עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]
תפארת לישראל
מאמר התנצלות נגד עלילת דם שנתחדש בימינו:
קומה אלהים ריבה ריבך זכור חרפתך מני נבל כל היום: (תהלים ע"ד)
רבים חללים הפילה עלילה זאת מאתנו ערך ששה מאות שנה בכל ארצות פזורנו, על ידי הסתת שוטני נפשנו, עד אשר חפץ ה' לזכות עמו ולהועיל למין האנושי בכלל, צוה ה' יהי אור ויהי אור בכל אפסי ארץ, והכירו כל העמים יחד, ועטרת מלכם בראשם, כי אין ממש בעלילה זאת, ושקר הנחילו להם שוטננו הבל ורעות רוח, ורק שנאת הדת הולידה בלב חורשים עלינו רעה מחשבות פגול כאלה, ועינויים קשים ומרים אשר הוכו הנחשדים, קיים את משאות שוא ומדוחים אלה, אולם מאז שהנהיגו מושלי אירופא לבטל העינויים והיסורים אצל דיני נפשות, לא נשמע עלינו מאומה מעלילות כאלה, ועיין רמב"ם סוף פרק י"ח מהלכות סנהדרין, "אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו, שמא מן העמלין מרי נפש המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם, ומשליכים עצמם מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג" ואם מרי נפש המחכים למות אומרים בדבר שלא עשו למען יומתו, קל וחומר אותן המעונים בהכאה שאין לה קצבה, אשר קצים בחייהם אומרים שעשו דברים שלא עשו, למען יהרגו בפעם אחת ויפסק הצער מאתם, והביטו וראו כי עוד לפני חמשה עשר מאות שנה עמדו חז"ל על הנסיון, והחליטו (כתובות ל"ג ע"א) אלמלא נגדוהו לחנניה מישאל ועזריה הוי פלחו לצלמא, וכתב הרב שיטה מקובצת שם בשם הר"א, שלא חייבה התורה רק למסור עצמו למיתה כדכתיב בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך, אבל להחמיר עליו יותר מן המיתה אינו חייב ויפה כוון ע"ש, ולי נראה דכוונת הגמרא בזה שתספר לנו טבע אנושית, כי אם אמנם האדם הוא אדון ושליט על נטיותיו החפשיות ועל חיי עצמו, והחוב מוטל עליו על פי התורה, לקדש שם שמים בשלשה עבירות היותר חמורות, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, אולם זה דוקא במיתה בפעם אחת, ע"ז נצטוינו מפי התורה אפילו נוטל את נפשך, אבל לקדש שם שמים במקום יסורים והכאה שאין לה הפסק, זה אין בכחו וטבעו של כלל מין בני אדם, לבחור המות ולהשאר בדעת שלימה זולת יחידים, והתורה תצוה על הכלל כלו כמו שנאמר הקהל חקה אחת לכם, ולא באה התורה לצוות על דבר שהוא למעלה מטבע אנושי, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת:
ולמשמע אוזן דאבה נפשנו, מאיכות היסורים אשר הוכו בהם הנחשדים, אשר לא נשמע כהנה לרוע זה זמן כביר, על ידי שנתאחדו בעיר דמשק ערלי לב וערלי בשר, לגלגל עלינו עוד הפעם הישנות והתפלות, להתעולל עלינו עלילות ברשע לאמר עלינו, אוכלת אדם את ולפי יסודי הדת החוב מוטל על איש ישראל, ללוש המצות בתערובות דם נוצרי, כהנה וכהנה מוציאים עלינו דיבות נתעבות להבאיש את ריחנו בעיני יושבי הארץ, והמושלים שמה נותנים אוזן קשבת להם, למען יהיה להם כסות עינים לשלול הונם ורכושם וכל מאודם40: וכבר שמו חכמי ישראל מאז נפשם בכפם לפעול לטובת אחיהם האומללים, ולא נחו ולא שקטו לברר האמת, בראיות ברורות, כי לא לבד שאין לדבר הזה אשר מעלילים עלינו, לא שורש ולא ענף לא בתורת משה ולא בתלמוד רבינא ורב אשי, ולא אפילו מנהג קל מאיזה אחרון, רק נהפוך הוא כי לפי יסודי דתינו הדם הוא מתועב אצלנו על פי התורה, נוסף על עיקר העלילה היינו רציחה ושפיכת דם נקיים, אשר היא עבירה היותר חמורה אצלנו, יהיה הנרצח מאיזה אומה או דת שיהיה, כלם שווים בזה, שנזהרנו על פי התורה שלא להכאיב להם אפילו בממונם כל שכן בגופם, והרב ר' מנשה בן ישראל ערך בענין זה לפני מאתים שנה, חיבור מיוחד לפני שרי בריטאניא הגדולה בטענות נכוחות נודעים היום לכל, ומי היה מעלה זאת על דעתו, כי בזמנים הללו אשר נתיבות עולם ותהלוכות עמים היותר רחוקים, בספר נגולו לפני אנשי אירופא, וגם בין הפראים שוכני יערות אמעריקא הצפונית ואפריקא התיכונה, גם שמה תהלך עין חודרת מנוסעי אירופא, ועל העם אשר בתוכם הם יושבים, ואשר מכירים בהם ולומדים תורתם, לא ירצו לחזות נכוחות, וחושבים בלבבם כי אם אמנם לא ראו אצלנו הנהגה נתעבה זאת בראיה חושית, עדיין ידמו אולי במחשך מעשנו, וסוד כמוס אצל רבני הדור, וידעתי בעצמי כובד המלאכה הזאת להביא ראיה לפני העמים על השלילה והמניעה, ועל כיוצא בזה נאמר אצלנו לא ראינו אינו ראיה (יורה דיעה סימן א' וחושן משפט סימן ל"ז) אולם אדמה אם נציע לפני העמים, היסודות אשר מונחים ליסוד בהתנהגות חכמנו ז"ל, בתקנתם וגזירתם, אזי יכירו וידעו כי שקר הנחילו להם שוטנינו, וכל המרבה לספר ולהביע ברבים טהרת הדת וכשרון המעשה אצלנו הרי זה משובח, לכן לא מנעתי עצמי למלא משאלות ראשי מנהלי עדתי הנכבדים יחיו, אשר שמו מבטם כי שאהיה גם אנכי חבר לפועלי צדק בקרב עמי, בין שאר הרבנים הישרים במדינות בריטאני' צרפת ואשכנז, להראות בעמים על מה אדני תורתינו הקדושה הטבעו, ואיך רחוקים נתיבותיה הישרים מן דיבות כאלו, וכי לפי העקרים אשר מונחים אצלנו בתורה שבעל פה, נמנע הנהגה זאת אצלנו אפילו בהסכמה מוחלטת מן כל הנביאים והחכמים יחד:
בתחלה אראך אפילו אם נניח, שתהיה הנהגה זאת עלינו לחובה (מה שהיא באמת שקר מוחלט לא היתה ולא תהיה) בכל זאת אסור להכניס עצמו בסכנה כדי לקיים מצות התורה, ורק בשלשה דברים עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, באלו הדין יהרג ואל יעבור, אבל בשאר כל התורה כלה הדין דיעבור ואל יהרוג, ואם עבר והומת ולא עשה העבירה, הרי זה נתחייב בנפשו לשמים (סנהדרין ע"ד ע"א) ורמב"ם פרק חמישי מהלכות יסודי התורה הלכה א', ואם הדין כן בסכנה לאדם אחד בלבד, מכל שבן בסכנה הנוגעת לכללות העם, בלי ספק אסור להכניס עצמנו בסכנה כדי לקיים מצות התורה, והתורה כתבה וחי בהם ולא שימות בהם, וכבר טען הרב ר' מנשה בן ישראל מצד זה, ואני מוסיף על דבריו, אם אמרו חז"ל (יומא ס"ט ע"א) דרק מפני כבודו של מלך אלכסנדר, התירו לבישת הכהנים כלאים והנאה מבגדי כהונה שלא בשעת עבודה, ועקרו דבר מן התורה בקום ועשה, וסמכו על המקרא מפני דכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך, קל וחומר בסכנה גמורה כעלילה שלפנינו, אשר מתנגד ונוגע רק לאמונה המושלת לבד לפי דברי הטוענים המעלילים, אם כן אפילו נחליט שנמצא אצלינו מנהג זה, אין צריכים לקיים אותו ולחוש לו, מפני הסכנה הגלויה דנחשב כמועל מעל בדת המלך, וע' (ע"ז י"ז ע"א) שאמר ר' יוסי בן קסמא לר' חנינא בן תרדיון, אומה זאת מן השמים המליכוהו ואתה יושב ומקהיל קהלות, ואמר לו מן השמים ירחמו, אמר לו אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר מן השמים ירחמו, למדנו משם אף בלמוד התורה, ובפרט במקום שהיתה החששה קרובה שתשתכח התורה מאתנו, הזהירו ר' יוסי בן קסמא, שלא יעבור מצות המלך קל וחומר בשאר אזהרות של תורה:
וכן ראינו (גיטין נ"ז ע"א) בענין בר קמצא שאמרו שמה נקריב את הקרבן אשר הביא בשם המלך, א"ר זכרי' בן אבקולס יאמרו בעלי מומים קרבים אצל מזבח, נהרוג אותו א"ר זכריה בן אבקולס יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג, ואמרו שם ענותנותו של ר' זכרי' בן אבקולס חרבה עירנו, ושרפה בית מקדשנו, וגלתה אותנו לבין האומות, ולכאורה לא היה כאן שום מדת ענוה מצדו של ר' זכריה בן אבקולס, רק חסידות ואזהרה יתירה בשמירת דיני התורה, וע' רש"י שם - ולפי המסופר במדרש קינות פיסקא בני ציון היקרים שעל ידי שהיה סיפק בידו למחות ולא מיחה בקמצא, תלו הסרחון בו יש ליישב קצת - אולם האמת לפי הדין היה מותר להקריב בעל מום לגבי' מזבח מפני הסכנה המתוחה אם יעברו על מצותו, כמו שראינו בהך דיומ' דף ס"ט שהבאתי שלבשו בגדי כהונ' מפני כבודו של מלך, וכן להיפך אם היו הורגים אותו היו עושים כדין מפני שרדף את כלל ישראל והבא להורגך השכם להורגו, והוא חפש עלילה לנקום עצמו בכללות העם, ואולם מפני גודל ענותנותו של ר' זכרי' בן אבקולס לא הרהיב בנפשו עוז לעשות בזה הלכה למעשה, וחשש שיחשדו אותן שעשה שלא כהלכה, ולא החשיב עצמו ר' זכרי' בן אבקולס לאיש גדול שיהי' ראוי להיות עומד על דעתו, ומפני זה נהיה הדבר למשל, כי האשמה מחורבן תלוי בענותנותו, אף שמצד הדין היה מותר להקריב בעל מום למזבח מפני מצות המלך והסכנה המתוחה על העם אם ימאנו למצותיו וימרדו על דעתו ועיין מ"א ה' לולב סי' תרנ"ו ס"ק ח' שכ' בזה"ל משמע קצת (בגיטין דף נ"ו) במעשה דבר קמצא שמותר לעבור על לא תעשה מפני אימת המלכות" ע"ש:
עוד זאת אראך בעל כרחך אף המעללים עלינו מוכרחים להודות כי אין באפשרות שתהיה מצוה זאת מפי משה רבינו, על פי ה', כי חוץ מזה שחכמיהם אשר מבינים בספר תורת אלהים מפורש, וכל רז מן דת יהודית לא נעלם מאתם, יודעים את זה שאין לדבר זה שמעללים עלינו רמז רחוק, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, ויודעים גם כן כי תחלת צמיחת ענין הנוצרים, היה ארבעים שנה קודם לחורבן בית שני, ונתינת התורה קדום להם קרוב לארבעה עשר מאות שנה, וא"כ אין באפשרות שהתורה תצוה על ענין אחד שלא נמצא אז, וצריך המעליל לטעון אולי הנהגה זאת באה מחכמים אחרונים, אף שחפשו ספרי חז"ל ולא מצאו גם שמה רמז היותר רחוק בזה, והנה ידענו ג"כ כי בתחלת צמיחת הנוצרים כבר תמנו מלהיות ממשלה בפני עצמה, ואף שהמקדש היה עדיין קיים, בכל זאת היינו נכנעים אז תחת יד הרומיים ומשלו עלינו בכח אמיץ, ורק בידם היתה כח המשפט נתון לחיים ולמות (שבת ט"ו ע"א) ארבעים שנה קודם החורבן בטלה לה סנהדרין, וישבה לה בחנות ולא דנו דיני נפשות, ואם כן אפילו נחליט שמיד בתחלה שהצמיחו הנוצרים, הנהיגו חז"ל כזאת בכל זאת כבר אזלה אז כחם לדון דיני נפשות כאוות נפשם, ומכל שכן שלא היה הכח והעוז בידם להרוג כחפצם, והסכנ' היתה מפחדת להם מהעונש אשר יגיע להם, ממושל הרומיים אשר יושב בארץ יהודה, ואם כן במקום סכנה גלויה שוב אסורים חכמים לתקן ענינים כאלו, ע' (פסחים ק"ט ע"ב) דהוקשו בפשיטות איך מתקני רבנן מלתא דאתי לידי סכנה, ראינו שהיה אצל החכמים, כלל גדול מונה להם ליסוד בדרך התקנות, דמן אותן הענינים אשר יוכל להצמיח סכנה, ואפילו מאותן הסכנות אשר אינם נראים לחוש, ואינם מושגים בתבונה ובהילוך הטבע, בכל זאת, גם על אלו השגיחו חכמנו ז"ל, בעת שנתקבצו לתקן תקנות ולפקח בטובת עם ישראל, ולא הורשו לפגוע אפילו בסכנה זוגות, מכל שכן בסכנות שהם מונחים בטבע, גלויות לעיני כל ובפרט סכנה הנוגעת לכללות העם, אין ספק שהוא קל וחומר בן בנו של קל וחומר שאין ביד חכמנו ז"ל, לתקן תקנות מסוכנות לגרום רעה לעם ישראל, ורק לטובת עמם הורשו על פי התורה לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ואם הנהיגו שלא כדת אין דבריהם עלינו לחובה:
ועוד אפילו נחליט גם כן דבשעה שהתחילו החכמים להנהיג ענין זה באומה, לא היתה עדיין סכנה גלויה, בכל זאת אם אחר כך ברבות הימים בעת אשר הדחנו מדחי אל דחי מרדף בלי חשך, ולא מצאנו מרגוע לנפשנו העמלה, והנוצרים עלו מעלה, עד שנתפשטה אמונתם בקצה הישוב, בלי ספק שהסכנה מפחדת מאוד להעם אשר נכנעים תחתיהם, להתנהג במנהגים מסוכנים כאלה, וצריכים שוב באופן זה לעקור ולשרש אחר מנהגים כאלו מבלי להשאיר להם זכר, ואמרו חז"ל (כתובות ג' ע"ב) שמשעת הסכנה ואילך, נהגו אשה נשאת בכל יום, ואמרו דענין הסכנה שגזר השלטון שבתולה הנשאת ביום הרביעי תהרג, והקשו שמה בש"ס נהגו לגמרי נעקרי', ופירש רש"י ז"ל נהגו בתמי' סכנת נפשות הוא ואת אמרת נהגו, אבל מעקר רביעי לגמרי לא עקרו נעקר לגמרי ויתקן ימים אחרים ע"ש, הרי הלכה רווחת אצלנו, דאפילו אם (בשעת) [בשעה] שהתקינו לא היתה נראית לעינינו שום סכנה, מכל מקום אם אחר זה במשך הזמן נראה לנו סכנה על ידי התנהגות אלו, צריכין לעקור תקנות אלו לחלוטין מבלי להשאיר להם שום זכר:
עוד זאת אני אומר אפילו נחליט דלא היה סכנה בשעה שהתחילו לתקן, ואפילו יהיה גם עתה מקום לעשות מעשה באופן שלא יהיה נצמח תקלה לא להכלל ולא להפרט, ואפילו יתקבצו כל הנביאים והחכמים יחד, לתקן בהסכמה מוחלטת מצוה כזאת, אשר יהיה ענינה לשפוך דם נקי, אזי לא לבד שאין צריכים לתת אוזן קשבת להמתקנים, ורק נהפוך הוא כלם נדונו אצלנו ככופרים בנצחות התורה, ואפילו משה רבינו עצמו אין בכחו לבטל שום דבר שבא בתורה מפי הגבורה, ועיקר גדול אצלנו, אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בקום ועשה (יבמות פ"ט ע"ב צ' ע"א וע"ב) מפני שדברי תורה עומדים לנצח, ולא לבד לעקור במוחלט דין התורה שאין זאת בידם, ועל זה נאמר אלה המצות אשר צוה ה' ביד משה ובא בקבלה סוף תורת כהנים, וגם בש"ס (מגילה ג' ע"א יומא פ' ע"א) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ואסור לו להוסיף או לגרוע מצוה או לפרש פירוש בתורה שלא שמענו מפי הגבורה (רמב"ם פרק תשיעי מה' יסודי התורה הלכה א'), ואפי' להנהיג ענין אחד אשר מצד עצמו אינו מתנגד לדיני תורה ואיננו עקירה, רק יוכל להסתבב בפנים רחוק עקירת דבר מן התורה, וזה נקרא מתנין על עקירת דבר תורה, וגם זאת אין בידם לעשות כי התורה הזאת עומדת לנצח אין אפשרות השינוי והעקירה והביטול, ועתה כיון שמדין התורה אסור לנו לשפוך דם נקי לכל איש יהיה מאיזה דת שיהיה, ולא לבד להרגו בידים אסור, רק אפילו לסבב לו מיתה על ידי גורמים אסור (רמב"ם פרק עשרה מהלכות עכו"ם וחקותיהם הי"א והי"ב וכן בפרק ד' מהלכות רוצח) ואם כן איך היה בחוק האפשר שחכמנו ז"ל יתקנו תקנה כזאת אשר תהיה ענינה לעשות מאיסור שפיכת דמים עבירה היותר חמורה אצלנו ששקולה ככל התורה כלה" שכל מי שיש בידו עון שפיכת דמים הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולים נגד ענין זה, ולא יצילוהו מן הדין, צא ולמד מאחאב שהיה עובד עבורה זרה כל ימיו, שנאמר רק לא היה באחאב, וכשנסדרו עונותיו וזכיותיו, לפני אלהי הרוחות לא היה שום דבר שחויבו כליה רק דמי נבות, שנאמר ויצא הרוח ויעמוד לפני ה', זה רוחו של נבות והרי הרשע הזה לא הרג בעצמו אלא סבב שיהרג קל וחומר להורג בידו (רמב"ם פרק ד' מהל' רוצח ה"ט) "ולא לבד ההורג נפש מישראל הוא נמאס ומתועב בעיני ה', רק גם ההורג את עובד כוכבים ומזלות וכל איש אשר נשמת רוח חיים בקרבו, יהיו מחשבותיו ודיעותיו על איזה אופן שיהיו, עונו גדול מנשוא, צא וראה בדוד מלך ישראל אשר מלחמת ה' נלחם, והרג בשונאיהם של ישראל במלחמות מצוה, אמר לו השם יתברך דם לרוב שפכת, ומלחמות גדולות עשית לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת (דברי הימים א' כ"ב) ואיך ירצה ה' לריח נחוח, המצות אשר מעלילים עלינו, אשר תבא על ידי עבירה חמורה אשר אין דוגמתה בכל התורה היא שפיכת דם אדם:
ראה מה שדרשו חכמינו (תענית ד' ע"א) על קרא אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיה י"ט) ודרשו לא צויתי זה בנו של משע שנאמר ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה, ולא דברתי זה יפתח שנדר בתו קרבן לה', ולא עלתה על לבי זה יצחק עיין שם, והרי אלו כוונו לשמים ובפרט יפתח לא נדר רק סתם, כל היוצא מפתח ביתי, ובכל זאת נענש בנשילת אברים אברים ע' ויקרא רבה סוף פ' בחקתי, שלמדו מזה דכתיב ויקבר בערי גלעד לשון רבים, ונענש על אשר החזיק בנדרו ולא הלך להתירו, וגם משע אף כי לא היה מבני ישראל וכוונתו לשמים, בכל זאת נתעב בעיני ה' העושה הזאת, וע' מורה נבוכים פרק מ"ה לשלישי שאזהרה שבאה בתורה, ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, לא תעשה כן לה' אלהיך וגו' כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש (דברים י"ב) הכוונה לא תראה את איכות העבודה לשיקוצם, ותרצה לעשות עבודות אלו לה' אלהיך, ובא הכתוב להזהיר כי לא לבד מה שעובדין לאלילים הוא נתעב ונאלח בעיני ה', רק דרכי העבודות שלהם שנואים בעיניו, אחרי שמעבירים בניהם ובנותיהם באש, ואין לך עון גדול מזה להקריב בני אדם קרבן לה' וזה מורה למדי על רוע דרכי עבודתם:
ועתה איך עולה על הדעת לחשוד אותנו שנצטוינו בחג הקדוש הזה אשר בו יצאנו מעבדות לחירות, והיינו לגוי קדוש אשר מכין ומכשיר עצמו, להיות מעוטר בכל מעלה ומדה נכונה, לקבל דת אלהי ולהיות מוכתר בתור המעלה, ואותו החג נהוג בזבחי אדם המתועב, הוי עד היכן מגיע כחו של השקר עד שיוכל להתעות אנשים נבונים, אשר נגה עליהם אור תורת ה' ויודעים מוצאי' ומובאי' וגם אלו חושדים אותנו בזאת: וחוץ מזה איך אפשר ללוש המצות בתערובות דם, הרי הוא ממהר להחמיץ ועל ידי זה המצה איננה ראוי למצותה, וקל וחומר מן מי פירות אשר בתערובות מים מחמיץ מיד (אורח חיים סי' תמ"ב) מכל שכן אשר ידענו דרכו וטבעו של הדם, ואם נפלה טיפת דם בודאי החמיץ כל העיסה, וגם מצד זה כבר טענו חכמי ישראל להראות ביטול העלילה:
ועתה אמרתי להציע פה כי אצלינו ההנהגה במדות החמלה והחנינה היא הסיבה הראשית להרבה מצות שבאו בתורה, ואפילו לבעלי חיים שאינם מדברים אסור לגרום אף צער קל (בבא מציעא ל"ב ע"א) דהרבה תנאים סוברים צער בעלי חיים דאורייתא, ועיין (חולין דף ז' ע"ב) שאסור לעקור הטלפים אפילו מן חיות הדורסות, מפני שאסור לצער בעלי חיים אף על פי שמזיקים לאנשים, ולא לבד שאסור לצערם, רק גם אנו מצווים לחוס עליהם ושלא יגרום להם צער, ונצטוינו שאסור לאדם לאכול טרם שהתקין המזון לבהמותיו (ברכות מ' ע"ב) ורבינו הקדוש נענש על אשר לא חס על עגל אחד שברח מבית השחיטה (בבא מציעא פ"ה ע"א) ובירושלמי פרק ט' דכלאים, והרבה מצות שבאו בתורה כגון שחיטה בסכין שאינו פגום, ושלוח הקן, ושבעת ימים יהיה עם אמו, ואותו ואת בנו, כלם מזה המין שלא לגרום צער לבעלי חיים, ועיין מורה נבוכים פרק מ"ח לשלישי "מפני שמזון הטבעי לבני אדם המה הזרעים ובשר בעלי חיים, וכאשר הביא ההכרח להריגת בעלי חיים, כוונה התורה לקלה שבמיתות, ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה (היינו בסכין פגום) ולא בנחירה ולא יחתוך ממנה אבר, וכן אסרה לשחוט אותו ואת בנו ביום אחר להרחיק להשמר מלשחוט הבן לעיני האם כי צער בעלי חיים מה גדול מאד" וע' ג"כ מדרש רבה ריש פ' תצא. כשם שרחמיו של הקדוש ברוך הוא על האדם כך רחמיו על הבהמה, מנין שנאמר מיום השמיני והלאה ירצה, ולא עוד אלא שאמר הקב"ה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, וכשם שנתן הקב"ה רחמיו על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות שנאמר כי יקרא קן צפור שלח תשלח האם41:
ואם רואין אנו כי ככה התנהגו בחמלה ורחמנות נגד בעלי חיים שאינם מדברים מכל שכן שהתנהגו ביושר המדות נגד שאר האומות, אף כי כלם כאחד היו בימים הקדמונים עובדי אלילים מקטרים למולך, והיו זובחי אדם מעבירים בניהם ובנותיהם באש, והיה הנקל להם למהר לשפוך דם נקי, ולא לחנם הזהירנו חז"ל בעת הזאת, בעת אשר הרעו דרכם מאד, והי' חשודים על רציחה ורביעה, ושאר התועבות המגונות וצוו שלא להתלוות מהם בדרך ואסור לקחת רפואה מהם, ואסור להסתפר מהם, ולהתיחד עמהם, וכל זה מפני החששה הקרובה אולי יהרגו אותנו, כי ידעו דרכם הרע איך הי' נשחתים במדות מגונות, וכן ספרו בתלמוד ענינים נתעבים מה שראו בעיניהם (ע' רמב"ם פרק עשרה מה' עכו"ם) ובכל זאת גם נגד אנשים כאלה נצטוינו שלא לבזותם, ואמרו במשנה דאבות אל תהי בז לכל אדם, אפילו עכו"ם שבימיהם במשמע, ואמרו שנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם, בריות היינו כל בני אדם בכלל ובפרט, כל זמן שלא הרעו לנו אסור לשנוא אותם, ואמרו חביב אדם שנברא בצלם, שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם, והכוונה על כל מין בני אדם, אחר שבשעת הבריאה לא נברא רק אדם אחד, וממנו נשתלשל כל העמים ולאומים נפרדים וע' פי' תוספות יום טוב שם, והנביא גם כן מכריז ומשמיע ברבים, הלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו מדוע נבגוד איש באחיו (מלאכי ב') וחז"ל הזהירו אותנו גם כן שלא לבד שאסור לגנוב ולגזול מהם אפילו פחות משוה פרוטה, ע' רמב"ם פ"א מה' גניבה ופרק א' מה' גזילה, רק גם כן אסור לגנוב דעתם למכור להם מתה בחזקת שחיטה (רמב"ם פרק וא"ו מה' דיעות) מש"ס חולין צ"ג ע"א, וביותר הרחיב בזה הדיבור הרמב"ם (פי' למשנה פי"ב דכלים משנה ז'), ותראה שמה נעימות לשונו איך שינה ושלש הרבה פעמים שהחוב מוטל עלינו להתנהג נגדם ביושר המדות והמשקולות ע"ש42:
ולא לבד שאסרו להרע להם ולשנוא אותם רק נהפוך הוא צוו חז"ל לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם (גיטין נ"ט ע"ב) ורמב"ם פ"י מהלכות עכו"ם), ולא לבד שצוו לרחם עליהם להטיב להם במאודם, נצטוינו ג"כ להקדימם בדברי אהבה וחיבה ולהקדים להם שלום, אמרו על ר' יוחנן בן זכאי שהיה נשיא ישראל, ובכל זאת לא הקדימו אדם שלום בעולם, אפילו עובד כוכבים ומזלות בשוק, וצוו לנו חכמינו ז"ל להרבות שלום עם כל אדם אפילו עם עובדי כוכבים ומזלות בשוק (ברכות י"ז ע"ב) ואמרו על ר' יוחנן - שהיה ראש לבני ארץ ישראל אחר מות רבינו הקדוש - כשראה זקן עכו"ם היה עומד לפניו (קידושין ל"ג ע"א) עיין רמב"ם פרק עשרה מהלכות תורה הלכה ט', שכתב "ואפילו זקן עכו"ם מהדרין אותו בדברים ונותנים לו יד לסומכו מפני דכתיב לפני שיבה תקום כל שיבה במשמע, וכבר נאמרו ונשנו ונקבצו כל המאמרים הללו ביתר שאת בדורנו ובדורות הקודמות, שלקטו כל אותן המאמרים המפוזרים אחת הנה ואחת הנה בתלמוד ומדרשים והציגו אותם למראה עיני חכמי העמים, למען ידעו ויכירו כי אומתינו אומה חכמה ושלימה, מתנהגת בכל עת באהבה ואחוה וחיבה, עם הנימולים ואינם נימולים והאב לכל המאמרים היא תפלת שלמה המלך עליו השלום אשר נחה עליו רוח נבואה ורוח חכמה ודעת, ואמר בתפלתו וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל וגו' ובא והתפלל בבית הזה ואתה תשמע מן השמים מכון שבתך, ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי (מלכים א' ח'):
ואם ככה התנהגו עם אותן עובדי כוכבים ומזלות אשר לא הטיבו עמם, צא וראה מצות התורה בהתנהגות נגד האומות שהטיבו עמם שנאמר לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, ואף עמון ומואב אשר באה האזהרה לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים, בכל זאת כתב בספר יראים להרב ר' אליעזר ממיץ ומובא בהגהת מיימוני פרק וא"ו מהל' מלכים דוקא להקדים להם שלום אסור, אבל תשלום שלום עקב שהטיבו אתנו מותר גם לעמון ומואב, וראי' לזה מן דוד מלך ישראל שנאמר אעשה חסד עם חנן כאשר עשה אביו חסד עמדי (שמואל א' י"ח) ומכל שכן שהתנהגו באהבה וחיבה עם שאר הלאומים אשר חסים בצלם, כמו שנאמר דרשו את שלום העיר אשר הגלתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום (ירמיה כ"ט) וצדקיהו מלך יהודה נענש מפני שהפר בריתו עם נבוכדנצר שנשבע לו, ונאמר ויעש הרע בעיני ה', וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים (דברי הימים ב' ל"ו) והמשנה אמרה הוי מתפלל בשלומה של מלכות, היינו אומה המושלת תהיה משפט הממשלה על איזה אופן שתהיה, וע' גם כן מדרש קוהלת פיסקא אני פי מלך שמור, אמר הקב"ה משביע אני עליכם שאם תגזור המלכות גזירות קשות, אל תמרדו עליה בכל דבר שהוא גוזרת עליכם, אלא פי מלך שמור, בכל דבר שיאמר לך, ואמרו (כתובות קי"א ע"א) שלשה שבועות השביע הקב"ה את ישראל בגלות, שלא יעלו בחימה ולא ימרדו באומות, ועתה אם רואים אנחנו יושר הנהגתם נגד עובדי כוכבים אשר קטרו לבעלים, ולא האמינו במציאות ה' ואחדותו וגם בהשגחה ובשכר ועונש, מכל שכן נגד הנוצרים אשר מאמינים בדת ותורה מן השמים, ובמציאות ה' ובגמול עולם הבא ובשאר עקרים ויסודות אמונה, בלי ספק שדיניהם אצלנו כגר תושב, ואלו אשר שומרים שבע מצות מפני שנצטוו בהם מאת ה' על פי משה, המה כחסידי אומות העולם ויש להם חלק לעולם הבא, כפי הלכה הקבועה אצלנו (ברמב"ם פרק שלישי מהל' תשובה ובפרק אחד עשר מהל' עדות ובפרק שמיני מהלכות מלכים) דחסידי אומות עולם יש להם חלק לעולם הבא, וגם הנוצרים משמרים שבע מצות ומאמינים בתורת משה שבאה מפי ה' למשה, ומאמינים במציאות ה' ואף שמשתתפים דבר אחר בעבודתם, כבר כתב הר"ן ורבינו ירוחם בשם התוספות (בכורות ב' ע"ב) מובא ברמ"א אורח חיים סימן קנ"ו, דנכרים לא נצטוו על שתוף43:
וראה דברי הרמב"ן פ' אחרי על קרא ולא תקיא הארץ אתכם, כתב מענין הכותים שלא ידעו משפט אלהי הארץ ופסיליהם היו עובדין (מלכים ב' י"ז) שעיקר העונש שלהם דוקא בארץ מפני שלא ידעו משפט אלהי הארץ ע"ש, ועיקר עבודה בשתוף לנכרים לא נאסר רק בארץ ולא בחוץ לארץ, וע' מור וקציעה להגאון יעב"ץ אורח חיים סימן רכ"ד שהביא גם כן ראיות נכוחות שעיקר שותף שנאסר לבני נח רק בארץ ולא בחוץ לארץ, ולדעתי כוונו חז"ל באמרם (חולין י"ג ע"ב) נכרים אשר בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם, ועיין פירוש המשנה להרמב"ם פרק ראשון דחולין במשנה שחיטת עכו"ם, שכ' "שיש שני מיני עבודה זרה העובדים לצורות ולטלסמאות, ומין השני שעובדים מתורת מנהג אבותיהם ועל זה אמרו חז"ל נכרים בחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם" והכוונה שעיקר כוונתם רק לאלהי האלהים רק הם משתתפים בעבודתם עוד דבר אחר וזה לא נאסר לבני נח, רק בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ לא נאסר שותף לנכרים, ומפ"ז בחוץ לארץ הוי עובדי עבודה זרה בטהרה מפני שלא נאסרו בשתוף: ואמרינן גם כן (עבודה זרה ג' ע"א) אפילו אינו ישראל ועוסק בתורה בשבע מצות, נאמר עליו יקרה היא מפנינים, ושבע מצות היינו כללית מצות הטבעית אשר גם הנוצרים והישמעאלים דנים עליהם במקומות משפטם, וגם משגיחים, בעין פקוחה על התקיימם כמו, גלוי עריות, שפיכת דמים, דינים, ברכת השם, וגזל, מדקדקי' עליהם ביתר שאת לענוש העובדים, וגם לאבר מן החי יש רמז בדברי שלוחם פוילוס שהזהירם שלא יאכלו מן הנחנקים, וכן הישמעאלים אינם עובדי ע"ז יו"ד סי' קכ"ד, וגם מדקדקים על שבע מצות ומוזהרים גם כן על אכילת חזיר ואכילת הדם והנבלה, וכן מה שלא נשחט לאל קיבלא, ע' יו"ד סי"ד סעיף ז', ע' קויראן זורא שניה מכונה הפרה וזורא רביעית מכונה השלחן, וכל ששומר שבע מצות מפני שנצטווה בתורה ע"פ ה' ביד משה הרי זה גר תושב אצלנו, וע' גם כן מה שכתב רבינו הרמב"ם פרק שנים עשר מה' מלכים (דפוס וונציא) ועיין כוזרי מאמר רביעי סימן ך"ג שכתב "כי אלה ההגרים המה הקדמה והוצעה למלך המשיח המקוה, אשר הוא עיקר הפרי וישובו כלם פריו כאשר יודו לו, וישיב העץ אחד ויוקירו השורש אשר היו מבזים אותו בתחלה"44:
ומכל המבואר תשכיל ותדע לנכון שרשי תורתינו הקדושה, איך מוזר מאתנו לצער אף בעלי חיים בלתי מדברים, ומכל שכן לאחינו עצמנו ובשרנו אשר נברא, בצלם ובדמות, וכבר כתב הרב המאירי מובא בשיטה מקובצת (בבא קמא קי"ב ע"ב) "ולענין פסק כל שהוא מן העמים הגדורים בדרכי הדתות ועובדי אלהית על איזה צד שתהיה אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתינו, אינם בכלל זה, אלא הם כישראל גמור לכל דבר לענין להחזיר להם אבדה וכן אם טעו חייב להחזיר להם טעותם" ולכל שאר הדברים בלי שום חילוק כלל, ומכל שכן לרצוח מהם נפש, ובפרט להילדים הרכים אשר לא טעמו טעם חטא מעולם, ולא פעלו מעולם רעה מדוע יקח מהם נפש, מי יודע מה יהי' בסופם אולי יגדלו לגפן אדרת ויהי' מאותן הישרים מחסידי אומות אשר זורחים היום לבית ישראל בתפארתם ועומדים לנו למחסה ולמסתור, כמו ממשלת אדונינו הקיסר פערדינאנד, ואשרי עבדיו ואשרי משרתיו קונזול מן דמשק וגנעראל קונזל מאלכסאנדריא, והישרים והתמימים ממדינות בריטאניא, אשר חמלו על שה פזורה, וחשים לנו עזרה לעתות בצרה, ועינינו נשואות אל ה' מושיע ישראל תשועות עולמים, כי אותן המתנדבים בעם האדון השר וגדול ליהודים מוהר"ר משה מאנטעפיארע מעיר לאנדאן הבירה, והחכם הגדול הערד קרעמיעֶע מפאריז הבירה, יבצעו זממם בדרך אשר הלכו בו שלוחי מצוה אינם ניזקין ועולה תקפוץ פיה ולכל בני ישראל יהיה אור בכל מושבותם:
לפרט שמרני אל כי חסיתי בך לפ"ק זאלקווא
צבי הירש חיות חופ"ק זאלקייא והגליל