עין יצחק חלק א· רבי יצחק אלחנן ספקטור
אבן העזר · סימן א
אל כבוד הרב הגאון וכו': מכתבו הגיעני בשאלתו ע"ד אשה א' שיש לה בעל ועזבה דת כו' והבעל משתדל לגרשה בג"פ כדת והיא אינה מרוצה לקבל גיטה בשום אופן וצווחת שאינה חפיצה בזכות הגט העושים בב"ד ישראל ומבואר ברמ"א סי' א' סעי' יו"ד דבעזבה דת מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת כו' אכן בנ"ד דצווחת ואומרת שאינה חפצה כלל בזכות זה של הגט הא אין מזכין בע"כ וכמש"כ השבות יעקב ח"א סי' ק"כ בכעין זה א"כ אין עצה להבעל לזכות לה הגט ולעשות היתר ע"י מאה רבנים זהו דבר הנמנע במדינתם ודרש כת"ר ממני לחוות דעתי בזה:
ענף א
א
תשובה בקצרה והוא כי ראיתי בשבות יעקב שם שכתב דהיכא דאינה מרוצה לקבל גיטה אין לזכות לה הגט כו' וכן מוכח מהא דכתובות ד' י"א הגדילו יכולין למחות דאע"ג דזכין שלא בפניו מ"מ במידי שהוא צווח ומוחה ודאי אין יכולין לזכות לו כו' לכן נכון דילך לביתה ולזרוק הגט לתוך ביתה או חצרה כו' עכ"ל וכעין זה ראיתי בנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ע' בד"ה ומה ששאל אם יש לזכות לה רשות ולזרוק לתוכו הגט נלע"ד שאי אפשר כו' דמן הסתם זכות הוא לה אבל אם צווחת שאינה רוצה גט אין מזכין לה בע"כ עכ"ל הנו"ב. ולפי דבריהם יפה כתב כת"ר דאין לזכות לה הגט לפי דלא יהי' שום תועלת מזה כלל אכן לענ"ד יש לדון בדבריהם הרבה והוא דז"ל הרשב"א בחי' לקידושין ד' כ"ג בזכיית שטר שחרור לעבד ע"י אחרים דאין יכול העבד למחות משום דשאני מתנה דלאו זכות גמור הוא מצד עצמו ואדרבה חוב הוא לו משום שונא מתנות יחי' אבל גט שחרור זכות גמור הוא מצד עצמו דמתירו בבת חורין ומכניסו לכלל מצות כישראל זכין לו בע"כ ובטלה דעתו אצל כל אדם והוכיח כן מפ"ק דגיטין ע"ש הרי דס"ל להרשב"א לדינא דבזכות גמור מזכין בעל כרחו ואינו יכול למחות ולבטל להזכיי' וכן נראה מלשון הרשב"ם בב"ב ד' קל"ח ד"ה כאן בצווח מעיקרא שכתב דאין מזכין לו בע"כ משום שונא מתנות יחי'. הרי דזכות גמור מזכין בע"כ וכן מוכח מהר"נ דקידושין בסוגיא דנערה שנתקדשה שלא לדעת אבי' קידושין ד' מ"ה דכתב דיכול האב למחות משום דלא הוי זכות גמור כ"כ שהרי בתו יוצאה מרשותו לכמה דברים ומשמע מדבריו דהיכא דהוי זכות גמור אינו יכול למחות אף שצווח בעת ששמע הזכיי' ומתנה שאני דכתיב שונא מתנות יחי' וכמש"כ הרשב"א והרשב"ם:
ב
ומכבר הבאתי ראי' דזכות גמור שאני בזה מסוטה דף כ"ה דאיבעי' להו עוברת ע"ד ורצה הבעל לקיימה מקיימה או לא ופשטו מהא דב"ד מקנין למי שנתחרש ונשתטה והי' חבוש בבית האסורים כו' סתמא דמלתא כיון דעוברת ע"ד מינח ניחא לי' תו איבעי' להו בעל שמחל על קנויו מחול או לא ופשטו מהא דאלו ב"ד מקנין להם כו' ואי אמרת רצה הבעל למחול מחול מי עבדינן מלתא דאתי בעל ומחול כו' עכ"ל הגמ' ואי נימא דבכל זכות יכול למחות ולבטל את הזכי' א"כ כיון דקודם דמסקי בש"ס שם להתירוץ דסתמא דמלתא אדם מסכים ע"ד הב"ד א"כ אף דנימא דלא מצי למחול קנויו עכ"ז תקשה דהא מה דב"ד מקנין להם הוי זה בתורת זכות ואף דדרשינן לרבות זה מן איש איש אפ"ה אין זה רק מצד זכות וכפירוש רש"י שם דכי חבין לאדם כו' ובד"ה עבדי מילתא כו' וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' ענף ה' מזה ע"ש ואי נימא דמצי הבעל למחות ולבטל להקנוי שנעשה בתורת זכות וכמו בכל זכות דאם צווח בעת שנודע לו מהזכיי' דמבטל להזכי' וכמבואר בח"מ סי' רמ"ה ובשא"ד תקשה בפשיטות לכל צדדי האיבעי' להו הנ"ל דכיון דיכול הבעל למחות ולבטל להזכיי' א"כ איך ב"ד מקנין להם והא איכא זילותא דבי דינא וכפי' רש"י שם:
ולמה לא הקשו זה רק אי נימא דאתי הבעל ומחיל וע"כ מוכח דבזכות גמור אינו יכול למחות ולבטל להזכיי'. וי"ל דהתם הוי פסיקא לחז"ל דזה הוי זכות גמור א"כ מוכח מסוגיא דסוטה זו כסברת הרשב"א והרשב"ם והר"נ דמחלקים דזכות גמור שאני:
ג
והא דכתובות דף י"א דאמרו הגדילו יכולין למחות. י"ל דאף שכתבו התוס' בד"ה מטבילין כו' שהוא זכות גמור מ"מ כיון דמצינו שם בגמ' דאמרו דסד"א דבהפקירא ניחא לי' א"כ לא הוי זכות כ"כ ולכן אף אליבא דהאמת מ"מ יכול למחות עכ"פ מחמת זה הסברא דאולי בהפקירא ניחא לי' ואדרבה מסוגיא זו דאמר רב יוסף הגדול יכול למחות מוכח דבזכות גמור אינו יכול למחות דאל"כ קשה מאי אשמועינן רב יוסף הא אמרו בב"ב דף קל"ח ות"ק אף עומד וצווח בלשון בתמי' אלמא דפסיקא להו דבצווח לא קני ויכול למחות על הזכי' ועוד קשה דהא בכתובות שם מקשה רבא על רב יוסף הנ"ל ממשנה דאלו נערות וקשה הא מצינו לרבא גופא דאמר בב"ב שם דבצווח מעיקרא כ"ע לא פליגי כו' אלמא דרבא גופא ס"ל דיכול למחות על הזכות. א"כ מאי מקשה שם לרב יוסף דאי אמרת הגדילו יכולין למחות יהבינן לה קנס כו' הא איהו לנפשי' ה"ל להקשות לשיטתו גופא מהך משנה דאלו נערות הנ"ל. ודוחק לומר דבתר דתירצו לי' הך דאלו נערות שם אמר להך דב"ב אע"כ מוכח דבזכות גמור אין יכול למחות ורבא דמקשה על רב יוסף שם ס"ל דקטן דמטבילין אותו הוי זכות גמור וכמש"כ התוס' התם אך רב יוסף ס"ל דאפ"ה לא הוי זכות גמור כ"כ וע"ז מקשה רבא מאלו נערות ואף די"ל דלמא זה גופא אשמועינן רב יוסף דאף בזכות גמור יכול למחות אפ"ה הא מרבא מוכח דבזכות גמור אין יכול למחות ולכן אין לנו לאפושי פלוגתא כידוע ולכן י"ל דדוקא התם ס"ל לרב יוסף כן משום דהי' פסיקא לי' דלא הי' זכות גמור כ"כ ואפשר דניחא לי' בהפקירא משא"כ היכא דהוי זכות גמור כ"ע מודו לרבא דס"ל דיכול למחות וכמו שהוכחתי מסוטה הנ"ל ואפשר דזה שיטת הרי"ף דלא הביא לרב יוסף כמבואר ברא"ש שם דסמך על הסוגיא דסוטה הנ"ל ולא ס"ל חילוק שכתבתי:
ד
וידעתי כי מהראיות הללו אין מקום להוכיח רק על היכא דבעת הזכיי' לא היו לפנינו מחאה מן הזוכה שאינו רוצה בזה רק לאחר הזכיי' כשנודע לו מהזכיי' צווח ע"ז בזה יש להוכיח שפיר דבזכות גמור לא מהני מחאתו משא"כ היכא דנודע מקודם הזכיי' שאמר שאינו רוצה כלל בענין הזכי' שיזכו לו בזה י"ל דכה"ג גרע טפי ואינן יכולין לזכות לו בע"כ אף בזכות גמור כן הי' מקום לחלק אבל עכ"פ מוכח מן הראיות הללו דיש מקום לחלק בין זכות גמור לזכות שאינו גמור והוי מזה סייעתא לדברי הרשב"א והר"נ והרשב"ם דמחלקים בזה ומן הרשב"א והרשב"ם מוכח להדיא דבזכות גמור מזכין בע"כ אף דאומר בפירוש בעת הזכיי' דאינו רוצה בהזכי' אפ"ה בטלה דעתו כו' ואף דלדינא קיי"ל דיכול העבד למחות ולבטל הזכיי' של השטר שחרור שעל ידי אחרים וכשיטת הראשונים החולקים על הרשב"א. מ"מ י"ל דזהו דוקא בשטר שחרור דזהו לא הוי זכיי' גמורה וכדמצינו לר"מ דס"ל דאין זכות לעבד שיצא מת"י רבו לחירות ובהפקירא ניחא לי' אבל היכא דהוי זכות גמור לא מצינו דפליגי על הרשב"א בזה ולכן י"ל אף שהרשב"א כתב שם עוד שארי טעמים דמפני מה אין יכול העבד למחות ולבטל להזכיי' י"ל דהרשב"א מסתפק שם לומר דשמא לא הוי זכות גמור כ"כ וכמו שכתבתי משא"כ היכא דהוי זכות גמור ודאי אינו יכול למחות כלל ואף בע"כ מזכין לו וכמש"כ הרשב"א והרשב"ם ואין לנו להרבות במחלוקת ביניהם כידוע:
ה
ולפ"ז י"ל בנ"ד דאף דאומרת שאינה רוצית בהגט כלל עכ"ז הא זה מקרי זכות גמור במה דעי"ז לא יהי' דינה כמו א"א החמור רק כפנוי' ומשום סברא דמים גנובים הא קיי"ל דלא אמרינן כן וכמש"כ בביאור הגר"א זצ"ל באה"ע סי' א' ס"ק ל"ב ועיין באה"ע סי' מ"ב ב"ש ס"ק כ"א וקצרתי א"כ בכה"ג ודאי מקרי זכות גמור אלי' דהוי לה טובה גדולה ע"י זכוי הגט ואין שום קצת חובה לה ע"י הגט ע"כ שפיר יש תועלת מן הזכוי של הגט אף היכא דצווחת ע"ז וזולת זה יש לומר דאף היכא דלא מהני זכוי הגט עבורה דג"כ יש להתיר להבעל לישא אחרת בכה"ג ע"פ דברי החמדת שלמה בסי' ד' ובשם המהרי"ק שורש קמ"א שכתב דהיכא דנאסרה עליו אין זה בכלל שתי נשים ואין בכה"ג גזירת ר"ג כיון דאינה אשה ראוי' לו בודאי לא גזר בכה"ג ע"ש. ע"כ בודאי בנ"ד דנאסרה עליו מה"ת דאף דנימא דלא מהני זכוי הגט כיון דצווחת דאינה רוצית בהגט דמ"מ אין זכוי הגט לעיכובא רק היכא דאפשר שאני וגם השבות יעקב במה שנתן עצה לזרוק הגט לרשותה י"ל דאין זה לעיכובא רק היכא דאפשר שאני:
ענף ב
ו
והנה בעיקר מילתא דאמרו לזכות הגט בעזבה דת נלע"ד די"ל הטעם בזה עפ"מ דיש לדון בדברי הש"ך ביו"ד סי' קנ"א ס"ק ו' שכתב דבא"י ועוזב דתו אין חיוב להפרישן מאיסור והדגול מרבבה כתב דהא אע"פ שחטא ישראל כו' ע"ש ואפשר לומר בכוונתו דהא עיקר הפרשת חבירו מן האיסור זהו משום מ"ע הוכח תוכיח את עמיתך. ע"כ אינו מצווה עליו להוכיחו ולאפרושי מאיסורא. ויש לדון עפ"ז בכמה דוכתי ואכמ"ל בזה. אך בעיקר דברי הש"ך במה שהחליט דבעוזב דת אין חיוב להפרישו מאיסור יש להעיר דיהי' חייב להפרישו כדי שלא יענשו עבורו משום ערבות דהא כל ישראל ערבין זה בזה וכמבואר בסנהדרין דף כ"ז ושבועות דף ל"ט ואפשר דהש"ך ס"ל דבעוזב דת לא שייך ערבות דאע"פ דאמרו אע"פ שחטא ישראל הוא מ"מ כיון דאינו בן ברית כמבואר בתוס' סנהדרין דף ע"ב ע"ב. וכמש"כ הב"ש באה"ע סי' קמ"א ס"ק מ"ז בשם דברי תוס' הללו דעוזב דת אינו נעשה שליח מה"ט וכ"כ המג"א בסי' קפ"ט ס"ק א' ויש מקום לדון לפ"ז דכיון דלא מקרי בן ברית ודינו כא"י. ע"כ ממילא ה"ה לענין ערבות דלא שייך דין ערבות עבור עוזב דת משום די"ל דלא נתערבו רק עבור בני ברית כדמשמע בפרשה נצבים וכש"כ לשיטת הסוברים גבי חליצה וכדהובא שיטתם באה"ע סי' קנ"ז סעי' ד' ובביאור הגר"א זצ"ל שם ס"ק ז' א"כ ה"ה הכא דדרשו כן בסנהדרין ושבועות שם על הפסוק וכשלו איש באחיו דערבין זה בזה א"כ י"ל דעוזב דת אינו בכלל הערבות שנתערבו וע"כ שפיר כתב הש"ך שאינו חייב להפרישו כן י"ל בסברת הש"ך:
ז
אכן לדינא יש מקום לדון דלא כשיטת הש"ך בזה דהא שיטת רוב פוסקים באה"ע סי' קנ"ז גבי חליצה דעוזב דת זוקק לחליצה משום דמקרי אחיו וכן הא הביא הב"ש בסי' קמ"א ס"ק מ"ז לשיטת כמה פוסקים דס"ל דמקרי בן ברית ועיין מזה בגט מקושר בסדר גט ראשון אות ז' מש"כ בזה ובגבעת שאול סי' ע"כ הדעת נותנת דגם בשביל העוזב יהי' ג"כ דין ערבות עבורו ואין לחלק ביניהם ומכבר העירותי בהך דשבת ד' ד' הדביק פת בתנור כו' מתקיף ר"ש וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבריך כו' התירו לו לרדותה כו' וקשה הא כיון דיש על חבירו דין ערבות בשביל החוטא א"כ אין זה מקרי חטא בשביל שיזכה חבריך אלא חטא אתה בשביל שתזכה אתה להציל א"ע מן עונש ערבות בעון החמור ועיין במנחות דף מ"ח ובתוס' ד"ה חטא בשבת בשביל שתזכה בשבת כו' ואפשר דכיון שכתבו התוס' בשבועות דף ל"ט ע"ב בד"ה התם שהיו בידם למחות ולא מיחו כו' דאין עונש זה חמור כל כך וכדמסיק הש"ס התם וקאי שם על הא דאמרו שם וכשלו איש באחיו שכל ישראל ערבין וכו' וכיון דעונש ערבות אין זה עונש חמור כ"כ ע"כ שפיר אמרו הכא בשבת ד' ד' הנ"ל וכי אומרים חטא בשביל שיזכה חבריך. דלא קרינן בזה חטא בשביל שתזכה אתה דהא אין הזכות בזה רב כ"כ וכדאי שיחטא אף באיסור קל דאין זה מקרי הצלה כ"כ כיון דאין עונשו חמור כ"כ. וגם הא בשביל הערבות נענשין כולם עבור החוטא ואז העונש קל למאוד על א' דהא העונש נחלק על כ"א ואחד וע"כ אין לו לחטא בעצמו אף באיסור קל משום זה דהא העונש בא עליו לעיקר כי הוא עיקר החוטא והעונש של החוטא עצמו אף באיסור קל הוא רב ביותר מן העונש הערבות שמגיע על כל א' וא' מן האחרים שלא חטאו בזה רק משום עונש ערבות נענשין ומתחלק לכולן ובח"מ סי' קל"ב סעי' ג' דיש סוברים דאינו גובה מערב א' רק מחצה מזה ומחצה מזה וכן הוא בסי' ע"ז סעי' ג' רק באין לא' מהם במה לשלם גובה מהשני ועפ"ז כתבתי לדון בסוטה דף ל"ז ע"ב ערבא וערבא דערבא וקצרתי לפי דבלא"ה א"ש]:
ח
וכן יש להעיר במע"ש פ"ה משנה א' דכרם רבעי מציינין כו' בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע כו' וכן הוא בב"ק דף ס"ט וכן פסק הרמב"ם ה' מע"ש פ' ט' והובא בתוס' יו"ט שם ולכאורה יש לדון דיהי' חייב להפרישו לחבירו מן איסור וכן להקל האיסור במה דאפשר ולהנצל מן עונש הערבות כנ"ל אך באמת אין זה קשה לפי די"ל במה דהחיוב עליו להפריש חבירו מאיסורא לפי דכל ישראל ערבין זל"ז וע"כ מחוייב להפריש לחבירו לפי דזהו הצלת עצמו שלא יענשו בשביל הערבות ואמרו בסוטה בירושלמי פ"ז ה' ה' והובא בתוס' סוטה דף ל"ד בד"ה עודם בירדן כו' בשם הירושלמי אמר ר"ל בירדן קבלו את הנסתרות כו' תדע לך שהוא כן שהרי עכן חטא ורובה של סנהדרין נפלה כו' א"ר לוי ביבנה הותרה הרצועה יצתה ב"ק ואמרה אין לכם עסק בנסתרות עכ"ל ולפ"ז יש להסביר דלכן אמרו במע"ש וב"ק שם דא' רשב"ג בד"א בשביעית אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע ואין עליו חיוב להשתדל ולהפריש את העוברי דרכים מן האיסור לפי דזהו ענין נסתרות דהא אינו יודע מי הם הנוטלים את הפירות וע"כ הוי זה בשם נסתרות. ולאחר שיצתה הב"ק ואמר אין לכם עסק בנסתרות אין עליו עונש כלל ע"ד הערבות והך משנה דמע"ש הי' אחר שיצתה ב"ק הזה. וע"כ אין עליו חיוב להשתדל ולהפרישם מאיסורא והא דבשביעית מציינין שא"ה דאף דלא שייך ערבות כנ"ל מ"מ בעי ציון כמבואר במועד קטן דף ה' הטעם ע"ז אך בשארי ימות השנה דבלא"ה אסור משום גזל דלא שייכי הטעמים דשם ע"כ דיינינן בזה להלעיטהו כו' כיון דלא שייך ערבות בזה:
ט
ובעיקר הענין דאמרו הלעיטהו לרשע כו' גבי כרם רבעי בשאר ימות השנה יהי' מזה סייעתא לדברי הדגול מרבבה ביו"ד סי' קנ"א על הש"ך ס"ק ו' שכתב דברוצה לעבור במזיד על איזה עבירה אין ישראל אחר מחוייב להפרישו כו' ע"ש דלפ"ז א"ש מה דאמרו הלעיטהו כו':
משום דאין עליו חיוב להפרישו בעובר במזיד רק בשביעית דהוי בשוגג בזה חייבין להפרישו ולציין אכן לפי מה שכתבתי לדון ענין ערבות ע"כ הדין נותן דבנגלות יהא חייב להפרישו אף בעובר במזיד כדי שלא יענשו משום ערבות והוי זה בכלל הצלה כנ"ל ודלא כדברי הד"מ בזה והנה בדמאי פ"ג משנה ה' הנותן לפונדקית מעשר את שהוא נותן לה כו' א"ר יוסי אין אנו אחראין לרמאין ופסקו שם דלא כר' יוסי והתוס' יו"ט שם הביא לפי' רש"י בחולין דף ו' בדברי הת"ק דר' יוסי שם דלטובה היא מתכוונת ולפ"ז א"ש דאף ת"ק דר' יוסי ס"ל דאין אנו אחראין לרמאים דהכי אשכחן לרשב"ג בפ"ה מן מע"ש דס"ל הלעיטהו כו' וכן פסק הרמב"ם פ"ט ה' מע"ש והביא להירושלמי דמע"ש ובפרקין דר' יוסי ורשב"ג אמרו דבר א' כו' מסתברא ר' יוסי יודה כו' ורשב"ג לא יודה כו' משמע כדעת התוס' דת"ק ס"ל דאנו אחראין לרמאין כו' עכ"ל התוס' יו"ט וכן ראיתי בחוות יאיר בהשמטות לדף נ"ב שהקשה על הרמב"ם פ"ט דמע"ש שפסק כרשב"ג דאמרינן הלעיטהו כו' ואילו במשנה דמאי פ"ג משנה ה' הנותן לפונדקית כו' דפסק כת"ק דר' יוסי דמעשר את שנותן לה ובאמת י"ל דהרמב"ם יפרש כפי' רש"י דחולין דף ו' או כפי חילוק של הירושלמי וכפי שכתב התוס' יו"ט כנ"ל אכן לפי מה שכתבתי לפרש דשאני הך דכרם רבעי דהוי זה כעין נסתרות א"כ לפ"ז יש לחלק עוד בינייהו דשאני הך דנותן לפונדקית כו' דזה הוי כעין נגלות דהא כיון דחשדינן לה שתחליף ע"כ ס"ל לת"ק דר' יוסי דמקרי נגלות ושייך ע"ז דין ערבות ע"כ מחוייב להשתדל ולעשר כדי להציל מן הערבות משא"כ בהך דכרם רבעי דמקרי נסתרות דהא אינו יודע מי מהאורחים שיטלו את הפירות ולא שייך בכזה דין ערבות ע"כ משום הלעיטהו כו' אמרו דאין עליו חיוב להשתדל להצילן מן האיסור כנ"ל ובמק"א כתבתי לפרש דלא תקשה ע"ז מירושלמי דמאי ומע"ש שהובא בתוס' יו"ט שם כנ"ל והנה בהך מילתא דערבות אמרו בסנהדרין דף כ"ז ושבועות דף ל"ט דזהו ביש בידם למחות וכו' וי"ל דה"ה היכא דיש בידו להשתדל אחר איזה עצה להצילן מן מכשול איסור דג"כ זהו בכלל חיוב הערבות אף היכא דאין בידו למחות בהם שלא יעשו כן אך זהו בנגלות אבל בנסתרות דיצתה ב"ק ואמר ר' לוי ביבנה דהותרה הרצועה ואין לכם עסק בנסתרות כדאמרו בירושלמי סוטה ובתוס' שם דמשמע דעל נסתרות הותרה לגמרי דין ערבות וע"כ אין בנסתרות שום חיוב כלל אף להדר אחר איזה עצה כדי להפרישן מאיסור וע"כ שפיר כתבתי כן לעיל לחלק בזה בין נגלות לנסתרות:
ענף ג
י
ובעיקר הדבר שכתבתי לעיל לדון דבעוזב דתו לא שייך ערבות נלע"ד להוכיח דגם בי' שייך ערבות והוא דאי' בסנהדרין דף מ"ד דמעת שעברו הירדן נענשו עבור עכן וכמבואר שם בכולי סוגיא ואמרו שם דעכן עבר על חמשה חומשי תורה ע"ש ומבואר בחולין ד' ה' וכפי שכתב התבואות שור בסי' ב' ס"ק כ"ג ובשמלה חדשה אות ט"ו דמי שעובר על רוב המצות הוא מומר גמור משום דרובו ככולו ע"ש. הרי דאף עבור מומר ג"כ יש דין ערבות דנענשו עבור חטאו ומשמע שם דנענשו בשביל מה שעבר על חמשה חומשי תורה והחרמים דהא אמרו שם חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא כו' וגם עברו את בריתי גם לקחו מן החרם גם גנבו גם כחשו גם שמו בכליהם כו' מלמד שעבר עכן על חמשה חומשי תורה שנא' חמשה גם דמשמע מזה דנענשו כל ישראל עבור מה שעבר עכן על כל חמשה חומשי תורה וגם עבור מה שחטא בחרם והא הי' לו דין מומר כיון דעבר על חמשה חומשי תורה והמהרש"א שם פירש דעבר על רובו של תורה ע"ש וכבר נתבאר דבזה הוי הדין דרובו ככולו וכמש"כ התב"ש. ואפ"ה נענשו עבור מה שעבר עכן על החרם ואין סברא לומר דמה שעבר על החרם ושמו בכליהם הי' זה מקודם דעבר על רוב חומשי תורה דאין זה במשמע הכתוב כמבואר שם וי"ל דזהו כוונת המאמר שם דאע"פ שחטא ישראל הוא דהכוונה הוא דאע"פ שחטא עכן מ"מ מקרי בשם ישראל דשייך דין ערבות על כל ישראל שיענשו לפי דגם עברו בריתי גם לקחו מן החרם כו' וגם שמו בכליהם דזהו קאי על כל ישראל ומשום הערבות ומוכח מזה דגם במומר גמור שייך דין עונש ערבות ואין סברא לחלק בזה דשאני היכא דלא נתפרסם חטאו במה שעבר על רוב התורה והמצות. דמה בכך לענין הערבות בעונש דין שמים וקמי שמיא גליא האמת שהוא מומר וע"כ מוכח מזה דגם בעוזב דת שייך דין ערבות דאע"פ שחטא ישראל הוא ולפ"ז הדין נותן דגם בעוזב החיוב להשתדל ולעשות עצות איך להפרישו מאיסור כדי שלא יענשו עבורו ואף דמבואר בסנהדרין דף כ"ז ושבועות דף ל"ט דהך כל ישראל ערבין אינו רק היכא שיש בידו למחות כו' עכ"ז יש לומר דה"ה היכא דיש בידינו לעשות איזה עצה שע"י זה יופרש מהאיסור דודאי החיוב עלינו להשתדל ולעשות כן דגם זה בכלל יש בידינו למחות דמ"ש וז"ל הרא"ש ברכות פ"ג סי' י"ג בסוף הסימן דין הוא שיפטור אחרים כו' שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילן מן העון וכו' עכ"ל ומשום הסברא הזאת עלינו החיוב להשתדל בעצות כדי להצילן מן העון כדי שלא יענשו אחרים בשבילו ומה דיש להעיר לפי מה דאמרו בסנהדרין דף כ"ז ושבועות דף ל"ט ושבת דף נ"ה דדוקא ביש בידם למחות וכו' אף בנגלות כו' והא ר' יהודא ס"ל בסנהדרין דף מ"ג דנענשו משום ערבות גם על נסתרות מקודם שיצתה הב"ק ביבנה עיי' מזה במהרש"א בחדושי אגדות לסנהדרין דף מ"ג ע"ב שהעיר בזה וכתב דדוחק לומר דההיא סוגיות אתי' כר' נחמי' ולא כר' יהודה ע"ש והדברים ארוכין וקצרתי:
יא
נחזור לענינינו במה דכתבו לזכות גט לעוזבת דת ברוצה לישא אחרת דבאמת י"ל דהעיקר כסברת המהרי"ק דהיכא דנאסרה עליו דאין זה בכלל נושא שתי נשים וע"ז לא גזר ר"ג וכמש"כ החמדת שלמה והא דהצריכו לזכות הגט י"ל דעיקר טעמם הוא דעלינו החיוב להשתדל ולהצילה מן עון החמור בזנות דא"א דכל יום ויום עושית חטא חמור. ולהציל אותו מן עונש הערבות. ואף דיש לדון בזה הלעיטהו לרשע וכמו בהך דב"ק ד' ס"ט. עכ"ז הא נתבאר דיש לחלק דשא"ה דהוי כעין נסתרות דאין ערבות ע"ז מן עת דיצתה הב"ק ביבנה. אבל בהך דעוזבת דת דהוי בשם נגלות ויש ערבות ע"ז ע"כ החיוב להשתדל בעצה ולהצילן מן עונש ערבות במה דאפשר וזהו בכלל דיש בידם למחות כנ"ל מה שא"כ בנסתרות כיון דאמרו בזה דהותרה הרצועה ואין לכם עסק בנסתרות א"כ הותרה לגמרי ואין לנו להדר אחר עצות ע"ז וכמו בהך דכרם רבעי דמע"ש וב"ק הנ"ל דאמרו הלעיטהו לרשע כו' ולפ"ז היכא דאומרת העוזבת דת דאיזה חפיצה בגירושין כלל דאף דנימא דאין מזכין הגט בע"כ וכמש"כ השבות יעקב. דמ"מ יש להתיר להבעל לישא אחרת וכסברת המהרי"ק והח"ש כנ"ל דהך זכוי הגט הוי רק לטובתינו להנצל מן הערבות באם האפשריות לזכות לה הגט אבל היכא דאין האפשריות לעשות הזכוי באופן המועיל אין זה לעיכובא דעכ"ז יכול לישא אשה אחרת:
יב
ולכאורה יש לומר ולדחות לכל מה שכתבתי ע"פ דברי הרא"ש לברכות פ"ג דין י"ג דנשים אינן בכלל הערבות וכיון דנשים לא נתערבו עבור האנשים ה"ה דאנשים לא נתערבו עבור הנשים א"כ ממילא נדחה מש"כ הטעם דמזכין גט לעוזבת משום להצילנו מהערבות. דהא ז"א כיון דלא נתערבו עבור הנשים. משום דהם הוי לגבי זה כעם בפני עצמן ועיין שבת דף ס"ב ואפשר לומר דנהי דנשים אינן בכלל הערבות עבור אנשים משום דהוי כמו עם בפני עצמן גבי זה. עכ"ז נתערב הנשים עבור נשים וכ"א עבור שאר הנשים. ע"כ שפיר יש לדון להך זכוי הגט לעוזבת כדי להציל לכל הנשים שלא יענשו משום הערבות אך זה דוחק ולכאורה יש להעיר בזה מהך דביצה דף למ"ד דאמרו הני נשי דשקלן חצבייהו כו' ולא אמרינן להו ולא מידי אלא הנח כו' מוטב שיהי' שוגגין כו' הרי דגם בנשים הדין הוא דהחיוב עלינו להשתדל להפרישן מאיסורא אבל באמת אין זה ראי' כלל דשא"ה דמיירי בשוגגין משא"כ בהנידון דמיירינן בעברה במזיד דיש לומר בזה הלעיטהו לרשע וכמו הך דמע"ש פ"ה וב"ק דף ס"ט הנ"ל ואנכי כתבתי לעיל לחלק דשא"ה בכרם רבעי דזה הוי כעין נסתרות דבטל הערבות מנסתרות לאחר דיצתה הב"ק ביבנה א"כ בנגלות דשייך ערבות דעתי בזה דהחיוב עלינו להשתדל להפרישן מאיסור למען הצלתינו מעונש הערבות. לכן עדיין יש לדון דגבי נשים אין עלינו להשתדל בזה לפי דאינם בכלל הערבות לפי דברי הרא"ש בברכות וע"כ ממילא דיינינן בהו להך דהלעיטהו לרשע וכו':
יג
ומה"ט אין להעיר מהך דשו"ע או"ח סי' ש"ו סעי' י"ד מי ששלחו לו כי הוציאו בתו בשבת כו' דשם הא מיירי שהוציאוה באונס וע"כ אין שייך בזה לדון הלעיטהו כו' וכן היכא דשייך לדבר על לבה ולהחזירה כו' שאני בזה דלא שייך התם לומר הלעיטהו כו'. ועיין באו"ח סי' ש"ה בבאר היטב ס"ק ה' מה שהביא בשם נחלת שבעה וקצרתי:
יד
אכן באמת אין מזה שום דחיי' כלל למה שכתבתי משום דבתשובת ר"ע איגר זצ"ל בסי' ז' כתב בכוונת הרא"ש לברכות הנ"ל דרק במה שאין מצווין הנשים בזה לא נכנסו בערבות אבל במה שמצווון הנשים הם ג"כ בכלל הערבות א"כ לפ"ז שפיר כתבתי לדון די"ל במה שהצריכו לזכות גט לעוזבת דזהו העיקר כדי להצילנו מערבות דבזה גם נשים הם בכלל הערבות ובפרט לפי שיטת התוס' בברכות דף כ' ד"ה נשים בברכת המזון כו' בקושייתם כהנים ולוים נמי תיבעי כו' משמע דלא ס"ל לדברי הרא"ש דמחלק דשאני נשים דלא נתערבו אלא כולם נתערבו. ועיין בצל"ח ברכות שם ובקידושין דף ע' בתוס' שם וקצרתי לפי דהעיקר כדברי ר"ע איגר הנ"ל. וע"כ אין מהצורך להאריך בזה יותר:
טו
סיומא דפסקא בקצרה דעתי כן והוא כי זכוי הגט לעוזבת דת אף דאומרת דאינה רוצית כלל בהגט עכ"ז יש לזכות עבורה את הגט לפי דיש לומר דבזכות גמור מהני הזכות אף באומרת שאינה חפיצה בזה וגם נ"ד הוי בשם זכות גמור כמו שנתבאר. וזולת זה הא נתבאר בשם המהרי"ק דהיכא דנאסרה עליו דאין זה בכלל נושא שתי נשים וכמו שכתב החמדת שלמה. וזכוי הגט אינו רק לרווחא דמילתא היכא דאפשר אבל אין זה לעיכובא וגם נתבאר דיש לדון דעיקר מה שמצריכין לזכות הגט לה דזהו רק לטובתינו להצילנו מן הערבות וע"כ יכול כת"ר לזכות עבורה הגט גם בנ"ד ולהתיר לבעלה לישא אשה אחרת אף בלא היתר מאה רבנים. וה' יהי' בעזרינו להצילנו מן עון ומכשול ושלום על ישראל:
טז
וזה מקרוב נשאלתי מן רב גדול בדבר אשר איש א' מעירו נסע למרחקים לחו"ל ויש לו אשה הדרה בעירו וזינתה ברצון וכפי הגב"ע כד"ת ונאסרה על בעלה והבעל רוצה לישא אשה אחרת במדינתו ואשתו אינה רוצה בשום אופן לקבל גט מבעלה ודרשו ממני לחוות דעתי אם להתיר לו לישא אחרת בלא היתר מאה רבנים ואם ישליש גט או דאין תועלת כלל מן השלשת הגט וזכוי הגט כיון דאין רצונה להגט. גם חשש כת"ר להא דמבואר ביבמות דף ל"ז וביומא דף י"ח ובאה"ע סי' ב' סעי' י"א דלא ישא אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו הבנים זל"ז כו' וע"כ כאן דיש לו בנים מכבר מן אשה בעירו וכשישא אשה במדינה אחרת יכול להיות אח נושא אחותו וביקש כת"ר ממני להשיבו איך דעתי בזה:
יז
וזה אשר השבתי לו כי לפי מה שהעליתי בקונטריס להשיג על השבות יעקב שכתב דלא מהני זכוי הגט היכא דאינה חפיצה בהגט והעליתי דיש לדון דכיון דהוי זכות גמור מזכין לה בע"כ וע"כ יש להתירו לישא אחרת במדינתו לאחר שיתרו אותה שתקבל גט ואם לא תתרצה ישליש גט ובתורת זכוי עבורה וכמש"כ בקונטריסי בארוכה ובאמת אף דנימא דלא מהני זכוי הגט כלל היכא האומרת בפירוש דאינה רוצית כלל בהגט מ"מ יש להתירו לישא אחרת אף בלא היתר מאה רבנים וכפי סברת המהרי"ק והח"ש שהובא לעיל דעיקר תקנת ר"ג לא הי' רק באשה המותרת לו אבל בנאסרה עליו אין זה בכלל שתי נשים ואין זה בכלל תקנת ר"ג ומש"כ כת"ר לחוש להך דלא ישא במדינה זו וילך וישא במדינה אחרת. אין לחוש לזה הלא כבר כתב הבית מאיר בסי' ב' סעי' י"א דהך דלא ישא במדינה זו וילך וישא במדינה אחרת היינו בנושא אשה על אשתו ולא במתה או נתגרשה אף דיש לו בנים ממנה במדינה זו דלא גזרו בכזה וה"ה בנ"ד דכיון דמזכה לה גט בתורת זכיי' כנ"ל דינה ככל גרושה דלא אסרו לו לישא אשה במדינה אחרת וגם אף דנימא כהשבות יעקב דלא מהני זכוי הגט כלל עבורה בע"כ שלה. מ"מ כיון דע"פ דין אינו אסור לישא אשה אחרת משום חדר"ג לפי דלא הוי אשה הראויה לו וכסברת המהרי"ק והחמדת שלמה כנ"ל ע"כ מה"ט אין בזה איסור משום דלא ישא במדינה זו וילך וישא כו' דלא אמרו זה רק באשה הראויה לו אבל באשה האסורה עליו אין עליו איסור זה וכעין סברת המהרי"ק הנ"ל ודינו כמו דאין לו אשה דמותר לו לישא אשה במדינה אחרת אף דיש לו בנים במדינה זו וגם י"ל בזה להסברא דכיון דזנות לא שכיח וכעין דברי התוס' בכתובות דף ב' ע"א ד"ה שאם היה לו כו' בסה"ד בתי' השני דכל זנות לא שכיח. ודלא כדברי התוס' בגיטין דף י"ז ע"ב דדוקא זנות בעדים ובהתראה כו' וכמש"כ התוס' כאן בכתובות בתי' קמא א"כ יש לדון בזה לסברת הבית מאיר בסי' ב' דבמילתא דלא שכיח לא גזרו בזה. וכן הנהוג להתיר בזה ולא לחוש בכה"ג להך דלא ישא במדינה זו כו' וע"כ אין להחמיר בנ"ד כלל: