עין התכלת· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין
פרט הראשון
סעיף א
בביאור דברינו במאמר פתיל תכלת, הן ממה שהקיפוני חבילות תשובות מהשואלים דבר ה' זו הלכה, והן ממה שראינו להוסיף בדברינו לאשר קצרנו אז במאמרנו, בכדי שלא להאריך על המעיין
בלשון הרמב"ם ז"ל (הלכות ציצית פ"ב הלכה ב'), ובים המלח הוא מצוי, וביארנו במאמר שפוני טמוני חול, שכוונתו על ים הגדול. והוספנו ביאור וראיה לזה במאמר פתיל תכלת (פרט ראשון סוף סימן א' עמ' מ"ג) יעו"ש, ונראה שהרמב"ם ז"ל תפס בזה לשונו, מלשון תרגום דרב יוסף (דברי הימים ב י״ג:ה׳), לו ולבניו ברית מלח ותרגמיה רב יוסף ליה ולבנוי קים מלח היכמא דמוי דימא לית אפשר דמתמתקן לעלם כו', יעו"ש דמפרש לשון מלח דקרא בים הגדול, ותהלה לקל בעיקר דברינו מצאנו חבר הגאון חיד"א ז"ל בספר נחל קדומים (פרשת תרומה), שכתב בפשיטות כן בשם הרמב"ם ז"ל, וכפי הנראה היתה הגירסא כן בספרי הרמב"ם שלפניו ובים הגדול הוא מצוי, ועיין במעדני יו"ט הל' כלאי בגדים (דין י"ב אות א') דמפרש ג"כ לשון שבים המלח שברא"ש (שם) וברמב"ם הל' כלאים (רפ"י) שהכוונה על שאר ימים שהם מלוחים יעו"ש.
והנה במאמרנו (שם) העלינו להשוות, הא דבפרקי דר' אליעזר וזוה"ק מבואר שהחלזון יוצא מים כנרת, עם ש"ס בבלי דמבואר שמציאת החלזון הוא בים הגדול, וכתבנו דמקור שורש בריאת החלזון הוא בים כנרת, ורק שעל ידי תוצאות וסילונות מתחת לארץ שיש מים כנרת לים הגדול הוא בא לים הגדול, וגידולו והתגלותו להיות ניצוד, הוא שמה בים הגדול, והפדר"א וזוה"ק מדברים ממקור שורש בריאת החלזון דהיא בים כנרת והש"ס בבלי מדבר ממקום מציאותו והתגלותו להיות ניצוד יעו"ש, ולכאורה עדיין הדברים מתמיהים, שבמקום מקור שורש בריאתו לא ימצא כלל, דהרי לא מצינו זכר כלל בש"ס שהחלזון נמצא בים כנרת, אולם כעת נראה לנו, שבאמת קודם חורבן הבית היה נמצא בים כנרת, ורק מעת החורבן, שאז מעוף השמים ועד בהמה נדדו (ירמיהו ט׳:ט׳) כדאיתא במסכת שבת (דף קמה:), ועיין ירושלמי תענית (פ"ד סוף הלכה ה) ובמדרש (סוף פתיחתא דאיכא רבתא) ודגים היאך גלו כו' דרך התהום חזרו, והגם דחזרו הא אמרינן (שם) כולן חזרו חוץ מקוליס האספנין, דכיון דלא שריר שדריה לא מצי סליק, וא"כ חלזון זה שאין לו שדרה נמי לא היה יכול לחזור, להכי מאז לא נמצא בים כנרת רק בים הגדול, והגם דקאמר חוץ מקוליס האספנין, אפשר דלא נקט אלא מה שלא חזר מטהורים, אבל מה שלא חזר מטמאים לא מיירי ועיין חולין (סג:) וברש"י ותוס' (שם ודף סו: ד"ה כל), ולהכי בש"ס בבלי דמיירי אחר חורבן הבית, לא נזכר ממציאת החלזון בים כנרת, דאז כבר לא היה נמצא החלזון בים כנרת רק בים הגדול.
וביותר ביאור בטעם העדר מציאת החלזון בים כנרת אחר החורבן, נראה בהקדם לישב סתירה עצומה שיש בענין ים כנרת וים הגדול, מש"ס בבלי לש"ס ירושלמי וכמה מדרשי חז"ל, דהנה במסכת שבת (דף לה.) אברייתא דשיעור בין השמשות, דקתני, רבי נחמיה אמר כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל, קאמר עלה הש"ס, אמר רבי חנינא הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה, יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה, וזה שיעורו של רבי נחמיה, אמר רבי חייא הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים, וזו היא בארה של מרים כו' יעו"ש. מבואר מזה שבארה של מרים שהלכה עם ישראל במדבר, היא גנוזה בים הגדול, כידוע שהר הכרמל הוא במערב א"י סמוך לים הגדול, וכדכתיב (ירמיהו מ״ו:י״ח) וככרמל בים יבוא, ואלו בירושלמי כלאים (פ"ט הלכה ג) כתובות (פי"ב ה"ד) ובמדרש ויקרא רבא (פרשה כב) ובמדרש במדבר רבה ותנחומא (סוף פ' חקת) ובקהלת רבה (פרשה ה פסוק ויתרון ארץ) ובשוחר טוב (מזמור כד) ונשקפה על פני הישימון, כל מי שעולה להר ישימון (בשוחר טוב הגירסא הר נבו) ורואה כמין כברה בים טבריה, זו היא בארה של מרים כו' יעו"ש, הרי מבואר שבארה של מרים גנוזה בים טבריה שהיא ים כנרת כידוע. שוב ראינו שהעיר בזה הרד"ל בויקרא רבה (שם), וכתב דטעות סופר הוא בש"ס דשבת, שטעה משיטפא דלישנא דלעיל מינה דאיירי בהר הכרמל, אבל באמת בהא צ"ל הר ישימון יעו"ש, ואין דעתנו העניה נוחה להגיה, ובפרט כאן דכל עיקר שיאייטיה דההיא מימרא הכא אינה אלא מפני דקאי בעליה להר הכרמל כמובן.
אמנם, באמת דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר, לפי המבואר בתוספתא מס' סוכה (פ"ג) ומייתי מינה בירושלמי שקלים (פ"ו ה"ב), למה נקרא שמו שער המים רבי אליעזר בן יעקב אומר בו מים מפכים ועתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית, וכן הוא אומר (יחזקאל מ״ז:ב׳) והנה מים מפכים מן הכתף הימנית מלמד שמפכפכין ויוצאין כמפי הפך הזה כו', ואומר (זכריה י״ד:ז׳-ח׳) והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים לאן הם הולכים לים הגדול לימה של טבריה ולימה של סדום כדי לרפאות את מימו שנאמר (יחזקאל שם) ויאמר אלי המים האלה יוצאים אל הגלילה הקדמונה זה ימה של סדום וירדו אל הערבה זה ימה של טבריה ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים זה ים הגדול, ואומר (שם) והיה כל נפש חיה אשר ישרץ אל כל אשר יבא שם נחלים יחיה והיה הדגה רבה מאד כי באו שמה המים האלה וירפאו וחי כל אשר יבא שמה הנחל, ואומר (שם) והיה יעמדו עליו דוגים מעין גדי ועד עין עגלים משטוח לחרמים יהיה למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאד, ואומר (שם) ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל וגו' כי מימיו מן המקדש המה יוצאין מלמד שכל מימי בראשית עתידים להיות יוצאים כמפי הפך הזה יעו"ש, ומסיק עלה בירושלמי (שם) ניחא ימא רבה וימא דמלחא בשביל למתקן, כלומר ניחא הא דקתני כדי לרפאות מימו ימא רבה וימא דמלחא שהן מלוחים ואינם ראויים לשתיה, וצריכין רפואה למתקן שיהיו ראויים לשתיה ימא דטבריה בתמיה מאי רפואה בעי הא מתוקין אינון וראויין לשתיה, ומשני לרבות דגתם, דכתיב ביה והיה יעמדו עליו דוגים מעין גדי ועד עין עגלים משטוח לחרמים יהיה למינה תהיה דגתם כדגת הים רבה מאוד למיני מינים תהיה דגתם, דתני ארשב"ג מעשה שהלכתי לציידון והביאו לפני יותר משלש מאות מיני דגים בתמחוי אחד יעו"ש, והיינו דמפרשי לקראי מילי מילי. דקרא קמא בים הגדול קמשתעי, ועליו קאמר ונרפאו המים, שיהיו מימיו ראויין לשתיה, וקרא דבתר הכי והיה כל נפש חיה וגו' קמתשעי ברפואת ים המלח, שהוא ים המת והיינו דקאמר ביה כי באו שמה המים האלה וירפאו וחי כל אשר יבא שמה הנחל, וקרא דבתריה והיה יעמדו עליו דוגים וגו' משטוח לחרמים יהיה, קא משתעי ברפואת ים כנרת שהוא ימה של טבריה, שמימיו מתוקים וראויים לשתיה, כדמפורש בראשית רבה (פ"ד) אלא שצריך רפואה לרבות דגתם כדכתיב ביה למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול רבה מאד, ודרשינן למיני מינים תהיה דגתם, לפי שרוב מיני דגים אינן מתקיימין ומתרבין אלא בים הגדול שמימיו מלוחים קצת, ולא כימה של סדום, לפי שמתמתק בעבים, כדאיתא במסכת (תענית ט:) ולזה יש בו ריבוי דגים כהא דתני ארשב"ג מעשה שהלכתי לציידון שהוא בחוף ים הגדול והביאו לפני יותר משלש מאות מיני דגים בתמחוי אחד, אבל בימה של טבריה שמימיו מתוקין אין בו ברכת שפע ריבוי דגים, ולעתיד יתרפא ע"י מעין היוצא מן המקדש, שיהא בו שפע ריבוי דגים כבים הגדול:
הנה מבואר מכל זה, שים כנרת אין בו ריבוי וברכה דדגים, וצריך שיתרפא ע"י מעין היוצא מן המקדש לעתיד, ולכאורה הרי במסכת (ברכות מד:) דחשיב שבח פירות גינוסר, דהיינו פירות ארץ ים כנרת, כדפי' רש"י (שם) וחשיב נמי ריבוי דגים, וקאמר כי אתא רב דימי אמר עיר אחת היתה לו לינאי המלך בהר המלך שהיו מוציאין ממנה ששים רבוא ספלי טרית לקוצצי תאנים מערב שבת לערב שבת יעו"ש, הרי שהיה ריבוי וברכה דדגים בים כנרת, אמנם הדבר נכון מאד, שהרי בתוספתא דסוכה (שם) מסיים וכך היתה הבאר שהיתה עם ישראל במדבר דומה לסלע מלא פי כברה מפכפכת ועולה כמפי הפך הזה כו', וגם היא סובבת את כל מחנה ישראל ומשקה את כל הישימון והיא נעשית נחלים שנאמר נחלים ישטופו, וכן מים מתמצין הימנה והיא נעשית נחל גדול והולכין לים הגדול ומביאין משם כל חמדת העולם, שנאמר לא חסרת דבר ע"כ יעו"ש, ובספרי בהעלותך (פסקא צה) אם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם והלא הלכה עמהם באר במדבר והיתה מעלה להם דגים שמנים יותר מצרכם כו' יעו"ש, והדבר יותר מבואר בברייתא דמלאכת המשכן עתיקתא, הובא בילקוט סו"פ פקודי (רמז תכו) יעו"ש, מבואר שבארה של מרים היתה בה סגולה זו של מעין היוצא מן המקדש לעתיד, לענין התרבות שפע ברכת הדגים והפירות, ומעתה שפיר בזמן הבית היה התרבות הדגים בים כנרת על ידי בארה של מרים כמבואר בירושלמי ומדרשים הנ"ל על פסוק ונשקפה על פני הישימון, שבארה של מרים היתה גנוזה בים כנרת, ורק אח"כ בשעת חורבן שאז מעוף השמים ועד בהמה נדדו וגלו הדגים כנ"ל, אז ניטל בארה של מרים מים כנרת ונגנזה בים הגדול סמוך להר הכרמל, ומאז צריך ים כנרת רפואה ויתרפא לעתיד על ידי מעין היוצא מן המקדש כנ"ל, ומעתה אין כאן שום סתירה מירושלמי ומדרשים הנ"ל, להאי דש"ס בבלי במס' שבת הנ"ל, דהירושלמי ומדרשים הנ"ל קאי על פסוק ונשקפה על פני הישימון, דהיינו שעת כניסת ישראל לארץ, שאז נגנזה בארה של מרים בים כנרת עד שעת החורבן, וש"ס שבת הנ"ל קאי כמו שהוא עכשיו אחר החורבן, שניטלה בארה של מרים מים כנרת ונגנזה בים הגדול.
וכפי זה נתבאר טעם העדר מציאת החלזון מים כנרת אחר החורבן, דקודם החורבן שבארה של מרים היה גנוז בים כנרת, היה החלזון מצוי בים כנרת, שעל ידי סגולת בארה של מרים, היה החלזון מתקיים ומתרבה בים כנרת, הגם שמימיו מתוקין, אבל מעת החורבן שניטל בארה של מרים מים כנרת, אין החלזון מצוי בים כנרת, שאינו יכול להתרבות ולהתקיים במים מתוקין.
וכל ענין זה מבואר להדיא להמסתכל בעינא פקיחא, בזוה"ק (בהעלותך קנ. ושם) בחולקיה דזבולון ימא וכנסת ישראל אקרי ים כנרת והכי אתחזי דהא תכלת נפיק מתמן ואוקמוה דהא לתתא כגוונא דלעילא ים כנרת לעילא ים כנרת לתתא תכלת לעילא תכלת לתתא וכלא באתר חד כו' באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם באר דא כנסת ישראל כו' ואקרי באר ואקרי ים כו' באר דמרים כו' יעו"ש, ולכאורה יפלא מאי שיאייטיה דבאר מרים לכאן דקאי בים כנרת, ולזאת העיר באמת המגיה לומר שקודם הדיבור באר חפרוה שרים נשמט התחלת המאמר, אכן לפי מה שנתבאר מירושלמי ומדרשי חז"ל, באמת עיקר רבותיה דים כנרת, הוא על ידי בארה של מרים, שגנוז ביה, וסיים הזוה"ק (שם) ומיומא דגלתה כנסת ישראל בגלותא, כתיב (איוב י״ד:י״א) אזלו מים מני ים גו' יעו"ש, והגם דבזוה"ק מדבר באורות העליונים, כבר הקדים דהא לתתא כגוונא דלעילא, והיינו דלתתא נמי אזלו מים מני ים, שניטל משם בארה של מרים כדאמרן.
סעיף ב
במה שכתבנו במאמר פתיל תכלת (עמ' מ"ג סימן ב) ובמראה גופו הדומה לתכלת וים. יש להעיר לכאורה, לפי מה שהקדמנו בפתיחת דברינו (שם), שזה החלזון שמצאנו מראה גוו ישתנה בכל רגע וצבע מפני צבע יחלוף, ויבא לפעמים תכלת בהיר ולפעמים כהה, ומעורב בו מעט ירוק חלמוני כו', וא"כ האיך כיילו חז"ל לומר עליו גופו דומה לים, הרי הים במצב אחד עומד במראה כעין התכלת, כדאמרינן תכלת דומה לים. אמנם הדבר נכון מאד, דגם הים אינו עומד במצב אחד, ומחליף גווניו על ידי תנועת גליו שנעים ונדים, כדאמרינן במס' סוכה (נא:) על בנין הורדוס, במאי בנייה באבני שישא כוחלא ומרמרא דמיתחזי כאדותא דימא יעו"ש, אלא שבכל התחלפות גווניו נראה בו מראה תכלת, וגם מראית הרקיע דאמרינן תכלת דומה לים וים דומה לרקיע מתחלף גווניו כדאמרינן במדרש (בראשית רבה פ"ד) ויקרא אלקים לרקיע שמים, סמים, מה סמין הללו מהן ירוקין מהן אדומים מהן שחורים ומהן לבנים, כך שמים פעמים ירוקין פעמים אדומים פעמים שחורים פעמים לבנים יעו"ש, מיהו בכל התחלפות גווניו, שהוא כפי לטישת זריחת אור השמש, מתנוצץ מתוכו מראה התכלת, וכבר כתב רש"י ז"ל על הא דאמרינן תכלת דומה לים וים דומה לרקיע, שאינו דומה ממש אלא דומה לדומה, עיין סוטה (יז.), וכן הוא מבואר להדיא בלשון הריטב"א ז"ל במס' חולין (פט.) יעו"ש.
סעיף ג
במה שנתבאר בדברינו (פתיל תכלת סי' ה עמ' מ"ד) שהצב למינהו היינו מה שגדל בלבוש וכסוי. שמענו שיש מתמיהים בזה לומר מנא לן הא. הרי לא נזכר דבר זה כלל בדברי חז"ל, שיש גדר פרטיי למין הצב שיהא גדל בכסוי דוקא. והנה לא עלינו תלונתם, שהרי כבר גם הגאון בעל תפארת ישראל ז"ל הבין כן. אמנם באמת הדבר נכון מאד, שהרי בכל הנהו דכתיב בהו למינהו, דמרבינן מזה אף מה שאינו דומה לו, לא בשם ולא במראה, על כרחך צריך לומר שיש בו איזה תואר וגדר שמיחד אותם למין הכולל אותם למיניהם. כדמוכח במס' חולין (סה. ושם) גבי למינהו דארבה יעו"ש. וגדר הזה יש להשיג במושג השם של הסוג, וכמו שמצינו (שם סג:) עורב זה עורב, את כל עורב להביא עורב העמקי, למינו להביא עורב הבא בראשי יונים, ופריך אמר מר עורב זה עורב אטו קמן קאי, אלא אימא עורב זה עורב אוכמא, וכן הוא אומר שחורות כעורב כו' ועורב הבא בראשי יונים דדמי רישיה לדיונה יעו"ש ביאורו, דשם הסוג הוא עורב, שמורה על השחרות כלשון הכתוב שחורות כעורב, והוא מלשון ערב. ומדכתיב כל עורב דמשמע כל ששמו עורב מרבינן עורב העמקי, ולמינו מרבה אף עורב שאינו שחור ממש בכולו, כאותו דדמי רישיה לדיונה. וא"כ הכא נמי כיון שערוד ובן הנפילים וסלמדנדרא אתרבי מלמינהו דצב על כרחך צריך לומר, דשם צב הוא שם תואר כללי להסוג בכלל, ואינו שם עצם פרטי למין מיוחד. וגדר התואר יש למצוא במושג השם צב שהוא לשון כיסוי, כדכתיב (במדבר ז׳:ג׳) שש עגלות צב, ואמרו חז"ל במדרש רבה (שם) אין צב אלא מכוסות יעו"ש והוא פשוט וברור.
סעיף ד
בענין מה שחזקנו (פתיל תכלת עמ' מ"ד) תמיהת הגאון תפארת ישראל, האיך צבעו מדם החלזון למלאכת המשכן, הרי הצב למינהו הוא משמנה שרצים האמורים בתורה, שדמן מטמא כבשרן. ותמהו עלן שנזדקקנו לטרוח בישוב קושיא זו, הרי הקושיא מעיקרא ליתא, דכאן בחלזון שטומאתו משום שרץ, והרי שרץ מטמא לח ואינו מטמא יבש, כמבואר במס' נדה (נד:) ושפיר אף עפ"י שנטמא בשעת צביעה כשהיה לח, מ"מ אחר כך כשנתייבש פסק ממנו טומאה, ושפיר היו יכולים להטביל ולטהר מטומאה שנטמא בשעת צביעה, מאחר שכבר נתייבשה הצבע ואין בה טומאה, והרב בעל תפארת ישראל בחנם קאתי עלה לתרץ מטעם בלוע שאין סופו לצאת, אולם אנן בעניותן דרכנו תמיד למשכוני נפשין אדרב ולהפך בזכותיה דצורבא מדרבנן, כי באמת תי' זה אין בו ממש, לא מיבעיא לשיטת התוס' רי"ד ז"ל במסכת נדה (סא:) גבי ש"ז, דאעפ"י שאינה מטמאה אחרים לאחר שיבשה הטפה, מכל מקום הבגד עצמו אינו טהור עד שתסתלק הטפה ממנו, שכיון שנפלה עליו בעודה לח, לעולם הוא טמא, אעפ"י שהטבילו עד שיסתלק הטפה ממנו יעו"ש, הובאו דבריו בחיבורנו סדרי טהרות מסכת כלים (ט. ושם), וא"כ הכא נמי דכוותה, אע"ג דיבש טהור היינו מלטמא אחרים, אבל הבגד עצמו שבו הדם אינו יוצא מידי טומאתו על ידי טבילה עד שיסתלק הדם ממנו לגמרי או יתבטל מחמת שאין סופו לצאת, אלא אפילו לאינך פוסקים שהבאנו (שם) ג"כ עכ"פ לא מיקרי יבש, אלא על ידי בדיקה דשריה מעת לעת כמבואר (שם), ובמס' נדה (נד:) וכל שלא הובחן מטמא מספק, ושפיר הוצרך הרב בעל תפארת ישראל לאתויי עלה בתירוצו מטעם בלוע שאין סופו לצאת.
הן אמת שיש להעיר בזה, לפי מה שביארנו בחיבורנו סדרי טהרות מס' כלים (קז. סוד"ה ר"י) דאפילו ביכול לחזור על ידי שריה מעת לעת, אם הוא באופן שיתבטל אז מטומאתו, מיקרי נמי אינו יכול לחזור לכמות שהיה, וא"כ כאן אף שאפשר שיכול לחזור ללחותו על ידי תכבוסת בצפון, מ"מ הרי יתבטל אז מטומאתו ע"י התכבוסת, כמו שכתבו התוס' במס' נדה (סב. ד"ה שהרי הקפיד עליו), ושוב הוי אינו יכול לחזור לכמות שהיה ואינו מטמא ושפיר מהני ליה טבילה, אכן גם זה אינו דכי קאמינא לטמויי אחרינא, אבל לטמויי גופיה לא קאמינא. דודאי כל זמן שיכול לחזור לכמות שהיה לכולי עלמא לא מיטהר בטבילה עד שיסתלק או יתייבש לגמרי, כמו להתוס' רי"ד ביבש ממש שאינו יכול לחזור לכמות שהיה.
עוד תמהו עלן דבפשיטות לא קשיא מידי, דהצביעה במשכן היתה בעודה צמר או חוטין דלא מקבלי טומאה כלל, דאפילו שתי וערב דמטמא בנגעים אינו מטמא בשרצים, וא"כ לא היתה כאן התחלת טומאה כלל ולא היו צריכין כלל לטבילה, דאחר כך כשנארג כבר היה יבש ופסקה טומאתו. אולם גם בהא לא דייקי ולא עייני שפיר. לא מיבעי לדעת הרמב"ם ז"ל ודעמיה המובא בחיבורנו סדרי טהרות מס' כלים (לג: ד"ה יהודה) דהא דקתני מתני' במסכת נדה (לד:) ואם יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן מטמאין לחים ומטמאין יבשין כו' קאי נמי אש"ז וזוב ורוק וניע יעו"ש, א"כ פשוט דמה בכך שהיה הצביעה בעודה צמר או חוטין, מ"מ הרי מיטמא כשנארג דאין לטהר משום שנתייבש טרם שנארג, דמאן מפיס שאינו חוזר ללחותו ע"י שריה מעל"ע. ולבחון ע"י שריה מעל"ע לא שייך כאן, דרק כשהוא בפני עצמו שייך לבחון ע"י שריה, אבל כשנבלע בבגד שמא באמת לח הוא ע"י שריה מעל"ע וא"כ טמא מספק וכנ"ל. אלא אפילו לשיטת התוס' רי"ד וראב"ד המובא בחיבורנו (שם) דואם יכולין להשרות כו' קאי רק אשרץ ונבלה, אבל ש"ז וזוב ורוק וניע מיד כשנתייבשו טהורים, ולא בעי בחינת שריה כלל יעו"ש, דלכאורה שפיר יש לומר מכיון שנתייבש קודם אריגה לא מיטמא ולא בעי טבילה כלל, דדם שרץ אולי קלישתיה כש"ז וזוב ורוק וניע, וקליש טפי מדם הנדה, והגם שדעת התוס' רי"ד דהא דיבשו טהורים היינו מלטמא אחרים אבל הבגד עצמו שנפלה עליו הטיפה לא נטהר בטבילה עד שיסתלק לגמרי כנ"ל. מיהו היינו בנפלה על הבגד בעודה לחה שנטמא הבגד, וכיון שבא לכלל טומאה שוב אינו יוצא מטומאתו עד שיסתלק, אבל בכאן שהצביעה היתה בצמר או בחוטין דלא מקבלי טומאה ונתייבש קודם אריגה, וכיון שמעולם לא בא לכלל טומאה ולא חל שם טומאה כלל על בגד זה, שפיר יש לומר דטהור ולא בעי טבילה כלל, גם כן לאו מילתא היא, דאע"ג דצמר וחוטין לאו בר קבולי טומאה נינהו, הני מילי בצמר וחוטין דהדיוט, אבל צמר ופשתן שהוקדש לבגדי כהונה ודאי בר קבולי טומאה נינהו, מידי דהוי אעצים ולבונה, דאמרינן והבשר לרבות עצים ולבונה משום דחיבת הקודש מכשירתן לקבל טומאה, עיין בחיבורנו סדרי טהרות מסכת כלים (קנג: ד"ה לא):
עוד שמענו בשם אחד מחכמי זמנינו, שתמה עלן שעמדנו כלל בקושיא זו, הרי במלאכת המשכן ודאי לא היו מקפידים על טומאה, ובלא"ה היו בהם טמאי מתים ועדיין לא היה להם אפר פרה, דפרה הראשונה של משה נעשה ביום ג' להקמת המשכן כמבואר ספרי, ואין לומר דלטומאה שקודם הקמת המשכן לא היו צריכין לאפר פרה, דהא מפורש בקרא בפ' בהעלותך גבי לוים הזה עליהם מי חטאת, ומבואר בספרי וברש"י שם לטהרם מטומאת מת, וכיון שבלא"ה היה שם טומאה שוב לא היו מקפידין על שום טומאה אחרת, זה תורף התמיהה ששמענו אבל באמת מאן דמותיב הכי, יהיה מי שיהיה, לא חש לקמחיה כלל, דמהיכי תיתי בלי שום הכרח, לומר שמלאכת המשכן לא היתה בקדושה וטהרה מטומאת מת, דודאי ממה שנגעו או האהילו על מתים קודם מתן תורה קודם שהוזהרו על הטומאה לא נטמאו, והגם דאיתרבי קבר שלפני הדיבור לטומאה במסכת נזיר, היינו הנוגע בו או המאהיל עליו אחר שהוזהרו על הטומאה, אבל ממה שנגעו או האהילו קודם שהוזהרו על הטומאה לא נטמאו. ומשעת מתן תורה עד מעשה העגל נתבטל מהם מיתה, כדכתיב חרות על הלוחות ואמרינן במדרש חירות ממלאך המות, והגם שממעשה העגל נגזר עליהם מיתה, אבל כיון שכבר הוזהרו על הטומאה היו נזהרים מלטמא, ורק שבט לוי נטמאו בשעת מעשה העגל כדכתיב הרגו איש באחיו, ולזה הוצרכו הזייה. מיהו במעשה מלאכת המשכן לא נתעסקו, אלא אותן שנשמרו מלטמא למת.
איברא אנן בעניותין בחידושנו מכבר העירוני בזה, דלכאורה יש הכרח לזה שכל ישראל היו טמאי מתים קודם שהיה להם טהרת פרה אדומה, לפי מה דאיתא בתשובת מהר"ם בר רבי ברוך (חלק ג סי' שצ) לתרץ הקושיא למ"ד בשבת ניתנה תורה לישראל, היאך חזרו לאחוריהם י"ב מילין כדאיתא במס' שבת (פח:), והשיב הא לא קשיה, דאפילו למ"ד תחומין דאורייתא מוקפין היו ענני הכבוד והוי כמחיצת בני אדם כו', ואע"ג דעננים של עכשיו אינם נחשבים בממש, עננים שלהם שאני, שהקיפן הקב"ה להגן מפני האומות ובכל מקום שהיו הולכים היו ענני הכבוד עליהם יעו"ש, ומעתה כיון דענני הכבוד חשיבי מחיצה לענין שבת, ממילא הוי נמי אהל וא"כ נטמאו כל ישראל ממתי עגל מחמת אהל ענני הכבוד, דענני הכבוד היו עליהם מלמעלה ג"כ, כדאיתא במכילתא פ' בשלח שבעה עננים כו' ואחד מלמעלן יעו"ש.
שוב ראיתי בספר אחד הנדפס מחדש, דמייתי לה לתשובת מהר"ם הלזו, ודחי לה כלאחר יד מסברא בעלמא דעננים אין בהם ממש. מיהו מלבד דבעניותין אין בידינו כח למדחי בסברא בעלמא דברי הרב מהר"ם ב"ב ז"ל, שהיה מתקיפי קמאי, אכן באמת אישתמיטתיה לבעל הספר ההוא גמרא מפורשת במס' יבמות (עב:) ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית כו' דלא נבדור ענני הכבוד יעו"ש, משמע מפורש שהיה בענני הכבוד ממש ושייך בהו בידור, וכן הוא משמעות לשון הפסיקתא הובא בילקוט (פ' עקב) ולא היו צריכין תכבוסת א"ל ענני הכבוד היו מגהצין אותן יעו"ש, וגיהוץ הוא ע"י שיפשוף באבן ודבר קשה ועדיף מכיבוס, כדאמרינן בכתובות (דף י:) גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, ואי אמרת ניעבד גיהוץ מעברא ליה חומרתא יעו"ש, ומדהשיב על ולא היו צריכין תכבוסת, ענני הכבוד היו מגהצין אותן, ולא השיב בלשון ענני הכבוד היו מכבסין אותן, משמע משום דקושטא קאמר שענני הכבוד היה בהם ממש, והיו משפשפין ומגהצים אותם, וכן מבואר להדיא בפסיקתא רבתא (פל"ד פסקא דאנכי) ואכסך משי אמר הקב"ה לישראל עשיתי אתכם ממש בעולם כך דרש ר' אייבו ורבי יהודה ברבי בנימין אומר אלו ענני הכבוד שהיו מקיפים אותם במדבר כמה שכתוב לא ימיש עמוד הענן יעו"ש. ונראה שדורש משי לשון ממש כדדרש רבי אייבו, ומייתי ראיה מלשון לא ימיש שהיה בהם ממש, כמו שדרשו על וימש חושך, והרי הרב מהר"ם ב"ב אומר כן שהיו בהם ממש וחשיבי מחיצה ואהל. וא"כ לכאורה היו כולם טמאי מתים משום טומאת אהל מהמתים שמתו בשעת מעשה העגל:
ואין לומר כיון דענני כבוד היו מתנדנדין ומתבדרין אם היה נושבת להם רוח צפונית, כדמשמע מהאי דיבמות הנ"ל דלא נבדור ענני הכבוד, א"כ הוי אהל רעוע כהאי דטלית המנפנפת במס' אהלות (פ"ח מ"ה) ולא שמיה אהל יעו"ש, אכן זה אינו, חדא דאהל ענני הכבוד כיון דהוי על פי ה' חשוב קבוע ולא עראי, וכמו שנתבאר בחיבורנו סדרי טהרות מס' כלים (קמב. ד"ה כלי עץ) מלשון הש"ס עירובין (נה:) כיון דעל פי ה' יחנו כו' כמאן דקבוע להו דוכתא דמי ומכמה דוכתי יעו"ש. ועוד דבאמת אהל ענני הכבוד לא היה מתנדנד כלל מפני הרוח שהרי רק רוח צפונית לא נשבה להן אבל שאר הרוחות היה מנשב להם והם חזקים יותר מרוח צפונית כדאמרינן במסכת גיטין (לא:) על רוח מזרחית בשעה שמנשבת משתקת כל הרוחות מפניה, ועיין תוס' (שם ד"ה אי הכי) ואמרינן נמי (שם) ורוח דרומית קשה מכולן יעו"ש, ולא היו ענני הכבוד מתנדנד ומתבדר מפניהם ועיין במסכת ב"ב (כה:) והא דאמרינן ביבמות (שם) דלא נבדור ענני כבוד, הא כתבו התוס' (שם), לא משום דתקיפה דנוחה היא וטוב לנחבלים, אלא שמפזר העננים והעת יפה כו' יעו"ש, ונראה דהיינו שרוח צפונית מייבשת רטיבות שבעננים ולזה מתפזרין, דענני כבוד נראה שהיה בהן ג"כ רטיבות מים, כדמשמע בירושלמי ריש סוכה ר' יוחנן מדמי להו כאדם המשלח לחבירו חבית וקנקנים, ור"ל מדמי לה כו' יעו"ש, ובמדרש בראשית רבה (פי"ב) הובא בתוס' מס' סוכה (יב. ד"ה בפסולת), וכן משמע לשון הפסיקתא הנ"ל ענני הכבוד היו מגהצין אותן וסתם גיהוץ הוא עם כיבוס. כלשון גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם דמס' כתובות הנ"ל ובמס' תענית (כט:) יעו"ש, דהיינו גיהוץ שלנו עם כיבוס ככיבוס שלהם בלאו גיהוץ. ומה שמסיים בפסיקתא ואל תתמה אמיטון הזה אין מגהצין אותן אלא באור יעו"ש היינו על הגיהוץ, שהכיבוס היה בגשם רטיבות המים שבעננים, והגיהוץ היה בגשם אור העננים, ואם היה רוח צפונית מנשבת היתה מתייבשת רטיבת המים שבעננים, והיו העננים מתפזרין, כדאיתא בזוה"ק (וארא כד:) אש לסטר צפון כו' אש נפיק מצפון כו' יעו"ש, וא"כ שענני כבוד היה בהם ממש ולא היה הרוח מנדנדן כמו שנתבאר, שפיר היה אהל קבוע וחשיב אהל לטמא.
הן אמת, דמש"ס שבת (צח) יש לדקדק לכאורה, דענני הכבוד לא היה בהם ממשות להאהיל דגרסינן התם, אמר רב שמואל בר יהודה אמר רב אבא אמר רב הונא אמר רב המעביר ד' אמות בר"ה מקורה פטור לפי שאינו דומה לדגלי מדבר כו' יעו"ש, ואם איתא שהיה בענני הכבוד ממשות להאהיל נידון כמו כן כתקרה לענין שבת דהוא הוא, ומאי לפי שאינו דומה לדגלי מדבר קאמר. והגם דבירושלמי מס' עירובין (פ"ט ה"ה) גרסינן אמר רב הונא אין ר"ה מקורה ופליג עלה ר"ש בר כרסנה וקאמר ולא מן המדבר למדת ומדבר מקורה היה, ופי' הקרבן עדה ז"ל ולא מן המדבר למדת איזהו רה"ר שחייבין עליו ומדבר מקורה היה, שהרי ענני הכבוד היו מקיפין אותו ושמעינן דאפילו רה"ר מקורה חייב יעו"ש, ופירושו עיקר בלשון הירושלמי דמה שפי' הפני משה, דפריך כקושיית הש"ס בבלי (שם) איני והא עגלות דמקורות הויין ואמר רב משום רבי חייא עגלות תחתיהן וביניהן וצדיהן רה"ר. דחוק מאד דכל כהאי גוונא הוי ליה לפרושי מילתא בהדיא, כיון שלא נזכר הך מימרא דרב כלל בירושלמי בשום דוכתא. וגם אי נחית להך מימרא דרב, כי קרא דחי וקאמר מתני' לא אמרה כן כו' הוי ליה לפרושי להך מימרא כדפרישנא לה בבבלי (שם). אכן בכל זאת מדקי"ל הלכתא כרב הונא, וגם בירושלמי שם קדחי לדברי ר"ש בן כרסנא מהלכה יעו"ש, נראה לכאורה דלא חש לה לקושיא זו משום דנקיטא לן מילתא דענני הכבוד אין בהם ממשות שיהיה חשוב מקורה ויאהיל.
אולם באמת לא ניחא לן לומר דר"ש בן כרסנא וסתמא דש"ס ורב הונא פליגי במציאות, אי ענני כבוד היה בהם ממש, וכבר נתבאר שהיה בהם ממש, ועל כן נראה יותר לפרש פלוגתייהו על פי מה דתניא בספרי בהעלותך (פסקא פג) וענן ה' עליהם או כשם שמגין עליהם ביום כך מגין עליהם בלילה ת"ל יומם, ביום מגין ואין מגין עליהם בלילה אמור מעתה עמוד הענן לא היה מגין עליהן בלילה ע"כ. וכיון שמלאכת שבת ממלאכת המשכן גמרינן להו, והקמת המשכן לא היתה אלא ביום כדאמרינן במס' שבועות (טז:) שנאמר וביום הקים את המשכן ביום אתה מקימו בלילה אין אתה מקימו, להכי פריך ר"ש בן כרסנא ולא מן המדבר למדת ומדבר מקורה היה. והש"ס דלא חש לה, הוא משום דדוקא הקמת המשכן צריכה להיות ביום, אבל רוב מלאכת המשכן כפריקה והעברה היתה כשרה גם בלילה, ועל אותה שעה הזהיר הכתוב שאז היה רה"ר שאינו מקורה. אבל לענין טומאה מכיון שהוזקקנו לטומאה ע"י שהאהילו עליהם ענני הכבוד ביום מהיכן נטהרו.
אמנם הדבר נכון מאד דבאמת לא מצינו שימות שום אחד מישראל בדור המדבר משעת מתן תורה עד אחר הקמת המשכן, שהרי עד מעשה העגל לא היה מיתה, כדאיתא במסכת ע"ז (ה.), ואחר מעשה העגל עד הקמת המשכן לא מצינו מיתה זולת במעשה העגל, ואז נסתלקו ענני הכבוד, כדאיתא בתרגום יונתן על שיר השירים על פסוק עד שיפוח היום ונסו הצללים, עד ובזעירות יומיא עבידא בני ישראל ית עגלא דדהבא ואסתלקו ענני יקרא די מטללין עלויהון ואישתארו מפרסמן יעו"ש, ושפיר דלא נטמאו באהל.
אלא דאכתי יש להעיר, דבהכרח היו כולם טמאי מתים מחמת אהל ענני הכבוד מארונו של יוסף שהיה בתוך המחנה, והגם דיש לומר דהוי קבר שלפני הדיבור דלא איתרבי במס' נזיר (נד:) אלא לנגיעה ולא לטמא באהל, מיהו הניחא לרבי שמעון במס' יבמות (סא:) דקברי עכו"ם אינם מטמאין באהל, אבל לרבנן דקברי עכו"ם מטמאין באהל מאי איכא למימר, ועוד אפילו לרבי שמעון נראה ברור דיוסף הצדיק עצמותיו הקדושים היו מטמאין באהל, לפי מה שכתבו התוס' במס' נזיר (שם) ובכמה דוכתי שהקשו למ"ד קבר שלפני הדיבור אינו מטמא באהל,א"כ למה רבי בנאה במס' ב"ב (נח:) הוי מציין מערת המכפלה, הא אין מציינין על דבר שאינו מטמא באהל ותירצו דאברהם אבינו נקרא אדם, דכתיב האדם הגדול, וכן אדם הראשון ולהכי אין למעטם מקרא דאדם יעו"ש, וא"כ יוסף הצדיק נמי הא קרוי אדם, כדאיתא במדרש (שמות רבה פ"כ) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין אדם אלא יוסף שנאמר (תהילים ע״ח:ס׳) אהל שכן באדם כו' יעו"ש, וכן הוא מפורש ג"כ בזוה"ק (ויקהל רי"ד:) ביוסף מה כתיב ויישם בארון כו', ומאן איהו דקאים ברזא דאדם מאן דנטיר אות קיימא קדישא יעו"ש, וא"כ פשיטא שהיה מטמא באהל שאין למעטו מקרא דאדם.
אמנם באמת גם זה אינו הכרח, ובאמת בחידושינו לסדרי טהרות מס' אהלות שנוציא לאור בעזהשי"ת בקרוב, הבאנו מזה ראיה לשיטת הרמב"ם ז"ל בה' טומאת מת (פי"ב ה"ו) דמחלק בין ארון כלי לקבר בנין דדוקא קבר בנין מטמא באהל, אבל ארון כלי כל שיש בו חלל טפח בין הכיסוי להמת, חוצץ בפני הטומאה. והשתא שפיר ארונו של יוסף היה חוצץ בפני הטומאה ולא היה מטמא באהל, והגם דארונו של יוסף של מתכת היה כדאיתא במסכת סוטה (יג:) וחרב הרי הוא כחלל. מיהו היינו לטמא במגע ומשא, אבל לא באהל לשיטת הרמב"ם ורמב"ן ורוב הפוסקים, ואפילו לשיטת ר"ת דחרב הרי הוא כחלל לטמא נמי באהל, יש לומר דארון בתוך ארון היה והפנימי היה של עץ. גם יש לומר דארונו של יוסף הוי עשוי לשמש עם הקרקע, שהרי היו נושאין אותו ע"ד לקברו ולקבוע אותו בקרקע, והעשוי לשמש עם הקרקע, אעפ"י שעדיין לא קבעו אינו מקבל טומאה, כמו שנתבאר בחיבורנו סדרי טהרות בכמה דוכתי וממילא לא שייך חרב הרי הוא כחלל, ורק משום קבר הרי הוי אהל כלי דחוצץ בפני הטומאה. וגם לשיטת הראב"ד ז"ל שאינו מחלק בין ארון כלי לקבר בנין, יש לומר דבקושטא נגד ארונו של יוסף היו ענני הכבוד פתוחים להוציא הטומאה. וכיון שאין לנו הכרח לומר שהיו טמאי מתים, פשיטא שכל מי שיש לו מוח בקדקדו לא יאמר דבר זה על דור חביב כדור המדבר שהיו כולם טמאי מתים ולא עשו את המשכן בטהרה. ומלבד כל זה לא ידענא מה ענין טומאת מת לשאר הטומאות, הרי טומאת מת הותרה או דחויה בציבור מה שאין כן שאר טומאות, וא"כ אף לכשתמצא לומר שלא היו נזהרים במלאכת המשכן מטומאת מת, מיהו משארי טומאות ודאי היו נזהרים.
סעיף ה
במה שהחזקנו קושית תפארת ישראל הנ"ל, ודחינו (פתיל תכלת עמ' מ"ד) תירוצו שתירץ דאחר שנבלע צביעת דם התכלת בהבגדי כהונה והיריעות כשנתייבש עד שלא יוכל לשרות ולצאת דתו לא מטמא עוד, באמת טבלו את הבגדי כהונה והיריעות לטהרם ממה שקבלו טומאה בשעת הצביעה שהיה עוד הדם לח, ודחינו תירוצו דאישתמיטתיה דברי התוס' במסכת זבחים (צה.) דתכלת יוצא על ידי צפון, וא"כ יוכל לצאת הוא ומטמא ומה מהני טבילה, והניחא לרבי יוחנן במס' נדה (סא:) דקסבר אע"ג דיכול לצאת אם הקפיד עליו אין אי לא לא שפיר, אלא לריש לקיש דקסבר כיון דיכול לצאת אע"ג דלא הקפיד עליו,מאי איכא למימר יעו"ש. עלה בדעתנו כעת להעמיד תירוצו, דעד כאן לא פליגי ר"י ור"ל התם, וקסבר ר"ל כיון דיכול לצאת אע"ג דלא הקפיד עליו טמא, אלא במעינות הזב או בדם הנדה, דמטמאין במשא וקא אתינן עלה לטהריה מטעם טומאה בלועה, דבמשא נמי לא מטמיא כדאמרינן במס' נדה (מב:) ובכמה דוכתי, בזה קסבר ר"ל כיון דיכול לצאת לא הוי בלוע, ונהי דהוי בית הסתרים ולא מטמא במגע, במשא מיהת מיטמייא, אבל דם השרץ דאינו מטמא במשא אלא במגע, שפיר אע"ג דיכול לצאת עכ"פ בית הסתרים הוי ולא מטמא במגע ושפיר מהניא ליה טבילה על מה שקיבל טומאה בשעת הצביעה. מיהו גם זה אינו, לפי מה שנתבאר בשם התוס' רי"ד דהבגד עצמו שנטמא אינו יוצא מידי טומאתו לגבי נפשיה עד שיסתלק ממנו הטפה. ועוד יש להאריך בזה הרבה על פי דברינו בסדרי טהרות מס' כלים (קו. ד"ה אמר) יעו"ש.
סעיף ו
במה שדחינו (פתיל תכלת עמ' מ"ד) תירוץ התפארת ישראל, דא"כ מצאנו טבילה הכרחית לכל פרוכת שבמקדש מדאורייתא משום שנטמא מהצביעה, ולמה נדחקו המפרש במס' תמיד והר"ב ז"ל, בהא דתנן במס' שקלים (פ"ח מ"ה) גבי פרוכת ושלש מאות כהנים מטבילין אותה, לפרש דצורך טבילת הפרוכת היה, משום כלים הנגמרים בטהרה, שהיא טבילה מדרבנן משום מעלה. העירו קצת על דברינו דמשום הצביעה הרי היתה בעודה צמר או חוטין, וא"כ היו יכולין להטביל את הצמר או החוטין, ולא להמתין עד אחר האריגה ולהצטרך לשלש מאות כהנים, ושפיר נדחקו המפרשים ז"ל ע"כ. ולאו כלום הוא. דאטו האריגה גורם הכבידות הרי הצמר והחוטין גורמים הכבידות ומה לי קודם אריגה מה לי לאחר אריגה, מאי אמרת שבעודן צמר או חוטין יכולין לחלוק ולהטביל כמה פעמים, אבל מה לי להרבות בטבילות או להרבות בגברי, ושפיר בפשיטות טפי הוי להו לפרש משום טבילה הכרחית מדאורייתא שנטמא מדם הצביעה.
סעיף ז
אחר שביארנו (פתיל תכלת עמ' מ"ז), דמלשון המדרש זעזע את המים והראהו את בן הנפילים, אין ראיה דבן הנפילים הוא גידולו במים, רק כיון שגידולו בארץ שתחת המים הוצרך לזעזע את המים להראותו. וכתבנו דבזה מיושב פירש"י ז"ל במס' חולין (קכז.), דפירש וכשהיה רבי עקיבא מגיע לפסוק זה כו' משום דמיירי בסלמנדרא ע"כ, והוי קשיא לן אמאי לא קאמר משום דמיירי בבן הנפילים, לפי מה דמשמע מהמדרש דבן הנפילים גידולו במים, אכן לפי הנ"ל ניחא, דבאמת בן הנפילים אין גידולו במים, כיון דמרבינן ליה לטומאה משום מינא דצב ע"כ, על זה הקשו דלא הועלנו מידי, דמה בכך שאין גידולו במים, אבל הרי הוא מבריות היבשה והוי ליה לרש"י ז"ל לפרש כן כשהיה מגיע לפסוק זה משום דמיירי מבן הנפילים שהוא מבריות היבשה.
ואנו תמיהים, דנראה שהבינו דמלתא בעלמא הוא שהקשינו בפירש"י ז"ל, אמאי קאמר משום דמיירי בסלמנדרא ולא קאמר משום דמיירי בבן הנפילים. ואם כן בפשיטות הוי להו לאקשויי עלן מאי עדיפותיה למנקט משום דמיירי בבן הנפילים מלמנקט משום דמיירי בסלמנדרא. ועוד דא"כ הוי לן לאקשויי נמי, אמאי לא קאמר משום דמיירי בצב. ועוד איך הבינו לשונינו במאמרנו (שם) שכתבנו והוי קשיא לן אמאי לא קאמר משום דמיירי בבן הנפילים, לפי מה דמשמע מהמדרש דבן הנפילים גידולו במים ע"כ. הרי שפתותינו ברור מללו דתלינו קושיין על רש"י ז"ל במה דמשמע מהמדרש דבן הנפילים גידולו במים, ולפי מה שהבינו דקושיין על רש"י ז"ל מילתא בעלמא הוא, אמאי נקט משום דמיירי בסלמנדרא ולא נקט משום דמיירי בבן הנפילים, א"כ מה תלי קושיין במה דמשמע מהמדרש.
ברם בקושטא קושיין לא אזלא הכין, דודאי אי לאו מהמדרש לא הוי קשיא לן מידי על פירש"י ז"ל דלמה נקט משום סלמנדרא ולא נקט משום בן הנפילים או ערוד. דמשום בן הנפילים וערוד לא הוי נקט רבי עקיבא למילתיה דוקא כשהיה מגיע לפסוק זה, דאטו ליכא קרא אחרינא דמיירי מבריות שהן גדילות ביבשה, הא טובא קראי מיירי בהו מקמי פסוק זה, ולהכי מוכרח לפרש, משום דפסוק זה מיירי מסלמנדרא להכי נקט למילתיה כשהיה מגיע לפסוק זה. והגם דאכתי לא ניחא כל כך הא דפריש רבי עקיבא במילתיה יש לך בריות גדילות בים ויש לך בריות גדילות ביבשה כו',הא פסוק זה לא מיירי כלל בבריות הגדילות בים, ולא הוי ליה למינקט אלא יש לך בריות גדילות באור ויש לך בריות גדילות באויר כו', ובריות הגדילות באויר הוא כולל בריות הים והיבשה. על כרחין לדחוקי נפשין, דאיידי דכשהגיע לפסוק זה ובעי למינקט יש לך בריות גדילות באור כו', משום דמיירי מסלמנדרא, נקט נמי יש לך בריות גדילות בים ויש לך בריות גדילות ביבשה כו'.
אכן קושיין הכין אזלא, מאחר שמשמע מהמדרש, דהנך תלתא בן הנפילים וערוד וסלמנדרא דנרמזו ואיתרבאי בפסוק זה הצב למינהו מתלתא דוכתא נינהו, בן הנפילים מים וערוד מיבשה וסלמנדרא מאור, א"כ שפיר טפי ניחא לפרש דלהכי נקט רבי עקיבא למילתיה כשהיה מגיע לפסוק זה, משום דבפסוק זה נכללו ואיירי בתלתא מיני בריות דים ודיבשה ודאור, בן הנפילים דים וערוד דיבשה וסלמנדרא דאור. והגם דבן הנפילים הגם דגידולו במים כפי פשטות משמעות המדרש, אבל על כרחך דבורח ליבשה, מדמרבי ליה לטומאה ולא שייך למימר עליו שבים אם עולים ליבשה מיד מתים. מיהו הגם שבורח ליבשה אבל אינו עולה להיות נשאר תמיד ביבשה, אלא צריך לחזור למים בכל פעם, ועכ"פ מיניה דים הוא, ונכללו בהאי קרא תלתא מינים דים ודיבשה ודאור. ומקביל זה נקט רבי עקיבא במילתיה כשהיה מגיע לפסוק זה הנך תלתא יש לך בריות גדילות בים ויש לך בריות גדילות ביבשה כו' ויש לך בריות גדילות באור כו'. והכי הוי ליה לרש"י ז"ל לפרש, ולמה פי' רק משום דמיירי מסלמנדרא, ומעתה יובן כי תירוצנו עולה שפיר, דלפי מה שהסבנו כוונת המדרש דבאמת בן הנפילים אין גידולו במים, א"כ לא נרמז ונכלל בפסוק זה הנך תלתא, דהרי מבריות הגדילות בים לא איירי בפסוק זה. ושפיר מוכרח רש"י ז"ל לפרש דלהכי נקט רבי עקיבא למילתיה כשהיה מגיע לפסוק זה משום דמיירי בסלמנדרא כנ"ל.
סעיף ח
במה שתירצנו (פתיל תכלת עמ' מ"ז) תמיהת המשנה למלך (האה"ט פ"ד ה"א), שתמה למה השמיט הרמב"ם ז"ל ברייתא דמס' חולין (קכז.), הצב למינהו להביא הערוד ובן הנפילים וסלמנדרא, דהרמב"ם סובר דהך ברייתא דמרבה בן הנפילים לטומאה, הגם דגידולו במים כדמשמע במדרש הנ"ל, רבי עקיבא הוא דמטמא כלב הים, והוא ז"ל הרי לא פסק כרבי עקיבא להכי השמיט הך ברייתא. והקשו עלן תרצת בבא דבן הנפילים, אבל בבא דערוד וסלמנדרא דלא תליא כלל בפלוגתת רבי עקיבא ורבנן מאי תרצת ביה, ולמה השמיטם הרמב"ם ע"כ. תמיהני האי מאי קושיא, הנך תרתי כבר תירצם בספר לב אריה מס' חולין (שם) ואנן בעניותין אנו שמחים בחלקנו שעזרנו הש"י ליישב בבא דבן הנפילים שהשמיט הרמב"ם ז"ל. ובפרט דבקושטא בתירוצנו מיושב ג"כ השמטת הנך תרתי שהשמיט הרמב"ם ז"ל, דמדכייל ברייתא הנך תרתי עם בן הנפילים, דרק אליבא דרבי עקיבא אתיא שמע מינה דהנך תרתי נמי כרבי עקיבא אתיא, מדלא אישתמיט תנא בשום דוכתא למיתני הנך תרתי לחודייהו ואליבא דרבנן.
סעיף ט
בענין הקושיא (פתיל תכלת עמ' מ"ח) דהאיך הוכשר תכלת למלאכת המשכן ולציצית הא איתקש כל התורה לתפילין דבעינן מן המותר בפיך. הקיפוני חבילות תשובות וכולהו ברוקא חדא תפיתו, דלא בעינן מן המותר בפיך אלא בקדושת כתב, כמבואר מלשון רש"י ז"ל במס' שבת (כח:) לעורן עור דפוס שלהם שהכתבים של פרשיות מונחים בו דהאי לאו מלמען תהיה נפקא דהא לאו תורה כתיבא ביה כו' יעו"ש. אכן תמיהני מי לא ידע בכל אלה וכבר תפסו על המג"א בזה בכמה תשובות, אכן הרי המג"א ז"ל דעתו דבכל המצוות בעינן מן המותר בפיך מכח הקישא דתפילין, ודעתו ברורה אצלינו דמפרש ברייתא דרב יוסף (שם) לא הוכשרו כו' מהך הקישא מיתניא, וא"כ אין סתירה כלל מלשון רש"י ז"ל, וכבר נתבאר דעתו ז"ל על נכון בספר מחצית השקל יעו"ש, ואנן במאמרנו הרי מפורש אליבא דמג"א ז"ל קיימינן לתרוצי מילתא דתכלת אליביה ג"כ.
עוד הקשו עלן דגם לפי דברי המג"א הרי מקורו מהר"ן (פ"ג דר"ה), ומבואר מדבריו ז"ל (שם) דדוקא גבי שופר קא בעי למימר דבעינן מן המותר בפיך, דכיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי, אבל לא בשאר המצות ומה ענין תכלת שבציצית למצות שופר, והרי בשופר ג"כ נשאר בצ"ע יעו"ש. אכן מלבד דבאמת דעת המג"א ז"ל עצמו עדיפא מדהר"ן ז"ל ופשיטא ליה דבכל המצות בעינן מן המותר בפיך כאמור, וכמו שביאר המחצית השקל ז"ל, אמנם גם לפי הבנתם הרי תכלת שבציצית ג"כ לזכרון קאתי, כדכתיב וראיתם אותו וזכרתם, ותניא (מנחות מג:) מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, ופירש"י שיחדו למצוה זו מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד, ופירש"י ומכח התכלת מזכיר היושב על הכסא כו' יעו"ש, וכי תימא שאני זכרון דשופר מזכרון דתכלת דזכרון דשופר הוא זכרון למעלה שיעלה זכרון ישראל לפני הקב"ה לטובה כדאמרינן במס' ר"ה (טז.) זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר כו' אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם כו' יעו"ש, אבל זכרון דתכלת זכרון דלמטה הוא, שעל ידי הראיה בתכלת זוכרין היושב על הכסא לשוב ולשמור מצותיו. הא בקושטא זכרון דתכלת נמי זכרון למעלה הוא, כדמוכח במס' סוטה (יז.) ובמס' חולין (פט.), דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו (בראשית י״ח:כ״ז) ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשני מצות אפר פרה ועפר סוטה, והא איכא נמי עפר כיסוי הדם התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא, דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו (שם יד) אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשני מצות חוט של תכלת ורצועה של תפילין, בשלמא רצועה של תפילין דכתיב (דברים כ״ח:י׳) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש, אלא חוט של תכלת מאי היא. ופירש"י מאי הנאה איכא, ומשני דתניא ר"מ אומר מה נשתנה תכלת כו' מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד כו' יעו"ש, וכפי פירש"י במס' מנחות הנ"ל שמכוח התכלת הוא מזכיר היושב על הכסא, אכתי אינו מובן מאי הנאה וקיבול שכר איכא, דהרי הנאת מצוה לא חשיבא ליה הנאה, דמהאי טעמא לא חשיב עפר כיסוי הדם, וכן נמי לא חשיב חוטי ציצית דלבן דלא חשיב אלא מצוה שיש בה הנאה מורגשת וקיבול שכר, כמו שפרש"י (שם) על אפר פרה ועפר סוטה ורצועה של תפילין, אכן רש"י ז"ל במס' חולין (שם) הרגיש בזה ופי' שההנאה וקיבול שכר הוא, שכשהקב"ה מסתכל בכסא הכבוד שלו נזכר במצוה זו שהיא שקולה כנגד כל המצות ע"כ יעו"ש, כלומר ועי"ז מרחם על ישראל ומושיע אותם בזכות שמקיימין את המצות, ותרתי איתנייהו בה במצות תכלת, זכרון דלמטה כמו שפירש"י במס' מנחות (שם), וזכרון דלמעלה כמו שפירש"י במס' חולין (שם), וא"כ להר"ן ז"ל ג"כ מצות תכלת אית לן לדמויי למצות שופר.
סעיף י
במה שכתבנו (פתיל תכלת עמ' מ"ח) וכן המור בקטורת שכתב הרמב"ם בהל' כלי המקדש (פ"א ה"ג) שהוא דם הצרור בחיה שבהודו, והראב"ד השיגו באמת שאין דעתו מקובלת שיכנסו במקדש דם חיה וכ"ש דם חיה טמאה, והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם כיון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא יעו"ש. אכן אין תירוצו מעלה ארוכה אלא כלפי דלא ליתסר משום דבעינן ממשקה ישראל כו', אכן אכתי לא העלה ארוכה דליתסר משום דבעינן מן המותר בפיך, ומה דבעינן מן המותר בפיך אפילו שערות ועור בהמה טמאה נמי פוסלין, אע"ג דבשערות ועור ליכא איסור אכילה. ע"כ כתב לן אחד במכתבו תי' על זה, דהא כדאיתא והא כדאיתא, היינו דבדבר שראוי לאכילה אמרינן ביה כיון שנשתנה והועיל ביה השינוי להתירו באכילה הועיל ביה נמי השינוי למחשביה ולאשויה מותר בפיך להתירו למצוה, מה שאין כן בדבר שאינו ראוי לאכילה, כגון עור, ואפילו הכי נאסר דלא הוי מן המותר בפיך, ממילא עומד תמיד באיסורו, דלא שייך ביה לומר שום השתנות כלל ע"כ. ואם כי זה הכותב לא הביא סמוכין לזה, אבל יש קצת סמוכין לסברא זו, מסוגיא דזבחים (לב:) הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו כו' הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן יעו"ש, אכן לקושטא דמילתא לאו מילתא הוא, דא"כ תקשי אלא מעתה עור חזיר הישוב וכלהו הנהו עורות, דתנן במס' חולין (קכב.) דראויין לאכילה, יהיו נמי כשרים לספר תורה ולתפילין אחר שעבדן או שהילך בהן כדי עבודה, דהותרו לאכילה כדאיתא במסכת חולין (שם), ונימא ג"כ מתוך שהותרו לאיסורן ע"י שנשתנו הותרו נמי לפסולן, והא ודאי אינו, אלא ודאי לאו מילתא הוא ושאני סוגיא דזבחים (שם) דהתם טמא וטמא דחד שמא הוא שפיר אמרינן מתוך, אבל הכא אסור ופסול, דתרי שמא נינהו לא אמרינן מתוך, ועוד יש לחלק בכמה גווני.
סעיף יא
במה שחתרנו (פתיל תכלת עמ' מ"ט) לישב קושיית הנודע ביהודה על המג"א מסוכה (כג.) בפיל קשור, כולי עלמא לא פליגי דכשר לדופן סוכה והרי פיל לאו מותר בפיך הוא, והארכנו לתרץ קושייתו. ונשאלנו למה לן לטרוחי בזה, הרי בפשיטות קושיית הנוב"י לא קשיא מידי, דעד כאן לא כתב המג"א דבכל המצות בעינן מן המותר בפיך, משום דאתקשי כל המצות לתפילין, אלא במצות עצמן, אבל לא בהכשר מצוה, ודפנות סוכה הכשר מצוה נינהו ועיקר המצוה הוא הסכך. ואנן הדין פירוקא לא מתחזי לן. דודאי דפנות סוכה מצוה נינהו וכמו דאסבר לה מיסבר הגאון נוב"י ז"ל שדפנות הסוכה ג"כ דאורייתא, ונלמד מבסכת בסוכות שיעור הדפנות לכל מר כדאית ליה במס' סוכה (ו:) יעו"ש. ובאמת קושית הנוב"י ז"ל על המג"א מצינו נמי לאקשויי מש"ס מנחות (לט:), השיראין והכלך והסריקין כולן חייבין יעו"ש, וטלית ודאי מצוה היא דהא בעיא שיעורא ד' כנפות וכדי שיתכסה בו ראשו של קטן ומברכינן עליה להתעטף, ואיך יוכשר ממשי דהוא מתולעת, הא איתקש כל התורה לתפילין ובעינן מן המותר בפיך, וכדבקושטא כתב רבינו בחיי (פ' תרומה) דמהאי טעמא לא היה משי בבגדי כהונה ובמשכן יעו"ש, אלא דגם בזה יש מקום לדוחה לדחות ולומר דטלית נמי הכשר מצוה הוא ולא גוף מצוה. מיהא מסיפא דברייתא במס' מנחות (שם) ודאי קשיא, הן במינן פוטרין שלא במינן אינן פוטרין קתני מיהת במינן פוטרין, ואמאי הא ציצית גופייהו ודאי מצוה עצמה נינהו וניבעי מן המותר בפיך. וכן נמי יש להעיר לדעת המג"א, מהאי דירושלמי מס' כלאים (רפ"ט) דממעט צמר גמלים לבגדי כהונה, מטעם דיש לו שם לווי, ותיפוק ליה משום דלא הוי מן המותר בפיך. ודוחק לומר דטעם דיש לו שם לווי לא איצטריך ליה אלא משום צמר דכלאים ונגעים, ולא נקיט ליה גבי בגדי כהונה אלא משום לאקושי ליה פשתן ולומר אף פשתים שאין לה שם לווי. וכן נמי יש להעיר מהאי דשבת (כ:) אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך כו', והוא מין משי כדמפרש הש"ס (שם), והרי משי הוא יוצא מתולעת כנ"ל, ואי כדעת המג"א ז"ל האיך אמרינן (שבת כא. ושם) פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת כו' מדליקין בהן בחנוכה כו', ואמאי הא למצוה בעינן מן המותר בפיך ומשי הא לא הוי מן המותר בפיך. ובשבת נמי דאין מדליקין בהן, למה לן טעמא בכלך מפני שהאור מסכסכת בהן כדפירש"י (שם כ: ד"ה גושקרא), וז"ל: ואסור לעשות ממנו פתילה כדאמר בכל פסולי פתילות דמתניתן שהאור מסכסכת בהן כו' יעו"ש, תיפוק ליה דנר של שבת מצוה הוא ובעינן מן המותר בפיך, דאין לחלק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דודאי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון.וכפי מה שתירצנו במאמרנו (שם), דמצוה שאינה צריכה להיות ממידי דבר אכילה לא קפדינן על מן המותר בפיך, אתי שפיר בכל הנהו דוכתי בעזהש"י.אלא דיש להעיר עוד, מהאי דשבת (כא.) דקא חשיב בפסול שמנים שמן קיק, ומפרש עלה בגמרא אמר שמואל שאילתינהו לכל נחותי ימא ואמרו לי עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו יעו"ש, והוא עוף טמא לפי גירסת הערוך במס' חולין (ס.) קאת זו הקיק יעו"ש, ואיך אמרו מדליקין בהן בחנוכה, הא בעינן מן המותר בפיך, והעיר בזה רב גדול אחד במכתבו אלינו, וגם זה יש ליישב, מלבד דרק שמואל הוא דמפרש בשמן עוף ששמו קיק, אבל ר' יצחק בריה דרב יהודה מפרש משחא דקאזא, ור"ל מפרש קקיון דיונה, וא"כ יש לומר דרב חסדא ור' זירא משמיה דרב דאמרי דשמנים שאין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהן בחנוכה, דמשמע כולהו שמנים אפילו שמן קיק, לא מפרשי כשמואל אלא כר' יצחק בריה דרב יהודה או כר"ל. אלא אפילו אי מפרשי כשמואל נמי נימא, דיש לומר דבקושטא שמן קיק נמשך אחר הפתילה, והא דאין מדליקין בו בשבת מהאי טעמא גופיה הוא, משום דאינו מן המותר בפיך, ובקושטא בחנוכה נמי אין מדליקין בו, דהא דאמרינן שמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה, לא קאי אלא אשמנים דפסולייהו משום שאין נמשכים אחר הפתילה, אבל אשמנים דפסולייהו מטעם אחר לא קאי, כמו דלא קאי אשמן שרפה דמתניתן, כמו שביאר הפני יהושע בסוגיא דשבת (שם) יעו"ש.עוד העיר הרב הנ"ל, מירושלמי סוטה (פ"ב ה"ד) גבי מגילת סוטה תני רבי אלעזר בן שמוע אומר אין כותבין על עור בהמה טמאה אמר רבי שמעון מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה למה אינו כותב, תני רבי אלעזר בן ר' שמעון אומר רואה אני את דברי אלעזר בן שמוע מדברי אבא שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה ע"כ. ואי כדעת המג"א דכל המצות אתקשי לתפילין דבעינן מן המותר בפיך, א"כ מאי טעמא דרבי שמעון דאמר למה אינו כותב, ולמה לי הטעם דנמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה, תיפוק ליה בלא"ה, משום דבעינן מן המותר בפיך, ויפה העיר.אכן נראה דאין הכי נמי, דטעמא דר' אלעזר בן שמוע דאין כותבין על עור בהמה טמאה מהאי טעמא הוא דבעינן מן המותר בפיך, ורבי שמעון דפליג וקאמר מכיון דאת אמר למחיקה נתנה למה אינו כותב, הכי קאמר כיון דעיקר מצותה היא המחיקה, דמהאי טעמא אינה מטמאה את הידים, כדאיתא התם מקמי הכי, א"כ לא חשיב העור מגוף המצוה דנבעי מן המותר בפיך, והוא כעין שבארנו בירושלמי (פ' מצות חליצה ה"ד) שופר של ע"ז ושל עיר הנדחת רבי אלעזר אומר כשר תני רבי חייה כשר תני רבי הושעיה פסול, הכל מודים בלולב שהוא פסול, מה בין שופר מה בין לולב אמר רבי יוסי בלולב כתיב ולקחתם לכם מכל מקום, אמר רבי אלעזר תמן בגופו הא יוצא, ברם הכא בקולו הוא יוצא ויש קול אסור בהנאה, הכל מודים בסנדל של עיר הנדחת שהיא כשר דכתיב חלוץ הנעל מכל מקום, אמר רבי מנא כמא דאת אמר תמן יום תרועה יהיה לכם מכל מקום כן את אומר הכא חלוץ הנעל מכל מקום, יעו"ש בק"ע ופ"מ שנדחקו בביאור דברי הירושלמי, מה חדית ר' מנא על סתמא דהש"ס. וביארנו, דסתמא דהש"ס קאמר הכל מודים בסנדל של עיר הנדחת שהיא כשר, היינו אפילו מאן דפוסל בשופר ולית ליה ריבוייי יום תרועה יהיה לכם, מכל מקום מכשיר סנדל של עיר הנדחת מטעם דכתיב חלוץ הנעל מכל מקום, כלומר לאו משום ריבויי דקרא, אלא כיון דהמצוה היא חליצת הנעל ולא נעילת הנעל, הגם שאי אפשר לחליצה בלי שיוקדם נעילה, מ"מ כיון דאין הנעילה המצוה אלא החליצה, אין הסנדל המצוה דיהיה שייך למפסליה משום כתותי מכתת שיעוריה, דדוקא כשקיום המצוה הוא בהויית החפץ על האדם, הוי החפץ המצוה ומיפסל משום מכתת כתותי, אבל כשקיום המצוה היא בביטול ומניעת והסרת החפץ מן האדם, אין החפץ המצוה ולא מיפסל משום כתותי מיכתת שיעוריה, ורב מנא פליג על סברא זו, וקאמר דמצד הסברא ליכא להכשיר בסנדל טפי מבשופר, ורק מצד ריבויי דקרא הוא דאיכא להכשיר, כמו דאת אמר תמן בשופר להכשיר מריבויי דקרא יום תרועה יהיה לכם מכל מקום, כן את אומר הכא בסנדל להכשיר מריבויי דקרא חלוץ הנעל מכל מקום, וממילא מאן דפליג ופוסל בשופר פוסל נמי בסנדל, ולאו דברי הכל הוא להכשיר בסנדל, ובחידושינו (שם) הארכנו בזה ואין כאן מקומו, מיהו אדאתאן עלה שמעינן מהך ירושלמי לחלק בין כשקיום המצוה הוא בהויית החפץ לבין כשקיום המצוה הוא בביטול ומניעת החפץ, דאז אין החפץ המצוה לענין דליפסל משום מכתת כתותי שיעוריה וכ"ש דלא מיפסל משום דאינו מן המותר בפיך, וזה הוא טעמא דר' שמעון מכיון דאת אמר למחיקה נתנה, א"כ אין העור המצוה ומאי איכפת לן מה שאינו מן המותר בפיך:ומיושב בזה הא דלא אשכחן בסנדל של חליצה שיהיה דוקא של עור בהמה טהורה משום דבעינן מן המותר בפיך, אדרבה התוס' במס' יבמות (קב: ד"ה ואנעלך) כתבו להדיא, דאין להקפיד אם חלץ במנעל עור בהמה טמאה, וגם ר"ת שמצריך שיהיה הסנדל מעור בהמה טהורה, קאתי עלה משום דתחש כתיב יעו"ש, וכפי הנ"ל מיושב דבסנדל של חליצה שהמצוה היא חליצת הסנדל, אין הסנדל המצוה דנבעי ביה מן המותר בפיך. והגם דלענין סנדל של עיר הנדחת לא קיימא לן כסתמא דירושלמי, וכדאיתא בש"ס דילן (יבמות קד.) ואם חלצה חליצתה פסולה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פ"ד מה' יבום) והיינו כרבי מנא בירושלמי, מ"מ לענין מן המותר בפיך אית לן האי סברא, ועיין מה שביארנו בזה בחיבורנו סדרי טהרות מס' כלים (רמ"ב.) בביאורנו הארוך (סוד"ה ואלא הא). והגם דהרמב"ם ז"ל (פ"ג מה' סוטה ה"ח) פסק כר' אלעזר בן שמוע דמגלת סוטה בעיא עור בהמה טהורה [ומהתימה על הק"ע בירושלמי (שם) שכתב לא ידעתי למה לא הביא הרמב"ם דין זה] יעו"ש. היינו מטעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון דאמר רואה אני את דברי ר' אלעזר בן שמוע מדברי אבא, שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור של בהמה טמאה, כלומר דאע"ג דלמחיקה ניתנה, כיון דאיכא גווני שהשם נשאר על העור ואינו נמחק, כגון כשאמרה איני שותה, ממילא חשיב העור מגוף המצוה ובעינן מן המותר בפיך. ולכאורה לפי מה שפי' הפ"מ בירושלמי (סוטה פ"ג ה"ג) היה נראה דטעמא דרבי שמעון דסבר בהאי דתני בירושלמי (שם פ"ג ה"ג) מגילתה נגנזת תחת צירו של היכל למה בשביל לשחקה יעו"ש, וא"כ אף כשהיא נגנזת למחיקה נתנה שתהא נמחקת על ידי סיבת ציר הדלת, ורבי אלעזר בן שמוע ורבי אלעזר ברבי שמעון סברי דנגנזת ממש, כפשטות לישנא דמתניתין, דקתני סתמא מגילתה נגנזת ושפיר כשהיא נגנזת לאו למחיקה ניתנה, והוי העור גוף המצוה ובעינן מן המותר בפיך, ומיושב בזה תמיהת מרן הקדוש הכסף משנה (הלכות יבום פ"ד ה"ד) שתמה למה השמיט הרמב"ם ז"ל הך דתוספתא וירושלמי שנגנזת תחת צירו של היכל, דהוא משום דפסק כרבי אלעזר בן שמוע ורבי אלעזר ברבי שמעון כנ"ל:אמנם באמת עיקר פי' הפ"מ תמוה, דזה לשון הירושלמי תני מגילתא נגנזת תחת צירו של היכל למה בשביל לשחקה לול קטן היה שם המים נשפכין תני כו', ופירשו הקרבן עדה ופני משה, דטעמא קא יהיב למה נגנזת תחת צירו של היכל בשביל לשחקה יעו"ש, והדברים מתמיהים כמו שתמה בשירי קרבן (שם), וקשה דגרסינן במכות המוחק את השם לוקה דכתיב לא תעשון כן וגו' יעו"ש, אלא שהוא ז"ל כתב לתרץ, דיש לומר דהירושלמי לית ליה הך דרשא ומותר לאבד כתבי הקודש שאין בהן צורך יעו"ש, אכן זה אינו, דבאמת איתא להדיא בירושלמי מגילה (פ"א ה"ט) דחשיב שם כל השמות שאינם נמחקין והנטפל לשם מאחריו כדאיתא בבבלי שבועות (לה:), וכן בירושלמי שבת פ' כל כתבי (ה"א) שזרק תכריך של ברכות לתוך ספל של מים ואמר לו רבי ישמעאל גדול עונש האחרון מן הראשון, ושם דייק דספרי מירוס מותר לשרוף הן ואזכרותיהן מק"ו דסוטה, אבל בודאי אית ליה להירושלמי הך דרשא. אכן ביאור לשון הירושלמי נראה כמו שפירשנו בחיבורנו על הירושלמי, וזה לשוננו, תני מגילתה נגנזת תחת צירו של היכל, ופריך למה בשביל לשחקה בתמיה הרי על כרחך תשחק על ידי סביבת הציר, וכי מותר לגרום מחיקת השם, ומשני לול קטן היה שם כלומר שהיה שם לול תחת הציר ושם היתה נגנזת ולא נשחקת ואח"כ מתחיל ציון המשנה המים נשפכים תני כו' ע"כ, אכן נראה דטעמא דרבי שמעון דקסבר כיון דעיקרה למחיקה ניתנה לא חשיב העור מגוף המצוה, ומה שלפעמים נגנזת לא מהני להחשב העור מגוף המצוה:וגם מה שהשמיט הרמב"ם האי תוספתא דמגילתה נגנזת תחת צירו של היכל, מיושב לפי פירושנו בדברי הירושלמי דמסיק לול קטן היה שם א"כ לאו דינא הוא, אלא ששם היתה נגנזת מחמת שהיה שם לול קטן לגנזה שם, אבל אין קפידא בדבר, דהוא הדין אם ימצא מקום אחר לגנזה יכול לגנזה שמה:עוד יש להעיר על דעת המג"א ז"ל דכל המצות הוקשו לתפילין ובעינן מן המותר בפיך, מהאי דגרסינן במס' מכות (יא.) ספר שתפרו בפשתן פליגי בה רבי יהודה ורבי מאיר חד אומר כשר וחד אומר פסול, למ"ד פסול דכתיב (שמות יג) למען תהיה תורת ה' בפיך, ואיתקש כל התורה כולה לתפילין מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין, ואידך כי איתקש למותר בפיך, להלכותיו לא איתקש, ופירש"י ז"ל כי איתקש למותר בפיך, דכתיב בהאי קרא בפיך מן המותר בפיך שאין נכתבין על עור בהמה טמאה, להלכותיהן, לדבר שאינו כתוב בתורה, ובתפילין גופייהו לא גמרינן ליה אלא מהלכה למשה מסיני לא ילפינן בהיקשא יעו"ש, ואי כדעת המג"א דכל המצות הוקשו לתפילין ובעינן בהו מן המותר בפיך, לכאורה אינו מובן, לפי מה שביארנו במאמרנו (פתיל תכלת עמ' מ) מדברי רש"י והר"ן ז"ל, דלאו דוקא איסורי אכילה אימעטו ממן המותר בפיך, אלא אפילו אין בו איסור כלל רק דאינו ממידי דבר אכילה בעצמותו, נמי אימעוט ממן המותר בפיך, א"כ למה הוצרך הש"ס לסיים מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף כל לתופרן בגידין, תיפוק ליה בלאו הכי, משום דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך, ואיתקש כל התורה כולה לתפילין דבעינן מן המותר בפיך, ממילא אימעט נמי פשתן, דכיון דלאו ממידי דבר אכילה הוא, לא הוי מן המותר בפיך, ובתפילין גופייהו הלכה למה לי, תיפוק ליה מלמען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, ומאי טעמא באמת דמ"ד כשר משום דלהלכותיו לא איתקש, מה בכך, הא מ"מ כיון דאיתקש למותר בפיך, ממילא אימעט נמי פשתן, משום דלא הוי מן המותר בפיך, אלא על כרחך דלאו בכל המצות בעינן מן המותר בפיך, רק דתפירה בפשתן לא אימעט ממן המותר בפיך וצריך הלכה לזה בתפילין, ובספר תורה תליא מילתא אי להלכותיו נמי איתקש אי לאו:אמנם גם אי משום הא לא איריא מלבד דלפי מה שביארנו (שם) לתרץ קושיית הנודע ביהודה מהאי דסוכה הנ"ל, דדוקא היכא דקפיד קרא בהמצוה שתהיה ממידי דבר אכילה, הוא דבעינן מן המותר בפיך, אבל במצוה דלא קפיד בה קרא שתהיה ממינא דבר אכילה, לא בעינן מן המותר בפיך, וא"כ שפיר בתפירת תפילין וספר תורה אי לאו ההלכה משום מן המותר בפיך לא הוי איכפת לן, דהגם דבעיא תפירה, אבל הרי לא מצינו דקפיד שיהיה התפירה במינא דבר אכילה דוקא דניבעי מן המותר בפיך, ולהכי צריך ההלכה שצריך שתהיה התפירה בגידין שהוא ממינא דבר אכילה, ותפירת ספר תורה תליא מילתא אי להלכותיו נמי איתקש אי לאו:אכן מלבד זה ג"כ לא קשיא מידי, דבעיקר דבר זה דשלא מן המותר בפיך פוסל, מיתחזי לן דאינו פוסל אלא בדבר שהוא מהלכות וחלקי המצוה ומעכב בהמצוה, אבל בדבר שאינו מהלכות וחלקי המצוה ואינו מעכב בהמצוה, רק שעושין לנוי וחיזוק הדבר, אין שלא מן המותר בפיך פוסל בו, שוב מצאתי בספר בני יונה להגאון מוהר"י לאנדסופר ז"ל שכתב כן להדיא בביאורו הארוך (סי' רעח) לענין תפירת העמודים בהספר תורה במשי, דכל שאינו לעכב כי אם לתוספת שמירה ויפוי לא מיפסל ביה, מה שאינו מן המותר בפיך יעו"ש ובספר חקרי לב (יו"ד ח"ג סי' קכג). ולפי זה תפילין גופייהו, אי לאו ההלכה דבעיא תפירה, הגם שהיה נצרך לעשות התפירה לנוי ולחיזוק, לא הוי פוסל ביה שלא מן המותר בפיך, דכיון שאינו מההלכה רק לנוי ולחיזוק, לא הוי מהלכות וחלקי המצוה דניבעי ביה מן המותר בפיך, ומעתה יש לפרש הסוגיא, דהא דקאמר מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין כו', האי בגידין לאו מלשון ההלכה הוא, כי ההלכה לא היתה אלא דבעיא תפירה, רק סתמא דש"ס הוא דמסיק לה, והכי קאמר מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן, כלומר דבעיא תפירה, וממילא פשתן פוסל בה מלמען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, ופשתן כיון שאינו ממידי דבר אכילה לאו מן המותר בפיך קרינן ביה, אלא צריך שיהיה התפירה בגידין, דסתם תפירה בדבר המותר בפיך בגידין הוא אף כל תופרן כו', כלומר אף ספר תורה בעיא תפירה ומצותו בכך, וממילא פשתן פוסל בה מלמען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, ופשתן כיון שאינו ממידי דבר אכילה, לא קרינן ביה מן המותר בפיך, אלא צריך שתהיה התפירה בגידין, דסתם תפירה בדבר המותר בפיך בגידין הוא, ומ"ד כשר משום דכי איתקש למותר בפיך אבל להלכותיו לא איתקש כדפירש"י ז"ל, ולא הוי תפירת ספר תורה מהלכות וחלקי המצוה כלל, דניבעי ביה מן המותר בפיך:ומיושב בזה דעת העיטור והכרעת הבית יוסף (או"ח סי' ל"ב) שתמה עליהם הנודע ביהודה מהדורא תניינא (חא"ח סי' ב) דהנה על מה שכתב הטור (שם) יתפור אותם בגידי בהמה טהורה, כתב הב"י וז"ל: והעיטור כתב גבי הא דאמרינן גבי ס"ת קרע הבא בתוך ב' שיטין יתפור וכו', והני מילי בגידין אבל בגרדין לא והן הנימין שנשתיירו מן הבגד, ובנוסחא אחרינא אבל בגררין לית לן בה והן טליידרו"ש שעושין מן הקלף, וכיון דמינו הוא מותר, ומסתברא לן שהן כגידין עצמן ותופרין בהן ספר תורה עכ"ל, ונראה דבמקום הדחק שאין גידין מצויין יש לסמוך על בעל העיטור שלא להתבטל ממצות תפילין ותופרין בטליידרו"ש שעושין מהקלף, עד שיזדמנו להם גידין עכ"ל הב"י, וכן פסק בשלחנו הטהור (סי' ל"ב סעיף נ') יעו"ש. והנוב"י (שם) תמה על זה וכתב ואני חושש אפילו בשעת הדחק שהרי הלכה למשה מסיני הוא גידין, ולא תימא שזהו מטעם מותר בפיך, לא כן הוא דהרי במס' מכות בספר תורה שתפרו בפשתן פליגי ר"מ ור"י כו' כי איתקש למותר בפיך להלכותיו לא איתקש יעו"ש, הרי שמותר בפיך הוא ענין בפני עצמו, ונתפרות בגידין הוא ענין בפני עצמו, והוא הלכה למשה מסיני דבעינן גידין, ומשום כן ממילא בעינן גידין ממש יעו"ש. ולפי מה שביארנו הסוגיא נראה שגם העיטור מפרש כן, דההלכה לא היתה אלא דבעינן תפירה אבל בגידין לשון הש"ס הוא דמסיק לה וכנ"ל, ומסתייע נמי הדין שיטה דבגידין לאו מההלכה אלא מלשון הש"ס ומשום מן המותר בפיך מש"ס דשבת (כח:) דקאמר, ואלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, למאי הלכתא, וקא בעי למימר אלא לכורכן בשערן ולתופרן בגידין יעו"ש, ואי גידין דוקא ולא עור היכי קא בעי למימר דהא אתא רב יוסף לאשמועינן, הרי רב יוסף עור נקט במילתיה ועור פסול לתפירת תפילין, וכמו שתמה בזה הרשב"א ז"ל בחידושיו (שם) ונשאר בצ"ע בקושיא זו, אבל העיטור אטו משועבד להרשב"א ז"ל שיסבור כוותיה, אדרבה מכח הך קושיא גופיה, סובר העיטור דבגידין לאו מלשון ההלכה הוא, אלא הש"ס הוא דמסיים לה משום מן המותר בפיך, והוא הדין עור, אלא משום דסתם תפירה בדבר שהוא מן המותר בפיך בגידין הוא, להכי נקט הגידין, אבל אין הכי נמי אי עביד מעור שיהיה ראוי לתפירה שכשר לתפור ביה.וגם נוסחא שלפנינו בהסוגיא במס' מכות (יא.) אמר רב חזינן להו לתפילין דבי חביבי דתפירי בכיתנא ולית הלכתא כוותי' יעו"ש, מסייע להדין פירושא, דאי בגידין מלשון ההלכה הוא, וכי רבי חייא היה פליג על הלמ"מ, אלא ודאי לאו מלשון ההלכה הוא, אלא משום מן המותר בפיך הוא, וקסבר רבי חייא דמן המותר בפיך לא בעינן אלא בכתב, אבל לא בשאר מצות, וקסבר דהא דפליגי ר"מ ור"י בספר שתפרו בפשתן פליגי נמי בתפילין, ובהא פליגי אי בעינן בתפירה מן המותר בפיך כמו בכתב או לא ופסק כמאן דמכשיר, מיהו הריטב"א ז"ל בחידושיו למס' מכות (שם) מייתי נוסחא אחריני בסוגיא זו דגרסי חזינן לספרי דבי חביבי כו' ותמה שם אנוסחא שלפנינו יעו"ש, והיינו משום דקאי בשיטת רבו הרשב"א ז"ל, דבגידין מלשון ההלכה היא, ומעתה שפיר הכריע מרן הב"י ז"ל דבשעת הדחק תופרין בטליידרו"ש, דכיון דפלוגתא דרבוותא הוא בפי' הסוגיא, אי בגידין מלשון ההלכה הוא ודוקא גידין, או בגידין לישנא דהש"ס הוא ומשום מן המותר בפיך והוא הדין עור וכנ"ל, וא"כ ודאי בשעת הדחק כדאי הוא העיטור ז"ל לסמוך עליו דבגידין מלשון הש"ס הוא ולאו דוקא אלא משום מן המותר בפיך והוא הדין עור, ובאמת יש סמך קצת לזה מלשון ההלכה שבמס' סופרים (פ"א) דקתני הלכה למשה מסיני שכותבין כו' תופרן וכורכן בשערן יעו"ש, הרי דלא קתני תיבת בגידין בלשון ההלכה למשה מסיני, שוב מצאתי להגאון חיד"א בכסא רחמים הגיה וכורכן בגידין יעו"ש, ואין צורך כנ"ל, וכן נראה לנו להורות להלכה כפסק מרן הב"י ז"ל, שבשעת הדחק שלא לבטל מצות תפילין תופרין בטליידרו"ש וכ"ש בגידי עוף, ומהתימא על הנוב"י שפיקפק בזה, ולמה דאתאן עלה שיטת המג"א דבכל המצות בעינן מן המותר בפיך מיושב אליבא דכל השיטות:
סעיף יב
במה שנתבאר שם (פתיל תכלת עמ' מ"ט) מדברי רש"י והר"ן ז"ל דמידי דלאו בר אכילה נמי אימעט ממן המותר בפיך, יש להעיר א"כ למה מכשירין לסת"ם דיו של מימי עפצים וקנקנתום, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מה' תפילין) שהדיו העשוי מעשן השמנים מגובל בשרף האילן ומעט דבש ושרוי במי עפצים וכיוצא בו, שאם תמחקנו יהיה נמחק הוא הדיו שמצוה מן המובחר לכתוב בו סת"ם ואם כתב שלשתן במי עפצא וקנקנתום שהוא עומד ואינו נמחק כשר כו' יעו"ש, ואפילו לשיטת ר"ת שבתוס' שבת (כג.) מגילה (יט.) גיטין (יט.) דפוסל דיו של מימי עפצים, אבל עכ"פ דיו של מימי קליפות עץ וקנקנתום גם לר"ת כשר, כדאיתא בטור יו"ד (סימן רעא). ועיין תשו' מהרי"ל (סימן קכז), ולמה לא ניבעי דוקא דיו העשוי מעשן דהוי מן המותר בפיך משמנים, כדאיתא במס' שבת (שם) כל השמנים כולן יפין לדיו ושמן זית מן המובחר יעו"ש, אבל העשוי מן קנקנתום יהיה פסול, משום דהוא לאו ממידי דבר אכילה ולא הוי מן המותר בפיך, והרי בכתב לכולי עלמא בעינן מן המותר בפיך:
אמנם נראה, כיון דהלכה למשה מסיני היא שיהיו כותבין בדיו ויש לה סמך מהמקרא ואני כותב על הספר בדיו (ירמיהו ל״ו:י״ח) כדאיתא במס' סופרים (פ"א) ועיין מנחות (לד.) והוראות תיבות דיו הוא כל שהוא שחור יותר, וכדאיתא בזוה"ק ברע"מ (תרומה קנט.) ועשו ארון עצי שטים, ספר תורה עמודא דאמצעיתא ארון דיליה שכינתא כו' וכלא חד מה דלאו הכי בארון דהאי עלמא דאורייתא מלגו מין אחד וארון מינא אחרא, דא בכתיבת דיו ודא עץ מצופה זהב כו' ומסטרא אחרא אפילו בהאי עלמא אחזי דכלא חד, דיו ועץ, דדיו מתפוחים דאתעבידו בעץ [מזה מבואר כדעת הרמב"ם ורא"ש דמכשרי עפצים לדיו דתפוחים דאתעבידו בעץ היינו עפצים שאינם גדילין אלא נעשין על העלים ע"י תולעים שמושכין שרף האילן על העלין ואיתעביד כמין תפוחים] ועוד דיו אוכם מלבר כו' אוכמים בהאי עלמא דאיהו לבר כו' ובגין דא דיו לישנא דיו לעבד להיות כרבו כו' יעו"ש. מבואר מזה דדיו הוא רמז מלשון די שהוא הסבלנות והשפלות שישראל יכולין לסבול בזה העולם, ומזה מבואר שתיבות דיו הוראתו על השחרות ביותר, וכל שהוא שחור יותר הוא נכלל יותר בלשון תיבת דיו, וכיון שכשמטילין קנקנתום הוא משחיר ביותר, ודאי שדיו של קנקנתום הוא הנכלל בכלל הכתוב ואני כותב על הספר בדיו, ולא שייך למיפסל משום מן המותר בפיך דהרי מצותו בכך. ובאמת גם בדיו של עשנים היו מטילין קנקנתום, כדמשמע במס' עירובין (יג) ובמס' סוטה (כ.) כשהייתי לומד אצל ר"ע הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו כו' יעו"ש, ואז היה נהוג בדיו מעשנים, ואפילו לרבי ישמעאל (שם) נראה דרק מדרבנן אוסר משום פרשת סוטה דקסבר מוחקין לה מן התורה וכמו שכתבו התוס' (שם ד"ה חוץ) יעו"ש, ולהכי לא שייך למיפסל משום מן המותר בפיך שהרי מצותו בכך:
ודע שבעיקר דבר זה שביארנו מדברי רש"י והר"ן ז"ל דמידי דלאו בר אכילה נמי אימעט ממן המותר בפיך, נראה לכאורה שאין כן דעת הסמ"ק וא"ח והגהות מיימוני ה' תפילין המובאים בב"י (סימן לב) שכתבו, ויש מקפידין שאין כורכין אותן אלא בקלף כשר, והקשה עליהם הב"י הרי בברייתא תניא מטלית ובמטלית לא שייך כשר ופסול, ותי' הב"י וז"ל ואפשר דכל מילי דתפילין בעינן מן המותר בפיך, והילכך אם בא לכורכן בקלף צריך שלא יהא מדבר פסול, אבל במטלית דלא שייך ביה פסול שפיר דמי ע"כ. מבואר מזה דאע"ג דבעינן מן המותר בפיך גם מידי דלאו בר אכילה שפיר דמי. אכן נראה לחלק דדוקא בדבר הצריך ומעכב בדיעבד ובעינן מן המותר בפיך, הוא דגם מידי דלאו בר אכילה לא הוי בכלל מן המותר בפיך, דכיון דהצריכה תורה מן המותר בפיך, בעינן שיהיה ג"כ ממידי דבר אכילה, אבל בדבר שאינו צריך ואינו מעכב בדיעבד, כגון כריכת קלף על כל פרשה, שלדעת הרא"ש אינו מעכב, וכן תליית מטלית או קלף על הקרע, שאינו לעיכוב, דהרי יכול לתפור, בזה דוקא כשבא לעשות ממידי דבר אכילה צריך להיות מן המותר בפיך, ולא ממן האסור בפיך, אבל מה שאינו אסור בפיך, הגם דהוא מידי דלאו בר אכילה שפיר דמי. וראיה לזה מש"ס מגילה (יט.) נקראת ספר ונקראת איגרת, נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, ונקראת איגרת שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה יעו"ש. ומבואר בהגהת רמ"א (או"ח סי' תרצ"א סעי' ו) דכשהטיל בה שלשה חוטי גידין יכול לתפור יתר התפירות בפשתן, והיינו משום דנקראת איגרת ואינה צריכה תפירות יותר רק לכתחילה. בהנך תפירות שאינם מעכבים בדיעבד לא איכפת לן שיהיה דוקא ממידי דבר אכילה, אע"ג דהא ודאי דגידי בהמה טמאה דהוי מן האסור בפיך היה פוסל בהם, ושאני מתפירת העמודים בס"ת במשי דלעיל (סוף אות יא), דהכא כיון דעכ"פ שלש תפירות בעינן, מאן מפיס איזה תפירות הם ההכרחים, דאל"כ הוי ליה לאשמועינן רבותיה טפי, מ"מ הא לא איכפת לן שיהיה דוקא ממידי דבר אכילה, כיון שאינם מעכבין בדיעבד. ודוגמת סברא זו מצינו במס' זבחים (יג.) המהלך במקום שצריך כו' יעו"ש:
ובענין מה שהעירו מקרבן אדם והבל ונח והא לא הותרו באכילת בשר כדאיתא במס' סנהדרין (נט:) אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב (בראשית א׳:כ״ט-ל׳) לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם יעו"ש. וא"כ איך הקריבו שלא מן המותר בפיהם:
הנה לפי מה שכתבו התוס' (סנהדרין נו:) אהא דאמרינן התם אכל תאכל ולא אבר מן החי, וז"ל והא דאמרינן לקמן דלא הותר לאדם הראשון בשר לאכילה, היינו להמית ולאכול, אבל מתה מאליה שרי, ואתא לאפוקי אבר מן החי דאפילו נפל מאליו אסור יעו"ש, א"כ אין כאן התחלת קושיא כלל, דהרי בשר באמת מותר בפיהם היה רק שהיה אסור להם להמית לצרכם לאכול, אבל לקרבן דהוא צורך גבוה שפיר, היו יכולין לזבוח וממילא הוי הבשר מותר בפיהם ג"כ, דכיון דהזביחה היתה בהיתר הוי כמתה מאליה:
אלא שאכתי יש להעיר, לפי מה דהרמ"ה ז"ל בחידושיו דחה דברי התוס' ז"ל, וכתב עלה וז"ל, ולאו מילתא היא דהא בשר סתם קאמרינן, ותו אי משום הריגת בעלי חיים הוא דאיתסר. אדאשמעינן דלא הותר לו לאכול, לאשמעינן דלא הותר לו להמית. ותו אם כן היכי מותבינן התם מדרבי יהודה בן תימא דאומר אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין הציץ בו הנחש וראה בכבודו ונתקנא בו יעו"ש, הא התם לא מיירי מבעלי חיים דקטיל ליה איהו כלל, אלא לאו שמע מינה דהאי פירושא ליתיה כלל. ואנן עייננא בה ואיגלאי לן פירוקא בס"ד, והדין הוא פירוקא, דכי קאמרינן דלא הותר לו בשר לאכילה, לאו דאצטוי עליה בפירוש קא אמרינן, אלא לא הותר לו קאמרינן, דמסתמא כל הנבראים שהיו בעולם היו אסורות לו, כעבד זה שאין לו רשות ליהנות משל רבו עד שיטול רשות הימנו, ומאי דאשתרי ליה אשתרי, ובשר דלא אשתרי ליה לא אשתרי, מיהו אזהורי מיהת לא אזהריה עילוי, אלא לאבר מן החי בלחוד, ונפקי מינה, דמאי דאזהריה עילויה מיקטילן עילויה, דהא שמעינן לרב יהודה גופיה דאמר דעל שבע מצות בן נח נהרג, אבל מה דלא אזדהר עילויה לא מיקטל עילויה, והכא גבי בשר לא כתיב אזהרה כלל, והאי דקא דרשינן ולכל חית הארץ ולא חית הארץ, לאו אזהרה הוא, אלא למימסר ירק עשב לחית הארץ הוא דאתא ולאו לעיקר אזהרה, תדע דהא כל היכא דמיבעי ליה למידי אחרינא לא יליף אזהרה מיניה, וגמרא משמעות דקרא קא מפרש דמדכתיב ולכל חית הארץ משמע שלא הותר להם חית הארץ, וכד מעיינת בהאי פירוקא משכחת ליה דדאיק טובא עכ"ל ז"ל. העתקנו כל לשונו להיות שאין ספרו מצוי כל כך, עכ"פ מתבאר מדבריו ז"ל דבקושטא לא הותר להם שום בשר ורק דלא הוי מיקטלי עילוייה וא"כ איך הקריבו הא לא הוי מן המותר בפיך: