אור ברסלב
עין התכלת פרט הראשון › סעיף מא

עין התכלת· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין

פרט הראשון · סעיף מא

סעיף מ

במה שכתבנו במאמרנו (פתיל תכלת עמ' קח), וממילא שהנמנע מלהטיל התכלת בציציותיו הוי ליה מבטל המ"ע של תכלת בידים בלא אונס, כי באמת משום ספק מחויב הוא להטיל התכלת דספיקא דאורייתא לחומרא יעו"ש:

הנה שמענו בזה בשם אחד המפורסם לגדול ומקובל ומעוטר בכתר הרבנות באחת מהעיירות הגדולות, שדחה דברינו כלאחר יד, דעד כאן לא אמרינן ספיקא לחומרא, אלא היכא שעל ידי שיחמיר על עצמו יתקן את עצמו שיצא בבירור מכלל הספק. כגון ספק איסור במצות לא תעשה כשמונע עצמו מלאכול או לעשות שום דבר מחמת ספק מתקן עצמו, שעל ידי זה יצא מן הספק שבבירור לא עבר על גזרתו ית'. או ספק חיוב ופטור במצות עשה כגון ספק קרא ק"ש ספק לא קרא ק"ש דבמה דחוזר וקורא יוצא בבירור מידי ספק חיובו ממה נפשך. אבל היכא שיש עליו חיוב ודאי, שיהיה מחויב לעשות מעשה, שע"י מעשה זו יהיה בספק אם נפטר מחיובו, לא אמרינן, דכיון שאין תיקונו מבורר על ידי עשיית מעשה זו ועדיין נשאר בספק לעולם אם נפטר מידי חיובו, בזה אינו מחויב להחמיר מספק. זה תורף דבריו:

ונראה דזה הרב נסיב לה סברא זו ממה שחטט בספרי האחרונים וראה בפרי מגדים ז"ל, בפתיחה הכוללת לה' ברכות חקר בזה דקי"ל דספק דאורייתא לחומרא, כגון ספק קרא ק"ש חוזר וקורא ומברך נמי, דאע"ג דברכות דרבנן ואיכא נמי חומר לא תשא, מ"מ כיון דכבר מחויב בהמצוה מכח ספק דאורייתא. שוב לא הוי ברכה לבטלה. אמנם חקר דהיינו דוקא במקום שכשעושה המצוה מתקן ודאי, אבל היכא דהמצוה ודאית וספק אם יתקן בעשייתו בכה"ג לא יברך דאיכא חומר לא תשא ובעשייתו הוא ספק אם יתקן יעו"ש, ואם כי מדברי הפמ"ג ז"ל הללו דלא חקר אלא לענין הברכה, מבואר דגוף המצוה מחויב לעשות הגם שגם אחר עשייתו נשאר בספק אם תיקן ונפטר מחיובו, אבל אין זה תימה שזה הרב המעוטר בכתר רבנות מעיר גדולה יע"א לרוחב לבבו, הרשה את עצמו לומר דעדיף מיניה דהפמ"ג ז"ל, דגם גוף המצוה אינו מחויב לעשות בכה"ג, שגם אחר עשייתו נשאר בספק אם נפטר מחיובו. ויש להביא קצת סמוכים לסברא זו, כהא דאשכחנא בהא דקי"ל ביורה דעה (סי' קב סעי' ב) לענין דבר שיש לו מתירין דלא בטיל, משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דלא אמרינן הכי, אלא כשהמתיר עתיד לבוא עכ"פ בבירור, אבל דבר שאינו עתיד שיבוא המתיר בודאי רק בספק, לא אמרינן שמחויב להמתין כדי שתאכלנו בהיתר יעו"ש:

ובאמת גם אנו בעניותין היינו רוצים בכך לאמת סברא זו, כי היה מיושב בזה קושית הר"ן ז"ל בהאי דמסכת סוכה (מו:) אמר רבי יוחנן אתרוג בשביעי אסור בשמיני מותר סוכה אפילו בשמיני אסורה כו' מ"ש סוכה מ"ש אתרוג, סוכה דחזיא לבין השמשות דאי איתרמי ליה סעודתא בעי מיתב בגווה ומיכל בגווה איתקצאי לבין השמשות ומגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא, אתרוג דלא חזיא לבין השמשות לא איתקצאי לבין השמשות ולא איתקצאי לכולי יומא דשמיני. ופירש"י ז"ל סוכה דחזיא לבין השמשות. שהרי מצותה כל היום. אתרוג לא חזי לבין השמשות. משיצא בו שחרית יעו"ש. והרגיש הר"ן ז"ל בהלכות (שם) דאכתי אתרוג נמי אם לא נטלו כל היום חזיא לביה"ש, ונדחק וכתב דכיון דלולב כל שבעה בר מיום ראשון דרבנן, אפילו לא נטלו כל היום אינו נוטלו ביה"ש, דבין השמשות ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא יעו"ש, אבל לסברא הנ"ל אתי שפיר בפשיטות דאפילו הוי כל שבעה דאורייתא נמי אם לא נטלו כל היום אינו נוטלו ביה"ש כיון דספיקא הוא, ואינו מתקן עצמו בודאי לצאת ידי חובתו, שלא יהיה בכלל מעוות לא יוכל לתקן, אבל סוכה כי מיתרמי ליה סעודתא בין השמשות הוי ליה ספק חיוב ופטור, ומחויב להוציא עצמו מן הספק:

והיה ניחא בזה טובא סוגיות הש"ס במסכת ר"ה (יג.), בעו מיניה חברייא מרב כהנא עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו כו', ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבו, לא ס"ד דכתיב (יהושע ה׳:י״א) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול, דאקריבו עומר והדר אכלי, מהיכן הקריבו אמר להן כל שלא הביא שליש ביד נכרי, ודילמא עייל ולא קים להו אלא קים להו יעו"ש. ותמוה מנא ליה דקים להו, דילמא לא קים להו ומספיקא הקריבו דילמא מיתרמי להו דלא עייל. ואי משום דקרא כתיב שאכלו ממחרת הפסח דהיינו מיד אחר הקרבת העומר, ואם היה בזה ספק היו אסורים כל היום מספק, ועיין תוס' (שם ד"ה מהיכן). אבל אכתי קשיא לדעת הרמב"ם דכל הספיקות מדאורייתא שריא, א"כ הקושיא במקומה עומדת, מנא לן דקים להו דילמא באמת לא קים להו רק שהקריבו מספק שמא איתרמי להו שלא הביא שליש ביד נכרי, ומאחר שהקריבו שוב ממילא הותרו באכילת חדש משום ספק, וספק מן התורה שריא, ובאותה שעה לא גזרו עוד על הספיקות, ורק שהעומר הקריבו מספק כדי שיהיו מותרים באכילת חדש, ומצאתי להכרתי ופלתי בבית הספק שלו שהעיר בזה, ונדחק לתרץ דמשום ספק לא הוי מייתי חולין בעזרה יעו"ש, וגם בתי' זה יש לגמגם קצת, דהא הוי ליה ספק חולין בעזרה, וכיון דספק שריא להדיוט לגבוה נמי שריא, ונתבאר ענין זה אצלינו בארוכה במקום אחר, אבל לפי סברא הנ"ל דהיכא דאין הספק נופל בחיוב ופטור מהמצוה, דהחיוב הוא ודאי, רק שהספק הוא בעשיית המצוה, אם בעשייתה נפטר מידי חיובו או אין עשייתה פוטרו מידי חיובו. אין עשייתה מצוה כלל, כיון שאין מתקן עצמו בעשייתה שנשאר בספק לעולם אם קיים המצוה, שפיר גם כאן ליכא למימר שהקריבו מספק, דכיון שהספק הוא בגוף עשיית המצוה אם יוצא בה ידי מצותו אינו מצוה כלל וממילא אינו מתיר את החדש כלל:

אמנם מה נעשה, כיון שהר"ן ז"ל לא תי' כן בהך דאתרוג בשביעי אסור ובשמיני מותר, על כרחך דלא סבירא ליה לחלק בהכי, וללחום עם הר"ן ז"ל בסברא בעניותין אפקירותא היא ומי ירום ראש בזה, והא ודאי דחיק לומר שבאמת גם הר"ן ז"ל סובר שאפילו היה מדאורייתא אינו נוטלו ביה"ש, כסברא הנ"ל משום שאין הספק בחיוב ופטור המצוה אלא בקיום המצוה ונשאר בספק לעולם, ורק משום דקושטא דמילתא הכי הוא שאינו אלא דרבנן תי' ברווחא דהוי ספיקא דרבנן. דודאי לא הוי שתיק הר"ן ז"ל מזה, שהרי הוא נפקא מינה לדינא אם מחויב ליטול ביה"ש דיום ראשון כשלא נטל כל היום כולו:

ולא עוד הרי באמת תירוץ הר"ן ז"ל אינו מרווח כל כך, דמה בכך דהוי ספיקא דרבנן הא איתחזק חיובא, והיכא דאיתחזק גם ספיקא דרבנן לחומרא, כמו שביאר הש"ך ביו"ד (סימן קי סעי"ק סג אות כ) יעו"ש. ובאמת הכרתי ופלטי בבית הספק שלו הרגיש בזה, והוכיח באמת דספק דרבנן הוי לקולא אפילו נגד חזקה, אכן כבר השיגו הגאון בעל חות דעת והסכים לדעת הש"ך, מיהו גם תירוץ החות דעת שתי' וזה לשונו ז"ל דהתם היינו טעמא, כיון דנטילת לולב הוא איסור דרבנן לא דחינן איסור דרבנן מקמי ספיקא, כמ"ש הרשב"א והר"ן בטעם שאינו נוטל לולב בשמיני מספק, מטעם דלא דחינן טלטול דרבנן מקמי ספיקא יעו"ש, גם כן לא הבינותי בעניי, כיון דמחויב ליטול מספק הוי ליה מצוה, וכל שהוא לצורך מצוה לא גזרו עליו בין השמשות ואין כאן דחיית איסור כלל:

ובעניותין נראה העיקר בביאור תי' הר"ן ז"ל, דהגם דודאי היכא דבחזקת חיוב קאי גם ספיקא דרבנן לחומרא, מיהו הני מילי היכא שנופל הספק בחיוב ופטור המצוה, כגון ספק כבר נטל לולב ונפטר מחיובו ספק לא נטל ועדיין בחיובו עומד, בזה הגם דספיקא דרבנן הוא, מחויב ליטול מספק ליפטר מידי חיובו, שהרי בחזקת חיוב בנטילת לולב קאי, ונטילה זו מוציאו מידי חיובו. אבל היכא שאין הספק נופל בחיוב ופטור המצוה, אלא בקיום המצוה אם בעשייתה יפטר מידי חיובו או לא, כגון הכא שודאי לא נטל עדיין הלולב, אלא שהספק הוא מחמת שהוא ביה"ש אם יפטר ידי חיובו בנטילה זו אם לא, והרי אף אם יטול מספק לא יפטר ידי חיובו בודאי, וישאר בספק לעולם שמא לא יצא ידי חובתו בנטילה זו, והוא מעוות לא יכול לתקן, בזה לא שייך לחייבו שיטול מספק משום חזקת חיוב נטילת לולב, כי בחיוב נטילה זו לא נתחזק מעולם, שהרי לא נתחזק בחיוב נטילת לולב אלא בנטילה הפוטרתו ידי חיובו בודאי, אבל נטילה שאינה פוטרתו ידי חיובו לא נתחזק מעולם, ועיין תוס' גיטין (ב: ד"ה עד) כן נראה ברור עומק ביאור תי' הר"ן ז"ל והוא ממש כסברא הנ"ל:

והנה כי כן שעל כרחך הר"ן ז"ל בתירוצו נחית לסברא הנ"ל, למה ליה דקאתי עלה משום דלולב כל שבעה דרבנן, הא בלאו הכי הרי לפי סברא הנ"ל בפשטות ניחא, דכל הספק הוא בקיום המצוה אם יפטר בעשייתו ידי מצותו אם לא מחמרינן מספק, אלא על כרחך דלא מהני הך סברא, אלא לענין דלא הוי בחזקת חיוב דבחיוב נטילה כזו שאינה פוטרתו ידי חיובו בודאי לא נתחזק מעולם, והוי ספק שקול ובדרבנן לקולא. אבל דיועיל סברא זו לפטרו אפילו בספק דאורייתא הא לא אמרינן, ולהכי אם היה לולב כל שבעה דאורייתא היה מחויב ליטול ביה"ש כשלא נטל כל היום, דבדאורייתא ספק שקול נמי לחומרא. ובקושטא ביום ראשון כשלא נטל כל היום מחויב ליטול ביה"ש משום ספיקא. וסוגיא דר"ה הנ"ל דדייק מעומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ, דקים להו, על כרחינו צריכין להרכין ראש לתי' הגאון כרתי ופלטי ז"ל, דאי משום ספיקא מהני הך סברא אלא לענין דלא הוי בחזקת חיוב דבחיוב נטילה כזו וצ"ע, ויש לחלק ועיין תוס' גיטין (כח:) ותוס' נדה (ע.):

ומעתה מאחר שמבואר להדיא מדברי הר"ן ומרבותינו גדולי האחרונים ז"ל הפרי מגדים והכרתי ופלתי וחות דעת ז"ל, יעו"ש בבית הספק שלו, דגם כשהספק נופל בקיום המצוה אם נפטר כלל בעשייתו ידי חיובו, ג"כ ספיקא לחומרא, הגם שאינו מתקן עצמו בודאי וישאר בספק לעולם מי ירום ראש ללחום עמם בסברא:

ובפרט שבאמת מצד הסברא הישרה אין לחלק בזה כלל, דודאי החיוב על האדם למיעבד כל טצדקי דמצי למיעבד אפילו על צד הספק, שמא יכוין לקיים מצות בוראו וכ"ש במצות עשה, דגם לדעת הרמב"ם ז"ל ספיקא מדאורייתא לחומרא, עיין כו"פ (סי' טז סק"ג) ואפילו בספק ספיקא כמבואר בתשובות מוצל מאש (סי' יג) יעו"ש, ואפילו במצות עשה דרבנן יעו"ש. וא"כ פשיטא כשיש חיוב מצוה על האדם ואין בידו לקיים אלא על צד הספק, מחויב לקיים, הגם שיש ג"כ צד ספק בעשייתו שמא אינו מקיים בעשייתו זו המצוה, כי מה לו לאדם הרוצה לקיים את מצות ה' וחרד על דבריו אם יגיע לידי בירור באיזה צד או זמן שיודע לו שקיים המצות או לא יודע לו לעולם. והמחלק בזה, הוא שכל גס, בזה אין שום נפקותא רק לשכיר הבא לתבוע שכרו צריך לדעת ברור אם קיים או לא קיים, שירא שכשיתבע שכרו ישיב לו אדונו לא קיימת כלל את מצותי. אבל העובד את הש"י מאהבה שלא ע"מ לקבל פרס, כמאמרם ז"ל אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אין לו שום נפקותא בזה וגם הספק חביב אצלו אולי יקיים בזה מצות השי"ת:

ובפרט שבאמת גם כשמקיים מצוה בספק מקבל שכר, ובזה ביארנו לשון התורת כהנים (ויקרא דיבורא דחובה פי"ב ברייתא ח) ולא ידע ואשם ונשא עונו רבי עקיבא אומר האוכל חלב מביא חטאת בסלע, ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים. אם כך ענש למי שבא לידו ספק עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר לעושה מצוה ע"כ, וביאור ברייתא זו נפלא לכאורה, דמאי רבותיה דשכר זה דצריך ללמוד ולומר אם קנס לחוטא שני סלעים קל וחומר שיתן שכר לעושה מצוה פשיטא דעושי מצוה שכרן מרובה. והגאון מהר"ץ מדובנא ז"ל הגיה שצ"ל על אחת כמה וכמה שיענוש את המזיד. אבל מלבד כי שבח ותהלה להש"י שאנו בעניותין אין דעתינו נוחה להגיה, אין הגהתו ז"ל מובנת דא"כ הוי הך ברייתא כעין הך ברייתא דלעיל מינה מילתיה דר"י הגלילי יעו"ש:

אכן נראה לבאר, דהכי קאמר האוכל חלב מביא חטאת בסלע ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים, הרי שספק חמור מוודאי, והיינו דכמו שנתבאר אצלינו מכבר במקום אחר מדברי הזוה"ק דשוגג גרע ממזיד, כי המזיד יכול להיות שאין החסרון בשורש רק במקרה מהסתת היצר, אבל השוגג הוא בא ממה שנמצא בו חסרון בשורש כדכתיב גם בלא דעת נפש לא טוב (עיין מי השלוח ח"א פ' משפטים ד"ה והאלקים) כמו כן בשוגג עצמו הספק קשה מן הודאי, שהספק מורה על חסרון בשורש נפשו, שהרי יודע הוא שחלב אסור ולא חשב להיות שוקל בפלס דרכיו להיות זריז וחרד לעשות מעשיו מבוררים בדעת וחשבון, ולזה ענשו קשה יותר מן הודאי. ומזה למד קל וחומר לשכר עושי מצוה ג"כ, שהגם שבכמות ודאי מצוה מבוררת גדולה יותר ממצוה מסופקת, אכן באיכות מי שזריז וחרד לקיים מצות הש"י אפילו בספק זה מורה גודל חביבות מצותיו ית' אצלו ביותר מבמה שמקיים מצוה ודאית ולהכי שכרו מרובה יותר (עיין תפארת יוסף מסכת תענית (לד.) ד"ה אתקין):

שוב מצאתי שהראב"ד ז"ל בפירושו לתורת כהנים (שם) פי' כעין שפירשנו, וזה לשונו הקדוש, רבי עקיבא אומר האוכל חלב מביא חטאת בסלע ספק אכל ספק לא אכל מביא אשם תלוי בשתי סלעים, תמיה אני מפני מה החמירה תורה בספק חלב יותר מן הודאי שהודאי כפרתו בסלע והספק בשתי סלעים, ועוד לענין הטובה כלום יש מעלה בספק מצוה יותר מן הודאי ולמה הזכיר העונש יותר מן הודאי. ואפשר כי מפני החרטה וכח התשובה הוא. כי היודע שחטא ודאי, מאד הוא מצטער בנפשו ומתחרט על פשיעתו ומתודה על חטאו, וכח התשובה גדול למחילתו ולהקל כפרתו. אבל מי שחטא בספק אינו מצטער כל כך ואינו מתחרט ואין תשובתו חזקה, ולפיכך החמיר בכפרתו. ומזה הטעם עצמו הזכיר יתרון עונש הספק מן הודאי, לומר בא וראה כמה הקל המקום מחטאו של זה מפני תשובתו. ואם לחוטא ודאי הועילה התשובה להקל מחצה בכפרתו קל וחומר למי שעושה מצוה מדעתו שהיא מקילה עליו מעונש עונותיו. ואם מי שיבא לידי ספק מצוה שמקילה עליו מעונש עוונותיו מפני שמדה טובה מרובה ממדת פורענות כו' יעויין שם. מבואר מדבריו ז"ל ג"כ, דהא דקאמר על אחת כמה וכמה שישלם שכר לעושה מצוה הוא כולל שתיהן מצוה ודאית ומצוה מסופקת, ויליף קל וחומר מתשובה על עבירה ודאית לשכר מצוה ודאית, ומעבירה מסופקת לשכר מצוה מסופקת. וסברת הראב"ד ז"ל במה שהחמירה תורה בספק חלב יותר מן הודאי מבוארת ג"כ בת' רבינו יונה ריש ברכות יעו"ש:

ואנו תמיהים על המגיהים ז"ל בתורת כהנים כנ"ל, היאך העלימו עין, דכעין ברייתא זו שנויה ג"כ באבות דרבי נתן (פ"ל) רבי מאיר אומר כל העובר עבירה אחת בספק מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו בודאי. כיצד אדם חוטא ונודע לו חטאו מביא חטאת בסלע ועשירית האיפה בפונדיון. ספק חטא ספק לא חטא מביא אשם בשתי סלעים. וכי איזה מדה מרובה מדה טובה או מדה פורענות הוי אומר מדה טובה. והרי דברים ק"ו אם מדת פורענות מעוטה העובר עבירה בספק מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה בודאי ק"ו למדת הטובה מרובה ע"כ יעו"ש, הרי מבואר להדיא כגירסת הברייתא שלפנינו בתורת כהנים ובברייתא דאבות דרבי נתן אין מקום כלל להגיה כפי הגהתם ז"ל:

ודאתאן עלה דמבואר מהך ברייתא דתו"כ, ומברייתא דאבות דרבי נתן, דמצוה מסופקת מחויב האדם לקיימה ושכרה מרובה:

ובזה ביארנו הש"ס במס' חולין (ז.), רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין פגע ביה בגינאי נהרא א"ל גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך, א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה, ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה, א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה כו' יעו"ש, והדבר מתמיה וכי באלמות בא נגדו ולמה אמר לו אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, הרי יפה השיב לו גינאי נהרא לרבי פנחס בן יאיר וכדין אמר לו, וביותר לפי מה שכתבו התוס' שרבי פנחס היה מחשב כך בלבו, משמע שהיה שוקל בעצמו פלס המשפט מי ידחה לפני מי ובאיזה טענה נצחו בלבו:

אכן באמת תשובת רבי פנחס בן יאיר תשובה נצחת היא, ובזה שהשיב לו גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, בזה עצמו הוא נכלל התשובה. שבזה השיב לו מאחר שהוא יכול לגזור עליו שלא יעברו בו מים לעולם, מוכח מזה ששורשו גדול משורשו, והיינו שזה הכח שצדיק גוזר והקב"ה מקיים לא נמצא בצבא מעלה:

והיינו שהוא לא נברא אלא לעשות רצון קונו בדבר שהוא ודאי עושה שהוא אינו בעל בחירה. אבל הוא נברא לעשות רצון קונו אפילו בדבר שהוא ספק אם יעשה אם לא יעשה, ג"כ מחויב להלוך וממילא הוא גדול מן הנהר. שלאדם מסר הש"י דעה ובכל מקום שנראה לו מקום שיוכל לעשות רצון קונו צריך לילך, ואף הספק שלו נכנס בקיום רצון הש"י והטורח הזה על הספק הוא ג"כ טרחא דמצוה:

וכמו שביארנו בחידושנו למס' ברכות (יא.) בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן, מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב מאי משמע כו' בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת, אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי, האי טריד והאי לא טריד, אי משום טרדא אפילו טבעה ספינתו בים נמי כו', התם טריד טרדא דמצוה הכא טריד טרדא דרשות יעו"ש. ולכאורה אינו מובן דקארי לה מאי קארי לה, הרי תחילת הסוגיא היא דדריש הא דמצוה פטירת, ומהיכא תיתי למיפטר טבעה ספינתו בים. וביארנו דקא ס"ד דכי משני האי טריד והאי לא טריד הדר ביה מדרשא דובלכתך בלכת דידך הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת, והיינו דהרי עוסק במצוה דפטור כבר נפיק מבשבתך. ובלכתך פרט לחתן היינו דממעט ליה משום טרדא שמחשב על עסק בתולים שיעשה באופן שיהיה בעילתו מצוה שישיר הבתולים, א"כ הטרדא בעצמה אינה המצוה, ומ"מ ממעט ליה דפטור משום דטריד ואינו יכול לכוין, ולהכי פריך א"ת אפילו טבעה ספינתו בים נמי, ומשני התם טריד טרדא דמצוה הכא טריד טרדא דרשות, היינו דמשום טרדא ליכא למיפטר, דבאמת כל מיני טרדות יכול האדם לסלקם ממנו ולכוון דעתו ולקרות שמע, ולהכי בטבעה ספינתו בים אף שהוא מוטרד צריך להסיר הטרדא, אבל בחתן טריד טרדא דמצוה והיכא דטריד טרדא דמצוה גם הטרדא עצמה היא מצוה, ואינו צריך להסיר ממנו הטרדא ע"כ לשונינו בחידושנו למס' ברכות:

הרי דטורח וטרדא וההכנה להמצוה, הגם שהוא על הספק הוא ג"כ מצוה. וממילא מוכח ששורשי גבוה משורשך, שגם מה שאני עושה מספק הוא ג"כ רצון קוני, וממילא אם לא תתבטל מפני לשעה אוכל לבטל כל שורשך ולא יעברו בך מים לעולם שהספק שלי גדול יותר מודאי שלך, שאף אם אלך ולא אעשה ג"כ היה הלוכי מצוה ואף שהוא מספק:

והיינו דתניא במס' ר"ה (לד:) מצוה בתוקעין יותר מן המברכין, כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין הולך למקום שמברכין פשיטא הא דאורייתא הא דרבנן לא צריכי דאע"ג דהא ודאי והא ספק יעו"ש. והיינו דגם ההכנה והטורח למצוה על הספק שמא יקיים המצוה, זה עצמו חשוב מצוה, ודוחה מצוה ודאית דרבנן:

ומבואר מכל זה דמחויב האדם להכניס עצמו בקיום ספק מצוה. ואין לחלק, דהתם בהך דרבי פנחס בן יאיר ובהך דמסכת ר"ה, עכ"פ אפשר שיתברר שיקיים המצוה בודאי, אבל הכא אי אפשר שיתברר לעולם, אבל זה אינו כי לעומת זה הרי התם אפשר נמי שיתברר שבודאי לא יקיים המצוה, והרי הדברים קל וחומר, ומה במקום שיוכל להיות שיתברר בודאי שלא יקיים המצוה, מחויב להכניס עצמו לילך מספק, ומניח בשביל זה ודאי מצוה דרבנן. כ"ש במקום שלא יוכל לבא לידי בירור שבודאי לא עשה מצוה, אינו דין שמחויב לקיים מספק:

ואנו תמיהין, לאשר זה הרב ששמענו שהעיר על דברינו, שמענו שהוא עוסק בספרי הקבלה כנהוג, ולפי העולה על דעתו שאין חובה כלל על האדם לטרוח בקיום מצוה מספק, כי שמא לא יקיים בזה המצוה נמצא שטרח בחנם ולא יקבל על זה שום שכר ולמה יתיגע ויטריח בחנם, ולפי דעתו קבלת השכר הוא רק על מצוה מבוררת קמי שמיא שהיא מצוה באמת, אבל מה שקמי שמיא גליא שאינה מצוה, הגם שהאדם מצדו טרח וכיון לקיים בזה מצות בוראו, יוצא בפחי נפש בלא שום קבלת שכר. א"כ איך הבין מה שתקנו לנו המקובלים בסדר התקיעות לומר בויהי רצון שבין כל סדר וסדר שיעלו אלו המלאכים היוצאים מן השופר מתשר"ת ומתש"ת ומתר"ת, והיינו שמכל קולות של התקיעות נבראו מלאכים, והיינו כידוע שמכל מצוה שאדם עושה נברא מלאך, כדאיתא במדרש רבה (משפטים פ' לב) ובכמה דוכתי. וכפי דעתו הרי כמה סדרים וקולות שאנו עושין מספק, כמבואר במס' ר"ה (לג: לד.) יעו"ש בתוס', והרי קמי שמיא גליא אותן הקולות המיותרים שאין בהם מצוה, ומאין מקור מציאות המלאכים הספקיים:

אכן באמת הדברים מבוארים בזה"ק (פנחס רלא:) תנן ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו. יום ביומו מאי הוא, אלא הני תרי יומין דר"ה, אמאי תרין יומין בגין דאינון תרי בי דינא מתחברן כחדא דינא עלאה דאיהו קשיא בדינא תתאה דאיהו רפיא ותרווייהו משתכחי. ועל דא לא ידעי הני בבלאי רזא דיבבא ויללותא, ולא ידעי דתרווייהו אצטריכו. יללותא דאיהו דינא תקיפא. תלת תבירין דאיהו דינא רפיא גנוחי גנח רפיא. אינון לא ידעין ועבדין תרוייהו ואנן ידעינן ועבדינן תרווייהו וכלא נפקין לארח קשוט יעו"ש:

וראינו לקצת מפרשים, שכוונת הזוה"ק לומר שחכמי הש"ס תלמוד בבלי ח"ו לא ידעו סוד הענין, והבינו דהא דעבדינן שניהם הוא משום ספק, אבל באמת אינו משום ספק כלל אלא מדינא בעינן שניהם. ובעניותין אין דעתינו נוחה מזה, כי ח"ו לומר כן שהזוה"ק יכחיש את הש"ס בבלי אשר הוא חיינו ואורך ימינו, ועוד הרי אותו הענין והטעם קאמר הזוה"ק נמי בשני ימים של ר"ה, והתם ודאי לא עבדינן תרווייהו מדינא שהרי בא"י במקום ב"ד באמת לא היו עבדינן אלא יומא חדא, אלא ודאי בעיקר הדבר לא פליג כלל הזה"ק על הש"ס, דודאי הא דעבדינן תרווייהו משום ספיקא הוא, אמנם אמיתת ביאור הענין הוא, שאחר שביאר הזוה"ק דתרי יומי דר"ה דהוא משום ספיקא, שמא יבאו העדים מן המנחה ולמעלה כדאיתא במס' ביצה (ד: ה.) ובכמה דוכתי, וביאר דבשורש הם אחד בגין דאינון תרי בי דינא דמחברן כחדא דינא עלאה דאיהו קשיא בדינא תתאה דאיהו רפיא ותרווייהו משתכחי, וכמו שמבואר בזה"ק להלן (שם) דיום הראשון הוא באתכסיא בכסא דינא קשיא וביום השני רפיא, והיינו שכל דין הוא במקום שנעלם אור הש"י והשגחתו מהבריאה, וזה רומז שיום ראשון של ר"ה נראה בכסא כדאיתא במס' ר"ה (ח.), ומזה ההעלמת האור לוקחין ישראל גודל יראה ומוסיפין עוד יום אחד מטעם ספק, ובמה שהאדם מצדו מוסיף ומרבה יראה, בזה מוסיף הש"י לגלות אהבתו ומדת הרחמים כובשת את מדת הדין, וזה דינא רפיא:

ועל זה סיים וקאמר ועל דא, כלומר ומזה הטעם עצמו ג"כ הוא מה שהסתירו חכמי הש"ס בבלי, והלבישו ענין התקיעות דעבדינן תרווייהו רק מטעם ספק, ולא רמזו יותר כדרך הש"ס בבלי שהיה להם כח להעטיף ולהלביש סודות ורזי תורה העמוקים בלבושים קטנים ונמוכים (עיין יסוד החסידות - הקדמה לבית יעקב דף כ"ד) כדאמרינן במסכת סנהדרין (כד.) במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי, עד שכללות ישראל הפשוטים שאין להם השגה ברזי התורה ולוקחין פשוטי ההלכות מתוך הש"ס בבלי, אינם מבינים יותר רק דעבדי תרווייהו משום דלא ידעינן, הוא ג"כ מטעם זה לא רמזו להם יותר כדי שיתאחדו דינא קשיא בדינא רפיא, על ידי שיהיה העבודה מתוך הסתר וספק, שבאמת כל הספיקות יש להם מקום בשורש, כי הש"י רוצה שישראל יעבדו אותו וישאו אימתו אפונה, ואף דרך כמה הסתרות וספיקות נכללין ברצון הש"י שרצה שיעבדו אותו מתוך הספק, שאם לא היה רצונו שישראל יעבדו אותו מתוך הספק היה מגלה להם מפורש היאך הוא רצונו, ומתוך שישראל עובדים את הש"י אף מתוך הספק, מעוררים רחמים יותר גדולים ובזה מתאחד דינא קשיא בדינא רפיא, וכדאיתא בזוה"ק (אמור צט:) שכל הסדר שזה אחר זה הוא שובר מדת הדין, והוא שמתוך שישראל עובדים את הש"י מתוך הספק יגדל זכותם וגם דין הקשה יתחלש וישבר, ולזה סיים אינון כלומר פשוטי ישראל האחוזים רק בפשוטי ההלכות שבש"ס בבלי לא ידעין עד היכן מגיע כח עבודתם ועבדין תרווייהו, ואנן תלמידי חכמים יחידים שבדור שמביטין יותר בסודי התורה, ידעינן שבאמת זה הוא רצונו ית' שיהיה עבודה מתוך הספק, ובזה הספק מכוונין לעומק רצונו ית' ועבדינן תרווייהו, וכלא נפקין לארח קשוט ומינייהו ומינן מתקלס עלאה זה הוא תוכן ביאור כללות דברי הזה"ק, ובמקומו נתבאר בעזהש"י אצלינו בפרטות:

עכ"פ מפורש יוצא שמקיום רצון הש"י אף על הספק זה עצמו הוא מלאך שלוח הש"י ומקבל שכר על קיום מצוה מספק:

והגם דבירושלמי עירובין (פ"ג ה"ט) אמרינן רבי בא רבי חייא בשם רבי יוחנן בני אמי נחרו בי וגו', מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים על שם כרמי שלי לא נטרתי מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא על שלא שמרתי יום אחד בארץ, סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת יעו"ש, ולכאורה משמע מזה שאין מקבלין שכר על הספק, אכן מזה עצמו דקאמר סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים, מוכח שמקבלין שכר על הספק, ורק על אלו שהחטא גרם להם בזה אין מקבלין שכר על שניהם, אבל במקום שהאדם עושה מספק שמא יקיים בזה רצון הש"י, בודאי אין הש"י מקפח שכרו וכנ"ל:

ובאמת לולא ששמענו לא היה עולה על דעתנו שיסתפק בזה שום בר דעת כלל, כי בעניותנו הדבר פשוט שחובה היא על האדם לקיים מצוה מסופקת, והאריכות בזה אך למותר, וכאשר שמענו השתוממנו על שפלת דורנו ושפלת כבוד התורה והמצות בעוה"ר, אי לזאת אולי עוד יתעקש המתעקש שאין ראיה מכל אשר נתבאר דהך דחולין (ז.) ודר"ה (לד:) התם אפשר שיתברר שבודאי יקיים המצוה וחובה הוא להטריח על הודאי, והך דסדר התקיעות שמקבלין שכר גם על הספיקות היינו משום שהועילו בהמצוה שע"י קיום הספק נפטר ודאי מחיובו, אבל מצוה מסופקת שגם אחר קיומה עדיין הספק במקומו עומד, אם נפטר מחיובו אין חובה על האדם לקיימה, ודלא כהר"ן וכל הני גאונים האחרונים שהבאנו, וגם הראיה מהתו"כ ידחה בהחזיקו בקרנות המגיהים והראיה מאבות דר"נ ג"כ ידחו בקש, לזאת מוכרחין אנו להאריך קצת בזה ולברר הענין שיוקבע בלב ישראל אהבת התורה והמצות אפילו ספיקיהם, וכמו שנתבאר בעזהש"י בראיות הרבה ברורות ומוכרחות:

א ממה דתנן במס' יבמות (צח:) חמש נשים שנתערבו וולדותיהן הגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו ארבעה חולצין לאחת ואחד מיבם אותה הוא ושלשה חולצין לאחת ואחד מייבם, נמצאו ארבע חליצות וייבום לכל אחת ואחת וגרסינן עלה בגמרא מאי היא ושלשה חולצין לאחת דלא תימא ליבמינהו חד לכולהו אלא כל חד וחד מיבם חדא דלמא מיתרמיא ליה דידיה יעו"ש:

ולכאורה, כיון שחשו חכמים שיקויים מצות יבום, אמאי באמת לא ליבמינהו חד לכולהו, דאז עכ"פ יקוים מצות יבום ודאי באחת מהם, מה שאין כן כשכל חד וחד מיבם לחדא, שאינו מקוים מצות יבום בכולם, רק בספק רחוק דלמא כל חד וחד מתרמי' ליה דידיה שהוא נגד הרוב, דהא רובא לאו דידיה נינהו, והניחא אי אמרינן דגם מצוה מסופקת אם יוצא בקיומה ידי חיוב מצותו, הגם שלא יתברר לעולם, מחויב האדם לקיים מספק, שפיר יש לומר דעדיף להו לרבנן שיהיו כלהו מקיימים מצות יבום מספק, ממה שלא יתקיים מצות יבום רק בחדא, הגם שיהיה בודאי דספק מצוה דכולהו עדיף ממצוה ודאי דחדא. אבל אי אמרת דספק מצוה כהאי גוונא שלא יתברר לעולם שיצא ידי מצותו בקיומו לא חשיב מצוה כלל, ואין האדם מחויב לקיימה כלל, א"כ כשמיבם כל חד וחד לחדא אע"ג דמספקינן דלמא כל חד וחד מתרמי' ליה דידיה, ליכא קיום מצות יבום כלל. דהרי ספק זה לא יתברר לעולם אם יצא בזה ידי חיוב מצותו, וטפי הוי להו לתקוני, ליבמינהו חד לכולהו דהיה ודאי מקוים מצות יבום עכ"פ בחדא, אלא שמע מינה מהאי סוגיא דגם ספק מצוה כהאי גוונא מחויב לקיים וחשיב מצוה, ועיין ים של שלמה ובספר ערוך לנר ביבמות (שם), וגם לפי דבריהם מבואר מהך סוגיא, דגם ספק מצוה כהאי גוונא מחויב האדם לקיים יעו"ש, ובחידושינו למס' יבמות (שם) הארכנו:

ב ממה דגרסינן במס' שבת (סט:) אמר רב הונא היה מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת, מונה ששה ימים ומשמר יום אחד חייא בר רב אומר משמר יום אחד ומונה ששה כו' יעו"ש, ואם איתא דמצוה מסופקת אם יוצא בקיומה ידי מצותו אם לא אינו מחויב לקיימה, אמאי מחייבינן ליה הכא לשמר יום אחד מתוך שבעה, הא גם בשימורו לא יתברר לעולם אם יום השבת שומר ויצא ידי מצותו, או אם יום החול שמר ולא יצא ידי מצוותו וממילא אינו מחויב לקיים כלל:

ואין לומר, דשאני הכא דצריך לשמר יום אחד משום ספק איסור עשיית מלאכה בשבת, וספק איסורא ודאי לחומרא, דזה אינו, דהרי באמת אסור בעשיית מלאכה בכלהו יומי משום ספק, ואינו עושה אלא כדי פרנסתו משום פקוח נפש, וכדמסיק עלה בסוגיין אמר רבא בכל יום עושה לו כדי פרנסתו ואפילו בההוא יומא, וכדפסק הרמב"ם ז"ל בה' שבת (פ"א הכ"ב) ובטור וש"ע א"ח (סי' שד"ם סעיף א') יעו"ש, וא"כ לענין איסור עשיית מלאכה משום ספק כל הימים שוים ואינם חלוקים. והא דקאמר ומשמר יום אחד היינו בקידושא ואבדלתא כדמסיק התם וההוא יומא במאי מינכר ליה בקידושא ואבדלתא, כמו שפסק הרמב"ם ז"ל (שם) מונה מיום שטעה ששה ומקדש שביעי ומברך בו ברכת היום ומבדיל במוצאי שבת יעו"ש, והיינו דבקידושא ואבדלתא ליכא למיחייביה כולהו יומי משום ספיקא, משום דקידוש היום הוא מדאורייתא, כמו שהקשה הראש יוסף בחידושי שבת (שם), דזה אינו, דהרי כשיקדש כל יום ויום ליכא מצות קידוש כלל, דהרי יהיו כל הימים שוין, ומצות קידוש הוא שיקדש השבת שיהיה חלוק וניכר משאר הימים, וכיון שכן הרי הא דמשמר יום אחד אינו אלא משום מצות קידוש היום ולא משום ספק איסור עשיית מלאכה, ואמאי מחייבינן ליה כלל בזה, הרי גם כשמשמר יום אחד בקידושא ואבדלתא אינו מתברר לעולם אם קיים באמת מצות קידוש היום, שהרי תמיד הוא בספק שמא יום חול קידש ולא איתרמי ליה שבת כלל, אלא ודאי דגם מצוה מסופקת אם יוצא בקיומה ידי מצותו, ג"כ מחויב לקיימה מספק:

והגם שהתוס' (שם) כתבו עושה כדי פרנסתו אבל להלך יכול כל מה שירצה רק ביום שמשמר כו' יעו"ש, וא"כ יש לומר דמשמר יום אחד משום חשש ספק איסור תחומין, אכן הרי סיימו התוס' בשם הרב פור"ת דאפילו ביום שמשמר הולך כמו שרוצה יעו"ש, וכך הוא משמעות כל הפוסקים ז"ל להלכה, ובפרט לדעת רוב הפוסקים דכל איסור תחומין הוא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא, והגם שהרא"ש ז"ל הוא סובר דתחומין דרבנן, ומ"מ כתב בטעם שיכול להלך גם ביום שהוא משמר כמה שהוא רוצה כדי למהר יציאתו מן המדבר, משמע דגם בספק איסור דרבנן מחמרינן בהא, וכן דייק באמת המגן אברהם ז"ל (שם סק"ג) דבאמת שאר איסור דרבנן אסור לעשות אף על גב דספיקא דרבנן יעו"ש, וא"כ שפיר יש לומר דמשמר יום אחד משום ספק איסור דרבנן, אבל א"כ תקשה מאי פריך וההוא יומא במאי מינכר ליה, הא מינכר באיסורי דרבנן, דבשאר יומי שרי דספיקא דרבנן לקולא, ובההוא יומא אסור. אלא ודאי דבאמת אי לאו שנויא דקא משני דמינכר ליה בקידושא ואבדלתא לא מצי לשנויי באיסורי דרבנן משום דספק דרבנן לקולא ההוא יומא נמי לישתרי מהאי טעמא, ועיין משנה למלך ה' מגילה (פ"א ה"א), להכי מוכרח לתרוצי דמינכר ליה בקידושא ואבדלתא, ורק דאנן השתא לבתר דמשני דמינכר ליה בקידושא ואבדלתא, הוא דאמרינן דבההוא יומא אסור באיסור מלאכה דרבנן, דכיון שמקבל עליו שבת אסור בכל כמו יו"ט שני, וכמו שביאר המג"א (שם), וא"כ שפיר תקשה לא נחייביה באמת בקידוש היום כיון דספק שלא יתברר לעולם הוא אם יוצא בקיומו ידי מצותו, ובקושטא יהיה שרי במלאכה האסורה רק מדרבנן כבכל הימים דספיקא דרבנן לקולא, אלא ודאי דגם מצוה מסופקת בקיומה כה"ג ג"כ מחויב לקיים:

וידענו, שיש להשיב על זה מלשון רש"י ז"ל (שם) בקידושא ואבדלתא לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו ע"כ, א"כ יש לומר דהא דמשמר יום אחד באמת אינו משום קיום ספק מצות קידוש היום, דמצוה מסופקת בקיומה כה"ג אינו מחויב לקיים כלל, והכא מילתא אחריתי הוא לזכרון בעלמא שלא תשתכח שבת ממנו, אבל באמת אינו מובן, חדא דלזכרון בעלמא הוי סגי במה שיאמר ברוך מקדש השבת בלא שם ומלכות, ואלו מלשון בקידושא ואבדלתא משמע כדינא ממש בשם ומלכות, וכמו שמבואר מלשון הרמב"ם ז"ל, ומקדש שביעי ומברך בו ברכת היום וכו', והיינו בברכות התפלה ולמה תקנו לברך ברכות לבטלה, דבשלמא משום ספק לא הוי ברכה לבטלה, אבל אי משום זכר בעלמא הוי סגי בלא שם ומלכות, ועוד הא בלאו הכי היאך תשתכח שבת ממנו הא כל יומא ויומא קא עסיק ביה ומידכר ליה לשבת, במה דמיתסר בעשיית מלאכה יותר מכדי פרנסתו, ועל כרחך כוונת רש"י ז"ל הוא רק להסביר מה דלא משמר בקידושא ואבדלתא רק יום אחד מתוך שבעה, ולכאורה נהי דכולהו יומי לא מצי משמר בקידושא ואבדלתא מספק מטעמא דאמרן, דכשיקדש בכל יום ויום ליכא קידוש כלל, דהרי מצות קידוש היום הוא שיקדש השבת שיהיה חלוק וניכר שאר הימים וכשיקדש בכל יום ויום הרי יהיו כל הימים שוין, מיהו אכתי כולהו יומי היה ראוי להיות מונה יום אחד ומשמר יום אחד בקידושא ואבדלתא משום ספק מצות קידוש היום, ושפיר הוי קידוש במה שחלוק מיום שלפניו ושלאחריו, לזה הסביר רש"י ז"ל דלהכי לא אמרו אלא משמר יום אחד מתוך שבעה לזכרון בעלמא שלא תשתכח שבת ממנו כלומר שמצות שבת הוא יום השביעי, דכיון דלא מצי לקדש כולהו יומי כנ"ל אוקמוהו איום שביעי משום זכר, אבל ודאי עיקר הדבר שחייבוהו להיות משמר על כל פנים יום אחד מתוך שבעה בקידושא ואבדלתא הוא משום ספק מצות קידוש היום, והיינו כנ"ל דגם מצוה מסופקת אם יוצא בקיומה ידי מצותו מחויב לקיים מספק:

והנה הך סוגיא שנויה ג"כ בירושלמי שבת (פ"ז ה"א) בזה הלשון גדול שנשבה בין העכו"ם, רב ושמואל חד אמר מונה ששה ועושה שבת וחרנה אמר עושה שבת ומונה ששה רב יצחק בר אלעזר בשם רב נחמן בר יעקב מונה ששה ועושה שבת חמשה ועושה שבת ארבעה ועושה שבת שלשה ועושה שבת שנים ועושה שבת אחד ועושה שבת, אמר רב מנא אין אישתבאי בתלתא הוא עבד בשובתא, רב הוה חייליה לתרין מחזורין הוא עבד שובתא ואין לא לתמוה ויחוש לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם רבי יעקב בר אחא איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש רבי יוחנן אומר חושש לכל הנשים ריש לקיש אמר אינו חושש לכל הנשים תמן יש לו תקנה יכול הוא לישא גיורת יכול הוא לישא משוחררת, הכא מה אית לן תמן אמרין חושש לכל הימים ועושה כדי קיום הנפש ע"כ:

ופירוש הירושלמי נראה, כי שיטת הירושלמי בגדול הנשבה בין העכו"ם ואינו יודע אימתי שבת שהוא מותר כל הימים במלאכה אפילו יתר מכדי צרכו, וכדמפרש טעמא ואזיל כדבעינא למימר קמן, אלא דמ"מ הרי בכלל הימים כשלא ישבות כלל הרי בודאי הוא עושה מלאכה בשבת, ועל כרחין צריכין לתקנו שישבות באיזה יום שיהיה וממילא הותרו שאר הימים דתלינן דאותו יום ששובת שבת הוא ושאר הימים המה חול, כהאי דזבחים (עד.) ונפל אחד מהם לים הגדול הותרו כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא יעו"ש, ופליגי בתקנתא היאך מתקנין ליה רב ושמואל חד אמר מונה ששה ועושה שבת וחרנה אמר עושה שבת ומונה ששה והיינו כדפליגי רב הונא וחייא בר רב בבבלי, אלא דבבבלי דאיירי בהולך במדבר דחושש לכל הימים ואינו עושה אלא כדי פרנסתו, א"כ לענין עשיית מלאכה כל הימים יום השביעי והששה ימים שוין, נקט ומשמר יום אחד, דרק משמרו בקידושא ואבדלתא, ולא נקט ועושה שבת דלענין השביתה שוה ההוא יומא לשאר הימים, והכא בגדול הנשבה בין העכו"ם דכל הימים עושה מלאכתו כמו שירצה אפילו יותר מכפי צורכו, נקט ועושה שבת דההוא יומא עושה שבת ממש, הן בשביתה ממלאכה כל עיקר, שהרי יכול להכין לו מאתמול, והן בקידושא ואבדלתא, מיהו תרווייהו סבירא להו דתקנתא דידיה הוא שיעשה שבת יום השביעי, אי לבתר ששה אי מקמי ששה לכל מר כדאית ליה, והיינו דבזה יכול למיתלי ששובת תמיד ביום השבת כדינא, ורב יצחק בר אלעזר בשם רב נחמן בר יעקב פליג על זה דלאו תקנתא הוא דכשם דאיכא לספוקי ולמיתלי דאיתרמי ליה יום השבת ושובת תמיד כדינא, הא איכא נמי לספוקי דלמא איתרמי ליה יום חול דכל דפריש מרובא פריש, וא"כ תמיד הוא עושה מלאכה בשבת, ולזה קאמר דתקנתא דידיה הוא מונה ששה ועושה שבת חמשה ועושה שבת כו', דבזה עכ"פ בכלל השבתים ששובת ודאי איתרמי ליה שבת אחד ששבת כדינא. ועל זה פריך רב מנא אין אישתבאי בתלתא הוא עביד בשובתא, כלומר הוא עושה מלאכה בשבת וכל הששה שבתות ששובת לא איתרמי ליה שבת, ומאי עדיפתיה דתקנתא דרב נחמן בר יעקב מדרב ושמואל, הרי גם בתקנתא דרב נחמן בר יעקב איכא לספוקי שמא בשלישי בשבת אישתבאי וכל שבתותיו ששובת הם בימי החול, ומשני רב הוה חייליה לתרין מחזורין הוא עביד שובתא, כלומר יפה הוא כחו בזה מדרב ושמואל במה דעכ"פ בשני מחזורין היינו בשני הקיפים, דהרי אחר שמונה אחד ועושה שבת חוזר ומונה ששה ועושה שבת חמשה ועושה שבת כו' ובשני מחזורין ודאי איתרמי ליה שבת אחד שעשה שבת כדינא אפילו אי בתלתא אישתבאי.

והקרבן עדה הקשה הא אי אישתבאי ביום ו' אפילו לתרין מחזורין אינו עולה לו יום אחד שבת יעו"ש, ולא קשיא מידי דממילא מובן דעכ"פ בארבעה מחזורין ודאי יתרמי ליה שבת אחד כדינא והירושלמי לא חש להאריך בזה, כיון דממילא הוא מובן, גם מה שפירש בלשון רב הוה חייליה כו' הוא שיבוש ואינו מובן כלל יעו"ש, ופריך ואין לא לתמוה ויחוש לכל הימים, כלומר וכי אין לתמוה למה לא יחוש כל הימים שיהיו כל הימים אסורים בעשיית מלאכה משום איסור שבת דהא איקבע איסורא, וכהדא דרבי יוחנן אמר חושש לכל הנשים ומשני תמן יש לו תקנה כו' הכא מה אית לן, כלומר מה תקנה יש לו הרי פקוח נפש הוא אם תאסרו במלאכה כל הימים תמן כלומר בבבלי גבי הולך במדבר אמרין חושש לכל הימים ועושה כדי קיום הנפש והיינו בהולך במדבר שסופו להגיע לישוב ועל זמן מה יכולין להטיל עליו חומר זה שיעשה רק כל יום כדי קיום הנפש של אותו יום, אבל בנשבה לבין העכו"ם שאין מניחין אותו לצאת אם נטיל עליו חומר זה שלא יעשה בכל יום רק כל יום כדי פרנסת היום בצמצום, הוי ליה פקוח נפש דהרי בכלל כמה ימים אינו מוצא להשתכר, וכמה ימים שאינו יכול לעשות מלאכה והוי פקוח נפש אם נטיל עליו חומר זה, היכי מיתחזי לן להשוות סוגיות שני התלמודים הירושלמי והבבלי דלא פליגי אהדדי, אמנם מה שלא הובא בפוסקים דין הירושלמי בגדול הנשבה בין העכו"ם, נראה דכיון דהוא מילתא דלא שכיחא, סמכו על פשיטות הדבר דודאי הוי פקוח נפש, וידוע דפקוח נפש דוחה שבת, וכיון דפשיטא דכל הימים עושה כמה שרוצה, ממילא מובן דביום ששובת שובת לגמרי דהרי יכול להכין מאתמול:

אמנם בענין פלוגתייהו דרב ושמואל ורב נחמן בר יעקב, נראה פשוט מדלא מייתי בש"ס בבלי דעתיה דרב נחמן בר יעקב, אידחי ליה מהלכה לגמרי אפילו בגדול שנשבה בין העכו"ם:

והגם שיש לומר דעד כאן לא פליג רב נחמן בר יעקב אתקנתא דרב ושמואל אלא בגדול שנשבה בין העכו"ם דשרינן ליה לעשות מלאכה כמה שירצה כל הימים, להכי לא ניחא ליה תקנתא דמונה ששה ועושה שבת או עושה שבת ומונה ששה דחייש כנ"ל דלמא איתרמי ליה יום חול ועושה תמיד מלאכה בשבת, וניחא ליה טפי לתקוני מונה ו' ועושה שבת ה' ועושה שבת כו' וחוזר חלילה, דעכ"פ ודאי יתרמי ליה דישבות שבת אחד כדינא, אבל בהולך במדבר דלא שרינן ליה כל ימיו אלא כדי חייו, וגם בההוא יומא דמשמר ג"כ שרינן ליה מלאכה כדי חייו, וא"כ כל ימיו שוין, ורק דמשמר יום אחד בקידושא ואבדלתא בהא גם רב נחמן בר יעקב מודה דעבדינן כתקנתא דרב ושמואל, וא"כ אין ראיה כלל מהא דלא מייתי בש"ס בבלי הא דרב נחמן בר יעקב, דהא בש"ס בבלי בהולך במדבר מיירי ובהולך במדבר גם רב נחמן בר יעקב כרב ושמואל סבירא ליה, ושפיר יש לומר דבקושטא בגדול שנשבה בין העכו"ם הילכתא כרב נחמן בר יעקב דבתרא הוא:

אבל א"כ הוי להו להפוסקים ז"ל להביא דינא דירושלמי בגדול שנשבה בין העכו"ם ולמיפסק כרב נחמן בר יעקב, אלא ודאי דפסיקא להו להפוסקים ז"ל דלית הלכתא כרב נחמן בר יעקב, להכי לא הוצרכו להביא דינא דירושלמי לרוב פשיטתו, ולפי שהוא מילתא דלא שכיח כנ"ל:

ולמה דאתאן עלה לענין ספק מצוה, הנה מכאן ראיה מבוררת דמחויב לקיים מצוה מספק, הגם שלא יתברר לעולם אם יצא בקיומו ידי מצותו, דבאמת יש להבין אמאי לא פסקינן כרב נחמן בר יעקב, דכיון שיש לפנינו שני דרכים או להורות ליה שיתנהג כחשבון רב ושמואל שיוכל להיות שיקיים כל השבתות כדינא ויוכל להיות שלא יקיים אפילו שבת אחד כדינא, או להורות ליה שיתנהג כחשבון רב נחמן בר יעקב ואז יקיים ודאי איזה שבתות כדינא ורק שודאי לא יקיים איזה שבתות כדינא, לכאורה נכון יותר שיתנהג באופן שודאי יקיים איזה שבתות, מלהתנהג באופן שאפשר שאינו מקיים אפילו שבת אחד כדינא, וצריך לומר שסברת ההלכה הוא שמוטב יותר להכניסו בספק השקול שיקיים כל שבתותיו בספק שקול, מלהכניסו לודאי קיום שיקיים איזה שבתות בודאי, אכן לא יוכל להעלות הספק על כולם, שהרי יהיה ברור שיש כמה שבתות שאינו מקיים כדינא, ולהכי תפסו להלכה כרב ושמואל בירושלמי וכרב הונא וחייא בר רב בבבלי, דכשעושה כרב הונא מעלה הספק שקול על כל השבתות ששובת:

ואם איתא דספק מצוה כהאי גוונא שלא יתברר לעולם אם יצא בקיומו ידי מצותו אין בקיומו מצוה כלל, ואינו מחויב לקיים כלל, א"כ איך שבקינן קיום שבת אחד ודאי מפני קיום ספק שקול דכמה שבתות, הרי במה שמקיים בספק שקול כל שבתותיו אין בקיומם מצוה כלל כיון שלא יתברר לעולם אם יצא בקיומו ידי מצותו כלל, ובמה שמקיים שבת אחד ודאי ברור שיש בקיומו מצוה ואיך דחינן מצוה מפני שאינו מצוה, אלא ודאי דמחויב האדם לקיים מצוה מסופקת ואפילו שלא יתברר לעולם אם יצא בקיומו ידי מצותו חשיב מצוה, ושפיר דעדיף לן שיעלה הספק שקול על כל שבתותיו ששובת דאיכא קיום מצוה בכל שבת ושבת ששובת משיתנהג כחשבון רב נחמן בר יעקב, דהגם דיקיים איזה שבתות בודאי כדינא אבל הרי יודע ברור שכמה שבתות אינו שובת כדינא, ועדיף קיום כל שבתותיו בספק מקיום שבת אחד ודאי:

והיינו דתנינן בזוה"ק (קרח קעט:) לא זזה שכינה מישראל בכל שבתות וימים טובים ואפילו בשבתות דחול יעו"ש, ופי' הגאון בעל משנה למלך ז"ל בספרו היקר פרשת דרכים (דרך עצב דרוש כג) בשם אביו הגאון ז"ל, שהכוונה הוא על ההולך במדבר ואינו יודע אימתי שבת שמונה ששה ימים ואח"כ שבת, שאע"פ שיכול להיות שהיום ששובת הוא חול גמור, אפילו הכי לא זזה אז שכינה מישראל יעו"ש, והיינו דאפילו הוא חול הוי שביתתו מצוה דקיום מצוה מספק חשיב מצוה:

ג וכן משמע מהאי דמס' חולין (יא. ושם) דשקיל וטרי טובא מנא הא מילתא דאזלינן בתר רובא, ולא מייתי כלל מהא דקרבנות ציבור דחי שבת ולא חיישינן שמא טרפה היא ובמקום נקב שחיט, והתוס' (שם ד"ה אבל) כתבו דמהא ליכא למילף, דיש לומר דגם מצוה מספק דוחה שבת כמו ספק פקוח נפש דדחי שבת יעו"ש, והא תינח אם בעלמא סברא פשוטה היא דגם ספק מצוה כהאי גוונא שלא יתברר לעולם אם יצא בקיומו ידי מצותו, מ"מ רמיא עליה חיובא לקיים מספק שפיר לא מצינן למילף מהכא דאזלינן בתר רובא, דיש לומר דלעולם לא אזלינן בתר רובא, רק דבקרבנות ציבור גלי קרא דגם ספק מצוה דחי שבת. אבל אם בעלמא הסברא הפשוטה היא דאינו מחויב לקיים כלל מצוה מסופקת, כה"ג שלא תתברר לעולם אם יצא בקיומו ידי מצותו, שפיר אית לן למילף מהכא דאזלינן בתר רובא, דטפי ניחא למילף דאזלינן בתר רובא, דגם הסברא נותנת כן מלמימר דגלי קרא בקרבנות ציבור דגם ספק מצוה דוחה שבת, מה דבעלמא לא חשוב מצוה כלל ואינו מחויב לקיים אלא ודאי, דסברא הפשוטה היא דגם ספק מצוה כה"ג חשוב מצוה ומחויב לקיימה, ושפיר יש לומר דהוי דומיא דספק פקוח נפש דדחי שבת:

ד וכן מבואר מהאי דירושלמי מס' חלה (פ"ב ה"א) רבי יונה בעי קמי רבי ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה כו' כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בליל פסח כו' שניא היא שמצות עשה דוחה את לא תעשה כו', יעו"ש ובתוס' קדושין (לח. ד"ה אקרוב) והרי אז לא הוי קים להו בשיעורין, דהרי בימי אבלו של משה נשתכחו שלשה אלפים הלכות כבמס' תמורה (טו: ושם) ושיעורין חד מינייהו כביומא (פ.), והיינו דלא הוו ידעי אי משערין בזית קטן או גדול יעו"ש, וא"כ על כרחך דלא הוי אכלי אלא כזית קטן למידחי הלא תעשה דחדש דכזית גדול שמא הוא יותר מכשיעור ואכלי איסור חדש שלא במקום מצוה, דהא סתמא דירושלמי ודאי כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה ועל כרחך דכזית קטן אכלי, ושפיר ממה נפשך אי שיעורא הוא דחי עשה ללא תעשה, ואי לאו שיעורא הוא משום חדש נמי ליכא, דהגם דחצי שיעור אסור מן התורה היינו משום דחזי לאיצטרופי, אבל הכא לכי מצטרף ליכא איסור חדש דידחה עשה ללא תעשה כמו שביארו גאוני בתראי ז"ל, והא תינח אי מצוה מסופקת כהאי גוונא שלא תתברר לעולם אם יצא בקיומו ידי חיובו ג"כ מחויב לקיים וחשוב מצוה, שפיר דדחי ללא תעשה דחדש, אבל אי מצוה מסופקת אם יוצא בקיומה ידי חיובו לא חשיב מצוה ואינו מחויב לקיימה כלל, א"כ היאך הוי מצי אכלי מצה מחדש בשיעור כזית קטן משום דעשה דוחה לא תעשה, הרי מצד העשה דאכילת מצה ליכא מצוה כלל, כיון דגם בקיומו נשאר בספק אם יצא ידי חיובו, דשמא השיעור הוא בכזית גדול ומצד איסור חדש ודאי אסור מספק, דספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה, ואפילו לשיטת הרמב"ם ז"ל דכל הספיקות שריין מדאורייתא הכא ודאי אסור, דהא איתחזק איסור חדש, אלא ודאי דגם קיום ספק מחויב לקיים וחשיב מצוה:

ה אם ח"ו ניתן מקום לסברא זו הנפסדת, להקל ראש במצוה המסופקת בקיומה לומר שאינו מחויב לקיימה ואין קיומה מצוה כלל, עמודי התורה והמצוה ירופפו, שהרי כמה מצות שמבואר בש"ס ופוסקים שחייבים בקיומם בכל תוקף ועוז עד שכופין עליהם ככל מצות ודאית והספק נופל בעיקר קיומם אם יוצאין בקיומם ידי חיובו. ונחשבם אחת לאחת:

[א] מצות צדקה ומתנות עניים וכל אביזרייהו, שאם המקבל אינו עני שאין לו מאתים זוז לא יצא זה ידי חיובו, וא"כ עכשיו דידוע דנפישי רמאין המתרוששים ובכיסם הון רב, כל עיקר קיום מצות הללו המה בספק, ובכל זאת מצינו בכמה דוכתי שכופין ומעשין על הצדקה. והגם שבאמת אמרו במס' כתובות (סח.) בואו ונחזיק טובה לרמאין כו' יעו"ש, היינו שמזה יש לימוד זכות שלא יהיה נחשב לחטא במה שמעלים עין באקראי, אבל ודאי על המצוה בכללות כופין לקיים הגם שיש ספק בקיומו.

[ב] מצות מינוי הדיינים שופטים ושוטרים וגו' ומצות הדיינים בצדק תשפוט עמיתך ושמוע בין אחיכם וכל אביזרייהו, הם ג"כ תלויים בספק לעולם ולא יצא אל הבירור בשום פנים עכשיו שנתבטלה הסמיכה בעוה"ר ונתמעטו הלבבות, ואם בימי חכמי הש"ס אמרינן במסכת סנהדרין רב הונא כי הוי אתי דינא לקמיה הוי מכניף ומייתי עשרה רבנין מבי רב, כי היכי דלמטיה שיבא מכשורא ורב קרי אנפשיה ולואי שתהא יציאה כביאה יעו"ש, (ועיין בירושלמי ריש מס' סנהדרין), כ"ש עכשיו בעוה"ר שאנו עלולין לטעות, ובכל זאת הנה מבואר בכמה דוכתי שבמדינות שבני ישראל מעמידים דבריהם ע"פ ד"ת, מצוה לדון ולהורות ולמנות דיינים על זה, אף שהדבר פשוט שאם טעה בדין לא קיים מ"ע כלל, ועוד עבירת שוגג בידו, אלא שאמרו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, והיינו לענין שלילת העונש על שגגתו אבל ודאי דעכ"פ לא קיים המ"ע, וא"כ מי הכניסו לתגר זה כיון שהמצוה מסופקת בקיומה ולא חשיב מצוה כלל ואינו מחויב לקיימה, ויקבל הרובה את תשובתו שיסיר כתר הרבנות מעל ראשו לפי דברי עצמו, אלא ודאי דגם מצוה מסופקת בקיומה מחויב לקיים וחשוב מצוה.

[ג] מצות כתיבת ספר תורה היא מצוה מסופקת דהרי ס"ת שחסרה אות אחת פסולה לכל המצות האמורות בה, ואנן הרי לא בקיאינן בחסירות ויתירות כדאיתא במס' קדושין (ל.) וא"כ נאמר דאין אנו חייבין לקיים עשה דכתיבת ספר תורה, כיון שקיום מצוה זו בס"ת שלנו אינו רק בספק, ולא יצאנו אל הבירור לעולם עד יבא מורה צדק ויורה לנו:

הן אמת כי מצאתי להשאגת אריה (סי' לו) שכתב וז"ל יכולנו לפטור כל העולם ממצות כתיבת ס"ת בזמן הזה, משום דאפילו בימי האמוראים לא היו בקיאים בחסרות ויתרות כדאיתא בפ"ק דקדושין, והרי ס"ת שחסר אות אחת או יתר פסולה, א"כ אין בידינו לקיים מצוה זו, ואע"ג דאמר רבה במס' סנהדרין (כא:) מצוה לכתוב ספר תורה משלו יעו"ש, לאו משום שהיתה מצוה זו נוהגת בימיו, אלא דינא קמ"ל כמו סדר קדשים דרוש וקבל שכר עכ"ל יעו"ש. אבל באמת אנו תמיהים דלפי דבריו א"כ נפטור עצמינו גם ממצות תפילין ומזוזה, שהרי בכלל כל פרשיות התורה נינהו דלא בקיאים בהו בחסרות ויתרות, והרי גם בהו אות אחת מעכבן. ואין לחלק כמו שמחלק הש"ס במס' מגילה (יח:) דתורה אסור לכתוב שלא מן הכתב ותפילין ומזוזות שרי, מאי טעמא מיגרס גריסין ופירש"י שגורות בפי הכל יעו"ש. א"כ יש לומר דמהאי טעמא נמי לא חיישינן דנפל בהו טעות בחסרות ויתירות דמיגריס גרסינן ולא משתכחי. אבל זה אינו, דהרי חזינן דבאמת נפל פלוגתא דרבוותא בענין כתיבת תפילין ומזוזות בענין פתוחות וסתומות ובעשיות התגין וכדומה, וממילא אפשר נמי דלא בקיאינן בחסרות ויתרות כבכל התורה, ולא קאמר הש"ס לחלק בהו משום דמיגרס גריסין, אלא לענין דכשרים שלא מן הכתב דסגי במה דמיגרס גריסין לאומרם בעל פה, ואפילו אינו בקי בחסרות ויתרות כדמוכח מש"ס דיומא (לז:) וכותב מה שכתב בטבלא כו' בסירוגין יעו"ש, ובמס' גיטין (ס.), וא"כ שפיר לדברי השאגת אריה ז"ל נפטור עצמינו גם ממצות תפילין ומזוזה. ועוד לדבריו ז"ל גם מצות קריאת התורה אין בידינו, דהרי לא קי"ל כדעת הר"מ בתשובה דס"ת פסולה כשרה לקריאה ואיך יפרנס כולה שמעתא דמגילה וגיטין כמה אמוראי בתראי שעלו לתורה, והרי לדבריו ז"ל לית לן חיובא בקה"ת כשם שאין מצוה בכתיבת התורה דמאי שנא, מיהו בזה יש לדחוק כיון דעיקר קריאת התורה מדרבנן הוא מתקנת נביאים שלא ילינו שלשה ימים בלא תורה כדאיתא במסכת ב"ק (פב.), להכי גם אח"כ דלא בקיאי בחסרות ויתירות לא בטלוהו להאי תקנתא, דדוקא כשהיא ודאי פסולה הוא דאין קורין בה, אבל משום ספיקא לא בטלו לתקנתא, אבל הא ודאי קשיא לדבריו ז"ל דמהאי טעמא נמי נפטור עצמינו ממצות תפילין ומזוזה.

ונראה ליישב דעת הגאון בעל שאגת אריה ז"ל דלאו מטעם ספק קאמר יכולני לפטור כל העולם ממצות כתיבת ס"ת דמחמת דלא בקיאינן בחו"י הוי כל ספרי תורה שלנו בספק פסול, דמשום הא לא אריא, דגם מספק מחויב לקיים המצוה כדאמרן, אלא מטעם דכיון דלא בקיאינן בחו"י ודאי ספרי תורה שלנו אינן כתובין כדינא, והיינו דהא אמרינן בש"ס קדושין (שם) לפיכך נקראו הראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה שהיו אומרים וא"ו דגחון חציין של אותיות של ספר תורה כו' יעו"ש, ואלו בספרי תורה שלנו אין וא"ו דגחון אמצע תורה, ועל כרחך דהראשונים שהיו בקיאים בחו"י והיו כותבין כדינא והיה בחצי הראשון חסירות או בחצי השני יתירות באופן שהיה וא"ו דגחון חציין של אותיות, ורק אנו שאין אנו בקיאין לכתוב כדינא בחסירות ויתירות להכי לא הוי וא"ו דגחון אמצע התורה, ומטעם זה הוא אומר יכולני לפטור את כל העולם ממצות כתיבת ס"ת, שהרי ספרי תורה שלנו ודאי אינן כתובין כדינא. אכן זה שייך דוקא על כלל ספרי תורה שלנו, דעל כלל הספר כולו הוא ודאי שלא נכתב כדינא, אבל על פרשיות תפילין ומזוזות הוא רק ספק שמא אינם כתובים כדינא מחמת שאין אנו בקיאין בחסירות ויתירות, ושפיר אנו חייבים במצות תפילין ומזוזה דגם מצוה מסופקת מחויב לקיים כדאמרן. אלא דלפי זה חוזר וניעור הקושיא ממצות קריאת התורה, דכיון דספרי תורה שלנו ודאי לא נכתב כדינא היה לנו להיות פטורים ממצות קריאת התורה, וגם בזה יש לדחוק ולומר דדוקא בפסול שאירע במקרה הוא דקי"ל דאין קורין בס"ת פסולה, אבל בפסול תמידי מחמת דלא בקיאינן בחו"י דליבטיל מחמת זה תקנתא דקריאה לגמרי לא רצו לבטל כן נראה נכון לצדד בדעת הגאון בעל שאג"א ז"ל, ואם כי לדינא אין דבריו ז"ל נראין לנו, דלא ניחא לן למימר הכי כלל שכל ספרי תורה שלנו ח"ו פסולים נינהו, ואי משום דאמרינן שהראשונים היו אומרים וא"ו דגחון חציין של אותיות של ס"ת, ועינינו רואות שבספרים שלנו אין זה אמצע תורה. נראה לפע"ד דמשום זה אין להחליט שספרי תורה שלנו פסולים ח"ו, דיש לומר דהא דוא"ו דגחון חציין של אותיות של תורה היינו לחשבון דחשבינן שיש ששים רבוא אותיות בתורה, דהיינו עם אותיות המורכבים ולחשבון זה אפשר גם בספרי תורה שלנו הוי וא"ו דגחון חציין של אותיות, אלא שאין אנו בקיאין בחשבון זה היאך לחשבו, עכ"פ אין הכרח מזה לומר דודאי ס"ת שלנו אינם נכתבים כדינא. מיהו עכ"פ אין דבריו של השאג"א ז"ל מוקשים כל כך כנ"ל:

אולם אם ח"ו נחזיק בזו הסברא הנפסדת, דכשהספק נופל בקיום המצוה אם יוצא בקיומו ידי מצותו אינו מחויב לקיים ואין קיומו חשיב מצוה כלל ודאי א"כ יהיו רפוים אצלינו עיקר מצות כתיבת ס"ת וקריאתה ומצות תפילין ומזוזות.

[ד] מצות כהונה לגבי ישראל ככל מתנות כהונה ופדיון הבן ושמיעת ברכת כהנים ומצות וקדשתו, כיון שאין לנו כהן מיוחס, ולזה החמיר בתשובת שאילת יעבץ (ח"ר סי' קנה) בענין פדיון הבן וז"ל, ראיתי להזכיר בענין מה שנוהגים הרבה כהנים להחזיר הפדיון, שנכון הוא בעיני וטוב וישר לנהוג כן תמיד, אעפ"י שכתבו ז"ל שלא יהא הכהן רגיל בכך, הני מילי בכהנים מיוחסים דידהו אבל בכהני חזקה בעלמא כי האידנא, אע"ג דלחומרא אזלינן בהו לכל מילי ופרקינן בכורים על ידייהו. משום דלא אפשר באחריני, מיהו להקל לא, דהיינו להוציא ממון האב מספק, נראה שאין כחן יפה להפקיע ממון בחזקתן הגרוע, וכמעט שאני אומר דמדינא צריכין להחזיר, ולפחות כל כהן יחוש לעצמו לפרוש מספק גזל שמא אינו כהן כו', ומשום האי טעמא נראה לי שלצאת ידי כל ספק האפשרי, יש ג"כ על האב לפדות בכורו מכל כהנים שיוכל למצוא, דלמא מיתרמי ליה כהן מיוחס ודאי כו', דמאי שנא מכל ספיקא דאורייתא ע"כ יעו"ש, ולפי סברא הנפסדת דכל שהספק בקיום המצוה אם יוצא בקיומו ידי מצותו אינו מחויב לקיים כלל, א"כ אדרבה בואו ונצווח ליפטר עצמינו כל עיקר ממצות שמיעת ברכת כהנים וממצות וקדשתו וממצות פדיון הבן, כיון שאין לנו כהן מיוחס רק כהני חזקה, א"כ כל קיום מצות הללו הם בספק ואין יוצא בקיומם ידי חיובו ומצותו בברור, רחמנא ליצלן מהאי דעתא, ויעזרנו לקיים מצותיו וחקיו ומשפטיו כל הימים:

שוב ראיתי שזה הרב, לשון המהר"ם שיף ז"ל במס' בבא מציעא (ו:) אטעיא, שעל לשון הש"ס (שם) ואי ס"ד ספיקא בעי עשורי לעשר ממה נפשך דאי בר חיובא הוא שפיר מעשר ואי לאו בר חיובא הוא נפטר במנין הראוי, וכתב עלה מהר"ם שיף ז"ל, לא ידעתי למה לי הך ממה נפשך, דבשלמא לעיל דקאמר לעולם אין מוציאין ויש לכהן צד זכייה ואפילו הכי שפיר קא מעשר וממה נפשך לא הוי פוטר ממונו בממון כהן. אך עתה שכוונתו שספיקו לא צריך לעשורי, נימא כפשוטו אמאי קפץ כו' כולן פטורים, לעשר מכח ספק דאי בר חיובא שפיר מעשר. וצריך לומר דדוקא היכא שודאי עושה תיקון כדלעיל אם הם תשעה והוא, דאו פטורין ממעשר או מתקנו, אבל הכא אם הקפוץ בתוכו והתשעה חייבים אין התיקון ודאי כו' יעו"ש, וזה הרב היה סבור כפשטות משמעות דבריו לכאורה שמחליט הדבר שבאמת כשאין התיקון ודאי אינו מחויב לקיים הספק, ולא היא דודאי לקושטא דמילתא מחויב לקיים הספק אפילו אין התיקון ודאי, ורק כלפי דאביי מייתי ראיה דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק, והיה מקום לדוחה לדחות דאין מראייתו ראיה אלא היכא שאין התיקון ודאי, אבל היכא שהתיקון ודאי גם ספיקא בעי עשורי, ולזה מאלם הסברת ראייתו שיהא מוכח שאפילו כשהתיקון ודאי נמי עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. ודברי המהר"ם שיף ז"ל הן הן דברי הראב"ד ז"ל המובא בשיטה מקובצת (שם) ודברי הריטב"א ז"ל (שם) וז"ל, ומאי דקאמר ואי לאו בר חיובא הוא נפטרו במנין הראוי לא היה צריך לכך דאפילו לא נפטרו היה לנו לתקן מה שאפשר לתקן, אלא הכי הוי ליה למימר אי בר חיובא הוא שפיר קא מעשר ואי לאו בר חיובא הוא לא הפסיד כלום כו', אלא דאלומי אלמיה לקושיא דאפשר שיזדמן שיהיו כולם מתוקנים כו' יעו"ש. ומבואר מלשונם ז"ל להדיא דלקושטא דמילתא אפילו אין התיקון מבורר מחויב לקיים כיון שאין מפסיד כלום בקיומו:

ועיין ש"ע או"ח (סי' תקצג סעיף ב) ובמגן אברהם (שם סע"ק ג), והוא מדברי הר"ן והרא"ש ז"ל במי שאינו יודע לתקוע אלא סדר אחד מחויב לתקוע, דהא מדאורייתא בחדא סגי אלא דלא ידעינן איזהו, לכן יעשה האחד שיודע שמא יכוין האמת יעו"ש, ובפרי מגדים ז"ל לא חקר (שם) אלא לענין הברכה דיש חשש לא תשא וברכות לא מעכבי, אלא לענין המצוה עצמה ודאי מחויב לעשות אפילו במקום שלא יתברר לו לעולם אם יצא בזה ידי חובתו, ועיין פרי מגדים (סימן תרעב) באשל אברהם (סעי"ק ו), ונראה מי שאין לו שמן כשיעור חצי שעה ידליק בלא ברכה משום שהוא ספק איזה תירוץ שבש"ס שבת (כא:) הוא עיקר יעו"ש, והיינו ג"כ רק לענין הברכה אבל להדליק ודאי מחויב להדליק, הגם שהוא ספק שלא יתברר לו לעולם וכל זה ברור:

ובמה שכתבנו נתבאר דיותר מחמרינן בספק מצוה מבספק איסור ובספק מצוה אפילו בספק ספיקא מחמרינן. ובזה ביארנו שורש סברת התוס' במס' שבת (כב. ד"ה אסור להסתפק עד מוצי"ט האחרון של חג) שכתבו שם לחלק בין סוכה דבתשיעי נמי אסורה לבין אתרוג דבתשיעי מותר, אע"ג דג"כ היה אסור בין השמשות של ספק ח' וט' משום שהוא ספק יום הואיל ולא אסור אלא משום ספק יום וספק לילה לא איתקצי בכך כולי יומא, מידי דהוה אביצה שנולדה בזה דמותרת בזה, אעפ"י דבין השמשות אסור משום ספק יום ספק לילה יעו"ש, ולכאורה ביצה גופה טעמא בעי, מאי שנא מסוכה בתשיעי, וביארנו דשורש סברתם הוא דגבי סוכה דמחמת ספק בין השמשות דספק ח' וט', מחויב לקיים מצות ישיבת סוכה מספק, והחיוב לקיים המצוה מספק רמיא עליה ודאי, כמו שנתבאר שפיר הוי האיתקצאי בגופו של דבר מחמת עצמו, דהרי איתקצאי סוכה זו לגביה בודאי למצותה לקיים בה מצות ישיבת סוכה, וממילא איתקצאי לכולי יומא. אבל ביצה וכן אתרוג דבתשיעי בודאי מותר, ורק משום דבין השמשות הוא ספק יום ספק לילה אינו יכול עוד לאכלו משום ספק איסור עד שיהיה ודאי לילה, זה לא מיקרי דאתקצאי בין השמשות דלהוי מחמת זה איתקצאי לכולי יומא, דזה הוי רק כמו פומיה הוא דכאיב ליה, כיון שאין האיתקצאי בגופו של דבר מחמת עצמו בתורת ודאי, אלא שאינו יכול לאכלו משום ספק איסור:

והנה עד כאן הארכנו לאמיתה של תורה כדי לשרש מישראל סברא זו המוטעת ונפסדת:

אכן לנידוננו באמת אין צורך לכל זה, דבלאו הכי אפילו כי הוי יהיבנא ליה טעותיה הרי בנידוננו איכא תיקון מבורר במה שמקיים מספק, דבהכי מפיק נפשיה מאיסור שני לאוין ולכל הפחות מאיסור עשה ולאו אחד כמו שיתבאר בעזהש"י:

דהנה מקרא מלא הוא בתורה (שמות כ״ג:י״ג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, ותנינן עלה במכילתא (כפי גירסת הילקוט וכן הוא הגירסא ברמב"ן ומגילת אסתר בסוף ספר המצות במצוות לא תעשה ג' שהוסיף הרמב"ן על מניינו של הרמב"ם) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו למה נאמר לפי שהוא אומר ושמת את השלחן וגו' אם שינן עובר בלא תעשה לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. רבי מאיר אומר לעשות דבר תורה עליך חובה. רבי אלעזר אומר לעשות מצות עשה מצות לא תעשה. רבי אליעזר בן יעקב אומר אין לי אלא שפרט הכתוב שאר דקדוקי פרשה מנין תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו יעו"ש:

ורש"י ז"ל בנמוקי תורה (שם:) תפס לפרש הפסוק כפי שיטת רבי אלעזר במכילתא, וכתב וז"ל ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו ע"כ:

והרמב"ן ז"ל טען עליו וז"ל, אבל כבר אמרו השמר דעשה עשה, ואם כן לא הוסיף בכאן אלא עשה ובמכילתא נחלקו במקרא זה ודרשוהו בפנים רבים ע"כ:

ולכאורה אינו מובן, מאי קא קשיא ליה להרמב"ן ז"ל כיון שראה וידע המכילתא, והרי במכילתא מבואר באמת דבין לת"ק ובין לרבי אלעזר האי תשמרו לאו הוא, וכי כעורה היא זו לפרש הפסוק כפי שיטתיה דרבי אלעזר, וכעין זה תמה הרא"ם ז"ל, אלא שהוא ז"ל תמה בלשון וכי לא ראה המחלוקת שנחלקו התנאים על זה במכילתא כו' יעו"ש. ותמיהתנו חזקה יותר כי כפי לשון הרמב"ן ז"ל שלפנינו מבואר שראה וידע המכילתא ומה הוקשה לו:

וסבור הייתי לומר דהרמב"ן ז"ל הכי קא קשיא ליה, כיון דרבי אליעזר בן יעקב פליג התם במכילתא אמילתא דת"ק ורבי אלעזר וקא מוקי ליה להאי קרא במילי אוחרא אין לי אלא שפרט הכתוב כו', הוי ליה לרש"י ז"ל למינקט פירושו אליביה דהלכתא כוותיה מכללא דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפילו בברייתא ונגד רבים אמרינן האי כללא וכדעת רש"י ז"ל גופיה במס' יבמות (מט:) ובמס' קדושין (ס"ב:) יעו"ש:

אכן באמת אי אפשר להעמיס כן בלשון הרמב"ן ז"ל דמלבד שדחוק לפרש לשונו כן. הרי הרמב"ן ז"ל גופיה בסוף ספר המצות במל"ת ג' שהוסיף על מנין הרמב"ם ז"ל, מייתי לה להך ברייתא דמכילתא וסיים והלכה היא כת"ק דמכילתא יעו"ש, הרי להדיא דלא השגיח בזה אכללא דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי:

והגם דבאמת הדברים מתמיהים, שהרי מדעת הרמב"ן ז"ל גופיה בספר המלחמות (סוף פרק התקבל), מבואר דגם בברייתא ואפילו נגד רבים אמרינן הך כללא דמשנת ראב"י קב ונקי יעו"ש, ואמאי פסק הכא כת"ק דמכילתא ולא כרבי אליעזר בן יעקב. ומצאתי שהעיר בזה הרב הספרדי בספר דברי אמת בקונטרס השלישי יעו"ש. ובעניותין נראה לתרץ דעת הרמב"ן ז"ל בזה דכיון דרבי אליעזר בן יעקב פליג בזה אדת"ק ודרבי מאיר ורב אלעזר, דלת"ק ורבי אלעזר הך תשמרו דעשה לאו היא, לת"ק קיהיב בזה לאו על עשה דסדר הנחת כלים במקדש, ולרבי אלעזר קיהיב בזה לאו על כל מצות עשה שבתורה, ולרבי מאיר הך תשמרו דעשה, עשה נוספת היא על כל מצות עשה שבתורה, ורבי אליעזר בן יעקב אכולהו פליג וקסבר דהשמר דעשה לא לאו היא ולא עשה נוספת היא. והרי פלוגתא מפורשת דאמוראי היא במס' מנחות (לו:) בהשמר דעשה, דרבי אלעזר קסבר השמר דעשה עשה, ורבי יוחנן קסבר השמר דעשה נמי לאו הוא, עד כאן לא פליגי אלא אי עשה הוא או לאו הוא, אבל חדא מיהת הוי לכולי עלמא, ולהכי לא משגחינן תו בכללא דמשנת ראב"י קב ונקי, דהיכא דאיתמר מפורש בש"ס איפכא מהאי כללא איתמר, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות (שם) דהאי כללא אינו אלא היכא דלא איתמר, אבל היכא דאיתמר איתמר ולא משגחינן בהאי כללא, וכן כתבו התוס' במסכת קדושין (שם סוד"ה ואמר) יעו"ש, ומתורץ שפיר דעת הרמב"ן ז"ל בספר המצות הנ"ל דפסק כת"ק דמכילתא ולא אשגח בהאי כללא. ומעתה אינו מובן על רש"י ז"ל נמי מאי קא קשיא ליה להרמב"ן ז"ל. שוב ראיתי דעיקר קושית הדברי אמת אין לה מקום כלל, שהרי תניא בספרי (פ' ראה פ' פב) כל הדבר וגו' אותו תשמרו לעשות, ראב"י אומר ליתן ל"ת על כל עשה האמור בפרשה יעו"ש, וא"כ קשיא דראב"י דמכילתא אדראב"י דספרי. וראיתי בספרי הנדפס בהגהות הגר"א ז"ל מחק תיבת עשה נראה שכוונתו ז"ל היתה לתקן זאת, אבל כיון שכן יותר ניחא לן לומר דלא היה גירסתם במכילתא ראב"י, ולא קשה ולא מידי, ועכ"פ אינו מובן מאי קא קשיא ליה לרמב"ן אדרש"י ז"ל:

ונראה דסברת הרמב"ן ז"ל בקושייתו הוא מסתמא דהש"ס במסכת יומא (פא.) דקא משני אאתקפתיה דרב ביבי בר אביי נכתוב רחמנא השמר במצות עינוי, אם כן השמר דלאו לאו, השמר דעשה עשה יעו"ש, הרי דלא קים לן כרבי אלעזר דמכילתא דדריש תשמרו לעשות מצות עשה לא תעשה, ולמה נקט רש"י ז"ל פירושו אליבא דרבי אלעזר, הרי במכילתא דרשו קרא זה בפנים רבים, והוי ליה למינקט פירושו אליבא דדרשא אחריתי ולא למינקט אליבא דרבי אלעזר דלא קים לן כוותיה:

ואם תאמר הרי קושיא זו עצמה תסוב נמי על הרמב"ן ז"ל עצמו, דהיאך כתב בסוף ספר המצות הנ"ל, דהלכה כת"ק דמכילתא דהך תשמרו לאו נוסף הוא על עשה דסדר הנחת כלים במקדש, הרי סתמא דש"ס יומא הנ"ל דלא כוותיה אלא השמר דעשה עשה כרבי מאיר דמכילתא, והוי ליה למימר דהלכה כרבי מאיר דמכילתא:

ויש לומר דסבירא ליה להרמב"ן ז"ל דהך דיומא הנ"ל השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה לא הוי כלל נגד הת"ק דמכילתא, דפירושא דסתמא דש"ס הנ"ל הכי הוא השמר דלאו, כלומר השמר שההכרח לפרשו השמר שלא תעשה כך, הוי לאו. השמר דעשה, כלומר השמר שההכרח לפרשו השמר ועשה כך, הוי עשה. ושפיר לת"ק דקאי אושמת את השלחן וגו' וההכרח לפרשו תשמרו שלא תשנו את הסדר, הוי לאו. וכמו שכתבו התוס' במס' עירובין (צו. ד"ה השמר) להשוות סתמא דסוגיא דהתם דקאמר השמר דעשה עשה עם דעתיה דרבי יוחנן במס' מנחות הנ"ל דקאמר השמר דעשה נמי לאו הוא, וז"ל, ואפילו רבי יוחנן דאמר בהקומץ רבה השמר דעשה נמי לאו הוא ולהכי המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בלאו, מודה הוא שאם לא הניח ביום שאינו לוקה, דלענין הנחת היום השמר דעשה עשה הוא כמו לענין עשיית הפסח דאמר הכא דהוי עשה משום דהוי קום ועשה, ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה קאמר רבי יוחנן דלאו הוא דהוי כמו השמר בנגע הצרעת דחשיב ליה לאו כו', משום דפירושו לאו הוא השמר שלא תקוץ ע"כ יעו"ש. וכמו כן שפיר יש להשוות סתמא דסוגיא דש"ס עם דעת ת"ק דמכילתא כנ"ל, ושפיר כתב הרמב"ן ז"ל בסוף ספר המצוות דההלכה הוא כת"ק דמכילתא. אבל על רש"י ז"ל דפי' כדעת רבי אלעזר דמכילתא לעשות כל מצות עשה מצות לא תעשה הוי קשיא ליה להרמב"ן ז"ל, דהא ודאי סוגיות סתמא דהש"ס הוא דלא כוותיה ולמה תפס פירושו אליביה:

אכן דעת רש"י ז"ל נראה דסבירא ליה דרבי יוחנן מילתא פסיקא קאמר, דאפילו השמר דעשה נמי לאו הוא באין הפרש כלל ואפילו בקום ועשה נמי לאו הוא, וכן פירש"י ז"ל בפ' ראה (פי"ג) תשמרו לעשות ליתן לא תעשה על עשה האמורים בפרשה, שכל השמר לשון לא תעשה הוא אלא שאין לוקין על השמר של עשה ע"כ. והיינו כרבי אלעזר דמכילתא, וכוונתו ליישב בזה מה שהקשה הרמב"ן ז"ל יהיו לוקין על כל מצות עשה ומתרץ זאת רש"י ז"ל דעל השמר דעשה אע"ג דלאו הוא, מ"מ לכולי עלמא אין לוקין עליו, וסבירא ליה לרש"י ז"ל דסתמא דש"ס יומא הנ"ל דקא משני א"כ השמר דעשה עשה השמר דלאו לאו היינו משום דקאי התם לתרוצי מלתא, דריש לקיש סתם בר פלוגתיה דרבי יוחנן וכרבי אלעזר דמס' מנחות הנ"ל סבירא ליה דקאמר השמר דעשה עשה, ואנן כרבי יוחנן קי"ל דהשמר דעשה נמי לאו הוא דכר' יוחנן קי"ל לגבי ריש לקיש:

ובאמת יש ראיה ברורה לשיטת רש"י ז"ל דאפילו השמר דעשה ובקום ועשה נמי לאו הוא, מסוגיא דמס' ר"ה (ו.) תנו רבנן מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה כו' יעו"ש, מבואר דאע"ג דתשמור קאי על מוצא שפתיך, והרי הוא השמר דעשה ובקום ועשה להביא נדרו ואפילו הכי הוי לא תעשה:

שוב מצאתי להרב הספרדי מוהר"י נגאר ז"ל בספרו שבות יהודה על המכילתא (שם) שהעיר מסוגיא זו על שיטת הרמב"ן ז"ל ותירוצו דחוק מאד, שכתב דתשמור דקאי על מוצא שפתיך יש לפרשו בשב ואל תעשה כגון שנדר שלא לאכול מצה ונדרים חלין על דבר מצוה וזהו תשמור מלאכול מצה יעו"ש. והדברים מתמיהים דכל הסוגיא מוכחת התם דתשמור קאי על הבאת קרבן נדרו למקדש והיינו בקום ועשה ומכל מקום לאו הוא. ויותר היה נכון לומר כמו שכתבו התוס' במס' ר"ה (שם ד"ה תשמור) דהוי השמר דלאו דקאי על בל תאחר יעו"ש. מיהו גם תירוצם ז"ל אינו מורווח כל כך דבפשיטות קאי על מוצא שפתיך:

ובעניי נראה ליישב שיטת הרמב"ן ז"ל דודאי שיטתו הוא כמו שביארנו דלא אמרינן אפילו השמר דעשה נמי לאו הוא, אלא היכא דפירושו השמר שלא תעשה כך כנ"ל, אבל היכא דמתפרש השמר ועשה כך עשה הוא כמו שביארו התוס' במס' עירובין הנ"ל, אבל שאני תשמור דגבי קרבנות דעבירת עשה שלהם בשב ואל תעשה הוא נחשב כמו שעובר בקום ועשה:

דהנה בענין מצות עשה ומצות לא תעשה. בקיומם, קיום מצות עשה גדול מקיום מצות לא תעשה שהרי עשה דוחה לא תעשה. ובעבירתם, חמור יותר כשעובר על מצות לא תעשה מכשעובר על מצות עשה, דעונש עבירת מצות לא תעשה גדול מעונש עבירת מצות עשה, ועל עבירת מצות עשה כשעשה תשובה אינו זז משם ומוחלין לו מיד, מה שאין כן בעבירת מצות לא תעשה דצריך תשובה ויוה"כ כדאיתא במס' יומא:

וביאר אאמו"ר הגאון הקדוש זצוקללה"ה דודאי אם היו עניני המצות נוגעין לו ית' לא היה שייך לחלק בין מצות עשה למצות לא תעשה, ובין קיומם לעבירתם, אכן באמת מצדו ית' אינו צריך ואינו מתפעל ח"ו ממעשינו, וכדכתיב אם תצדק וגו', וכמו שאמרו רז"ל וכי מה איכפת ליה להקב"ה לשוחט מן הצואר ואוכל או שוחט מן העורף ואוכל כו', ולא ניתנו המצות אלא מצדנו לטובתנו לצרף אותנו במצות:

וכיון שעניני המצות הוא מצד האדם, לכן יש חילוק בין מצות עשה למצות לא תעשה בקיומם ובעבירתם. שבקיומם כשמקיים מצות הש"י בשב ואל תעשה אינו גדול כל כך כמו שמקיים מצות השי"ת במעשה. שבמעשה ופעולה מצרף ומכריח את עצמו להתבטל לרצונו ית', יותר ממה שמצרף ומכריח את עצמו במה שמקיים מצות השי"ת בשב ואל תעשה, ולכן שכר מצות עשה גדול יותר ועשה דוחה לא תעשה:

אבל בעבירתם. העובר על מצות לא תעשה עבר עבירה יותר גדולה לפי שעובר על מצות הש"י במעשה בפועל, אבל העובר על מצות עשה אינו עובר במעשה אלא בשב ואל תעשה, ולכן העונש חמור בעובר על לא תעשה מבעובר על עשה:

ומזה נמצא כמה מצות עשה שנאמר בהם ג"כ לא תעשה וכמה מצות לא תעשה שנאמר בהם ג"כ עשה. כגון מצות צדקה ששורשה מצות עשה העבט תעביטנו די מחסורו. ומצאנו בה שני לאוין לא תעלים עינך ולא תקפוץ את ידך. וכן קרבנות ששורשם מצות עשה, ובאת שמה והבאתם שמה או מוצא שפתיך, ונתרבו בהו לאוין בל יחל ותשמור, ואיך שייך בזה לאו הרי אינו עושה כלום בפועל. וכגון שבת ששורשו הוא בלא תעשה, לא תעשה כל מלאכה, ונאמר בו תשבות למצות עשה. והרי אין בקיומו שום מעשה בפועל, אלא מניעה בשב ואל תעשה כל הל"ט מלאכות:

אמנם הדבר נכון כפי מה שנתבאר, דעניני כל המצות הם רק מצדנו לטובתנו לצרף אותנו להיות נמשך ולהתבטל לרצונו ית', ולזה שפיר שיש שמקיים רצון הש"י בשב ואל תעשה והוא נחשב כמקיים מצוה במעשה ובפועל ממש. ויש שעובר על מצוה בשב ואל תעשה ונחשב כאלו עובר על מצוה במעשה (עיין מי השלוח ח"א קהלת (ז) ד"ה טוב):

שעיקר הוא שיקיים האדם מצות הש"י שיצרף ויכריח את גופו ונפשו נגד טבע יסודו שמגביר עצמו נגד יצרו. ולכן איתא במסכת (קדושין לט:) ישב ולא עבר עבירה מעלין עליו כאלו עשה מצוה ומסיים הני מילי שנזדמן לו דבר עבירה וניצול מידה יעו"ש:

והיינו שכשהסכים בגופו לעבור עבירה ובידו לעשות ולהפיק זממו, שהרי הדבר עבירה לפניו שוב לא הוי מחוסר מעשה, מאחר שכבר הוקבע והסכים בגופו לעשות וכל מה שהאדם עושה ברצון אינו חשוב כעושה מעשה כלל, כדאיתא במס' בכורות (יט. ושם) אהא דתנן עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק ופריך אמאי ספק הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן נינהו והא ודאי מילד אוליד, לימא רבי ישמעאל כרבי מאיר ס"ל דחייש למיעוט, ומשני (שם כ.) אפילו תימא רבנן כי אזלי רבנן בתר רובא, וברובא דלא תלי במעשה, אבל רובא דתלי במעשה לא. וכתבו התוס' (שם ד"ה רבינא) תימא דלא משני הכי בריש פרק בתרא דיבמות (קיט ושם) אמתניתין דלא תנשא ולא תתייבם עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה, וי"ל דתשמיש דאדם לא חשיב תלי במעשה כמו תשמיש דבהמה יעו"ש, והיינו מפני שהאדם העושה ברצונו באין מונע לא חשיב מעשה ורק בבהמה שלפעמים צריך להרביע, וכן מבואר מדקדוק לשון רש"י ז"ל (שם) הרי שמה שהאדם עושה ברצון והוא בידו לא חשיב מעשה. ואדרבה קיום הלא תעשה והשביתה בזה מה שמתגבר על יצרו ומכריח עצמו נגד הסכמת רצון גופו חשיב מעשה, ונחשב שקיים מצות הש"י בקום ועשה:

ולזה שפיר שייך במצות לא תעשה שיקיים בה מצות עשה ג"כ כנ"ל, דמצינו בשבת שיש בה מצות עשה דתשבות ואף שכל מצות שבת הוא בלא תעשה, והוא שאחר שקיים כל הלא תעשה בשב ואל תעשה, ושבת מכל הל"ט מלאכות, וצמצם עצמו מהרגילו שהורגל בכל ימי החול בעשיית מלאכה, מכלל השביתה וקיום המצות לא תעשות נעשה מצות עשה, שבזה עצמו נחשב שקיים מצות הש"י בקום ועשה. וכדאמרן ישב ולא עשה עבירה מעלין עליו כאלו עשה מצוה, ובשבת ג"כ ההרגל בכל המלאכות בימי החול ובשבת מצמצם עצמו מכולן, הוי כאלו נזדמן לו דבר עבירה וניצול ממנה ושפיר שייך מצות עשה דתשבות:

וכן שייך במצות עשה עבירת מצות לא תעשה כנ"ל בצדקה, אף ששורש מצותה הוא מצות עשה ויש בה שני לאוין, מפני שישראל בשורשם הם רחמנים גומלי חסדים, והמצות עשה של צדקה הוא קבוע בשורשם, ולכן כשרואה עני ומעלים עיניו וקופץ ידו נחשב שעובר בקום ועשה, כיון שכל נפש מישראל הוא מרחם בשורשו, ולהכי כשעושה רצון יצרו המתגבר עליו נגד טבע יסודו, הרי הוא כעובר על המצוה במעשה:

וכן מצות קרבנות שורש המצוה הוא מצות עשה ובאת שמה והבאתם שמה, ויש בה לא תעשה דבל תאחר או תשמור, והוא ג"כ כנ"ל. לפי שידוע שנפש ישראל חפץ בהבאת קרבן נדרו ונדבתו, וכדאיתא במס' ערכין (כא.) ובכמה דוכתי יקריב אותו מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו, הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, וביארו ז"ל דהוא לפי שנפש ישראל בשורשו רוצה לקיים הבאת קרבנו, ורק שיצרו מתגבר עליו נגד טבע יסודו, וכיון שכופין אותו ומסירין הגברת יצרו, ממילא נשאר עומד על רצון שורש נפשו וקרינן ביה לרצונו יעו"ש, ולהכי נמי שייך בזה מצות לא תעשה שעבירתו בשב ואל תעשה הוי כעובר בקום ועשה, כיון שעבירתו הוא נגד רצון טבע יסודו, אלא לפי שבקרבנות כתיב ובאת שמה והבאתם שמה, הרי שאין חיוב הבאתו מתחיל מיד, ולהיות נחשב כעובר בקום ועשה, אינו אלא משהתחיל חיוב הבאתו ונקבע בלבו חיוב חוב הבאת קרבנו, שאז כשמונע ואינו מביא נחשב שעובר בקום ועשה, לזה נחלקו חז"ל אימת נקבע בנפשו חיוב חוב הבאתו שיחשב בעבירתו בשב ואל תעשה כעובר בקום ועשה, ולמר בשני רגלים נקבע בנפשו חיוב חוב הבאת קרבנו, ונעשה מהעשה לא תעשה ליחשב שעובר בקום ועשה, ולמר בשלשה רגלים ולמר בשלשה רגלים כסדרן ולמר חג הסוכות גורם, וכלהו דייקי לה התם במס' ר"ה (ד:) מקראי יעו"ש:

תוכן העניינים

עין התכלת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה