אור ברסלב
עטרת צבי חלק ראשון

עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

חלק ראשון

מאמר דרכי משה

אמר המחבר טרם אתחיל לדבר אמרתי לבא בקצרה לגלול מעל רבינו חרפת מריביו אשר יטענו עליו כי בארבעה פרקים הראשונים מס' המדע, המה מעשה מרכבה ומעשה בראשית, לא שאב ממקור נאמן כתבי קודש ודברי חז"ל, רק העתיק לנו דיעות חכמי יון שראה שנתקבלו בזמנו, והנה אראך קורא אהוב כי אין ממש בדבה הלזו, כי השני פרקי' הראשונים מהל' יסה"ת המכונים מעשה מרכבה, המה רק עקרי דתינו ממציאות ה' ואחדותו ושאיננו גוף ולא כח בגוף, ולא אריסטו מדבר כאן מתוך גרונו, רק תורה שלימה שלנו, ובכל הלכה מראה רבינו המקרא, אשר מורה ע"ז כי הוא דעת תורה, הביטו וראו ראי' אחת קטנה שמביא רבינו כאן, על מציאת הבורא ית' מסיבוב הגלגל, הנה לא מצד עצמו אמרו, ולא ממה שלמד בספרי עמים, כי אומר במורה פי"ט לשני שנזכרת כבר בספרי הנביאים, שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, וכן נזכר ג"כ במד' פ' לך משל לא' שראה בירה דולקת, אמר אי אפשר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה כו', וע' (ב"ב ט"ז ע"ב) מרגליות טובה היתה תלוי' בצוארו של אברהם אבינו כיון שמת תלאוהו בגלגל חמה, ומאמר זה פי' קדמוננו, שהכונה כי מן סיבוב הגלגל הכיר א"א מציאותו ית', ע' רמב"ם פ"א מהל' עכו"ם, ואחר שידע והכיר רז זה, לא החזיק הטובה לעצמו, רק קרא כל בני אדם לעבודתו, וזו הוא המרגליות התלוי' בצוארו, וכיון שמת חזרו להביא ראייתם מגלגל חמה31: ומ"ש רבינו פ"ב ה"ג שכל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לג' חלקים, ג"כ נתאחד עם מה שאחז"ל במדרש ב"ר המלאך הוא שליש של עולם, ע' מורה פ"ו לשני וספ"י לשני וז"ל אמנם אמרם בב"ר המלאך הוא שלישו של עולם הוא מבואר מאד, וכבר בארנו זה בחיבורנו הגדול כל הנבראים כלם ג' חלקים, המלאכים, הגלגלים, וצורות מחוברות מגולם וצורה אשר תחת הגלגל, כן יבין מי שירצה להבין חדות הנבואה, ויעור משנת השכחה, וינצל מן ים הסכלות, ויעלה אל עליונים למעלה, אמנם מי שיטב לו שישוט במי סכלותו וירד מטה, לא יצטרך להטריח גופו ולא לבו יגיח התנועה וירד למטה בטבע ע"ש: ומ"ש שהמלאכים אינם גופים ובעלי גויה, עיין מורה, פמ"ט לראשון המלאכים אינם בעלי גשמים, אבל הם שכלים נבדלים מחומר, אמנם הם עשויים והשם בראם, ובב"ר אמרו להט החרב המתהפכת, על שם משרתיו אש לוהט, המתהפכת שהם מתהפכים פעמים אנשים פעמים נשים, פעמים רוחות פעמים מלאכים, כבר בארו בזה שאינם בעלי חומר ואין להם תכונה קיימת גשמית חוץ לשכל ע"ש, והא דאמרו ירושלמי פ"ק דברכות מלאכים אין להם קפיצה, שנאמר קרבת על חד מן קאמיא, קימיא שקיימים במעמד א', היינו לענין עצם מציאותם עומדים נקראו, שאין להם יצה"ר המטה אותם לרעה, כמ"ש כלום יצה"ר יש בכם, וע' ב"ר פ' לך מלאכים אין להם יצה"ר דכתיב וסעדו לבכם, ואינם הולכים מחיל אל חיל, רק כח השגתם, אשר ניתן בהם מעת בריאתם קיים אצלם תדיר, אבל בצורה אשר נראה לנביאים מתהפכים, פעם אנשים פעם נשים: ומ"ש ובמה יפרדו הצורות זו מזו, היינו דע"כ נפרדות זו מזו אחר שראינו בספרי נבואה ובדברי חז"ל, שהונחו להם שטות נפרדות, גבריאל מיכאל, מלאך ממונה על הריון, (נדה ט"ז ע"ב) יורקמי שר של ברד, (פסחים קי"ז ע"א) ודלמא לדומא מסרוהו, (ברכו' י"ח ע"ב) מטטרון שר העולם, (חולין ס' ע"א) שריאל שר הפני', (ברכות נ"א ע"א) ע"כ שנפרדו במעלתם א' מחברו, וראינו ג"כ שמכונים בשם שר הגדול, שר עולם, שר הפנים, הרי שא' למעלה ממעלות חברו ומדרגתו:

ומ"ש ה"ז י' שמות שנקראו בהם המלאכים בעשרה מעלות בקדש כלם עלולים זה מזה, וז"ש שלמה בחכמתו32 כי גבוה מעל גבוה שומר וגו', במ"ע כ' שמצא כן חגיגה פ"ב, ואני חפשתי ולא מצאתי שמה רק ביו"ד דברי' נברא העול' בחכמה ותבונ' ודעת, וע' מהרש"א ח"א שהבין הכונה על יו"ד ספירות אשר גדולים מן המלאכים, אבל מן יו"ד מעלות מלאכים לא שמענו, ומ"ש בעל מ"ע שנמצא כן בב"ר חפשתי ג"כ ולא מצאתי, אולם כאשר הבנתי לשון רבינו במורה פ"ד לשני, ראיתי כי שיטתו פשוטה, כי שכלים נפרדים המה לפי מספר הגלגלים, כי המלאכים מניעים אותם, ולאריסטו שמנה ג' גלגלים בע"כ שכלים נפרדים ג"כ חמשים, ועתה כיון שדעת רבינו ט' גלגלים, א"כ ט' מיני מלאכים הם ושכל הפועל הוא שכל העשירי, וכ"כ במורה שם וגם מצא עשרה שמות נפרדים לסמן המלאכים מכוון ג"כ לשיטה זאת: ומ"ש כי כל הצורות הללו חיים ומכירי' את בורא' ויודעי' אותו דעה גדולה עד מאד כל צורה לפי מעלתה, מסכי' לחז"ל (חולין צ"ג ע"ב) המלאכי' אומ' שירה, קצתם בכ"י וקצתם בשע' הבריאה, ושירת המלאכים לפ"ע מעלתם כאשר פי' ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו, היינו ששמע שהמלאכים כ"א משבח להקב"ה לפי מעלתו ומדרגתו והשגתו:

פרק ג' ופ"ד מיסה"ת מכונים מעשה בראשית, ואע"פ שנאבדה ברייתא זו מאתנו מ"מ נמצ' אצלינו רמזי' אשר דברי רבינו נכללו בקצרה: מ"ש ט' גלגלים הן בב"ר פ"ב דחגיגה ז' רקיעים הן ז' כוכבי לכת אשר נמנו בשבת קנ"ו כמ"ש רבינו כאן (ע' רש"י ברכות נ"ט ב' ד"ה נגהו, וד"ה י"א ב' ד"ה ואזדו) ועוד ב' גלגלים גלגל שקבועי' בו כל הכוכבי', וגלגל החוזר ומקיף את הכל, וע' מורה פ"ט לשני "ולא תרחיק מאמר קצת החכמים חגיגה פ"ב ב' רקיעים הן שנא' הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים, כי אומר זה המאמר מנה כדור הכוכבים א', ר"ל הגלגלים אשר בהם הכוכבים, ומנה כדור הרקיע א', ומפ"ז אמר ב' רקיעי'": ומ"ש הלכה ד' כל הגלגלים מקיפים המה עגולים ככדור והארץ תלויה באמצע, ירושלמי פרק כל הצלמים על משנה אם יש בידה כדור אלכסנדר עלה למעלה וראה עולם ככדור בגין כך ציירא בידה כדור, ע' מאור עינים פי"א מן ח' א"ב, וע' הקדמת הרב העקרים שהתמונה טבעית היא עגולית. מסכים עם ירושלמי פ"ג דנדרים אין מרובע מששת ימי בראשית: ומ"ש הל' יו"ד גלגל תשיעי חלקו לי"ב מזלות, ששמותיהם שור טלה עקרב כו' (ברכות ל"ג ע"ב) אמר הקב"ה בתי י"ב מזלו' בראתי ברקיע, (ברכות נ"ח) נזכ' שמה שור טלה עקר', (וע' פסחי' צד ע"א) ומד' אסת' פיסקא חדש הראשון לענין גורל המן, מנויים י"ב מזלות בסדר שמנאם רבינו: ומ"ש שבשעת מבול שינה הקב"ה הילוך המזלות, ונכרו אז לב"א ואז הונחו להם שמות הללו, ע' (ר"ה י"א ע"ב) וברש"י בשם סדר עולם שבשעת המבול שינה הקב"ה הילוך המזלות - ומכאן תדע נאמנה דרבינו לא הוציא דבריו מאריסטו, כי אריסטו אשר מאמין בקדמות לא האמין במבול כללי, כמו שאנחנו מאמינים ע"פ התורה ולא בשינוי הילוך המזלות, ולדעתו אין שינוי בטבע אפשרי כלל - ומ"ש (זבחים ק"ב ע"א) ובב"ר ארץ ישראל לא גושמה ביום זעם, בע"ב מוכרחין אנו לומר דלא היתה א"י אז ראויה לישיבה, מפני שבאו מים מארצות אחרות שמה, רק המבול לא ירד שם, דאל"כ עשיית התבה להצלת נח אף למותר היתה, ולמה לא צוהו ה' שידור בא"י, ובפרט לפי קבלתינו אדם הראשון ממקום מזבח נצבר, רמב"ם פ"ב מהל' בנין בית הבחירה מירושלמי נזיר פכ"ג, וע' כוזרי מאמר ב' נ"ד, שזה שנאמר ויצא קין מלפני ד', שיצא מגורש מא"י שהוא תמיד נוכח עיני ה', דכ' ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה עד אחרית השנה, ובלי ספק גם נח דר בארץ אבותיו בא"י, א"ו שא"י לא היתה אז ראוי לישיבה, מפני המים שבאו מארצות אחרות, רק הגשם לא ירד לשם -: ומ"ש רבינו וחלק שיתהלך השמש וירח כנגדו ביום א', ילכו כל כוכבים כנגדן מגלגל שמיני קרוב לע' שנה, אולי כוון לזה שאמרו חז"ל (הוריות יו"ד ע"א) כוכב א' יש בעולם שעולה לע' שנה, וע' רש"י שם: ומ"ש שם ה"ט כל הכוכבי' חיים ומכירים את בוראם ומכירין מי שאמר והיה העולם, ע' מורה פ"ה לשני שהביא ראיות לזה מן המקרא, בכל הארץ יצא קום וגו', וכן תקנו בברכת הירח ששים ושמחים לעשות רצון קונם, וכן ברן יחד כוכבי בוקר, והביא ג"כ מאמר ב"ר הארץ צעקה על רוע מזלה, אני והשמים נבראנו באחד, עליונים חיים ותחתוני' מתים: ומ"ש רבינו שהגלגלים הם למעלה ממעלת בני אדם אבאר אח"ז, וע' (חולין ז' ע"א) טענות הים עם פינחס בן יאיר, היינו מפני שהיסודות הם גופים מתים, ואינם יכולים לשנות טבעם ומנהגם, וחשב הים שא"צ לשמוע בקולו אחרי שעושה רצון קונו, והשיבו רפב"י גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, מפני שהאדם יש לו מעלה יתירה על היסודות, ויוכל לגזור שלא יעברו בו מים לעולם, וע' תוס' שם דמשמע דחלקו על שיטת רבינו בזה דהגלגלים חיים ומכירים בוראם, דאל"כ למה הצריכו לפרש הך (ע"ז י"ז ע"ב) שמים וארץ בקשו עלי רחמים, היינו שר שלהם, ולדעת הרב ניחא בפשיטות דהרי הגלגלים בעצמם חיים ומכירים בוראם, וראיתי בתוס' ע"ז שם, שפי' כן על הך דהרים וגבעות בקשו עלי רחמים ואש, דשם ע"כ לשר שלהם מכוין, כי התחתונים היינו היסודות הם מתים באמת:

הלכה י' ברא האל למטה מירח גולם א' וברא ד' צורות לגולם ארמ"ע סימנם, ע' מורה פ"ל לשני שפי' כן מ"ש בתורה, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, השמים הוא הגשם החמישי, וארץ היינו יסוד עפר, ורוח אלהים מרחפת ע"פ המים, היינו יסוד מים, והאויר הוא רוח, וחשך ע"פ תהום, הוא אש היסודי שהוא חשך, וראה מורה פ"י לשני שמפרש דברי התנחומא כמה מעלות הי' בסולם ד', שנים עולים וב' יורדים, על ד' יסודות, ב' עולים רוח ואש וב' יורדים מים ועפר, וע' מדרש נשא י"ד, למה ג' מיני עולה וא' חטאת, נגד ד' טבעים שברא הקב"ה העולם, ונזכרו שמה בסדר שמנ' רבינו, וכבר הוכחתי באגר' בקרת שמדרש נשא אע"פ שמאוחר מאד, הענינים אינם חדשי' רק באו מחז"ל: ומ"ש רבינו ואין ביניהם מקום פנוי כלל, ע' מורה פע"ג לראשון שדחה דעת המדברים שהריקות נמצא: ומ"ש הי"א שהיסודות אינם יודעים ומכירים רק כגופים מתים, נתבאר מדברי המדרש שהבאתי למעלה עליונים חיים ותחתונים מתים: ומ"ש וזש"ה הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות, וביאור הענין הללוהו בני אדם מגבורתיו שתראו באש ובברד, שגבורתו נכרת לקטן ולגדול, כן נמצא בילקוט תהלים י"ט אמר ר' פנחס הכהן בר חמא ממה שהשמים הללו מורידים גשמים, והארץ מגדלת, הבריות אוכלין, ומקלסין להקב"ה לפיכך השמים מספרים כבוד אל: ומ"ש פ"ד ה"ה ד' יסודות משתנים זל"ז תמיד בכל יום ובכל שעה, ע' מדר' פ' בא פט"ו, תנא המים הרו וילדו חשך האש הרה וילדה אור, הרוח הרה וילדה חכמה, הנה בלי ספק הכונה בזה, שהמים הרו וילדו חשך כמ"ש רבינו שמן המים עולים אדים תדירים, ונעשה אפלה: אקוה כי מה שהערותי עד הנה בדברי רבינו ז"ל, יהי' די להסיר תלונת המלינים עליו שחכמי ערב מדברים מתוך גרונו בפרקים הללו, וכל קורא משכיל יראה כי דבריו אלה ממקום קדוש יהלכו וממקור טהור ומעיין נאמן יבואו, הלא המה ספרי רבותינו ז"ל וממדרשים שונים:

ועתה אשים פני אל המטרה אשר מגמתו אלי' להראות תועלת חיבורי הרב ז"ל בדיעות, רק בראשונה אחשוב למשפט לערוך לפניך בקצרה קורא נעים, ענין כל הכתות שהיו מאז אצלנו עד אשר אבא לזמן הרמב"ם ואמשיך הענין עד כי אבא לזמננו:

קורות הכתות

הנה מי שמתבונן ומביט בקורות ישראל בעין פקוחה ומשים על לבו לדעת מה נעשה עמם בזמנים הקדמונים, מעת אשר נתהוו לעם בחמלת ה' עליהם, בעיניו יראה ובלבבו יבין כי מאז נראו הפרצות בישראל והעם נחלקו לכתות שונות בעניני הדת, הן בעוד שהיתה ידינו רמה ממלכה בפני עצמה, והן מעת אשר עזבנו ארץ משכנותינו, והלכנו מגולה אל גולה, ראינו בכל עת, כי רובם הלכו על דרך המסולל ע"פ תורת משה, וקצתם בקשו להם חשבונות רבות והמציאו חדשות בעקרי הדת ובמעשה המצות ונתפרדו מאתנו אברים מהגוף אשר הי' מיועד מתחלה להיות שלם בכל צד, ואין ספק כי מד' נתהוה זאת וכן גזרה חכמתו ית' ואין לנו עסק בנסתרות לדעת עמקי עצות אדון כל: בעוד שהיו ישראל חונים במדבר, והיו רק ממלכת כהנים, מתנהגים בכל עת רק ע"פ דברו ופקודתו של הש"י מ"מ היו נוטים אל המורגל בארץ מצרים, ועשו להם עגל מסכה, ואף שלא כפרו במציאות ה' שהבינו והשיגו במעמד הנבחר, ועדיין לא התנצלו עדים מהר חורב, והיו עדיין ברום המעלות, בכל זאת סברו לכבד את השם ועשהו לאלהי האלהים, ועבדו ג"כ עבודה המורגלות כעין שיתוף ואמצעי כמו שאכתוב בסמוך, וע' כוזרי מאמר א' סי' צ"ז ביותר ביאור כל ענין עבודת העגל, שלא היתה ע"ז גמורה רק עכ"פ יציאה מן הדת, שהתורה אסרה לנו כל עבודת שיתוף ואמצעי, וכל עשיית פסל ומסכה, ראינו כאן עדה שלמה כופרת אשר עשו שכם א' לעבור בגלוי וביד רמה את מצות ה' אשר לא תעשנה, אף שהאמינו בה', ובתורה הנתונה להם: וכן כל ענין קרח ומחלקותו ונשיאי העדה אשר נטו לדעתו, ג"כ נצנצה בהם רוח מינות לכפור בשליחות משה, וסברו כי מצד עצמו נתן הכהונה לבני אהרן, ולא באה אליו דבר ה' ביחוד ע"ז הענין, אף שג"כ לא הכחישו בה' ובתורתו, ואמרו כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', ולפי דברי חז"ל טענו כלם שמעו בסיני אנכי ה' אלהיך, ובתנחומא ומדרש, ובילקוט מבואר בארוכה שהתלוצץ בנימוסי ישראל ובמעשה המצות, ובירושלמי פ' חלק מבואר דרב אמר קרח אפיקורס הי' ע"ש, והנה ב' כתות אלו אשר נזכרים למעלה לא נשאר מהם שריד ופליט, וקבלו עונשם מיד ואין לנו עסקה עמהם אחר שלא נמשך פעולתם ועשייתם והתנהגותם זמן ארוך, בין לילה היו ובין לילה אבדו ונשמדו מעל פני האדמה:

אחר מות יהושע הי' פסל מסכה אצל שבט הדני ולדעת חז"ל (סנהדרין פ' חלק ק"ב ע"ב) עבר הפסל עמהם בים, ולא הי' ענין הפסל ע"ז גמורה כי שם הויה נזכר שמה שהקדישו לה' ולדעת ר"א (שבועות ל"ה ע"ב) כל שם הויה האמור במיכה קודש הוא, וע' רלב"ג שביאר כי כל ענין הפסל לא הי' ע"ז, רק מקום להורדת הרוחניות והשפע מאת הש"י ע"ש:

וכפי הנראה מפשוטי הכתובים לא הי' פסל זה רק במת יחיד והי' אצלו הלוי לכהן, היינו מפני שקי"ל זר כשר בבמת יחיד, ובכל זאת היה נגד התורה כי גם פסל ותמונה להורדת הרוחניות אסרה התורה, וע' (ב"ב ק"י ע"א) שאמרו לו לאו ממשה קא אתי ותעשה כהן לע"ז, וע' ירושלמי ברכות פרק הרואה וביפה מראה שם שהאריך ג"כ מה היה ענין פסל מיכה והחזיק בדעת הרלב"ג שלא הי' רק מקום מוכן להורדת הרחניות, שאם הי' ע"ז גמורה מדוע לא מחה שאול אחר שביער כל האומות ע"ש, וע' מ"ש אברבנאל בשמואל לענין התרפים שהי' בבית דוד, שדחה דעת הרלב"ג שאמר שהי' צורות נכונות לקבל השפע מאת הש"י, מפני שגם תמונו' אלו נאסרו ע"פ התור', ואיך הניח דוד המלך שיהי' תמונות הללו תוך ביתו, נוסף ע"ז אע"ג דקי"ל זר כשר בבמת יחיד, מ"מ משך שעמד משכן שילה נאסרו הבמות, ומכ"ש מעת שנבנה המקדש בעיר הקודש ירושלים, בודאי נאסרו כל הבמות עיין (זבחים ק"ב ע"ב) וזה הפסל התמיד אצל שבט הדני, לדעת רש"י עד גלות סנחרב, ולדעת האברבנאל עד חורבן שילה, א"כ במשכן שילה ומכ"ש בעת שנבנה המקדש בירושלים נאסרו הבמות, ומ"מ התמיד פסלו של מיכה אף במשך זמן איסור במות, ומ"ש בשמואל שהקריב בבמת יחיד אע"פ שהי' זר, וכן מצינו ובני דוד כהנים, הנה אז היתה חורבן שילה והארון הי' אז בנוב וגבעון, והתרו אז הבמות, עיין משנה זבחים ק"ב וירושלמי פ"ק דמגלה, עכ"פ מצאנו דפסל מיכה שעמד בזמן איסור הבמות והעם נטו אחריו, הרי מקום מיוחד לעבודה ולקיבוץ העם נגד תורת משה, וכפרו בקדושת בני אהרן ובקדושת המשכן, ובהרבה מצות התלויין במקדש ג"כ, נוסף על כיבוד עיקר הפסל יהי' על איזה כונה שיהי', נאסר לישראל כל פסל וכל תמונה וכל אלו שנטו לפסלו של מיכה נחשבו אצלנו לכת מיוחדת:

בימי רחבעם בן שלמה סר אפרים מעל יהודה וירבעם עשה להם שני עגלי זהב בבית אל ודן, וגם גלגל ובאר שבע נזכור בספריי הנבואת למקומות המקודשות לחטאת ירבעם, והעם הקריבו שם נדריהם ונדבותם ועשה לו כהנים מקצות העם, וע"כ אנו מוכרחין לומר שגם עגלי זהב הללו, לא הי' ע"ז גמורה, רק כעין אמצעי, ועיקר העבודה היתה לה' שהרי ראינו שדרשו מנביאי ה', אשר בלי ספק אם הי' משוקעים בחטא ע"ז גמורה, לא הי' שואלים את ה' ע"י הנביאים שנואי נפשם, ואף אם נחליט כי גם ישראל נהגו בדרך האומות הקדמונות, לכבד את כל האלהית הנמצאות, והי' מקריבים להם קרבנות והאמינו כי כלם יש בהם ממש, מכ"ש שישראל הדבוקים בחטא ירבעם האמינו עכ"פ באלהי אבותם, שהוא אלהי האלהי' מושל על כלם, אך שחשבו שנאות לפניו לכבד גם לפחותי המעלה, וג"כ בלי ספק לא הי' הנביאים כאליהו ואלישע וכדומה דרו ביניהם אם השחיתו כהנה לרוע בע"ז גמורה, וגם מה הוא אשר מצאנו שנא' ביהוא וישמיד יהוא את הבעל מישראל, רק מחטאת ירבעם לא סר הוא מאחריהם, ומה חילוק ביניהם אם שניהם הי' ע"ז גמורה, א"ו עבודת הבעל היא זרה אצלנו לגמרי, וחטאת ירבעם עקרו לשי"ת, והעגלים לא הי' רק לזכר ומקום להורדת הרוחניות, כי בל"ז לא יאומן כלל שיהי' אפשרות בנקל ביד ירבעם להסית ולהדיח עם רב, שיכפרו פתאום בה' ובתורתו, ויעזבו ברגע א', הדת המקודש להם וחי' בו הרבה מאות (שנה) [שנים], ומשה רבינו אמר הן נזבח תועבת מצרי' לעיניהם ולא יסקלונו, מכ"ש שיזיד איש א' לעקור כל היסודות, אשר הורגלו העם בכל עניניהם במלאכתם בבית ומלאכתם בשדה לזכור שם ה' ומצותיו, ואין זה בחק האפשר לבטל כל זאת ברגע א', וכבר ידוע דברי המורה פל"ב לשלישי, שהאדם בטבעו נוטה אל המורגל ומפ"ז לא גזרה חכמתו ית' לבטל כל מעשיהם הקודמים שהורגלו בהם ב"י במצרים, כי אז יהי' מה שלא יעלה בלב העם לקבלו, והי' דומה אז כאלו יבא נביא בזמנינו זה שיקרא לעבודת השם, ויאמר ה' צוה אתכם שלא תתפללו אליו, ולא תצומו ולא תבקשו תשועתו בעת צרה, אבל תהי' עבודתכם מחשבה בלתי מעשה ע"ש, ואם זה אין באפשרות לקבלו אפי' מיד נביא, והטעם שנטו אל המורגל בעשיית המצות, ולא מספיקים עצמם במחשבה כמ"ש הרמב"ם פל"א לשני וז"ל, אולי כבר התבאר לך העילה בחוזק תורת השבת והיותו בסקילה, ואדון הנבאים הרג עליה, והיא שלישית למציאות השם והרחקת השניות וכו', וכבר ידעת מדברי שהדיעות אם לא יהי' להם מעשים שיעמידום ויפרסמום ויתמידום בהמון לנצח לא ישארו עכ"ל, וע"ז צותה התור' ושמרו ב"י את השבת לעשות את השבת, שלא יאמרו אחרי שהיסודות נשמרו אצלם בלב מעילת שמירת שבת באמונת החידוש וההשגחה, שוב המעשה בגוף אך למותר היא, לכן אמרה תורה ושמרו ב"י את השבת לעשות את השבת, להורות שלא די בשמירה בלב לבד רק גם בעשיית המצות בפועל33: מכ"ש לקבל מאת ירבעם שלא הי' נביא דברים שמכחישים כל התורה ולבטל ולעקור הדת שהורגלו בו מאז, ולא לבד שלא היו שומעין אותו רק היו הורגי' אותו ג"כ בלי ספק, ועמ"ש לקמן בשם רבינו הרמב"ם ז"ל בפ"א לאבות בענין הצדוקים שמתחלה הי' כופרים בשכר ועונש, אכן פחדו לגלות שלא יהרגו אותם ע"ש, א"ו שהתנהגות עשרת השבטים על פי הרוב היתה ע"'פ תורת משה, ולא נטו מן המורגל רק כמו שהורגלו מאז בבמות, עשה גם הוא במות צבור, והי' הנקל לדבר על לב העם שלא ישובו לירושלים, מאשר שבתורה לא נזכר רק המקום אשר יבחר ה', אמנם לשם ירושלים אין זכר כלל רק ברמז בהר ה' יראה (ראה דברי רבינו במורה פמ"ה לשלישי שנתן ג' טעמים ע"ז) ופתה אותם בכזביו שבאלו המקומות אשר נשתפך רוח השם על אבות האומה, כמו בבית אל ובאר שבע רק אלו המקומות הנבחרות לה', ומוכשרות לקדושה ולעבודה, ובפרט בעניני הבמות גם אנשי יהודה לא סרו מלקטר עליהם, ואף שהי' אצלם בהמ"ק, מ"מ שבו אצלם מזמן קדמון להיתר, וגם במה שעשה כהנים מקצות הארץ, פתה אותם כי לפי הדין שזר כשר בבמת יחיד, גם אלו עגלים דין במת יחיד להם, וכן ראינו כי עשה החג בט"ו לחודש בחודש אשר בדא מלבו בחג אשר ביהודה, ראינו שעשה את חג הסוכות אולם בחודש השמיני, ואולי עבר השנה כמו שמצינו חזקי' שעבר את ניסן, עיין (סנהדרין י"ב ע"ב) כן ירבעם עבר תשרי שלא ככתוב, אבל עכ"פ התנהג בתורה קצת, ועיקר עבודה היתה לה', שנזכר בכל עבודותיהם, ושם הויה שגור בפי מלכי ישראל ג"כ, וכבר אמרו בסדר עולם ובמדרש רבה רות, הביאו האברבנאל בענין ירבעם וז"ל מפני מה נגף ה' את אביה לפי שחשד את ישראל, ואמר ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים עכ"ל המדרש, ראינו שנענש אביה במה שחשד אותם שעשו העגלים לשם עבודה זרה, והאמת כי ראיתי ביפה ענף על רות שתמה על אברבנאל בזה, והראה כי גירסא מוטעת נזדמנה לו לאברנבאל במדרש ע"ש, בכ"ז הנה גם שיטת הכוזרי הוא עד"ז, וע' ירושלמי יבמות פ' בתרא ובוי"ר פל"ג וב"ר פס"ה בקצתם הגירסא שחשדו ברבים, ובקצתן שחשדן, וע' כוזרי מאמר רביעי סי' כ"ג וז"ל כי אלו הטועים אינם מאמינים בגמול ועונש, מה שלא נזכר מעולם על ישראל, אך העם הי' מבקשים תועלת הצלמים והרוחניות תוספות על תורתם, והי' שומרים תורתם ג"כ בעבור שהיתה תועלת עבודות ההם גלוי בזמן ההוא ע"ש, עוד מביא הכוזרי ראיות שישראל שמרו בכל עת את התורה, ולא פסקו אפילו בעת שעבדו ע"ז, דאל"כ מדוע הגלה אותם סנחרב ומה עול מצא בהם אחרי שלא היה להם אמונה מיוחדת, א"ו שאלו העגלים לא הי' רק בדמות שיתוף ואמצעי להורדת הרוחניות ועקרו לשי"ת, והביא עגלים ממצרים כי שם היתה עבודת השור עבודה חשובה ומכובדת, והי' חכמי' ואומנים בעשיית פסל להורדת הרוחניות, למען יהי' לעם למליץ ולפה, וגם שעל ידיהם ישפוך ה' רוחו על הנביאי', כמו שהי' דעת האומו' הקדמוניות ועמנו ישראל ג"כ בתוכם, והאמינו בהם שהם אמצעיים אולם את אלהי האלהים ידעו, שהוא ממציא כל נמצא והתהלכו ע"ד תורתו ג"כ:

ולדעתי נראה ג"כ לפרש בזה משאז"ל (מגלה כ"ד ע"ב) מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם, משום שפקרו המינים מתוך תשובתו של אהרן שאמר ויצא העגל, היינו כיון שאהרן בעצמו אמר שיצא העגל בדרך פלא, והודה שיש בו כח רוחני, הנה עי"ז שבו העם אח"כ לעבוד עגלי ירבעם שהביא ממצרים וז"נ לדעתי. וראי' ברורה מצאתי במד' איכה פ"א עד היכן חטאו של עגל קיים עד חטאו של ירבעם, ראינו דחטא העגל גרם לחטאת ירבעם, וזה בא להם ע"י הודאת אהרן שיצא העגל בדרך פלא:

והנה להרב אברבנאל דרך אחר בזה בפי' למלכים קא"פ י"ב כ"ז, והאריך שם בראיות ברורות שלא די שלא הי' העגלים ע"ז גמורה, רק אפילו עבודת שיתוף לא היתה שם, ומעולם לא הקריבו להם רק על הבמות הקריבו, ועגלי זהב הי' רק לסימן על מלכותו שהי' משבט אפרים, ומשה אמר בברכתו על יוסף בכור שורו הדר לו, וחשב שהעם יהי' מתפעלים מדבר מוחש יותר מהמושכל, ועשה עגלים לאות על תוקף מלכותו, ולא היתה כוונתו לשום עבודה, והראי' כי אצל העגל נאמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים ובעגלי ירבעם נאמר הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, להורות על ההבדל שמה אמרו שהעגלים פעלו יציאתם ממצרים, וכאן אמר לעם שלא יחשבו כי ה' צבאות שוכן בין בדי הארון, ושם מצמצם שכינתו ומשפיע עליהם, רק הנה אלהיך ישראל אשר הוציאך מארץ מצרים, גדלו ותפארתו בכל העולם, ואין העולם מקומו שיהי' דוקא במקום, ומה שנאמר ויהי הדבר הזה, לחטאת, הכונה שאם אמנם שירבעם לא כוון בהעגלים לשם אלהית ואף לא לשתוף, מ"מ ברבות הימים עבדו בם העם עבודת אלהית, וקרה להם עם עגלי ירבעם כמו שקרה לישראל עם האפוד אשר עשה גדעון, שגם הוא לא הציג אותו בתחלה לעבודה, ובכ"ז נאמר ויזנו כל ישראל אחריו ויהי' לגדעון ולביתו למוקש, וכבר קרה לישראל שעבדו נחש הנחושת אשר עשה משה לרפואתם במדבר, ואח"כ זנו העם אחריו, עיין (ע"ז מ"ד ע"א) מה שדרשו חז"ל על קרא וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה, כן הי' בזה שלבסוף כיון שראו ענין תמונה כבדו אותה בקרבנות עכ"ל בקצור, ולא הוצרכתי להעתיק דבריו רק משום דבר שנתחדש לי ג"כ בזה להחזיק דעת הרב האברבנאל, שבכונה עשה ירבעם שני עגלי זהב להראות, שאינו רוצה להטעות אותם בעגלים אלו לאלהית, אחרי שעשה שנים ואלהית לא יסבלו הרבוי, וע' מורה פמ"ה לשלישי מ"ש בבאור עשיית הכרובים, שעקרם באו לעורר לבבם על אמונת מציאת המלאכים, ואלו היה רק צורת כרוב אחד, היה בו הטעאה ג"כ שיהי' חושבין שהוא צורת האל הנעבד, כמו שעושין עובדי עבודה זרה, אבל עתה בשני כרובים לא יטעו עוד ע"ש, וא"כ עושי עגל במדבר שעשו אותו לשם אלהית והקריבו לפניו, לא עשו רק עגל אחד, אכן ירבעם שכל עקר עשייתו לאות על מחצבתו מן שבט יוסף, ולא עשאם לשם אלהית, לכן עשה אותם שנים, ותמה אני על מהרי"א שלא התעורר ע"ז, אח"ז ראיתי שגם הרי"א העיר בב' עגלים שהי' כעין כרובים שבמקדש ע"ש בסוף דבריו34:

ודע כי חטאת ירבעם היתה ראשיתה מצער ובאחריותה מריר' גדול' נגד רוב דיני התור', ושנה ג"כ במעשה המצות, נגד יסודי תורתינו וז"ל הירושלמי ריש ע"ז התורה אמרה ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן, וע"ז אמרה ויעש כהנים מקצות העם, התורה אמרה לא ילין חלב חגי עד בוקר, וע"ז אמרה והביאו לבקר זבחכם, התורה אמרה ביום זבחכם יאכל וממחרת, וע"ז אמרה לשלשת הימים מעשרותיכם, התורה אמרה לא תזבח על חמץ דם זבחי, וע"ז אמרה וקטר מחמץ תודה, התורה אמרה לא תאחר לשלמו, וע"ז אמרה קראו נדבות השמיעו ע"כ, ולשון ע"ז שהזכיר לאו ע"ז גמורה, רק שאינה הולך על דרך התורה, וכאמ' במשך זמן שהתמידה חטאת ירבעם, טעו העם אחריו ועבדו העגלים לשם אלהית, כמ"ש בנבאים זובחי אדם עגלים ישקין, והירושלמי מדבר כאן רק ע"ש סופו, וכ"מ (סנהדרין ק"ג ע"ב) גדולה לגימה שמקרבת רחוקים, ומשרה שכינתו על נביאי הבעל, והוכיח מזה שבאה הנביאה לנביא זקן מבית אל, אע"פ שלא הי' נביא זקן זה מנביאי הבעל, וכבר התעורר בזה המהרש"א בח"א, וע' ירושלמי ברכות פרק הרואה שאמרו שנביא זקן מב"א מיכה היה, ופסלו של מיכה מכונה שם לע"ז שא' לו תעשה כהן לע"ז, אבל האמת שהגמרא דברה כאן ע"ש סופו, כי חטאת ירבעם גרמה לאחאב שהביא צרה זאת לתוך ישראל, ובכ"ז הי' העם עדיין נוהגים ע"פ תורת משה בקצת הציוויים, והיו רק כת משונה מאחיהם היושבים בארץ יהודה:

וכן ראינו ג"כ כי השומרונים אשר הושיבם סנחרב בא"י, תחת עשרת השבטים, גירה ה' בם את האריות כי לא ידעו משפט אלהי הארץ, ומיד ששלח להם כהן מן עשרת השבטים, להורות להם הדרך לירא מפני ה', ובכ"ז פסיליהם היו עובדים ופסקה המכה מאתם, מזה נראה כי משפט אלהי הארץ, היתה עבודה לשמים עם חלוקת כבוד לאמצעיים ג"כ, והם שני עגלי זהב בדן וב"ש, והכותי' שהתנהגו ג"כ בזה הדרך פסקו מהם האריות, וכבר הזכיר ראי' זאת הרב בעל אוצר נחמד בפי' לכוזרי מאמר ד' סי' כ"ג וז"ל, ויש ראיה ברורה לדברי החבר, מן הכותים וכו' ואלו הי' עוזבים תורת משה, איך נתקיימו כל הזמן הארוך שהעידו הכתובים שהיו הם ומלכיהם עובדי אלילים, והרי אפי' גויי הארצות לא יכלו לשבת בארץ, יען לא ידעו משפט אלהי הארץ ע"ש, ועוד היום ספרו לנו תרי הארץ מה שנודע להם מהתנהגות עשרת השבטים, כי יש אצלם תורת משה וקצת מספרי הנביאים, קצתם יושבים במדינת הודו, וקצתם במדינת אלחביש או האבעש ואבעסיניען באפריקע, וגם הרבה משפחות מהם הי' באזיען בערב, שלחמו עם מחמד נביא הישמעאלים בעיר חיבור, עכ"פ כלם מספרים שמתנהגים בתורת משה, ואלדד הדני הביא אתו קצת דינים ומנהגים בה' שחיטה, ובזמן האחרון היה ר' דוד הראובני, ואם עתה כי ארכו להם הימים בארץ אחרת, לא נשכח מאתם תורת אבותם, ועדיין מחזיקים בה, מכ"ש בזמן שגלו בודאי כל עשייתם על יסודי תורת משה הטבעו, רק ששינו הרבה ענינים, כמו שהזכרתי למעלה בעבודת אמצעי, ובחשבון המועדים, והתרחקות בני אהרן ורק נגד שבט יהודה ובנימין והכהני' אשר שמשו במקדש ה' בירושלי', נוחלי מורשה תושב"כ ושבע"פ דור אחר דור מאבות לבנים, עד שהגיעה אלינו זכה וברורה מכל עירוב סוגי', רק נגר אלו היו עשרת השבטים כת בפ"ע:

והתנהגות הכותים הוא התנהגות עשרת השבטים, ועד עתה נשארו חמשים בתי אבות מן הכותים בעיר שכם - נאפלוס - ויש להם ספר תורה כתובה בלה"ק ובכתב עברי, כמ"ש (סנהדרין כ"א ע"ב) וברמב"ם פי' המשניות פ"ד דידים, ובסוף רמב"ן על התורה ובתשובת מהר"ם אלשקר סי' ע"ד ובמ"ע פ' נ"ו, גם יש להם ס' יהושיע ובעל ספר יוחסין ראה ספרי זכרונותיהם, ובימינו ידענו חדשות מהם ע"י נוסעי' בארץ הצבי מבני עטנו, וענין דמות יונה שאמרו חז"ל (חולין ו' ע"ב) שעי"ז הרחיקו אותם חז"ל, ועשאום כעכו"ם גמורי' לא נמצא עתה, וגם אמרו שאינה רק זכר למלכות בבל, ומ"ע פכ"א האריך בזה, ורז"ל יפה עשו שהרחיקו אותם מלהסתפח בנחלתינו, כיון שנמצא אצלם פסל ודמות יהיה על איזה צד שיהיה, אינו ע"ד שהותר לישראל, וע' רמב"ם פי' המשניות פ"ה דברכות, שכ' שלא נחשבים רק כת מיוחדת, ואם הכותים נחשבו לכת מישראל, כ"ש עשרת השבטים, הרי מצאנו במשך בית ראשון ג' כתות נפרדות: א) אותן הנמשכים לפסל מיכה: ב) והנוטים לחטאת ירבעם: ג) וגם הכותים שלמדו משפט אלהי הארץ ופסליהם הי' עובדים: ואולי מה שעשה ירבעם עגל א' בדן, היינו פסל מיכה שהי' בדן מזמן קרום לירבעם ונתאחדו בזה, וכן דעת חז"ל (סנהדרין ק"ב ע"ב) שירבעם הוא מיכה, ואמרו הוא ירבעם הוא מיכה הוא שבע בן בכרי, ושבע בן בכרי כפר במלכות בית דוד, וכן ירבעם כפר במלכות בית דוד, והיינו שראו כי ב' אלו מיכה וירבעם נתאחדו בעבודת הפסל וגם להחזיק התורה, לכן עשו משניה' איש אחד, ובפרט שראינו בירושלמי ברכות שמיכה הוא נביא זקן מבית אל שהחזיק בחטאת ירבעם, וכן שבע בן בכרי שנתאחד עם ירבעם למרוד במלכות בית דוד, לכן צרפו ג"כ עשיתו אליו:

במשך בית שני צץ המטה ופרח הזדון של הצדוקים, אשר כפרו בראשונה בתחיית המתים ושכר ועונש, ואמרו אין העולם אלא אחד, ואין דעת ואין חשבון בשאול, ואנטיגנוס רבם גרם להם זה הטעות, על שלא הי' נזהר בדבריו, כמ"ש באבות דר' נתן פ"ה וע' רמב"ם פ"א דאבות, שבתחלה היו כופרים בכל השרשים והיסודות, בת"ה ובשכר וגמול, אכן חשבו להם כתות, ופחדו לגלות אמונתם, לכן חזרו לומר שמאמיני' בהשרשים, רק הכחישו בתורה שבע"פ, וע' כוזרי מאמר ג' סימן ס"ה "תלמידי אנטיגנוס טעו במאמר רבם, ויצאו צדיקי' ובייתוסים, ובימי שמעון בן שטח נתחדש דת הקראות, ע"י מעשה שאירע עם אליעזר בן פועירה כנזכר (קדושין ס"ו ע"א) ובימי שמעון בן שטח שבה הרבנות לאיתנה, וכבר השרישו הקראים שורש עם אנשים, שהי' דוחים תושבע"פ ומתחכמים בטענות, כאשר אתה רואה שעושים היום, אבל הצדוקי' והבייתוסים אינם כי אם מכחישי' עולם הבא, אך הקראי' הם משתדלי' בשרשים מתחכמים בתולדות, ואפשר שיגיע הפסד אל השרשים, רק מסכלותם לא בכונה מהם, וע' רמב"ם פי' המשנה פ"ק דחולין, כתב על הצדוקי' והבייתוסי' שנקראו' היום קראים, ואע"פ שאינם כופרים גמורים מ"מ דיניהם דין כופרים, שהם מבוא לענין זה ע"ש. וזה ג"כ כדברי הכוזרי שהבאתי. וראיתי במ"ע חלק אמרי בינה ספ"ג שהביא דברי הכוזרי והרב אברבנאל הסכי' עמו שהקראי' והצדוקים ב' כתות הם, וכתב אולם דעת הרמב"ם ז"ל נכונים יותר, שכלם מינות א' עכ"ל, ואנכי לא ידעתי אנה מצא שהרמב"ם מחולק בזה עם הכוזרי, הרי הרב אומר כשיטת הכוזרי, שבימי אנטיגנוס הכחישו צדוק ובייתוס בת"ה ובגמול עה"ב, רק מפני הפחד שלא יהרגו אותם אמרו שמאמוני' בזה, רק כפרו בתושבע"פ לבד, ואולי היתה זאת בזמן אליעזר בן פועירא, והנה שם קראים לא נודע לנו במשנה ובגמרא רק פעם א' במשנה (מגלה כ"ד ע"ב) נתנו על גבי אונקלו הרי זה דרך קראים, כן היא גירסת רש"י ז"ל, אולם בירושלמי הגירסא הר"ז דרך חצונים, וברמב"ם הגי' דרך צדוקים, ובמשך זמן האמוראי' לא מצינו להצדוקי' שום ענין עם חז"ל, והמינים אשר בא זכרם ברוב פעמי' בש"ס, המה מאלו שהתחילו לצמוח בסוף בית שני בימי ר"ג הזקן וענין הצדוקי' לא נזכר כלל, ונראה שנשמדו בימי רבינו הקדוש, ולא נשאר להם שום שורש, ובימי ר' יהודאי גאון התחילו ענן ושאול לישא ראשם:

ודע כי אע"פ שמסתימת המשנה פ"ק דאבות משמע, דרק מתלמידי אנטיגנוס יצאה הכפירה, מ"מ אמרה המשנה בפי' דעדיין בימי עזרא היו המינים מישראל מונים אותנו, שאין עולם אלא אחד, והתקין עזרא שיאמרו מן העולם ועד העולם והוא ממשנה סוף ברכות, ומוכרחי' אנו לומר, כי בימי עזרא התחילה כת זאת להתנוצץ, ובימים האחרוני' בימי אנטיגנוס, הגדילו ועשו פרי והיו לכת מיוחדת:

עוד הי' במשך בית שני אנשי אלכסנדריא, אע"פ שכל מעשיהם הי' ע"פ החכמי', ונכנעים לדעת הרבנים, ושמעון בן שטח ויהושיע בן פרחיה ברחו שמה ולמדו שם תורה ברבי' (חגיגה י"ז ע"ב) וע' ג"כ תוספתא רפ"ב דכתובות ארשב"ג אף באלכסנדריא בראשונה מפני שהיה שם ב"ד, ובזמן אחרון נזכר במשנה סוף נגעים, ובש"ס (נדה ע' ע"ב) ששאלו אנשי אלכסנדרי' שנים עשר שאלות לר' יהושיע בן חנניא, וג"כ ר' יוחנן הסנדלר היה מאלכסנדריא כמו דאמרינן בירושלמי פ"ג דחגיגה - ואולי היה נקרא סנדלר ע"ש אלכסנדריא -ור' יהודה מפאר בית תפילתם (בסוכה נ"ה ע"ב) וג"כ בירושלי' הי' להם בית הכנסת של אלכסנדריא תוספתא פ"ב דמגילה, וע' (יומא ס"ו ומנחות ק' ע"א) לא בבליים הי' אלא אלכסנדרים, שהיו אומרים מה שהי צפירא דין, ועיין (שבת כ"ו ע"א) מה יעשו אנשי אלכסנדרי' שאין להם רק שמן צנונות, הרי ראינו דאפי' בהדלקת נר שבת היו שומעין להחכמים, ובכל זאת ידענו כי מזמן קדמון היה להם בית חוניו, ובמשנה סוף (מנחות ק"ח וק"ט ומגלה י' ע"א) שמעתי שמקריבין בבית חוניו משום דלאו לע"ז הוא, וכן שם סתמא דבית חוניו לאו לע"ז הי' מקריבין, רק שעבדו בפומבי והי' מומרים על איסור שחוטי חוץ, וע' ברמב"ם פי' המשנה סוף מנחות באריכות, וע' ירושלמי פ"ו דיומא, וראה מ"ש הרב בעל מאור עינים בפרקים הראשונים מספר אמרי בינה נדון ידידיה האלכסנדרוני ופכ"א, עכ"פ כיון שהתמידו באיסור שחוטי חוץ בפומבי נגד התורה, גם הם לכת אחרת נחשבו, וע' ירושלמי פ"ו דנדרים צא לך לגורן האטד ונחוניו זורק, הכונה על בית חוניו ששמו נחויניו, בירושלמי פ"ו דיומא, וא"ל כיון שאתה מעבר שנים בגולה, מה שאינו תלוי רק בקדושת א"י, א"כ גם במעשה הקרבנות אשר תלויה רק בירושלים תכפור, ותוכל לבנו' בהמ"ק בחוץ לארץ בבית חוניו באלכסנדריא וע' יפה מראה שפירש גם כן כיוצא בזה:

עוד כתות שונות היו בינינו משך בית שני, האסיים או עססעער אשר נודעו לנו מחכמי ישראל פילון היהודי ויוסף הכהן, הראשון מספר מן אותם אשר דרו במצרים, והשני מן אותם האסיים בארץ הצבי, ומשוני' הי' קצת כתות אלו זמ"ז ויוסף הכהן מספר כי התחבר לאסיי אחד ושמו באנוס, ולמד אצלו משך שלשה שנים, וע' יוחסין כלם מספרים דרכם ונתיבותם בארוכה, יהי' להם מצות תרומות ומצות שהחזיקו בהם היו מדקדקים בהם יותר מישראל, ובכל זאת כ' בעל מאור עינים שבשני עקרים סרו מדרכי החכמים והפרושים, האחד מה שהאמינו בגזרה, כי אי אפשר לשנות מה שגזרה חכמתו ית', ואנחנו מאמינים ע"פ התורה כי התפלה מועלת לבטל גזרה רעה, גם לא הודו בתורה שבע"פ, ודומים בפנה זאת להצדוקים והקראים, וראה במאור עינים חלק אמרי בינה פ"ג, ולדעתו האסיים הם הבייתוסים שזכרו חז"ל לרעה במקומות הרבה, אולם אין דבריו נראים לי בזה, בראשון מבואר באבות דר"נ פ"ה ששני תלמודי' הי' לו לאנטיגנוס אחד שמו צדוק והשני בייתוס, ושם בייתוס מצינו הרבה פעמים סרוקי בייתוס (מועד קטן י"ד ע"א) מרתא בת בייתוס (יומא י"ח ע"א) או לי מבית בייתוס (פסחים נ"ז ע"א) ועוד דמצאנו (ר"ה כ"א ע"ב) דהבייתוסים קלקלו ושכרו עדי שקר להטעות החכמים בקידוש החדש, ומי שיודע דרכי האסיים שמעולם לא דברו כזב, ולא הי' נשבעים ג"כ מפני שמוציא שפתתיהם היה קודש אצלם כאלו נשבעו, ולא יאומן עליהם שישכרו עדי שקר, ולעשות נבלה כזו, וע"כ אין לשבש הגירסא כאן בגמ' ולומר דאולי ט"ס נפל כאן, וצ"ל צדוקים כאשר באמת רבו מאד הגירסאות שונות, בכ"מ שנמנו בש"ס הכתות לרעה, ואין מובן רק להיודע היטב קורותם, דזה אינו דאחר שידענו (מנחות ס"ה ע"א) והוא ממגילת תענית שהי' אומרים עצרת אחר השבת, ובטענה זאת לא נתעצמו כ"א הבייתוסים ולא כת אחרת, ומה ששכרו עדי שקר להטעות החכמים, ג"כ נסתבב עי"ז, שרצו שיחול עצרת אחר השבת ע"ש ברש"י, א"כ ראינו שלא נהגו הבייתוסים ע"פ היסודות שהונחו לחברת האסיים, גם מה שהחליט הרב בעל מ"ע, שלא האמינו בתורה שבע"פ, הנה לא אדע לו שום מקור הן ביוסיפין לרומיים, והן מה שראיתי בבעלערמאן מובא בשם פילון לא נגעו כלל בפנה זאת, ומה שנמצא באמת בספרים אלו שהאמינו בגזירה, הנה גם לחז"ל ראינו הרבה מאמרים דומים לזה כמו הכל תלוי במזל, אין אדם נוקב אצבעו מלמטה אלא א"כ גזרו עליו מלמעלה, אולם לא כפרו ח"ו בהעקר, שהשם ית' יכול לשנות הגזרה, ונוטה אזן קשבת למתחננים אליו ומשימים מגמתו בו, וע' מורה פי"ז לשלישי, להשוות המעוקלות בזה, גם במשנה סוף ברכות אמרו האומר בתפלה יה"ר שתלד אשתי נקבה הר"ז תפלת שוא, עכ"פ אין יסוד בדברי הרב בעל מ"ע לרחקם, ואולם שמעתי מידידי המנוח הרב החכם הכולל החוקר מהר"נ הכהן, כי מה שבא בגמרא פ"ק דברכות ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה, הכוונה על אלו האסיים אשר שמענו מהם ביוסיפין ויוחסין שנהגו כן, וכן מה שנמצא בש"ס, בשם עדה קדישא דבירושלים, וכן קהלא קדישא בירושלים, וכן מובא בש"ס חסידים ואנשי מעשה, חסידים הראשונים, בכל אלו הכונה על כת זאת, ומפני שלא היו כת מיוחדת ולא סרו מדעת הפרושי', והיו שומעין לחכמי' בכל עת, רק שהנהיגו עצמם בקדושה וטהרה, לכן שמם אשר להם בש"ס חסידים הראשונים:

ועוד מצאתי בעצמי חידוש בדברי מהרש"א בח"א פ"ג דקדושין, על מה שאמרו שם בגמ' (קידושין ע"ג ע"א) הריני נזיר אם לא אגלה משפחות, הר"ז נזיר ולא יגלה משפחות, וכתב המהרש"א שם דהכונה על אלו האסיים, שלא דברו מעולם בגנות, רק שמרו פיהם ולשונם שלא לדבר רק בתורה, והפי' כאן אם לא אגלה משפחות אהיה נזיר מתנהג עצמי ע"פ דרכי הנזירות ע"ש, ולבאר יותר נ"ל כי מצאנו שהי' להם ג' מעלות שמי שהורגל במעלה א' שנה תמימה, ומצאוהו נאמן, אזי הכניסו אותו במעלה השנית, כמ"ש שם. וא"כ מי שקיבל והחזיק עצמו במעלה זאת במידת השתיקה ושמירת פיו ולשונו לבד הוא נזיר לכל, וצריך לקב' ע"ע כל התנאי' הנצרכי', והמטפחת שנתנו לאיש בשנה הראשונה, לדעתי היא המטפחת שמצאנו בגמ' (חגיגה כ' ע"א) דמטפחת של יוסי בן יועזר היה מדרס לאוכלי על טהרת הקודש, היינו שיוסי בן יועזר בשעה זאת לא ארח לחברה עמם רק למטפחת לבד, וזה הי' בשנה הראשונה, ואע"ג שנודע בצדקתו וחסידתו ופרישתו, כל שלא הורגל עצמו בשני שני' היו נזהרין ממנו בטהרות, וכן הוא ג"כ הפי' בברייתא (בכורות ל' ע"ב) מקבלין לכנפים ואח"כ לטהרות, ואם אמר איני מקבל רק לכנפים שומעין לו, הכונה שבשנה הראשונה הי' מוסרין לו הבגד וכנף הוא בגד כמו ולא יגלה כנף אביו ומי שקבל עליו להיות חבר להם רק לכנפים ולא לטהרות מקבלין אותו, ואפשר ג"כ שיוסי ב"י לא נתחבר להם רק לדבר זה, ולכן היתה מטפחתו מדרס לאוכלי קודש ונזהרו ממנו, כי לא נחשב עוד כאחד מהם, ומה שמצינו אצלם חשיבות למשה רבינו עד שאם אחד הקל בכבודו עונש יענש למיתה, גם אצלנו נמצא עדיין חשיבות לשם משה רבינו, ואמרו בפ"ק דנדרים נדר במוהי הר"ז כנוי לשבועה, היינו אם נשבע בשם משה, וע' רמב"ם ס' המצות מ"ע ז' "ומזה הצד תשבע אומתינו בשם משה רבינו, מה נכבד שמו כאלו הנשבע נשבע באדון משה" ובגמ' אמרו ג"כ ביקרא דמשה קא משתבע, משה שפיר קאמרת, וע' משנה סוף ידים אתם כותבי' שם משה עם המושל בגט, כי כבוד משה הי' קדוש. ויקר וחביב אצלם מאד, וראה גם בש"ע יו"ד סי' רמ"ב סעיף ל"ו מי שאמר אלו אמר משה רבינו לא צייתינא לי' מלקין אותו, שזה בזיון למשה רבינו, והב"י דייק זה מדמצינו בש"ס (חולין קל"ב ע"ב) אלו אמרה יהושיע בין נון לא צייתינא לי', ולא אמר אלו אמרה משה כו', מכלל שאסור לומר אפי' דבור קל כזה נגד כבודו החביב עלינו עד למאד, ומה שמצינו בירושלמי יבמות פ' מצות חליצה, גבי חליצה מוטעת אפי' אתי משה ושמואל לא שרי ליה, היינו שהם בעצמם לא יתירו כזאת, ועתה ראה קורא יקר איך דברי האחרונים אף שאין מבוארים בש"ס מ"מ יסודתם בהררי קודש, וכן מה שמצאנו בתנחומא פ' מטות הביאו הרמב"ן בס' המצות מצוה ז' דאסור לשבע אפי' שבועת אמת, וששים עירות נחרבו בהר המלך בשביל שבועת אמת, הוא ג"כ ע"פ דרכיהם, שנשמרו מאוד משבועה, וכן מצאתי אצלם העונש אשר נמצא במשנה (סנהדרין פ"א ע"ב) עבר ושנה מאכילין אותו שעורים עד שתבקע כרסו, וכפי המסופר, גם הם ימיתו העובר על דעתם בעונש כזה שמאכילים אותו עשבים, עד שיתדקדק גופו וימית, וגם מה שאין אוכלים מידי זולתם הוא משום שאוכלין, על טהרת הקודש. ומה שאין מטלטלים כלי ממקום למקום בשבת הוא ג"כ נאסר בזמן נחמי' בן חכליה והתירו וחזרו והתירו ע' (שבת קכ"ג ע"ב) והרב' משניו' נקבעו במשנתינו ע"ד שאסור עדיין טלטול כלים ומי שמספר מנהגם אפשר שהי' אז אסור הטלטול גם לישראל, או שהם לא קבלו היתר של ב"ד שלאחריו, עכ"פ כל עקרם לא הי' רק חסידים ואנשי מעשה. ובש"ס הובא ה"פ עובדא דחסידי, וכלם הם מאלו החסידי' אבל לא הי' כת מיוחדת, ומפ"ז אין זכר למו בין הכתות. וזה אמת וברור ואקוה כי עוד חכמים אשר יביאו אחרי ישלימו ענין זה ביתר שאת ובראיות יותר ברורות אשר יחזיקו דעת זו ויוציאו לאור תעלומה:

והנה רובי הכתות במשך בית שני ופירוד הלבבות בין אישי החברה, הם שגרמו שבאו זרים ופשטו ידיהם בזבול, וזה הוא שכוונו חז"ל בבלי וירושלמי פ"ק דיומא ומדר' פ' אחרי, שבי' שני שאנו מכירין בהם כו' וכל וסת טובה היתה בהם, וגם אנחנו ידענו צדקתם וקדושתם ונחרב, רק על אשר שלטה בהם שנאת חנם, היינו פירוד הלבבות מפני כתות שונות, עד שהכניעו עצמם תחת הרומיים, למען התגבר על הפרושי' ומני אז והלאה משלו בנו הרומיי' עד שחרבו עירנו ושרפו בית מקדשינו וגלינו מארצנו, ולדעתי זו היא ג"כ כוונת הש"ס (יומא ט' ע"ב) שמקדש שני נחרב ע"י שנאת חנם ומקשה ובמקדש ראשון לא הוי שנאת חנם, והכתיב מגורי אל חרב הי' את עמי, אלו בני אדם שאוכלין ושותין זע"ז, ודוקרין זא"ז בחרבות שבלשונם, ומשני ההוא בנשיאי ישראל הוא דהואי ע"ש, ולכאורה אין תירוץ הש"ס מספיק דאף שנאת חנם בין הנשיאים מ"מ מידי שנאת חנם לא נפק, והנראה כמש"ל מענין הכתות בבי' ראשון, הי' נמשכין בכל עת אחר עצת המלך, ירבעם הטעה אותם והחטיא הרבים בעגלי זהב ובעשיי' במות, ונטו לעצתו כלם, אחאב הנהיג עבוד' הבעל ונמשכו לעצתו ולא המרו את דברו, בא יהוא ובטל עבודת הבעל והחזיר חטאת ירבעם ושמעו לדברו, וכן הי' הדבר נוהג במלכי יהודה שהיו אצלם צדיקים, ויהושפט וחזקיה ויאשיהו שבטלו הבמות כל העם נהגו אחריהם, אחז ומנשה שהכניסו צרה לבית קדשי' וסגרו המקדש, העם לא המרו את רוחם, ואסא ושאר מלכי יהוד' השאירו את הבמות ונהגו כלם כן, הרי שעניני הדת לא הי' נמסרים, רק להמלכים ולהנשיאים, והעם עזבו דבר זה להגדולים, כי טרודים הי' לעשות מלאכתם בבית ובשדה, ולכן לא הי' מצד זה שום תקלה וסכנה להתעורר מדנים בין איש ובין אחיו, וגם לא הי' הכתות מתמידות רק בזא"ז, בימי ירבע' כלם נטו אחריו בשומרון ובערי ישראל, חוץ פסל מיכה שהיה במקום מיוחד, בימי אחאב נתבטלה לגמרי עבודת ירבעם, בימי יהוא נעקרה לגמרי חטאת אחאב, ובבא זה סר זה, ולא הי' כן בבית שני, אשר הרבה כתות שונות הי' ביחד, וכל מי אשר רצה ליטול את השם, ולקדש שם שמים, בא והגיד דעתו והתפשטה השנאה בין כל אברי האומה, וגברה השנא' בהעם עד שנחרב המקד' ע"י זרים, אכן בבי' ראשון עניני האמונה הי' מסורים רק להנשיאים והשרים ולא הי' כלל שנאת הדת בין אנשי האומה וזה ברור ונכון לדעתי:

מענין הכותים כבר הזכרתי שבימי ר' אסי עשאו אותם כנכרים גמורים ובכל יום ויום הלכו ונמעטו: ובימי הגאונים יצאו הקראים והם אשר חדשו ענין הצדוקים אשר כבר נשכחו גם הם גם שמם, ועמדו ענן ושאול וטענו על התורה שבע"פ, ובדו פי' בתורה כידוע דבריהם מה שהביא משמם הגאון ר"ס והראב"ע ובעל ס' הקבלה, ובימי הרמב"ם גברו עתקו במצרים עד שהיתה חששה קרובה שיתהפכו כל העם לרעתם, והרמב"ם ז"ל הכניעם והוציא יקריהם מחדרי המלך, כמו שאזכיר אי"ה במקום אחר, ולא סר לרדוף אותם הן בדבור והן בכתב והן ע"י הכפלת האזהרה בספריו, עד שה' היה בעזרו להכניעם ולהשפילם, ומני אז הלכו ונתמעטו עד שלא נשארו היום רק מתי מספר לא יעלו לסך ארבעה אלך בתי אבות, קצתם במדינות קרים וליטא סוריא ומצרים וגאליציען, ובמדינתינו הי' שתי קהלות העליטש וקיקוזיב השניה סמיכה לגבולי -וזה ערך שלשה שנים אשר יושביה הלכו משם ולא נשאר אחד - ובאיזה תוקף פעל הרמב"ם זאת, רק עי"ז שהראה לכל אמתת הקבלה, ואיך נצטווינו מפי התורה לשמוע להחכמים, וע' רמב"ם בפי' המשנה פ"א דאבו', כי אלו הכתות חלקו על הקבלה לפטור עצמם מהמצות המקובלות כו', ולאחר ששב הפי' בבחירתם הי' יכולי' להקל במה שרצו, ולהכביד במה שירצו כו', והם שהתחילו להשיב על הקבלה כו'. הפך אמרו ית' ע"פ התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה ע"ש, וע' רמב"ם פי' המשניות סנהדרין פרק הנחנקין, על המשנה חומר בד"ס מד"ת, כ' כי יש חילוק בין זקן ממרא להצדוקים ובייתיסין, כי זקן ממרא אחינו הוא, רק עבר עבירה שיש בו מיתה. אבל אלו שמכחישין הקבלה הם מן הכת שאומרים אין תורה מן השמים, וכל ההורס יסוד מאלו היסודות שמנינו בפ' חלק יצא מדין בעל התורה ע"ש, וכ' לעיל וכשנתקלקל לא' יסוד מאלו יסודות יצא מכלל הדת, וביסוד השמיני, כ' בסוף וכמו כן הפי' המקובל ג"כ מפי הגבורה, וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה והלולב ושופר ותפילין וציצית, הוא ג"כ התבנית אשר אמר השי"ת למשה והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו ע"ש, ובפי' המשנה פרק א' דחולין כתב ג"כ שהקראים הם מבוא לדרך הכפירה הגמורה, וע' רמב"ם פ"ב מה' שבת ה"ג וז"ל ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה של סכנה וכו', הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים ואלו האפיקורסים שאומרים שדבר זה חילול שבת ואסור, עליה' הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקי' לא טובים ומשפטי' בל יחי' בהם ע"ש, וע' רמב"ם פי"א מהלכות א"ב הל' ט"ו שמה שמחמירין בקצת מקומות שממתנת מ' לזכר ופ' לנקבה מן הקראי' למדו, ומצות לכופן כדי להוציא מלבן ולהחזירן לדברי חכמי'. ועל אלו החומרות של הקראים, כוון רבינו בפ"א דאבות שמחמירין ג"כ בתורה כרצונם, כמו שידענו ג"כ הדין אצלם אם נמצא כן פקועה, אזי כל הבהמה אסורה: ולא פחות מן עשרים מקומות בספרו הי"ד ובפי' המשנ' החריץ עליהם משפטו לרעה. והראה שהקבלה נחוצה מאד לתורה שבכתב, ובהעדר הקבלה דברי התורה כחלום בלי פתרון, וגם הסמ"ג בהקדמת ספרו הראה הרב' סתירו' ונעלמות במקרא קדש, שא"א להבינם כלל בלי פי' חז"ל עליהם מה שבא להם בקבלה, בפ"א מה' יוה"כ כתב רבינו בימי בית שני יצאו הצדוקי' מהרה יאבדו, בפ"ב מה' פרה כ' עליהם שמורים מהעולה על רוחם, וע' בס' המצות מ"ע קנ"ג באמצע הדיבור וז"ל ולזה כוונו וטעו המיני' הנקראי' קראים, וזה שורש ג"כ שלא יודו ג"כ זולתם מכלל הרבני' והולכים עמהם בחשכה באפלה ע"ש, וע' פ"ג מה' תשובה הלכה ח' ופ"ב מה' עכו"ם הלכה ח' כי העושי' ביד רמה או שעוברי' עביר' מפני שאינם מודים שנצטוו ע"ז בתורה ג"כ בכלל אלו הם, וע' פ"ד מהלכות רוצח ופ"י מה' שחיטה, ופ"ב מהלכו' עירובין. ופ"א מה' אבל ופי"א מה' אבידה, ופ"ב מה' קידוש החודש, ופי"א מה' עדות, ופ"י מהלכות תמידין ומוספין, ופ"ג מה' ממרים, בכל אלו המקומות מכנה אותם בשם כופרים גמורי', רק בפ"ג מה' ממרים אמר כי דברים אלו אין אמורים רק בתועים עצמם, אולם אותם אשר נתגדלו על ברכי אביהם, הם כתינוק שנשבה לבין הנכרים. וכן מורה ג"כ לשונו פ"ו מהלכות עכו"ם שמסיים מפני שמסירין העם מאחרי ה', וע' משנה למלך פ"ה מה' מלוה ולחם משנה פ"ג מה' תשובה מה שפלפלו הרבה מדברי הרמב"ם ומחילוק השמו' שגדרם בפ"ג מה"ת ואכ"מ להאריך יותר, רק הראתי כי הרב ז"ל השפילם, והראה ההכרח להאמין בתורה שבע"פ כמ"ש בפ"א מה' ממרים, ב"ד הגדול המה עמודי הוראה, ועל דבריהם של אלו כוון נותן התורה, והראה להם נכוחות בהקדמתו לפי' המשנה דרכי חז"ל עפ"י סדר נאות, וגם הממשלה היתה ג"כ בעזר הרב ז"ל, ומני אז לא הרימו ראשם עד ששבו רובם לדת הרבנים, וע' רדב"ז סימן ע"ג כי בסוף מחזור רס"ג שבו הרבה קהלות לדעת הרבנים, וידענו ג"כ כי רבינו תיקן לכתוב בכתובו' אשה, שאם לא תטבול כדין ע"פ דעת הרבנים תאבד כתובתה: בדור האחרון קמו אותן המאמינים בשבתי צבי והבאי' אחריו, וגם הם נשמדו מהר, ולא נשארו רק מעט במדינות בעהמין וע"מ ווארשא, ולמראה עין אין לנו עסק עמהם אחרי ששבו כבר לדת אחרת:

מכל זה תראה אע"פ שהרבה כתות שונות יצאו מאתנו, וגברה ידם לשעה, ואפילו אותן שהצליחו לזמן מרובה מ"מ במשך הזמן נשכח שמם וזכרם, ואולם אנחנו אשר הטלנו חובה עלינו להאמין בתורה ובקבלה ובכל היסודות וגם הענפים, נשארנו עם כל ספרינו ואנחנו מתאמצים בכל פעם להרחיב יסודי חכמת התלמוד, ושאר הלימודים הנמשכי' לחכמ' הדת, וכאשר לא הועילו ולא הצליחו כל הכתות הללו נגד המאשרים אורחותם בדרך התור' והקבלה עד כה, כן גם עתה תקותנו נכונה בצור ישראל וקדושו, שכל כלי יוצר עלינו לא יצלח וכל לשון תקום אתנו למשפט תרשיעי - וע' מ"ש באגרות תימן - ויעדנו הבורא יתברך בנבואה זאת, שיבטל כל טוען ומערער נגדנו, המה יכרעו ויפולו, ואנחנו ידינו אמונה עד בא המלך המקוה:

והנה זמנינו זה אשר איננה דומה לזמנים הקודמים בכמה דברים הנוגעי' למעמד ומצב עמנו בכלל ובפרט, וביותר נכר ההבדל במצב' להמעיין וחוקר קורות האומה בעין פקוחה וחודרת, וחופש בעין בקורת אחר דרכם ונתיבתם של אלו הכתות אשר קדם זכרם, ומעריך אותם לכתות אלו אשר גברו בזמנינו, בע"כ הנהו מוכרח להודות ולהגיד דבר האמת, כי אם אמנם הטיב ה' לעמו במעמדם המדיני, הניח לנו מן העבודה הקשה אשר עבדו בנו אויבינו מאז, ות"ל לא נשמע בעת הזאת שמדות והרג ואבדן וגירוש כללי, כמו שסבלנו בימים קדמונים מאין הפוגות, ונהפוך הוא בדורינו כלו אומר כבוד לנו, ובקצת מדינות כתושבי ארץ נחשבנו, בכל זאת בדברים הנוגעים לאמונה הטהורה, השחיתו התעיבו עלילה ולא נראתה כהנה לרוע גם בכתות הקודמות, כי אע"פ שראינו מהם שהי' נפרדים מאתנו ע"י אותות חצוניות במה ששינו במעשה המצות, והגיע מזה ג"כ הכחשה לשרשים ועקרי האמונה, כמו הצדוקים הראשוני' שכפרו בת"ה ובגמול ועונש, והקראים הכחישו בתורה שבע"פ ג"כ יסוד גדול מיסודי הדת, בכל זאת לא על הכלל כלו יצאו לחלוק, כי הניחו ענין תורה מן השמים ונבואת משה רבינו ע"ה ליסוד דתם, ובמצות שהחזיקו בהם הרבה דקדקו בהם יות' מישראל, אולם אותם אשר יצאו בזמננו, נוסף ע"ז במה ששינו במעשה המצות, הנה בהטענות וסברות אשר רצו לסמוך יסודותיהם, אנו רואים כי זה ראשית דרכם ועיניהם לרחוק יביטו להרוס כל הבנין על היסוד, כי לא הספיקו עצמם בהכחשת פרטי המצות לבד, רק מונים אותנו מצד אחר, הללו אומרים כל התורה משה מפי עצמו אמרה ומהרטומי מצרים למד כ"ז, מאשר נתגדל ונתחנך על ברכם בהיותו בבית פרעה, והללו טוענים עזרא זייף את התורה ולא היתה בשלימותה בבי' ראשון, כמו שהוא סדורה עתה לפנינו, והמבקרים יטענו מצדם כי באו זרים והוסיפו בתורה, והם גורעים ומוסיפים גם היום כפי שעולה על רעיוניהם, ושועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות, יעזרו לרעה ביתר שאת ועז בדברים מרים לשמעם כ"ש להעתיקם, ועליהם אמרו חז"ל רפ"ב (יומא דף כ"ט ע"א) הרהורי דעברה קשים מעבירה וע' מורה פ"ח לשלישי פי' נחמד בזה, אבל לדעתי ביאור הדבר ע"פ היסוד אשר קבע רבינו פמ"א לשלישי מס' המורה, וכן פ"ג מה' תשובה, ופ"ד מה' רוצח, ופי' המשניות פ' הנחנקין, שיש הבדל בין מיתת כפירה למיתת עונש, במיתת עונש הוא מלקות, כרת מיתת ב"ד וכדומה, וא"כ אם אכל אדם טרפות או לבש שעטנז עונשו במלקות, אולם אם עבר על לאו מפני שאינו מאמין שנצטוה ע"ז בתורה כלל, הוא נדון בעונש כפירה ע"ש, ובמאמר עיר הנדחת בספרי אלה המצות הארכתי בזה, וא"כ יפה אמרו כאן הרהורי דעביר' קשה מעבירה, כי העבירה אין עליה רק עונש הקצוב על פי דין תורה, משא"כ הרהור הרע מן העביר' מה שעולה על רוחו שלא בא דבור ה' אל משה כלל בענין זה, הוא כפירה ביסודות האמונה ויוצא מן הכלל, ועתה גם אלו הרעו עם טענותם יותר מבפעולותיהם:

והנה כפי שידענו גם בזמן קדום הי' נמצאי' אצלנו נוסף על כתות הנזכרות, עוד כתות אשר טענו והתחכמו בדיעות כוזבות ונפסדות לבטל כל יסודו' התורה, כגון אלו שנתרבו במדינות ספרד ופראווינציע בזמן הרשב"א, שהחזיקו בדעת אריסטו באמונת הקדמות, וכבר כתב הרב המורה שבאמונה זאת תפול כל התורה בכללה, והרבה מהם התחכמו לפרש קורות האומה ומעשי המצות שבאו בתורה, ע"ד משל ומליצה, וגלו פנים בתורה שלא כהלכה, ומהם התאמצו להשיב ולא להאמין בדבריהם שלא בא המופת עליהם, וכנגד אלו יצא הרמב"ם לקרב בפי' המשניות במשנת חלק, הרשב"א בתשוב' סי' תט"ז ובס' מנחת קנאות לר' אבא מרי, ובכל זאת אף שהי' מכחישי' לא נשמע עליה' שהיתה ידם במעל לבטל מעשה המצות בפועל ונתרחקו מאתנו אפי' כחוט השערה, כי אם הי' כן לא הי' בעלי ריבם שותקים ומחרישים להם בזה, אחרי שזה הי' הדרך היותר קרוב והנקל, לתת אותם לשמצה בקמיהם, ומדוע לא דנו רק על המחשבה, אלא ודאי שמעשיהם הי' רצוים בעיני רבני הדור, ולא הרחיקו עצמם מאחיהם במעשי המצות. ומפ"ז לא היו לכת מיוחדת, כי לא נראו בדרכי ה' אותות חצוניות המעידים כי נחלקו מאתנו, ולא נכרו ע"פ חוצות רק ע"י חיבוריהם וע"י הדרשות ברבים, ולא ע"י מעשיהם, אולם בדורנו שתים רעות עשה עמי. כי אף אלו שלא יצאו עדיין לידון בדבר החדש להצטרף לכת החדשים. מ"מ פרצו במעשה המצות. וקצתם עברו חוק בשתיהם כונתם ומעשיהם אינם רצוים: ואין כוונתי כאן רק להראות כי רפאות תעלה שהביא הרב ז"ל לרפאות נגעי זמנו, להדריך הנבוכים בדרך האמצעי המיושר והמסולל כמ"ש קצת במאמ' תפאר' למשה, ואשלים כאן להראו' פעולותיו נוסף על מה שבארתי שמה, ואדמה כי יוכשרו דבריו לרפאות גם חולי זמנינו לכן עתה באתי להציג לפניך דרכו בכל פרט ופרט, ומקודם אסיר ההשגו' שהשיגו עליו:

נתחיל בענין שתפס הרשב"א על רבינו בפי' המשניות (פסחים פ' מקום שנהגו) בענין גנז ספ' הרפואו' שלדעת רבינו הי' זה הספר. כולל חכמות התולדות והורדת ההשפעה על האנשים שנולדו בכוכב זה, ומתכווני' באלו העשיות, והשיג הרשב"א סי' תט"ז א"כ מ"ט אמרו גנז ספר רפואות היה לו לשרוף אותם כספרי מינים, ובאמת כתב רבינו בפי' המשניות כי מחבר זה הספר לא חברו אלא על דרך החכמים בטבע והפליאות לא ע"ד שיעשה אדם פעולה ממה שנכתב בס' זה וזה מותר ע"ש, ראה כי הרמב"ם ז"ל נזהר בזה וסיים כי על הכותב אין שום איסור וזה ע"ד שאמרו חז"ל לא תלמד לעשות, אבל אתה לומד להבין ולהורות, ותמיהני על הרשב"א שלא השגיח בדברי רבינו היטב, אע"פ שהביא בסי' תי"ד את פי' המשנה, ובעקרי הפי' של הך דגנז ספר רפואות שדחה הרמב"ם אותן הפירושים שמשום שלא תלו בטחונם בה', רק שמו מבטחם בס' זה והביטו בו ונתרפאו, הנה כן הוא דעת רש"י והרשב"א, והרב טוען ע"ז אם כן גם הלחם הוא רפואה לחולי הרעבון - וכבר כ' רבינו פ"ה מה' תפילה ה"ב הצמא והרעב המה בכלל החולים - ואם ירעב לא יאכל רק יתפלל לה', וכן באלו הרפואות הדבר נוהג שהמה נתונים מאת הבורא יתברך לרפאות החולים, וכשם שמודים לאל על אשר המציא מזון, כן נשבח לו על אשר המציא רפאות תעלה ע"ש, ובאמת יש לנו ע"ז קרא מיוחד ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, שלא יאמר הקב"ה מוחץ ואני ארפא, או שעי"ז יתרשל העם מהתפלל לה', והנה תימה לי על הרמב"ם ז"ל שהשמיט רק זה של ר' ישמעאל שיש רשות לרופא לרפאות, ובכל ספר משנה תורה לא נמצא שום זכר לדין זה, רק הטור והש"ע יו"ד סי' של"ו הביאו דין זה, אולם ברמב"ם פי' המשניות (נדרים דף מ"ב) על המשנה הנודר מחבירו מרפא אותו רפואת הנפש ולא רפואת ממון, ופי' רפואת הנפש היינו גופו, ורפואת ממון היינו בהמתו כו', ואינו אסור לרפאות את החולה עצמו לפי שהוא מצוה ר"ל חיוב הרופא מה"ת לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפי' הפסוק והשבותו לו לרפאות את גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו ע"ש, אכן בכל ס' מ"ת לא הזכיר ענין המצוה ולא ענין הרשות, רק פ"ו מה' נדרים הלכה ח' כ' מרפא חולי הנפש שזה מצוה הוא לו, ולא הזכיר הך דרפא ירפא, ומה שהביא הרמב"ם מן והשבותו לו אין מובן לי וע' רמב"ן בתורת האדם סוף שער הסכנה, ומובא ממנו בה' גוסס בטור וב"י סי' של"ו, דהאי רשות רשות דמצוה, והאריך הרמב"ן בראיות נכוחות שהוא מצוה גדולה, אע"פ שבפירושו עה"ת פ' בחוקותי, כ' דהך שנותן רשות לרופא לרפאות מ"מ לא ניתן רשות לחולה להתרפאות, כמ"ש באסא ובחליו לא דרש אלהים כ"א ברופאים, וע' ט"ז שם ס"ק א' שהביא דברי הרמב"ן הללו, וע' חובת הלבבות שער הבטחון פ"ד מ"ש בענין זה, ופשר דבר הוא כי כל הרפואות המה בטבע, ובכ"ז לא יעזוב האדם עצמו רק לרפואות, אך יאחז בזה וגם מהתפלה אל ינח ידו, ויבקש מהאל הטוב שימציא להרופא הרפואות המעולות, וזה הוא נוסח התפלה הנזכרת (ברכות ס' ע"א) הנכנס להקיז אומר שיהא לי עסק זה לרפואה ותרפאני, כי אל רופא נאמן אתה, ובכל הרפואות שיעשה יהא לבו לשמים כי הוא הממציא בחכמתו כל זאת, ויבקש רחמים מרופא חולים שישגיח עליו לרפאות אותו באלו הרפואות, וזה הדרך הנכון לישר המעוקלות, כי עיקר התפלה בזה הוא שיכיר הרופא חליו וימציא לו הרפואות הראויות:

בענין החלומות הצודקות, כבר הביא רבינו פ"א מה' תענית שהרואה חלום רע מתענה אפי' בשבת כדי שישיב ויעיין במעשיו ויחפש בהם ויחזור בתשובה, וכן ראינו ג"כ בפ"ז מה' ת"ת הי"ב שמי שנדוהו בחלום צריך עשרה ששונים הלכה שיתירו לו, וע' מורה פל"ו לשני מה שהסביר ענין החלומות, ופי' הך שאמרו נובלות חכמה של מעלה חלום בדרך נפלא, ראינו שהרמב"ם החזיק באלו הדברים, אחרי שהתורה והגמרא יעידו על אמתת קצת החלומות, עיין אברבנאל בפ' מקץ ובדברי התשב"ץ ח"ב סי' קכ"ח וסי' קכ"ט, ואין לתמוה על הרמב"ם שהשמיט הדין דהטבת חלום הנזכר (ברכות נ"ה ע"ב) וכן השמיט רבינו מה שנאמר שם שיאמר בשע' דפרסי כהנים ידייהו אני שלך וחלומותי שלך, וראיתי להגאון בעל יד המלך בה' תפלה חי"ב שתמה באמת על רבינו שהשמיט כל דיני הטבת חלום וכן הך דליקום קמי' כהני, אע"פ שהרי"ף והרא"ש והטור והמחבר הביאו דינים הללו לפסק הלכה, והטעם נ"ל דהנה ככר הביא גם רבינו בהקדמתו לפי' המשנה מענין החלומות רובם המה שקר וכזב כתבן שיש בו גרגרי חטה, ואמרו חז"ל כשם שא"א לבר בלא תבן כך א"א לחלום בלא דברים בטלים, ובכל זאת בענין הלכות הקבועות שבאו בש"ס בתענית חלום ונדוהו בחלום לא נמנע רבינו להביאם בספרו, וממקום אחד נלמד על השאר כמ"ש במאמר תחיית המתים על הך שלא הביא בכל ספר מ"ת שלו מן תח"ה רק בפ"א בפ"ג מה' תשובה שהכופר בתח"ה אין לו חלק לעוה"ב ולא יותר, וכ' שעיקר האמונה, הוא אמונה אמתית, ולא תתברר יותר באריכות הספור, לכן ראה לנכון לקצר בענין זה, וכן נהג רבינו בכל אלו הדברים המובאים בש"ס ואנו מחוייבים לכוף ראשינו ולהאמין בהם, אע"פ שההיקש השכלי אינו גוזר ומחייב אותם, לכן הספיק לו הדיבור מהם במקום אחד לבד, וע' רמב"ם פי"ב מה' חובל שכתב הלכה ה' שלא יניח תבשיל תחת המטה שמא יפול בו דבר המזיק ואינו רואהו, והראב"ד השיגו שם דבירושלמי אמרו הטעם משום רוח רעה, ועיין אהע"ז סי' י"ז שתמהו על רבינו מדוע השמיט הדין בשמע קול איש פלוני מת דחיישינן שמא שד הוא ובבואה דבבואה לא חיישינן, וע' תשובת הרשב"א סי' תי"ג שתפסו ג"כ בזה, והרואה דברי רבינו פ"ז מס' המורה ח"א בביאור מאמרם ז"ל כל אותן ק"ל שנים שהיה אדה"ר נזוף היה מוליד רוחות ושדים35 לא יקשה עליו מאומה, ואין אני מצדיק שיטת הרב בזה, אכן באתי להראות שכל דבריו המה מקושרים אחד לאחד עניים במקום זה ועשירים במקום אחר ועל כל דבר היה לו כוונה מיוחדת ומי שרוצה לשפוט דרכיו ונתיבותיו, הוא מוכרח לדעת כל דבריו בכל החיבורים ובכל המאמרים שנמצאו ממנו, ואז יבא על כוונתו ודי בזה להצדיק שיטת רבינו, שאם הביא איזה ענין במקום אחד לא חש לחזור ולהביאו ולהאריך בפרטים:

עוד האשימו את רבינו על אשר נתן טעם לכל מצות שבתורה, מן פכ"ט עד פ' חמשים לשלישי מס' המורה, וחז"ל אמרו בכמה מקומות חקה היא ואין לך רשות להרהר אחריה אמנם באמת נהג רבינו ז"ל מנהג החכמים בעלי התלמוד, שגם הם חקרו לדעת טעמי המצות, וכן מצינו בר"ש שדרש בכ"מ טעמיה דקרא (סנהדרין קי"ב ע"א) מפני מה אמרה נכסי צדיקים שבה יאבדו וכ' רש"י שר"ש דרש בכמה דוכתא טעם דקרא, וע' (נדה ל"א) מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן, וכן ריב"ז שאלו אותו תלמודיו מפני מה החמירו בגנב יותר מגזלן (ב"ק ע"ט ע"ב) וכן (סנהדרין י"ז ע"ב) מרבה הש"ס למלין את מתו דעובר בעשה או בל"ת ובעי הש"ס אם קבורה משום בזיוני או משום כפרה, ונ"מ היכי דאמר אל תקברני, ולכאורה הוא מ"ע דאורייתא ואיך יש בכחו לבטלה. אבל האמת דבעל האומר הוא ר"ש והוא דריש ט"ד, וע' תשובת רדב"ז ח"ב סי' תש"פ שהתעורר קצת בזה, וע' חות יאיר סי' ט', והנה אנן לא קי"ל כר"ש (ב"מ קט"ו וסנהדרין ך"א) גבי' אלמנה עניה דאין ממשכנין אותה לדעת ר"ש, ולדידן דלא דרשינן ט"ד ממשכנן, מ"מ זה דוקא בדבר שנוגע לדינא אז מצות התורה חוק הוא לנו ואסור להסביר סברות מדעתנו, ולומר שהתורה לא אסרה רק לזמן ולפי המקום וכדי לעקור אמונות כוזבות שנשתרשו בהם, ועכשיו בנפול הסבה בטל המסיבה וכדומה בטענות המתחדשות בדורנו, נגד אלו אמרו חז"ל חוקה היא ואין לך רשות להרהר אחריהם, אבל להבין הדברים לעצמו דרך דרש להטעי' הדבר והענין לפני העם, הוא רשות ומצוה ג"כ כמו שראיוו במדרשות, עיין מדרש פ' תצא שנתנו טעם מפני מה תינוק נימול לשמונה, ושבעת ימים יחי' עם אמו שכלם מצד החמל' והחנינ', אע"פ שאמרו פ"ג דמגיל' דמשתקין אותו מפני שעושה מצות של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירו', ע' רמב"ם פ"ה מה' תשוב' ה"ז טי שאומר בתחנונים, מי שריחם על קן צפור ירחם עלינו משתקין אותו, מפני שמצות הללו גזרות הכתוב הן ואינם רחמים, ע' שם שדקדק וכתב בתחנונים דוקא דרך תחנונים אבל להסביר הענין דרך דרש, ולהוציא מענינים הללו דברי תוכחה ומוסר להשלים נפשות השומעים, בדיעות ומדות אדרבא נכון ומצוה לעשות כן, כמו שעשו חז"ל בכ"מ, וע' רמב"ם סוף הלכות תמורה ז"ל אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הן כמ"ש בה' מעילה, ראוי להתבונן בהם וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, הרי אמרו חז"ל שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של חוקי התורה, ועיין סוף ה' מעילה שכ' ראוי לאדם להתבונן במשפט התורה הקדושה ולידע סוף ענינה כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם כו', אל יהיה קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' ע"ש באריכות, ומפ"ז נתן רבינו בפ"ג תשובה ה"ד רמז לתקיעת שופר, ובסוף ה' מקואות רמז על טהרות המקוה, אחר שהקדים כי כל דברי התורה חוקים הם, וראה טור וב"י יו"ד סי' קפ"א וד"מ שם. וע' עוד מ"ש רבינו בס' המורה פכ"ו לשלישי בהסביר הענינים שע"כ יש טעם למצות, דאיך אפשר שהקב"ה יצוה לעשות דבר בלי תועלת וסבה. ואינו מונח אפילו בחוק אדם שלם כ"ש אצל השי"ת, ואולם טעם להעלם הסיבה להמצות הוא כמ"ש חז"ל בסנהדרין פרק כהן גדול שני דברים נכתב בהם הטעם וטעה בהם אדם גדול, וע' עוד ספר המצות מל"ת שס"ה וז"ל ובעבור שנודע טעם שני המצות שלא ירבה לו המלך סוסים וכסף וזהב, הגיע בעבורם נטיה מהדת, מה שכבר התפרסם מספור שלמה ע"ה, עם גודל מדרגתו בחכמתו והיותו ידידיה, אמרו רז"ל שיש בזה רמז והערה לכל האנשים שאלו ידעו טעמי המצות כלם יקרה להם ג"כ הנטיה, אם זה השלם בחכמה וגדול בתבונה טעה ע"ש:

וכבר נתפרסמו הדברים בשם הגאון החסיד מהר"י מווילנ' (בשבת י"א ע"ב) דר"י קרא והטה ואמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו לא יקרא לאור הנר, היינו דבמשנה נאמר סתם לא יקרא לאור הנר בלי שום נתינת טעם, אכן בברייתא מפורש הטעם לא יקרא לאור הנר שמא יטה, ואמר ר"י אני אקרא ולא אטה כדרך שאמר שלמה אני ארבה ולא אסור, ולבסוף קרא והטה. לכן אמר כמה גדולים דברי חכמי' שאמרו לא יקרא לאור הנר, היינו ששבח דברי המשנה שאמרה הדין בסתם בלי שום טעם, ולא נתנה מקום לטעות כלל, וע' בס' בחינת הדת לר' אליהו דעלמעדיגא שהקדימו בכונה זאת, שכ' שם טעם להעלם טעמי המצו', כמו שקרה לשלמה שאמר אני ארבה ולא אסור, ובדרך שקרה לר"י שאמר אני אקרא ולא אטה ע"ש:

וכן מצאתי לענ"ד כונה אמתית בתורתינו, שמרומז בה סוד זה (ויקרא י"ז ג') איש איש אשר ישחט שור או כשב או עז וגו' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, ונכרת האיש ההוא מקרב עמו למען אשר יביאו ב"י וגו', והביאום לה' וגו'. ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם וגו'. ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל וגו' ואל פחח אהל מועד לא יביאנו ונכרת האיש ההוא מעמיו. וכבר התעוררו המפרשים על כפל האזהרה הזאת, ונראה דבכתוב זה מפורש טעם הקרבנות כמו שהסביר הרב המורה פ' כ"ב לשלישי שהקרבנות אינם מכוונים לעצמם, רק מפני שהעם היו משוקעים בעבודות הללו, וכבר הביא האברבנאל בפ' צו ומהר"ם אלשקר בתשובותיו סי' קי"ז, סמיכות לדברי הרב ז"ל ממד"ר פ' אחרי על מקרא זה, ולא יזבחו זבחיהם לשעירים משל לבן מלך שגס לבו עליו, והיה למוד לאכול נבילות וטריפות אמר המלך זה יהיה תדיר על שלחני, כך לפי שהי' ישראל להוטים אחר ע"ז והי' מקריבים קרבניהם באיסור, אמר הקב"ה יהי' מקריבים לפני והם נפרשים מע"ז, הה"ד איש איש מבית ישראל וגומר למען לא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים עכ"ל המדרש, וזה כבר מפורסם וידוע לכל, והנה רבים תמהו על טעם זה אם אין הקרבנות מכוונים לעצמם מדוע הקריבו הבל ונח שאז לא נשתקעו עוד בע"ז, עוד הקשה הרב בעל העקרים מאמר ג' כי לפי דעה זאת ראוי שיתבטלו הקרבנות לימות המשיח, אחר שבזמנים ההם דעות הע"ז יעקרו, ומה זה שעשה הרמב"ם נצחות התורה לעיקר, לכן אסור לנו לעשו' טעמים אלו עקרים רק דרך דרוש ולא לקבוע בהם מסמרות, והנה כבר בארנו כי טעמי מצות לא נתגלו רק ליחידי הדור, כמו לשלמה ולחכמי התלמוד וכדומה, אכן להמון העם היא סכנה גדולה כי יחשבו עצות בנפשם לעקור כל יסודות התורה אם ידעו טעמי המצות וכל אחד יבנה במה לעצמו לכן אמר הכתוב שבתחלה אמר למשה ששחוטי חוץ בכרת ע"י הטעם למען לא יזבחו זבחיהם לשעירים אשר ע"פ השדה, וטעם זה אינו מסור רק לך ולשאר חכמי', ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל וגו'. ואל פתח אהל מועד לא יביאנו ונכרת האיש ההוא מעמיו. היינו לישרא' בכלל לא תאמר סבת הצווי רק החו' לבד, כי כן נצטוית מפי השם, ורק לך ולמחזיקי התור' אני מגלה טעם הדבר וזה נכון:

בענין הנסים דעת הרב כדעת חכמי המשנה והתלמוד, כי כל הנסים לא נעשו רק לצורך ישראל להראות להם איך הם חשובים וספונים אצל הש"י, עד שלמענם הוא משנה סדרי בראשית, וכל הנסים המה נעשו רק לצורך, ואין כאן ח"ו שינוי רק בעת שעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם, על התמונה אשר היא לפנינו, התנה עם הים שיבקע לפני ישראל, ולא עם הים בלבד התנה כן, אלא עם כל מעשה בראשית התנה, שישנו סדרם וטבעם לשעה א' לצורך ישראל, והוא לשון המדרש פ' בשלח, וישב הים לאיתנו לתנאו הראשון, ואמרו שם לא עם הים בלבד התנה, אלא עם כל מעשה בראשית, וע' רמב"ם פ' ח' משמונה פרקים, ובפי' למשנה עשרה דברים נבראו בין השמשות, פי האתון, ופי הבאר, ופי' רבינו שם היינו נסים אלו נבראו בין השמשות, ושאר הנסים התנה הקב"ה עם כל מעשה בראשית ביום שנבראו36 וע' מורה פכ"ח לשני ובמאמר תח"ה בסופו שהאריך הרבה לבאר, שכל עניני הנסים המה רק לשעה, כמו שנהפך המטה לנחש ולא נשאר נחש, רק שב למטה כמו שהי' בתחלה, וכן גם הארץ סגרה פיה אחר עשיית שליחתה, וכן גם הים שב למרוצתו כמו שהי' בתחלה טרם עברו בני ישראל בתוכו, ורבינו ז"ל נתן שם טעם לדבר כי עי"ז רק אנו מכירין את הנס, אחרי שהוא מתחלה ולבסוף ים, רק ברגע שהצריכו ישראל לעבור בתוכו נתייבש, אבל אם היה נשאר הים יבשה ולא שב לאיתנו, אזי לא הי' נס רק שינוי לבד שנתייבש אותו המקום ונשתו מימיו, וזה שכיח מאד, שהרבה נהרות נחרבו מימיהם ונגרשו רפש וטיט עד ששבו ליבשה, אכן מזה ששב הים לאיתנו אחר שעברו ישראל בתוכו, והמצרים נטבעו בים, מזה נראה כי אך למען ישראל עמו עשה השם הנס הנורא הזה, וזה מדוקדק ג"כ בדרשת חז"ל לדעתי שדרשו וישב הים לאיתנו לתנאו הראשון, אר"י תנאי התנה הקב"ה עם הים שיהיה נקרע לפני ישראל, והתעורר הרב מהר"י מינץ בדרשותיו דלפ"ז למה רמז לנו הכתוב זאת אצל שיבת הים ולא אצל הקריעה, שנקרע מפני התנאי שהתנה עמו הקב"ה, אבל לפי דברי רבינו ז"ל סוף מאמר תח"ה שהבאתי הדבר נכון מאוד, כי עיקר הכרת הנס לא הי' רק ע"י ששב הים לאיתנו, כי אם היתה הקריעה נשארת במקומה לא היה הנס ניכר, ופתחון פה לבע"ד לומר כי רק מקרה קרה שנסחו מימי הים ושבו לאחוריהם, וא"כ רק ע"י ששבו מימיו למקומ' אחר עבור בני ישרא' בו ומצרים נטבעו במצוליו, רק עי"ז נראה וניכר גודל הנס, לכן רמז לנו הכתוב תנאי זה רק בשעה ששבו המים שאז נתפרסם הנם, וחז"ל דרשו כי עוד בתחלת יצירתו נעשה תנאי זה עמו:

ומה נחמד פי' רבינו ז"ל במורה כ"ח לשני על הקרא כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהי' לעולם עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ונתן עלה שיהיה כן לעולם כאלו אמר כי הדבר אשר ישתנה, אמנם ישתנה מפני חסרון שיש בו ויושלם ע"י ההשתנות, או אם יש בו תוספות אשר אין צורך בו, ותחסר התוספות ההוא, אכן פעולות הש"י אחר שהם בתכלית השלימות וא"א בהם תוספות וחסרון, א"כ יעמדו כפי שהם עליו לא ישתנו סדרי טבעם מפני שאין חסרון נראה בהם, וסוף הפסוק באמרו והאלהים עשה שיראו מלפניו, הוא נתינת טעם על הנסים שעשה השם לישראל, אחרי שבריא' העולם והילוך הטבע הוא נאה ומהודר, ואין חסרון במעשי ידיו של הקב"ה, א"כ למה עשה הנסים לישראל ומסיים שיראו מלפניו, כי היה מהצורך להראות להם למען יכירו וידעו כל באי עולם שיש בורא אחד, ממציא כל נמצא וכל הנמצאות המה ברשותו, ועי"ז יכירו וידעו לירא ולכבד שמו כל הימים, וראה מ"ש תלמידי רבינו יונה ברכות פ' אין עומדין. דמפ"ז הקורא הלל בכל יום הר"ז מחרף ומגדף, כי ההלל נקבע אצלנו על זכר הנסים שנעשו לישראל בדברים יוצאים מגדר הטבע והשתנות סדרי בראשית, וניכר לכל כי יד ה' עשתה זאת, כמו יציאת מצרים, קבלת התורה, והקפת עניני הכבוד וכדומה, ועשה הנסים לא מפני הצורך שיש לעול' בהם, וכאלו יש חסרון במעשי הקב"ה והם צריכי' לאיזה תיקון ח"ו, רק למען עמו עשה זאת שיכירו תפארתו, וזה רק לפי שעשה שיראו מלפניו, אולם האיש המתחנן בכל עת מן הש"י שיעשה נסים לשנות סדרי בראשי', הנה הוא מחרף ומגדף את הבורא יתברך וחושב בדעתו הפחותה, כי יש חסרון בבריאה והיא נצרכת בכל עת לתיקון ולהשלטה:

ולדעתי כוונתי עפ"ז למטרת האמת במה שהקשו בגמ' (שבת כ"ב ע"ב) מאי חנוכה. ופירש"י על איזה נס תקנוהו, ומספרים שם ענין הנס שנעשה בפך וקבעוהו חנוכה בהלל ובהודאה עיין שם, ולכאורה הרי ידענו שכל ענין חנוכה הוא ע"י שמשפחת החשמונאים גברו על היוונים והחזירו עטרת התורה ליושנה. עבודת המזבח והמקדש והמלוכה לישראל כמו שמפורסם בס' החשמונאים וביוסיפין לרומיים ובפיוטים, וע' רמב"ם פ"ג מה' חנוכה ומגלה הלכה א', וא"כ זה היה עיקר הנס שאחר הרדיפות והשמדות שסבלנו מן היוונים גברה ידינו עליהם, ולמה הזכירו הטפל והניחו העיקר, אכן כוונת הש"ס אמת הדבר שזה הי' עיקר הנס, אולם כיון שהי' בדרך הטבע קצת ולא נשתנו סדרי בראשית, א"כ אין נופל ע"ז אמירת ההלל שהותקן רק על התחדשות נסים יוצאים מגדר הטבע כמו שהי' ביציאת מצרים, וזה שדקדק רשי ז"ל וכתב על איזה נס תקנוה וקאמר הש"ס שבפך נעשה נס שלא כדרך הטבע, ומפ"ז תקנו חנוכה בהלל והודאה היינו שבאופן זה מותר לתקן אמירת הלל בחנוכה, ולולי נס זה הי' ימי חנוכה ימי שמחה בלא הלל:

וכן ענין זה שאמרו (ר"ה ל"ג ע"ב) דמפ"ז א"א הלל בר"ה ויוה"כ מפני שספרי חיים וספרי מתים פתוחים, הכוונה עד"ז כיון שראינו שעקר אמירת הלל נתקן רק על נס שלא כדרך הטבע, וא"כ מורה ענינו על חסרון בבריאה, ורק מפני הצורך הגדול משנה השם את הטבע, אבל בהעדר ההכרח הנה העולם כמנהגו נוהג, ואמרו חז"ל דבר"ה אשר ספרי חיים וספרי מתים פתוחים (וכן גם ביו"כ) ואז נברא העולם והנהגת הטבע נפתחה אז ע"י רצונו, ונתן לכל איש משטרו איך יתנהג בדרך הליכתו בעוה"ז, לכל אח' בטבעו אשר הונח לו בעת יצירתו, ואיך אפשר לקבוע הלל המורה על שינוי הטבע בעת אשר הונחו היסודות לכל הנבראים כלם, הלא בזה היינו מראין שהחסרון דבוק בהיצירה מעת היותה, אחרי שמתחננים אנחנו על הנסים והשתנות דרכי הטבע, וזה חסרון בחוק הש"י חלילה: וגם מ"ש חז"ל (מגלה י"ד ע"א) דלא תקנו הלל בפורים, משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן, היינו שלא היה נס נגלה לעיני כל, ואינו נופל ע"ז מטבע ההלל, ואע"פ שחקרו (מגלה וא"ו ע"א) דמגילה ברוח הקודש נאמרה, בכל זאת לא נראו כאן נסים יוצאים מגדר הטבע לעיני כל, רק נסים נסתרים הולכים קצת בדרך הטבע, ומפ"ז אינו נופל ע"ז מטבע ההלל, אשר ראשית תקונו והנחתו רק על ענינים יוצאים מגדר הטבע ונסים נגלים לעיני כל: ועפ"ז הבנתי לנכון לשון הש"ס (חולין צ"ג ע"ב) והוא ג"כ במדרש פ' וישלח, שאמר המלאך ליעקב מיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה, ועתה הגיע זמני לומר שירה, ולכאורה מה יום מיומים, ומדוע הגיע זמנו ביום זה דוקא לומר שירה, אבל לפי מה שראינו (מגילה י"ד ע"א) וכן (עירובין י"א) הנה דין דשירה והלל אחד הוא, וכמו שראינו שהלל לא נתקן רק בנסים יוצאים מגדר הטבע, כך הוא ענין שירה, והנה בדבר שהולך כמנהגו וטבעו אינו נופל ענין הלל ושירה, והנה האדם ביום הולדו אע"פ שרוא' עולם חדש וטבע חדש', עיין מורה פ"ז לשני, בכ"ז עיר פרא אדם יולד ואין חכמה ואין תבונה אצלו, ואח"כ שוב נתגדל על המורגל, ואין כאן חידוש דבר אצלו, אכן אדם הראשון שנברא בצביונו אדם שלם בכל השלימות (עיין ר"ה י"א ע"א), ונראה ענין חדש לפניו והשיג בתבונתו ונפלאו' גדלות מיד בעת שנברא אמרו חז"ל באמת שאמ' שירה, ומזמור שיר ליום השבת מאדם הראשון בא אלינו, ע' מדרש בראשית, וכן ענין המלאכים ברגע שנבראו כיון שהמה מתבוננים ומשיגים, אומרים שירה מיד על הנפלאות שמשיגים בדבר חדש שנראה להם, אכן מיום הבריאה והלאה, שוב גם אצלם הכל כמנהגו נוהג כפי שהטביע יוצר כל בסדריהם לפי כח השגתם, אולם בעת שנתאבק עם יעקב, וראה והשיג כי קרוץ מחומר לחם אתו ויוכל לו. הנה השיג אז ענין חדש ונס יוצא מגדר טבעו של המלאך אשר לא השיג זאת עד כה לכן אמר עתה הגיע זמני לומר שירה, כיון שהוא נס יוצא מגדר טבע המלאכים: ועי"ז מיושב ג"כ קושית התוספות, מה שהקשו מה סיוע יש לר' חננאל ע"ש, אבל לפי מה שכתבתי הכל ניחא, כיון שראינו שאמר מיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה, משמע מיום שנברא ואילך לא הגיע זמנו לומר שירה אבל ביום הבריאה כיון שמשיג ענין חדש, ראוי ונכון לשיר לה' שירה חדשה, כן נמי בשלשה כתות מלאכים שנבראים בכל יום אומרים שירה בשעת יצירתן, כל אחד לפי השגתו וטבעו, כמ"ש רבינו פ"ב מה' יסה"ת שעשרה כתות המלאכים כל אחד השגתו למעלה מהשגת כת השני ע"ש וזה נכון:

תוכן העניינים

עטרת צבי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה