אור ברסלב
עטרת צבי חלק שני

עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

חלק שני

חלק ראשון

תועלת ספרי הרמב"ם להשלמת חכמת התורה:

והנה כבר העירותי ע"ז כי דרכו של רבינו בחיבוריו, לא לבד להבין אותנו רק פרטי הדברים, רק הניף ידו הגדלה בכל פעם ללמד אותנו כללי חכמת התורה: ועתה נבא לסדר אשר נתן לנו רבינו בהקדמתו לפי' המשנה, וכבר בארתי במאמר תורה שבע"פ להחזיק דעתו אשר כ' ג"פ בספריו, פ"א מה' ממרים ובס' המצות ובהקדמתו לפי' המשנה שבדברי קבלה לא נפלה מחלוקת בשום פעם, וכל המחלוקת בה, מסיני, אשר פרטם הרב בחו"י סימן קצ"ב, הנה כבר נתן לנו רבינו כלל גדול בפי' לסוף עדיות שהל"מ באה בכלל שאליהו יסלק המחלוקת, ויסיר החמסים והרעות ויעשה טובות ובהלכה הזאת אין מחלוקת בשום פנים, רק באופן הרעות שיסיר נפלה המחלוקת ונפרדו הדיעות, דעת ר"י שיקרב המשפחות שנתרחקו, ור"ש ס"ל שישוה המחלוקת, וחכ"א שיעשה שלום בעולם, וכ"א דן בהכרע דעתו לפרש ה' סתומה המקובלת, וכן הי' ענין השיעורין שבאו לנו בקבלה מסיני בכותבות, בגרוגרות, כזית, כעדשה, כגרים, רביעית, טפח, אולם החכמים חלקו זאת מסברתם כותבות ליוה"כ גרוגרות לשבת וכדומה, וכבר נזכרה סברא זאת בס' יד דוד בשם חקרי לב, והבאתי דברי הירושלמי ריש פיאה וכל השיעורין לא חכמים הם שנתנו, (וע' עירובין ד' ע"ב) ורחץ בשרו במים שכל גופו עולה כהן, ושיערו חכמים מ' סאה, ראינו בתורה נכתב סתם שיהיה גופו עולה בהן וחכמים שיערו מ' סאה, (וע' חולין צ"ח ע"ב) נתינת טעם מזרוע בשלה מר סבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערין, ומ"ס עצמות איסור היתר הן, (וע' יומא פ' א') שינה תורה במשמעה, ושינוי חכמים בשיעורם, ולשון המשנה פ"א דכלים מורה ע"ז הוראה שלימה הרימונים שאמרו. כביצה שאמרו, בכית שאמרו, ולשון שאמרו משמע שהחכמים חלקו השיעורים שבאו להם מקובל מסיני כל אחד לפי הכרע דעתו, זה לענין טומאה, וזה לטומאת משא, וזה לשתיית נזיר וע' תוס' (ביצה ז' ע"ב) הואיל וידענו ששיעור של זה לא כשיעור של זה נוקים ליה לשיעור כמו ביו"כ, ראינו שחז"ל חלקו השיעורין, וראה רמב"ם פי"א מה' טומאת צרעת ה"א דכל השיעורין של טהרת מצורע עץ ארז ארכו אמה ואיזוב טפח הלמ"מ הוא, ולדעתי רבינו הוציא זאת מירו' ריש פאה שאמרו דגם מעה כסף שתי כסף הוא בכלל השיעורין שבאו מסיני הה"ד לכלם:

ודע שהקושיא החמורה אשר הקשיתי שם במאמר תורה שבעל פה דף ב' ע"א בהערה מה מקשה הש"ס שיעורין דאורייתא והרי מצינו שיעור, גריס כעדשה, מעה כסף, שיעור שהוי במקדש, טפח, אמה, שאינם בכלל הקרא ארץ חטה ושעורה ועל אלו באה הלכה למ"מ והנחתי בצ"ע, מצאתי היום בירושלמי ריש ביכורים וז"ל מ"ד כל הפסוק לשיעורין והרי בהרת כגריס לית הוא מהם, כעדשה לית הוא מהם, ועיין בפיר' רא"פ שפי' דאיך אפשר לומר דפסוק לענין שיעור נאמר הרי יש שיעורין אחרים שאי אפשר לכוללם במקרא זה. ושמחתי מאד:

ומ"ש בספרי דף י"ח ע"ב בהג"ה לתמוה על בעל מרכבת המשנה שהגיה דברי רבינו פ"ב מהמא"ס הלכה י"ד שכ' כל השיעורין ומחלקותן הלמ"מ והרי בהלמ"מ לא שייך מחלוקת וכתבתי דפי' מחלוקתן היינו חלוקת הענינים, הנה מצאתי אח"כ בס' מרכבת המשנה שפי' ג"כ כזה, וסיים שהוכרח לכתוב כן אף ע"פ שהוא פשוט למען לא יתלו בו בוקי סריקו כי המגיה להרמב"ם סיים שבס' מרכבת האריך בזה ויחשוב המעיין שהוא הוא המגיה ס' הרמב"ם, לכן הודיע הגאון הנ"ל שאין עליו אחריות מזה שטעה איש אחד, שכינה ג"כ ספרו בשם מרכבת: אולם לפ"ז אחר שדעת רבינו שכל חלוקת השיעורין הוא ג"כ מסיני, א"כ הוא להפך מהכלל שכ' למעלה בשם חקרי לב, שחלוקת השעורין מסרה התורה להחכמים, וצ"ל שדעת רבינו שחלוקת שיעורים הראשיים כגון כזית וכותבת המה לשיעור אכילה, וטפח לשיעורי איזוב ולולב רק המה מסיני, אבל בענין אכיל' עצמה חלקו חז"ל אחר הכרע דעתם, כזי' לכל אכיל' איסו' וליו"כ ככותבות, וכן בענין טפח, שיעור איזוב טפח אחד, ולולב ארבעה טפחים, וההלכה מסיני היתה רק בחלוקה הראשית, איזה לשיעור משא, ואיזה להזאה, ואיזה לאכילה, וזה פשוט:

ודע עוד כי מצאתי חידוש גדול בדברי רבינו בהקדמה לפי' המשנה, שאחר ששנה ושלש ה"פ שאין מחלוקת בהלכות מסיני, כ' וז"ל וכן הרחיב הוא (רבינו הקדוש) על אנשי החכמה ומבקשיה ורבץ תורה בישראל. ואסף ההלכות ודברי החכמים והמחלוקת המקובלות מימות משה רבינו עד ימותיו ע"ש, והפליאה, נוראה ונשגבה איך היה אפשר לרבינו הקדוש, לקבץ המחלוקת מימות משה רבינו עליו השלום, אחר שכבר תקע רבינו ז"ל ליתר נאמן, שכל דבר שנמצא בו מחלוקת ידוע שאינו מסיני, ואם הכוונה על מחלוקת בדרשות שהי' נמצאות גם מימות מרע"ה, הנה כבר הוכחתי במאמר משפט הוראה, שמחלוקות כאלו לא הי' קיימות ולא נמשכו זמן ארוך ונפסקו מיד ע"י עמידה למנין, וכן כ' הרב ז"ל בעצמו, וז"ל וכאשר מת יהושע בן נון ע"ה למד לזקנים מה שקבל מן הפירושים ומה שהוציאו בזמנו מן הדינים לא נפל עליו מחלוקת. ואשר נפל בו מחלוקת פסקו בו הדין על פי הרוב זקנים ע"ש, ואנו מוכרחים להחליט שע"כ ט"ס נפל כאן ע"י שגגת המעתיק, וצ"ל ואסף ההלכות המקובלות מימות משה, ודברי החכמים והמחלוקת עד ימותיו, ובתיקון זה שבו הדברים על מכונם:

ועתה נבא לשלשה חלקים אשר חלק רבינו בהם כבל עניני הדינים והלכות הנמצאים אצלנו, ח"א) פירושים מקובלים מסיני ויש להם רמז בכתוב וזה אין בו מחלוקת, כגון אך ביום הראשון תשביתו שהוא ערב פסח, ועבדו לעולם היינו יובל, שחקרו חז"ל למצוא סמך לקבלה, בזה אפילו כשיבא אחד ויאמר כך שמעתי שומעין לו, ואפי' במנהגי המדינה, כמו בהך (חולין ז' ע"ב) מכאן לת"ח שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו, פרש"י מזה שקבל רבי עדותו אע"פ שדבר תימה הוא שהרי מעולם נהגו איסור, מכאן שאין מזיחין ת"ח האומר דבר הלכה ע"ש. ואלו דיניהם דין תורה כמו שמצינו ריש מכות דלוקין את העדים בבן גרושה ובן חלוצה ואין כאן רק רמז במקרא ע"ש, וכן דרשינן (שבועות פ"א ע"א) מלקות לשבועת שוא, שנאמר כי לא ינקה ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקים אותו ופוטרים אותו: ח"ב) הלכות מסיני שאין להם אף רמז רחוק בתורה, כגון גוד ולבוד וקשר של תפילין ודברי הר"ן פ' כלל גדול תמוהים מאד שכ' דאף על הלכה מסיני אין לוקין, והא דלוקין על ארבע אמות ברשות הרבים בשבת שאני דנסמך לקרא, וחוץ מזה יקשה מהך (נזיר כ"ט) דאם הלכה בנזיר ניחא שפיר דמותר לאכול מליקה, וכן בהך דערלה הלכה ספיקא אסור (קידושין ל"ט) ע' רמב"ן בס' המצות שורש ב', הנה סותר הר"ן דברי עצמו (סנהדרין דף פ"ח) בסוגיא דפוצעין ראשו בגזרין כתב דאם הוא הל"מ ניחא העונש על תושבע"פ: ח"ג) הם הדינים שהוציאו דרך סברא ודרך הסברא הוי כמפורש בתורה (כתובות כ"ב) מנין לפה שאסר הוא פה שהתיר, ומקשה הש"ס למה לי קרא סברא הוא, וע' (ב"ק דף מ"ז ע"ב) מנין שנזקקין לתובע תחלה, סברא הוא מאן דכאיב לי כאיבא כו' הרי דדבר שיש לו סמך בסברא, שוב המקרא המורה ע"ז אך למותר הוא, וע' ריש זבחים אב"א סברא ואב"א קרא (פסחים כ"ח ע"א) שכל ענין רוצח דיהרג ואל יעבור הוא מסברא, דמאי חזית דדמא דידך סמק טפי, והתורה כתבה כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, הר"ז בא ללמד ונמצא למד, מה רוצח יהרג ואל יעבור אף גילוי עריות, הרי שהתורה עצמה סמכה הדרשא על ענין אשר לא הונח רק בסברא, וכן יש לנו טעם על חצי שיעור מפני חזי לאצטרופי ומפ"ז אסור מה"ת38 ובענין הסברא נפלה בכל עת מחלוקת בין החכמים רק בזמן קדמון שהיה ב"ד שלם וסנהדרי גדולה ישבה בלשכת הגזית והמה היו עמודי הוראה, לא הי' באפשרות שתתמיד המחלוקת זמן ארוך, ונחתך הדין ונפסקה ההלכה ע"י עמידה למנין, כמו שבארתי ענין זה על נכון במאמר משפט ההוראה עיין שם:

עוד השמיט רבינו כי נמצא מחלוקת, גם בדרשות באותן הדברים שאינן מקובלות מסיני, כגון ענינים חדשי' שאינם פי' המקרא, ובאו לנו רק מקל וחומר וגזרה שוה ושאר המדות הנדרשות, בכ"א נמצא אצלנו מחלוקת ברוב ענין, וע' ספר המצות שכ' וז"ל כבר בארנו בפתיחת חיבורינו פי' המשנה שרוב דיני התורה יצאו בי"ג מדות שהתורה נדרשת, ובזה נפלה מחלוקת ויש דינים ופירושים מקובלים אין מחלוקת עליהם ונסמכו לקרא דרך רמז ע"ש, אולם מ"ש שבדרשות יש מחלוקת ובהקדמה למשנה אינו אומר רק בעניני סברות יש מחלוקת, הנה מצאתי בתחלת ההקדמה שכ' וכל מה שקבלו הזקנים ממשה לא נפלה בו מחלוקת ומי שלא שמע מפי הנביא ע"ה מן הענינים המשתרגים הוציא דינים בסברות במדות י"ג שהתורה נדרשת, ובאותן שהוציאו יש דברים שלא נפלה מחלוקת אבל הסכימו, ויש מהם שנפלה מחלוקת בין שתי דיעות כו' כי מדות ההקש שע"ד (התוכחות) [ההוכחות] יקרה בסברותיהם המקרה הזה כו' והלכו אחר הרוב ע"ש. הנה ראינו כי כל עניני דרשות מכונים אצל רבינו ז"ל כאן בשם סברות, אחר שכ"א מסביר מדעתו על הכרח הדרשה, או על המנע דרשה זאת: ודיניהם של הדרשות ד"ת להם ומכין וסוקלין ושורפין כמ"ש הרמב"ן שם מהך שאמרו בכריתות, אל תהי קל וחומר קלה בעיניך שהרי בתו לא נאמרה בקרא רק נלמד בק"ו, אך שאין להכניסם בכלל המצות, אחרי שהם בכלל דברי תורה עצמם, ואין מוסיפין בזה על המצות, וע' בס' יד מלאכי סי' ב' לענין אם אינו ענין שהאריך להוכיח שכל המדות י"ג ול"ב, וכל אלו הדרשות כאלו נכתבו בקרא הם ועונשין עליהם, וע' (יבמות ך"א) רצה הש"ס לומר דשניות נלמדו מקרא ושמרתם אח משמרתי, ומקשו בגמרא דאורייתא הוא ומשני דאורייתא ופירשו חכמים, ומקשו עוד כל התורה נמי פי' חכמים, ראינו מבואר דגם פי' התור' מקרי דאורייתא, והא דכ' הרמב"ם פי' המשניות סנהדרין פ"ד מיתות, דאסור להריח בשמים שעל אשה ערוה, אבל אינו חייב מלקות אע"פ שאמרו לא תנאף לא תהנה אף, לפי שאין לוקין מדרשא, ראינו לדעתו דאין חיוב מלקות על דברים שנלמדו מדרשות, אולם דברי רבינו ז"ל שלא בדקדוק הם, וצ"ל שאין לוקין על דרשות כאלו, מפני שאין דרשות אלו רק אסמכתא בעלמא:

אולם דע דמ"מ לענין הרבה ענינים, ראינו חומר בדברים המפורשים בתורה או בדברים מקובלים מסיני מאותן הדברים אשר נלמדו דרך הדרשות וחוץ אותן אשר הזכרתי בספרי מאמר תושבע"פ ך"ב ע"ב, עוד יש להוסיף כאן מה שראינו (סנהדרין ל"ג ע"ב) דטעה בדבר שהצדוקים מודים מחזירין לחובה, וכן בטעה בדבר שהצדוקים מודים לא נעשה זקן ממרא (סנהדרין פ"ה) וכן לענין קרבן הוראה אינו מביא בדבר שהצדוקין מודים, וע' ר"ן פ"ג דשבועות בנשבע לעבור על ד"ת בקום ועשה, אם הוא דבר המפורש בתורה אין שבועה חלה, אבל מה שהוא מדרשא כמו בהך דאסור לחבול בעצמו שלמדו מדרשא שבועה חלה, וע' ר"ן פ"ד דביצה מובא ברמ"א ה' יו"כ סי' תר"ח דבדבר שאין מפורש בתורה אע"פ שהוא דאורייתא, שייך מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין, אבל בדבר המפורש בתורה מוחין בידם ע"ש, וכן הוא דעת הרמב"ם דדבר הנלמד ממדרש לא חלה שבועה, וע' בש"ך יו"ד סימן רט"ז ס"ק י"א לענין תענית ר"ח ועיו"כ, אף על גב דהם מן התורה כיון דלא הוי רק דרשא, ועיין בספר יד מלאכי ח"א סי' קמ"ד שהביא בשם קנאה סופרים עשרה כללים בעניני דרשות ואסמכתות, ואין רצוני להאריך כי נכללים הם כבר בדברים האמורים למעלה, רק הביא שמה דבר חדש בשם המהרי"ק שורש קל"ט, וכן הרא"ש מובא בש"ס כתובות פ"ה, דאסור לנו לעשות דרשות מעצמנו שלא נזכרו בש"ס, ותמה על הרמב"ם דס"ל בשר מהלכי שתים בעשה מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו ולא אדם ע"ש באריכות:

ובעיקר הדבר יש דיעות בזה, אם לוקין על הדרשות לרוב הפוסקים אין לוקין על שום דבר הנלמד מי"ג מדות חוץ מגז"ש בלבד, וקצת ראי' דהרי חצי שיעור נתרבה בריש פרק בתרא יומא מכל חלב ולא לקי, עיין רשב"א בתשובה סי' תרע"ט, וכן כתב הרמב"ם פ"ה מהל' מא"ס דאין לוקין על אכילת אבר מדולדל אע"ג דהוי ריבוי ממש, מ"מ לא הוי רק כח"ש גרידא שאין כאן דין מלקות, ועיין בהה"מ פרק כ' מהל' שחיטה דק"ו לא הוי אפי' איסור עשה, וראה עוד דברי הרמב"ם פ"ז מהל' מא"ס הי"ז דכתב דכל אלו החוטין האסורין משום חלב ודם אינם רק מדרבנן, ואפי' את"ל דהם מה"ת, מ"מ אינם רק כח"ש ואין לוקין עליהם והא דכ' רבינו שם בה' כ"א דבנמצא אחריו קרומי' מזהירין אותו שלא יזלזל באיסורין, ובנמצא אחריו חלב אפילו כשעורה מעבירין אותו, והרי קרומים אלו ג"כ דינם כח"ש, י"ל כמ"ש התוס' (שבועות כ"ב ע"ב) דאפילו את"ל דח"ש מקרי מושבע ועומד היינו משום דחזי לאצטרופי, אבל שלא כדרך הנאתן דלא חזי לאצטרופי לשיעור מלקות בשום פעם לא, ע' מ"ל פ"ה מה' יסה"ת, ה"נ קרומים אלו לא יכלו לבא לעולם לידי מלקות, ראינו דהרבה דינים נלמדו מקראי ומ"מ אין לוקין עליהם ובתשובה לח"א הארכתי בזה, ועיין תוס' (שבת ר"פ המצניע צ' ע"ב) ד"ה זרק טומא' לבי' המנוגע, שכתבו ג"כ דכזית שלם מאיסור עשה חמור מח"ש, אע"ג דעל עשה אין לוקין ועל ח"ש אין לוקין, מ"מ שיעור שלם חשוב עכ"פ במ"א, אבל ח"ש בכ"מ אין בו מלקות, וע' (תוס' שבועות כ"ב) דאפי' אי איסור עשה מושבע ועומד מקרי, כמו צדקה לעני, מ"מ ח"ש לא מקרי מושבע ועומד, וע' תשובת רדב"ז לענין המצוה לאכול ערב יום כיפור דכ' דמצוה זאת כיון דאינה רק מדרשא איננה מ"ע ובמנין העשין לא תבא39 ועיין ר"ן (נדרים ד"ד ע"ב) שכתב דהא דלענין הפרה מקשה הש"ס למה לי היקש תיתי במה מצינו, ולא הקשה ג"כ לעיל לענין ידות דלמה לי היקש תיתי במה מצינו, ותי' כיון דידות למלקות נמי איתא ועל מה מצינו אין לוקין ומפ"ז ילפינן מהיקשא, ראינו דעל שאר מדות חוץ מהיקש אין לוקין, דלא כדמשמע ממהרש"א סנהדרין דטעם דאין עונשין מה"ד, היינו דמחמת חומר לא נפטר מן המלקות, דהרי כאן במה מצינו נמי הדין כן דלא לקי, ואין כאן חומר מן הלמד ועיין פרי מגדים פתיחה הכוללת, ובספרו גינת וורדים שעשה מזה כלל מיוחד, אולם לדעתי נ"ל דכל היכי שהדרשה תבא לרבות דבר חדש כמו אבר המדולדל וחצי שיעור וכדומה, א"כ בודאי אין עונשין מה"ד על כל י"ג מדות נאמר, אכן היכי שהענין הנתרבה ע"י הלימוד הוא נכלל ג"כ בפשיטות המקרא, רק שהי' לנו סברא מבחוץ להוציאו מן הכלל, ובזה היכי שיש לנו לימוד שעדיין הוא בכלל המקרא, באלו הדרשות לוקין שפיר, והוי כמ"ש חז"ל בב"מ גילוי מלתא בעלמא, ואין זה בכלל אין עונשין מה"ד ועדיין צריך חיפוש וחקירה ואכ"מ:

נשיב למה שכתבנו למעלה מענין הדרשות, ואע"פ שהוכחנו שהדרשות הללו דבר תורה הם מ"מ החליט רבינו ז"ל בס' המצות שורש ראשון שאין לכלול מצות אלו במנין המצות, אחרי שבכלל הפירושים הם ודברי תורה עצמם, ולא נתנו למשה בלבד רק לכל חכם וחכם ניתן רשות להתבונן ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהם, ומה שמוציאים מהם אינם מוסיפים על התורה בזה רק מראים שהתורה תרמז על ענינים אלו: ודברי סופרים לשיטתו הוא שם משתתף לשלשה ענינים: א) לאותן הדברים אשר הם הלכה למשה מסיני, ויש להם רמז במקרא, כמו מקצת השיעורין כזית מן המת, כזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ, שהראיתי במאמר תושבע"פ דף כ"ג ע"ג שחז"ל הראו שיש להם רמז רחוק בתורה: ב) עניני הלכות אשר אינן הלמ"מ רק חכמי הדור הוציאו אותם בהקש קיים, ע"פ המדות הנדרשות המקובלות אשר יש להם ג"כ חומר ד"ת לענין עונשין של מיתה ומלקות: ג) ענינים שהם מדרבנן לגמרי כמו יו"ט שני של גליות, בשר עוף בחלב, נטילת ידים, ועיין (עירובין כ"א ע"ב) חדשים וגם ישנים דודי צפנתי לך, הללו ד"ת והללו ד"ס ע"ש ברש"י, חדשים דברי סופרים שנתחדשו בכל דור ודור לגדר וסייג, ראינו דגם תקנות וסייגים חדשים לגמרי נקראים ג"כ ד"ס, דבלא"ה אינם חדשים דאפי' הנלמדים דרך הדרשות הם מונחים בתורה, א"ו דהכוונה על אלו התקנות והסייגים שנתקנו ע"י נחיצת הזמן והם חדשים לגמרי ועכ"ז דברי סופרים נקראו, וע' להרב יד מלאכי ח"ב סי' מ"ה שהאריך בכלל זה בשם מהר"א אלפנדרי ובשם כנה"ג וקנאת סופרים ובעל לב שמח בפלפול ארוך מאוד, ובאמת דבר זה מבורר כי ג' ענינים אלו שהזכרתי למעלה רק הם דברי סופרים נקראו, אבל הלכה למשה מסיני גמורה, כאותן שמנה הרב ז"ל בהקדמתו כגון גוד ולבוד ודופן עקומה וכדומה, אינן בכלל דברי סופרים שאין להם סמיכה אפי' ברמז רחוק לד"ת, ומפ"ז כתב בפ"ב מהל' טומאת מת גבי עצם כשעורה כיון שטומאתו הלכה, הרי הוא ד"ת ולא ד"ס שאם הי' דרך הדרשות הוי נקרא ד"ס, ואף ששניהם ד"ת בכ"ז מצאנו קצת חילוקי' בין ד"ת מפורש או הל"מ ובין אותם שהם באו דרך הדרשות, וע' עוד ברמב"ם פי"ט מהל' טומאת מת הלכה ג' וז"ל ומשם אתה למד שכל אלו הלכות בטומאת אוהלים הנעשים מאדם ומבהמה וכלים הבל מד"ס, מהם דברי קבלה ומהם גזירות והרחקות, ולפיכך אין הנזיר מגלח, ועיין פ"ח מה' טומאת מת ה"ה הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת פטור, שדברים אלו אע"פ שהם דברי קבלה אינן ד"ת, ובה' ו' כ' לענין כלים שאין נעשים אב הטומאה וזה דבר תורה אע"פ שהוא קבלה, וע"ש בכ"מ ופ"ב מה' ביאת מקדש הט"ו ובכ"מ שם, ומזה תמצא עוד ראי' שהקילו בקצת ענינים אשר למדו דרך דרוש, ועי"ז נסתרו ג"כ דברי הרב זרע אברהם הובאו בס' יד מלאכי כללי הרמב"ם סי' מ' מדברי נביאים, והרי לדרשות אלו אין סמך כלל בדברי נביאי' ומ"מ קרי להו דברי קבלה, אולם הוא ג"כ שם משתתף כמו שכ' בפ"א מהל' אישות ה' ו' שקרא לשניות שהם איסורי דרבנן, מפי הקבלה והם מלמדים ג"כ ביבמות כ"א מדרשת ר"א מכתובים, וסרה בזה תמיהת הכ"מ שם, אבל עניני הדרשות ג"כ קבלה קרו להו מפני שהמדות הנדרשות מקובלות מסיני, עיין ספ"ו מה' ק"פ ובפ"ו מהל' שגגות, ובפי"ו מהלכות מלכים ה"ו שכל אלו נלמדים מדרשות וקרו להו קבלה:

ועיין עוד ברמב"ם פ"ב מהל' נזקי ממון דקרי ח"נ צרורות הלכה מפי קבלה אע"ג דכאן אינו לנו שום דרשה, וע' פ"א מהל' כלאים ה"ג ופ"ו מהלכות שבועות ה"ב, ופ"ו מה' נזירות הי"ב והי"ג, פ"ח מה' נזירות הט"ו ובהרבה מקומות שג"כ הלכה אשר יש לה סמך הן בתורה והן במקראי קודש, מפי קבלה נקראת וחצי נזק צרורות אפשר כיון שיש בו מחלוקת הוכיח רבינו שאינו הל"מ: ומ"ש רבי' ברוב הפעמים מפי השמועה למדו בפי"ח מה' איסורי ביאה, וע' בפ"ה מה' יסה"ת הלכה ד' מפי השמועה למדו ההוא ולא אונס ולא שוגג, הוא ולא מוטעה, וע' בפ"ח מה' קה"ח ה"א מפי השמועה למדו ימים אתה מונה לחודש וא"א מחשב שעות, וע' פ"ז מהל' נזקי ממון ה"ד זה שכתוב בתורה וגם בעליו יומת מפי השמועה למדו שחיוב מיתה זו בידי שמים, וע' פי"ח מהל' א"ב מפי השמועה למדו שזונה האמורה בתורה כל שאינה בת ישראל וכדומה הרבה, בכל אלו היכי שענין הל' בעצמו מורה ע"ז הוראה שלימ' כשנתבונן היטב בפשט המקרא כינה מפי השמועה, והרב בעל י"מ לא דק בזה, ובכל זאת מחויבים אנו להצדיק דעת הרמב"ן בזה, כי בפנה זאת לא יצא רבינו ז"ל ידי חובתו, והרבה סתירות נראות בדבריו, ובפרט בזה שכ' בהקדמתו לס' טהרות שעצם כשעורה אינה רק טומאה דרבנן, והרי זה הוא הל"מ, ואין לו שום רמז במקרא ודין גמור הוא, ובספרו פ"ב מהל' טומאת מת כ' הואיל וטומאתו הלכה הוא ד"ת לא ד"ס, עוד ע"ז צריכין אנו להעיר כי המעתיקים שגו הרבה הן בפי' המשניות והן בס' המצות ולא העמיקו' באלו הענינים וביסוד אשר בנה הרב ז"ל, ומפ"ז העלו חרס בידם:

עוד היכי שכתב הרב מדבריהם והוא ג"כ דבר תורה רק שבא מדרשא, כמ"ש הרמב"ם פי"א מה' שכירות לענין לאו דבל תשהא, וכן במ"ש הרמב"ם ריש פ"ב מהל' אבל, שאבילות בעל על אשתו הוא מדבריהם, וע' בכ"מ שם שכ' שהרב לשיטתו אזיל דכל דבר שנלמד מי"ג מדות אינו רק מדרבנן, וע' עוד דברי מרן ריש פי"ג מה' עדות לענין מ"ש רבינו שם דקרובי אם אינו רק מדבריהם, ובאמת אין זה מוכרע כמ"ש בס' יד מלאכי בכללי הרמב"ם סי' ז', עכ"פ מה שנצרך לענינינו, הנה רבינו ז"ל חקר וטרח בכ"מ לבאר שורש כל דבר, פעם אמר שהוא הל"מ, אשר מכוון באותן עניינים שאין להם שום רמז בתורה, ופעם נאמרו לו למשה מסיני היינו בדבר שיש לו רמז בתור' כטו סממני הקטורת וד' חטאות המתות, ע' חות יאיר סי' קצ"ב דנאמרו לו מסיני היינו שנאמרו לו כללים בסיני והוא בעצמו הוציא הדינים דרך הדרשות, אולם מן משה באו והוא הורה אותנו לא מפי הקבלה רק דרך דרשה, וכן מכנה רבינו ז"ל לכל אלו שיש להם רמז רחוק בתורה בשם הלכה מפי קבלה או דברי קבלה, ובאותן ההלכות אשר יש להן יסוד מונח בעומק פשוטו של מקרא, והענין מורה מעצמו על הלכה זאת, על אלו יאמר רבינו מפי השמועה למדו:

ועתה בשם אלהינו נדגול, ונבא בעזרתו גם כן להשלים מה שהתחלנו בס' אלה המצות, בביאור אלה השמות הבאים בגמרא בדברים אלו: בענין אסמכתא שאמרו חז"ל הוא על ב' פנים, מצינו לפעמים במלתא דאורייתא מכח הל"מ וסמכו על הקרא בדרך אסמכתא בעלמא, לא בדרך דרשא, כמו (סוכה כ"ח ע"א) לענין נשים פטורות מסוכה דקאמר הש"ס הלכתא היינו מסיני, עיין רש"י שם וקרא אסמכתא בעלמא הוא, וע' תוס' שם דמשמע דיש ספק בהלכתא, ועוד ע"פ הרוב אמרו בש"ס מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היינו שאין לדבר שום שורש בתורה רק סמך בעלמא וכל ענינו אינו רק מדרבנן, וע' י"מ ח"א סי' תקמ"ו: ועוד מצאתי שענין רמז אשר בא בגמ' ברוב ענין אשר בספרנו מאמר תושבע"פ כ"ה ע"א הבאתי דענינו הוא הל"מ, וקרא מורה ע"ז רק בדרך רמז אבל עיקר ענינו הוא ד"ת בקבלה, וכ"כ הרמב"ן בהשגותיו לס' המצות שורש שלישי, אולם ראה זה מצאתי בלח"מ פי"ב מהל' אבל, ע"מ שאמרו (סנהדרין מ"ו ע"ב) רמז לקבורה מה"ת מנין דכתיכ כי קבור וגו', וכ' כיון דאמר הש"ס לשון רמז איננו רק מדרבנן, ומפ"ז שאלו בגמ' שפיר אי קבורה משו' בזיונא או משום כפרה, אבל מדאורייתא אינו נופל ענין שאלה זאת ולשיטתו נכון שהבאתי הך דרמז לשניות דג"כ רק מדרבנן: וכן ענין מכאן סמכו שזכרנו שם לשון הש"ס (חולין ק"ו) מכאן סמכו לנטילת ידים מה"ת, הרי ראינו דאף דהוא מדרבנן לגמרי, נופל הלשון מכאן סמכו, וע' (ביצה ט"ו ע"ב) מכאן סמכו חכמים לעירוב תבשילין מה"ת ושם ג"כ אינו רק מדרבנן, וע' רש"י שם, וכן (פסחים מ"ו ע"ב) דאם אין צרכי שבת נעשים ביו"ט מה"ת, מקשה הש"ס בפשיטות שם, ומשום עירוב תכשילין שרינן איסור תורה, אולם ראה (בכתובות י' ע"א) אמרו מכאן סמכו לכתובת אשת מן התורה, ושם היא באמת מה"ת ממש לכל דבר, עיין ר"פ אע"פ דתנאו בטל לר"מ מפני דס"ל כתובה דאורייתא, וע"ש בר"ן וברא"ה בסוגיא דפתח פתוח, ובסוגיא דחוששין ללעז (סנהדרין ח' ע"א) דכתובה דאורייתא ממש ומ"מ הביאו לימוד זה בלשון מכאן סמכו: עכ"פ אנו רואין השלשה שמות הללו, אסמכתא, רמז, מכאן סמכו, הם שמות משותפים, פעם נופלים על הלכתא מסיני פעם דרך אסמכתא על עניני תורה, והנהיגו כמ"ש בירושלמי פ"ב דברכות ובפ"י דעירובין, כל מלתא דלא מחוורא מייתי לה מדוכתא סגיאין, ופי' הרב נימוקי יוסף ר"פ החובל דכל דבר שאנו יודעים שהוא אמת, אבל לא נתברר לו סמך מה"ת הרשות ביד כ"א לדונה ולהביאה נסמך בכל אופן אשר יאות בעיניו ע"ש, ופעם הם נופלי' רק על ענינים אשר המה לגמרי מדרבנן ואינם רק אסמכתא בעלמא:

לשון מצוה שמצינו בש"ס, בררתי בראיות בספרי דהכוונה רק על מצות מה"ת, ועל ענין דרבנן אינו נופל שם מצוה. זו היא שיטת הרב מגילת אסתר, והבאתי שם ראיות לדבריו, ועיין תוס' (מנחות ה' ע"ב) ד"ה האיר דכ' דאיכא לשון מצוה היינו מצוה מן המובחר, אבל לא הוי עיכו' כמ"ש (ביומא ובחולין כ"ט ע"ב), ומאחר דאפי' פסול דרבנן ליכא ל"ל למרק ומשני מצות למרק וע' (יומא דף ה') מלמד שאם עשה לתנופה שירי מצוה מעלה עליו הכתוב שלא כיפר וכפר, ואולם כ"ז לא שייך רק בקדשים כיון דבעינן שינה עליו הכתוב לעכב, אבל בכ"מ אפי' דיעבד מעכב, דבשאר ד"ת אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד, עיין תוס' (מנחות ר"פ התכלת ל"ח ע"א) ד"ה הקדים דבשאר התורה בודאי כל ענין שבא אצלו תנאי, אם נחסר התנאי בודאי מעכב אף בדיעבד, ולא עשה ולא קיים המצוה, וזה דוקא בחסר בגוף המצוה אבל בסדר המצוה כגון בענין סדר קדימה ואיחור, בודאי שייך תחלה ודיעבד, כמו בחליצה הקדים רקיקה לחליצה ע"ש:

והנה יש לסייע קצת לשיטת התוס', מלשון הספרי פרשת.שופטים בזקן ממרא נאמר ובאת אל הכהנים ואל הלוים, מצות ב"ד שיהי' בו כהנים ולוים, יכול מצוה ואם אין בו פסול ת"ל אל השופט אשר יהיה בימים ההם מ"מ, ראינו אע"ג דבכ"מ דאמרינן מצוה אינו רק למצוה מן המובחר, מ"מ במצות ב"ד שאינה ענין קדשים לולי קרא מיוחד ה"א מצוה מעכב אפי' דיעבד, אולם קשה לי על כלל זה ממשנה מפורשת (סוטה מ"ה ע"ב), דאמרו שם איתן כמשמעו, אע"פ שאין איתן כשר, פרש"י שם דמפ"ז כשר אע"פ שאין איתן מפני דלא שנה הכתוב לעכב, ואין לומר כיון דאמרי' (חולין י"א ע"א וקדושין נ"ז) דעגלה ערופה כפרה כתיב בה ודינה כקדשים, א"כ גם לענין זה דינה כקדשים דבעינן שינה לעכב, מ"מ זה דוקא בעגלה עצמה שלא תהיה טרפה ובעל מום ולענין איסור הנאה, אבל במכשירה ובשאר תנאים לענין מקומה וכדומה, בודאי הוי כשאר מצות שבתורה ואין שום ענין לקדשים, ומ"מ ראינו דאין מעכב בידיעבד, והנה כשיובנו דברי התו' (פסחי' י"א ע"א) ד"ה קוצרין שכ' בזה"ל, וא"ל מי איכא מידי דמדאוריית' לכתחלה אסור ובדיעבד שרי, דאיכא מילי טובי דבעינן ששנה הכתוב עליו כגון קדשים, ולכאורה קשה דהרי הבאת העומר בעצמו ג"כ קדשים הוא, וצ"ל דדוקא עומר בשעת הקרבה הוא קדשים, אבל בענין קצירת העומר שנעשה חוץ למקדש, ה"א שזה אין לו ענין לקדשים קמ"ל דגם בזה שייך תחלה ודיעבד, וא"כ אפשר ג"כ בהך דאין איתן כשר, כיון דעיקר העגלה ערופה קדשים הוא שייך גם במכשירי מצוה זאת, שנה לעכב:

והנה רבינו ז"ל פ"ט מה' רוצח השמיט דין זה דאע"פ שאין איתן כשר. ומרן בכ"מ תמה באמת עליו מדוע השמיט סתם משנה זאת והניח הדבר בצ"ע גדול והנראה ליישב שיטת הרב ז"ל, דראינו שהוא מפרש איתן היינו נחל ששוטף בחזקה, וכבר התעוררו כלם להקשות דהרי משמעות המשנה היא, דהוא קרקע קשה שאינה בת זריעה, וע' תוי"ט פ' ע"ע שהאריך בזה לומר דפלוגתת התנאים בלאו דלא יעובד ולא יזרע, ואם הוא אזהרה על להבא ע"כ כשיטת הרמב"ם דהוא נחל דבלא"ה הרי אין אפשרות לעבד ולזרוע, כיון דהקרקע קשה, אבל בנחל אפשר לזרוע על שפת הנחל, עיין מהרי"ק, שורש קנ"ח שכ' ג"כ כן, והנה במשנה אמרה איתן קשה, ומ"מ אמרה ומקומה אסור לחרוש ולזרוע, ע"כ צ"ל דאיתן אינו מעכב בדיעבד ואע"פ שאין איתן כשר, וא"כ באה האזהרה היכי שלא היה איתן, והיתה קרקע טובה הראויה לזרוע, אז אסור לחרוש ולזרוע, א"כ אע"ג דבכ"מ מצוה עיכובא בדיעבד כשיטת התוס' ר"פ התכלת, מ"מ כאן יש לנו הוכחה דבדיעבד אע"פ שאין איתן ג"כ כשר, דאל"כ אין אפשרות לאזהרה על איסור חרישה וזריעה להבא, וכמו בהך מצוה שיהי' בב"ד כהנים ולוים, דבלאו הלימוד מן השופט אשר יהי' בימים ההם ה"א בדיעבד מעכב ה"נ כאן, אמנם לשיטת הרמב"ם כיון דמפרש איתן היינו נחל שוטף בחזקה, א"כ שוב בלא"ה משכחת שיעבד ויזרע על שפת הנחל כמ"ש התוי"ט, ואין לנו שוב הוכחה דבדיעבד אע"פ שאין איתן כשר, ומפ"ז השמיט דין זה מספרו:

עוד נ"ל לומר על מה דאמרה המשנה רק מקומה אסור לחרוש ולזרוע ולכאורה קשה על המשנה, אם האזהרה על להבא באה, א"כ מלקות נמי איתא ולמה אמרה המשנה רק מקומה אסור, ואם הפי' בתורה שיקח קרקע כזאת אשר אינה ראויה לזריעה כלל אף איסור נמי לא ידענו, ומנ"ל להמשנה זאת דמקומה אסור לחרוש ולזרוע, ונראה לדעתי דהנה הטעם שלוקחין קרקע קשה הוא, מפני שמוזהרין אנחנו שלא להשחית ושלא לאבד את ארץ אבותינו, ואם נקח קרקע טובה אנו מאבדין ומשחיתין אותה בידים, שלעולם תהיה אסורה בחרישה ועבודה, ולכן צותה תורתינו שתהא הקרקע קשה אשר בלא"ה איננה עומדת לחרישה ולזריעה, ואין כאן שום השחתה, וראה מורה ספנ"ח לשלישי, ורמב"ן ס"פ שופטים, ובמהרי"ק שורש קנ"ח באריכות, ועתה אפילו אם הפי' בתורה שיקח קרקע קשה אשר לא יעבד ולא יזרע, היינו שאינה עומדת לזריעה, מ"מ מזה שצותה התורה על תנאי זה שתהיה קרקע קשה, מוכח דגם להבא מקומה אסור לחרוש ולזרוע, דאל"כ על מה תזהיר התורה על קרקע קשה, הרי אין מאבד בזה את הקרקע כיון שאח"כ מותר לחרוש במקום זה, א"ו שהונחה מצוה זאת רק כדי שלא להשחית את הארץ, כמו שאסור לחפור בורות שיחין ומערות בא"י, וא"כ שוב ממילא ידעינן דמקומה אסור בזריעה אף להבא, אף שעקר פי' הכתוב אשר לא יעבד ולא יזרע על שלעבר, שאיכות הקרקע תהיה כך, ומפ"ז לא נאמר רק מקומה אסור, ולא לחייב מלקות, כיון שאין לנו לאו מיוחד ע"ז, רק נדע ממשמעות הדבר, ואין לוקין רק על לאו מפורש בתורה וזה נכון, ובתשובה שהשבתי להגאון מהו' אליעזר הורווייץ נ"י אב"ד דע"מ ווינא הארכתי בענין זה:

עוד קשה לי משיטת הראב"ד דס"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא דאורייתא, (חולין צ"ח) עיין ב"י ביו"ד צ"ט, והנה ראינו דגם בשאר איסורין יש חילוק בין תחלה לדיעבד, עוד קשה שהרי קי"ל גם במעשה החליצה ולא רק בסדר החליצה ג"כ אין מעכב שהרי קי"ל (יבמות נ"ד) וברמב"ם פ"ד מה' יבום, חלצה ולא רקקה ולא קראה ג"כ אין מעכב בדיעבד, ואמרו שם דכתיב ככה יעשה לאיש שרק במעשה האיש ככה עיכובא, אבל לא במעשה האשה, ראינו דגם אצלו דוקא בעינן ככה לעיכובא, ואצ"ל החולצת כיון דלא נאמר עיכובא שוב כל התנאים אפילו בעיקר המצוה ולא בסדר ג"כ אינו מעכב, וע' בהקדמת מור וקציעה שהביא הרבה ראיות ע"ז, שגם בעניני מצות התורה יש חילוק בין תחלה לדיעבד, ועוד ראיתי לחכם א' שהקשה (קידושין ס"ז ע"ב) דפריך הש"ס בפשיטות ואימא אידי ואידי בבן הא לכתחלה הא דיעבד, הרי ראינו דצריך ב' דרשות הן על איסור והן ע"ז שאין קידושין תופסין בדיעבד ע"ש, וגם יש לפלפל הרבה בהך דריש תמורה דכל מלתא דא"ר לא תעבד אי עביד לא מהני, היינו מפני שאזהרת התורה לעכב באה, ועוד יש לפלפל בזה בהך (דסנהדרין מ"ה ע"ב) בנקטעו ידי העדים דפליגי שם אם בעינן קרא כדכתיב דוקא או אינו מעכב בדיעבד, וע' בתשובת חו"י סי' קס"ז שהאריך בזה הרבה ממצורע שאין לו בוהן, ומיפ"ת שאין לה שער, והביא ג"כ בסוף דבריו הקושי' מהך דאין איתן כשר, ופלפל הרבה בפלוגת' זאת אי בעינא קרא כדכתיב ע"ש, וע' תוס' כתובות פ' אלו נערות לענין אין לה פתח בית אב: ועתה אשיב ואסיים ענין מצוה אשר החילותי לבארו בראשית דברי, ואומר אף שהחלטתי שם בספרי כשיטת מהר"י דילאון דענינו דרבנן לא נקראים בשם מצוה, הנה מן אותן המקומות בש"ס אשר אביא, הנה נראה דלשון מצוה נופל גם על ענינים שהם דרבנן, כמו (פסחים ל"ט) מצוה בחזרת (שבת כ"ה) רחיצת ידים ורגלים בע"ש רשות ואני אומר מצוה, וע' (כתובות ס') גבי יונק תינוק והולך שכל עיקרו אינו אלא מדרבנן קרי לי' מצות פרישה וע' (ברכות ז') אע"ג דקרא אדם ק"ש מצוה לקראו על מטתו, וק"ש שעל מטתו איננה רק לשומרו מן המזיקים ות"ח פטור, וא"ל כיון דיליף מקר' דד"ק אמרו בלבבכם והוא ד"ת, הרי קאמר הש"ס שם לשון מאי קרא דלשון זה מורה רק על ענין דרבנן ובתשובה להמופלג החכם מהר"ח יצחק הכהן הארכתי בזה ליישב קושיות תר"י מדוע מקשה הש"ס על הך דריב"ל קרי להנהו קראי, והרי אסור להתרפאות בד"ת, ולא מקשה על הך דמצוה לקרות ק"ש, אבל לפי הנ"ל ניחא דבזה היה אפשר לומר כיון דנזכר לשון מצוה, הו"א דהוא מצוה מיוחדת ולאו משום רפואה בד"ת, וע' מ"א פי' רל"ט, אבל כאן אמר מסדר לקראי וגאני דעשה קריאה זאת עבור השינה שפיר קשה מהא דאסור להתרפאות בד"ת, עכ"פ מצוה הוא שם משתתף דע"פ הרוב הוא נאמר על מצות התורה, ופעם גם על ענין דרבנן לגמרי, אם יש לו רק סמך הן בתורה והן בדברי קבלה מכונה בשם מצוה:

לשון הלכה סתם שבא בדברי חז"ל ע"פ הרוב הוא הלכה למשה מסיני (שבועות מ"ה ע"א) הלכתא נינהו פירש"י הלכות מסיני, ולפעמים גם על מנהג מדינה (קידושין ל"ט ע"א) עיין בספרי מאמר תושבע"פ דף כ"ד, ויש להוסיף עוד דאף על עניני הגדה הניחו חז"ל לשון הלכה (ברכות ל"א ע"א)אל יפטור אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, כי הא דר"כ אלוייה לר' שימי בר אשי אמר כו' ארץ אשר לא עבר בה איש כל עיר שגזר עליה אדה"ר כו' ע"ש, וזה אינו רק דבר אגדה, ואיך מביא ראיה שלא יפטור מחברו אלא מתוך דבר הלכה מן עיקר המאמר, וכן הגאון מהר"א מווילנא בהגהותיו, אולי מזה הטעם שלא נראה להם לקרות עניני אגדה בשם הלכה, אכן מה נעשו בהך (סנהדרין ק"ד ע"ב) נתעלמה ממנו הלכה אבר אחד יש באדם ע"ש, אמנם גם הלום ראיתי בערוך ערך אבר שהביא הגי' נתעלמה ממנו אבד אחד יש באדם והשמיט תיבת הלכה, או שלא היתה מלה זאת בגרסתו, אבל ראיתי בספרי פרשת בהעלותך פיסקא איש כי יהיה טמא לנפש, הביאה רש"י ז"ל בחומש פ' וישלח וז"ל נקוד על וישקהו רשב"י אומר הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב, הרי מבואר בפירוש דגם על אגדה נופל שם הלכה:

מסורת: הוא ע"פ הרוב הלכה למ"מ כמו יש אם למסורת, וכבר אמרו (נדרים ל"ז ע"ב) קריין ולא כתבין כתבין ולא קריין הלמ"מ ופעם נופל ע"ד המקובל ונתפרסם מאז בין בהלכה בין באגדה, כמו (חולין ס"ג) עוף טהור נאכל במסורת, ופירש"י אם זכור באדם כשר שאכלו או שמסר לו רבו שהוא טהור ע"ש, ועיין (מגילה יו"ד) מסורת בידינו מאנשי כנה"ג כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא צרה, עוד שם מסורת אמוץ ואמציה כו' ועוד שם מסורת בידינו מקום ארון אינו מן המדה, ובמדרש תנחומא ובמדרש אסתר נאמר מדרש זה עלה בידינו מן הגולה, כ"מ שנאמר ויהי אינו אלא צרה, ועיין תנחומא נח אר"ש בר נחמני מסורת אגדה שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו גליות, וע' (סוטה ל"ד) מסורת בידינו מאבותינו מרגלים ע"ש מעשיהם, וע' ירושלמי סוף פ"ו דב"ב מסורת אגדה בידינו מקום כרוב אינו מן המדה, ועפ"י עדים רבים ונאמנים כאלה יקום דבר דגם ענינים אגדה, הי' מסורים בידיהם מאבותינו קצתם מזמן הגולה וקצתם מזמן בית ראשון:

מדרש: השם הזה הוא ג"כ משתתף נופל הן על עניני הלכות שנדרשו מקראי קודש, והן על עניני אגדה ומוסר (קידושין מ"ט) איזה משנה, רמ"א הלכות פירש"י הלמ"מ, ור"י אומר זה מדרשי הכתובים כמו ק"ו וגז"ש, כמו שהם נדרשים ע"פ הרוב בתורת כהנים וספרי ומכילתא, וע' פ"ק (דברכות ו' ע"ב) למדרש א"צ לברך היינו מדרשי המקראות בהוצאות הדינים דרך המדות הנדרשות, ועיין תר"י שם, כי המשנה תלמד אותנו הדינים בסתם, ותסמוך על הדרשו' המובאות בתוספתית ובמכלתות, ורק מעט מזעיר נמצאו דרשות במשנה, ראה פסחים ריש אלו דברי' בטענות ר"ע עם ר"א הזאה תוכיח. ובנזיר ועדיות לענין עצם כשעורה דרשות ארוכות במשנה, ועיין משנה אחרונה מן מס' מכות, ופ"י דעדיות מ"ב וג' ועוד מעט שבאו דרשות במשנה, אבל ע"פ הרוב באו הלכות ברורות במשנה בלי שום טעם וסיבה, ורק בגמ' יביאו הברייתות לטעם המשנה, ומאיזו המדרשות באו לנו הלכות הקצובות הללו, וזה ג"כ הפי' מ"ש באבות דר"נ ובתוספתא עדיות ורבינו הביא גם כן בה' ת"ת, תלמוד ומדרש נזקקין לתלמוד היינו כשבא התלמיד לשאול מרבו שאלות במדרשי הכתובים, ובתלמוד היינו עניני הלכה ברורה כפי המסקנא הנקראים גמרא, נזקקין להשיב בראשונה על עניני תלמוד, וע' רש"י (נדה ז' סוף ע"ב) באריכות הטעם שאין למדין לא מתוך הלכות רק מתוך גמרא שהוא הלכה פסוקה, ורשב"ם (ב"ב ק"ל ע"ב) ומפ"ז מקדימין להשיב ע"ז קודם, וע' ירושלמי פ"ק דקידושין בג' מקומות הלכה עוקבת למקרא וא' למדרש וקאי ע"ד שנלמד מכלל ופרט וקרי לי' מדרש, וכבר הבאתי בספרי מאמר תורה שבעל פה דף כ"ב, קושיות הרב בעל בשמים ראש סי' י"ז דהרי (סוטה ט"ז) אמרו האי הלכה עוקבת מדרבנן, א"כ ראינו דקרי לדרשות המקובלות דרבנן, ומורי הגאון החסיד מהרא"ז מרגליות ז"ל אמר שאולי ט"ס הוא בגמ' שהי' כתיב בר"ת מדר' והכונה למדרש, כמו שבא בירושלמי קידושין ואחת למדרש, וטעה המדפיס והציג מלת מדרבנן, אבל עניני הדרשו' לא נקראו דרבנן בשום מקום, רק מדרש או מדרש חכמים (קדושין כ"ד) נראין דברי ר"ע בשאר אברי' הואיל ומדרש חכמים הוא:

עוד נכללו במדרש כל עניני אגדה ומוסר שסמכו למקראי קודש בקורות הקדמוניו' מהאומה ותוכחה, כמ"ש מדרש זה עלה בידינו מן הגולה, ומפ"ז מכונים אצלנו הרבות ותנחומ' ופסיקתא בשם מדרשי' מפני שרוב דבריהם באו בדרשות, ובכ"מ בש"ס דרש ר' פלוני, וכלם לפרש דברי כתבי קודש הם באים, אולם אגדה הוא מה שאמרו מסברתם או שקבלו במסורת עניני מוסר וקורות האומה מה שאין להסמיך על שום קרא:

מנלן אע"פ שבכ"מ בש"ס הכונה לשאול בזה מאין הוציאו זה מה"ת או מדברי קבלה, בכ"ז מצאנו בש"ס (חולין ל"א ע"ב) דקאמר אלא חולין דלא בעי כונה מנ"ל ולא מייתי שום ראי' ע"ז מקרא, רק דברי המשנה בלבד, יד מלאכי סי' ת"ל ואנכי הצעיר מצאתי עוד (פסחי' ז' ע"ב) כל המצו' מברך עליהן עובר לעשייתן מנ"ל ולא הביאו ע"ז רק דברי שמואל ולא מן הכתוב, כי מה שבא שם הכתוב ויעבור את הכושי אינו על ענין זה רק ביאור מלת עובר, ועיין (כתובות ט"ו ע"ב) מנ"ל דקבוע כמחצה על מחצה דמי דתנן ט' צפרדעים ומדאורייתא מנא לן דכתיב וארב לו, מבואר מזה דסתם מנ"ל יש להביא גם ענין משנה אחת:

ועתה נחזור לענין פעולתו של רבינו הגדול ז"ל, אשר ידענו כי הוא העמיק מאוד בביאור מלות הללו המבוארים למעלה, אשר חז"ל סמנו בהן עניני ההלכות, ובזה השלים הרב ז"ל את בנינו, כי לא הספיק עצמו בספרו הגדול להציע לנו רק הלכות ברורות לבד, אך כ' ע"פ הרוב איכות ההלכות מה המה אם ד"ת הם או הלכות מסיני, או הלכה מפי הקבלה, או מפי השמועה למדו, או מדבריהם, או מדברי סופרים, והמתבונן בדבריו בהקדמתו למשנה ובשני שרשים הראשונים מס' המצות, יבא אל הכונה האמיתית הצפונה בדבריו, כי המה יסודות עמוקות בחכמת התלמוד, והחובה מוטלת לכל מי שרוצה לשחות במצולות ים התלמוד לדעת שרשים אלו על בוריים:

עוד ראינו דרכי והליכתו בקודש, כי לא הספיק עצמו בביאור דברי המשנה לבד, רק השכיל דבריו להראות העקרים המונחים בכל הלכה והלכה, עיין משנה ראשונה דשבת בביאור כל עונשי שבת וחילוף העונשי' איזה מלאכה בסקילה ואיזה למלקות ואיזה לכרת ואיזה בחטאת, וראה משנה ראשונה ביבמות משנה א' פ"ב דאבות, מבאר שמונה מדרגות של עונשים, סוף שורש י"ד מס' המצות הוא הקדמה לעניני העונשים והמצות, ובמשנה ראשונה פ"ג דמכות מבאר כל עניני לאוין שאין לוקין עליהם, ובפ"ט מסנהדרין משנה הגונב את הקסוה מבאר בפרטות כל מחייבי מיתה בידי שמים, וביארם בארוכה בס' משנה תורה פ' ח"י מהל' סנהדרין כל עניני הלאוין שלוקין או שאין לוקין עליהן, ובפי"ט מונה והולך כל ל"ת שיש בהם כרת לבד שלוקין הם כ"א, ומחוייבי מיתה בידי שמים שלוקין הם ח"י במספר, ולאוין שאין בהם לא כרת ולא מיתה שלוקין עליהם הם קס"ח, ובכללם הם ר"ז לאוין שלוקין וסימן להם ילקו זרים, ובסוף מנין מצות עשה פורט והולך כי מן רמ"ח עשין יש מהם ששי' מצות הכרחיות שאין לפטור מהם בשום אופן, ונתן סי' ע"ז ששים המה מלאכות ומאותן ששים הם י"ד שאין הנשים חייבות בהן, והסי' כי אזלת יד ע"ש, וע' מורה פ' מ"א לשלישי כתב וז"ל, דע שגודל העונש וחוזק צערו וקטנותו לקלות סבלו יהיה בבחינת ד' דברים, א' גודל החטא שהפעולות שיבא בהם הפסד גדול עונשם גדול, והמעשים שהפסדם מיעוט עונשם מועט, והשני רוב המצאו כו', והשלישי רוב ההסתה בדבר כו', והרביעי קלות עשות המעשה כו' ע"ש בארוכה, מה שבאר בפ"ב דאבות משנה א' בקצרה, ובפרט בהקדמתו לס' קדשים ואחרונה הכי נכבדה היא הקדמתו הנפלאה והארוכה לס' טהרות, כי שמה הוא מכניס בכל עת את המתבונן בדרך נקל אל פנימיות החכמה ע"ש, שמציע לפנינו כל העיקרי' הראשי' והפרטים יובנו מאליהם בהשכלה מועטת, וביותר יתנו השרשים ארבעה עשרה ובפרטות שורש ח' בענין השלילות, השכלה ומבוא גדול לחכמת התלמוד, עד שיצדקו דברי התשב"ץ הובאו בהקדמת מהר"י דילאון לס' מגילת אסתר, כי במעט הדבש אשר הנחלנו אורו עינינו כו' ויראה עצמו כאלו הוא ברי' חדשה, וע' בס' המצות מ"ע קפ"ז חילוק נעים בענין המצות שאינם לדורות, ובין המצות אשר נחסרו רק האישים, אולם אם לא הי' נעדרים הי' המצות עדיין בחזקם, וע' מל"ת קע"ט בענין אזהרה מאכילת שרצים, שהראה עוצם ידו בביאור שרשי המצות, ובמל"ת קפ"ז בענין איסור הנאה בבשר בחלב, וראה קורא נעים מל"ת שי"ז חקירה עצומה בענין הנקמה אשר נתונה באדם לנקום באיש הפוגע בו, פעם בענינים גדולים ופעם במזיקים קטנים ומספיק עצמו בקללות וגזומים ונחה דעתו, ואולי יהיה בדעתנו אחר שלא ישמע החרש ולא יכאב לו שלא יהיה בזה חטא, הנה הודיענו התורה שהוא אסור, כי היא לא הקפידה במקלל לבד, אבל גם בעון המקלל שלא ירגיל נפשו לנקימה ולא ירגיל לכעוס ע"ש דברים נעימים על אוזן שומעת, ועיין מל"ת שנ"ה בלאו דלא תהי' קדשה שמורה היכי שהיה הענין בבחירה ובהסכמה שהיא מופקרת ומיוחדת לזנות ויצא מזה קלקול שתמלא הארץ זימה, וכן באר בארוכה בפ"ג מה' נערה בתולה, אבל ענין קנס באונס ומפותה היכי שהיה מקרה בלבד, ועי"ז תבין ג"כ להסיר קושיות הראב"ד פ"א מה' אישות ומובא בחלקת מחוקק אה"ע סי' ך"י, שלדברי הרמב"ם דפנויה יש לאו א"כ במפותה למה משלם קנס, הרי אין לוקה ומשלם ע"ש, אבל באמת רבינו ז"ל בעצמו הסיר קושי' זאת במה שמחלק בין מופקרת ומזומנת שאז הוא הלאו דלא תתן את בתך, אבל באקראי ליכא מלקות רק קנס, וכן מבואר במהרי"ט, וע' דברי רבינו בכריתות במשנה יש אוכל אכילה אחת ונקודה נפלאה בענין איסור מוסיף וביאור כל הענין דאין איסור חל על איסור, וע' מ"ש סוף ע"ז במשנה יין נסך אסור אלו אסורים ואוסרים בכ"ש, שהביא עיקרים גדולים בענין ביטול איסורים, וכתב ושמור זה הענין והתבונן בפירושו לפי שעמדו בזה העיקר רבים מגאוני עולם, ולא ידעו אם הכל חוזר לעיקר אחד או אם חולק קצתם לקצתם, ועל איזו עיקר הוא הראוי לעשות, והכל הולך על עיקר אחד כמ"ש ע"ש, ובמשנה השנית סיים והבן אלו הענינים ותפרוש ביניהם ותדע קו הישר בכלן, כלל הדברים שלא הניח שום שורש בתורה שבכתב ושבע"פ שלא שם לבו עליו לבארו בדרך נחמד לפי הכללים אשר הונחו ליסודי תורה שבעל פה, ואם נשכילם אחד לאחד יהיה בכלל בנין שלם נורא ואדיר כלול ביפיו והדרו, דרשו מספר משנה תורה וקראו בו, ואחד מהם לא נעדר, וזה מה שרצינו לבאר לעת הזאת בעז"ה:

תוכן העניינים

עטרת צבי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה