אור ברסלב
עין יצחק חלק א אבן העזר › סימן כז

עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור

אבן העזר · סימן כז

סימן כו

נשאלתי ע"ד עגונה א' שזה כמה ערך שלשה עשר שנים שהלך בעלה למרחוק ונאבד זכרו וכעת בא עד אחד והעיד ששמע מן אבי הבעל שאמר לו שבנו מת והתירו הב"ד להאשה להנשא כדין עד מפי עד דנאמן ולפי שחששו הב"ד שמא יבא העד הראשון להכחישו ע"כ שאלו ממני איך יהי' הדין להלכה למעשה אם יהי' נאמן הראשון להכחיש להשני או לא. כי הקהלת יעקב להגאון מליסא בסי' י"ז סעי' ח' העלה להלכה דאחר שהתירוה אין הראשון נאמן להכחישו והחלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק י"ז כתב דאף לאחר שהתירוה נאמן הראשון להכחישו ונסתפקו בזה ודרשו ממני להזדקק לזה הענין ולחוות דעתי בזה:

ענף א

א

וזה הי' תשובתי להרבנים השואלים ולהיתירא בקצרה. והוא ע"פ דברי השארית יוסף שהובא בב"ש ס"ק כ"ג ובק"ע סי' ש"ה דעד כשר המעיד מפי עד פסול דאף אם יכחישו יש להאמין יותר להעד הכשר כו' וה"ה בנ"ד דהעד הראשון הוא אבי הבעל ויש לו דין קרוב דלדבריו אם יעיד להכחיש להעד הכשר א"כ ממילא האשה היא כלתו לפי דבריו א"כ יש לדון בזה לסברת התוס' כתובות דף כ"ה ע"ב ד"ה הרי שאמר בני זה כו' דלדבריו קרוב הוא כו'. וקרוב הא מן עדים הפסולים אף שנאמנים על עדות אשה מ"מ אין עליו שם עד כשר וכמש"כ כמה פוסקים לחלק בזה בין שם עד כשר לעדות קרוב ואשה וכיוצא כמבואר כ"ז בהריב"ש סי' קנ"ה ובתשב"ץ סי' פ"ב ובנוב"י סי' ל"ג ובברית אברהם סי' כ"א דחילקו דשאני עד כשר דאף מן התורה הוא נאמן אבל עד פסול כגון עבד ואשה או קרוב אינן נאמנים אלא מדרבנן יעו"ש הרי דעד קרוב יש עליו שם עד פסול:

ע"כ לדברי השארית יוסף דהדין הוא דעד פסול אינו נאמן להכחיש להעד הכשר א"כ אין לחלק בין עבד ושפחה ואשה לקרוב כיון דנקטו לכללא דעד כשר המעיד בשם עד פסול אין העד פסול נאמן להכחיש להעד הכשר א"כ ה"ה בנ"ד דיש על הראשון שם פסול דלדבריו קרוב הוא ואין עדות לקרוב מה"ת ע"כ אינו יכול להכחיש להעד כשר השני ובהשמטות לתשובת רע"א סי' קי"ג מחלק בין עבד ושפחה לאשה אך אין דבריו מוכרחים ואף לדבריו הא סיים בצ"ע וה"ל עכ"פ ספיקא דדינא ע"כ יש לדון בנ"ד ספק ספיקא להקל ספק א' שמא הלכה כהקהלת יעקב דאחר שהתירוה אינו נאמן ואת"ל דלא כהקהלת יעקב אכתי יש להסתפק שמא הלכה כהשארית יוסף דאין הפסול נאמן להכחיש להכשר כ"ז הוא קוטב תשובתי שכתבתי ע"ז מתחילה:

ב

ואחר כ"ז ראיתי בחתם סופר סי' ע"ה שכתב דבעבד ושפחה יש חשש משקר משום אשר פיהם כו'. וזהו ג"כ כמש"כ רע"א בהשמטות לחלק ביניהם ולפ"ז יש לדון לכאורה דאינו ראי' לנ"ד מן הך עובדא דהשארית יוסף דהובא בב"ש דהתם מיירי בשם עבד ושפחה דהם פסולים משום חשש משקר משא"כ בעדות קרוב דלא מיפסל משום חשש משקר רק מצד גזה"כ כמבואר בב"ב דף קנ"ט ע"כ אפשר דגם השארית יוסף מודה דהקרוב נאמן להכחיש להשני ובפרט היכא דאין מעיד לזכות קרובו דאין בזה חשש משקר. ועיין בח"מ סי' ל"ה ש"ך ס"ק י"א בשם מהרש"ל:

ג

ועכ"ז שפיר כתבתי להוכיח מן דברי הב"ש שהביא לדברי השארית יוסף הנ"ל גבי פסול עבד ושפחה דהא שיטת הב"ש בסי' י"ז ס"ק יו"ד דהא דהכשירו חז"ל בעדות אשה לעבד ושפחה דמיירי בידוע שהוא כשר וחולק על הח"מ שם וכיון דשיטת הב"ש דעבד ושפחה דנאמנים בעדות אשה מיירי בידוע שהוא כשר ומוחזק בכשרות א"כ לא שייך בהו לומר אשר פיהם ד"ש. והא דפסולים לעדות לכה"ת זהו מצד גזה"כ דאשה פסולה להעיד וכמש"כ מזה בספרי נחל יצחק סי' ל"ה ענף זיי"ן בשם טורי אבן לר"ה דף כ"ב ע"ש א"כ חזינן דס"ל להב"ש דאף פסולי עדות דלא מפסלי משום חשש משקר עכ"ז דינם דאינם נאמנים להכחיש להעד השני דהוא כשר לעדות כיון דיש עליו עכ"פ שם עד כשר מה"ת לעדות וה"ה בנ"ד כיון דעד הראשון יש עליו שם עד פסול מה"ת לפי שלדבריו קרוב הוא כו' ע"כ אינו נאמן להכחיש להעד השני דיש עליו דין עד כשר מה"ת. ולכן שפיר כתבתי ובפרט כי בק"ע סי' ש"ה דהובא בשם השארית יוסף בזה"ל דעד כשר לעד פסול אף אם יכחישנו העד הפסול להעד הכשר כו' יש להאמין לעד הכשר ולא לעד הפסול עכ"ל הרי דכתבו בקצרה בלשון עד פסול ולא נקטו עבד ושפחה. ע"כ זה הלשון מורה כמש"כ דמי שיש עליו שם עד פסול הדין הוא דאינו נאמן להכחיש להעד הכשר א"כ ה"ה בנ"ד ועוד י"ל דאף לשיטת החלקת מחוקק ס"ק ט' שכתב דאף דאינו מוחזק העבד בכשרות ג"כ נאמן העבד בעדות אשה. אפ"ה א"ש מה שכתבתי דהא כיון דהכשירו עדות עבד בע"כ מוכח כמש"כ המראות הצובאות ס"ק י"ג דהטעם הוא דאזלינן בתר דאורייתא דמה"ת הוא בחזקת כשרות א"כ ממנ"פ אי נימא דהעבד הוא בחזקת בעל עבירה א"כ לא מהני עד השני כלל דהא עיקר עדותו הוא מה ששמע מן פי העבד. וע"כ הטעם דסמכינן עליו משום דהעבד הוא בחזקת כשר בעדות אשה מה"ת ומוקמינן בזה על דאוריתא משום עיגונא א"כ ממילא לא קרינן עליו שם פסול מה"ת רק מצד גזה"כ כיון דאזלינן בזה בתר דאורייתא ולכן אתי שפיר מה שכתבתי בשם השארית יוסף אף לשיטת הח"מ גבי עבד בס"ק ט' אך לא לפי שיטת הח"מ בס"ק י"ז שנסתפק בזה רק לפי שיטת השארית יוסף שהובא בהב"ש דאינו נאמן להכחיש את העד כשר:

ענף ב

ד

ולאחר כל זה. כשהי' כת"ר בפה וסיפר לי כי העד שהעיד לפניהם הוא עד השלישי שהעיד ששמע מן עד כשר ששמע מן אבי הבעל שאמר לו כי בנו מת אז התבוננתי היטב אחר כל זה וראיתי כי לפ"ז אין היסוד ההיתר שלי ע"פ דברי השארית יוסף עולה יפה והוא דיש לחלק דדוקא בנידן השארית יוסף דעד כשר מעיד ששמע כן מפי עד פסול בזה כתב דנאמן העד הכשר לפי דיש נאמנות לעד הכשר ביותר ובעדותו שמעיד הכשר ששמע כן מן העד הפסול אף דאינו יודע בעצמו רק מפי עד ומה"ת לא מהני עד מפי עד חוץ לב"ד כ"ז דלא נתקבל עדותו בב"ד. א"כ לכאורה יש על העד הכשר ג"כ שם פסול לעדות מה"ת. ועכ"ז כתב שפיר דיש עליו שם עד כשר משום די"ל כיון דלפי העד הכשר מה"ת שמכחיש להעד הפסול ומעיד ששמע מפיו שפלוני מת א"כ לפי עדותו של הכשר ה"ל כמו אומר ברי לי שהאשה מותרת להנשא כיון שכבר תקנו חז"ל דעד מפי עד נאמן בעדות אשה ע"כ לפי דבריו דמעיד ששמע כן מפי עד הראשון א"כ נאמן השני דיש עליו שם עד כשר כיון שמכחיש להעד הראשון ולפי דבריו הדין ברור דמותרת להנשא:

משא"כ בנידון דידן דהעד השלישי מעיד ששמע מן עד השני ששמע מן העד הראשון שבעלה מת ע"כ לאחר שבא הראשון להכחישו שלא אמר כן מעולם א"כ גם לפי עדות של השלישי ששמע כן מן השני אינו יכול להכחיש להעד הראשון דהא גם הוא אינו יודע האמת אם אמר כן הראשון לפני עד השני. א"כ בעיקר עדותו אין עליו שם עד כשר מן התורה רק דין עד פסול מה"ת דהא מה"ת אינו נאמן עד מפי עד רק מדרבנן וכמו דהעד הראשון יש עליו שם פסול מצד קרוב או אשה ה"ה דעד השני מיפסל מה"ת לפי שלא הגיד עדותו בב"ד ועיקר הכחשת העדים דהוי הכחשה להדדי שניהם יש עליהם שם פסולים מן התורה ולפי עד השלישי אף לפי דבריו אינו יכול להעיד בבירור שמותרת האשה להנשא דהא אינו יודע השלישי עם מי הוא האמת ובקצרה הוא כן דכמו דיש על העד הראשון שם עד פסול מה"ת רק דנאמן מדרבנן לפי שהוא קרוב. ה"ה יש על עדותו של השלישי שם עדות פסול מה"ת כיון ששמע כן מן השני חוץ לב"ד דהא עד מפי עד אין לו נאמנות ביותר מן עד קרוב ודוחק לחלק דשאני היכא דהוי פסול הגוף עליו דע"י סברא קלושה כזה לא נוכל לסמוך בהיתר עגונא ח"ו ולכן כיון דלא הוי ברי בהכחשת עד השלישי להראשון. ע"כ מנלן להקל בכה"ג אף לדברי השארית יוסף כיון די"ל דנ"ד לא קרינן בי' שם עד כשר המעיד בשם פסול כיון דהכשר אינו יודע בברי בהספק שאנו דנין עליו אם הגיד כן הראשון או לא רק ע"י עד השני שיש עליו שם פסול ע"י מה שאמר כן חוץ לב"ד שלא בתורת עדות וכיון דאף עיקר דברי השארית יוסף אין להם יסוד גמור כ"כ ע"כ כיון שיש לחלק ג"כ בין נידן השארית יוסף לנ"ד ע"כ קשה לבנות יסוד ההיתר ע"פ השארית יוסף הנ"ל. וגוף ספר שארית יוסף אינו ת"י:

ה

וגם בעיקר החילוק שכתבתי לעיל לחלק דקרוב גרע מן עד מפי עד לפי שיש על הקרוב פסול הגוף יש לסתור זה בראי' מוכחת דהא באה"ע סי' ז' סעי' ב' במש"כ הרמ"א דאף עד מפי עד נאמן בעדות שבוי' דכתב הב"ש שם ס"ק ה' דלחד דיעה אינו נאמן עד מפי עד בעדות שבוי' ע"ש אף דקרוב נאמן בעדות שבוי' לכ"ע הרי דמצינו דעד מפי עד גרע מן קרוב אף דיש על הקרוב פסול הגוף:

ובתשובת רע"א סי' צ"ב האריך הרבה בענין זה דאם עד מפי עד גרע מן קרוב ואשה או לא וכן החמדת שלמה האריך בזה בסי' ט"ו ולענ"ד נראה להוכיח מירושלמי סוטה פ"א ה"א דאמרו שם דקרוב נאמן להשקותה אליבא דר"א ואח"ז אמרו עד מפי עד מהו שישקה מה בינו לבין הקרוב ומשני קרוב אע"פ שאינו כשר עכשיו כשר הוא לאח"ז עד מפי עד אינו כשר לא עכשיו ולא לאחר זמן עכ"ל הירושלמי:

ו

עכ"פ חזינן מפורש בירושלמי דעד מפי עד גרע מן קרוב ולקמן בירושלמי פ' ששי ה' א' בסופו אי' שם בזה"ל ואין בהן דשמע וידע ממאן שמע כעד מפי עד הוא כו' ופי' שם הפני משה דה"ל עדות מעליא דהא קיי"ל דע"א נאמן ועבד ושפחה נאמנין דעד מפי עד נאמן ופשיטא דתצא עכ"ל א"כ לפ"ז מוכח דס"ל להירושלמי שם דעד מפי עד שוה לקרוב ואשה ודלא כמו שאמרו לעיל אכן לפירוש הקרבן העדה שם דכוונת הירושלמי הוא דתפשוט מהכא למה דאיבעי לן לעיל ע"כ אין הכרח מזה לומר דהירושלמי חזר בי':

ז

ואפשר לומר דהך מילתא אם עמפ"ע גרע מן קרוב או אשה או דשוה להם דזה תלוי בפלוגתא דאמוראי בבכורות דף ל"ו ושבת דף קמ"ה אם עד מפי עד כשר לעדות בכור וי"ל דהירושלמי ס"ל כהמ"ד דעמפ"ע אינו נאמן בעדות בכור אכן לדידן דקיי"ל דנאמן משום דבכל עדות שהאשה כשרה עמפ"ע נאמן כמבואר שם בגמ' ע"כ שפיר י"ל לדינא דעמפ"ע דינו כמו אשה וקרוב. עכ"פ חזינן מפורש בירושלמי דיש מקום לומר דעמפיע גרע מן קרוב ואשה. והי' להפוסקים הנ"ל להזכיר זה לכה"פ ולדינא קיי"ל כמש"כ הב"ש בסי' י"ז ס"ק קי"ט דעד מפי עד שוה לאשה וכיוצא בו בעדות עגונא וי"ל דטעמא הוא דאף דמצינו בכל מה דהובא לעיל דיש לדון דעמפ"ע גרע מן אשה עכ"ז י"ל דלאחר שתיקנו חז"ל דעמפ"ע נאמן בעגונא דדין עמפ"ע שוה לקרוב ואשה דהם בכלל הפסולים דהאמינו חז"ל בעגונא.. ודברי הב"ש הלז הובא בט"ב במ"ק סי' מ"א ד"ה ואומר אני כו' ע"ש ויש להאריך בכ"ז:

ח

נחזור לענינינו דיש לחלק נ"ד מן הך דהשארית יוסף כנ"ל ומה שכתב הב"ש בס"ק כ"ג בשם השארית יוסף בלשון דאינו יכול הפסול להכחישה ומשמע דס"ל כן בהאשה עצמה אומרת ששמעה כן מפי עד הפסול אף דאשה אינה בר עדות מה"ת. עכ"ז י"ל דשאני האשה עצמה לפי דהא מצינו דיש מעלה יתירה להאשה עצמה מן עד כשר אחד דהנה מבואר בירושלמי יבמות פ' ט"ו ה"א דאף למשנה ראשונה דאין ע"א מתירה עכ"ז האשה עצמה האומרת מת בעלי נאמנת משום דאינה חשודה לקלקל א"ע כו' ע"ש וכן מוכח בש"ס דילן ביבמות דף קכ"ב ע"א דמקשה הגמ' וסבר ר"ע ע"פ אשה לא והתני' כו' ולא פריך ממה דאמר ר"ע לעיל דף קי"ח במשנה דצרתה אסורה אבל היא מותרת. ומוכח דס"ל להש"ס דכ"ע מודו דאשה עצמה יש לה נאמנות ביותר מן ע"א ולא יפלוגו על ב"ש וב"ה דס"ל דנאמנת אשה לומר מת בעלי כמבואר ביבמות דף קט"ז וקצרתי בכ"ז. ע"כ יש מעלה עדיפותא להאשה עצמה ביותר מן ע"א כשר. ולפ"ז יש לדון הרבה במה שכתב המחבר בסי' י"ז סעי' ל"ח בשם הנימוקי יוסף דאם אמרה מת בעלי והתירוה להנשא ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת דלא תצא מהיתירה וחלקו ע"ז הרמב"ן והרשב"א כמש"כ שם הח"מ ס"ק ע"ה וכן הרמב"ם דהובא שם בשו"ע ס"ל דאשה עצמה גרוע מן עד כשר ולפי מש"כ מסתברים דברי הנמוקי יוסף דשם וקצרתי עכ"פ כיון דעיקר דברי השארית יוסף אין להם יסוד כ"כ וגם לפי המובא תק"ע בלשון דאין עד פסול יכול להכחיש לעד הכשר דיש לחלק בפשיטות כנ"ל וע"כ קשה לבנות יסוד דהיתירה ע"פ דברי השארית יוסף ולכן נסתר ההיתר הזה כעת:

ט

וכן יש לדון ע"פ מש"כ בעיקר דברי הקהלת יעקב שכתב דהיכא דהתירוה להנשא ע"פ עד מפי עד:

ואח"ז בא הראשון אינו נאמן להכחישו דכיון דה"ל חזקת היתר אין ע"א נאמן במקום חזקה דיש לפקפק ע"ז לדינא דהא בסי' י"ז סעי' ל"ח הובא פלוגתת הרמב"ם עם הרמב"ן והרשב"א והנ"י דהרמב"ם ס"ל דאשה אומרת מת ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת אפילו ניסת תצא והרמב"ן והרשב"א והנ"י ס"ל דאחר שהתירוה להנשא לא תצא ע"פ ע"א כשר:

וסברת הרמב"ם הוא דנגד עד כשר לא מהני מה דהתירוה מתחילה ע"פ עדות הפסול א"כ לפ"ז ה"ה עד מפי עד דאין עליו שם עד כשר מה"ת רק מדרבנן הדין נותן דאף לאחר שהתירוה ע"פ עמפ"ע דאין זה כלום גבי עד כשר הבא לאח"ז להכחישו דאף דנימא דעמפ"ע דינו כמו אשה וקרוב כמש"כ לעיל בשם הב"ש סי' י"ז ס"ק קי"ט עכ"ז אין שם עד כשר עליו ואין לחלק דשא"ה דבא הכשר ומעיד דלא מת משא"כ הכא דמעיד רק להכחישו שלא אמר לו מעולם שפלוני מת. דזה אינו חילוק נכון בסברא דמ"ש כיון דכל זמן דלא בא השני להעיד ששמע מן הראשון פ' מת א"כ ממילא אין לפנינו שום לידת הספק שמת ומוקמינן לי' בחזקת חי רק ע"י עדותו שמעיד כי שמע מהראשון שמת אז מחזקינן לי' בחזקת מת ע"כ עכשיו שהדין נותן דהעד הכשר נאמן להכחישו שלא אמר לו מעולם כן א"כ ממילא לא מת כי אין שום לידת הספק כלל לומר שמת ולכן שפיר הקשה הפתחי תשובה בס"ק מ"ד על הקהלת יעקב במש"כ לדון כן אם האשה עצמה אמרה בשם עד כשר כו' ולפי מש"כ גם בעד המעיד בשם אחר היינו השני בשם הראשון ג"כ יש לדון בדברי הקהלת יעקב לשיטת הרמב"ם רק לשיטת הרמב"ן והרשב"א והנ"י דס"ל דאף נגד עד כשר מה"ת מהני מעלת התירוה ע"פ עד פסול ג"כ ע"כ ה"ה בעדות עד מפי עד. וכיון דהמחבר בשו"ע כתב בדיעה הראשונה שם כשיטת הרמב"ם רק על שיטת הרמב"ן וסייעתו כתב בלשון יש אומרים ע"כ נראה דס"ל לדינא כשיטת הרמב"ם ע"כ לכאורה נראה לדינא דלא כהקהלת יעקב:

י

ואפשר לומר דסברת הקהלת יעקב הוא דכיון דהעד השני מעיד ששמע כן מן העד הראשון א"כ לפי דבריו אומר ברי לי כי האשה מותרת להנשא לאחר דתקנו חז"ל דעמפ"ע נאמן ע"כ מקרי הך עדות השני בשם עד כשר כיון דמכחיש להראשון ואומר ששמע ממנו שפלוני מת לכן דינו כמו כל עד כשר דאחר שהתירוה אינו נאמן להכחישו דכללא הוא דמעלת התירוה ע"פ עד כשר מהני דאינו יכול השני אף עד כשר להכחישו ע"כ יפה כתב הקהלת יעקב:

וסברת החלקת מחוקק ס"ק י"ז דאף לאחר שהתירוה ע"פ עדות השני הראשון נאמן להכחישו אף דשיטת הרמב"ן עצמו דאם התירוה ע"פ פסולי עדות ג"כ הדין הוא דאינו נאמן העד כשר להכחישו עכ"ז עמפ"ע גרע לפי שעיקר עדות השני הוא ע"פ עדות הראשון ע"כ נאמן להכחישו ולכן ס"ל להחלקת מחוקק דהרמב"ן ס"ל דאף לאחר שהתירוה נאמן הראשון להכחישו ולפי כל זה יש לדון היכא דבא עד שלישי לפנינו ואומר ששמע כן מפי עד שני שאמר לו ששמע מפי עד ראשון כי פ' מת. די"ל דלפי מה שכתבתי להסביר דברי הקהלת יעקב דסברתו הוא דהך עד מפי עד שמעיד לפנינו ששמע מן הראשון פלוני מת דיש לו דין עד כשר המעיד לפנינו כיון דלפי דבריו שיודע בבירור שפלוני אמר לו שמת:

א"כ לפי דבריו הדין ברור כי מותרת האשה להנשא. ע"כ י"ל דבעד שלישי אף לדברי הקהלת יעקב בזה אסורה להנשא לאחר שבא הראשון להכחיש כיון דהשלישי אינו יודע האמת עם מי הוא דהא אינו מעיד רק ששמע כן מן השני א"כ אינו יכול להכחיש להראשון לומר לו שקר העדת ע"כ עיקר עדות השלישי לא קרינן עליו בשם עד כשר רק יש עליו שם עד פסול כיון דעיקר עדותו הוא ע"פ עמפ"ע ודינו ככל פסולי עדות דאף לאחר שהתירו על פיהם יש בזה פלוגתת ראשונים דס"ל דלא מהני מעלת התירוה לענין אם יבא הכשר להכחישו ע"כ ה"ה בנ"ד ה"ל לכאורה ספיקא דדינא אף אם ננקוט לדינא כדברי הקהלת יעקב דחולק על הח"מ:

יא

אכן י"ל דבנ"ד דהעד הראשון הוא עד פסול ג"כ כיון דלדבריו קרוב הוא כו' ע"כ שפיר יש לדון להיתירא לפי דברי הקהלת יעקב דאחר שהתירוה אינו נאמן הראשון להכחישו דדוקא אם בא עד כשר להכחישו בזה ס"ל להרמב"ם דלא מהני מעלת התירוה ע"פ עד פסול להאמינו נגד עד כשר אבל נגד עד פסול מהני מעלת התירוה ע"פ עד פסול וה"ה אם התירוה ע"פ עד מפי עד וכמש"כ לעיל בשם הב"ש ס"ק קי"ט דלדינא שקולים הם אשה ועמפ"ע וכמו שהסכים לזה הנוב"י וכמש"כ לעיל והטעם הוא ע"פ מה שהסברתי לעיל דכיון דתקנו חז"ל להאמין לעמפ"ע בעדות עגונא ע"כ ממילא הם שקולים ומתורץ עפ"ז מה שהקשיתי לעיל מירושלמי סוטה פ"א ה"א ולכן יש עדיין לדון להיתירא בנ"ד לפי דברי הקהלת יעקב אך מה אעשה דהא החלקת מחוקק ס"ל דלא מהני מעלת התירוה בכה"ג ע"כ אין לנו יסוד ברור להקל בנ"ד ומה שהוכיח הקהלת יעקב מן שבועות דף נ"ב אין זה ראי' מוכרחת לפי מש"כ הרא"ש שם סי' י"ז דהטעם הוא כיון דבשעה שהשביעתו לא היתה צריכה לעדותו לא מחייב:

וכ"כ הר"נ שם דלכן פטור משום דאיהי גרמה לנפשה שהביאתו לב"ד כו' וכ"כ הרשב"א בחי' לשבועות שם ע"כ קשה להכריע לדינא כפי דברי הקהלת יעקב כיון דראייתו אינו מוכרח. ועל דברי השארית יוסף כבר נתבאר דיש לחלק נ"ד לנידן השארית יוסף ומנלן דאף בנידן דידן מיקל השארית יוסף ובפרט דעיקר דברי השארית יוסף אין לזה יסוד כ"כ ע"כ לפי דעתי נסתר ההיתר הראשון שלי:

ענף ג

יב

וברבות הימים נזדמן שבא לפה אבי הבעל שהוא עד הראשון ושלחתי אחריו ובא אצלי וחקרתי ממנו ע"ז והגיד לפנינו בתו"ע איך שלא אמר מעולם לפני שום איש שבנו מת רק אמר כי לפי השערת דעתו שזה זמן כביר שלא שמע ממנו נראה לו כי בנו מת ובתוך הדברים סיפר לי כי לאחר שני שנים מעת שהלך בנו מן בית חותנו ע"י ריבות וקטטות שגרם לו חותנו הוא אבי האשה הי' לו ידיעה ממנו ממדינת בריטאניה איך שהי' שם בבית השו"ב שהחזיקו אצלו בביתו ואח"ז יצא מדעתו ר"ל ונאבד זכרו ולא שמע ממנו כלל כ"ז הוא קוטב הגב"ע של אבי הבעל וכשמעי זה נבהלתי מאד לפי שביארתי כי עיקר ההיתר הראשון שלי נסתר לפי דעתי א"כ מה נעשה בהיתר העגונא הילדה כי אז ננעלו דלתי ההיתר ממני ונזכרתי אשר אמרו לי בע"פ כי יש עוד עד א' שאמר לעד אחר איך שהוא ג"כ שמע מן אבי הבעל שבנו מת והשתדלתי אז אחר הגב"ע לעיין בהדבר שנית ויצא ממני ע"פ קוטב שני העדים האחרונים איך שכ"א שמע מן ע"א שכ"א אמר איך שהוא שמע בפ"ע מן אבי הבעל שאמר לכ"א שבנו מת ויצא אז אח"ז ממני בהיתירא ועשיתי ע"ז קונטרס מיוחד בעז"ה בארוכה בחידושים נכונים אח"ז נודע לי כי אין כאן בנ"ד עד שני רק ע"א הוא עד השלישי שאמר ששמע מן השני שאמר ששמע מן אבי הבעל כי בנו מת א"כ עכשיו שבא והכחישו לא הי' לי אז שום עצה להיתירא והי' לי מזה רוב ע"נ שהי' יגיעתי לריק ומחמת רוב טרדתי העצומה וחלישותי לא הי' אז ביכולתי לעיין פעם שלישית בענין הלז עד כעת שהתחלתי פעם שלישית בעז"ה לעיין בזה וזה אשר יצא ממני בעז"ה ותפלתי לד' כי יאיר עיני בתוה"ק להצילני משגיאות ולהורות לפני הדרך הנכון להאיר עיני בתוה"ק ואתהלך ברחבה בדרך האמת לאמיתה של תורה ב"ה:

יג

תשובה שלישית בעז"ה ומתחילה נבאר מה דיש לדון בדברי הרמב"ן דכתב דהראשון נאמן להכחיש להעד השני והבית יוסף בתשובה הובא בק"ע סי' ק"ס כתב בעד מפי עד והעד הראשון מכחישו שלא אמר לפניו כן מעולם דהשני נאמן משום דהראשון אינו נאמן להעיד על עצמו לא הגדתי וכיון דהעיד השני הוי כמו אלו שנים מעידין על העד הראשון כו' ובתשובת רע"א בפסקיו סי' קי"ג ובש"ש שמעתא ז' פ"ג ובחתם סופר סי' ע"ה והמראות הצובאות ס"ק ע"ז תמהו כולם על הבית יוסף איך פסק לדינא נגד פסקו בשו"ע כהרמב"ן והחתם סופר שם כתב לתרץ קושיות הח"מ ס"ק י"ז משום דלולי דברי הרמב"ן הי' הדין נותן דהשני נאמן משום דהראשון הוא כמעיד ע"ע כו' וכעין זה הסביר השב שמעתא שם בסופו ליישב קושיות הח"מ הנ"ל דאי לאו שהראשון נאמן יותר הי' השני נאמן יותר כו' ע"ש:

והביא שם בשם הש"ג פ' שבועת העדות שכתב ג"כ דהשני נאמן יותר ובעיקר הסבר דבריהם יש לי להאריך הרבה ב"ה אך לא באתי להעיר ולהאריך בסברות רק מה שנוגע העיקר ע"פ יסודות מן גמ' ופוסקים ולדינא בנ"ד בעז"ה:

יד

ולענ"ד נראה להוכיח דשיטת רש"י והתוס' ג"כ כשיטת הש"ג והבית יוסף דבכל עמפ"ע השני נאמן אף דבא הראשון להכחישו דזה לשון רש"י בסנהדרין דף ל' ע"ב ד"ה בעדות בכור כו' ואית דאמרי בעדות בכור להעיד שהתירו חכם ולאו מילתא היא דהא חד נאמן ואפילו כהן שהוא בעליו נאמן כו' והתוס' שם בד"ה בעדות בכור כו' כתבו לפרש ששמעו מאביו זה אחר זה איש פ' בכור הוא ודלא כפי' הקונטרס דפי' לענין מום הראוי לבוא בידי אדם שנחשדו הכהנים כו' דא"כ ל"ל ב' עדים כו' עכ"ל וזה אינו קשה כ"כ על רש"י די"ל דהך דתני רב אידי בר אבין כו' מודים חכמים בעדות בכור כו' דס"ל כר' יהושע בן קפיסאי דס"ל בבכורות דף ל"ה ע"ב בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו וכעין הא דאמרו שם כמאן אזלא הא דאמר רב חסדא א' רב קטינא ספק בכור צריך שנים מן השוק להעיד כמאן כר' יהושע בן קפיסאי וחזינן דהתוס' ורש"י לא ניחא להו לפרש כשיטת אית דאמרי בעדות בכור להעיד שהתירו חכם וכפי קושיות רש"י עליהם ובאמת יש לפרש על נכון לפירוש אית דאמרי הנ"ל ע"פ מש"כ הרמב"ן בהא דכתובות דף ע"ב ע"א פ' כהן תיקן את הכרי הזה כו' פ' חכם טיהר לי את הדם ואזל שיילי' ואשתכח שיקרא דפירשו דכיון דהכהן או החכם מכחיש אותה אינה נאמנת ומזה הוכיחו כן בכל עד מפי עד א"כ כמו כן י"ל הכא לפרש דבאמת בעלי' נאמנים לומר הראיתי בכור זה לחכם ובעל מום הוא אך כל זה היכא דלא הכחישו החכם אבל בהכחישו החכם אז נאמן החכם לומר דלא התירו מעולם. אבל אם יש שני עדים מעידים ששמעו מפי החכם שאמר להם שהתיר את בכור הזה הדין הוא דהם נאמנים ולא החכם וכמש"כ החלקת מחוקק בסי' י"ז ס"ק י"ז והב"ש שם ס"ק כ"ג:

א"כ שפיר יש לפרש הך דמודים חכמים בעדות בכור היינו בעד אחד מעיד ששמע אחר זה מן החכם שאמר לו שהתיר את הבכור הזה ועד ב' מעיד ג"כ ששמע אחר זה מן החכם שאמר לו שהתירו אז מצרפין הנך שני עדים אף דהוי עדות מיוחדת ונאמנים להכחיש להחכם א"כ אתי שפיר שיטת אית דאמרי ומדחזינן דרש"י לא ניחא לי' לפרש כשיטתם. וכן התוס' לא ניחא להו לפרש כשיטתם ופירשו באופן אחר:

מוכח דס"ל לרש"י והתוס' דלא כהרמב"ן אלא כשיטת הש"ג והבית יוסף בתשובה דס"ל דהשני נאמן ולא הראשון. ע"כ שפיר לא ניחא להו כשיטת אית דאמרי משום דל"ל ב' עדים הא אף בעליו נאמנים לומר שהתירו חכם ואף היכא דמכחישו העד הראשון ג"כ השני או הבע"ד נאמן ולפ"ז יש הוכחה מן רש"י והתוס' לשיטת הש"ג והבית יוסף בתשובה וע"כ אין להזניח שיטת החולקים על הרמב"ן דס"ל דהשני נאמן ולא הראשון ועיין במראות הצובאות ס"ק ע"ז בשם הבית יוסף בתשובה ובשם ר' ירוחם דשקלו וטרו בכוונת רש"י דשבועות אי ס"ל כהרמב"ן או לא ולפמש"כ מוכח דרש"י ס"ל דלא כהרמב"ן:

טו

ועכשיו נשובה לעיין בעיקר דברי הקהלת יעקב דס"ל דלאחר שהתירוה אינו נאמן הראשון אף להרמב"ן והוא דהא מבואר באה"ע סי' י"ז סעי' ל"ט דהנישאת ע"פ ע"א שלא בהוראת ב"ד דס"ל להר"נ דלא תצא אף בא ע"א אח"ז והכחישו. והחלקת מחוקק שם ס"ק ע"ז כתב בשם הר"נ בתשובה דטעמו דכיון שנעשה מעשה ע"פ העד אף בלא הוראת ב"ד הוי זה כשנים דאמרינן גם בכה"ג הכלל דכ"מ שהאמינה תורה לע"א ה"ה כשנים ודברי השני ה"ה כאחד כו' ע"ש. הרי דס"ל להר"נ דהיכא דכבר נעשה מעשה ע"פ העד אף בלא הוראת חכם דינו כשנים והוי כמו דהתירוה ב"ד א"כ הא עיקר הוכחת הרמב"ן וסייעתו דהראשון נאמן להכחיש להשני הוא מן הא דפלוני חכם טיהר לי הדם ושמשתו נדה דהכחישה החכם אח"ז וכמבואר בכתובות דף ע"ב ובאה"ע סי' קט"ו סעי' א' ושם הא כבר נעשה המעשה ששימש עמה ע"י דיבורה שאמרה לו פ' טיהר לי הדם. ואי נימא כהקהלת יעקב דהיכא שהתירוה ע"פ אז אינו נאמן הראשון להכחישו א"כ כמו כן מבעי להיות אף היכא דכבר נעשה מעשה על פיו דזה הוי כמו התירוה דאינו נאמן הראשון וכמש"כ הר"נ והח"מ ומוכח מזה דה"ה התירוה ע"פ השני ג"כ נאמן הראשון להכחישו וכמש"כ הח"מ ודלא כהקהלת יעקב:

ואין סברא לחלק בין מעשה הנשואין להמעשה דשימש עמה בפלוני חכם טיהר לי כו'. דמה נפ"מ ביניהם ובסברות קלושות אין דרכי לדון ולבאר ביטול זה הסברא הקלושה:

טז

ואפשר לומר דעיקר שיטה דנאמן הראשון להכחישו הוא נובע מן הרמב"ן והוא מבואר בסי' י"ז סעי' ל"ט בב"ש ס"ק קכ"ג שכתב בשם הרמב"ן והריב"ש דס"ל דדוקא היתר ב"ד אבל נישאת בלא התרת ב"ד לא מהני מה דנשאת ע"פ הראשון וכ"כ הב"ש שם בשם המהרשד"ם א"כ לפי שיטת הרמב"ן עצמו שפיר י"ל כמש"כ הקהלת יעקב דאם התירוה אינו נאמן הראשון להכחישו. ושאני התם בשמשתו נדה ע"י מה דאמרה לו פ' חכם טיהר. לי הדם דזה הוי בלא הוראה רק מעשה בלבד ע"כ נאמן הראשון להכחישו לשיטת הרמב"ן אך עדיין זה אינו מספיק לתרץ למה שהקשיתי על הקהלת יעקב דהא מן שיטת הר"נ בתשובה דס"ל דנישאת אף בלא הוראה דינו כמו דנישאת ע"פ הוראת חכם א"כ לפ"ז שפיר יש להוכיח עדיין דלא כהקהלת יעקב דהא מן הר"נ בכתובות פ"ז בסוגיא דפלוני חכם טיהר לי כו' משמע ג"כ דס"ל כהרמב"ן וסייעתו דהראשון נאמן להכחישו וכן מוכח ביותר מן הר"נ לשבועות פ"ד בסוגי' דהכל מודים בעד מיתה שפטור כו' דהביא שם בפשיטות להרמב"ן דעמפ"ע הראשון נאמן ולראי' דכתובות ד' ע"ב דמוכח משם דהראשון נאמן להכחיש השני ע"ש. א"כ עדיין תקשה על הקהלת יעקב ע"פ הכלל של הר"נ עצמו בתשובה כנ"ל:

יז

אך אפשר לחלק דשאני היכא דנעשה המעשה ע"פ הגדת הבע"ד עצמו וכמו כן בהתירוה ע"פ הבע"ד עצמו דבזה לא אמרינן הכלל דכ"מ שהאמינתו תורה ה"ה כשנים. דדוקא במי שאינו בע"ד המעיד כן בשם האחר גבי' אמרינן דאחר שהתירוה ע"פ ה"ה כשנים ואין הראשון נאמן משא"כ בבע"ד עצמו וראי' לזה מן הא דסי' י"ז סעי' ל"ח דשיטת הרמב"ן והרשב"א שם דאם התירוה ע"פ אשה אחרת שאמרה מת והתירוה ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת לא תצא מהיתירא ומבואר ברשב"א ליבמות דף קי"ז דהרמב"ן מודה להרמב"ם בהיא עצמה אמרה מת בעלי והתירוה דאם בא ע"א ומכחישה דתצא אך בהתירוה ע"פ אשה אחרת אז לא תצא אף דעד כשר בא אח"ז להכחישה וכ"כ הנימוקי יוסף ליבמות פ' ט"ו על המשנה עד אומר מת ועד אומר לא מת כו' בשם הרשב"א דכתב כן בשם הרמב"ן ע"ש והובא בחלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק ע"ה ובב"ש ס"ק קכ"א הרי דאמרינן דאף לשיטת הרמב"ן והרשב"א דס"ל גם בהתירוה ע"פ אשה להך כללא דכ"מ שהאמינה תורה לע"א ה"ה כשנים דעכ"ז בהאשה עצמה לא דיינינן כן ונאמן העד להכחישה. א"כ ממילא אתי שפיר בפשיטות למה דאמרו פ' חכם טיהר לי הדם דאזל שיילי' ואשתכח שיקרא דהראשון נאמן אף לאחר שנעשה המעשה ע"פ הגדת האשה עצמה משום דשאני הגדת אשה עצמה דהיא הבע"ד דבזה לא אמרו להכלל דכ"מ שהאמינה תורה כו' וע"כ שפיר י"ל לדינא כמש"כ הקהלת יעקב דאחר שהתירוה שאני דאין הראשון נאמן וה"ה היכא דכבר נעשה המעשה ע"פ העד אף בלא הוראת חכם דלשיטת הר"נ בתשובה הוי זה כמו התירוה אך העיקר תלוי דוקא בנעשה המעשה ע"פ אחר שאינו בע"ד ונוגע בזה אמרו דנחשב כשנים והעד המכחישו לאח"ז ה"ה כע"א אבל אם נעשה המעשה או ההיתר ע"פ הבע"ד דהוי נוגע בעדות אז לא אמרו להכלל דכ"מ שהאמינה תורה כו' דהא אין עליו שם עד רק שם בע"ד. אך במה שכתב הקהלת יעקב לדון לדבריו אף באשה עצמה אמרה ששמעה מן עד שבעלה מת ובא הע"א להכחישה דמסיק הקהלת יעקב גם בזה דלאחר שהתירוה לא תצא מהיתירא הנה בזה לא ננקוט כוותי' אך בע"א אחר שאמר ששמע כן מן ע"א אחר בזה יש ליישב דבריו לדינא ואינו סתירה לזה ע"פ מה דהקשיתי. משום דיש לחלק כנ"ל:

ענף ד

יח

אך עדיין יש להעיר בכ"ז ע"פ מש"כ הנימוקי יוסף ביבמות פ' ט"ו בתחילת דבריו שם דאין חילוק בין אשה אחרת לאשה עצמה והובא בחלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק ע"ה א"כ עדיין תקשה על הקהלת יעקב כנ"ל ואפשר לומר דהנמוקי יוסף יהי' ס"ל בהא דכתובות ד' ע"ב בפלוני חכם טיהר לי כו' כשיטת הירושלמי שם דכולהן בעדים ולא כהרמב"ן דיליף משם לכל עד מפי עד דהראשון נאמן אך זה דוחק ויותר אפשר לומר דהנימוקי יוסף ס"ל כשיטת הרמב"ן והריב"ש דס"ל דדוקא בהתירוה אז אמרו בהראשון דנחשב כשנים ולא בנישאת בלא הוראה וכמש"כ הב"ש בשמם בס"ק קכ"ג ע"כ אין הכרח לדחות ע"פ שיטת הנ"י לדברי הקהלת יעקב. והעיקר מה די"ל דלשיטת הנ"י בלא"ה אין הכרח כלל להקשות על הקהלת יעקב דהא שיטת הנ"י ביבמות ר"פ האשה רבה בשם הריטב"א שכתב בשם רבו דדוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן ב' האמינו לזה שאמר מת כשנים אבל באיסור דסגי בחד כיון שלא האמינוהו אלא כחד כי אתי אחרינא ומכחישו הוי כהכחשה חד גבי חד והובא ביו"ד ש"ך סי' קכ"ז ס"ק י"ד ובט"ז ליו"ד סי' א' ס"ק כ"ג בשם הרש"ל שפסק לדינא כדברי הריטב"א וכ"כ הב"ח שכן פסק בבן לב עכ"ל הט"ז שם. א"כ לפ"ז אתי שפיר בפשיטות הא דפלוני חכם טיהר לי הדם ואזל שיילי' ואשתכח שיקרא דנאמן הראשון אף דכבר נעשה מעשה על פי האשה משום הא לשיטת הנ"י הדין הוא דבאיסורין אינו נחשב כשנים המעיד בראשונה אף דהתירוה ע"פ וה"ה היכא דנעשה המעשה משום דהתם הוי מילתא דאיסורא משא"כ בדבר ערוה דהימנוהו כתרי לומר מת בזה שפיר י"ל כמש"כ הקהלת יעקב דאם התירוהו ע"פ עד השני וה"ה היכא דנעשה המעשה ע"פ להר"נ בתשובה דאין הראשון נאמן וכן י"ל לשיטת היש"ש ביבמות פ' ט"ו סי' י"ז שהובא במראות הצובאות סי' י"ז ס"ק קנ"ג שפסק ג"כ דאם נשאת ע"פ אשה עצמה ואח"כ בא עד כשר להכחישה דלא תצא הרי דס"ל להיש"ש דגם הגדת אשה הבע"ד ג"כ נחשבת כשנים אפ"ה יש לומר גם לשיטתו כדברי הקהלת יעקב דאחר שהתירוה ע"פ עמפ"ע לא מהימן הראשון להכחישו אף שהשני מעיד מפיו משום דהיש"ש אזיל לשיטתו דפסק כהנ"י דבאיסורין לא דיינינן להך כללא דכ"מ שהאמינה תורה ה"ה כשנים וכמש"כ הט"ז ביו"ד סי' א' בשם היש"ש פ"ק דחולין כנ"ל ע"כ אתי שפיר הא דפלוני חכם טיהר לי הדם דנאמן החכם אף שכבר נעשה המעשה וכשיטת הרמב"ן וסייעתו ולכן אינו קשה כלל מן הנ"י והיש"ש על הקהלת יעקב כל מה שהקשיתי משום דלשיטתייהו אינו קשה כלל ועיין בכרו"פ יו"ד סי' ל"ט ס"ק ז' שכתב להוכיח דהרמב"ם ס"ל ג"כ כשיטת הריטב"א הנ"ל וכן כתב באו"ת בסי' מ"ו ס"ק מ"ה דרבינו מתתי' שם ס"ל ג"כ כהריטב"א הנ"ל והדברים ארוכין לדון בכ"ז אך אכמ"ל:

יט

אכן לפי מה שכתבתי תקשה על עיקר הוכחות הרמב"ן וסייעתו מן הא דפלוני חכם טיהר לי הדם כו' דהוכיחו מזה דהעד הראשון נאמן ביותר הא י"ל לפי מה דנתבאר לעיל דבאשה עצמה לא שייך לדון בה הך כללא דכ"מ שהאמינה תורה ה"ה כשנים מן אחת משני הטעמים הן מהטעם דהאשה עצמה גריע בהך מילתא לפי דאין עלי' שם עד כלל רק בשם בע"ד או מהטעם שכתבתי ע"פ סברת הריטב"א וסייעתו דבאיסורין לא אמרינן להך כללא דכ"מ שהאמינה תורה כו' א"כ לפי זה תקשה דמנלן להרמב"ן להוכיח להך דין שהוכיח בכל עמפ"ע דהראשון נאמן ביותר הא י"ל דאין הראשון נאמן ביותר רק דהוי ספק השקול וכמו כל שני עדים המכחישים אהדדי דהוי ספק השקול אם באו בבת אחת או במקום דלא אמרינן הכלל דכ"מ שהאמינה תורה ה"ה כשנים כמו לשיטת הריטב"א וכה"ג כנ"ל ולכן הי' אסור להבעל לשמש עמה משום ספיקא ע"כ יוצאת שלא בכתובה:

כ

אך באמת אין זה קשה כלל דאי נימא דלא הוי רק ספיקא דאיסורא ע"י מה דשיילי' ואשתכח שיקרא א"כ לא הוי לו יכולת להפסיד כתובתה בלא בירור גמור. דהא לא נקראת בשם עוברת ע"ד משה כיון דאומרת ברי לי שהחכם טיהר את הדם. וע"כ שפיר הוכיחו מזה דהראשון נאמן ביותר ולא הוי ספק השקול רק הראשון נאמן ולא השני וא"ש הכל וכעין זה מוזכר סברא זו ברא"ש לכתובות פ"ז סי' ט' דכתב דאיך יפקיעו ממונא ע"פ ע"א ע"ש אך הרמב"ן ס"ל כיון דכל עיקר עדותו של השני הוא ע"פ עד הראשון ע"כ נאמן גם להפסיד כתובתה כיון דנאמן בוודאי לענין איסורא וכ"ז פשוט ואף בלא מש"כ לעיל ג"כ מוכרח לומר כן וקצרתי ולפ"ז יש להסביר ביותר לדברי הקהלת יעקב משום די"ל דוקא היכא דלולי המעלה דהעד השני בא מכח פיו העד הראשון הי' ספק השקול אז ע"י המעלה דהראשון יש לו לפי שהשני בא מכח פיו של עדות הראשון. בזה אמרו דהראשון נאמן ביותר ודיינינן בתורת וודאי כפי עד הראשון אבל היכא שהתירוה כבר ע"פ השני דלא הוי לנו שום ספק השקול רק דהוי בתורת וודאי כפי עד השני אז אין הראשון נאמן להכחישו וכמש"כ הקהלת יעקב ומסתברים דבריו:

כא

וע"פ מה שכ' יש להעיר בדברי הט"ז ליו"ד סי' קפ"ה ס"ק ג' שכתב בזה"ל על מה דכתב הרמ"א שם אמרה פ' חכם טיהר לי הכתם והחכם אומר שהיא משקרת החכם נאמן וטמאה היא וע"ז כתב הט"ז דוקא החכם עצמו שהיא סומכת עליו כו' משא"כ בע"א מעיד שהחכם אסר לה אינו נאמן דהא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים וה"נ אין אותו העד נאמן להכחישה שהיא כשנים ותו דגם לענין זנות אין ע"א נאמן לאוסרה וה"ה כאן נ"ל עכ"ל הט"ז ויש להקשות עליו מן הא דאה"ע סי' י"ז סעי' ל"ח דיעה ראשונה בסתם דאשה אומרת מת ועד כשר מעיד אח"כ דלא מת אם נשאת תצא וי"א דאם התירוה לא תצא א"כ הא חזינן דדעת המחבר נוטה כדיעה הראשונה דבאשה לא אמרינן הכלל דכ"מ שהאמינה תורה כו' וגם הא כתבו שם הח"מ והב"ש דאף לדעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל שם דגם באשה דיינינן להכלל הלז מ"מ באשה הבע"ד עצמה לא דיינינן כן וכנ"ל א"כ תקשה איך כתב הט"ז הכא בפשיטות דגם בנדה היכא דאמרה פ' חכם טיהר לי הדם ועד אחר מכחישה דדיינינן בזה הך כלל דכ"מ שהאמינה תורה ה"ה כשנים. דהא באשה עצמה לא דיינינן כן:

כב

ויש ליישב ולחלק דשאני באשה אומרת מת בעלה דאין עלי' שם עד כלל אף דמבואר בירושלמי יבמות פ' ט"ו ה"א דאף למשנה ראשונה דאין ע"א מתירה עכ"ז האשה עצמה נאמנת לומר מת בעלי משום שאינה חשודה לקלקל א"ע וחזינן דהאשה עצמה יש לה נאמנות ביותר מן ע"א כשר מ"מ הך כללא דכ"מ שהאמינה תורה לע"א ה"ה כשנים י"ל דבזה גרע אשה עצמה מן עד כשר דשאני עד אחד דנאמן מצד עצמו ע"כ אמרו בי' דכ"מ שהאמינתו תורה לע"א כו' לפי דיש עליו שם עד משא"כ באשה עצמה דלא מהימנא מצד עדותה רק משום דאינה חשודה לקלקל א"ע ויש שם דייקא כו' רבתא ע"כ לא דיינינן שם להכלל הלז משא"כ בנדה דהתורה הימנה לאשה מצד וספרה לה ע"כ נאמנת מצד עדותה דהתורה הימנה לכן שפיר יש לדון גם בזה להא דכ"מ שהאמינה תורה כו' וכן יש לחלק לשיטת הרמב"ם והמחבר דס"ל דאשה אחרת שאמרה מת והתירוה ואח"ז בא עד כשר להכחישה דלא דיינינן שם להכלל דכ"מ שהאמינה תורה כו' משום דגבי עגונא יש עדיפות לעד כשר מן עדות אשה דהא עד כשר נאמן מה"ת משא"כ אשה וכמבואר בנו"ב ובריב"ש והתשב"ץ ע"כ חילקו שם בין עד כשר לאשה משא"כ הכא גבי נדות דהתורה הימנה גם לאשה מצד וספרה לה ע"כ אין לחלק בין עדות כשר לעדות אשה בזה ולכן שפיר כתב הט"ז:

כג

ועדיין יש להעיר על הט"ז הנ"ל דהא ביו"ד סי' א' בט"ז ס"ק כ"ג הביא שם לשיטת הריטב"א דס"ל דבאיסורין לא אמרינן הך דכ"מ שהאמינה תורה ה"ה כשנים ואמאי כתב הט"ז הכא בפשיטות לדון ג"כ באיסורין להך כללא דכ"מ שהאמינה תורה כו' וכן משמע בט"ז ליו"ד סי' ל"ט ס"ק כ"ב דס"ל כשיטת המהרי"ק דגם באיסורין דיינינן כלל הלז אך משם אין ראי' דשא"ה דלחומרא אזלינן שם בסי' ל"ט ואפשר דהט"ז ביו"ד סי' קפ"ה דכתב לדון שם להך דכ"מ שהאמינה תורה כו' אף דמיירי באיסורין משום דכתב כן לשיטת המהרי"ק וסייעתו דס"ל גם באיסורין לדון הך כללא ובאמת לשיטת הריטב"א וסייעתו דהביא בסי' א' ליו"ד בט"ז דבאיסורין לא דיינינן כן י"ל דהט"ז סמך שם בסי' קפ"ה על הטעם השני שכתב שם הט"ז עוד בלשונו ותו דגם לענין זנות אין ע"א נאמן לאוסרה וה"ה כאן עכ"ל הט"ז בסי' קפ"ה וע"כ י"ל דהט"ז נסתפק בדין זה אם כהריטב"א או כהמהרי"ק וקצרתי בכ"ז ויהי' איך שיהי' דעכ"פ מוכח מן הט"ז ליו"ד סי' קפ"ה דכתב דגם בעדות נאמנות האשה עצמה על נדות דשייך בה ג"כ הכלל דכ"מ שהאמינה תורה כו'. והט"ז מיירי שם היכא שהתירו ע"פ עדותה דאם לא כן לא שייך לדון בזה הכלל דכ"מ שהאמינה תורה כו'. אך דזה דוחק לומר בנדות דמיירי התם בהתירו לה כו' ויותר נראה לומר בזה כמש"כ הש"ך ליו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד לחלק דדוקא גבי עדות אשה בעינן התירוה משא"כ באיסורין תלוי רק אם בא מתחילה להעיד כו' ועיין בחוות דעת ליו"ד סי' קכ"ז שם ובש"ך ח"מ סי' פ"ז ס"ק ט"ו וקצרתי אך מן לשון הט"ז יו"ד סי' ל"ט ס"ק כ"ב משמע דס"ל דגם באיסורין בעינן נפסק הדין וכמו בעדות אשה דבעינן דוקא התירוה ע"ש ועיין בש"ך יו"ד סי' ל"ט ס"ק מ"א ובפרמ"ג שם. והב"ש בסי' קע"ח ס"ק י"א כתב כדברי הש"ך יו"ד סי' קכ"ז והביא שם להש"ך הנ"ל:

כד

א"כ לשיטת הט"ז דגם באשה עצמה שייך בה הכלל דכ"מ שהאמינה תורה כו' על נאמנות בנדות ועכ"ז חזינן דהחכם נאמן להכחישה הרי מוכח דלא כהקהלת יעקב דכתב דאחר שהתירוה ע"פ השני דאז דין עד השני כשנים דאינו נאמן הראשון להכחישו דהא חזינן דס"ל להט"ז גם היכא דדינה כשנים ואין נאמן העד להכחישה אפ"ה נאמן החכם להכחישה ואף דנימא דהט"ז מיירי היכא דלא נעשה המעשה וגם לא נפסק הדין ע"פ וכנ"ל מ"מ כיון דלשיטת הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז דבאיסורין לא בעינן נפסק הדין משום דבאיסורין דינו כשנים אף קודם דנפסק הדין ע"פ:

א"כ ממילא דינו באיסורין אף היכא דלא נפסק הדין כמו בעדות אשה היכא דנפסק הדין ע"פ ואין שום סברא לחלק ביניהם א"כ מוכח מן הט"ז דס"ל כהחלקת מחוקק ודלא כהקהלת יעקב אך לשיטות הש"ך דס"ל דבאיסורין לא בעינן נפסק הדין ודינו כשנים ועכ"ז אמרו דהחכם יכול להכחישה אינו מוכח דיחלוק על דינו של הקהלת יעקב משום דיש לחלק כמש"כ לעיל דשאני אשה עצמה וכמש"כ לעיל ודלא כהט"ז משום דלא נחלק בין נאמנות האשה עצמה על נדות לנאמנות האשה דמת בעלה אבל להט"ז מוכח דיהי' ס"ל כהח"מ ודלא כהקהלת יעקב אך עכ"ז לדינא י"ל עדיין כשיטת הקהלת יעקב וכמש"כ ליישב דבריו ולפי מה שיבואר לקמן בעז"ה דעיקר הך דינא של הקהלת יעקב תלוי בפלוגתת הריטב"א עם המהרי"ק י"ל דלהט"ז הוי נ"ד ספיקא דדינא אם כהח"מ או כהקהלת יעקב וכנ"ל ושמור דבר זה כי זהו יצרך לענינינו כפי שיבואר בעז"ה]:

ענף ה

כה

והנה מן הרא"ש גיטין פ"ה סי' ח' אות ו' משמע דלא כהקהלת יעקב דז"ל הרא"ש שם האומר טבל הלה מתוקן אמרו לו האיך ואמר אמרתי לפלוני לתקנו והלכו ושאלוהו ואמר לא תקנתיו ה"ה בחזקת טבל ואע"ג דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים מ"מ כיון שהוא מודה שלא אמר אלא לאחר לתקנו והלה אמר לא תקנתיו ה"ה בחזקת טבל עכ"ל הרא"ש והקרבן נתנאל שם ס"ק כ"ד כתב בזה"ל אבל כשאותו פ' אינו לפנינו וע"א אומר שאותו פ' לא תיקן אינו נאמן דעד הראשון נאמן כשנים וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' קפ"ה עכ"ל הקרבן נתנאל וכ"כ המרדכי ליבמות פ' האשה רבה בביאור י"ד חילוק וא"ו והש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד הביא לדברי הרא"ש והמרדכי הנ"ל והוכיח מדבריהם דס"ל דגם באיסורין אמרו דע"א הראשון ה"ה כשנים וכמהרי"ק ע"ש והרא"ש והמרדכי מיירו בהתירו ע"פ העד השני או י"ל דס"ל כמש"כ הש"ך שם ביו"ד לחלק דבאיסורין לא בעינן נפסק הדין ודוקא בעדות אשה דנאמנות ע"א אינו רק מדרבנן ע"כ בעינן התירוה משא"כ באיסורין דנאמן מן התורה ע"כ מיד שהעיד דינו כשנים וכעין סברא זו ראיתי במרדכי יבמות פ' יו"ד ועיקר הסברא הלזו כתבו התוס' ביבמות דף קי"ז ע"ב ד"ה הא לא נשאת כו' ובכתובות דף כ"ב ע"ב ד"ה כגון שניסת כו' בסה"ד שם. עכ"פ חזינן דס"ל להרא"ש והמרדכי דגם היכא דהדין הוא דהראשון נאמן כשנים מ"מ נאמן הראשון להכחישו ואחר אינו נאמן להכחישו וכמש"כ הקרבן נתנאל והביא לדברי הט"ז יו"ד סי' קפ"ה הנ"ל א"כ מוכח מזה דלא כהקהלת יעקב וכבר כתבתי לעיל דאין סברא לחלק כלל בין התירוה ובין מה דאמרו דבאיסורין אף דלא נפסק הדין נאמן הראשון כשנים באיסורין. ואחר כותבי כל זה ראיתי במראות הצובאות ס"ק ל"א שהוכיח מדברי הרא"ש הנ"ל כדברי הח"מ דאף בהתירוה ע"פ השני נאמן הראשון להכחישו וגם ראיתי במראות הצובאות שם שסותר לגמרי דברי השארית יוסף וכתב עליו דלא ידעתי מנלן להשארית יוסף זה ע"ש א"כ לפ"ז נסתר כל היסודות דהיתירא שבנ"ד:

כו

והנלע"ד לומר דבאמת עיקר הך דינא אם יכול הראשון להכחיש להשני לאחר שהתירוה ע"פ השני דזה תלוי בפלוגתת הנך ראשונים דפליגי אם גם באיסורין אמרינן דעד הראשון חשוב כשנים או לא דלשיטת המהרי"ק דגם באיסורין הדין הוא דהעד שהעיד בראשונה נחשב כשנים אז ממילא מוכח דגם היכא דהתירוה ע"פ השני בעדות אשה דנאמן הראשון להכחישו דהא עיקר המקור לזה הוא מן פ' חכם טיהר לי הדם כו' דילפי מזה לכל עמפ"ע שקיבל הרמב"ן מרבותיו דהראשון נאמן להכחישו וכמש"כ הרא"ש לשבועות פ"ד סי' י"ז והבית יוסף ליו"ד סי' קפ"ה והובא בב"ש סי' קט"ו ס"ק ד' שכתבו דהרא"ש ס"ל לדינא כהרמב"ן כיון שקיבל כן מרבותיו אף שהביא הרא"ש בכתובות פ"ז סי' ט' לשיטת הירושלמי מ"מ לענין דינא פסק כהרמב"ן א"כ בכל עד מפי עד באיסורין העד שהגיד בראשונה נאמן כשנים ואפ"ה כתבו דנאמן הראשון להכחישו א"כ מוכח דס"ל לרבותיו של הרמב"ן דבכל גווני אף לאחר שהתירוה נאמן הראשון להכחישו ולכן כתב הרא"ש והרמב"ן כן. אבל לשיטת הריטב"א וסייעתו דס"ל דבאיסורין לא דיינינן דעד הראשון נאמן כשנים ע"כ אין לנו לחדש ולומר דאף לאחר שהתירוה יהי' נאמן הראשון להכחישו כי בלא הוכחה להיפך הדעת נותנת כהקהלת יעקב דלאחר שהתירוה דה"ל כשנים לא יהי' נאמן הראשון להכחישו דהא הראשון אינו רק כאחד והא בלא"ה יש חולקים על עיקר דין של הרמב"ן וכדאמרו בירושלמי כתובות פ"ז דכולהן בעדים ע"כ אפושי פלוגתא לא מפשינן וי"ל דהא דפלוני חכם טיהר לי דנאמן היינו משום דבאיסורין לא הי' דינה כשנים להריטב"א וכבר כתבתי לעיל בשם הכרו"פ יו"ד סי' ל"ט ס"ק ז' שכתב להוכיח דהרמב"ם ס"ל ג"כ כשיטת הריטב"א וסייעתו וכ"כ באו"ת בסי' מ"ו ס"ק מ"ה דרבינו מתתי' שם ס"ל ג"כ כהריטב"א ע"כ יש מקום לדברי הקהלת יעקב:

כז

וי"ל דזהו כוונת השארית יוסף דהובא בק"ע סי' ש"ה שכתב דמסתברא דעד כשר מפי עד פסול שיש להאמין ביותר לעד הכשר כו' דטעמו ג"כ הוא דכ"ז דאין לנו הוכחה להיפך אין לנו להרבות במחלוקת ואף שכתבתי לעיל דבנ"ד נסתר ההיתר שכתבתי מתחילה לדון ע"פ השארית יוסף לפי דבנ"ד הוא עד שלישי א"כ גם הוא מקרי בשם עד פסול כיון דאינו יודע להכחיש את הראשון ע"פ ברי שלו דהא אינו יודע האמת עם מי הוא מן הכחשת העדים הראשון להשני עכ"ז נלע"ד להוכיח מן שיטת השארית יוסף דיהי' ס"ל לדינא ג"כ לאחר שהתירוה אין נאמן הראשון להכחישו. והוא דכבר כתבתי לעיל דלדברי השארית יוסף דהובא בב"ש ס"ק כ"ג בלשון אם אמרה בשם עבד ושפחה כו' דה"ה כשר המעיד בשם אשה וקרוב ג"כ יש להאמין ביותר לעד הכשר ולאו דוקא עבד ושפחה ודלא כמש"כ בהשמטות לתשובות רע"א סי' קי"ג וכמש"כ לעיל בארוכה ועיקר הטעם של השארית יוסף דס"ל דיש מעלה יתירה להכשר שמעיד בשם פסול כגון עבד או אשה וקרוב נלע"ד דזה תלוי בפלוגתת הרמב"ם עם הרמב"ן והרשב"א דהובא לקמן סעי' ל"ח דהרמב"ם ס"ל דאשה שאמרה מת ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת דאף לאחר שהתירוה תצא משום דס"ל דהורע כח הפסול לגבי הכשר וכמש"כ התוס' יו"ט ליבמות פ' ט"ו משנה ה' בטעמו משום דאלת"ה ליתני רבותא עד אומר מת ואשה אומרת לא מת דזהו דעת הרמב"ם אבל בירושלמי אמרו תני דבי רבי כן ויש פוסקים כוותי' עכ"ל התוס' יו"ט:

כח

אכן שיטת הרמב"ן והרשב"א והנ"י דאף דהתירוה ע"פ אשה לא תצא מהיתירה אף דבא עד כשר להכחישה והוכיחו כן מירושלמי יבמות פ' ט"ו ה' ו' דאמרו דכ"מ שהכשירו עדות אשה כאיש האיש מכחיש האשה והאשה מכחשת את האיש כו' וכן הוא בירושלמי סוטה פ"ו ה"ד ופ"ט ה"ז וכמש"כ הרשב"א לחי' ביבמות דף קי"ז ובנ"י ליבמות פ' ט"ו והובא כ"ז בביאור הגר"א זצ"ל לסי' י"ז ס"ק קכ"ז ע"ש א"כ לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דיש מעלה יתירה להכשר נגד הפסול ע"כ יש לדון מה"ט אם כשר מעיד בשם הפסול דכיון דלעד הכשר יש נאמנות ביותר ע"כ מסתבר לומר דמה"ט עמפ"ע הכשר בשם הפסול לא יהי' הפסול נאמן להכחישו דבכה"ג י"ל דמודו לשיטת החולקים על הרמב"ן דס"ל דאין הראשון נאמן ודוקא בשניהם שקולים בזה ס"ל להרמב"ן דהראשון נאמן אבל לשיטת הרמב"ן והרשב"א והנ"י דפסקו כשיטת הירושלמי דכ"מ שהכשירו עדות אשה האשה מכחשת האיש והך ירושלמי הובא בתוס' יבמות דף קי"ח ד"ה אשה אומרת מת כו' ובסוטה דף ל"א בתוס' שם א"כ אין שום מעלה יתירה לאיש נגד אשה משום דלא הורע כח הפסול כלל נגד הכשר. ע"כ לפ"ז הדין נותן דה"ה בעמפ"ע אם כשר מעיד בשם פסול דיהי' נאמן הפסול להכחיש להכשר:

דגם בעמפ"ע שייך הכלל דהירושלמי דכ"מ שהכשירו אשה האשה מכחשת האיש כו' דכמו בעד כשר מעיד בשם כשר דנאמן הראשון להכחיש להשני דה"ה מה"ט יהי' נאמן הפסול להכחיש לעד הכשר דכללא הוא דבמה שהכשירו אשה דינה כאיש ולא הורע כוחה כלל ולפ"ז י"ל דעיקר הך דין של השארית יוסף תלוי בפלוגתת ראשונים הנ"ל:

כט

ולפ"ז אפשר לומר דהחלקת מחוקק דכתב בס"ק י"ז להסתפק אם כשר מעיד בשם פסול כו' אפשר שבזה לא קיבל הרמב"ן שהראשון נאמן עכ"ל הח"מ שם דזהו לפי דהח"מ כתב כן לשיטת הרמב"ן כנ"ל והא שיטת הרמב"ן דפסולי עדות לא הורע כחן גבי עד כשר כנ"ל ע"כ נסתפק בזה אבל כיון דלדינא כתב הרח"ש והמהרשד"ם והובא במראות הצובאות סעי' ל"ח ס"ק קנ"ב דפסקו כשיטת הרמב"ם והמחבר דהביא דיעה ראשונה בסתם וכן פסק הנו"ב במ"ק סי' מ"א בד"ה ואומר אני כו' דעד כשר האומר מת אין פסול נאמן להכחישו ע"ש א"כ לפ"ז שפיר פסק השארית יוסף וכן הסכים הב"ש לדבריו לפי דכיון דלדינא יש מעלה יתירה לעד כשר נגד עד הפסול ע"כ ממילא יש לדון דאין הפסול נאמן להכחיש השני שהוא עד כשר דאף דבעד הראשון הכשר נאמן להכחיש השני עכ"ז בעד פסול הראשון אין לו כח לגרועי לעד הכשר אף שהוא שני ומעיד מפיו של עד פסול הראשון משום דמנלן דבכה"ג לשיטתם יהי' חולק הרמב"ן על הסוברים דאינו נאמן הראשון להכחיש להשני וכמש"כ דבלא סברא מוכרחת אין לנו להרבות במחלוקת ביניהם:

ל

ולפ"ז נראה לענ"ד לדון דמן דברי השארית יוסף והסכמת הב"ש שהסכים לדברי השארית יוסף. יהי' מוכח דס"ל כהקהלת יעקב דאם התירוה ע"פ השני א"נ הראשון להכחישו והוא דהא מעלת התירוה מתחילה ע"פ ע"א יש לו עדיפות יתירה ממעלת איש נגד אשה וכה"ג דהא במעלת התירוה כ"ע מודו בלא שום חולק בהכחשת העדים זא"ז היכא דלא הוי עמפ"ע דהדין הוא דהעד שהתירוה מתחילה ע"פ נאמן ביותר מן העד הבא אחריו להכחישו ואילו במעלת כשר נגד פסול יש בו מחלוקת היינו ירושלמי נגד ש"ס דילן והנך פוסקים ראשונים ע"כ הדין נותן לשיטת השארית יוסף והב"ש דס"ל דבמקום מעלת כשר ופסול בעמפ"ע דהכשר השני נאמן ביותר מן הראשון הבא אח"כ להכחישו א"כ כש"כ דהיכא דהתירוה ע"פ השני מעמפ"ע דנאמן ביותר מן עד הראשון הבא אח"כ להכחישו וכעין ראי' זו מצינו בתה"ד בפסקיו סוף סי' קל"ט שכתב ראי' כעין זה דמתכוין להעיד עדיף מן משאל"ס דהא איכא למ"ד דמתכוין להעיד שרינן ע"ש וכן נלע"ד הוכחה כעין זה בעירובין דף י"א ע"א דאמרו שם בגמ' מה ליותר מעשר האוסר במבוי שכן לא התרת בו אצל פסי ביראות לר"מ תאמר בפרוץ מרובה שכן התרת אצל ביראות לדברי הכל הרי דמצינו דמה דשרי לכ"ע בלא פלוגתא כלל יש לו עדיפות ומעלה יתירה מן מה דלא שרינן לכ"ע דיש בו פלוגתא אף דלא נקטינן כהחולק לדינא ולכן להחלקת מחוקק שכתב להסתפק בס"ק י"ז היכא דהכשר מעיד בשם הפסול אם יכול הראשון להכחישו ומשמע דאף בלא התירוה יש סברא לומר דאין הפסול נאמן. א"כ כש"כ דהיכא דהתירוה ע"פ השני לא יהי' נאמן הראשון אף הכשר הבא אח"כ להכחישו ולא ה' להח"מ לפסוק ולהכריע דאף לאחר שהתירוה יהי' נאמן הראשון וכבר כתבתי לעיל דאין סברא לחלק בין שפחה לאשה בזה ולכן מוכח מן השארית יוסף והב"ש דהביאו לדינא דהדין הוא כסברת הקהלת יעקב דאחר שהתירוה לא יהי' נאמן הראשון הבא אח"כ להכחיש השני:

ענף ו

לא

ולכאורה י"ל דלהפוסקים דס"ל גבי פ' חכם טיהר לי כו' דהחכם נאמן להפסיד כתובתה דגם גבי ממון נאמן הראשון א"כ חזינן דיש להראשון נאמנות יתירה דהא אין ע"א קם לממון וכמש"כ הרא"ש בכתובות דף ע"ב א"כ כש"כ דיהא נאמן הראשון אף לאחר שהתירוה. רק לפי הכרעת השו"ע בסי' קט"ו סעי' א' דדוקא בהוכחשה בעדים כו' וכמש"כ הב"ש שם ס"ק ד' בשם הבית יוסף ליו"ד סי' קפ"ה וראיתי בפלפולא חריפתא לשבועות פ"ד ברא"ש סי' י"ז ס"ק כ"א שהקשה בסתירת הרא"ש דשם מן הרא"ש לכתובות הנ"ל וכתב דהבית יוסף לא העיר כלום ובאמת הא הבית יוסף ליו"ד סי' קפ"ה העיר בזה כמש"כ הב"ש בשמו ולפי הכרעת השו"ע דאין החכם נאמן להפסיד הכתובה שפיר יש מקום לדברי הקהלת יעקב דאחר שהתירוה שאני כי בלא הוכחה אין לנו לומר דיהי' להראשון נאמנות אף אחר שהתירוה וכנ"ל ובאה"ע סי' קט"ו סעי' א' ב"ש ס"ק ד' כתב דמן הרמב"ם משמע דס"ל כהרמב"ן כו' וזה לשון הרמב"ם ה"א פ' כ"ד ה' י"א גבי עוברת ע"ד איך יודע זה כגון שאמרה פ' כהן תיקן לי או פ' חכם טיהר לי כו' ושאלו ואמר להד"ם כו' הרי דכתב כמשמעות גמ' דילן ולא כדקאמר בירושלמי דכולהן בעדים ומה שהקשה הרא"ש איך מפקיעין ממון ע"פ ע"א י"ל דסבירא לי' להרמב"ם והרמב"ן דכיון דבאיסורין נאמן הראשון ביותר ונתברר לנו זה בוודאי איסור. ע"כ ממילא אבדה כתובה כיון דנתברר לנו דעברה על איסור בוודאי ומה"ט נדחה מש"כ מתחילה לדון להסוברים דע"י עדות החכם איבדה כתובתה דמזה מוכח דלא כהקהלת יעקב דיש לחלק דשאני התם כיון דהחכם נאמן לאיסורין ע"כ ממילא אבדה הכתובה משא"כ היכא דהתירוה ע"פ השני עדיין י"ל דאין הראשון נאמן לאוסרה וכ"ז פשוט ועיין בקצה"ח סי' כ"ג ס"ק א' ונתיבות שם ס"ק א':

לב

ובעיקר דברי הב"ש שכתב להוכיח מן הרמב"ם דס"ל כהרמב"ן נלע"ד לומר מילתא חדתא בעז"ה דאין הכרח זה ברור משום די"ל דהרמב"ם דכתב דהחכם נאמן לאוסרה הוא מטעם אחר דהא נתבאר לעיל דשיטת הרמב"ם הוא בעדות אשה דעד כשר נאמן להכחיש לעד פסול כמו אשה וכיוצא בו ולא חש להמבואר בירושלמי יבמות פ' ט"ו ה' ו' דכ"מ שהכשירו עדות אשה כאיש האשה מכחשת את האיש ומקשו דניתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת ומשני תני דבית רבי כן עכ"ל ירושלמי משום דהרמב"ם ס"ל כיון דבש"ס דילן לא הזכירו להגירסא דגרסי אשה אומרת לא מת ועד אומר מת וכקושיות הירושלמי ע"כ ס"ל להרמב"ם וסייעתו דהאיש נאמן ביותר מן האשה ועיין בהרמב"ם ה' גירושין פ' י"ב ה' כ"א בהרב המגיד שם והנה לפי שיטת הסוברים בכוונת הרמב"ם דעד כשר מה"ת בעדות עגונא אתי שפיר בפשיטות מה דס"ל להרמב"ם דאיש נאמן ביותר מן אשה משום דהא כתבו דאשה וכיוצא אינן נאמנים רק מדרבנן בעדות אשה שמת בעלה אך אף לשיטת הריב"ש בסי' קנ"ה וסי' קפ"א דס"ל בשיטת הרמב"ם דגם עד כשר אינו נאמן מה"ת בעדות אשה שמת בעלה רק מדרבנן א"ש משום דמוכרחים אנו לומר דטעמו הוא דאף דנאמנות האיש והאשה בעדות עגונא הם הכל מדרבנן ושקולים הם בזה. עכ"ז יש להאמין ביותר לעדות איש מן עדות אשה ולפ"ז יש לדון דה"ה מה"ט נאמן החכם להכחיש את האשה גבי פ' טיהר לי הדם משום דאע"ג דהאשה נאמנת ג"כ על נדות מה"ת מ"מ יש להאמין ביותר להאיש. וכמו בעדות עגונא לשיטת הריב"ש בכוונת הרמב"ם דעדות איש ואשה שניהם שקולים הם דאינן נאמנים רק מדרבנן ועכ"ז חזינן שיטת הרמב"ם דהאיש נאמן ביותר מן עדות האשה דכללא הוא דבכל עדות הדין הוא שהאיש נאמן ביותר משום דיש עליו שם עד כשר לעדות וכיון דהחכם נאמן ביותר מן האשה על נדותה לאוסרה ע"כ ממילא איבדה כתובתה כיון דלגבי עצם האיסור נאמן החכם לאוסרה הוי זה כמו דנתברר לנו דמשקרת ועשתה שלא כהוגן דשמשתו נדה לכן נקראת עוברת ע"ד ואין סברא לחלק כלל בין עדות עגונא דהאיש והאשה שניהם הם אינן נאמנים רק מדרבנן לעדות איסורין דשניהם נאמנים מה"ת דז"א כיון דעכ"פ שקולים הם ואפ"ה האמינו להאיש ביותר א"כ הוא הדין גם באיסורין דיינינן כן וגם הא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וע"כ אין סברא כלל לחלק ביניהם:

לג

והירושלמי כתובות פ"ז ה' ו' דאמרו דכולהון בעדים אזיל לטעמי' דהא שיטת הירושלמי ביבמות ובסוטה הוא דכ"מ שהכשירו עדות אשה האשה מכחשת האיש כו' וזה הוא כללא בידינו ע"כ ה"ה הכא גבי פ' חכם טיהר לי הדם הדין נותן לפי הכלל הלז דיכולה האשה להכחיש את האיש ולא נתברר איסורה דהא אומרת ברי לי כי לא עשיתי שלא כהוגן ע"כ אין להפסיד כתובתה רק ע"י עדים לכן הוכרחו בירושלמי לומר דכולהון בעדים ועיין בירושלמי סוטה פ' ו' ה' ד' דאמרו שם להך כללא ומקשו דניתני ע"א אומר נטמאת כו' תני דבית רבי כן ובסוטה פ"ט ה"ז גבי ע"א אומר ראיתי ההורג כו'. וראיתי בתוס' יו"ט לסוטה פ"ו משנה ד' שכתב להדיא התם גבי עד אומר נטמאת כו' דהביא להירושלמי דשם הנ"ל וסיים דהרמב"ם אינו סובר כהירושלמי להלכה אלא דוקא תנן תרי פסולי דאי חד כשר וחד פסול כי היכא דהורע כח שני פסולים לגבי עד כשר ה"נ ע"א פסול לגבי עד כשר עכ"ל התוס' יו"ט הרי להדיא כמש"כ לעיל בשיטת הרמב"ם דאף היכא דהאיש והאשה נאמנים מה"ת ג"כ יש להאיש נאמנות בנותר מן האשה וזהו ע"פ מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ל"ה סעי' ה' ענף ד' בד"ה אך קשה במה דיליף עבד כו' דכתבתי שם בשם הירושלמי סוטה פ"ו ה"ב דהא דעבד ואשה נאמנים גבי טומאת סוטה דזהו מה"ת ודלא כהמראות הצובאות ע"ש. ולכן י"ל דהש"ס דילן אזיל לשיטתו בש"ס דילן והירושלמי אזיל לשיטתו בירושלמי:

לד

ולכן אין ראי' מן הרמב"ם להוכיח דס"ל כהרמב"ן משום די"ל דטעם הרמב"ם הוא דלכן החכם נאמן להכחיש את האשה משום דאזיל לטעמי' דס"ל גבי עדות אשה דהאיש יש לו נאמנות ביותר מן אשה וע"כ מהימן החכם לעשות אותה עוברת ע"ד ולהפסיד כתובתה כיון דמהימן בוודאי על עצם האיסור והרמב"ן דהוכיח מן הך דפלוני חכם טיהר לי הדם כו' דכמו כן בכל עמפ"ע נאמן הראשון להכחישו י"ל דזהו ג"כ משום דאזיל הרמב"ן לשיטתו דהא שיטת הרמב"ן וסייעתו הוא דאם אשה אומרת מת ועד כשר מכחישה דשקולים הם נאמנות שניהם וע"כ אם התירוה ע"פ האשה אינו נאמן הכשר להכחישה דזהו ע"פ שיטת הירושלמי דכ"מ שהכשירו עדות אשה האשה כאיש כו' וכמבואר שיטת הרמב"ן בזה בהרשב"א ליבמות דף קי"ז וביבמות בנמוקי יוסף שם ובשו"ע אה"ע סעי' ל"ח ובביאור הגר"א שם. ע"כ שפיר הוכיח הרמב"ן מן הא דפלוני חכם טיהר לי כו' דה"ה בכל עמפ"ע הראשון נאמן ביותר משום דעיקר הטעם דהחכם נאמן להכחישה הוא לפי דהאשה אומרת זה מפיו ע"כ ס"ל להש"ס דנאמן ביותר אבל הרמב"ם אזיל לטעמי' ולכן אין כאן ראי' דהרמב"ם יהי' ס"ל כשיטת הרמב"ן בכל עמפ"ע:

לה

ולפ"ז י"ל דלאו דוקא אם החכם הכחישה דה"ה אם אחר הכחישה ואומר שהחכם לא טיהר לה את הדם דג"כ נאמן העד הכשר להכחישה והא דנקטו בגמ' ובפוסקים בלשון פ' חכם טיהר לי הדם ואזל שיילי' ואשתכח שיקרא דמשמע דוקא החכם יש לומר דלרבותא אמרו זה דהא חזינן שיטת הבית יוסף בתשובה שהובא בק"ע סי' ק"ס דכתב בכל עד מפי עד דאין הראשון נאמן להכחישו משום דהוי כמעיד על עצמו ע"כ נאמן השני ועפ"ז כתב החתם סופר בסי' ע"ה לתרץ קושיות הח"מ ס"ק י"ז ע"ש וכעין זה כתב השב שמעתתא בשמעתא ז' פ"ג ג"כ לתרץ קושיות הח"מ הנ"ל ע"ש וכן נראה לענ"ד דלזה נתכוין הרא"ש בשבועות פ"ד סי' י"ז שכתב בהא דהכל מודים בעד מיתה דפטור דאמר לדידה כו' ולא שתהא נאמנת מכאן ולהבא כיון שכפר כו' דוודאי הוא נאמן יותר מן הבא בטענתו וכ"כ הרמב"ן דכל עמפ"ע אם הראשון כפר אין השני האומר בשמו נאמן כו' עכ"ל הרא"ש. ומשמע מדבריו דאילו לא היה הראשון נאמן ביותר משום שהשני בא בטענתו היתה מותרת האשה להנשא ע"פ אמירתה ששמעה מפלוני שמת בעלה אף שעד כשר מכחישה. וקשה הא אף בלא דברי הרמב"ן הדין הוא דאם אשה אומרת מת ועד כשר מכחישה דס"ל להרא"ש דאף אחר שהתירוה ע"פ האשה נאמן עד כשר להכחישה וכמש"כ המראות הצובאות בסי' י"ז סעי' ל"ח בשם המהרשד"ם סי' נ"ט שכתב דהרא"ש ס"ל כדעת הרמב"ם דעד כשר נאמן להכחישה אף אחר שהתירוה ע"פ האשה עצמה או אשה אחרת ע"ש אכן לפי דברי הבית יוסף הנ"ל אתי שפיר דברי הרא"ש בשבועות משום דבלא דברי הרמב"ן הי' הדין נותן דהיכא דהאשה אמרה בשם העד דמת בעלה דאחר שהגידה כן לפני הב"ד לא יהי' נאמן הראשון להכחישה דה"ל כמעיד ע"ע או כסברת הש"ש כנ"ל דכיון שנאמנת האשה לומר כן בשם האחר שא"ל כן שייך גם בזה לומר דכיון שהגידה האשה בשם הראשון אז ה"ל הראשון כעין חוזר ומגיד וכמש"כ השב שמעתתא בהסבר זה. לכן כתב הרא"ש לדברי הרמב"ן דהראשון נאמן ביותר לפי שהשני בא בטענתו וכיון דנתבאר דיש מקום לומר עכ"פ דיהיה השני נאמן ביותר והראשון המכחישה יהי' גרוע מן עד אחר כשר המכחישה ע"כ היה מקום לומר דהאשה שאמרה פ' חכם טיהר לי הדם תהיה נאמנת ביותר מן החכם וכדס"ל להבית יוסף בתשובה ע"כ נקטו בגמ' לרבותא דאף בכה"ג אמרינן דהעד הראשון נאמן ביותר וממילא כש"כ בעד אחר המכחישה דנאמן וכדין כשר ופסול דנאמן העד הכשר לשיטת הרמב"ם ולשיטת ש"ס דילן לפי שיטת הרמב"ם כנ"ל א"כ לפי כל זה אין מקום להוכיח דהרמב"ם יהי' ס"ל כשיטת הרמב"ן. ובעז"ה זה הענין הוא דבר נחמד ונדחה הוכחת הב"ש:

לו

ולפ"ז י"ל דבנ"ד יש להקל לשיטת הרמב"ם בפשיטות דהא בנ"ד הראשון יש עליו שם פסול לפי שהוא קרוב לפי דבריו ואינו נאמן להכחיש את העד השלישי אף לפי מ"ש לעיל דהעד השלישי אין עליו שם עד כשר דהא אינו יודע באמת להכחיש את הראשון רק ע"פ דברי העד השני שהגיד לו חוץ לב"ד ויש עליו שם עד פסול דהא עמפ"ע אינו נאמן מן התורה רק מדרבנן וככל הפסולים:

עכ"ז הא כבר כתבתי בשם הב"ש ס"ק קי"ט והנו"ב במ"ק סי' מ"א דעמפ"ע שוה לאשה וכל הפסולים ואף שכתבתי לעיל להעיר ע"פ הירושלמי סוטה פ"א ה"א דיש סברא לומר דעמפ"ע גרע מן קרוב וכן ס"ל לכמה פוסקים באה"ע סי' ז' גבי שבוי' וכנ"ל עכ"ז י"ל דשאני עדות עגונא דכיון שהקילו חז"ל כזה ותקנו דעמפ"ע נאמן בעגונא ע"כ ממילא דינו בעדות עגונא כמו כל פסולי עדות דהאמינו חז"ל בעגונא. ובזה לכ"ע יש לדון הך כללא דאמרו בירושלמי יבמות פ' ט"ו ה"ו הנ"ל דכ"מ שהכשירו עדות אשה דין האשה כאיש וע"כ ה"ה בכה"ג יש לומר בפשיטות דכ"מ שהכשירו עדות עמפ"ע דינו ככל הפסולים ואף לשיטת הרמב"ם שכתבנו דלא ס"ל לדינא כשיטת הירושלמי י"ל דזהו דוקא אשה נגד איש דהוי פסול נגד כשר משא"כ פסול נגד פסול אין סברא לחלק ביניהם כיון שכבר הכשירו חכמים בעדות עגונא לעמפיע ג"כ ע"כ דינו ממילא ככל הפסולים אף לשיטת הרמב"ם. ולכן בנ"ד י"ל דמותרת להנשא לשיטת הרמב"ם ואין לנו להרבות במחלוקת להך דינא דעמפ"ע בין הירושלמי לש"ס דילן דפליגי בעד כשר ופסול המכחישים זא"ז כנ"ל ולכן כיון דשקולים הם עדות עמפ"ע וקרוב וכיוצא בעדות עגונא ע"כ לאחר שהתירוה ע"פ עדות עמפ"ע מותרת להנשא אף דבא הקרוב אח"כ להכחישו כן יש לדון בנ"ד לשיטת הרמב"ם לפי מה דביארנו דאין הכרח מדברי הרמב"ם לומר דס"ל כשיטת הרמב"ן:

ענף ז

לז

אחר כל זה האיר ד' את עיני ומצאתי השייך לענינינו בספר אור זרוע הגדול ואעתיק לשונו הזהב המאיר לעינינו וזה לשונו בחלק א' סי' תר"צ מעשה בלאה שבאה לפני ב"ד ואמרה ראובן א"ל שמת בעלה ושלחו ב"ד אחריו וכחש ואמר לא ידעתי וגם לא אמרתי לה והיא אומרת באמת אמר לי לשם עדות ולא לשם השטאה וכתב מורי רבינו אבי העזרי אע"פ שאינו מודה עתה אומר אני דהיא נאמנת כדאמרינן ביבמות ובכתובות ובסוטה עד אומר מת ועד אומר לא מת וכו' ועד מפי עד כשר בעדות אשה והאשה עצמה נאמנת ואין לחלק ההכחשות וראי' ברורה מדאמרינן פ' שבועות העדות אר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא"ל לדידה ולא דא"ל בב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא כו' פי' אין הפסד כפירות ממון של הכתובה בכפירות עדותו שהיא נאמנת עדיין להעיד שא"ל שמת כו' וע"כ השביעתו בב"ד ולא א"ל לב"ד שכחש בדבר ואפ"ה איהי מהימנא לומר דא"ל שמת דאי לא מהימנא איכא כפירת ממון בשבועתו כו' וגרסינן בפ"ב דכתובות כו' אבל ההיא דשבועות נ"ל ראי' וצ"ע לעשות מעשה עכ"ל. ושלח דברים למורי הר' שמחה והשיב לו דדמי לההיא דפרק המדיר משמשתו נדה אע"ג דהתורה האמינתה וספרה לה מלמד שסופרת לעצמה וכשאומרת איש פ' טיהר לי את הדם היא נאמנת וכי אזיל ושיילי' ואשתכח שיקרא הוא נאמן ולא היא וכן גבי מאכילתו שאינו מעושר ומה שהביא מורי מפרק שבועת העדות הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא"ל לדידה ולא אמר לי' לב"ד אני סבור שפירושו הוא א"ל בינו לבינה דמת בעלה אע"פ כן לא היתה צריכה להשביעו בב"ד שהרי היא נאמנת בלא העד לינשא וליטול כתובה ומה שמשביעתו בלא צורך אין כאן כפירת ממון דבשעת שבועה היה כפירת דברים בעלמא ואילו השביע עידי ממון במקום שהלוה מודה והי' מזומן לפרוע ונשבעין שאין לו עדות וכי היו חייבין אין לך מודה בעיקר יותר מזה עכ"ל רבינו שמחה זצ"ל עכ"ל האור זרוע והעתקתי כל דברי האור זרוע כי אינו בנמצא כ"כ ספר היקר הזה:

לח

וכוונת דברי רבינו העזרי הוא על השאלה דהיה שם באשה הבאה לב"ד ואמרה ראובן א"ל שמת בעלי ושלחו ב"ד אחריו וכיחש ואמר דלא אמרתי לה כו' דדעתו דהיא נאמנת וראייתו מיבמות ד' קי"ז ע"ב. וכתובות דף כ"ב דעד אומר מת ועד אומר לא מת דאם התירוה להנשא לא תצא מהיתירה הראשון ולפ"ז מוכח דהעובדא של האור זרוע היה שם היתר ב"ד בעת דבאה האשה לב"ד לומר בשם ראובן דא"ל דמת בעלה ואח"כ שלחו ב"ד אחריו וכיחש כו' [והי' כעין עובדא דנ"ד דאף דהתירוה מתחילה מ"מ היו מסתפקים אח"ז בזה וחשו שמא הדין דאף לאחר שהתירוה נאמן הראשון להכחישה וע"כ שלחו אחריו לידע ממנו האמת ואחר ששמעו ממנו שמכחישה אז השתדלו לשאול זה מן רבינו העזרי ורבינו שמחה וזהו הכל כמו בנ"ד שנסתפקנו אחר שהתירוה מתחילה והשתדלנו לחקור מן הראשון ואחר שבא לנו והכחיש ראינו להשתדל ע"ד ההיתר בהשתדלות רב בעז"ה משום דאם נימא דלא הי' שם התירוה מתחילה תקשה דאיך מדמה רבינו העזרי הך עובדא דילי' להא דיבמות וכתובות בעד אומר מת כו' דהא התם מיירי להדי' דדוקא אם התירוה להנשא אז לא תצא מהיתירה הראשון אבל אם לא התירוה מקודם לא תנשא וע"כ מוכח דעיקר טעמו של ר' העזרי הוא לפי דהיה שם ג"כ היתר ב"ד מקודם ולכן מדמה שפיר להך דעד אומר מת וע"א אומר לא מת דאם התירוה לא תצא מהיתירה וה"ה באשה אומרת מן פי ע"א דא"ל דמת דס"ל דגם בזה מהני מה דהתירוה מקודם אבל אם לא התירוה מקודם מודה ר' העזרי ג"כ דלא תנשא משום דלא ס"ל לסברת הבית יוסף בתשובה שהובא בק"ע סי' קנ"ט וסי' ק"ס דכתב דהעד הראשון ה"ל כמעיד על עצמו ואינו נאמן. דאי נימא בטעמו של ר' העזרי משום סברת הבית יוסף א"כ איך מדמה ר' העזרי שם להך דיבמות וכתובות דהא התם מבואר דעיקר ההיתר שם הוא משום דהתירוה מקודם ולכן ברור ופשוט דסברת ר' העזרי הוא דס"ל דכמו דמהני התירוה להנשא בעד אומר מת ועד אומר לא מת דה"ה באשה מפי עד דאם התירוה מקודם ע"פ הגדת האשה דאינו נאמן העד להכחישה לאח"ז ומביא ראי' לזה משבועות דף ל"ב כו' וזהו הכל כמש"כ הקהלת יעקב לבאר לדברי הש"ג בפ' ט"ו דיבמות שהביא ראי' זו וביאר הקהלת יעקב שם טעמו דכיון דמהני התירוה א"כ הי' לה לילך תיכף לב"ד והיו מתירין אותה דאז אינו נאמן העד להכחישה כו' וחזינן דהקהלת יעקב נתכוין לדברי ר' העזרי שהקדימו בכ"ז וס"ל לר' העזרי לדינא כמו שפסק הקהלת יעקב דאחר שהתירוה אינו נאמן הראשון להכחישה:

לט

אך הר' שמחה חולק ע"ז וס"ל דאף אחר שהתירוה מקודם ג"כ נאמן העד להכחישה וראייתו מן הך דפרק המדיר איש פ' טיהר לי את הדם דנאמנת וכי אזיל שיילי' ואשתכח שיקרא הוא נאמן ולא היא וקרינן משמשתו נדה אע"ג דהתורה האמינה וספרה לה שסופרת לעצמה וכן גבי מאכילתו שאינו מעושר וכוונת ה"ר שמחה בהך ראי' להוכיח משם דאף לאחר שהתירוה נאמן הראשון להכחישה משום די"ל דס"ל לה"ר שמחה כשיטת המהרי"ק וסייעתו דגם באיסורין דיינינן להכלל דכ"מ שהאמינה תורה לע"א ה"ה כשנים וגם ס"ל כשיטת הר"נ דהובא באה"ע סי' י"ז סעי' ל"ט דאם ניסת ע"פ ע"א שלא בהוראת ב"ד לא תצא משום דהיכא דנעשה מעשה ע"פ דינו כמו התירוה. א"כ ה"ה התם גבי משמשתו נדה דנעשה מעשה ע"פ ואפ"ה נאמן החכם להכחישה לכן הוכיח שפיר מזה דה"ה בעדות עגונא אף לאחר שהתירוה נאמן העד להכחישה וכש"כ לשיטת הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק י"ד דדוקא גבי עדות אשה בעינן התירוה משא"כ באיסורין העיקר תלוי רק אם בא מתחילה ולכן שפיר הוכיח ר' שמחה מן הך דכתובות דאף לאחר שהתירוה נאמן הראשון להכחישה ומה שהביא ר' העזרי ראי' מן הא דשבועות דחה ה"ר שמחה ע"פ הסברא דהתם לא היתה צריכה להשביעו שהרי היא נאמנת בלא העד כו' וזהו כעין מה שכתב הרא"ש בשבועות פ"ד סי' י"ז והר"נ לשבועות פ"ד שם והרשב"א בחי' לשבועות שם דהתם היא גרמה לנפשה שהשביעתו בב"ד כו':

מ

ונתבאר בעז"ה על נכון דברי הר' עזרי ודברי ה"ר שמחה וכל עיקר פלוגתת החלקת מחוקק והקהלת יעקב אם לאחר שהתירוה נאמן הראשון להכחיש או דאינו נאמן דזהו פלוגתת הראשונים ר' העזרי עם ר' שמחה דר' אבי העזרי ס"ל דאחר שהתירוה אינו נאמן הראשון להכחיש וכהקהלת יעקב וה"ר שמחה ס"ל דאף אחר שהתירוה נאמן הראשון להכחיש וכשיטת החלקת מחוקק. וכל דברי הקהלת יעקב בראייתו משבועות וכן כל מה שכ' לעיל מה דיש לדון בראייתו הכל הם נאמרים בספר אור זרוע וכן מש"כ לעיל לדון דבאיסורין דהיא נאמנת מה"ת מצד וספרה לה ואחר שנעשה המעשה ע"פ דינה כמו התירוה וכמו שהארכתי לעיל הכל הם נרמזים בקצרה בדברי ה"ר שמחה כנ"ל ות"ל על כל זה המציאה היקרה שהאיר ד' את עיני למצוא עיקר דין זה בדברי אור זרוע הגדול בפלוגתת ה"ר העזרי עם ה"ר שמחה וזה ברור ע"פ דברי האור זרוע כי מה שהחליט החלקת מחוקק בפשיטות דהדין הוא דאף לאחר שהתירוה אינו נאמן השני רק הראשון נאמן להכחיש וכן הכריע המראות הצובאות בס"ק ל"א אכן לפי המבואר פלוגתת ה"ר העזרי עם ה"ר שמחה בעיקר הך דינא א"כ נתבאר לנו דזהו ספיקא דפלוגתת בין גדולי הראשונים הנ"ל א"כ נ"ד הוי עכ"פ ספיקא דדינא ומי יבא להכריע בין גדולי הפוסקים הנ"ל:

מא

ועכ"ז יש לדון בנ"ד להקל אף לה"ר שמחה משום די"ל דאף דס"ל לה"ר שמחה דהראשון נאמן אף לאחר שהתירוה ע"פ השני דזהו דוקא אם ההיתר הי' ע"י אמירת האשה עצמה דבזה ס"ל דהעד נאמן להכחישה אבל אם ההיתר דהתירוה מקודם הי' ע"י אחר כגון ע"פ אשה וקרוב או ע"י עמפ"ע דבכה"ג י"ל דמודה ה"ר שמחה לה"ר העזרי דאינו נאמן הראשון וכדמצינו חילוק זה באה"ע סי' י"ז סעי' ל"ח ובחלקת מחוקק ס"ק ע"ה בשם הרמב"ן והרשב"א דמחלקים בין האשה עצמה לאשה אחרת וכמש"כ לעיל להסביר החילוק ביניהם ואין לנו להרבות במחלוקת בין ר' אבי העזרי לר' שמחה אך אם האשה עצמה אומרת בשם עד אחר דא"ל דמת בעלה בזה שפיר מוכח מן ר' שמחה דס"ל דנאמן להכחישה אף לאחר שהתירוה ודלא כדברי הקהלת יעקב אבל אם אחר שאינו בע"ד אומר כן בשם הראשון בזה י"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן ביניהם וכ"ע מודו דדיינינן בכה"ג להך כלל דכ"מ שהאמינה תורה לע"א כו' כיון דלא הוי בע"ד ויש עליו שם עד עכ"פ:

וכן מה דמסיים ר' אבי העזרי דצ"ע לעשות מעשה י"ל ג"כ דזהו דוקא באם האשה עצמה אומרת כן בשם העד אבל אם אשה אחרת אומרת כן י"ל דלא החמיר לעשות מעשה. וע"כ י"ל דבעיקר הכלל שכתב הרמב"ן דבכל עמפ"ע דהראשון נאמן לפי שהראשון בא מכח פיו די"ל דה"ר שמחה לא ס"ל כלל הלז אכן באמת יש לסתור זה דאי נימא דה"ר שמחה לא אתי על הא דכתובות בפלוני חכם טיהר לי הדם כו' משום סברת הרמב"ן עדיין תקשה דאמאי אמרו התם דהפסידה כתובתה ע"פ מה דהחכם מכחישה הא עדיין הוי ספק השקול למי להאמין או להחכם או להאשה עצמה וכיון דהיא אומרת ברי כי החכם טיהר לה הדם כו' א"כ אין להפסיד כתובתה וכמש"כ לעיל בכוונת הוכחת הרמב"ן שהוכיח מהתם דהחכם נאמן ביותר ואין להאריך כעת יותר:

מב

אכן יש לומר על נכון בפשיטות בזה לפי מש"כ לעיל בשיטת הרמב"ם במש"כ הב"ש לדון דהרמב"ם ס"ל כשיטת הרמב"ן גבי פ' חכם טיהר לי הדם כו' דלכן הראשון נאמן לפי שהשני בא מכח עד הראשון. אלא י"ל דטעמו דכיון דהראשון הי' עד כשר והשני הוא פסול להעיד מה"ת ע"כ הכשר נאמן אף לאחר שהתירוה וכמש"כ לעיל בארוכה כמו כן י"ל הכא בטעמו של ה"ר שמחה דלכן החמיר בעובדא דילי' באשה שאמרה כן בשם עד כשר ובא העד הכשר והכחישה דנאמן הכשר להכחישה לפי דהעד הכשר נאמן ביותר מן האשה עצמה וה"ה באשה אחרת שאינה בע"ד שאמרה כן בשם עד כשר ובא הכשר והכחישה דנאמן הכשר ביותר אף לאחר שהתירוה כבר משום דס"ל לה"ר שמחה כמש"כ לעיל בארוכה לשיטת הרמב"ם בביאור נכון בעז"ה וע"כ אין להכפיל הדברים שנית א"כ לפ"ז בנ"ד דאף דהשלישי המעיד לפנינו בשם השני שא"ל בשם הראשון יש עליו שם עד פסול כנ"ל עכ"ז כיון שהעד הראשון יש עליו ג"כ שם עד פסול מחמת שהוא קרוב לפי דבריו כו' ע"כ י"ל דמודה ה"ר שמחה לה"ר העזרי דאחר שהתירוה אינו נאמן הראשון להכחישה ועבדינן למעשה ג"כ להקל בכה"ג ולפ"ז יהי' מן דברי רבינו האור זרוע יסוד גדול להקל בנ"ד משום דאין לנו להרבות במחלוקת בין ר' העזרי לר' שמחה ואפושי פלוגתא לא מפשינן כדקיי"ל כן בכמה דוכתי ומן דברי האור זרוע יהי' אורה לנו למען תקנת בנות ישראל להצילם מכבלי העיגון בעז"ה:

ענף ח

מג

ועכשיו נשובה למה שכתבתי לעיל לבאר בארוכה דעיקר הך דין פלוגתת הח"מ והקהלת יעקב דזה הוי ספיקא דפלוגתא התלוי בפלוגתת המהרי"ק וסייעתו עם הריטב"א וסייעתו והוי עכ"פ ספיקא דדינא אם ס"ל להרמב"ם דאחר שהתירוה ג"כ נאמן הראשון להכחישו או לא א"כ עכ"פ הוי ספיקא דדינא בנ"ד אף בלא דברי האור זרוע ולפ"ז יש לדון ספק ספיקא להתירא והוא דהא חזינן דלדינא לא הי' ברירא להבית יוסף למיפסק בשו"ע כהרמב"ן דהא בסי' קט"ו באה"ע סעי' א' כתב המחבר דדוקא כשהוכחשה בעדים וזהו דלא כהרמב"ן וכמש"כ הב"ש שם ס"ק ד' בשם הבית יוסף דמחלק בין ממון לאיסור וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' קפ"ה ואי נימא דהיה ברירא להבית יוסף בשו"ע להלכה כשיטת הרמב"ן א"כ ממילא אף בממון הדין הוא לשיטת הרמב"ן דהחכם נאמן להפסיד כתובתה כמו דפירש להסוגיא דכתובות דף ע"ב דאזל שיילי' ואשתכח שיקרא כו' והא שם מיירי ג"כ בענין ממון להפסיד כתובתה וע"כ מוכח דלאו ברירא היה להבית יוסף בשו"ע לפסוק כשיטת הרמב"ן אך לענין איסור חשש לשיטת הרמב"ן וביותר מוכח כן ממה שכתב הרמ"א בתשובה סי' ס"ו דבאיסור דרבנן י"ל לדינא דהשני נאמן משום דהא נתבאר בדברי הר"נ דיש חולקים על הרמב"ן וכ"כ בתשובת מהרי"ל וכ"כ הגהות אלפסי דיש חולקים וס"ל דהשני נאמן וע"כ באיסור דרבנן הולכים להקל וכש"כ בחמאה של א"י כו' עכ"ל הרמ"א:

מד

והנה הב"ש באה"ע סי' קט"ו ס"ק ד' הביא לדברי הרמ"א הנ"ל וכתב דלאו בכל איסור דרבנן קאמר אלא באיסור חמאה שקל יותר כמש"כ בתשובה שם לכן כאן בכתם אע"פ שהוא מדרבנן יכול החכם להכחישה עכ"ל הב"ש ובקרבן נתנאל על הרא"ש לכתובות פ"ז אות י"ב הביא לדברי הרמ"א בתשובה הנ"ל וכתב עליו דלדבריו הא דקאמר הכא פ' טיהר לי את הכתם לאו דוקא אלא דם על עד הבדוק עכ"ל והא דיו"ד סי' קפ"ה סעי' ג' בהגהת רמ"א אמרה פ' חכם טיהר לי את הכתם והחכם מכחישה החכם נאמן י"ל לפי דברי הקרבן נתנאל דלאו דוקא כתם אלא דם כנ"ל ובאמת למי שרואה בגוף תשובת הרמ"א. יראה דהעיקר כדברי הקרבן נתנאל דאף בכל איסורין מדרבנן מיקל הרמ"א ולאו דוקא בחמאה כמש"כ הב"ש. דהא כתב הרמ"א שם דבאיסור דרבנן הולכים להקל רק דסיים דכש"כ בחמאה לפי דמיירי שם בעובדא דחמאה:. א"כ חזינן דס"ל להרמ"א דהך דינא של הרמב"ן דבכל עמפ"ע הראשון נאמן דזהו רק מצד ספיקא דפלוגתא דמחמרינן בשל תורה אבל בדרבנן מקילינן כמו כל ספיקא דפלוגתא בדרבנן דמקילינן. ובפרט לפי מש"כ לעיל להוכיח מן שיטת רש"י והתוס' בסנהדרין דף ל' ע"ב דמוכח דס"ל כהחולקים על הרמב"ן דהשני נאמן ביותר וכמש"כ הבית יוסף בתשובה והובא בק"ע סי' ק"ס דפסק לדינא בעמפ"ע דאחר שהגיד השני אין הראשון נאמן להכחישו משום דאינו נאמן הראשון להעיד על עצמו הרי דהיקל הבית יוסף בתשובה לדון כהחולקים על הרמב"ן דאין הראשון נאמן ואף דחלקו על הבית יוסף עכ"ז י"ל דהא דמחמרינן זהו רק מצד ספיקא אבל זה אינו מצד וודאי רק בתורת ספק וכה"ג כתב הש"ך בח"מ סי' פ"ז ס"ק למ"ד ועיין בתשובת רע"א זצ"ל בהשמטות לסי' ל"ח שכתב שם כעין זה בענין אחר וכיון דהא נתבאר דיש הרבה חולקים על הרמב"ן ע"כ ה"ל זה גופא ספיקא דפלוגתא וגם בעיקר דברי הרא"ש לדינא העיר החלקת מחוקק בסי' קט"ו ס"ק ד' בסתירת דברי הרא"ש אהדדי וכן הקשה הפלפולא חריפתא לשבועות ברא"ש פ"ד באות כ"א דצ"ע דהרא"ש בהמדיר לא פסק כך והבית יוסף לא העיר כלום עכ"ל ובאמת הבית יוסף העיר בזה וכמש"כ הב"ש שם בשמו אבל בעיקר קושיות הח"מ והפלפולא חריפתא דהעירו בסתירת הרא"ש אהדדי י"ל דלא ניחא להו לתרץ כמ"ש הבית יוסף והב"ש שם משום דבאמת דוחק לחלק בכוונת הרא"ש בין ממונא לאיסורא והדברים ארוכין. אך מה לנו להאריך דהא נתבאר בשם הרמ"א בתשובה וכפי מש"כ הקרבן נתנאל בכוונתו דס"ל דבדרבנן מקילינן משום דזה הוי ספיקא דפלוגתא וכן ראיתי בעזרת נשים ס"ק ס"ו שכתב דבדרבנן יש לדון בכה"ג להקל ע"ש:

מה

וי"ל דהב"ש דמשמע ממנו דעיקר דינו של הרמ"א אין זה רק בחמאה אבל בשארי איסורין מדרבנן מחמרינן וס"ל להב"ש דהך דינא של הרמב"ן הוי כן להלכה בתורת וודאי ולא בתורת ספק והך דברי הב"ש הובא בסדרי טהרה ליו"ד סי' קפ"ה ס"ק ב' ועיין בתורת השלמים ליו"ד סי' קפ"ה ס"ק ח' ולפי מה שכתב הקרבן נתנאל בכוונת הרמ"א אין מקום לקושייתו ע"ש דיש לומר דהב"ש דכתב כן הוא לפי דאזיל לשיטתו שכתב בסי' קט"ו ס"ק ד' שם דהרמב"ם ס"ל כהרמב"ן אבל לפי מש"כ לעיל בארוכה דאינו מוכח דהרמב"ם ס"ל כהרמב"ן ע"כ שפיר י"ל דעיקר דינו של הרמב"ן אינו רק כמו כל ספיקא דפלוגתא ואף דפסקו כהרמב"ן בשו"ע אין זה רק מצד ספיקא וע"כ אם יש עוד ספק להקל שפיר יש לנו לדון ספק ספיקא להיתירא:

תוכן העניינים

עין יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה