עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן סב
נשאלתי אודות בתולה א' אשר בליעל אחד קידשה ברמאות וכפי הגב"ע והוא ע"א העיד שראה כי הבחור משה נטל מכתב והניח בתוכו מטבע כסף ונתן המכתב להבתולה חנה מערא וא"ל בפני עדים אתם עדים והאמ"ל במטבע זו ואמר לה שבתוך המכתב מונח מעות והניחה המכתב לכיסה. עד שני העיד ששמע כי משה א"ל האמ"ל א"ע אבל לא ראה הנתינה לפי שהלך להתנור לעשן הטאבאק. עד שלישי העיד כי ראה שהבחור משה מסר המכתב להבתולה בחזרה כי זה הי' מכתבה שנתנה לו להוביל לאיזה עיר וא"ל כאשר תסע בעצמך לשם ע"כ הנני נותן לך מכתבך בחזרה ואח"ז תיכף א"ל האמ"ל במטבע זו אתם עדים ואמרה לו אילו הי' מטבע בתוך המכתב הי' קידושין מעולים אבל הלא אין כאן כסף ואמר לה יש בתוכו מטבע כסף והלכה לפיר הויז רק אני לא ראיתי המטבע ואם השליכה המטבע לחוץ לא ראיתי ע"כ דברי עד השלישי והבתולה אומרת כי לא הבינה מה שאמר לה ולא נתכוונה לקידושין ומה שאמר לה כי בתוך המכתב מונח מעות לא האמינתו כלל וכאשר התחילו לשחוק בבית ואמרו לה ראה מה שמונח בהמכתב ופתחה המכתב ומיד השליכה המטבע מהמכתב. כ"ז הוא קוטב הגב"ע ונשאלתי לחוות דעתי בזה. וזה הי' במקום הדחק ועיגון:
ענף א
א
תשובה בקצרה והוא כי מבואר באה"ע סי' מ"ב בהגהות רמ"א בשם תשובת הרשב"א דצריכים העדים לראות הנתינה ממש לידה או לרשותה אבל אם לא ראו הנתינה ממש לידה אע"פ ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פ' ואח"כ יצא החפץ מת"י אינן קידושין עד שיראו הנתינה ממש. וכן מבואר בתשובת רשב"א והובא בב"י בזה"ל דאפילו היא מודה שלקחתו לשם קידושין לא מהני דעדות ראי' ממש בעי' עכ"ל והב"ש שם ס"ק י"ב הביא בשם המרדכי דכתב דאפילו לא ראו הנתינה אין לבטל הקידושין אם ראו דבר המוכיח כו' ובקדושין מהני ג"כ ידיעה בלא ראי' והמקנה שם כתב לפרש דלא פליגי דהרשב"א מיירי היכא דלא הוי אומדנא דמוכח אבל היכא דהוי אומדנא דמוכח י"ל דגם הרשב"א מודה והתומים בסי' צ' ס"ק י"ד כתב לחלק דשאני ממונות דלא איברי סהדי אלא לשיקרי ע"כ מהני ידיעה אף בלא ראי' משא"כ בקידושין גזירת המלך שאין חלין בלא עדים ע"כ לא מהני ידיעה בלא ראי' והקצה"ח בסוף סי' צ' השיג על האו"ת בזה:
ב
ולענ"ד נראה להוכיח דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח ודאי מהני בקידושין כגון היכא דראו עדים החפץ ביד המקדש ועכשיו אחר הקידושין בשעה מועטת כמעט רגע רואין החפץ הלז ביד האשה ובאופן דמוכחא דבעת שקידשה מסר אז הלז לידה ואף דבעת שקידשה וא"ל האמ"ל א"ע לא ראו אז מסירת החפץ לידה עכ"ז מהני זה בקידושין משום דידיעה בלא ראי' מהני בקידושין וכמש"כ הב"ש והוא דבחולין דף ל"ט אי' בבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה כו' ואם עלה לגג ונפל ומת [ופי' רש"י וכבר כתבו ונתנו העדים גט לאשתו] אם מעצמו נפל ה"ז גט ומוכיח הש"ס מזה דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו ודחי לי' הש"ס שאני התם דקאמר כתובו ופי' רש"י דקאמר ברישא כתובו ואיכא קצת הוכחה בתחילה ונפילתו גלויי מילתא בעלמא כו' והא התם בעת שכתבו העדים ונתנו לה לא הי' אז שום הוכחה על הגט משום דאמרו רצה לשחק בה ואינו גט. רק אח"ז שנפל מעצמו מוכיחין עי"ז על למפרע והוי זה ידיעה בלא ראי' דהא בעת שכתבו וחתמו ונתנו הגט לא הי' אז כלל שום ממש בהגט דהא אמרו בזה דרצה לשחק בה ואינו גט ואף דאמר כתובו לא מהני כלל רק לבסוף דעלה לגג ונפל מעצמו נתגלה ונתברר מזה על למפרע ע"י הוכיח סופו כו' א"כ מוכח מזה דמהני ידיעה שלא בראי' וכש"כ לפי הוכחת הש"ס שם מעיקרא מזה דדיינינן הוכיח סופו כו' וכיון דחזינן דבגט מהני הוכחה וגילוי מלתא על למפרע אף בלא ראי' דהא שם בעת שנתנו העדים את הגט ליד האשה לא הי' אז שום ממש בהנתינה והוי כמו דלא ראו כלל לאיזה נתינה כיון דלא הי' אז שום ממש מן הנתינה ואפ"ה מוכיחין מן סוף על למפרע א"כ ה"ה בקדושין דיש לנו להוכיח מן סוף על למפרע דאף היכא דלא הי' ראי' בעת מעשה ג"כ מהני משום דגם בערוה דילפינן דבר דבר מממון דינו כמו בממון דמתקיים בידיעה בלא ראי' כמש"כ הרמ"ה בחו"מ סוף סי' צ' והובא בב"ש בסי' מ"ב ס"ק י"ב ואין לחלק בין גיטין לקדושין בזה וגם הא איתקשו להדדי:
ג
והנה האבני מילואים בסי' ל"א ס"ק ד' העיר בהא דגיטין דף י"ט דאם קראו העדים את הגט לאחר נתינתו לידה דמגורשת ואף דשיטת הרמב"ם והרשב"א וסייעתם דאם לא קראוהו כלל הוי רק ספק גט אכן אם קראוהו אחר הנתינה מהני ומוכח דאף דבשעת מעשה לא ידעו העדים מ"מ מהני במה שידעו אחר הנתינה ומוכיח מזה דה"ה בקדושין אף היכא דלא ידעי העדים בעת הקידושין רק נתברר זה להם אחר הקידושין דג"כ מהני הקידושין:
והעיר מזה להקשות על דברי הרשב"א דפסק דאם לא ראו הנתינה בעת הקידושין דלא מהני משום דלא מהני ידיעה בלא ראי' ואילו הכא בלא קראו הגט קודם הנתינה רק אחר הנתינה דהגט כשר ונשאר בצ"ע והנה לפי מה שכתבתי מוכח כן מהך דחולין דף ל"ט הנ"ל דמכשרינן להגט ע"י הוכחה דהוכיח סופו על תחילתו. והא התם לא הי' אף שום ספק כלל מקודם שעלה על הגג ונפל. דהא אמרו דרצה לשחק ואינו גט וגם התם הא מקרי דלא ראו בעת מעשה נתינת הגט דמה לי אם לא ידעו אם מה שנותן לה הוא גט או לא ידעו שציוה להם ליתן לה הגט דהכל מקרי דלא ראו הנתינה בעת שנמסר הגט ליד האשה וזה עדיף דהא התם בלא קראו מקודם הנתינה הוי עכ"פ ספק גט ואילו הכא כ"ז דלא עלה לגג כיון דלא אמר תנו אין שום ממש בהגט כלל ואפ"ה מהני ההוכחה מן אחר הנתינה לידה:
דבעת דעלה על הגג ונפל הוי גילוי מילתא על למפרע ומהני ומה דמקשה באבני מלואים בסתירת דברי הרשב"א אין זה קשה לפי דברי המקנה בסי' מ"ב בס"ק ד' בכוונת הרשב"א דשם דהרשב"א מיירי שם היכא דלא הי' אומדנא דמוכחא כו' ע"ש ודבריו מוכרחין ע"פ מה שהוכחתי מהך דחולין דף ל"ט ויש להאריך עוד בזה:
ד
וכ"ז הוא היכא דיש לנו הוכחה ברורה מצד ידיעת העדים אף דבעת הקידושין וכן בעת נתינת הגט]. לא נודע להם רק דיש להם הוכחה לאח"ז דהגיע לידה החפץ בעת הקידושין דיש לסמוך בזה על הך ידיעה שלא בראי' כיון דנתברר להעדים עצמם אח"ז דהוי גילוי מילתא על למפרע אבל היכא דליכא הוכחה ברורה ויש להסתפק דלמא הגיע החפץ לידה מקודם שקידשה או לאח"כ. בזה מבואר ברשב"א דלא מהני הקידושין וכמש"כ הרמ"א וכ"ע מודו בזה וכמש"כ המקנה שם ואף אם האשה מודה דהחפץ שנמצא אצלה הוא של אותו שמסר לה לקידושין ג"כ מבואר ברשב"א שהובא בבית סי' מ"ב דלא מהני כיון דלא ראו העדים הנתינה ואין להם הוכחה לזה זולת הודאתה והוי כאילו קדשה בלא עדים רק העיקר הוא דיראו בעת שנתן לה כי מה שמוכח להם מן הודאתה אין זה כלום. כן הוא פשט לשונם:
ה
והנה האבני מלואים בסי' ל"א ס"ק ד' כתב בשם המהרי"ט בחידושיו שהקשה על מה שנהגו לכסות פני הכלה בעת הקידושין וכמבואר באה"ע סי' ל"א סעי' ב' בהג"ה והא הוי כאילו קידשה בלא עדים ותי' האבני מלואים דכיון דיכולין העדים להחזיק בה ולראותה בעת הקידושין ע"כ מקרי זה מקדש בעדים והמהרי"ט העיר ג"כ מזה שם ולדעתי נראה דנסתר סברא זו מן דברי הרשב"א והרמ"א בסי' מ"ב הנ"ל נראה דלא ס"ל כן דהא התם בקידשה באתרוג יוצא מת"י קודם קידושין ברגע ממש מקודם ולא ראו בעת שמסר האתרוג לידה בעת הקידושין עד לאחר זמן רק האשה מודית דהאתרוג שת"י הוא של הבעל שקידשה בו דלא מהני הקידושין ואף היכא דידוע דהחפץ הוא של אותו האיש שקידשה רק לא ראו בעת שקידשה בו וגם תיכף לאח"כ לא ראו החפץ אצלה רק לאחר זמן דבלתי הודאתה יש להסתפק דאולי נתן לה במתנה לאחר הקידושין את החפץ שלו דלא מהני הקידושין בזה ולא אמרינן כיון דהיא מודית דהחפץ הגיע לה ע"י קידושין של אותו שקידשה לפני העדים:
א"כ הא לדברי האשה הוי כאילו אומרת קדשתני בעדים דהא היו יכולים העדים להחזיק בידה ולראות את החפץ בעת ששמעו בעת הקידושין שמקדשה בו דהחפץ הוא אצלה והיו רואין את החפץ בידה בעת הקידושין או תיכף לאחר הקידושין. ואז הי' מבורר להם דקידשה באותו החפץ דנמצא אצלה. ולדברי האשה הא יכולים העדים לעשות כן וכסברת האבני מלואים הנ"ל והוי כאומרת קדשתני בעדים דשוויי' נפשה חד"א ובאמת הא הדין הוא בכה"ג דאין שום ממש בהקידושין כלל ומוכח מזה דלא אמרינן לסברת הא"מ וכיון דאין להעדים שום הוכחה ברורה מצד ראייתן בעצמן אף דלדברי האשה היו יכולין העדים לעשות כן ולהחזיק בידה אפ"ה הוי זה כקידשה בלא עדים ולא מהני:
ו
ובעיקר קושיות המהרי"ט והא"מ הנ"ל על מה שנהגו לכסות פני הכלה דהא הוי כמו קידשה בלא עדים נלע"ד לחלק ע"פ מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ח' ענף ב' דהא דבעינן בשטרות וגיטין שיהי' מוכח מתוכו זהו מחמת דהוי חצי דבר וזה לא הוי רק היכא דבעינן שני עדים עוד זולתן אבל היכא דמהני ע"א קרוב נאמן כמו בהכרת שמו וכה"ג כיון דאינו רק גילוי מילתא בעלמא דזה מקרי שפיר מוכח מתוכו ולא מקרי חצי דבר והארכתי שם בטוב טעם בעז"ה. ע"כ י"ל דה"ה בהך דבעינן שיראו הנתינת הקידושין. דדוקא אם לא ראו הנתינת החפץ לידה רק שמעו אמירתו שאמר האמ"ל דכיון דצריך עוד כת עדים זולתן דיעידו על נתינת החפץ לידה דהא ע"א אינו נאמן בזה ואף באומר אחוי ואברר דברי ג"כ לא מהימן ע"א בממון וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' למ"ד ס"ק י"ג דהא דקידושין דף ס"ו אינו רק באיסורין ולא בממון וה"ה בקידושין דילפינן דבר דבר מממון ועיין באו"ת שם ואכמ"ל. וכיון דבעינן שני עדים ובלא עדים לא כפינן לה להראות את החפץ [ועיין בב"ב דף מ"ו ע"א במאי דקאמרי שם שפיר קאמר לי' ראה תניא ובח"מ סי' קל"ד סעי' ב' דאין מחייבין אותו להראות את הכלי ולכן כיון דבעי עוד שני עדים זולתן דיעידו על נתינת החפץ לידה ע"כ לא מקרי זה נתינה כלל והוי ג"כ חצי דבר אבל במה שהכלות מכוסות דהא על הכרת האשה נאמן אף ע"א ואשה וקרוב כמבואר ביבמות דף ל"ט דזה מקרי גלוי מילתא בעלמא וכן הוא בח"מ סי' מ"ט ובאה"ע סי' ק"ך סעי' ג' דבהכרת שם הלוה והבעל והאשה נאמן ג"כ קרוב ואשה א"כ ה"ה אף שהכלות מכוסות מ"מ הא נאמן בזה ע"א וקרוב ואשה לומר דזו היא האשה שאנו דנין עליו וכיון דמהימן קרוב ואשה ע"כ לא מקרי זה בשם חצי דבר כיון דאינו מחוסר עוד שם עדים זולתן וכמש"כ בספרי שם וע"כ מקרי זה בשם נתינה כדת לפני שני עדים ושפיר נהגו לכסות הכלות לפי דהוי קידושין מעליא ועפ"ז א"ש הא דאה"ע סי' מ"ב סעי' ד' במי שקידש דרך חור בכותל כו' דמקרי נתינה בפני ב' עדים וכמש"כ הב"ש שם ס"ק י"ג וקצרתי וכן לפי מש"כ להוכיח מחולין דף ל"ט בלא"ה אין מקום לקושייתם על מה שנהגו לכסות הכלות כי העיקר הוא דהיכא דיש הוכחה ברורה שאני:
ענף ב
ז
ולפ"ז בנ"ד דעד השני העיד רק על מה ששמע כי אמר לה האמ"ל אבל לא ראה נתינת המכתב כלל וכן עד השלישי העיד על מסירת המכתב אבל לא ראה הכסף א"כ לא מהני עדותם כלל משום דלא ראו הנתינה. וגם אף אם ראו המטבע אח"כ אצלה הא על מטבע לא שייך סימן והכרה. ושמא המטבע אצלה ממעיקרא או אח"כ מאיזה מקום ואף דהיו יכולין העדים להחזיק בידה ולראות הא כבר נתבאר דכה"ג לא מהני ולא מקרי משום זה נתינה לפני עדים ולא הוי נ"ד רק כמקדש בע"א דהא עד הראשון העיד איך שראה שהניח המטבע בתוך המכתב ונתן לה המכתב וכיון דבמקדש בע"א רבו המקילים ובמקום דחק ועיגון הכריע הרמ"א בסי' מ"ב להקל ושלא לחוש לדעת יחידאה כמבואר שם ע"כ יש להקל בנ"ד זולת מה שהוא מקום דחק ועיגון בנ"ד כמש"כ כת"ר והוא דהא ידוע דבשתיקה לאחר מתן מעות הוי רק ספק מקודשת ושיטת הרמב"ם והרשב"א לפסוק כרבא וכרב אחאי דבקידושין דף י"ג דס"ל דלא מהני כלל רק הרי"ף והרא"ש פסקו להחמיר דהוי ספק מקודשת וכרבינא דבקידושין שם ובאה"ע סי' כ"ח סעי' ה':
וכיון דבנ"ד דמתחילה הגיע לידה בחזרה מכתבה שנתנה לו להוביל לעירו ע"כ אף ששתקה לאחר שאמר לה האמ"ל במטבע זו דינו כשתיקה לאחר מ"מ דהוי רק ספק מקודשת אף אם היו שני עדים:
ח
ולכן היכא דליכא רק ע"א יש להקל בפשיטות דהא כיון דבמקום עיגון קיי"ל להקל דלא ניחוש לקידושין בע"א ודעת הסמ"ג דמחמיר בקידושין בע"א דעת יחידאי הוא א"כ גרע זה החומרא מכל וודאי דרבנן דהא בוודאי דרבנן מחמירין אף במקום עיגון ודחק ואילו הכא מקילין בזה במקום עיגון ודחק הרי דקידושין בע"א קילא טובא מכל וודאי דרבנן דרק מצד חומרא דא"א החמירו בזה לכתחילה וע"כ כמו בכל ספק דרבנן דקיי"ל להקל אף לכתחילה כש"כ בנ"ד כיון דהוי הספק אם הוי כלל מקדש בע"א דהא אף בקידשה בע"א קילא החשש א"כ בספק דשמא הדין הוא דשתיקה לאחר מ"מ לאו כלום הוא דוודאי יש להקל וכמו בנ"ד וגם הא ידוע שיטת מהרש"ך והמהר"ם פאדווה דס"ל דאין להחמיר משום שתיקה לאחר מ"מ רק בשדיך או היכא שהי' קידושין בתחילה וכמו בציפתא דאסא כו' וכעין סברת הב"ש בסי' מ"ב ס"ק ג' והובא באבני מלואים סי' מ"ב ס"ק ב' ובסי' כ"ח ס"ק י"ד ומסתברים דבריהם. ע"כ בקידושין בע"א וודאי יש לצרף זה להקל ולא לגבב חומרות בזה:
ט
וגם יש לצרף להיתירא מה שאומרת הבתולה שלא הבינה למה שאמר לה ולא האמינתו למה שאמר שמונח כסף בתוך המכתב ולבסוף שראתה שמונח כסף בתוך המכתב השליכתו מידה חוצה לפי דברי' וע"כ אף דזהו טענה גרוע לומר שלא האמינתו שמונח כסף בתוך המכתב וכדמשמע מסוגיא דקידושין דף י"ב גבי ההוא דקדיש בציפתא דאסא דאמר תיקדוש בארבע זוזי דאית בה כו' ובאה"ע סי' כ"ח סעי' ה' עכ"ז י"ל דז"א רק בקידשה בשני עדים אבל בע"א דיש לה מיגו דאי בעיא היתה מכחשת לגמרי להע"א וע"א בהכחשה לא מהני כלל א"כ הי' בידה לומר דלא הי' כסף כלל בתוך המכתב דהא השני עדים זולת עד הראשון לא ראו כלל אם הי' מעות בתוך המכתב [ועיין בב"ב דף קמ"ה ובאה"ע סי' נון סעי' א' וקצרתי] וע"י הך מיגו נאמנת לומר דלא נתרצתה מעולם על הקידושין וכפי האמתלא שנותנת לדברי' וכעין דברי הנו"ב במ"ת סי' ע"ה ד"ה הראש הרביעי בהיתר הנערה כו' והנה הב"ש בסי' מ"ב ס"ק ו' הביא בשם הב"ח דאם אומרת דהי' הכוונה לשחוק דנאמנת במיגו נגד ע"א דהי' יכולת להכחישו והב"ש הקשה עליו דהא באומר דידי חטפתי אינו נאמן במיגו דהי' יכול להכחישו דה"ל מחשואיל"מ כו' ובאמת אין זה קשה על הב"ח דהא התוס' בב"ב דף ל"ד ד"ה הוי מחויב שבועה וכו' כתבו בתי' קמא שם דדוקא היכא דמחייב שבועה במכחישתו בזה אמרו דאינו נאמן במיגו להכחישו וכ"כ התוס' בשבועות דף ל"ב ד"ה ה"ל כגזלן כו' א"כ לפ"ז היכא דאינו מחייב שבועה במכחישתו וכמו שכתב רש"י בקידושין דף ס"ה ע"ב ד"ה ע"א בהכחשה כו' והכא שבועה לא שייכא עכ"ל רש"י שפיר י"ל דנאמנת במיגו דהיתה מכחיש לע"א דהא מצד הקידושין לא היתה חייבת שבועה וע"כ בקידושין בע"א דרבו המקילין שפיר יש לנו לסמוך בזה על תי' התוס' בב"ב ובשבועות הנ"ל ושפיר כתב הב"ח וה"ה בנ"ד שנותנת אמתלא כנ"ל לדברי' דנאמנת במיגו כנ"ל:
י
ועוד דהנה מוכח בסוגיא דקידושין ד' י"ג גבי ציפתא דאסא דלשיטת רבא דלא מהני שתיקה לאחר מ"מ וכסברת רב אחאי דסברה דאי שדינא מתחייבה באחריות ולאו כ"ע דינא גמירי דאף באינה נותנת האמתלא זו בפירוש דעכ"ז לא חיישינן לקידושין, ואף אם נתברר בסוף דיודעת הדין דאינה מתחייבת באחריות מ"מ אינה מקודשת לפי דכיון דבעת הקידושין לא נודע זה לעדי קדושין הוי זה כמו קידושין בלא עדים וזה פשוט וכעת ראיתי להפני יהושע בקידושין ד' י"ג שם בד"ה שלח לי' אנן לא שמיעא כו' שכתב כעין זה ע"ש ולפ"ז יש לדון ולחלק דבקידושין בע"א כ"ע מודו דשתיקה לאחר מ"מ לאו כלום הוא. ונקדים להמבואר בח"מ סי' מ"ב ש"ך ס"ק כ"ב דהיכא דאיכא פלוגתא י"ל דטעה בזה משא"כ במה דליכא פלוגתא אין לומר דטעה בזה וכן מצינו בתוס' סנהדרין ד' נ"ג ע"א ד"ה הא כו' ובתוס' ב"מ ד' ט"ו ע"ב ד"ה ונתן לה ובעירוכין ד' ל' שהוכיח ודבחייבו כריתות לכ"ע ליכא תפיסת קידושין מדאמרו בב"מ אדם יודע שאין קידושין כו' משום דבמה דאיכא פלוגתא אף דלא קיי"ל כוותי' מ"מ שפיר י"ל דטעה בזה וכן מוכח בכ"ד וכמש"כ בספרי באר יצחק ונחל יצחק:
יא
ולפ"ז י"ל דאף דמחמירין בציפתא דאסא כשיטת רב הונא ברי' דרב יהושע ורבינא היינו כיון דזהו דין פשוט בלא פלוגתא כלל דאם לא קיבלה בתורת פקדון פטורה מאחריות ע"כ אמרו דה"ל למשדיי' ולהראות שאין עלי' שום חשש קידושין כלל כיון שקידשה לפני ב' עדים. ומש"כ רש"י בקידושין ד' י"ג שם ד"ה התם גבי כנסי כו' והאי דלא מחאי משום דלא איפכת לה כו' עכ"ל הטעם הוא כמש"כ הריטב"א בקידושין שם בסד"ה א' רבא מנא כו' דהא דלא אמרה לו איני רוצה בהקדושין דזהו משום כסופא וצניעותא או משום דמאיס לה דבורה עמו הילכך אין לנו לדון אלא על שתיקותה בלבד כו' עכ"ל הריטב"א ולזה נתכוין רש"י ג"כ במש"כ דלא איכפת לה משום אם הי' איכפת לה היתה אומרת לו במחאה אף שקשה עלי' לומר כן אבל כיון דלא איכפת לה כ"כ ע"כ אינה רוצית לומר לו כן לפי שמגונה לה להוציא מן פיה כן וכדברי הריטב"א ואין לנו לדון רק על שתיקותה וזה פשוט בפשט הסוגיא רק רבא ורב אחאי ס"ל דאף בדין פשוט הזה י"ל דשאני נשים דלאו דינא גמירי אכן בקידושין לפני ע"א כיון דרבו הסוברים דלא מהני ודעת הסמ"ג דמחמיר דעת יחידאה היא בודאי י"ל לכ"ע דהאשה סברה דלא מהני קידושין בע"א כלל וע"כ לא חששה לזרוק המטבע כיון דאין שום ממש בלא"ה בהקידושין כלל וכ"ע מודו בזה דשתיקה לאחר מ"מ בקידושין בע"א דלא הוי שום ממש בהקידושין דהא לא שייך בזה לומר דה"ל לפשדיי' כיון די"ל דסברה כפי האמת לדינא דלא מהני קידושין בע"א וע"כ לא חששה לזרוק וזהו כש"כ ממה דמצינו דעביד אינש למטעי כיון דחד דיעה ס"ל כן וכמש"כ לעיל. כש"כ במה דרוב פוסקים ס"ל כן ודאי י"ל כן. וזהו סניף גדול להיתירא ובאם שיוודע כי הבתולה ידעה אז בעת הקידושין שהעדים לא ראו הנתינה רק ע"א ידע מזה הנתינה דאז שייך לדון לההיתר הזה:
יב
וגם יש לצרף סברת הקהלת יעקב בסי' למ"ד סעי' ז' בא"ל התקדשי לי בדינר זה נטלתו וזרקתו לים בפניו א"מ שכתב הק"י דאף בזרקתו לאחר כדי דיבור ג"כ הדין כן משום דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו כמבואר בחולין ד' ל"ט וכ"ז שהיו עסוקין באותו ענין דיינינן כן ע"ש בקהלת יעקב ודבריו תמוהים דהא הך דינא אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ה"ל ספיקא דפלוגתא וכמבואר ביו"ד סי' ד' סעי' ב' ובח"מ סי' רמ"ה סעי' י"א וכש"כ לשיטת הרא"ש כפי שהובא בסמ"ע שם ס"ק כ' וע"כ לדינא העיקר כי דוקא בתכ"ד מהני הזריקה ולא לאחר כ"ד ומ"מ גבי קידושין בע"א יש לצרף סברת הק"י ולדון להיתירא ע"פ סברת הוכיח סופו על תחילתו וה"ל ספק ספיקא דדינא ואף אם לא יבורר דזרקה הקידושין בפניו סמוך להקידושין ובעסוקין באותו ענין רק הבתולה אומרת שזרקה הקידושין בפניו בעסוקין כו'. ג"כ י"ל דנאמנת ע"פ ברי שלה כיון דחזקת היתר ופנוי' מסייע לה וכמש"כ במק"א לבאר כזה וכיון דאם הי' האמת כדברי' לא הי' חלין הקידושין כלל וכסברת הק"י ע"כ נאמנת בזה גבי קידושין בע"א. ואף דהחכ"צ בסי' קט"ו כתב דאחר כ"ד לא מהני זריקתה מ"מ יש לסמוך בקידושין בע"א על דברי הק"י אך באמת אין אנו צריכים לזה דכבר נתבאר אף בל"ז דאין להחמיר בנ"ד משום דהוי שתיקה לאחר מ"מ ובע"א דאין להחמיר בזה:
יג
וזה פשוט דבנ"ד דהניחה המכתב בכיסה דאין זה דומה למה דכתב הרשד"ם והובא בבאר היטב בסי' כ"ח בס"ק ט"ז בזרק לה טבעת על שולי' וא"ל קח טבעת זה לקדושין ולקחה הטבעת מעל שולי' בידה הוי כאמרה הן ומקודשת דשא"ה דהי' מונח על שולי בגדי' וע"כ בהניחה את הטבעת בידה דזה הוי שמירה מעולה ביותר ע"כ הוי זה כאמרה הן. משא"כ בנ"ד דמתחילה הי' מונח בידה ואח"ז הניחה אותו בהכיס שלה דזה הוי מיעוט שמירה וגרע השמירה בזה יותר מן אילו הי' בידה כמבואר בב"מ ד' מ"ה דיליף מן וצרת הכסף בידך ובח"מ סי' רצ"א. וע"כ נ"ד לא הוי כאמרה הן אלא הוי ככל שתיקה לאחר מ"מ וכנ"ל וזה פשוט:
יד
וזה ברור ופשוט דדוקא אם העד הראשון אומר שלא זזה ידו מתוך יד הבחור המקדש ובעת שראה שהניח המעות לתוך המכתב לא העלים עיניו עד שמסר המכתב לידה בזה יש לדון דהוי מקדש בע"א ובאמת דגם בזה ביארתי בעז"ה דאין לחוש אך אם הי' בהעלם דבר בתוך כך מעיני העד הראשון בזה אין לנו שום מקום להחמיר כלל אף בלא ההיתר שכתבתי משום דבזה לא מקרי מקדש בע"א דהא זה מקרי לא ראה הנתינה כלל דהא יכול להיות שאחר שהניח המעות לתוך המכתב בתוך כך חזר ונטל המעות מן המכתב א"כ אינו יודע אף העד הראשון מן הנתינה כלל א"כ הוי קידושין בלא שום עד כלל ואף דהאשה מודית בזה עכ"ז כיון דאינו מוכח להעד הוי זה קידושין בלא עדים אך באמת כבר נתבאר דאף אם יגיד העד הראשון שלא זזה ידו מתוך יד הבחור כו' ג"כ אין להחמיר וכפי שנתבאר ומותרת הבתולה להנשא לכל מי שתרצה בלי חשש כלל: