עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן נג
נשאלתי באחד שקידש בתולה בחזקה שהחזיק בידה לפני עדים ואמר האמ"ל ובעת שאמר לה האמ"ל לא ראו אז נתינת הטבעת לידה ומקודם ראו הטבעת יוצא מת"י המקדש ואח"ז ראו שזרקה הטבעת לארץ והקול יצא בעיר שהבתולה נתרצית כבר להנשא לו וכן טוען המקדש אבל הבתולה מכחשתו ואומרת שלא נתרצית מעולם להנשא לו וגם שמעו העדים בעת שלקח ידה אמרה לו גייא באווע זיך ניט וגם היה לו גב"ע שמקודם שא"ל האמ"ל יצאו מהחנות על איזה מינוטין והאריך כת"ר בדברי הרמ"א דסי' מ"ב סעי' א' במה שהקשו האחרונים על הרמ"א שכתב באמרה תחילה קדשיני וזרק קידושין לתוך חיקה כו' וניערה תכ"ד דהוי מקודשת ואח"ז כתב הרמ"א לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה ולא זרקה הקידושין כו' דמשמע דאם זרקה לא הוי מקודשת:
א
ולענ"ד נראה פשט דברי הרמ"א כן דהיכא דזרק לחיקה דאז אין הוכחה מן האשה שלא נתרצית על הקידושין בזה אמרינן כיון דאמרה תחילה קדשני דאף שזרקה מקודשת דהא בקידושין לא מהני חזרה אף בתכ"ד אבל היכא דמוכח בעת נתינת הקידושין שלא נתרצית להקידושין דהא הוכרח בחוזק יד לנצחה ולתת לה הקידושין בזה אמרינן דאם זרקה הקידושין א"מ אבל אם לא זרקה מוכח דנתרצית בהקידושין דאם לא כן ה"ל לזרוק. והא דמבואר בסי' כ"ח סעי' ד' ובסי' ל' סעי' ו' בזרק לה הקידושין לחיקה אף בלא ניערה לא הוי קידושין שאני התם דלא נתרצית מעולם לקידושין ע"כ לא ה"ל לזרוק משום די"ל דסמכה על מה דלא נתרצית מעולם. אבל היכא דהיה כבר רצוי ממנה על הקידושין אף דלקח ידה בחזקה מ"מ ה"ל לזרוק כדי לגלות דעתה דלא נתרצית על הקידושין וכיון דלא ניערה זהו הוכחה דנתרצית כעת לדעתה הראשונה ואתי שפיר כוונת הרמ"א:
ב
ולפ"ז בנ"ד אף דנימא דהאמת הוא כפי אמירת המקדש וכפי הקול שיצא שהבטיחה לו להנשא לו מכבר מ"מ כיון שקידשה בחוזק יד ואמרה לו גייא באווע זיך ניט א"כ זה דומה למש"כ הרמ"א לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה דדוקא בלא זרקה הקידושין מקודשת אבל בזרקה א"מ א"כ בנ"ד דהעדים מעידים דאחר שהסיר ידו מן ידה לקחה הטבעת והשליכתו לארץ ה"ל כמו ניערה דא"מ אכן לא נתבאר היטב בהגב"ע אם היה זריקתה בתכ"ד מן הסרת ידו מן ידה או לא. דזה ברור דאף אם זרקה א"מ דז"א רק אם זרקה בתכ"ד וגם קשה זה לברר מן העדים שיגידו היטב ויעיינו אז על השיעור תכ"ד אך אם נולד ספק להעדים אם היה זריקתה בתכ"ד או לא ג"כ יש להקל כיון דהבתולה מכחישתו ואומרת שלא נתרצית להנשא לו מעולם. א"כ לפי דברי' אף דלא זרקה הקידושין ג"כ אינה מקודשת. אלא דעיקר מקום מה שיש להחמיר בנ"ד הוא לפי מה דמבואר בסי' מ"ו דחיישינן לקול בקידושין ואף דנימא דהי' קול שיש בו ממש כעין המבואר שם סעי' ב' וברמ"א. מ"מ הא מבואר שם סעי' ג' ביצא קול על קדושי ספק דבכה"ג לא חשו לקול וכמבואר בגיטין דף פ"ט א"כ ה"ה בנ"ד אף לפי הקול שיצא שנתרצית הבתולה מכבר להנשא לו מ"מ אם היה הזריקה בתכ"ד אין ממש בהקידושין ע"כ אף דנולד לנו ספק ע"י העדים אם היה הזריקה בתכ"ד או לא ה"ל כמו כל קדושין דנולד ספק בהו דבכה"ג לא חיישינן לקול דלא החמירו בכה"ג לחוש לקלא:
ג
ועוד נלע"ד סברא אחרת להקל אף אם הוי ספק אם זרקה תכ"ד או לא דכיון דחזינן דבעת שנתן הקידושין לידה לא נתרצית אז רק כיון דחזינן דלא ניערה הקידושין מוכח מזה דנתרצית לבסוף ע"כ בעינן דוקא שיהיה ידוע בוודאי דלא ניערה כו' אבל כ"ז שאנו מסופקים אם זרקה תכ"ד או לא אז אין לנו לחוש לחזרה בתוך אותו מעמד דכיון דחזינן דמתחילה לא נתרצית ע"כ אוקמינן אחזקה דעומדת בדעתה כבראשונה ומסתמא זרקה תכ"ד כדקיי"ל בכמה דוכתי דחזרה הוי טענה גרוע לומר דהיה השתנות בדעתה באותו המעמד ולכן כ"ז שלא נתברר דהיה הזריקה לאחר כדי דיבור לא חיישינן ויש להאריך בזה הרבה:
ד
ולכן לא מבעיא אם לא היה קול שיש בו ממש כמבואר באה"ע בסי' מ"ו וודאי דאין להחמיר בנ"ד ואף שהיה בו ממש מ"מ כיון דנולד ספק אם היה הזריקה בתכ"ד לא חיישינן בכה"ג לקול וגם יש לצרף סברת המהרי"ט ח"א סי' קל"ח שכתב דהיכא שלא גילתה דעתה שרצונה להתקדש לו שלא תחת החופה ושלא בפני עשרה רק כאחת הנבלות דלא חיישינן בכה"ג להקידושין אך לפי מש"כ כת"ר דבנ"ד לא שייך סברת המהרי"ט. ע"כ לענ"ד הדין כן אם לא היה ממש בהקול אז לא חיישינן להקדושין כיון שאומרת שלא נתרצתה להנשא לו מעולם אכן אם יש ממש בהך קול אז הדין כן אם יש ספק אם היה הזריקה בתכ"ד להקידושין אז יש להקל ואם יבורר מן פי העדים שאין שום מקום ספק בזה אלא היה בוודאי לאחר תכ"ד של הסרת ידו מן ידה אז אין להקל לפ"ז:
ה
ויפה כתב כת"ר להקל בנ"ד ע"פ מה שי"ל כיון שלא ראו הנתינת הטבעת לידה א"כ אפשר לומר שנתן לה במתנה בעת שיצאו מהחנות על איזה מינוטין כפי שכתב שהיה לו גב"ע ע"ז אך לא ביאר היטב אימת היה היציאה שלהם לחוץ כי בנוסח הגב"ע לא נכתב מזה ועיקר סברתו כ"כ המקנה בק"א ה' קידושין סי' מ"ב סעי' ד' בד"ה וצריכים העדים לראות הנתינה ממש כו' שכתב על דברי הב"ש דאין כאן פלוגתא דהרשב"א מיירי בענין שיש להסתפק שנתן לה במתנה ואף ששמעו שא"ל תתקדש לי בזה אולי חוזר בו ונתן במתנה כו' ולכן אם יש מקום להסתפק בנ"ד דשמא נתן הטבעת במתנה לה בעת שיצאו לחוץ מקודם או במכירה:
ויותר טוב לומר ולמתלי במכירה משום דבחשש מתנה הא קיי"ל דמתנה היא טענה גרוע ומה"ט אינו נאמן כל בע"ח לומר מחלת לי וכה"ג רק ע"י מיגו כמבואר בכמה דוכתי. ע"כ אם יש מקום לומר כן בנ"ד יש להקל כיון דלא הי' ידיעה וראי' וכן אם יש מקום לידת ספק שמא הי' הזריקה בתכ"ד מן הסרת ידו מן ידה ג"כ יש להקל אף זולת הטעם של המתנה והמכירה וכש"כ אם לא הוחזק הקול אם יש בו ממש עפ"י הפרטי דינים הנאמרים בסי' מ"ו ובסי' י"א דוודאי לא חיישינן בנ"ד ולכן כיון שהבתולה אומרת שלא נתרצית מעולם להתקדש לו דנאמנת ע"פ כל מה שנתבאר. ולכן יש להקל לפ"ז בכה"ג ויראה לחקור היטב אחר כל הנאמר למעלה ואם יהיה כן לפי ראות עיניו דעתי מסכמת להקל ע"פ פרטי האופנים הללו: