עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן עד
ב"ה יום ה' י"ד אלול תרל"א לפ"ק קאוונא אל כבוד הרב הגאון וכו':
מכתבו הגיעני במה שדרש ממני לחוות דעתי ע"ד אשה הנשתטית שאין יד הבעל משגת להשליש הכתובה בשלימות וכן אין בידו ליתן לה המזונות ודירה וחיוב שמירתה מן הפקר המוטלים עליו וכמבואר בהפוסקים:
ושקיל וטרי כת"ר בדברי הצמח צדק בסי' ס"ז המובא בקצרה בב"ש סי' א' ס"ק כ"ג וגם שקיל וטרי בפלוגתת הראשונים שהובא בסי' קי"ט סעי' ו' ובח"מ וב"ש שם דהרבה פוסקים ס"ל דאף בזמן הש"ס אין יכול לגרשה אם אין לו במה לשלם הכתובה:
ענף א
א
והנני להשיבו והוא כי הרשב"א שהובא בב"ש סי' קי"ט ס"ק ו' כתב דאין רשאי לגרש אשתו אם אין לו לשלם הכתובה והביא ראיה מכתובות ד' נ"א דלקתה חייב לרפאותה ואם א' הרי גיטך וכתובתך רשאי הרי דאם אין מסלק הכתובה אינו רשאי לגרשה ובאמת תקשה לשיטת הרא"ש שהובא ברמ"א סי' קי"ט סעי' ו' דכתב דבזמן הש"ס רשאי לגרשה אף דאין לו לשלם הכתובה ואינה יכולה לעכב משום זה הגירושין דקשה דל"ל הרי גיטך וכתובתך וכקושיות הרשב"א אכן באמת אין זה קשה לפי המבואר באה"ע ריש סי' ע"ז דהך ה"ז גיטך וכתובתך דכתובות הנ"ל מיירי אף דאינו מגרשה ממש רק דמשליש הגט והכתובה עבורה ואף דלא קיבלה הגט לידה מ"מ כיון דמוכן למסור הגט והכתובה במזומן מיפטר מרפואה ומזונות ולפ"ז י"ל דאינו קשה על שיטת הרא"ש משום דבאמת אם מגרשה ממש יכול לגרשה אף אם אינו משלם הכתובה והמשנה דהרי גיטך וכתובתך מיירי במשליש לבד דבזה אינו מיפטר ממזונותיה כ"ז דלא משלם הכתובה אלא כשמשליש הכתובה עם הגט בזה היה תקחז"ל דמיפטר ממזונות וע"כ שפיר י"ל דבמגרשה ממש יכול לגרשה אף דלא שילם את הכתובה וכשיטת הרא"ש:
ב
והרשב"א דהוכיח כן מוכח דס"ל לפרש להמשנה דכתובות ד' נ"א הנ"ל דמיירי במגרשה ומוסר הגט לידה וכמו דכתב המשכנות יעקב ח' אה"ע סי' ט"ז שכתב לדון דאף בזמן הש"ס אין ביד הבעל ליפטר ממזונות אשתו כ"ז דלא הגיע הגט לידה דוקא ולא סגי באמירה בעלמא ובהשלשת כתובה וחולק על הפוסקים דריש סי' ע"ז. וכתב דהכי משמע פשטא דמתניתין גבי רפואה כו' דכתובות דף נ"א דאם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא א"ע רשאי דהכוונה דרשאי לגרש בימי חלי' וגם דרפואה שאין לה קצבה ה"ה כמזונות ולא אמרינן דכבר נתחייב ברפואתה כעין דאמרו בפדיון דלא מהני גירושין למיפטר. ולכן לא נקט התנא כן במזונות דאם אמר ה"ז גיטה וכתובתה ותזון א"ע רשאי משום דבמזונות פשיטא דאחר שגירשה פטור וגם פשוט דיכול לגרש בע"כ כו' עכ"ל ולע"ד מוכח להיפך מן התוספתא דכתובות פ"ד דמיירו שם ברפואה דאין לה קצבה ה"ה כמזונות ואח"ז תני שם בזה"ל היו שני בצורת וא"ל ה"ז גיטך וכתובתך צאי ופרנסי א"ע הרשות בידו אלמא דתניא בתוספתא להך דינא גבי מזונות ואדרבה מוכח מהתוספתא דאף דתני שם מתחילה לדין רפואה. אפ"ה שבק לי' ותני להך דינא במזונות אלמא דודאי בזמן הש"ס היה מועיל השלשת כתובה וגט למיפטר ממזונות אף דלא קיבלה עדיין להגט. דאילו קיבלה להגט תקשה דמאי אשמועינן התוספתא דהא ודאי פטור ממזונות לאחר דגירשה וכמש"כ המשכנות יעקב דהא ודאי יכול לגרש בע"כ בזמן הש"ס:
ג
ולפ"ז מוכח מזה כמש"כ הפוסקים בריש סי' ע"ז דבזמן הש"ס ודאי מועיל השלשת כתובה וגט להיות פטור ממזונות אף דלא קיבלה להגט. והא דתנן במשנה להך דין גבי רפואה י"ל דאשמועינן דלא נימא דרפואה שאין לה קצבה יהיה דינה ג"כ כמו פדיונה דלא מצי למימר הרי גיטה וכתובתה וכן פשט הלשון דבמשנה הרי גיטה וכתובתה ולא אמרו הרי גיטך וכתובתך בלשון נוכח משמע דמיירי דלא מגרשה ממש. אבל בשיטת הרשב"א דהוכיח מהך משנה דכ"ז דאינו משלם הכתובה אינו רשאי לגרשה. י"ל דזהו משום דס"ל כדברי המשכנות יעקב דהמשנה מיירי במגרשה ממש דאל"כ אין מקום להוכחתו ואפשר דלכן ס"ל להרא"ש בתשובה כלל מ"ב שהובא בסי' ע"ז בח"מ ס"ק ג' דבזה"ז דתיקן ר"ג שלא לגרש בע"כ מחוייב בשאר וכסות ואינו יכול ליפטר כו' ומשמע דמיירי בהשלשת גט וכתובה דבזמן הש"ס היה מועיל ליפטר די"ל דאזיל לטעמי' דס"ל להרא"ש דיכול לגרשה אף בלא סילוק הכתובה א"כ מוכח לפ"ז דהא דאמרו הרי גיטה וכתובתה כו' דזה מיירי בהשלשה לבד דאל"כ תקשה קושית הרשב"א הנ"ל דל"ל סילוק הכתובה:
וע"כ ס"ל להרא"ש דדוקא בזמה"ז אינו יכול ליפטר אבל בזמן הש"ס הי' מועיל השלשתו כנ"ל:
ד
ועוד י"ל בסברת הרא"ש דס"ל דיכול לגרשה בע"כ אף דלא שילם הכתובה דלא תקשה עליו מהא דהרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה כמו שהוכיח הרשב"א די"ל דהרא"ש אזיל לטעמי' דהנה בב"מ פ"א סי' ל"ד הביא הרא"ש בשם הירושלמי דמי שגירש אשתו ולא נתן לה כתובה חייב במזונותיה עד שיתן פרוטה אחרונה ושיטת האלפס שם דלא כהירושלמי משום דהוכיח מש"ס דילן דלא כהירושלמי והרא"ש העלה שם להלכה כהירושלמי ע"ש. ועיין בכתובות ברא"ש פ' י"ג סי' ד' ולפ"ז י"ל דלכן נקטו במשנה הרי גיטה וכתובתה כו' משום דאשמעינן הך דינא דירושלמי הנ"ל דדוקא בשילם הכתובה מיפטר ממזונות אבל כל זמן דאינו משלם הכתובה אף דגירשה חייב במזונותיה אם תתבע וכמש"כ הב"ש בסי' צ"ג ס"ק ה' לשיטת הרא"ש ע"ש ולכן שפיר י"ל דמצי לגרשה אף דלא שילם הכתובה וכשיטת הרא"ש אכן לשיטת הרי"ף הנ"ל דהובא באה"ע סי' צ"ג בח"מ ס"ק ד' ובב"ש שם ס"ק ד' דס"ל דגרושה אף שלא נתן כתובתה אין לה מזונות א"כ ליכא למימר כנ"ל ותקשה קושית הרשב"א מהא דהרי גיטה וכתובתה על מה דפסק הרמ"א בסי' קי"ט סעי' ו' דיכול לגרשה אף דלא שילם הכתובה וע"כ מוכח לחלק דשא"ה דמיירי בהשליש הגט והכתובה ע"כ בעינן גט וסילוק הכתובה אבל במגרשה ממש מיפטר ממזונות אף דלא נתן הכתובה וכשיטת הרי"ף הנ"ל כן י"ל בכ"ז:
ענף ב
ה
וכת"ר שקיל וטרי הרבה בטעם הסוברין דאינו רשאי לגרשה אם אין לו במה לסלק הכתובה וביקש ממני לחוות דעתי בזה והנני להשיבו גם בזה והוא דלכאורה צריך ביאור באמת דאיזה שייכות הוא חיוב כתובה להגט נלע"ד בכוונתם ע"פ מש"כ הרשב"א שהובא בשיטה מקובצת לביצה דף ח' ע"ב דאינו רשאי לשחוט במקום שאין לו במה לכסות את דמו דאינו רשאי להביא א"ע לידי חיוב עשה ושידחה להעשה מפני טענת אונס ושקיל וטרי שם בהא דעירובין דף ס"ח בההוא ינוקא דאישתפיך חמימא כו' עי"ש וכן מבואר ביו"ד סי' כ"ח סעי' כ"א דמי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט ע"ש וחזינן דאין אדם רשאי להכניס א"ע לידי חיוב מצות עשה ולבטלה מפני סיבת אונס:
ומצינו כעין זה בשבת דף י"ט ובאו"ח סי' רמ"ח הטעם דלכן אין מפליגין פחות מן ג' ימים קודם השבת לפי שיכול להיות חילול שבת מזה במקום סכנה וכמש"כ הר"נ בפ"ק דשבת וכעין זה בהר"ן דשבת פ' י"ט ובאו"ח סי' של"א ובט"ז ס"ק ט' וביו"ד סי' רס"ד בב"י בשם התשב"ץ וכיוצא בזה מצינו באו"ח סי' ש"ו סעי' י"ד ובמג"א שם ס"ק כ"ח וס"ק כ"ט דמותר לאחר לחטוא באיסור קל כדי שלא יעבור חבירו על איסור חמור באונס הרי דאף על עבירה שיעבור באונס החיוב להשתדל שלא יבא לזה וכן מצינו בכמה דוכתי:
וה"ה כאן דאם יגרש אשתו אז יהיה עליו חיוב מצות עשה דפריעת חוב הכתובה הן למ"ד דאורייתא הן למ"ד דרבנן וכל זמן שלא יגרשה לא יהיה עליו חוב הכתובה כלל ע"כ אסור לגרשה כדי שלא יצטרך לעבור על מ"ע דפריעת בע"ח ואף דיהיה אונס על קיום המצוה הזאת לפי שאין לו במה לשלם מ"מ הא אסור לו להביא לידי זה וכמו בשחיטה דאסור לשחוט אם אין לו עפר לכסות וכמבואר כן גם באו"ח ה' יו"ט סי' תצ"ח סעי' י"ד וביצה דף ח'. ולכאורה יש להעיר מכתובות דף ג' ע"ב דהקשו דלידרוש דאונס שרי ופי' התוס' דאמאי לא מיחו בידם ואי נימא דאסור להכניס א"ע ולבטל למ"ע ע"י אונס דלפ"ז הי' אסור שם לכנוס ברביעי דאף דהוי אונס מ"מ הא אסור להכניס א"ע לזה ובפרט דיהי' שם איסור עריות ובקו"ע אבל באמת שא"ה דמהדרינן שלא יעקרו תקנתא דרבנן לגמרי במה שתקנו בתולה נישאת ליום רביעי וקצרתי]:
ו
ועפ"ז הארכתי במק"א במה דיש לדון מזה בראיות הפר"ח מהך דיבמות דף ס"ג דנתנני ד' בידי לא אוכל קום זהו אשה רעה וכתובתה מרובה כו' ומגיטין דף נ"ח במעשה באדם א' שנתן עיניו באשת רבו כו' א"ל כתובתה מרובה כו' והובא בבאר היטב לסי' קי"ט ס"ק ו' ועת לקצר והב"ש בסי' קי"ט ס"ק ו' כתב דבזיווג שני רשאי לגרשה אף שאין לו במה לסלק הכתובה וכן בכל מקום דרשאי לגרש אינה יכולה לעכב בשביל הכתובה ובאמת לפי הטעם שכתבתי יש לדון בזה אכן לדינא לפי הכרעת הב"ש הזה. ע"כ בכל מקום שראו להתירו שישא אשה אחרת על סמך השלשת הגט והכתובה כמו בנשתטית ושארי מקום מצוה שהתירו אף בזה"ז. בזה ודאי אין עיכוב מן הדין אף שאין בידו לסלק הכתובה כיון דהוי מצוה בהגט וכדברי הב"ש. והנה הב"ש בסי' א' בס"ק כ"ג הביא בשם הצ"צ סי' ס"ז דקרובי האשה ימכרו הכתובה לבעלה בטובת הנאה וכיון דאין לה עליו חוב כתובה לאחר שקנה הכתובה אז יכולים להתירו וזהו לפי דפרטי ההיתר לפי התקנה היה דישליש במזומן הכתובה והתו"כ וכמש"כ הצ"צ שם וכן ראיתי בשו"ת מהר"ם מרוטונבורג בסופו בהתקנות של רגמ"ה דכתב דפרטי ההיתר הוא שישליש במזומן הכתובה וע"כ ראה הצ"צ לעשות עצה זו שימכרו הקרובים להכתובה להבעל:
ז
ובעיקר העצה של הצ"צ שימכרו הקרובים בהסכם ב"ד את הכתובה בטובת הנאה והקשה ע"ז החתם סופר באה"ע ח"ב סי' ק"ך דאיזה זכות הוא להאשה. דמש"כ הצ"צ דלא תוכל לישבע על כתובתה וע"כ לא תוכל לגבות הכתובה ולכן הוי זכות לה מה שנוטלת מיד דמי ט"ה. דזה אינו דהא הבעל לפנינו ואומר שלא התפיסה צררי כו' ובאמת י"ל דאף היכא דהבעל לפנינו ומודה שלא התפיסה צררי עכ"ז תהא חייבת שבועה שלא תפסה בעצמה וכשי' התוס' בב"ב דף קנ"ח ד"ה וב"ה אומרים כו' בשם הר"י דזהו שבועת עצמה אף בלא טענת ג"ש ועיין באה"ע סי' צ' בב"ש ס"ק כ"ד ובסי' צ"ו ס"ק א' וס"ק יו"ד מזה:
וכיון דהוי פלוגתת הראשונים אם שבועה שלא תפסה הוי עיקר שבועה או רק ג"ש ע"כ ממילא לא תוכל לגבות בלא שבועה שלא תפסה וכיון דנשתטית ולא תוכל לישבע כמבואר בסי' צ"ו סעי' א' ברמ"א בסופו. ע"כ הוי זכות להאשה מה שנותן לה מיד דמי ט"ה:
ח
ועוד י"ל דאף היכא דהבעל מודה דאין לו עלי' החשד דשמא תפסה בעצמה וכן אף היכא דלא יספיקו הריווח מן דמי ט"ה על מזונות של האשה וכמו שהקשה החתם סופר. עכ"ז אין להזניח העצה של הצ"צ דהא הצ"צ שם בתשובה סי' ס"ז כתב סברא אחרת דהוי זכות להאשה מה דמוכרין כתובתה בט"ה משום דעניות שכיח כמבואר ביו"ד סי' רכ"ח סעי' י"ב וגם ישאר הקרן ליורשי' יורשי חלצי' אפילו אם תמות היא קודם ממה שתהיה סומכת על הספק שתגבה כתובתה שימות הוא קודם ויניח ממון רב כי זה פשוט וברור שמניחין הספק ותופסין הוודאי. והביא ראיות לזה וכעין זה כתב הח"ס שם דמצינו דכח ב"ד יפה שמעמידין אפוטרופוס לזכות ע"מ לחוב ולכן אף היכא דלא יספיקו הרווחים מן המעות על מזונות של האשה עכ"ז אין להזניח העצה של הצ"צ משום דעדיין מקרי זכות משום זה:
וכעין זה מצינו בפסחים דף קי"ג ע"א דכל אשראי ספק אתי ספק לא אתי וע"כ טוב לה למכור כתובתה בטובת הנאה ויהיה במזומן ת"י והוי זה בשם זכות לה:
ט
אך בעיקר דברי הצ"צ במש"כ דהוי זכות להאשה דישאר הקרן ליורשי' יורשי חלצי' כו' בזה יש לעיין דהא כיון דעדיין לא הגיע הגט לידה רק מונח ת"י השליח שיתן בידה כשתשתפה ה"ה א"א גמורה והיא אשתו ובעלה יורשה כמבואר באה"ע סי' צ' סעי' ה' דכ"ז שלא נתגרשה אע"ג שנתן עיניו לגרשה יורשה ודלא כשיטת הרשב"ם בב"ב דף קמ"ה וכל הפוסקים חולקים עליו ופי' דהסוגיא דהתם מיירי בארוסה וכמש"כ הב"ש שם והביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ט"ז בשם הרי"ף והרא"ש דלא מפקיע ירושת הבעל אלא בגירושין גמורים ע"ש וגם לשיטת הרשב"ם דשם הא כתב בפ"ת שם בשם כרם שלמה מהגאון בעל חתם סופר דהרשב"ם לא אמר זה רק קודם תקנת רגמ"ה דהי' בידו לגרשה אבל לאחר תקנה דאין בידו לגרשה בע"כ גם הרשב"ם מודה דיורשה ע"ש א"כ הכא דנשתטית דאף בעבר וגירשה אינה מגורשת היכא דא"י לשמור גיטה דאינה בת גירושין מדאורייתא וגם היכא דיכולה לשמור גיטה רק דא"י לשמור א"ע ג"כ יש סוברים דאף בדיעבד אינה מגורשת כמבואר בסי' קי"ט סעי' ו' ולכתחילה כ"ע ס"ל דאסור לו לגרשה מדרבנן וע"כ בכה"ג גם הרשב"ם מודה דבעלה יורשה. ומש"כ המהרש"ל בפ"ב דגיטין לענין אבילות כבר חלקו עליו הפוסקים וכמש"כ הבית מאיר שם ובלא"ה אין זה ענין לנ"ד]:
י
וגם הא כבר כתבו כל האחרונים לדון דאף כשיהיה הגט ביד השליח וימסור לה לכשתשתפה לא מהני הגט כלום וכמש"כ המל"מ בפ"ו ה"ג בשם חכמי קוסטאנטינא:
וכ"כ המרכבת המשנה שם וכמש"כ הבית מאיר בסי' א' דגט זה אינו יודע מה טיבו ע"ש ויש לי הרבה להאריך בפרט זה אך דאין זה שייכות לענינינו כ"כ דברור הוא לדינא בנ"ד דכ"ז דלא נשתפית ולא הגיע הגט לידה דבעלה יורשה א"כ אין הבנה לדברי הצ"צ שכתב דמכירת הכתובה בעד דמי טובת הנאה הוי זכות להאשה משום דנשאר הטובת הנאה ליורשי' יוצאי חלצי' דהא עדיין יהיה בעלה יורשה גם לדמי טובת הנאה ואפשר דהצ"צ שכתב כן זהו משום דס"ל כמש"כ הב"ש בסי' פ"ה ס"ק ט"ז גבי דמי טובת הנאה דכתובתה דאין בעלה יורשה והוכיח כן מן ב"ק דף פ"ט בסוגיא דאשה שחבלה באחרים פטורים דאמרו תזבון לנ"מ בטובת הנאה ותזבן כתובתה בטובת הנאה כו' ואי נימא דבעלה יורש לטובת הנאה איך יכולה למכור להטובת הנאה לאחרים וליתן להנחבל ולהפקיע ירושת הבעל ע"כ מוכח מזה דאין הבעל יורש לטובת הנאה ע"כ קוטב דברי הב"ש ולפ"ז אתי שפיר דברי הצ"צ דשפיר מקרי זה זכות במה שיורשי' יוצאי חלצי' יהי' יורשים דמי ט"ה ולא הבעל:
יא
אכן עיקר ראיות הב"ש במה שהוכיח דאין הבעל יורש להטובת הנאה מהך דב"ק אינו ברור משום די"ל דדוקא בגוף נ"מ אמרו בש"ס שם דכיון דבעל כלוקח בנכסי אשתו מצד תקנת אושא ע"כ אינו יכול הנחבל לגבות מנ"מ משום דהבעל קדמו משא"כ בדמי ט"ה כיון דאין להבעל זכות פירות בהטובת הנאה כמו דאמרו מקודם שם וע"כ ממילא אינו כלוקח על טובת הנאה וכמש"כ הקצה"ח בסי' ק"ג ס"ק ט' בשם שיטת רש"י בב"ק ד' פ"ח דעיקר תקנת אושא שיהיה אלים זכות הבעל כלוקח זהו משום קנין פירות שלו ומש"כ התוס' בב"ק דף פ"ח וביבמות דף ל"ו וכתובות דף נ' וב"ב דף קל"ו זהו רק לריו"ח אבל לדידן דקיי"ל כר"ל אין לנו הוכחה דתקנו גם בכה"ג כו' ע"ש בקצה"ח ובחידושי לח"מ סי' ק"ג הארכתי והבאתי שיטות להפוסקים דס"ל דאף דאין לו פירות מ"מ זכות הבעל בנ"מ של אשתו כלוקח ראשון ע"ש ומ"מ י"ל בקצרה כן דהנה זה יש מקום להוכיח מסוגיא דב"ק דף פ"ט הנ"ל דאין לבעל זכות לוקח על טובת הנאה דלא נתנו חז"ל אליו זכות זה וכמו דלא נתנו לו זכות באכילות פירות בטובת הנאה אבל מנלן להוכיח דאין זכות להבעל ליורשה בטובת הנאה די"ל דדין הבעל בירושתה כמו בכל ירושות דאם ישאר נכסים מן המוריש דיורשיו יורשן וכמו דמצינו בנכסים שאינם ידועים דאין להבעל זכות פירות בהו וגם אם מכרה ונתנה קיים אבל אם ישאר בידה יורשה הבעל כמבואר באה"ע סי' צ' בח"מ ס"ק כ"ה ובב"ש ס"ק ל"ב וס"ק מ"א:
אף דקיי"ל בנכסים שאינם ידועים שם דלכתחילה לא תמכור. עכ"ז כיון דבדיעבד אם מכרה קיים ולית לי' דין לוקח בזה ומ"מ יורשה ע"כ ה"ה בהך טובת הנאה. לכן ממילא במקום שחייבת לשלם להנחבל ויש לו שעבוד על הך דמי ט"ה ע"כ שפיר גובה הנחבל אבל מנלן להוכיח דלא יהיה להבעל זכות ירושה על הך טובת הנאה ובפרט להסוברים ירושת הבעל מה"ת. לכן לדינא דברי הב"ש אינו ברור בזה ואחר כותבי כ"ז ראיתי בהפלאה לק"א בסי' פ"ה ולהבית מאיר והתורת גיטין בחי' לכתובות שם דהשיגו כולם על הב"ש ומסקו כי הבעל יורש להך טובת הנאה ולפ"ז נסתר מה שכתב הצ"צ דהוי זכות להאשה מה שימכרו הכתובה בדמי ט"ה דיהי' יורשי' יורשים להך ט"ה ולא הבעל. דז"א לדינא כפי מה שכתבתי וכפי הכרעת האחרונים הנ"ל לדינא:
יב
לכן נלע"ד לומר דהב"ד המזדקקים שימכרו הכתובה בדמי טובת הנאה.. דיעשו באופן שלא יהי' להבעל זכות ירושה בדמי טובת הנאה וכמבואר באה"ע סי' צ"ב סעי' ז' ברמ"א דהא דלא מהני תנאו לאחר שנשאה דוקא שאמר שלא יירשנה אבל במחייב עצמו להחזיר ליורשי' מה שיורש ממנה צריך לקיים עכ"ל ע"כ ה"ה הכא בדמי טובת הנאה ישתדלו שהבעל יתחייב א"ע ליתן להט"ה ליורשי' ואז שפיר יהי' הך זכות שכתב הצ"צ דישאר ליורשי' יוצאי חלצי'. ואז דוקא יהיה מועיל מכירת הכתובה בטובת הנאה משום דזה מקרי זכות שיש יכולת ביד ב"ד למכור בטובת הנאה ולא מבעיא היכא דלא יספיקו דמי ט"ה שתזין מזה אז וודאי דהחיוב הוא שלא יסכימו על המכירת הכתובה עד שיתחייב הבעל ליתן הט"ה ליורשי' של האשה משום דאל"כ אין לנו זכות בהך מכירת הכתובה ואף היכא דמספיק הך דמי טובת הנאה על כל הצטרכות שלה. עכ"ז כיון דחשב הצ"צ שם גם להזכות דישאר ליורשי' כמבואר בצ"צ שם. ע"כ יראו שהבעל יתחייב א"ע כנ"ל ואז יהיה יוצאים כל החובה המוטל על הבעל כמבואר בצ"צ שם ואפשר דגם הצ"צ נתכוין לזה העצה שיראו לעשות המכירה באופן שלא יהיה הבעל יורשה להך דמי ט"ה אך שקיצר בזה או אפשר דסובר כדברי הב"ש דאין הבעל יורש להטובת הנאה וכמש"כ לעיל וע"כ קיצר בזה אכן לפי מש"כ לעיל דהעיקר לדינא דלא כהב"ש בזה והבעל יורש להט"ה ע"כ זהו העיקר במכירת הכתובה שיהי' באופן המועיל שלא יהיה הבעל יורש להט"ה וכפי העצה של הרמ"א בסי' צ"ב סעי' ז' הנ"ל דאל"כ אין להם יכולת למכור להכתובה בדמי ט"ה משום דאין בזה שום זכות כלל:
ענף ג
יג
ומה שדרש כת"ר ממני להודיעו דעתי היכא דאינן רוצין הקרובים למכור הכתובה בטובת הנאה וכן היכא דאין יד הבעל משגת לדמי טובת הנאה לפי דכתובתה מרובה ודעת כת"ר דיכולים להתירו בכה"ג הנני להשיבו כי כן דעתי מסכמת מאחר דכבר כתבתי לעיל לדון בעיקר ראיות הרשב"א שהובא בב"ש סי' קי"ט ס"ק ו' מהך דהרי גיטה וכתובתה דסילוק הכתובה מעכב הגירושין וכתבתי לעיל דלדינא כיון דכתבו הפוסקים בריש סי' ע"ז דגם בהשליש הכתובה והגט מהני למיפטר ממזונות ע"כ אין הכרח כלל לראיות הרשב"א וכיון דעיקר סמיכת הרשב"א הוא על ראי' זו לכן כיון דלדינא לפי הכרעת הפוסקים הללו אין מקום להוכחתו ובפרט דהוכחתי כן מן התוספתא דכתובות דע"כ מיירי שם בלא מסר הגט לה וע"כ ממילא יש לנו למנקט לדינא כפי הכרעת הרמ"א בסי' קי"ט סעי' ו' בשם הרא"ש והריב"ש דאין הכתובה מעכב להגירושין. ומה שהקשה הפר"ח מהך דיבמות דף ס"ג דאמרו על פסוק נתנני ד' בידי לא אוכל קום זהו אשה רעה וכתובתה מרובה וכן מהך דגיטין דף נ"ח במעשה באחד שנתן עיניו באשת רבו כו' א"ל כתובתה מרובה כו' באמת אינן ראיות מוכרחות דיש לדחות זה בפשיטות דכיון דכ"ז דלא תתגרש לא תוכל לגבות הכתובה רק באם תתגרש תוכל לתבוע הכתובה ע"כ זה גופא הוי רעה וקרינן ע"ז נתנני בידי לא אוכל קום זולת זה כבר כתב הבאר היטב בסי' קי"ט ס"ק ו' לדחות לראיות הללו לפי דאין למדין מן ההגדות וכמש"כ התוס' יו"ט פ"ה דברכות משנה ד' אך בזה י"ל דהפר"ח לטעמי' לפי דהובא בתוס' רע"א לברכות שם בשם הפר"ח בספר מים חיים שכתב דדינא דלא אתפריש בש"ס למדין ממדרשות ע"ש:
יד
ועוד נלע"ד דאף להרשב"א דכתב דכתובה הוי עיכוב להגט י"ל דז"א רק בעיקר כתובה אבל לא להתוס' וראי' לזה מהא דנדרים דף ס"ה ע"ב במעשה באחד שנדר הנאה מאשתו כו' אפי' אתה מוכר שער ראשך כו' שם בגמ' ש"מ מטלטלי משתעבדי לכתובה כו' ואי נימא דסילוק כתובה מעכבת להגט א"כ י"ל דאף דמטלטלי לא משתעבדי מ"מ מוכרח למכור שער ראשו לפי דכ"ז דלא יסלק הכתובה לא יהיה יכול לגרשה לשי' הרשב"א וכ"א יהי' יכול למידר הנאה מאשתו כדי דיהיה יכול לגרשה בלא סילוק הכתובה וע"כ אין לחלק בזה בהך דנדרים ומוכח מזה דבתוס' כתובה גם הרשב"א ס"ל דיכול לגרשה אף דאינו משלם התו"כ והטעם פשוט דדוקא בהכתובה י"ל הסברא של הרשב"א הוא דכיון דתקנת הכתובה הי' העיקר שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולכן אם הי' הדין דיהי' יכול לגרשה אף אם אין לו יכולת לשלם הכתובה א"כ תהיה קלה בעיניו להוציאה כיון דלא יהיה לו במה להגבות הכתובה ממנו ותיעקר עיקר התקנה בזה. ע"כ תקנו חז"ל דכ"ז דלא ישלם לה הכתובה דלא יהיה יכול לגרשה וזה אינו אלא בהכתובה אבל לא בהתוס':
טו
ומוכח כן מהא דכתובות דף נ"ד ע"ב דאמרו תנאי כתובה ככתובה נפ"מ כו' והר"נ שם כתב בשם הר"ח דמדקא מני כל הני ואזיל ש"מ דלא אמרינן רו"כ ככתובה אלא אלו המפורשים כאן בלבד דהא פירש ולא שייר עכ"ל [ועפ"ז יש לדון במה דכתב הב"ש בסי' ק"ג ס"ק ג' בשם הריטב"א וקצרתי ולכן ה"ה במה דאמרו חז"ל דלא יכול לגרשה אם אין לו במה לסלק הכתובה דז"א רק בהכתובה ולא בהתו"כ דאל"כ ה"ל להגמ' לממני להך דאינו יכול לגרשה כ"ז דלא מסלק הכתובה דה"ה בהתוס' כתובה דאם אין לו במה לשלם התו"כ דלא יהיה יכול לגרשה ומדלא חשב להך נפ"מ ג"כ מוכח דבזה לא אמרו דתו"כ ככתובה ולפ"ז א"ש שם בנדרים דף ס"ה דמיירי שם גבי תו"כ דהא אמרו שם דאמר לא די' שתטול היא מאתים כו'. הרי דהכתובה היה משלם לה רק התוס' לא היה משלם וע"כ לא שייך התם להך דינא של הרשב"א ואף דמן הראיות שהביא הפר"ח מהך דיבמות דף ס"ג וגיטין דף נ"ח מוכח דס"ל דאין לחלק בין כתובה לתוס' כתובה בזה מ"מ לענ"ד נראה דיש לחלק ביניהם וכבר כתבתי דראיות הפר"ח הללו אינן מוכרחות וע"כ שפיר יש לומר דבתו"כ גם הרשב"א מודה:
טז
ויש להאריך עוד בזה אך אין אנו צריכים כיון דכבר הכריע הב"ש בסי' קי"ט ס"ק ו' דהיכא דראוי לגרשה בזה גם הרשב"א ס"ל דיכול לגרשה אף דאין לו במה לסלק הכתובה ומוכח דלא ס"ל להסברא שכתבתי לעיל לדמות זה להך דיו"ד סי' כ"ח גבי כיסוי הדם דאם אין לו עפר לכסות לא ישחוט ע"כ יש לנו על מה לסמוך גם האידנא לאחר תקנת רגמ"ה דאף דהתקנה היה שישליש במזומן להכתובה ואם אין ידו משגת דימכרו קרובי האשה להכתובה בט"ה וכמש"כ הצ"צ אך זהו הכל היכא דאפשר כן ביד הבעל כיון דהקרובים מתרצים לזה ע"כ מהראוי להשתדל כן וגם החיוב על הקרובים להתרצות על המכירה זו כדי שיהיה יוצא הבעל לקיים כפי התקנה אכן היכא דאינן מסכימים הקרובים ע"ז ודאי הדין ברור דיש להתירו להבעל לישא אחרת אף דאין משליש במזומן דכיון דגם לאחר תקנת רגמ"ה ראו להשתדל בתקנת הבעל דיהיה יכול לישא אחרת ולא יהיה עגון כל ימיו ולא מבעיא אם לא קיים פרי' ורבי', ואף בקיים פו"ר מ"מ הא אסור לעמוד בלא אשה אע"פ שקיים פו"ר וכמבואר באה"ע סי' א' סעי' ח' וביבמות דף ס"א וכמש"כ הח"מ שם ס"ק יו"ד דהרהור עבירה קשה משבת יצרה וכמש"כ התה"ד בסי' רס"ג:
יז
וע"כ ראו להשתדל בתקנתו ולהתירו ע"י ק"ר כדי להצילו מן העיגון ולא יכשל באיסור חמור כל ימיו א"כ מה יעשה העני שאינו בידו להשליש במזומן ואין סברא לנעול הדלת עליו ודרכיה דרכי נועם וע"כ ברור ופשוט דאף מי שאין בידו להשליש במזומן וכן קרובי' אינם מתרצים למכור הכתובה והתו"כ בטובת הנאה או שאין ידו משגת אף לדמי ט"ה דמ"מ יכולת בידינו להתירו לישא אשה אחרת ובאופן שישליש וועקסלין לבטוחות בחת"י שיהיה מועיל כפי החוק אשר בעת שישיג ידו יתן לה כפי החיוב המוטל עליו וגם ישביעוהו ב"ד דאם ישיג ידו לדמי כתובתה דיתן לה וכעין דברי הנו"ב במ"ת סי' ק"ד בד"ה ומ"ש שם מתשובת הרא"ש כו' שכתב בזה"ל אבל למדנו מתורת הגאון הר' יצחק שאם אין בידו דמי כתובתה ונשאר חייב לה המותר מחוייב לישבע שתיכף אשר תשיג ידו שיתן לה כו' והוועקסלין שלו עם שבועתו יהיה לבטוחות דאם ישיג ידו יתן לה הכתובה והתו"כ. וכללא הוא דמה דאפשר בידו מחוייב ע"ז ואם לא יתן כל האפשרות בידו אין להתירו אבל אם נותן ומשליש מה דבידו ועם השבועה אין לנו לנעול הדלת בפניו ומוקמינן בזה על דין תורה כיון דע"פ דין יכול לגרשה אף אם אין לו במה לסלק לה הכתובה וכפי שנתבאר:
ענף ד
יח
וכן מה שדרש כת"ר ע"ד דאין יד הבעל משגת לתת לה חיוב מזונות וכסות ודירה ושמירתה. הנה זה לא נאמר בפירוש בהתקנות שיהיה במזומן רק על הכתובה אמרו שם דישליש במזומן ובאמת בחיוב מזונות וכל הנך לא שייך ע"ז שיהיה במזומן דהא אין קיצבה לזה לכל ימי חיי' ומי יודע עד מתי שתשתפה ואין עליו החיוב רק שישליש בטחונות ע"ז והיכא דאינו משיג בטחונות טובות על כ"ז י"ל דיספיק בטחונות ממנו במה דאפשר ביד הבעל להשליש היינו וועקסלין בחת"י הבעל שיהיה לבטוחות עליו שיתן מזונות וכסות ודירה ושמירה עד שתשתפה. לפי שמחוייב הבעל בכל אלו דברים מכבר הן מצד שיתחייב עכשיו לפני הב"ד וגם כיון דהגט אינו חל רק בעת שתשתפה ותקבל הגט לידה וכ"ז דלא תקבל הגט לידה בעת שתשתפה דינה ככל הנשים הנשואות אשר יש להם חיוב על בעליהם מכל הנך ואף היכא דאין ידו משגת ליתן לכל החיובים הללו ג"כ יכולין להתירו לישא אשה אחרת. משום דאין זה לעיכובא אם אין ידו משגת ע"ז ואין מפסידין לה שום דבר דהא גם קודם ההיתר אם אין ידו משגת מה יעשה בזה ואין כופין לו להשכיר א"ע וכמבואר בח"מ סי' צ"ז סעיף ט"ו:
יט
ואף לשיטת ר' אלי' דבתוס' כתובות דף ס"ג ד"ה באומר איני זן כו' דכופין להבעל להשכיר א"ע לזון לאשתו והובא באה"ע סי' ע' סעי' ג' בהג"ה בשם י"א ג"כ אין מפסידין לה עכשיו כלל אף דיתירו לו לישא אשה אחרת דהא כ"ז דלא תשתפה ותהיה ראוי' לקבל הגט הוי דינה כא"א אף דהשליש הגט עבורה. וע"כ ממילא כמו דהיה החיוב עליו מקודם להשכיר א"ע לשיטת ר"א ולזונה כמו כן היום לאחר שישליש הגט הדין הוא להשכיר א"ע ולזונה דגם בזה שייך הטעם של ר' אלי' דהא כותב בכתובה ואנא אפלח כו' אך לדינא אין אנו יכולים לכופו להשכיר א"ע עבור מזונות אשתו דהא זהו פלוגתת ראשונים אם כופין להבעל להשכיר א"ע וכמבואר בתוס' כתובות שם והך דינא דר' אלי' הובא בשו"ע שם בשם י"א:
וממילא גם עכשיו דמשליש הגט בעדה ומתירין לו לישא אחרת ג"כ הדין הוא דאין לכופו להשכיר א"ע אם אין לו ורבותינו הגאונים השתדלו שלא לגרוע זכותה מה שהיה לה מכבר על הבעל אבל לא להעדיף זכותה ביותר ממה שהי' לה מקודם וכיון דלא מצינו בפירוש בהתקנות דיהי' במזומן וכיוצא על חיובו במזונות וכל הנך ע"כ אין לנו להחמיר מדעתינו וגם לו יהא ספיקא בזה הא במקום ספיקא מעמידין על ד"ת וכמש"כ הב"ש בסי' א' ס"ק כ"א ובנו"ב במ"ת סי' ח' ומה יעשה העני הבעל דאין בידו ליתן בטחונות טובים דאין סברא להיות נועל הדלת בפניו דלא יהיה לו שום עצה ודרכי' דרכי נועם וכבר נתבאר דאף בכתובה דכתבו דישליש במזומן דאין זה לעיכובא במי שאין ידו משגת וכש"כ בחיוב מזונות וכל הנך דלא הזכירו שיהיו במזומן וכן נתבאר דהא זהו דבר בלתי אפשר דמי יודע כמה יתן לכל ימי חיי' אך אף בטחונות טובים וחזקים זהו ג"כ אינו לעיכובא במי שאין ידו משגת וכנ"ל:
כ
ומה שביד הבעל ליתן וועקסלין לבטוחות בחת"י ובצירוף שבועתו על השנים הבאים שיקיים כל החיובים המוטלים עליו כאשר ישיג ידו שמחוייב ליתן. ולע"ע לכל הפחות על שנה א' ישתדל להשיג בטחונות מן בטוח א' שיהיה בקיום על שנה א' בוודאי לכל החיובים הללו וכן יתן וועקסלין בחת"י לבטוחות על חוב כתובה ותו"כ וג"כ בשבועה וכמש"כ הנו"ב כנ"ל והכל כפי שיחקרו וידרשו היטיב במצב הבעל ולאיים עליו ובשבועת אין לי כמבואר:
ובקצרה דמה דאפשר ביד הבעל בכל הנך דמחוייב לעשות וכפי שיגידו לו הב"ד באזהרה ואחר שיקיים הבעל הכל וכפי הכרעת דעת כת"ר בהסידור מן הנהגת כל הנך וכשישיג רשיון מן הממשלה וכפי חוקי א' הקיר"ה ובהסכם מאה רבנים וכפי המבואר הכל בנו"ב ובחתם סופר אז הנני נמנה להיתירא בין המתירים ויעשו כ"ז בעיון היטב בעינא פקיחא שיהיה הכל על נכון בכל האפשריות שביד הבעל לעשות שיקיים כן וכן ע"ד השלשת הגט כפי המבואר בנו"ב במ"ק סי' ג' ובחשבון הרבנים מן ג' ארצות לדעתי מן הראוי להדר שיהיה לא פחות מן עשרה מכל א' מן הארצות הללו ובסך הכל יהיה מאה רבנים או ראוים להוראה וכמבואר באחרונים:
כא
והנה לעיל כתבתי לדון במגרש לאשתו אם אין לו במה לשלם הכתובה דזהו אסור מצד דעי"ז מבטל למ"ע דפריעת בע"ח וכמו ביו"ד סי' כ"ח גבי כיסוי דאסור לשחוט אם אין לו במה לכסות וכמו בהך דביצה דף ח' וחולין דף פ"ג גבי כוי דאין שוחטין ביו"ט לפי שאסרו חז"ל לכסות וכמו שהארכתי לעיל. ובאמת יש להעיר על עיקר כלל הזה מהך דשו"ע או"ח סי' י"ג סעי' ג' גבי טלית שנפסקו הציצית יכול ללובשו בשבת לפי שאינו יכול לקיים למ"ע דציצית בשבת וה"ה בחול היכא דאין ציצית נמצאים בעיר וכמש"כ המג"א שם. הרי דכיון דמה דלא יוכל לקיים למ"ע דציצית מחמת האונס אין זה אוסר ללובשו א"כ קשה מפני מה אסרו לשחוט היכא דלא יהיה יכול לקיים למ"ע דכסוי. ולכאורה יש לחלק בזה לפי סברת הנו"ב והצל"ח גבי דשיל"מ דלא שייך להחמיר משום זה רק באיסורי אכילה אבל באיסור טלטול לא שייך זה לפי דיוכל לטלטלו היום וגם למחר וכמו כן הכא גבי לבישת הטלית דיכול ללובשו היום וגם למחר אבל זה אינו דהא לא שייך לדון כן רק בשיל"מ דעיקר האיסור הוא לפי דיכול לאוכלו בהיתר לאח"ז ע"כ שפיר אמרו דבטלטול לא שייך לומר כן אכן גבי מה דאסרו לשחוט ביו"ט היכא דלא יהיה יכול לכסות דהטעם הוי לפי דמפקיע להמ"ע א"כ ה"ט שייך גם בלבישת הטלית וע"כ תקשה כן. והשאגת אריה בסי' ל"ב כתב בקצרה דאם אין באפשרי להטיל ציצית דיכול ללבוש הטלית בלא ציצית וקיצר בזה ובעיקר ראיות הש"א שם יש לדון בזה ואכ"מ:
כב
ויש להאריך בכ"ז אך בקצרה הוא דהעיקר כמש"כ הרמ"א באו"ח שם דמשום כבוד הבריות התירו שם ללבוש הטלית בלא ציצית וכמש"כ המג"א שם ופשוט דעכ"פ איסורא דרבנן איכא וע"כ אף דלא הוי גנאי גדול ג"כ התירו לדרבנן במקום גנאי קטן וכמש"כ שם המג"א בארוכה ולא כתב שום מקור דמנלן דהוי איסורא דרבנן שם ובאמת י"ל הטעם בזה דלפי מה דמבואר גבי כיסוי דאין שוחטין ביו"ט אם אין יכול לכסותו דס"ל דזהו הוי רק מדרבנן ומזה הוכיחו לאסור מדרבנן ללבוש הטלית שם ולפ"ז יש לדון היכא דמשתדל לגרש אשתו הנשתטית משום לערב אל תנח דיש פוסקים דס"ל דמוכרים ס"ת בשביל זה וכמש"כ הב"ש בסי' א' ס"ק ט"ו וכן בשביל שלא ישב בלא אשה הביא שם בשם הרמב"ן דמוכרים ס"ת ע"ש. והנה מצינו בעו"ג דף י"ג ע"א דמטמא בבית הפרס דרבנן ללמוד תורה ולישא אשה. ועיין בתוס' שם ד"ה ללמוד תורה וכו' וקצרתי א"כ ממילא הך איסורא דרבנן דיהי' מפקיע עי"ז למצוה דפריעת הכתובה דאין זה רק איסור קל מדרבנן דהתירו זה גם בגנאי קטן דודאי מתירין לו לישא אחרת ובקצרה הוא דכמו דס"ל להרבה שיטות הפוסקים במה דאמרו חז"ל דמוכרין ס"ת ללמוד תורה ולישא אשה דגם בקיים פו"ר מותר למכור ס"ת בשביל לערב אל תנח ולאיזה שיטות אף בשביל שלא ישב בלא אשה מוכר ס"ת כנ"ל א"כ לדידהו ה"ה במה דאמרו דללמוד תורה ולישא אשה מותר לעבור בבית הפרס דרבנן דגם משום לערב אל כו' או בשביל שלא לישב בלא אשה יכולין להתיר לו ואין לנו להחמיר בדרבנן:
כג
ויש להאריך עוד בזה אבל כעת ראיתי כי באמת לא שייך כלל במ"ע דפריעת בע"ח וכתובה לדון ולדמות זה למה דמצינו דאמרו גבי כיסוי הדם וכיוצא כנ"ל והוא דמצינו בב"מ דף קי"ב ע"א גבי לאו דלא תלין פעולת שכיר בזה"ל יכול אפי' אין לו ת"ל אתך שיש אתך כו' וצריך ביאור דאיך היה הא דיעבור על לא תלין אף באין לו מה לשלמו דמה יעשה כשאין לו במה לשלם ואפשר דהייתי אומר דאסור לו לשכור פועלים כשיודע בנפשו דלא יהיה לו במה לשלם כשיגמור השכיר פעולתו [ועיין בב"מ דף קי"א ע"א הני שוקאי דסורא כו' וקצרתי]. ע"כ אשמועינן דכשאין לו במה לשלם דאין זה נכנס תחת סוג עבירה דלא תלין כלל או י"ל דאשמועינן דאין על הבעה"ב שום חיוב כלל להשתדל ולפייס בדברים להשכיר שירחיב לו הזמן ולא יתבע לו אז והטעם הוא משום דגילתה התורה דכשאין לו במה לשלמו דאז אין שום עבירה עליו כלל והנה ראיתי בריטב"א לב"מ שם שכתב בזה"ל ואית דאמרי דאם אין לו מעות אע"פ שיש לו מטלטלין אינו עובר על בל תלין פי' שיש אתך שתוכל לפורעו בלא הפסד כו' אבל כליו לא מחייבינן למכור משום פסידא כו' ואינו עובר עכ"ל הריטב"א. וכן נראה מלשון הטוש"ע בח"מ סי' של"ט סעי' י' שכתבו דאם אין לו מעות אינו עובר ומשמע דס"ל כשיטת אית דאמרי שבריטב"א הנ"ל ולשיטת אית דאמרי אתי שפיר בפשיטות למה דהיה ה"א דאף באין לו מעות יעבור על ל"ת משום דהייתי אומר דכיון דיש לו מטלטלי עכ"פ דיהיה מחוייב למכור כדי שלא יעבור על ל"ת ע"כ אשמועינן כו' וכדברי אית דאמרי דבמקום פסידא אינו מחוייב כי אינו עובר בכה"ג ומשמע דלאו כ"ע ס"ל כן רק שיטת אית דאמרי הוא כן וכנראה מלשון הריטב"א:
כד
ועכ"פ מוכח מן הך דב"מ דאם אין לו במה לשלם דאינו עובר על ל"ת הן לשי' אית דאמרי והן להשיטה החולקת עליהם ואינו מחוייב להשתדל ולבקש מן השכיר שירחיב לו הזמן כנ"ל וכן משמע דמותר לשכור פועלים אף שיודע דלא יהי' לו מה לשלם. ולשיטת אית דאמרי אף שיש לו מטלטלי אינו מחוייב לטרוח ולמוכרם. א"כ חזינן דגבי מצות פריעת שכיר אף דהתורה החמירה עליו ביותר מכל החובות כמבואר בב"מ דף קי"ב דכל הכובש ש"ש כנוטל נפשו וכן בקידושין דף ט"ו בתוס' ד"ה ואידך כו' בשם הר"נ דשאני שכירות דטרח בגופי' כו' וכיוצא כן הבאתי בספרי נחל יצחק סי' ט' שכתבתי בשם עבודת הגרשוני סי' ז' להוכיח דבכל בע"ח אם אינו תובעו אין עליו מ"ע דפריעת בע"ח. מהך דב"מ דף קי"ב דבלא תבעו אינו עובר על ב"ת וכן על העשה דביומו תתן שכרו אינו חייב ע"ש. וע"כ יש לדון שפיר ג"כ למילף על כל עשה דפריעת בע"ח דאם אין לו מה לשלם דאין עליו שום עבירה כלל וע"כ ממילא אין דומה נ"ד דאין לו מה לשלם עבור הכתובה להך דכסוי דם וכיוצא דשם כיון דעיקר הפטור לכסותו זהו מצד אונס דאין לו במה לכסותו וזהו מצד אונס רחמנא פטרי' וע"כ אמרו דאין לו להכניס א"ע ולשחוט כיון דעי"ז יופקע ממ"ע:
אבל בכתובה דאין לו במה לשלם ואז אין עליו שום עבירה כלל משום דבחוב ממונא חזינן דהתורה פטרתו לגמרי. ועיקר החיוב בממונא אינו רק ביש לו מה לשלם וע"כ נדחה למה שרציתי לומר לעיל בהטעם דאם אין לו מה לשלם דלא יגרשה דזה אינו משום דיש לחלק בפשיטות כנ"ל ומצינו בב"מ דף ל' דאמרו ומי דחינן איסורא מקמי ממונא הרי דעשה דממונא קילא מן עשה דאיסורא. אך אין זה נצרך לענינינו כ"כ]. ושפיר יכולים להזדקק להתירו לישא אחרת וכנ"ל בארוכה: