אור ברסלב

עטרת צבי· רבי צבי הירש חיות [מהרצ"ח]

מכתב

מאמר מטבע הברכות

תשובת גיסי המופלג החריף השנון מהו' אברהם שלמה נ"י הורוויץ: ואני מעתיק לשונו כאן וז"ל גיסי ידידי מידי ירדתי לגנו ללקוט שושני אמריו המטיפים צוף דבש לחיך ולהשביע נפשי השוקקה לדבריו הנובעים ובאו ממקור חיים ראיתי מה שהקשה אדוני על שיטת הגאונים (פסחים ה') בישראל שהפקיד חמץ אצל ישראל אחר אין המפקיד עובר עליו דלא מקרי ביתו, והקשה רומכ"ת בספרו מטבע הברכות דהרי בפקדון ג"כ דיכול להקדיש היכי דהוא ברשות אחר משום דכל היכי דאיתא ברשותא דמרא איתא ואע"ג דג"כ כתיב כי יקדיש איש ביתו ודרשו מה ביתו ברשותו ומ"מ בפקדון ג"כ ביתו קרינן ולמה בחמץ לא קרינן בי' ביתו לדעת הגאונים ותי' כ"ת דהכא שאני כיון שהבעלים עצמם אין להם קנין הגוף בהחמץ ולא אלים זכותי' לכך הוי כרשות הנפקד עכ"ל, והנה באמת גברא רבא אמר מלתא חכו ממתקים וכלו מחמדים על כל זה התירץ לא תמצא ידו די השיב על הקו' שיש עוד להקשות מהא דאמר רב לעניין עירוב (ביצה מ' ע"א) המפקיד פירותיו אצל חבירו דהוי כרגלי מי שהפקידו אצלו ואכן קי"ל כרב ע"ש ברא"ש ובר"ן וקשה הרי לענין הקדש קי"ל דהוא ברשות המפקיד והכא ל"ש תי' דרומכ"ת אחת היא ע"כ אמרתי הסברא הנכונה בדברי הגאונים דבר הקדש שאני הא דמהני הקדש בפקדון ובגזל לא מהני הקדש ה"ט משום דבהקדש בעינן שלא יהי' תלוי בדעת אחרים ולהכי בגזלן ודאי לא ירצה הגזלן להחזיר החפץ להקדש דהרי גזלן שיהי' שלו וישתמש בו ומפ"ז כיון דיד אחר מעכב לא מהני הקדש משא"כ בפקדון בודאי יחזיר הנפקד החפץ להקדש מיד ונתרצה הנפקד בהקדש ושום דבר אינו מעכבו וזה נ"ל ג"כ כוונת הב"ש סי' ך"ח דאף בגזל ונתרצו שניהם מהני הקדש ע"ש כיון דגם הגזלן מתרצה אין רשות אחר מעכבו נעשה שפיר הקדש, ולפ"ז לענין חמץ שפיר סברו הגאונים דכ' לא ימצא יצא זה שאין מצוי בידך כדאמרינן בש"ס לענין שכירות קני' לכך א"ע המפקיד ולפ"ז גם קושייתו מביצה לק"מ, ויש מזה ראי' לדעת איכא דאמרי שהביא הר"ן שאין יכולים להוליך הפירות אלא למקום שרגלי המפקיד ורגלי הנפקד יכולים לילך לשם וכתב הב"י ס"ס שצ"ז שהם מפרשים דברי רב אף כמי שהפקידו אצלו דהנה הרא"ש חידש כיון שנתן לו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' ובש"ע סי' ת"מ יש גירסא עובר עלינו אף המפקיד ונ"ל דאף הרא"ש סובר כן דאף דביתו קרינן בי' עכ"ז לא עדיף מבית המושכר דהוי כחצר השותפות כדאיתא בפוסקי' ע' מקור חיים הא דשכירות לא קניא היינו דלא אלים כח השכירות להפקיע קנין הגוף של המשכיר לגמרי אבל מקרי בית השוכר ג"כ דשכירות ליומא ממכר הוא והה"ד הכא הוי רשות שניהם ולכך שניהם עוברים ב"י וב"י ומפ"ז קאמר רב כרגלי מי שהפקידו היינו אף כרגלי מי שהפקידו אצלו כנ"ל ברור: ויגל ד' עיני וראיתי ראי' לדברי מש"ס (נדרים ל"ד ע"ב) היתה לפניו ככר של הפקר אמר ככר זה הקדש נטלה לאכלה מעל לפי כלה ועיין רש"י שפי' כשיטת הרא"מ שמביא הרא"ש דרבא אשמעינן אף שלא היתה שלו בשעת הקדש יכול לזכות בו שיחול קדושה למפרע וע' מ"ל פ"ו מה' עירובין הך"ב והכא לא היה ברשותו דהרי היה מונח ברה"ר ע"כ כמ"ש דעת הגאונים דבעינן שלא יהיה תלוי בדעת אחרת מעכבו וכיון שאין רשות אחר ורצונו מעכבו שוב אף אינו שלו יכול להקדיש ומפ"ז יכול להקדיש ככר זה כיון שהיה עד כה הפקר והיה יכול לקנותו ומפ"ז הקדשו הקדש: ומה שהקשה אדוני גיסי ע"ד מג"א סי' תל"ז דהשוכר צריך לבטלו ג"כ אע"ג דחמץ שא"ש מ"מ משיצא מביתו מסתמא הפקירו והקשה רומכ"ת הרי צריכים לבוא שהשוכר קנהו קודם זמן איסור וא"כ הדרא קו' הר"ן לדוכתא דהרי ביטול בלב אינו מועיל והפקר צריך שלשם. ידידי גיסי באמת זמן כביר אשר פליאה דעת ממני להבין דברי המג"א דקשה עליו עוד יותר דאף אם נימא דהמשכיר הפקירו מ"מ איך קנאו השוכר שיוכל לבטלו הרי חצר השותפות אינו קונה רק במודר לו לתוך קופתו (ב"ב פ"ד ע"ב) וע' ס' מחנה אפרים ה' קנין חצר סי' וא"ו וא"כ איך קונה הכא החמץ שיהיה בידו לבטלה, אמנם נ"ל דאף אם נימא דלא כמג"א דלא קנה השוכר החמץ עכ"ז יכול לבטל לפי דברי המג"א שם דהמשכיר ג"כ מבטל וכיון דשניהם רוצים שוב שניהם ביחד יכולים לבטלו כמו בגזל ולא נתיאשו לשיטת הב"ש דברצו שניהם נעשה הקדש, אמנם ע"ד המג"א שכ' דהשוכר קנאו קשה כו', וגם קשה מ"ש מקו"ח דהא מדברי הש"ס משמע על המשכיר לבדוק דחמירא דידי' משמע שלא הפקירו לשוכר, ונ"ל דלק"מ דלפי הדין דקי"ל דחצר אינו קונה בע"כ א"כ שפיר קאמר הש"ס דחמירי דידי' דמה בכך דהמשכיר הפקירו מ"מ אינו רוצה לקנות השוכר את החמץ וכמשא כבד יכבד עליו טורח הבדיקה וכיון שהשוכר לא קנה אותו עדיין לא יצא מרשות המשכיר ומפ"ז אמר שפיר חמירא דידי' דאע"ג הפקר גמור קי"ל דלא צריכים שיבא ליד זוכה (נדרים מ"ג) מ"מ ביאוש בעינן אתי ליד זוכה כמתנה וכיון שהשוכר אינו רוצה לקנות עדיין ברשות המשכיר לכן קאמר הש"ס חמירי' דידי' משא"כ המג"א כ' זאת ע"ד המחבר שפסק כמסקנת הש"ס דמחויב לבדוק אף שאין החמץ שלו ומטעם שכ' התוס' ד"ה אם משמסר א"כ שפיר רוצה לקנות כדי לקיים מצות ביטול בחמץ שלו דזה מצוה בלי טורח ובפרט לשיטת האחרונים באו"ח שכ' לשרוף החמץ קודם שבטלו כדי לקיים מצות ביעור בחמץ שלו לפ"ז ניחא לי' להשוכר לקנות החמץ כדי לקיים המצוה בשלימות (ועוד העליתי דאם עבר השוכר ולא ביערו החמץ מותר אחר פסח להמשכיר כיון דחמץ הוא של משכיר והמשכיר לא עבר איך נאסר חמץ של משכיר במה שהשוכר ע"ע בב"י וא"א אוסר דשא"ש וע' נו"ב מהדו"ק דאף בגזל חמץ אחה"פ מותר להנגזל ודוק):

עוד ראיתי לכ"ת בספרו מטבע הברכות שפלפל בחכמתו העמוקה בדברי הר"י בן פלאט והרשב"א שכ' דלהכי אין מברכין על שריפת נותר משום דהוי מה"ב ולכאורה ק"ל מהך דאמר חזקי' (שבת ך"ד ע"ב ובפסחים ע"ג ע"ב) דילפינן מנותר דאין שורפין קדשים ביו"ט וקשה דלמא דוקא נותר לא דחי מ"ע דשריפה לל"ת דיו"ט משום דמ"ע זאת באה ע"י עברה שהותיר אבל שריפת שאר קדשים כמו תרומה טמאה דלא באה בעבירה אינו דוחה י"ט אמנם נראה דתרומה ג"כ מה"ב שהיה לו לכהן לשמור אותו שלא יבא לידי טומאה, ולפ"ז לק"מ ק"ו תו' שם שהקשו דע"כ כל הנהו אמוראי ס"ל דיו"ט ל"ת לחוד א"כ נילף מהכא דאין עשה דוחה ל"ת, ועפ"ז לק"מ דליכא למילף מהכא משום דהוי מה"ב אבל במ"א שאין בה שום ריעותא ודאי עשה דוחה ל"ת - ועפ"ז לק"מ מה ששמעתי מאת אדוני גיסי ע"ד התוס' רפ"ג דמ"ק י"ד ע"ב ד"ה ממנעי משמחת יו"ט דהקשו התוס' דלמה לא חייש לגוף העונש מיתה ביו"ט וכ' כיון דהוא מצוה צורך יו"ט קרינן בי' והקשה אדוני לשיטת התוס' דכל ענין מצוה לצורך קרינן בי' א"כ בפסחים ה' ע"ב אמרינן דש"מ תלת ס"מ ל"א מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך דאל"כ ניקום תשביתו ביו"ט ומותר מטעם מתוך ע"ש ולשיטות התוס' אף דל"א מתוך מ"מ כיון דעושה מצוה בשרפתו א"כ בלא"ה מותר ביו"ט לשיטת התוס' דמצוה נחשבת כצורך יו"ט ואני הקשיתי עוד יותר דאיך יליף (שבת כ"ד) מהך דא"ש קדשים ביו"ט לשאר דוכתי הרי אדרבא בשריפת קדשים עושה מצוה ושייך לצורך יו"ט ומ"מ אסור א"כ גם דיני נפשות אסור ביו"ט אע"ג דהוי מצוה אבל לפי הנ"ל ניחא דהתם בד"נ בשבת עושה מצוה גמורה בודאי ומצוה גמורה שאני ומקרי לצורך יו"ט משא"כ בשריפת תרומה וקדשים טמאים ביו"ט הוי מצוה הבאה בעבירה ע"י שעשה איסור מה שלא שמר תרומה וקדשים ובאו לימי טומאה בכה"ג לא נחשב מצוה זאת שיהי' נקרא עי"ז צורך יו"ט ולא הו"ל לטמא את הקדשים ולא יהיה מצות שריפת חוב' עלי': ובזה אשים קינצי למלין וד' יברכהו בר"ט ואזכה לקבל מאתו שאר חלקי חיבוריו הנחמדים היוצאים כפעם בפעם מהוד חכמתו גיסו אוהבו ומכבדו המצפה למכתבו ומיחל אל ד' שירום קרנו למעלה ויתן לו ברכת אברהם שלמה הורוויץ:

וז"ל התשובה שהשבתי לו, ידידי גיסי דבריך החביבים עלי מאז ערבים עלי גם עתה מאד וחפצתי להשיבך מהר, אולם טרדות שונות עצרוני עד כה מלהשיבך כמשפט ואבא הפעם בקצרה ובלי עיון רק כפי שפלטתם עטי בהשקפה ראשונה:

הנה במה שהקשה מהך דביצה דף מ"ם דקי"ל כרב דהוי כרגלי מי שהפקידו אצלו הנה ל"ד דהתם לענין טלטול בתחומין כמו גבי' רועה אחד דקי"ל כיון שנתנו לו ע"מ זה שיהי' רשאי להוליכו לכ"מ שירצה ה"נ בעל הבית המפקיד נתן לו רשות ע"י פקדון זה שיעשה בפקדון בהולכה לכ"מ שירצה ואדרבה כיון שהפקידו שמה והנפקד קבל אחריות חובה עליו להוליכו עמו למען ישמור אותו במוטב משא"כ ביחד לו קרן זוית קי"ל דאסור לטלטל הפקדון רק לצורך הפקדון ולצורכו אצל בסתם הפקדון עומד ונסתר במקום אחד ומפ"ז לענין תחומין תלוי ביד הנפקד אף שעקרו של המפקיר וזה נכון, וע' פ"י בסוגיא זו שהתעורר ג"כ בקו' זאת וע' מחנה אפרים הלכות שכירות סי' א' שהתעורר לדברי הרא"ש דכיון שהשאיל ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן א"כ מה חילוק יש שם בביצה בין יחוד לו בית דכרגלי המפקיד ובלא יחוד לו בית כרגלי הנפקד הרי אידי ואידי יחוד לו בית מקרי וע' ט"ז ה' פסח סי' ת"מ שהתעורר ג"כ ע"ד הרא"ש אלו מהך דיחוד לו בית אין זקוק לבער (פסחים וא"ו ע"א) ולדברי הרא"ש כל פקדון יחוד לו בית מקרי וא"כ הוי כל פקדון בהפקיד אצל עכו"ם ביתו כל עכו"ם, עוד הקשה הרב ש"א בתשובה סי' ע"ד הרא"ש שכ' דמפ"ז עובר הישראל בהפקידו אצל אחר משום דהשאיל ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן והרי קי"ל שכירות לא קני' ורק לענין חמץ של נכרי קאמר הש"ס דאין זקוק לבער משום דאינו מצוי בידך אבל לענין חמץ ש"י ברשות אחר דאדרבה מפני שאינו מצוי בידך הדין דיפטור והניח ג"כ בצ"ע והנ"ל ליישב כ"ז ובהקדים ד"א שראוי להתעורר לפי שיטת הש"ס (ב"ב ס') דאיש ואשה שמכרו בנכסי מלוג מקחם בטל דכל קה"ג שאינו עומד לפירות לא מקרי בעלים כמו בעבד שמכרו רבו ע"מ (שימשנו) [שישמשנו] שלשים יום הנה ע"פ סברא זאת נ"ל ליישב סוגי' הש"ס ב"מ ר"פ המפקיד דבשילם ולא רצה לישבע הקנה את הכפל לשומר, והקשה הש"ס והרי א"א מקנה דשלב"ל ואפילו לר"מ דאמר א"מ דשלב"ל ה"מ פירות דקל דעבידי דאתי אבל הכא מי יימר דמגנב ומי יימר דמשתכח גנב ודלמה מודה ומפטר, אמר ר"ז נעשה כאומר לו כשתגנוב ותרצה ותשלימני תהא פרתי קנוי' לן מעכשיו אלא מעתה אפילו גיזות ולדות נמי אלא אמר רבא נעשה כאומר לו חוץ מגיזות ולדות, והנה התוס' הקשו דלמה בגיטין מ' אמרינן בעבד שמכרו רבו לקנס דבעי אפילו לרבנן דאא"מ דשלב"ל מ"מ הרי שור והרי עבד וגם כאן ג"כ נימא הרי פרה והרי כפל והיינו דהוי דהקנה לו פרה לכפילא עוד הקשו על הרמב"ם דס"ל פ"ח מה' פקדון כשחזרה הפרה עצמה הוא עצמה חוזרת וגיזותיה ולדותיה רק הכפל שייך לשומר ולשיטת הרמב"ם דפרה עצמה חוזרת א"כ שוב יוקשה קו' הש"ס דהרי אא"מ דשלב"ל ועיקר תירץ הש"ס רק משום דהקנה לו גוף הפרה דאיתא בעולם ונ"ל לתרץ דהנה שיטת הש"ס גיטין תמוה מאד דקאמר הש"ס הרי שור והרי עבד ולכאורה מה נ"מ דהשור והעבד קיימים הרי לא מכר לו רק לכשינגח העבד ומעשה הנגיחה עדיין לא היתה בעולם וע' רשב"א גיטין דהתעורר בזה, עוד התעורר הרשב"א דמ"ט לא נימא הן בעבד והן בפרה לכפילא דנעשה הלוקח והשומר שותפין בגוף הפרה ובעבד של שני שותפין וכן פרה של שותפין שייך דין שלשים של עבד וכן דין כפל והניח בצע"ג ונ"ל דהנה לפי שיטה זאת שהקדמנו א"א שיהי' קה"ג לזה וק"פ לזה והנה בעבד שמכרו רבו לקנס א"כ שוב כיון דקה"ג מן העבד שייר אדון לעצמו וק"פ היינו קנס מכר לאחר א"כ לא זה קרוי בעלים ול"ז בעלים וא"כ יפטור כלל מקנס דהרי אין לו בעלים כלל דהרי אין לו אדון מיוחד כמו בדין יום או יומים, והנה אנן קי"ל א"א מוציא דבריו לבטלה בערך פחות מבן חודש וה"ט משום דאדם יודע דאין ערך לפחות מבן חודש וע"כ לדמי קאמר ע' עירובין דף ?, והנה כאן דאם אמרינן דמכר להקונה רק קנס א"כ אין כאן קנס כלל דהרי כיון דאין לו חלק בגוף לא מקרי בעלי' וצריכים לתרץ דיבורו שלא יהיה לבטלה ואמרינן דמכר לו שיהי' לו שיתוף בגוף העבד כקו' הרשב"א וזה פי' הש"ס הרי שור והרי עבד דהרי מכר לו עבד לנגיחת השור וא"כ אין כאן דין שלשים של עבד ושוב לא יהי כאן דין קנס וע"כ לשותפות איתכוון והוי דבר שבא לעולם וזה שייך דוקא בעבד שמכרו רבו לקנס דכדי שלא יהי' דבריו ומעשיו לבטלה מתרצין דיבורי משא"כ בהך דמפקיד דלא אמר המפקיד שתקנה הכפל לשומר רק אנן סהדי דבהאי הנאה דלא אטרחי' לבי דינא מקני לי' כפילא וכיון שלא הוציא שום דיבור ואמירה רק אומדנא אין כאן שייכות לתרץ דיבורו כלל דכוונתו שיהי' שותף עם השומר בגוף הפרה דהרי נעדר כאן שום דיבור ואמירה וא"ל שהקנה לו פרה לכפילא היינו הגוף שייר לעצמו ורק הקנה לו הגוף של הפרה שיקנה עי"ז כפל א"כ שוב אין כאן בעלים כלל דהרי הגוף שייך לבעלי' ופירות שייכים להשומר ובהעדר בעלים מיוחדים שוב אין כאן חיוב כפל כלל ותירוץ דיבורו ל"ש אחר שלא היה כאן דיבור ואמירה כלל וע"כ דבשעת גניבה היתה כל קה"ג הפרה ופירות שייך לבעלים ומתחייב כפל ע"י הבעלים הראשונים ואח"כ לאחר שנגנב מקנה לו ושוב הוי דשלב"ל ומתרץ הש"ס שפיר דכשתגנוב ותרצה ותשלימני תהא פרתי קנוי' לך מעכשיו והקנה לשומר קה"ג וק"פ מהפרה וא"כ השומר נעשה בעלים גמורים וע"י נתחייב כפל וזה הוי דשב"ל ודעת הש"ס היתה דאם הקנה לו פירות א"כ הקנה לו בלי ספק כל הפירות אפי' גיזות וולדות נמי ומתרץ הש"ס אלא אמר רבא נעשה כאומר לו חוץ מגיזותיה וולדותיה היינו דהמפקיד שייר לעצמו שבח גיזות וולדות א"כ שוב א"צ לבא דהקנה לו גוף הפרה רק נוכל לומר דהקנה לו רק פרה לכפילא כקו' התוס' ואי דכה"ג היכי דהקנה לו גוף הפרה שוב אין כאן בעלים מיוחדים דקה"ג בלא פירות לא הוי בעלים ז"א כלל דהרי כיון ששיירו בעלים לעצמם גם ק"פ דגיזות וולדות והם מקרי בעלים גמורים הן לקה"ג דפרה שלהם והן לענין ק"פ דגיזות וולדות ולא מקרי שוב קה"ג שאינו עומד לפירות והבעלים הן עקרים ופרה היכא דאיתא בבית שומר ברשותי' דמרא איתא ומתחייב הגנב כפל בשביל בעלים מיוחדים היינו המפקיד ומפ"ז מיושבים לנכון שיטת הרמב"ם דלפי תי' הש"ס דגיזות ולדות לא הקנה לשומר ושייר ק"פ זה לעצמו שוב א"צ לבא לזה דהקנה לו גוף הפרה רק דהקנה לו פרה לכפילא ומפ"ז כ' הרמב"ם שפיר דפרה עצמה חוזרת לבעליו וניחא מאד לשון אלא אמר רבא היינו כיון דמוקי דנעשה חוץ מגיזותיה ולדותי' א"צ שוב לתירוץ דהקנה לו גוף הפרה וז"נ:

עוד נ"ל לתרץ דברי הרמב"ם בדרך נכון מאד וליישב ג"כ קו' התוס' דהרי הוי פרה לכפילא וכה"ג לא מקרי דשלב"ל ונ"ל דהנה הרב מהר"מ אלשיך בתשובה סי' וא"ו מובא בקצה"ח ס' ר"ט דאף דקי"ל דקל לפירות מהני דוקא דקל לפירות דבשעה דהפירות באים לעולם גם הדקל ישנו בעולם א"כ בכל עת קונה ע"י הדקל את הפירות משא"כ בהקנה לו מעות לפירות דאז בעת בוא הפירות לעולם שוב הגוף איננו בעולם בכה"ג לא מהני, וע' בקצה"ח שהביא סמנין לדבריו מדברי שמ"ק בסוגיא דמקדיש מעשה ידי אשתו והסברא ג"כ נותנת בזה דהרי טרם ביאת הפירות לעולם לא קנה רק ע"י הדקל דאיתא בעולם ומסייע לקנין ובהעדר הגוף של הדקל שוב לא נשאר שום דבר אשר יסייע לקנין והנה בנ"ד נזכר במשנה דהקנה לשומר הן תשלומי כפל והן דו"ה והנה בשבח של דו"ה אשר באה על טביחה ומכירה בכה"ג בעת בא השבח והפירות שוב הגוף איננו בעולם ומקשה הש"ס שפיר דאיך אפשר להקנות לו דו"ה דהרי בעת שיבא הקנס לא יהי' הגוף בעולם ופרה לכפילא ל"מ בכה"ג ומשני הש"ס נעשה כאומר לו כשתגנוב וכו' וזה שייך דוקא לענין דו"ה אבל לענין תשלומי כפל שהגוף ישנו עדיין שוב בלא"ה לא הוה דשלב"ל משום דהוי פרה לכפילא ומפ"ז כ' הרמב"ם שפיר כשחזרה גוף הפרה חוזרת לבעליה היינו היכי שלא היה כאן רק כפל לבד וגוף פרה חוזרת שוב חוזרת לבעליה דבכפל לבד א"צ לבוא לזה שהקנה לו גוף הפרה, וקו' הש"ס תסובב רק על דו"ה ועפ"ז נתישב ג"כ דקדוק חמור בדברי הש"ס שהתעורר בעל שמ"ק דלמה עושה הגמ' מקודם צריכתא ל"ל למתני בהמה ול"ל למתני כלים ואח"ז מקשה הש"ס הרי הוי דשלב"ל ולמה לא מקשה הש"ס תיכף דאיך אפשר להקנות הכפל הרי הוא דשלב"ל, אבל לפי הנ"ל ניחא דבלא צריכתא לא הוי אפשר להקשות דהרי א"ל כקו' התוס' דהוה פרה לכפילא ואף דבד' וה' ל"ש תי' זה דא"ל דכיון בעת שהיתה הגניבה אשר תקדים לטביחה ומכירה ברגע הזאת קנה הפרה לכפילא וא"כ נעשה פרה שלו לכל קנין שבעולם וממילא בא הקנין לדו"ה מפני שכבר יש לו קנין מן הפרה לכפילא מצד עצמה כל הפרה ולא מצד המפקיד אבל כאן עביד הש"ס צריכתא דאי אשמעינן כלים הו"א דוקא כלים משום דלא נפיש כפלייהו אבל בהמה דנפיש כפלייהו לא מקנה לי' כפילא קמ"ל, ולכאורה כיון דכבר קנה בהמה לכפילא דבזה דמיא לכלים וא"כ הקנין לדו"ה בא ממילא מצד שיש לו קצת אחיזה בגוף הפרה לכפילא ומדקאמר הש"ס אימא לא מקני לי' משמע שקנין המפקיד נמשך מצדו הן לענין כפל והן לענין דו"ה וא"כ דכל ענין קנין של השומר בא מצד המפקיד ומקשה הש"ס שפיר דלענין דו"ה הוי דשלב"ל וז"נ:

נשיב עתה לשיטה זאת שהזכרנו למעלה דקה"ג לזה וק"פ לזה שניהם אינם בעלים, ועפ"ז נ"ל ליישב ג"כ סוגיות שונות בש"ס בט"ה ממון (נדרים פ"ה ע"א) דקאמר הש"ס כיון דאמר כהנים נהנו לי יטלו ע"כ, משום דהפקיר את טובת הנאה, והקשה הרשב"א כיון דעתה קי"ל טובת הנאה ממון א"כ נהי דאסר כל כהנים ולוים מ"מ יש לו רשות למכור טובת הנאה לישראל אחר וישראל אחר יתנה לכהן אבל לפי הנ"ל ניחא דהנה באמת אף אי טה"מ אין לו לבעלים חלק בגוף רק ק"פ לבד וק"פ לאו כקה"ג דמי והנה א"א ט"ה אינו ממון מ"מ כיון דבחמץ קי"ל דהגל"מ כממון דמי והרי שום איש לא יכחיש דיוכל לקבל פרוטה מאיש אחד שיתן מתנות כהונה לבן בתו כהן וא"כ למה לא יעבור בחלה בטומאה לר"י משום דס"ל טהא"מ דנהי דאינו ממון מ"מ גורם לממון הוא ובחמץ אף בזה עובר בב"י דגלי קרא לא ימצא וכבר התעוררו בזה המפורשים אבל עיקר הדבר נ"ל בדרך נכון דהנה אמרינן בירושלמי הביאו הר"ן בע"ז ופ"ב דקדושין דבע"ז ויין נסך דאינו תופס דמים הדין דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת ואמרו בירו' אע"פ דנותן לאשה מעות מ"מ אינו דמיהן היינו כיון דע"ז ויי"נ איסורי הנאה הם ואין שוה כלום ומי שנותן מעות עבורם אינו נותן מתורת איסור הנאה, וקאמר רחב"י זאת אומרת המקדש בגזל מקודשת דכיון דמעות זה בא לידם רק בגזל דהרי כיון שאיסור הנאה אינו שוה כלום ולמעות זה רק דין גזל יש ומקודשת ש"מ דהמקדש בגזל מקודשת ע"ש באריכות, והנה נהי דאפי' אי טהא"מ מ"מ נותן מעות תמורתם מ"מ כיון דטובת הנאה אינו רק הפקר וגרע מהפקר דשאר הפקר אם זוכין בו נעשה של המחזיק וט"ה הפקר לעולם ודמיא כריח התפוח וכאויר חורבה דלא תפיס בי' קנין ואם נותן אחד מעות תמורתן אינו תמורת הריח כיון שאין בו ממש כן נמי בט"ה אם אינו ממון כיון שא"א להתפשט מן הגוף ובגוף אין לו קנין וא"כ המעות שנותן עבורו אינו דמיהם ומפ"ז א"ע בב"י אם טהא"מ אף שיוכלו לגרום ממון מה שנותנין עבורו לכהן בכ"ז אינו תמורת ט"ה כיון דא"מ: ואולם אם טה"ת מ"מ אי אפשר למוכרו לאיש אחר דהוי רק ק"פ לבד ולא שייך מכירה אפילו טובת הנאה ממון והא דאשה מתקדשת א"א טובת הנאה ממון ע' ס"פ האיש מקדש י"ל נהי דאינו בידו למכור מ"מ אשה זאת מקבלת ממון בטה"מ והרי כ' המ"ל פ"ה מה' אישות דהמקדש אשה חולה שיש בו סכנה מקודשת אף באיסורי הנאה ואע"ג דלדידי' לא שוה מאומה מ"מ לא משגיחין על הנותן רק על האשה המקבלת וכיון דלדידה מטי' הנאת שו"פ מקודשת אע"ג דהמקדש אינו נותן מאומה ע"ש וא"כ כיון דטה"מ נהי דא"י למוכרו משום דאין לו רק ק"פ מ"מ האשה מקבלת ענין ממון עבור זה ולדידה הוי עכ"פ קבלה ובקידושין א"צ יותר, ועפ"ז מיושב ג"כ סוגית הש"ס (ב"מ דף י"א ע"ב) דקאמר הש"ס מעיקרא טהא"מ לקנות בחליפין ופרש"י דטובת הנאה הוי הפקר וא"כ איך קאמר הש"ס מתנה אג"ק נתינה אלימתא ופרש"י שר"ג הקנה להם מטלטלין שהיה לו בחצר ולא מהפקירא, והנ"ל דהנה רבא ס"ל בנדרים טה"מ וכן לעיל דמחלק רבא במעשר עני המתחלק בגורן כיון דא"ב ט"ה רשאים כהנים לקחת בע"כ אבל במעשר עני המתחלק בבית כיון דט"ה לבעלים אסורים כהנים לקחת בע"כ, והנה התוס' (חולין קל"א) מחלקין דבין בנתחלק בגורן ובין במתחלק בבית יש לבעלים ט"ה ע"פ דין תורה רק במתחלק בבית אם תפס הכהן מוציאין ממנו ט"ה, אולם באותן שאין לבעלים ט"ה נהי דיש להם רשות לתת לכל מי שירצה מ"מ אם תפס א"מ מידו וע"כ כיון דרבא ס"ל דט"ה ממון א"כ מה חילוק יש בין קנין חליפין לאג"ק, אולם לפמ"ש אף אי טה"מ מ"מ אינו רק ק"פ ולאו כקה"ג דמי ואין אפשרות למכרו כיון דאין לו חלק בגוף וזה כוונת רבא דמתנת כהונה נתינה כתיב בי' וא"כ כיון דא"א למכור וליתן ט"ה אף שהוא ממון מ"מ א"י למכור ק"פ לבד ומפ"ז אינו מועיל ק"ס משא"כ אגב קרקע דנתינה אלימתא דהרי נותן לו קרקע שהוא נתינה אלימתא שוב מקנה לו עי"ז את ק"פ ובכה"ג יכול להקנות שפיר דהרי הנתינה הוא על הקרקע כמו דקי"ל דמהני דשלב"ל עם דשב"ל כך מהני ג"כ ק"פ אגב קה"ג מקרקע וז"נ79:

ועתה נחזור להסיר קו' הש"א מדברי הרא"ש שכ' דמפ"ז המפקיד עובר בב"י משום כיון דהשכיר ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' והק' הש"א הרי קי"ל שכירות לא קניא ועדיין אינו ביתו וי"ל דעיקר הטעם לשכירות לא הוי קנין דיהי' שלו כיון דכ' הר"ן ר"פ השותפין דלא משכחת בדבר א' שיהי' כלו לזה וכלו לזה דאי דמר לא דמר ועתה אי נימא שכירות קניא א"כ השוכר עיקר הבעלים שהרי משתמש בכלו והבעלים פשיטא דהוי בעלים א"כ אי דמר לא דמר לכן הבעלים הם עקרים מפני שיש להם קה"ג ואע"ג דאין להם ק"פ דקה"ג בלא פירות נמי קנין וזה שייך בכ"מ בחמץ של עכו"ם דהם מקרי בעלים ויש להם קה"ג בחמץ א"כ מקשה הש"ס דייחד לו בית אינו רק שכירות ולא קני' משא"כ כאן דמ"מ מקרי ביתו לק"פ וכיון שיש לו רשות במקום זה נהי דאינו ביתו לגמרי מ"מ ביתו קרינן דמ"מ יש לו זכות במקום זה ומי הגיד לנו דצריך שיהי' לו דוקא קה"ג כיון דחמץ שלו ומקומו מושכר לו משא"כ לענין שיהי' נקרא חמץ של עכו"ם בביתו של עכו"ם כיון דשכירות לא קניא לא מיקרי ביתו של עכו"ם וכיון שיש לישראל רשות בגופו של קרקע וקיבל אחריות על חמצו של עכו"ם מקשה הש"ס שפיר דיעבור בב"י בכה"ג מפני קבלת אחריות וז"פ:

ובשאר דברים שהתעורר גיסי החריף נ"י אכתוב במ"א רק מה שהתעורר גיסי מהך דאין עשה דוחה ל"ת בנותר דשאני משום דהוא מה"ב כדברי הרשב"א בתשובה, הנה באמת כה"ג כ' התוס' (עירובין ק' ע"ב) דמפ"ז אין עשה דמתן קרנות דוחה לבל תוסף היכי דנתערב מתן א' במתן ד' משום דעשה דפשיעה הות ופשעו במה שלא שמרו היטב ובא לידי תערובות, וע' תוס' (שבת ד' ע"א) לענין חטא בשביל שיזכה דפשע שאני וגם כן כאן ל"ק קושי' התוס' דמדלא דחי עשה דשריפת נותר ליו"ט לא מצי להוכיח דבכל מקום אין עושה דוחה ל"ת דש"ה דבא ע"י פשיעה ומע"ז א"ד ל"ת וז"נ:

גיסך צבי הירש חיות חופ"ק זאלקווא

תוכן העניינים

עטרת צבי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה