר כותבי כ"ז ראיתי בספר אור חדש לפסחים (דף ע"ז) ד"ה הנח לטומאה שהותרה בציבור והביא שם לדברי הרמב"ם פ"ד ה' ביאת מקדש ה"ח שכתב דאין הציץ על מצחו אינו מרצה וגם כתב טומאה דחויי' ותי' ע"פ סברא שכתבו התוס' ביומא (דף ז') דמאי פריך ר"ש כה"ג ביוה"כ יוכיח דלמא היכא דליכא ציץ דחויי' טומאה כמו בטומאת גברי דאין הציץ מרצה ואפ"ה דחויי'. ותי' התוס' דלמה אינו מביא אחרת ושי' הרמב"ם דכמו דטומאה דחויי' ה"ה שבת דחויי' וע"כ ס"ל להרמב"ם דאין מביא אחרת דמה לי אם יהי' טומאה דחויי' או יוה"כ דחויי' כו' עכ"ל האו"ח:

ועדיין לא תי' היטב דהא אמרו בפי' בש"ס דר"ש אמר לו יו"כ בכה"ג יוכיח ואם אי' כדבריו אין מקום כלל לקושיות ר"ש ולכן לא תי' היטב לדברי הרמב"ם התמוהים מאד מחמת סתירת הש"ס הנ"ל להדיא דגם לתירוצו ישאר התמי' הנ"ל וגם קשה לדבריו דכתב דהרמב"ם יסבור כקושיות התוס' דמה הקשה ר"ש הא י"ל דהוי כמו טומאת גברי דאין הציץ מרצה ולא הרגיש כלל דהא הרמב"ם פסק להדיא בה' ביאת מקדש דאף בטומאת ציבור בטומאת הגוף ג"כ הציץ מרצה כנ"ל א"כ נסתר עיקר יסוד התוס' שהכריחם לקושיא זו אבל לעיל נתבאר בעז"ה היטב דגם לשי' הרמב"ם יש מקום לדברי התוס' בזה ולכן יפה כתבתי בעז"ה לתרץ על נכון להרמב"ם התמוהים הנ"ל:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה