עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן לז
נשאלתי מרב גאון א' ע"ד עיגונא אשר יש גב"ע מבד"צ כד"ת שנמצא שם הנהרג באותו דרך שהלך שם בעלה ויש על גופו שלשה שומות והכירו כמעט כל בגדיו בטב"ע ובתוכן ציצית שלו וגם הפאס שלו ונמצא על דרך הילוכו והעלה להיתירא וביקש ממני להזדקק לזה ולהשיבו:
ענף א
א
תשובה בעז"ה והוא כי כמה פוסקים ס"ל דחיישינן לשאלה והב"י סי' י"ז כתב דהרמב"ם ס"ל דחיישינן לשאלה והש"ך בח"מ סי' ס"ה ס"ק כ"ו כתב דאין הכרע מהרמב"ם כן ולענ"ד נראה להוכיח מהרמב"ם פ"ג ה' גירושין ה' ט' דס"ל דחיישינן לשאלה דז"ל שם המביא גט ואבד ממנו כו' אם מצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טב"ע בגט ה"ז בחזקתו ותתגרש בו וקשה ל"ל תרווייהו וכמו שכתבו הראשונים שם בשלמא במה דלא סמך על טב"ע בהגט י"ל כמש"כ המ"מ שם דמחמירין באיסור ערוה ואין צורבא מרבנן מצוי עכשיו או י"ל כמש"כ התוס' בב"מ דף כ"ד ד"ה ומודה ר"ש כו' דבגט לא שבעתן העין כו' ע"כ לא סמך הרמב"ם בטב"ע דגט משום דזה מקרי לא שבעתן העין אבל עדיין קשה דלמה לא סמך הרמב"ם על מה שמצאו בכלי שהניחו בו ועיין בגיטין דף כ"ח תוס' ד"ה מצאו בחפיסה כו' וכמו שהקשה הר"נ בגיטין פ"ג על הרמב"ם הנ"ל ובע"כ מוכרח לומר דהרמב"ם ס"ל דחיישינן לשאלה. ע"כ לא סמך הרמב"ם על הכרת הכלי כי אם בצירוף טב"ע דהגט ועיין באה"ע סי' קל"ב וב"ש ס"ק ה' וס"ק ו' וס"ק י"ב י"ג א"כ מוכח מזה דהנכון עם הב"י דהרמב"ם ס"ל דחייש לשאלה וע"כ בעינן גם לטב"ע דהגט ובטב"ע על הגט אף דאינו אומר ברי לי דלא השאלתיו הכלי לאחר ג"כ מהני וכעת מצאתי כן במראה הפנים לירושלמי יבמות פ' ט"ז ה' ג' שכתב כן ולמדנו מהרמב"ם דס"ל דאף דהדין הוא לחוש לשאלה עכ"ז היכא דליכא רק איסור דרבנן כמו התם במכירו להגט דליכא איסור תורה בזה רק איסורא דרבנן דבזה כיון דאינו רק מדרבנן סמכינן דלא חיישינן לשאלה א"כ הא ידוע שיטת הרמב"ם פ"ו ה' נחלות דסימנים מועילים מה"ת רק דרבנן החמירו משום חומר ערלה וכמו שביארתי על נכון בעז"ה שיטת הרמב"ם הנ"ל בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו'. וכמו שפסק רבינו ירוחם שהובא בב"ש סי' י"ז ס"ק ע' דאם ניסת ע"י סימן אמצעי לא תצא וכמו שביארתי דבריו היטב בספרי שם ענף י"א וע"ש:
ב
והנה בנ"ד דנמצא שלשה שומות על גופו דהב"ש סי' י"ז ס"ק ע' כתב בשם הרמב"ם והטור דס"ל דשומא הוי לכה"פ ס"א. ואף דבתשובת רע"א זצ"ל סי' ק"ז כתב לתמוה על הב"ש בזה והעלה דשומא הוי ספק ס"א:
וכן ס"ל להמ"ב וע"ש עכ"ז י"ל דבנ"ד דיש שלשה שומות בגופו הוי לכה"פ סימן מנין בזה דהוי ס"א כידוע דע"פ סי' מנין מחזירין לאבידה משום דהוי ס"א ובאמת י"ל דזה תלוי באוקימתות הש"ס דיבמות דף ק"כ וב"מ דף כ"ז דלאביי דמוקי לפלוגתת רבנן עם ר"א בן מהבאי אי מעידין על השומא או לא דפליגי אי סימנין דאורייתא או לא וכן לשני אוקימתות בתראי דרבא דפליגי אם עשוי להשתנות לאח"מ או דפליגי אם הוי סימן מובהק או לא. וודאי לכל הנך אוקימתות הוי בנ"ד הך שלשה שומות לסי' אמצעי לא מבעיא להך לישנא דפליגי אי הוי סי' מובהק או לא וודאי דהוי שומא אף יחידי בסימן אמצעי רק דלא הוי ס"מ ואף ללישנא דעשוי להשתנות לאח"מ עכ"ז הא לא שייך לומר עשוי להשתנות דיהי' מכוון למספר מנין שלשה שומות בגופו כמו שהי' בחייו של הנידון א"כ וודאי לכ"ע הוי להנך שלשה אוקימתות להך שלשה שומות בנ"ד לסימן אמצעי ועיין בב"מ דף כ"ז דאמרו לימא כתנאי אין מעידין על השומא כו' רק ללשון א' של אוקימתות הש"ס דפליגי אם מצוי בב"ג או לא י"ל דאף מנין של שלשה שומות בנ"ד לא הוי אף ס"א משום דמצוי כן בב"ג אבל כיון דהטור בסי' י"ז פסק כאוקימתא דשומא לא מהני משום דמצוי להשתנות וי"ל דטעמו משום דכעין זה הוזכר בירושלמי יבמות פ' ט"ז ה' ג' שהסימנים דרכן להשתנות ועיין שם במראה הפנים ד"ה שנייא היא שהסי' דרכן להשתנות כו' ולפ"ז אין אנו מוכרחים לחדש דשומא מצוי בב"ג אלא דזהו משום דנשתנית לאח"מ וכיון דאין הכרע מהש"ס דילן לחלוק על הירושלמי דהא בש"ס דילן יש תרי לישני דפליגי בזה ע"כ נקטינן בזה כשיטת הירושלמי:
ג
ועוד דהא כיון דלרוב אוקימתות מוכח דאם הי' מנין שלשה בהשומות דהוי לכה"פ ס"א לא מבעיא להני תרי לישני דפליגי אם הוי ס"מ או לא או אם סימנין מה"ת או לא וודאי דכל שומא יחידי הוי ג"כ ס"א וכמש"כ הב"ש וכמבואר בהרמב"ם והטור ואף לאוקימתא השלישי אם הוי עשוי להשתנות או לא דלכה"פ בסי' שלשה שומות הוי לפי טעם זה ג"כ ס"א ואף דלאוקימתא דאם מצוי בב"ג לא הוי אף ס"א בזה כנ"ל מ"מ הא ידוע דאזלינן בתר רובא בפלוגתת הש"ס וכיון דלהך שלשה אוקימתות הוי בנ"ד ס"א ע"כ הכי נקטינן ובפרט דכן מבואר בטור להדיא דנקט הטעם דעשוי להשתנות ואף דיש לדחות לראייתי מירושלמי הנ"ל די"ל דירושלמי נקט הטעם דאף להסימנים דאין דרכן מצוי בב"ג מ"מ לא מהני משום דעשוי להשתנות עכ"ז הא נתבאר היטב דאזלינן בתר רוב שיטות בגמ' להאוקימתות הנ"ל וכש"כ לשיטת הרמב"ם וכ"פ דס"ל לפסוק כלישנא בתרא בהש"ס כמבואר בכללים של הגט פשוט בסופו ובאמת יש לדון כן בהאיבעית אימא דיבמות דף ק"כ דמוקי בחיורי וסומקי וכמש"כ הש"ך בח"מ סי' ס"ה ס"ק כ"ו ויש להאריך בכ"ז עוד והא דכתב רש"י בב"מ דף כ"ז ע"ב ד"ה אין מעידין על השומא כו' שומא באבר פ'. הא מהרמב"ם והטור נראה דלא ס"ל כן אך בנ"ד דיש סי' מנין גם רש"י מודה דמעידין:
ד
עכ"פ למדנו לשי' הרמב"ם דס"ל דשומא הוי ס"א וכן לשי' הטור דפסק כהטעם דעשוי להשתנות:
א"כ לפ"ז הוי בנ"ד שלשה שומות ס"א וכיון דבס"א יצאנו מחשש תורה לשי' הרמב"ם והרבינו ירוחם הנ"ל. ע"כ ממילא אין לחוש בזה לשאלה כנ"ל וכעין מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף י"א בד"ה היוצא לנו מכל זה כו' ע"ש:
לכן בנ"ד יש לנו להקל על צירוף הכרת הבגדים כיון דיש סימן אמצעי בגופו וגם הא לשי' מהר"ל מפראג המובא בב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ע דס"ל בפשיטות דס"א בגופו והכרת בגדיו מהני לכ"ע ואף דהב"ש דחה לי' שם עכ"ז הא נתבאר דלדינא יש לנו להקל בס"א בגופו ובצירוף טב"ע בבגדיו:
ה
ובעיקר שיטת המהר"ל מפראג הנ"ל ובשי' הטור והב"ש אי הוי שומא יחידי ג"כ ס"א יש לי הרבה להאריך ובדברי הנו"ב מזה רק תקצר היריעה מהכיל בכ"ז ע"כ קצרתי ולפי דבנ"ד אין אנו צריכין לזה כי בלא"ה יש לנו יסוד גדול להקל דהא ידוע שיטת המהרי"ט והובא בקונטרס עגונות סי' שפ"א דבהכרת כמה בגדים לא חיישינן לשאלה דזהו לא שכיח לשאולי והוי כמו כיס וארנקי וטבעת ואוכף דאמרו בש"ס להדיא דלא חיישינן לשאלה וכש"כ בנ"ד דנמצא הפאס דזהו לא שכיח לשאולי. בפרט דהחזיק בדרך וצריך להפאס בעודו בדרך ביותר וכמש"כ הנו"ב במ"ת סי' מ"ו דפאס הוי מידי דלא מושלי אינשי וכש"כ בנ"ד דנמצאו אצלו וועקסיל וכתבים דכ"ז הוי מידי דלא שכיח לשאולי דלא חיישינן לשאלה וגם הכרת בציצית דכתבו הפוסקים דציצית לא מושלי אינשי כמבואר כ"ז בק"ע סי' שפ"ב. רק העומד לנגדינו הוא שיטת הב"י בתשובה בשם הריטב"א דס"ל דאי נימא סי' דרבנן חיישינן לשאלה אף במידי דלא שכיח לשאולי:
ענף ב
ו
אך יש להוכיח מהתוס' ביבמות דף ק"כ ע"א ד"ה א' רבא דכ"ע סי' דרבנן כו' דלא כהבית יוסף:
דהא כתבו התוס' שם בסה"ד דחשיב כיס וטבעת סי' מובהק עכ"ל וקשה דהא עדיין יש לחוש לשאלה לשיטת הב"י והריטב"א דס"ל דלמ"ד סי' דרבנן חיישינן לשאלה אף במידי דלא שכיח דמושלי וע"כ מוכח מהתוס' דאף אם סי' דרבנן מ"מ מידי דלא שכיח דמושלי לא חשו לשאלה ודלא כהב"י והריטב"א דהעיקר הוא כמש"כ הב"ש בס"ק ס"ט דלא חיישינן לשאלה בכיס וארנקי וכ"כ השיטה מקובצת לב"מ דף כ"ז ע"ב בשם הרשב"א בזה"ל מהא דאמרינן כיס וארנקי לא מושלי אינשי שמעינן דמעידין עלייהו ואף למ"ד סימנין לאו דאורייתא ומהדרינן גיטא עלייהו ולא חיישינן לשאלה כלל בכל כי הא וסמכי עלייהו לאהדורי גט אשה וה"ה לעדי מיתה עכ"ל הרי חזינן דגם השמ"ק בשם הרשב"א כתב כן לדינא:
ע"כ לדינא לא חיישינן לשאלה בהו:
ז
וכבר הקשיתי במק"א בהא דחיישינן לשאלה דאמאי לא נימא חזקה דכאן נמצא כאן הי' ולא יצתה מעולם מרשותו וכמש"כ הנימוקי יוסף ביבמות פ' ט"ו בסוגיא דיצחק מקרטובא כו' ולהרמב"ן ביבמות ד' קט"ו דחזקה דכאן נמצא הוי חזקה אלימתא להתיר לחזקה דא"א וכן הוא שיטת הרשב"א והובא בב"ש סי' י"ז ס"ק נ"ו ע"ש אבל באמת אין זה קשה כלל לפי דלכן חיישינן לשאלה זהו משום דרגילות להשאיל וכמש"כ רש"י בד"ה מנחשי אינשי כו' דדרך לשאול מלבושים ובמה דרגיל לא שייך כאן נמצא וכמש"כ הרמב"ן שם דלכן חשו ביבמות ד' קט"ו שמא פינן משום דרגילות לפנותם וה"ה בחשש שאלה [ויש לעיין מזה בח"מ סי' ע"ב סעי' י"ט בפלוגתת הרמב"ם והרי"ף והר"ת בפי' דברים עשויים להשאיל ולהשכיר אבל אין זה ענין להא דחיישינן לשאלה באיסור א"א כמו שהארכתי בזה במק"א וקצרתי] ולפ"ז במידי דלא שכיח לשאולי וודאי יש בזה חזקה דכאן נמצא כו' דהא בזה לא שייך סברת רש"י והרמב"ן הנ"ל דרגילות הן להשאילן דהא הוי מידי דלא שכיח לשאולי. ע"כ אין זה דמיון כלל לסי' דרבנן דאף אי סימנין דרבנן עכ"ז לא חיישינן לשאלה במידי דלא שכיח לשאולי וכמש"כ הרשב"א והשמ"ק כנ"ל:
ח
ובעיקר קושיותי הנ"ל דאמאי לא אמרינן כאן נמצא כו' בחשש שאלה נלע"ד פשוט בזה דוודאי לא שייך לומר דהי' לבוש בבגדים אלו מעולם ולא פשט אותם ממנו דהא בדבר הרגיל להשתנות לא מוקמינן אחזקתו:
וכמש"כ המג"א בסי' ח' וכמו במקוה שמוחזק להיות מימיו מתמעטין וכמו כן במלבושים דדרכן לפושטן בלילה וגם הכתונת דרכן להחליפו לפרקים לכן לא שייך בזה לדון כאן נמצא כו' שהי' לבוש בבגדיו מעת שלבשו עד עכשיו. רק זה יש לדון דכמו דבעת שהיו לבוש בהם הי' ברשותו כמו כן בעת שהפשיטו הי' אז ג"כ ברשותו משא"כ אי נימא דהשאילם לאחר אז לא הי' ברשותו בעלים הראשונים ושייך עדיין לומר כאן הי' כו' ולא ניחוש לשאלה אכן גם זה אינו קשה דהא אף דהשאילם לאחר עדיין מקרי ברשותו וכמש"כ התוס' בב"ק ד' ט' דיכול להקדיש פקדונו ביד אחר משום דמקרי וגונב מבית האיש וכן קיי"ל דיכול להקדיש חפץ השאול וכ"כ הרא"ש בפסחים בפ"א דלכן המפקיד חמצו עובר על בל יראה משום דמקרי בבתיכם וכן כתבו התוס' חולין ד' נ"א ד"ה המוציא מחבירו כו' דבדקה חלוקה והשאילה לחברתה דלא תלינן דברשות השואל נתהווה משום דלעולם הוא ברשות הראשונה שלא בא ליד השניי' אלא בתורת שאלה ולא שייך לומר ברשות השואל נמצא ולא ברשות הבעלים עכ"ל התוס' ועיין בנדה ד' נ"ח בתוס' שם ובכוונת התוס' דנדה בארתי במק"א היטב ואכמ"ל:
ט
אלמא להדיא דרשות השואל מקרי רשות המשאיל עדיין וע"כ אף דנימא דהשאיל לאחר עכ"ז לא מפקינן עדיין עי"ז מרשות הראשון דהא אף בעת שהחפץ ברשות השואל מ"מ רשות המשאיל עליו. לכן לא שייך בזה לדון להכלל דכאן נמצא כאן הי' משא"כ התם גבי יצחק מקרטובא דמספקא לן אם נכתב הגט בעיר שנמצא או בעיר אחרת שפיר יש לדון בזה כאן נמצא כו' אבל בנמצא מת בבגדיו דהספק לנו על רשות האיש הלז דהא על גופו לא הי' תמיד כנ"ל וכיון דאף דהשאיל לאחר לא נפק מרשות בעלים הראשונים לכן לא שייך בזה לדון להכלל דכאן נמצא דיבמות ד' קט"ו וכן אין לדמות זה להא דח"מ סי' מ"ב וסי' ס' וסי' קי"ב דאמרו שם כאן נמצא כו' ע"ש ושפיר חשו לשאלה:
י
ולפ"ז יש לדון לכאורה דאף במידי דלא שכיח לשאולי כיון דלא שייך לדון בזה לחזקה דכאן נמצא כו' ולסלק להחשש שאלה לפי מה דנתבאר וע"כ אפשר דהנכון עם תשובת ב"י שהביא בשם הריטב"א דכתב לתלות זה דאי סי' דרבנן דאז חיישינן לשאלה אף במידי דלא שכיח דמושלי די"ל דזהו לפי דכמו דמאן דס"ל סי' דרבנן וחייש למיעוטא דלמא אתרמי אף דיש לכ"ע רובא דהא לא שכיח סימן כוותי' ואפ"ה חייש לומר סי' דרבנן משום דיש לפנינו רוב המנגדתו היינו כל דפריש מרובא דעלמא קא פריש וזה המת הנמצא דנין מחמת רובא דעלמא דלא זהו בעלה שאנו דנין עליו וכמש"כ בארוכה בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' דמה"ט היכא דליכא רובא המכחישו מהני סי' מה"ת לכ"ע ופלפלתי שם הרבה בסוגיא דסימנין דב"מ ד' כ"ח וע"ש ע"כ י"ל דמה"ט אף במידי דלא שכיח לשאולי לא מהני אף דאיכא רובא להקל, עכ"ז הא איכא נגדו רוב המברר לנו דלא זה הוא האיש שאנו דנין עליו משום דכל דפריש מרובא דעלמא קא פריש ואף דאיכא בזה לומר אוקי אחזקה דלא השאיל ויש בזה חזקה דמעיקרא דלא נעשה דבר המחודש א"כ איכא רוב וחזקה המבררת לנו דלא השאיל לאחר עכ"ז הא איכא חזקת א"א המנגדתו וכש"כ לשי' הריב"ש דס"ל דישנו בכל ספק מיתה חזקת א"א וחזקת חי ואף להנו"ב במ"ק סי' מ"ג דס"ל דהך ב' חזקות תלוי חדא בחברתה ולא הוי רק חדא חזקה מ"מ הא איכא עכ"פ חדא חזקה המנגדתו לחזקת דלא השאיל וע"כ הוי ספק השקול ולחומרא משום רוב וחזקה דלא השאיל נגד רוב דעלמא וחזקת א"א וע"כ שפיר יש לדון לכאורה כשיטת הריטב"א והב"י בתשובה דחיישינן לחומרא במידי דלא מושלי אינשי אי סי' דרבנן ויש להאריך בכ"ז ולהסביר דלמ"ד סי' מה"ת לא שייך כן וקצרתי כעת.
יא
והנה החלקת מחוקק בסי' י"ז ס"ק מ"ב כתב דלאו דוקא לשאלה חיישי דה"ה למכירה חיישינן והנה לפי מש"כ לדון לחזקה דכאן נמצא כו' ורק בחשש שאלה נתבאר דלא שייך בי' כאן נמצא כו'. משום דרשות השואל הוי גם רשות המשאיל והכל חדא היא כמו שנתבאר לעיל בארוכה. אבל בחשש מכירה שפיר י"ל דכמו דכאן נמצא והוי עכשיו שלו כן הי' מעיקרא שלו ולא יצתה מרשותו מעולם והוי בזה כאן נמצא כו' לחזקה אלימתא וע"כ הסברא נותנת דלא ניחוש למכירה וכדמצינו כעין זה בח"מ סי' מ"ב סעי' י"ד דהוציאו בבבל מגבהו מעות בבל כו' ומבואר בהר"ן סוף כתובות דלהרמב"ם הוי הטעם דמסתמא אמרינן דבמקום גוביינא היו דר מתחילה כו' וזהו משום כאן נמצא כו' ומוציאין עי"ז מהמוחזק ועיין בח"מ סי' קי"ב סעי' ב' וסעי' ג' וסי' ס' סעי' ו' ובסמ"ע וש"ך שם והדברים ארוכין ולענ"ד נראה להוכיח דלמכירה לא חיישינן וכמש"כ השמ"ק לב"מ ד' כ"ז בשם הריטב"א דהקשה בכל אבידות אחיך ניחוש למכירה או למתנה ותי' דלא חיישינן למכירה ומתנה ולא מפקינן ממונא מחזקתי' כיון דהוי מידי דלא קאי למכירה ואין זה עשוי למכור כליו כו' עכ"ל השמ"ק בשם הריטב"א אלמא דלמכירה לא חיישינן כדמוכח כולי סוגיא דב"מ ד' כ"ז:
יב
ועוד דהא חזקת מרא קמא הוי מעין חזקת ממונא ודומה ממש לכל חזקת ממונא ועדיפא מכל אוקי אחזקה וראי' מהא דב"מ ד' ק' דאי' התם בטוען הלוקח גדול לקחתי והמוכר אומר איני יודע דנוטל הגדול ומיירי כל הסוגיא שם בקיימא באגם והקשה הנימוקי יוסף והר"נ ושמ"ק בשם כמה פוסקים הא לרב נחמן דקיי"ל כוותי' חזקת ממונא עדיף מן ברי והוכיחו מזה דבגלגול שבועה אמרינן מחושואיל"מ והובא זה בח"מ סי' ע"ה סעי' ט"ו ובש"ך ס"ק נ"א שהסכים כן לדינא ומדלא חילקו בין חזקת ממונא ממש לחזקת מרא קמא מוכח דס"ל להני ראשונים ז"ל דשוה ממש חזקת מ"ק לחזקת ממונא ממש ואף דבשמ"ק שם לב"מ ד' ק' הביא שיטה חדא דס"ל לתרץ זה הקושיא משום דשאני חזקת ממונא דעדיפא מן חזקת מ"ק עכ"ז הא לדינא לא קיי"ל כן ופסקו ע"פ זה דבגלגול שבועה אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם כנ"ל:
יג
ומזה הוי סייעתא למה שראיתי בקונטרס הספיקות של אחי הקצה"ח בכלל א' ס"ק ה' דהכריע דחזקת מ"ק הוי מעין חזקת ממונא ממש ומה"ט כתב שם בכלל ו' ס"ק י"א דלא מהני רובא נגד חזקת מ"ק דכמו דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממוחזק כן לא מהני רובא להוציא מן חזקת מ"ק ולענ"ד נראה להביא ראי' ברורה מן הרא"ש קדושין פ"ב סי' ח' גבי נתקדשה לדעת אבי' והלך אבי' למדינת הים ועמדה ונישאת דמודה רב שאם מתה אינו יורשה כו' וכתב הרא"ש שם ואם היינו מפרישים שרוב פעמים אין האב מוחה כו' ובממונא הוא דלא אזלינן בתר רובא אבל ז"א דהא רב ס"ל הולכין בממון אחר הרוב עכ"ל הרא"ש. אלמא דאף התם דאינו מוחזק ממש האב בנכסי בתו דהא סתמא אמרו אם מתה אינו יורשה הבעל וגם הא לא הוי תפיסה מדעת בעלים. ועיין בכתובות ד' ט"ו ע"ב תוס' ד"ה להחזיר כו' שכתבו שמדעתם נתנם לו הלוקח כו' אבל היכא דלא שייך זה אזלינן בתר רובא בממונא] אלא בא עליו מצד כעין חזקת מ"ק כידוע ואפ"ה אמרו דאין הולכין בממון בזה אחר הרוב א"כ מוכח מזה כאחי הקצה"ח ודלא כמש"כ בהשב שמעתתא שמעתא ד' פ' כ"ד דהעלה דמהני רובא נגד חזקת מ"ק וע"ש:
יד
והא שכתב בטורי אבן למגילה באבני מלואים ד' ג' ע"ב עלה דבית בבתי ע"ח דאזלינן בתר רוב עיירות שקדמו היקיפן לישיבתן דלא תקשה הא אין הולכין בממון אחר הרוב משום דדוקא כשהוא מוחזק כו' שא"ה כמש"כ הטורי אבן שם בזה"ל דאע"ג דקיי"ל קרקע בחזקת בעלים עומדת מ"מ הא מכירה גמורה היא כו' ומ"מ כבר יצאת ע"י מכירה גמורה מחזקת בעלים לפיכך ל"ח למיעוט עכ"ל אבל היכא דלא שייך לומר כן גם הטורי אבן ס"ל כמש"כ דלא מהני רובא להוציא מחזקת מ"ק כללא ש"ד דחזקת מ"ק דומה ממש לחזקת ממונא ומה"ט מוציאין לדברים עשויים להשאיל ולהשכיר מהמוחזק ודוקא היכא דלא הוי דברים עשויים להשאיל ולהשכיר דהוי בי' סברא תפיסתו מוכחת עליו דמכרו דאל"כ איך בא לידו אבל בדברים עשויים להשאיל דיש לתלות דבשאלה באו לידו. ע"כ מוציאין ממנו משום חזקת מ"ק ועיין בח"מ סי' צ' סעי' י"א וקצרתי ועיין בתוס' ד"ה ד' ק' ע"א ד"ה הא מני סומכוס כו' באה"ד דחזקת מ"ק חשיבא טפי ויש להאריך בזה ויש לי עוד ראיות לכל זה. וכיון דנתבאר דחזקת מ"ק עדיפא מן רובא ע"כ אין לנו להחמיר באיסור א"א לחוש למכירה דהא מה"ת מהני רובא גם באיסור ערוה ורק מדרבנן החמירו במים שאל"ס לחוש למיעוטא אבל לא במה דעדיפא מרובא אין לנו להחמיר מעצמינו מדרבנן וכש"כ לפי מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י"ח דלאו בכל רובא מחמרינן כי אם היכא דמצאנו בפירוש דהחמירו חז"ל וע"ש וכש"כ בחזקת מ"ק דעדיפא מרובא:
ענף ג
טו
והא שכתבו התוס' כתובות דף ע"ו ד"ה על בעל החמור כו' דלא מוקמי אחזקת מ"ק כו' שא"ה דנעשה מעשה המכירה עכ"פ על החמור ואיתרע חזקת מ"ק. וע"כ אין מוציאין היכא דתפיס אבל היכא דלא נעשה מעשה המכירה לפנינו כלל שפיר י"ל דחזקת מ"ק מוציא ממוחזק כמו דברים העשויים להשאיל והוי חזקה אלימתא ביותר מרוב דהא אין מוציאין ברוב ממוחזק ויש עוד להאריך בכ"ז. ע"פ מש"כ במק"א לדון אי חזקת מ"ק הוי מעין חזקה המבררת לנו או משום כעין חזקת ממונא דזהו משום דאין לנו כח להוציא ממוחזק ואם הי' אומרים כן הי' אתי שפיר דברי הח"מ דדוקא להוציא גוף החפץ מחזקת מ"ק אין אנו מוציאים משום דאין לנו להוציא מחזקת מ"ק אבל אין לנו כח לברר ע"י חזקת מ"ק לאיסור א"א דאנו דנין עלי' משום דאינה חזקה המבררת לנו וכמש"כ אחי הקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל א' אות ה' וע"ש אך יש לי ראי' דחזקת מ"ק הוי מעין חזקה המבררת וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' י"ח להוכיח מן יבמות דף ל"א ע"ש ע"כ שפיר כתבתי להעיר מכל זה דלא כהחלקת מחוקק וקצרתי בכ"ז:
טז
ועכשיו דנתבאר דלמכירה אף לשי' הריטב"א לא חיישינן משום דהוי חזקת מ"ק חזקה אלימתא וחזקה המבררת לנו וגם יש עוד מקום לדון בזה לחזקה דכאן נמצא כו' דדוקא בחשש שאלה נתבאר דלא שייך בי' כאן נמצא כו' וכפי שנתבאר לעיל בארוכה לחד אופן ולכן יש מקום לדון מילתא חדתא בהא דציצית דכתבו הפוסקים להתירה משום ציצית לא מושלי אינשי אכן לי נראה טעם אחר דאף דנימא כשיטת הב"י והריטב"א דגם בהנך דלא מושלי חיישינן לשאלה עכ"ז יש להקל ע"י זה ע"פ המבואר ברא"ש לחולין פ"ח סי' כ"ו בשאל טלית מצוייצת דמברך עלי' משום דאמרינן דנתן לו במתנה כו' ולא מספקינן לומר דלאו כ"ע דינא גמירי לפי דזה הוי פשוט לכל וע"כ מברך עלי'. והובא כן בשו"ע או"ח סי' י"ד סעי' ג' ובט"ז שם ס"ק ד'. והאחרונים הכריעו שם דלא כהט"ז שם ולפ"ז אם נימא בציצית חשש שאלה וודאי יש לנו לומר דנעשה כדין וכיון דדין ציצית שאולין דאינו יוצא בו רק אם ניתן לו במתנה ועיקרן של טלית בציצית עשויין רק למצות ציצית ע"כ בודאי אמרינן דנתנו במתנה דעל חשש שלא כדין אין לנו לחשוש לשאלה וכמש"כ כעין זה הצמח צדק בסי' ק"י והובא בקונטרס עגונות ס"ק תכ"ו ע"ש וכיון דחזקת מרא קמא הוי חזקה אלימתא לכן אם תלינן שהי' במתנה הא יצאת מחזקת בעלים הראשונים וכיון דחזקת מ"ק הוי חזקה אלימתא וגם שייך בזה כאן נמצא כאן הי' ברשותו מעולם ולא יצאת מרשותו בנתיים ע"כ אין לנו לחוש בשאלה בזה כלל:
יז
ואף דמבואר ברא"ש לחולין ובט"ז שם לאו"ח דמהני בזה מתנה ע"מ להחזיר עכ"ז אין לומר בזה דהא גם אם נימא דשאל הציצית בתורת מתנה ע"מ להחזיר ולא יצא מחזקת מ"ק מעולם עכשיו דלא קיים תנאו ולא החזיר ליד הבעלים וידוע דבע"מ להחזיר בעי קנין חדש בחזרתו להנותן כמבואר כ"ז בח"מ סי' רמ"א דזה אינו דהא מבואר בתשובת רשב"א סי' תתע"ב ובריטב"א שהובא בב"י לח"מ סי' מ"ו דהיכא דתרי אמרי דמכר הקרקע על תנאי. ותרי אמרי דלא הי' תנאי דמוקמי השדה ביד הלוקח דכיון דהי' מכירה וודאית רק הספק אם הי' תנאי ונתבטל המכירה למפרע דמקרי הלוקח מוחזק ולא מוקמינן קרקע בחזקת מ"ק והובא זה במל"מ פ' ט"ו ה' טוען ואחי הקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל ז' ס"ק ט' הביאו וכתב דכוונת הרשב"א הוא דכיון דהי' מכירה וודאית אף דהי' בתנאי מ"מ איתרע בוודאי חזקת מ"ק דהא תנאי מילתא אחריתי הוא כמבואר בכתובות פ' ב' וע"כ לא דיינינן לומר דהי' תנאי משום חזקת מ"ק לפי דכל תנאי מרע לחזקת מ"ק כו' ע"ש בקצה"ח. וכה"ג כתב הט"ז בח"מ סי' ק"צ סעי' י"ג ע"ש:
א"כ בנ"ד אם נימא דהי' במתנה ע"מ להחזיר א"כ מרעינן לחזקת מ"ק עי"ז א"כ מבעי לן לומר דלא איתרע חזקת מ"ק כלל מעולם ולא הי' בשם מתנה כלל מעולם וע"כ לא חיישינן לשאלה בציצית כן י"ל בטעם הדבר הזה. ואף לפי מש"כ הט"ז שם באו"ח סי' י"ד ס"ק ד' לחלק דבמלבוש של ד' כנפות שלובשו דרך מלבוש לא שייך כן. עכ"ז במה שקורין לו ד' כנפות דאין עיקרו למלבוש רק למצות ציצית ג"כ הדין הוא דהשואל מברך עליו וכמו בהנהו טליתות וכמש"כ הט"ז שם ע"כ ה"ה בנ"ד דהא טלית קטן דידן עיקרו אינו למלבוש וכפי הידוע ולכן שפיר יש לדון למה שנתבאר:
יח
ובאמת יש לדון בכל זה עוד ומה שיש לומר בכוונת הרשב"א בתרי ותרי אם הי' תנאי כו' הנ"ל:
אך באמת אין אנו צריכים לזה דבלא"ה הא נתבאר דהעיקר לדינא דלא לחוש לשאלה במידי דלא שכיח לשאולי וכן בציצית משום דלא מושלי אינשי וכן כל מה שנתבאר דאין לחוש למכירה זהו לענין תועלת בפני עצמו דהעיקר הוא דלא חיישינן למכירה ועדיין יש להביא ראי' להחלקת מחוקק דחייש למכירה מהא דמצינו בתוס' גיטין דף י"ב ע"ב ד"ה שביק לי' כו' דהקשו ניחוש שמא מכרו לישראל ומיתסר בתרומה אלמא דחיישינן למכירה ולא מוקמינן אחזקת מ"ק בשארי איסורים ומכש"כ באיסור א"א דהחמירו בה וכ"כ הר"נ בקידושין פ"ב בסוגיא דנתקדשה שלא לדעת אבי' כו' דהא דשמא קידש לא חיישינן דהביא שם להך דגיטין וכתב דלכן לא חשו למכירה משום דרבו לא ימכרנו דחייש למכשול אלמא דלולי זאת היינו חוששין למכירה אך באמת דברי התוס' והר"נ הנ"ל צ"ע דאמאי לא נסמוך על חזקת מ"ק ומ"ש מהא דגיטין דף כ"ח דאוכלת תרומה בחזקת קיים וכן יש לעיין בכתובות דף כ"ח דחשו שם דלמא עבד כהן הי' ונשתחרר כמש"כ התוס' שם ד"ה ודילמא עבד כהן הוא ולא מוקמי אחזקת בעלים ראשונים ואכמ"ל בכל זה כי יש לחלק בכ"ז ועיין בנו"ב מ"ק ח' יו"ד סי' נ"ו ובמ"ת סי' ק"ג וקצרתי:
הגה"ה
ובעיקר דברי הח"מ דחייש למכירה אף דיש חזקת מ"ק י"ל בטעמו משום דכתבו התוס' כתובות דף ע"ו ד"ה רישא מנה לאבא בידך כו' דחזקת אשה לא מהני גבי האב וכן מבואר בהרמב"ן שהובא בב"ש סי' ל"ה ס"ק ל' דחזקת קרובות לא מהני לזו וכה"ג מצינו ביו"ד סי' ק"י שכתבו כמה פוסקים לדון בחצי חתיכה דפריש מקודם שנודע התערובות וחצי הב' פריש אחר שנודע התערובות דהחצי דפריש מקודם מותרת משום כל דפריש מרובא קפריש ולא מהני זה לברר על חלק הב'. ואין מוכיחין מזה על זה כמו כן י"ל דאף דחזקת מ"ק הוי חזקה אלימתא ומבררת לנו דהחפץ שאנו דנין עליו זהו של בעלים הראשונים עכ"ז אין להוכיח מזה על האשה דקיימת בחזקת א"א וכן יש לתרץ עפ"ז קושיות הנו"ב דהקשה בנידון חשש שאלה דנימא חזקה מה שת"י שלו כמבואר בח"מ סי' צ"ט די"ל בזה משום דזה לא מהני לברר רק על גוף החפץ שאנו דנין ולא על ענין אחר וקצרתי בכ"ז ע"כ הגה"ה:
יט
ולדינא כיון דנתבאר דשיטת התוס' והשמ"ק בשם הרשב"א והב"ש וכפי שפסקו בסי' קל"ב דבכיס וארנקי לא חיישינן לשאלה וכן למכירה לא חיישינן. ע"כ בנ"ד דנמצאו הרבה בגדים ובתוכן ציצית דלא מושלי אינשי. לכן לא חיישינן בנ"ד לשאלה וכן למכירה לא חיישינן ובפרט בפאס דוודאי אין דרכו למוכרו כיון שצריך לאותו דבר וכן כל בגדיו דוודאי אינו עשוי למכור כליו ובגדיו וברור:
כ
ועוד י"ל דהא כבר הקשו כל האחרונים על הב"י בשם ריטב"א שכתבו לחוש לשאלה אף במידי דלא שכיח לשאולי אי סימנים דרבנן. דתקשה לפ"ז חמור באוכף דמפורש בקרא דמהדרינן דניחוש לשאלה וכבר כתבתי במק"א די"ל דקרא מיירי בנתן סי' אמצעי בחמור אך כיון דסי' דרבנן לכן לא מחזירין החמור רק ע"י האוכף משום דהא החכ"צ בסי' קל"ד כתב דאם יש ס"א בגופו מועיל בצירוף טב"ע דבגדיו להתירה משום דלשאלה דיחיד לא חיישינן כמו בנפילה דיחיד דלא חיישינן אך האחרונים השיגו עליו דשאני נפילה דיחיד דהא נפילה מצד עצמה לא שכיחא וע"כ היכא דהוי נפילה דיחיד לא חיישינן לכ"ע ולפ"ז י"ל דבמידי דלא שכיח לשאולי שפיר יש לדמות זה לנפילה דיחיד. דהא גם בזה י"ל דשאלה מצד עצמה לא שכיחא לכן היכא דהוי נפילה לא חיישינן לכ"ע ע"כ היכא דהוי סי' אמצעי בגופו היינו בהחמור לכ"ע לא חיישינן לשאלה במידי דלא שכיח לשאולי היינו האוכף:
כא
ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשו על הב"י מהא דסי' קל"ב במצא קשור בכיס או בארנקי דלא חיישינן לשאלה כמו שהקשה הב"ש די"ל דהא התם מיירי בחשש שני יוב"ש. א"כ הוי שאלה דיחיד במידי דלא שכיח לשאולי כתירוץ הגמ' דבזה לא חיישינן והגמ' דהקשה מצאו קשור בכיס ניחוש לשאלה היינו מעיקרא דלא ידע דזהו לא שכיח לשאולי וכיון דחשש שאלה הוי שכיחא ע"כ לא מחלקינן בין שאלה דיחיד משום דיש לחלק דשאני נפילה דמצד עצמה לא שכיחא וכנ"ל ודלא כהחכ"צ הנ"ל וכן בהא דפריך על חמור בסימני אוכף ג"כ י"ל כנ"ל [והא דמקשה הגמ' על חמור בסי' אוכף היכי מהדרינן לפי שיטת החכ"צ זהו לפי דהש"ס קאי שם למ"ד סימנים דאורייתא ע"כ ליכא למימר דמיירי ביש לו סי' בחמור וכמו שכתבתי דא"כ לא צריך להאוכף. וע"כ מקשה הש"ס שפיר אבל למ"ד סי' דרבנן א"ש וכנ"ל ויש להאריך בכ"ז]. וע"כ בנ"ד דנתבאר לעיל דנחשב לס"א מה שנמצא שלשה שומות בגופו א"כ בכה"ג הוי שאלה דיחיד במידי דלא שכיח לשאולי דבזה אף הב"י מודה להקל ועוד דבריטב"א עצמו בחי' ליבמות העלה לדינא דל"ח לשאלה וסי' דאורייתא ולא ס"ל בעצמו למש"כ הב"י בשמו:
ענף ד
כב
ועוד דהעיקר הוא כמש"כ הנו"ב במ"ק סי' ל"ז ובמ"ת סי' מ"ו דהב"י אינו חושש רק מדרבנן אבל מדאורייתא יצתה מאיסור תורה במידי דלא שכיח לשאולי ע"ש וכיון דזה בארתי במק"א בארוכה דבדרבנן מהני סי' אמצעי ע"כ בנ"ד דיש ס"א גם הב"י מודה להקל וראיתי בתשובת רע"א זצ"ל סי' ק"ז שהוכיח דבדרבנן לא מהני ס"א מהא דתשובת הרא"ש שהובא בטור סי' קי"ח וז"ל שם על יהודי שנהרג בדרך ולסוף ט"ו ימים הכירו שעדיין שלם בסי' מובהקים אין מתירים אשתו ואף הרא"ש דס"ל דהא דאין מעידים לאחר ג"י אין זה רק מדרבנן ואפ"ה לא מהני ס"א דהאי מובהקים ע"כ היינו אמצעים וסיים דהדבר פלא על העה"ג והנו"ב דהרי מפורש בהיפוך בתשובת הרא"ש הנ"ל עכ"ל רע"א זצ"ל ולענ"ד אין זה ראי' כלל ע"פ מש"כ בביאור הגר"א זצ"ל סי' י"ז ס"ק צ"ו דפירש דהרא"ש ס"ל דגם בסי' מובהק אין מעידין אחר ג' ימים ומדוקדק לשון הרא"ש דהוי מובהק ממש והטעם דשמא נשתנית אחר ג' ימים ע"כ לא הוי זה אף לס"א לפי דנשתנה לאח"מ אבל היכא דלא שייך לומר חשש דנשתנית לאח"מ שפיר י"ל כשי' הגאונים דס"א מהני בדרבנן ונדחה ראייתו וביתר ראיות שלו מבואר אצלי במק"א מה דיש לדון בהו ואכמ"ל וכבר נתבאר דבנ"ד דיש סי' מנין של שלשה שומות לא שייך בזה נשתנית לאח"מ לשלשה שומות וקצרתי:
כג
ועוד דהא כתב הב"ש בסי' י"ז ס"ק ע' לתרץ דלא תקשה מהא דמצא גט קשור בכיס דלא חיישינן לשאלה משום דשא"ה דבע"ד בפנינו ואומר ברי לי דלא השאילו כו' ע"כ בזה גם הב"י והריטב"א מודה להקל:
ומה שהקשה הב"ש מפשיטות הסוגיא דב"מ דף כ"ז ויבמות דף ק"כ ע"ז החילוק זה מבואר אצלי בחידושי לתרץ זה בטוב טעם ועכ"פ כיון דבצירוף ברי למידי דלא שכיח לשאולי בזה אף הריטב"א מודה להקל והטעם י"ל לפמש"כ לעיל לפרש שיטת הריטב"א והב"י הנ"ל דמחמיר במידי דלא שכיח לשאולי. משום דנגד הרוב דלא שכיח לשאולי וחזקה דכאן נמצא כו' יש נגדו רובא דעלמא דהמת פריש מרובא דעלמא וחזקת א"א וידוע מש"כ הנו"ב דחזקת חי וחזקת א"א נחשב לחדא ודלא כהריב"ש והוי ספק השקול ומחמירין בשל תורה ומבואר אצלי במק"א היטב לכוונת הריטב"א במה דתלי לי' בסי' דרבנן ואכמ"ל:
וידוע מש"כ הרמב"ן והובא בר"נ גיטין פ"ו בהא דאומר לשלוחו צא וקדש אשה אסור בכל הנשים דכתב הרמב"ן דאם אומרות הקרובות ברי דלא נתקדשנו דנאמנות משום דדוקא באתחזק איסורא אינו נאמן בדבר שבערוה כו' ואף דהר"ן חולק עליו עכ"ז הא מצינו להרמב"ן דס"ל כן וכן יש כמה פוסקים דס"ל כן דהיכא דהוי ספק השקול נאמן ע"א וכמש"כ המהרי"ק בתשובה סי' ע"ב כמשמעות הסוגי' ריש גיטין ור"פ האשה רבה דדוקא באתחזק איסורא דא"א אין פחות מב' ע"ש ע"כ י"ל דהריטב"א ס"ל ג"כ כנ"ל. ועוד דהריטב"א לגיטין דף ס"ד הביא לדברי הרמב"ן הנ"ל לדינא ע"ש ולכן אם יש בע"ד האומר ברי דלא השאלתיו נאמן בזה וא"ש להא דמצאו קשור בכיס כו'. וביאור הסוגיא כבר מבואר אצלי במק"א דלא יסתור זה:
כד
ולפ"ז בנ"ד דהא נמצא מת בסביבות המקום שהלך שם ולא נשמע שם מן הרוג אחר א"כ הוי בזה קורבא דמוכחי בנ"ד וכיון דיש בנ"ד מידי דלא שכיח לשאולי בצירוף חזקה דמעיקרא דלא השאילו וצירוף חזקה כאן נמצא כו' נגד רובא דעלמא וחזקת א"א והוי ספק השקול וממילא סמכינן על קורבא להקל דהיכא דלא הוי רוב הסותרו סמכינן על קורבא ובפרט לפי מה דנתבאר אצלי במק"א דקורבא עדיפא מן אוקי אחזקה וידוע דאוקי אחזקה עדיף מן ברי דהא במקום דאיתחזק לא מהימן ע"א ובעלים רק אם היה בידו כידוע וכמש"כ הפני יהושע כזה בכתובות רפ"ב וכיון דנתבאר דאף להריטב"א והב"י מודו להקל ע"י ברי בצירוף מידי דלא שכיח לשאולי כנ"ל כש"כ דיש להקל ע"י קורבא דעדיפא מן חזקה דעדיפא מן ברי. וכש"כ בנ"ד דיש ס"א. דהא בארתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' דהיכא דליכא רובא דעלמא הסותרו לכ"ע הוי סי' מה"ת וע"ש. ע"כ בנ"ד דהוי ג"כ ס"א כנ"ל וודאי מהני לצירוף מידי דלא שכיח דמושלי אף להריטב"א והב"י הנ"ל לפי דאוקי חדא להדי חדא ונשאר ס"א כנ"ל וס"א מהני בגדר רובא דלא שכיח דיתרמי עוד ס"א כמותו ורובא עדיף מן ברי וכמש"כ הפ"י לכתובות רפ"ב וע"ש וכיון דברי מהני מודי דלא שכיח לשאולי כנ"ל כש"כ דמהני ס"א דהוי בגדר רובא לצירוף מידי דלא שכיח לשאולי. ולכן אף הריטב"א והב"י מודו בנ"ד להקל וגם יש לדון בנ"ד להיתירא ע"פ דברי המבי"ט שהובא בק"ע סי' רכ"א שכתב להקל בנמצא על אותו דרך שהלך כו' דאם איתא דניצול היה נודע מקומו כו' אך ז"א שייך אלא בנפרד מביתו ואשתו בשלום אבל בנפרד בקטטה לא שייך לדון כן. אבל ההיתר משום קורבא דמוכחא שייך בכל גווני וכעת ראיתי בחתם סופר סי' ס"א במה שכתב שם בנידון השומות שנמצאו עליו ולפי מה שכתבתי לעיל יש לדון הרבה בדבריו והוכרחתי לקצר:
כה
אך באמת אף בלא ס"א יש להקל בנ"ד מצד דהוי הרבה חפצים דזה הוי מידי דלא שכיח דמושלי:
ובפרט דהגר"א זצ"ל הכריע דלא ניחוש לשאלה אם יש אומדנות המוכיחות וכן הכריע הבית מאיר להקל בחשש שאלה וכש"כ בנ"ד דיש הרבה אומדנות המוכיחות וכן ההיתר דקורבא ולכן הנני מסכים לדעת מעכ"ת להיתירא ונתבאר בקונטרס הלז כמה ענינים ביסודי ההיתרים בתק"ע אשר כ"א בפ"ע מספיק להיתירא ויהיה מזה תועלת להתלמד על מק"א:
ענף ה
כו
וכאשר מצאתי כעת בחידושי לאה"ע במה שכתבתי מכבר בביאור דברי הבית יוסף בשם הריטב"א דהובא בב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ט שהובא לעיל. וזהו לשון הב"ש שם דהבית יוסף בשם הריטב"א כתב דלמ"ד סי' דרבנן חיישינן לשאלה אף במידי דלא שכיח דמושלי כו' והקשה הב"ש דהא בסוגיא מוכח דגט והיתר עגונא שוים ולקמן בסי' קל"ב פסק השו"ע דלא חיישינן לשאלה בארנקי. ואפשר בגט דהבע"ד בפנינו ולא אמר דהשאיל לא חיישינן לשאלה כו' מיהו הסוגיא אינו מיושב ונ"ל עיקר דל"ח לשאלה בארנקי כמשמעות הסוגיא כו' עכ"ל הב"ש וכוונת הב"ש הוא משום דביבמות דף ק"כ מקשי הגמ' למימרא דסימנין לאו דאורייתא ורמינהו והתניא מצא קשור בכיס וארנקי כשר ולדברי הב"י דמחלק דשאני היכא דהוי בע"ד בפנינו הא שאני התם דמשום הכי סמכינן אסימנים משום דהתם איכא בע"ד דאמר ברי וכן בסוגיא דב"מ דף כ"ז מקשי הגמ' ואי ס"ד דניחוש לשאלה מצאו קשור בכיס וארנקי אמאי כשר ניחוש לשאלה. הא שאני התם דאיכא בע"ד דאמר ברי אלא מדלא מחלק הש"ס כן מוכח דס"ל להש"ס היכא דחיישינן לשאלה אין נפ"מ בין ברי או לא וע"כ הקשה הב"ש כן על הב"י אבל לי נראה ליישב קושיית הב"ש והוא דלכאורה יש להבין שיטת הריטב"א המובא בב"י בתשובה דהובא בב"ש דלסברתו דכתב דלמאן דס"ל סי' דרבנן דחיישינן דילמא אתרמי סי' כוותי' וה"ה אף במידי דלא שכיחא דמושלי דמתרמי דמושלי כמו שכתבו שם. דלכאורה יש לתמוה בזה דאיזה סברא הוא לומר דאי סי' דרבנן אז לא סמכינן על מידי דלא שכיחי דמושלי. הא ידוע דבכל התורה כולה הולכין בתר רובא אף בדיני נפשות:
והא סי' דרבנן טעמא משום דחיישינן דלמא אתרמי עוד סי' כוותי' א"כ ליכא רוב בזה אבל מידי דלא שכיח דמושלי דהוה בזה רוב דלא מישלי אינשי א"כ אמאי ניחוש לשאלה הא מיבעי לן למיזל בתר רובא והא דהחמירו במשאל"ס ז"א רק חומרא מדרבנן וגם בזה בארתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י"ח ענף י' דלאו בכל רובא החמירו כן רק היכא דמצינו בפירוש דהחמירו חז"ל:
כז
אבל העיקר נראה לפענ"ד בזה בכוונת הריטב"א הנ"ל ע"פ מה שהעליתי בספרי באר יצחק בח' אה"ע סימן ו' דהא דאיבעי לן אי סימנין דאורייתא או דרבנן היינו היכא דאיכא למימר כנגדו יש רוב דכל דפריש מרובא דעלמא פריש ולא זה הוא האיש או החפץ שאנו דנין עליו אבל היכא דליכא רובא דעלמא כנגדו אז סמכינן על סימנין משום דלא שכיח דאתרמי עוד סי' כוותי' א"כ אי נימא סימנים דרבנן אז הוי ספק דמאי חזית לסמוך על רובא דסימנים דלמא נסמוך על רובא דכל דפריש מרובא דעלמא פריש או סי' דאורייתא משום דלא שכיח כלל דאתרמי סי' כוותי' והארכתי בספרי הנ"ל ע"ש וכעת נלפע"ד לפרש די"ל דהך איבעי' להש"ס בסימנין דאורייתא או דרבנן משום דהבאתי שם בספרי סי' ו' הנ"ל ענף ב' דברי הנו"ב שכתב דלא שייך למידן בזה כל דפריש מרובא כו' דאטו אותו איש הנמצא אינו מרובא דעלמא ודחיתי שם דברי הנו"ב בזה והעליתי שם דגם בזה שייך למידן כל דפריש מרובא פריש אבל באמת יש לדון לפי מה דהבאתי דברי השמ"ק לב"מ דף ו' בספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ז דכתב דהא דסמכינן על רובא אינו אלא מצד ספק:
ולכן בקפץ אחד מן המנוין לתוכן פטור ממעשר בהמה ולא סמכינן בזה על רובא משום דגם רוב הוי בכלל ולא עשירי ספק וביארתי שם דזהו דווקא ברוב דכל דפריש מרובא פריש דזה אינו אלא מצד ספק אבל ברוב המברר בצד בירור כמו במידי דלא שכיחי אינו אלא מצד וודאי ולא מצד ספק עיי"ש:
כח
ולפ"ז יש לדון דיש סברא לומר דרוב מצד הסימנים דלא שכיחי דאיתרמי סי' כוותי' זהו מצד בירור הדבר אבל רובא דעלמא דכל דפריש מרובא קא פריש זה הוא הרוב אינו אלא מצד ספק. א"כ י"ל דהך איבעיא אי סימנים דאורייתא או דרבנן זהו גופי' מיבעי להש"ס אי סמכינן למיזל בתר רובא דסי' ביותר מהך רובא דכל דפריש מרובא קא פריש משום דהך רוב דסימנים הוי מצד רוב המברר דלא שכיח דאיתרמי סי' דכוותי':
אבל הך רובא דכל דפריש מרובא דעלמא אינו מועיל אלא מצד ספק כמש"כ השיטה מקובצת הנ"ל א"כ טפי מיבעי לן למיזל ולסמוך ארובא דסי' דזהו רוב המברר. וע"כ אמרינן סי' דאורייתא או די"ל דכיון דעכ"פ אזלינן בתר רובא דכל דפריש מרובא קא פריש דכן גזרה התורה א"כ מאי חזית דאזלת בתר רובא דסימנים דילמא ניזל בתר רובא דכל דפריש מרובא דעלמא קא פריש כן יש להעיר כוונת הגמ' במאי דמספקא להו סימנים דאורייתא או דרבנן ובקצרה יש לומר דזה גופא מיבעי להש"ס אם אמרינן סברת הנו"ב הנ"ל דלא שייך למידן בזה להך רובא דכל דפריש מרובא דעלמא קא פריש דהא גם החפץ או האיש הנמצא הוא בכלל רובא דעלמא א"כ לא שייך בזה למידן ולמיזל בתר רובא דעלמא וסמכינן על רובא דסימנים או די"ל כמש"כ בספרי ב"י דשייך גם בזה למיזל בתר רובא דעלמא [או דכיון דיש לדון לסברת הנו"ב הנ"ל ע"כ אף לפי מש"כ בספרי ב"י דמ"מ הרוב דלא שכיח זהו עדיף טפי מהך רוב דקא פריש ולפ"ז שפיר כתב הריטב"א דאי נימא סי' דרבנן משום דלא סמכינן על הך רובא ביותר מהך רובא דכל דפריש מרובא דעלמא קא פריש משום דמאי חזית למיזל בתר הך רובא הא איכא רובא דעלמא הסותרו א"כ לפ"ז גם במידי דלא שכיחי דמושלי ג"כ ניחוש לשאלה משום דאיכא למימר כל דפריש מרובא דעלמא קא פריש ואיכא רוב הסותרו ע"כ הוי ממילא ספק השקול דמבעי לן לחוש לשאלה אף במידי דלא שכיח דמושלי ונכונים דברי הריטב"א הנ"ל [וכן אפשר להעמיס כן בלשונו ואם לא יש לנו לדון מעצמינו כן]:
כט
אכן יש לחלק דאי נימא סימנין דרבנן משום דתרי רובא מכחישין אהדדי ע"כ הוי וודאי א"א משום אוקמי אחזקת א"א אבל במידי דלא שכיחי למושלי יש בזה גם חזקה דכאן נמצא כ"ה דהך חזקה מברר דלא השאילו מעולם ואיכא רובא דלא שכיח דמושלי וחזקה דכאן נמצא. דמבררין לנו דזה הוא האיש שאנו דנין עליו. והרוב דכל דפריש מרובא דעלמא קא פריש בצירוף חזקת א"א מורה לנו דאינו זה הוא האיש שאנו דנין עליו והוי ספק השקול ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ב' שכתבתי שם לדון בסברת הרמב"ן בהא דיבמות דף קט"ו דחיישינן שמא פינן דלא סמכינן בזה אחזקה דכאן נמצא והוי חזקה דהשתא משום דבמידי הרגיל לפנותם לא סמכינן אחזקה ומהאי טעמא אי נימא דחיישינן לשאלה לא שייך בזה חזקה דכאן נמצא משום דכיון דחיישינן לשאלה הוי זה כמו דבר הרגיל אבל במידי דלא שכיח דמושלי. שפיר יש לדון חזקה דכאן נמצא ובמידי דלא שכיח למושלי הוי רוב בצירוף חזקה דכאן נמצא המכחישים להרוב וחזקת א"א וכבר ידוע מה שכתב הנו"ב דחזקת חי וחזקת א"א נחשב לחדא חזקה אבל אי נימא דסי' דרבנן. אז לא נשאר ספק השקול משום דנשאר חזקת א"א ומבעי לן לאוקמי אחזקת א"א:
ל
והא דהקשה הנו"ב בהא דאמרו בב"מ דף כ"ז דאי סי' דאורייתא באבידה אז מחזירין גט אשה בסימנים ולא מחלקינן דשאני גט אשה דאיכא חזקת א"א. כבר כתבתי בקונטרס א' לתרץ זה משום דהמוצא אבידה הוי ג"כ קצת חזקת ממונא ואף דלגבי הא דאין הולכין בממון אחר הרוב כתבו התוס' בסוף פ"א דכתובות דהמוצא אבידה לא הוי מוחזק זהו אינו רק לגבי רוב אבל היכא דליכא רובא הוי קצת חזקת ממונא כמש"כ התוס' בראש פ"א דב"מ גבי מנה שלישית דיהי' מונח משום דהנפקד תופס בחזקת שניהם ע"ש. ומ"מ מצינו בח"מ סי' רצ"ב סעי' י' בהפקידו אצל א' טבעיות דהולכין בזה בתר רוב כמש"כ הרמ"א שם בשם ת"ה. וה"ה בשומר אבידה דהתורה עשאו כדין נפקד דהוי קצת כעין חזקת ממונא ודינו כמו חזקת א"א וביארתי זה בארוכה במק"א אבל לפמש"כ בספרי ב"י אי נימא סימנים דאורייתא אף דאיכא כנגדו רוב כל דפריש מרובא פריש עכ"ז סמכינן ארוב דסימנים דזה הוי רוב אלים ועדיף זה מהרוב דרובא דעלמא א"כ ממילא לא מהני בזה חזקת א"א דהא רובא עדיף מחזקה:
ואכמ"ל בזה יותר:
לא
ולפ"ז אתי שפיר מה שכתב הריטב"א דאי נימא סי' דרבנן משום רובא דעלמא הסותרו. א"כ ה"ה במידי דלא שכיחי לשאולי דבעי לן לחוש לשאלה משום הרוב הנ"ל הסותרו ועכ"ז ניחא הא דתני בברייתא מצא קשור בכיס וארנקי כשר ולא מבעי לנו לדחוק דיפרש להך ברייתא דמיירי שמצא בעצמו ואית לי' מיגו כמש"כ הב"י בתשובה:
וכמש"כ התוס' ביבמות שם. אלא דיש לומר דלכן במצא קשור בכיס וארנקי דהגט כשר משום דידוע שיטת כמה פוסקים דס"ל דהא דאמרינן אין דבר שבערוה פחות משנים היינו באתחזק איסורא אבל היכא דלא אתחזק איסורא והוי ספק השקול אז מהימן אחד אף בדבר שבערוה. וכפי שי' הרמב"ן בר"נ בגיטין פ"ו גבי האומר לשליח כו' דאם אמרו הקרובות ברי נאמנות. אף דהר"ן השיג שם. עכ"ז כמה פוסקים ס"ל כן א"כ י"ל בהא דמצא קשור בכיס וארנקי כיון דהבע"ד לפנינו ואומר ברי דלא השאילו מעולם. שפיר סמכינן על ברי שלו ולפ"ז אין אנו צריכין לדחוקי דהריטב"א יתרץ דהך סוגיא דמצא קשור בכיס מיירי במצא בעצמו דאית לי' מיגו דאף דהתוס' כתבו כן לחד שינויא:
עכ"ז באמת זה דוחק דהא הש"ס לא ס"ל כן מדדחקו לתרץ במה דהקשו בסוגיא שם דאי ניחוש לשאלה דניחוש גם במצאו קשור בכיס לשאלה ולא מתרצי דמיירי במצאו בעצמו דאית לי' מיגו. [ובאמת למאן דס"ל סימנין דרבנן מוכרח לומר כפי שארי תירוצים של התוס' ביבמות דף ק"כ שם ד"ה א' רבא כו' דתירצו בשני תירוצי בתראי די"ל דיש עדים שהארנקי וכיס שלו א"נ דחשיבי כיס וטבעת ס"מ עכ"ל התוס' וז"א מספיק רק לתרץ אי נימא סי' דרבנן אבל אי ניחוש לשאלה עדיין תקשה גם בהך דמצאו קשור כו']. וע"כ יותר הנכון לומר דאף דנימא דחיישינן לשאלה אף במידי דלא שכיח דמושלי אי נימא סי' דרבנן. דמ"מ שפיר הך דמצאו קשור בכיס דמחזירין. משום דכיון דהוי ספק השקול ע"י הנך רובי הסותרים אהדדי ונגד חזקת א"א יש חזקה דכאן נמצא כו' במידי דלא שכיח דמושלי א"כ ממילא נאמן הבע"ד משום דהריטב"א יהי' ס"ל כשיטת הרמב"ן וסייעתו דהיכא דלא איתחזק איסורא דסמכינן על נאמנות ע"א או הבע"ד והריטב"א בחי' לגיטין דף ס"ד הביא לדברי הרמב"ן הזה דבאומרות הקרובות ברי דלא נתקדשנו דנאמנות ע"ש ע"כ י"ל כן בכוונת הריטב"א דהובא בתשובת ב"י הנ"ל:
ענף ו
לב
והא דמקשה הש"ס ביבמות למאן דס"ל סימנין דרבנן דמצאו קשור בכיס אמאי מחזירין ולא מתרץ דשא"ה דהבע"ד אומר ברי דהגט הוא בכלי שלו:
דהא למאן דאמר סימנין דרבנן משום דרובא דכל דפריש מרובא דעלמא, קא פריש סותר להך רובא דסימנין וממילא יש לנו חזקת א"א ובאתחזק איסור דדבר ערוה אין דבר שבערוה פחות משנים ע"כ לא מהימן אף דאומר ברי וכן הא דהקשו שם ובב"מ דף כ"ז דאי חיישינן לשאלה דא"כ גם במצאו קשור בכיס ניחוש לשאלה משום דכיון דחיישינן לשאלה דזהו משום דהרגילות להשאיל ולא שייך בזה חזקה דכאן נמצא וממילא יש לנו רוב דכל דפריש מרובא דעלמא פריש ולא זהו האיש שאנו דנין עליו וכנגד הרוב הא לא מהימן ע"א דכיון דנגד חזקה לא מהימן ע"א כש"כ נגד הרוב דהא רובא עדיף מחזקה וכמו שהעיר בזה הפני יהושע לקידושין ד' ס"ג דע"א לא יהי' מהימן נגד הרוב וכן העיר הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ס"ט ע"ש וכש"כ בנ"ד דהוי גם חזקת איסור דא"א דהאי אי חיישינן לשאלה לפי דהוי דבר הרגיל א"כ לא שייך חזקה דכאן נמצא להיות סותרו לפי מה דנתבאר דברגילות לא שייך חזקה דכאן נמצא כנ"ל:
לג
וכן באבידה אי נימא סימנין דרבנן אין מחזירין האבידה ע"י ברי של הבע"ד משום דאף דהוי ספק השקול ע"י הנך רובי הסותרות כנ"ל עכ"ז הא יש לנו קצת חזקת ממונא וכמש"כ דהא שומר אבידה הוי כמו נפקד דתופס בחזקת של בעלים מן החפץ ואף היכא דהנפקד אינו יודע ממי קיבל את החפץ ג"כ מקרי מוחזק וכמש"כ השמ"ק ספ"ק דב"מ וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו' ענף ד' ע"ש. וע"כ שפיר הקשו בש"ס כן אבל לפי מה דמסיק הש"ס דארנקי וכיס לא מושלי אינשי א"כ יש לנו רובא דלא מושלי דמברר להיתירא ובצירוף לחזקה דכאן נמצא כו' כיון דלא הוי דבר הרגיל כו' וע"כ אף דיש לנו לנגדו רובא דכל דפריש מרובא דעלמא כו' ובצירוף לחזקת א"א. והוי ספק השקול א"כ ממילא מהני ברי של הבע"ד כיון דהוי כמו דלא איתחזק איסורא ונאמן בכה"ג ע"י הברי שלו וכפי שיטת הסוברים דאף בדבר בערוה היכא דלא איתחזק איסורא דינו כמו שארי איסורים דנאמן ע"י הברי שלו:
לד
ולפ"ז אתי שפיר מה דפסק הבית יוסף בשו"ע סי' קל"ב גבי גט במצאו קשור בכיס וארנקי דלא חיישינן לשאלה משום דהא לשיטת הריטב"א שהביא הב"י בתשובה דהחמיר לחוש לשאלה אף במידי דלא שכיח לשאולי דמוכח דבגט קשור בכיס דמחזירין דזהו משום דהבע"ד עומד בפנינו וכסברת הב"ש בקצרה דאל"כ תקשה דאמאי אמרו דמחזירין הגט בקשור בכיס והתירוץ קמא של התוס' ביבמות דף ק"כ ד"ה אמר רבא כו' דמיירי במצאו בעצמו כו' יש לומר דס"ל להריטב"א וסייעתו דזה דוחק וכמש"כ השמ"ק בב"מ דף כ"ז דפשט הלשון משמע דמצאו אחר ע"ש וכן ראיתי בהריטב"א לב"מ דף כ"ז שהביא בשם התוס' על מה שהקשו דלמ"ד סי' דרבנן דתקשה דאמאי במצאו קשור בכיס והביא להני תירוצי בתראי של התוס' די"ל דמיירי בעדים מכירים בטב"ע בהכיס כו' או ביש לו סי' מובהק כו' עכ"ל הריטב"א הרי דהריטב"א עצמו לא הביא כלל לתירוץ קמא של התוס' ביבמות וב"מ דף כ"ז די"ל דמיירי במצאו בעצמו משום דס"ל דמיירי במצאו רק אחר וע"כ הביא להני תירוצי בתראי של התוס'. א"כ לפ"ז תקשה לשיטת הריטב"א דבבית יוסף דלמ"ד סי' דרבנן חיישינן לשאלה אף במידי דלא שכיח לשאולי דאמאי תנן במצאו קשור בכיס מחזירין להגט כיון דמיירי במצאו אחר וע"כ מוכח לדינא מזה דשא"ה דהבע"ד בפנינו ואומר ברי וכמש"כ הב"ש בקצרה וכפי שכתבתי להסביר זה בטוב טעם בעז"ה:
לה
ולכן שפיר פסק השו"ע בסי' קל"ב במצאו גט קשור בכיס דמחזירין משום סברת הב"ש דהתם הוי הבע"ד בפנינו ולא מבעיא לשיטת הרמב"ן שהובא בסוגיא דשלוש גיטין דף ס"ד בר"נ שם דבדליכא חזקת איסור נאמן ע"א ואף קרובות נאמנין וכמש"כ המהרי"ק בחשובה סי' ע"ב וכמו שפסק הרמ"א באה"ע סי' ל"ה סעיף י"א ע"ש בב"ש ואף לשיטת הר"נ בגיטין דכתב דבדבר ערוה אף בדלא איתחזק איסורא בעינן שני עדים. והמקנה שם סי' ל"ה סעי' י"א העיר ע"ז מסתירת הר"נ עצמו לקידושין דף ס"ג הנה לדעתי אין זה קשה וכמש"כ במק"א ואכמ"ל]. ובאמת כן מבואר בחדושי הרמב"ן עצמו לגיטין דף ב' ד"ה אבל הכא כו' דאף בלא איתחזק איסורא בעינן שני עדים בדבר ערוה ע"ש וכ"כ המהרי"ק בסי' ע"ב בשם התוס' גיטין דף ב' ד"ה הוי כו' והדברים ארוכין ואכ"מ ועכ"ז שפיר פסקו בשו"ע במצאו קשור בכיס מחזירין משום דהא רוב פוסקים חולקים וס"ל דאף אי סי' דרבנן מ"מ לא חיישינן לשאלה כלל במידי דלא שכיח דמושלי משום דס"ל דבזה הוי המיעוט דמושלי כמו מיעוט דמיעוטא וע"כ הך רובא דלא שכיח דמושלי עדיפא טובא מן הרוב דקפריש מרובא דעלמא אך עיקר מקום להחמיר הוא שיטת הריטב"א והב"י ולדודי' הא נתבאר דס"ל להוכיח מן הך דמצאו קשור בכיס כו' דהטעם הוא לפי דיסברו כהך שיטת הסוברים דאף בערוה היכא דלא איתחזק נאמן ע"א וה"ה ברי של הבע"ד וכמו בכל איסורים היכא דלא איתחזק איסורא ומיושב קושיות הב"ש על נכון:
לו
ובאמת כן מוכרח לומר לפי שיטת הריטב"א והבית יוסף דס"ל דאי סימנים דרבנן חיישינן לשאלה אף במידי דלא שכיח דמושלי דא"כ תקשה קושיות הש"ס דחמור בעידי אוכף דמהדרינן דניחוש לשאלה וכן הקשה הנו"ב ושארי אחרונים ונדחקו לתרץ זה אכן לפי מה שבארתי מתורץ בפשיטות קושיא חמורה זו והוא דהא נתבאר דאף דניחוש לשאלה במידי דלא שכיח דמושלי מ"מ אינו אלא ספק משום הנך רובי דסתרי אהדדי דנגד רוב דכל דפריש מרובא דעלמא קא פריש יש לנגדו הרוב דלא שכיח דמושלי וכן נגד קצת חזקת ממונא דיש להמוצא האבידה יש לנו החזקה דכאן נמצא כאן הי' מעיקרא המבררת דהחפץ הוא של בעלים הראשונים והוי ספק השקול. וממילא הדין נותן דנאמן הבע"ד האומר לפנינו דהחפץ הוא שלו והיכא דליכא שום סתירה כלל לנגד האומר ברי לי דהוא שלי וודאי דנאמן ליטול את החפץ כיון דליכא חזקת ממונא נגדו וכמש"כ כעין זה הש"ך בח"מ סי' צ"א ס"ק י"ב ונ"ד הוא כש"כ מדהתם וכ"ע מודו בזה ועי' בח"מ סוף סי' רכ"ב ובתוס' ב"מ דף ל"ז ד"ה גזל מחמשה כו' ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ו':
לז
והא דמקשה הגמ' למ"ד סימנין לאו דאורייתא דאיך מחזירין אבידה בסימנין וכן אמרו שם דאי סימנין לאו דאורייתא דלא מהדרינן אבידה בסימנין מה"ת זהו לפי מש"כ לעיל דאף דהוי הנך רובי סותרות אהדדי מ"מ נשאר לנו קצת חזקת ממונא ואין לנו כח להוציא מן המוצא ע"י הברי של הבע"ד כ"ז דליכא שום סיוע המסייע לי' וכן בקושיות הגמ' דחמור בעדי אוכף דאי חיישינן לשאלה דאיך מחזירין חמור בעדי אוכף דזהו ג"כ מה"ט וכפי שנתבאר לעיל דאי חיישינן לשאלה לא דיינינן בזה לחזקה דכאן נמצא כו' משום דהוי דבר הרגילות להשאיל וכמש"כ הרמב"ן במה דחיישינן שמא פינן ביבמות דף קט"ו וכמש"כ לעיל בארוכה וכיון דליכא שום סתירה לנגד חזקת ממונא קצת דיש להתופס האבידה ע"כ שפיר הקשו דניחוש לשאלה בעדי אוכף וגם הא איכא לנו רוב דכל דפריש מרוב דעלמא קא פריש דמברר לנו דהחפץ אינו שלו וע"כ יש לנו לומר דהשאילו לאחר אבל למאי דמסיק הש"ס דאוכף לא משאלי אינשי א"כ יש הנך רובי דסתרי אהדדי וגם לחזקה דכאן נמצא כו' והוי ספק השקול בלא שום הכרעה לאיזה צד לכן הדין נותן דיהיה נאמן ע"י ברי שלו:
ומזה הוי סיוע רבתא לעיקר דברי הב"ש דשא"ה בסי' קל"ב דבע"ד בפנינו האומר ברי דבכה"ג גם הריטב"א והב"י יודו להיתירא:
לח
וכיון דנתבאר על נכון דהיכא דאיכא מעלת ברי של הבע"ד דבזה אף להריטב"א והב"י מותרת א"כ כש"כ היכא דאיכא מעלת קורבא המסייע להיתירא ויש לנו הכרת חפץ במידי דלא שכיח דמושלי דבזה אף להב"י והריטב"א י"ל להיתירא דהא אוקי אחזקה עדיפא ממעלת ברי כדקיי"ל דבאתחזק לא מהימן ע"א אף לשוויי' לספיקא וכמש"כ הפני יהושע ברפ"ב דכתובות ובמעלת קורבא העליתי בספרי נחל יצחק סי' מ"ו סעי' ד' דעדיפא מן אוקי אחזקה. ע"כ וודאי אין לנו להחמיר אם קורבא מסייע להך מידי דלא שכיח דמושלי וזהו יסוד גדול בתק"ע. עד כאן מה שכתבתי כל זה בחידושי לאה"ע מכבר בעז"ה:
וכן כתבתי לעיל בהשאלה דנ"ד לברר דהיכא דיש קורבא המסייע להיתירא דיש לסמוך ע"ז בצירוף למידי דלא שכיח דמושלי ולהתירה בפשיטות בעז"ה: