עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ד כלל קח השוחט בשבת וביוה"כ
פרט א':
חולין דף י"ד השוחט בשבת וביוכ"פ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה רש"י כתב ביוכ"פ חייב כרת, כתב מגן אבות, דע לקמן דף מ"א איתא שם התרו בו אין לך מומר גדול מזה, ונראה מזה דבהתרו בו מודה:
הרא"ש דאף בפעם אחת נעשה מומר ומש"ה מדייק שפיר רש"י ביוכ"פ חייב כרת משמע דמפרש דהך אע"פ שמתחייב קאי איוכ"פ ובר"ן פי' דקאי אשבת דחייב סקילה ונ"ל דרש"י שביק זה דחיוב סקילה דאינו כ"א בהתראה ובכה"ג גם בפעם אחד מיקרי מומר ע"ש:
תוס' אפי' במזיד בעי לאוקמי, תימא אי במזיד היאך שחיטתו כשירה והא מומר לחלל שבתות אסור לאכול משחיטתו כדמוכח דף ה', ועוד דבגמרא בעי לאוקמי במזיד כר"מ, ור"מ אית ליה דמומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה כולה, וי"ל דהתם בפרסי' והכא בצינעא, ומיהו למאי דמוקי כר"מ קשה, ועוד י"ל דמשום פעם אחת לא חשוב מומר וכו' ועוד אמרינן לקמן דף מ"א אפי' למ"ד אאדש"ל ה"מ עכו"ם אבל ישראל לצערי ק"מ ופריך משנים אוחזין וכו' ומשני הב"ע בישראל מומר והשתא כיון דמומר הוא בלא שום אחד מכל אלה תיפוק ליה דפסול, אבל אי בחדא זימנא לא איתסר שחיטתו ניחא מתחילת תי' תוס' משמע רק בפעם אחת באותו שחיטה לא נעשה מומר אבל שחיטה שניה אסורה כבר נעשה מומר ובסוף דברי תוס' משמע גם פעם ב' שחיטתו כשירה, ועי' רשב"א בתה"ב שער ד' כתב תוס' פרשו שאינו נעשה כמומר גמור לאסור שחיטתו אלא מראשונה ואילך לומר דאינו נעשה מומר אלא לאחר גמר שחיטתו והילכך ראשונה כשירה ומשניה ואילך שחיטתו פסולה ע"ש:
מרי"ק סי' ק"ס כתב דבר חדש, וז"ל באמצע התשובה ואין לדחות ולומר דפירשו תוס' דמשום חדא זימנא לא הוי משומד דהיינו דוקא לענין שלא תחשב שחיטתו כשחיטת גוי ולמיפסלה אפי' באחרים רואים אותו ששוחט שפיר התם הוא דלא סגי בחדא זימנא, אבל אם אין אחרים רואין אותו דשחט שפיר אפי' בחדא זימנא אימא לך דחשיד דכיון שעבד ע"ז אפי' פעם אחת תיכף נעשה חשוד לכל התורה כולה ומתני' דהשוחט בשבת דשחיטתן כשירה כגון שאחרים רואין אותו דשוחט שפיר, דא"כ יקשה לך מה מקשי' תוס' ממאי דמוקמי כר"מ והא פשיטא דמאי דקאמר ר"מ משומד לדבר אחד הוי משומד לכל התורה כולה דלאו למימר דמשום שעבר עבירה אחת שיחשב כגוי בשביל זה אלא דווקא לענין חשוד קאמר כדמשמע בבכורות דף אלא ודאי מדהקשו התוס' מדמוקי לה כר"מ ש"מ דסבירא להו דע"כ מתני' מיירי אפי' אין אחרים רואין אותו דאי דווקא באחרים רואין אותו ואין כאן חידש אלא משום דלא נימא גוי הוא הא ודאי פשיטא הוא דלא חשוב כגוי דאע"פ שחוטא ישראל הוא כדנפקא לן מחטא ישראל, ועוד דא"כ הי' לו לרבי שסדר המשנה לקבוע בבא זו דהשוחט בשבת בתר ההיא דהשוחט נכרי נבילה דקתני לעיל ועלה הוה ליה למיתני השוחט בשבת אם איתא דלא אתא אלא לאשמעי' דלא חשוב כשחיטת נכרי ולמה הפסיק ביניהם וקתני השוחט בלילה אלא ע"כ משום כך הפסיק בההיא דהשוחט בלילה והדר קתני השוחט בשבת לאשמעי' דההיא דשוחט בשבת איירי אפי' היכא דאיכא למיחש דילמא לא שחוט שפיר דהיינו כגון שאין אחרים רואין אותו דומי' דשוחט בלילה, משום כך מקשה תוס' א"כ היכי מצי אתיא כר"מ הא אית ליה דמשומד לדבר אחד וכו' דילמא לא שחיט שפיר דהא חשיד נמי אלאו נבילה משום כך הוצרכו לתרץ משום פ"א לא הוי משומד:
א"ר הונא דרש חיי בר רב משמיה דרב אסורה באכילה ליומא ונסבין חבריא למימר ר' יודא היא, מר"ם ברבי כתב עפ"י חר"ן שכתב שלא נעשה מומר בתחילת שחיטה כי מקלקל הוא וקי"ל מקלקל פטור, ולא מצינו שום תנא אלא ר"י דסובר מקלקל בחבורה פטור בשבת ק"ו, ונסבין חבריא לאמור ר"י הוא דמתני' בלא"ה אתי כר"י ומתני' מוכח מקלקל בחבורה פטור ע"ש ובתשובת מאהבה ח"ר ק"כ:
א"ה בהמה לר"י ביו"ט היכי שחטינן, וכתב רשב"א קשה ודילמא כגון שזימנה מעיו"ט ע"ש, ועי' ביצה דף ל"ז לאיסר מוקצה לא חששו לאיסר תחומין חששו פי' רבינו שמואל לאסור מוקצה לא חששו שבהמה גדלה ומוסיפה שמנונית ביו"ט ע"ש בצל"ח שמאריך לענין ביטול, א"כ לר"י דסובר מב"מ לא בטיל ומוקצה אסור היכי שחטינן ביו"ט ועי' במקנה כלל ל"ט פרט ח' באריכות, דבר חדש ראיתי בשו"מ חלק ששי סי' כ"ז מביא בשם אבי זקינו הגאון מה' דוב בעריש היילפרין ז"ל בתערובות שלא ניכר האיסור לא אמרי' מב"מ לא בטיל וראיה כי דשיל"מ שיטת הר"ן משום דהוה כמב"מ ולכך לא בטיל, ואפ"ה כתב המרדכי בגיגית שבטיל כידוע: תוס' כגון שהי' לו חולה והבריא, וא"ת אם יש מוקצה לחצי שבת אמאי שרי לר"מ בשוחט לחולה והבריא וי"ל כיון שרגילות הוא שחוזר לחוליו לא הוי מוקצה כמו גמרו בידי אדם דשרי ע"ש, והקשה אחרונים א"כ קשה קושי' תוס' בפסחים דף מ"ו שכל מלאכות שבת יהי' פטור מצד הואיל יש חולה בסכנה ותי' דלא שכיח אבל בחולה שהבריא שכיח שחוזר לחליו, א"כ פטור מצד הואיל ואינו מתחייב בנפשו ועי' בספר עטרת חכמים סי' ד' שמאריך בו:
יעב"ץ מביא קושי' בשם ברוך טעם דכי מוקי בסמוך שהי' לו חולה פריך הגמרא אי הכי מ"ט דר"י דאסור, והקשה אמאי לא פריך דעדיפא מיניה מאי מתחייב בנפשו איכא כיון שיש לו חולה:
חולין דף כ"ט תוס' ד"ה כגון ששחט, וא"ת בדף מ' גבי הא דתניא השוחט חטאת בשבת בחוץ:
לעכו"ם חייב ג' חטאת מוקי לה בחטאת עוף שהי' חצי קנה פגום וכו' והשתא אכתי כיון דבבהמה נמי מחייב בסי' אחד משום שחוטי חוץ לישמעי' זבח ובחצי קנה פגום ואע"ג דסי' אחד לא מחייב משום שבת שלא תקן כלום מה בכך מ"מ כשיגמור סימן שני מיהא ליחייב משום שבת, וי"ל דהא דמחייב בסי' אחד הכא היינו משום דגמר השני בפנים אבל התם דאיירי בשוחט לעכו"ם מכיון דנאסרה בסי' אחד לא חשיב סי' שני אלא כמחתך בעפר והוי כמו נתקלקלה בשחיטה דאמור בסמוך דאגלי מילתא למפרע דלא שחיטה היא כלל גבי פרה לכך נקט עוף דהכשרו בסימן אחד:
ב"ק דף ע"א גנב וטבח ביוכ"פ וכו' אמאי נהי דקטלא ליכא מלקות מיהא איכא וקי"ל דאינו לוקה ומשלם אמרו הא מני ר"מ היא דאמר לוקה ומשלם, אי ר"מ אפי' טובח בשבת והתניא גנב וטבח בשבת משלם דו"ה דברי ר"מ וחכמים פוטרין וכו' אמרו בטובח ע"י אחר וכו' ואי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי, אמרי מאן חכמים ר"ש דאמר שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה, בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שא"ר אלא שבת שחיטה ראוי היא דתנן השוחט בשבת וביוכ"פ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה, אמרי סברי כר' יוחנן הסנדלר, דתנן המבשל בשבת וכו' ר"י הסנדלר אומר בשוגג יאכל למ"ש לאחרים ולא לו במזיד לא יאכל עולמית וכו' פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א מעשה שבת דאוריי', וח"א מעשה שבת דרבנן, בשלמא למ"ד דאוריי' אמטו להכי פטרי רבנן אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן אשארא אע"ז ושור הנסקל ע"ש:
שמ"ק כתב שמעי' מהא גנב ומכר וקבל דמים ול משך לוקח את מקחו כיון דמדאורייתא מעות קונות אע"ג דתקינו רבנן דלא ליקנו מכירה הויא ומשלם תשלומי ד' וה' מדאקשינן למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי כיון דמדאורייתא שרי טביחה מעלייתא היא וליחייב עילוה ומפרקי' כי קא פטרי רבנן אשארא ומטביחה נשמע למכירה דכל היכא דמדאורייתא הויא מכירה אע"ג דמדרבנן לא הויא מכירה מיחייב עיליה ואע"ג דהני מילי לר"ש נינהו דאמר שחיטה שא"ר לא שמה שחיטה, מדר"ש נשמע לרבנן:
רא"ש כתב בפרק כירה הביא רב אלפס ז"ל כל זו הסוגיא ופלוגתא דר"א ורבינא וכתב דקי"ל בכל התורה כולה דר"א ורבינא הלכה כדברי המקיל, ושמעינן מיניה דליתי' לדר"י הסנדלר והלכך הלכתא כרב יודא דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל במ"ש בין לו בין לאחרים במזיד יאכל במ"ש לאחרים ולא לו, וקצרה דעתי מהבין דבריו מש"כ דקי"ל כדברי מקיל וליתא לדר"י הסנדלר, והלא רב אחא ורבינא לא נחלקו בסברת עצמן אלא בפי' דברי ר"י הסנדלר ח"א דר"י הסנדלר אסר מעשה שבת דאוריי' וח"א מדרבנן מדפריך גמרא בשלמא לדאמר דאורייתא אמטי להכי פטרי רבנן אלא למד"א דרבנן אמאי פטרי רבנן ואי בסברת עצמן פליגי מאי פריך לימא דחכמים סברי כר' יוחנן הסנדלר דאית ליה מעשה שבת דאוריי' וא"כ מדהני אמוראי בתראי פליגי בפי' דברי ר"י הסנדלר הי' מסתבר דהלכה כוותיה ע"ש, ועי' יש"ש שמשיג על רא"ש באריכות:
ים התלמוד כתב לישב רי"ף לכאורה מהכ"ת לומר דהלכה כר"י הסנדלר נגד ר"א ור"י דפליגי עליו, אך כיון דמתוקמא כאן סתמא דברייתא כוותיה [או סתמא דמתני' דכאן לפי פירוש רי"ף ורא"ש פה] א"כ מסתבר דהלכה כוותיה, והנה זה דווקא אם נאמר דמעשה שבת דאורייתא אבל אם נאמר דמעשה שבת דרבנן א"כ קשה קושי' דש"ס כאן אלא למ"ד דרבנן מ"ט דרבנן דפטרו ונצטרך לומר כי פטרו רבנן אשארא כדמתרץ לה הש"ס כאן א"כ ממילא אין הלכה כר"י הסנדלר נגד ר"א ור"י דפליגי עליו וזה כוונת רי"ף כיון דקי"ל ר"א ורב רבינא הלכה כדברי המקיל וא"כ מעשה שבת מדרבנן ולא מתוקמא מתני' כר"י הסנדלר ממילא אין הלכה כר"י הסנדלר ברוך ה' שהנחני בדרך אמת עכ"ל, ועי' מג"א עם ביאר הגאון סימן שי"ח כתב ג"כ כהנ"ל:
פרט ב'. רמב"ם:
הלכות שחיטה פ"א הלכה כ"ט השוחט ביוכ"פ או בשבת בשוגג אע"פ שאילו הי' מזיד הי' מתחייב בנפשו או מתחייב מלקות על יוכ"פ שחיטתו כשרה עכ"ל, וצ"ב למה משנה הלשון ממתני' ונקוט יוכ"פ קודם שבת, ראיתי בספר תבואות השדה ח"ג שער ב' שמישב עפ"י פני אריה ב"ק דף ע"א שכתב שרק בשבת נעשה מומר יען שכופר במעשי בראשית עי' רש"י חולין דף ה' ולא ביוכ"פ [נגד תב"ש סי' ב' שפסק גם ביכ"פ נעשה מומר] ורמב"ם שכתב השוחט בשוגג אי הוי נקיט כמתני' שבת ויוכ"פ והוי נקט אח"כ בשוגג היה נראה דגם ביוכ"פ אינו כשר רק בשוגג דבמזיד נעשה מומר ובאמת זה אינו לכך נקט יוה"כ ואח"כ שבת ושוגג קאי על שבת ע"ש, ועי' רמב"ם פ"ד הלכה י"ד שכתב מומר לע"ז או מחלל שבת בפרסי' הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבילה ולא נקט יוכ"פ:
הנה מבואר מרמב"ם שמומר דינו כעכו"ם ושחיטתו נבילה וכן מבואר מתוס' שמביא ראיה מאותו ואת בנו אבל רא"ה בבדה"ב כתב כבר תרגמה מורי רבנו משה ז"ל דישראל מומר לע"ז אין שחיטתו נבלה דמ"מ ישראל הוא ולא אמרי' נבלה אלא בשחיטת עכו"ם וכיון דמהני ההיא שחיטה לטהרה מידי נבלה דינא הוא דמיחייב באותו ואת בנו למאן דאמר:
שחיטה שא"ר שמה שחיטה מידי דהוי אשור הנסקל דמחייב באותו וא"ב ואם תאמר משנתינו מיירי בצנעה ובהא שחיטתו כשירה עכ"ל ועי' במשמרת, ועי' בגט פשוט סי' קכ"ג ס"ק ז' שהאריך אי מומר הו"ל לגמרי כגוי, ועי' חדושי ר"ן כתב ג"כ דשחיטת מומר לע"ז לא הוי כשחיטת נכרי ע"ב ועי' בספר בית יצחק יו"ד סי' ט"ז שמביא פנים יפות פ' משפטים הקשה לר"מ דסובר שמומר לדבר אחד מומר לכל התורה האיך משכחת שחייב דו"ה בטביחה לאחר גניבה הלא בגניבה הו"ל מומר לכה"ת, ואין לומר בטובח ע"י אחר דא"כ למ"ל קרא לטובח ע"י אחר הלא כל הדין דו"ה ע"כ לא מיירי אלא בטובח ע"י אחר, ותי' ר"מ לשיטתיה דסובר שחיטה שא"ר שמה שחיטה, ודבריו תמוהין דשחיטת מומר הו"ל נבילה כנוחר ומעקר ולכ"ע פטור מדו"ה ולפי רא"ה ור"ן הנ"ל מיושב דשחיטת מומר רק טריפה ע"ב:
פי' משניות כתב ואמר השוחט בשבת אם הי' שוגג ולפיכך שחיטתו כשרה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשירה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטה ואם שחט אחר כך שחיטה שנייה היא שיהיה אסור דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת, ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמר השחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול, והקשו כל אחרונים בגמרא הקשה ונוקמה במזיד ור"מ, וגם מב"ק דף ע"א כידוע, וחדר"ן כתב דלא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי הו"ל מקלקל בחבורה דקי"ל דפטור:
ח"ס יו"ד סימן י"ד ובחידושיו כתב על ר"ן אין כוונתו דאמת הוא שהוא מקלקל דזהו שיבוש מ"ש אחרוני' דמקלקל ע"מ לתקן דודאי תיקון גמור הוא מתחלה ועד סוף ככל מתחיל מלאכה החל וכלה, אך מומר אינו נעשה דבכל רגע אמרי' שימלוך ויפסק באמצע שחיטתו ויהי' מקלקל ע"כ לא נעשה מומר עד שגמר מעשיו הרעים ואז הוא מתקן מתחלה ועד סוף. והנה בהוריות דף י"א פליגי ת"ק ור' יודא, ולר"י אפי' לובש כלאים דרבנן נעשה מומר ה"ה מקלקל בשבת אע"ג דאיסר דרבנן הוא נעשה מומר ויפה כתב רמב"ם דלר"י לא מתוקמי מתני' במזיד דא"כ הו"ל מומר מתחלת השחיטה באיסר דרבנן אע"ג דמקלקל הוא ומ"מ ש"ס פריך שפיר ונוקמא במזיד כר"מ וכת"ק דר' יודא דהוריות שם דאינו נעשה מומר באיסור דרבנן, א"כ הו"ל מקלקל עד גמר שחיטה וק"ל וא"ש נמי בב"ק ע"א דלר"מ בטובח ע"י אחר בשבת דלר"מ ה"ל מקלקל ופטור ושחיטתי מותרת:
ברוך טעם בעטרת חכמים כתב בר"ן אי' בזה"ל ויש דוחים לומר דלא דמי שבת לע"ג דשוחט לע"ג כיון שאינו עובד אותה אלא עם גמר השחיטה בדין הוא שנכשיר שחיטתו שהרי נעשית בהכשר אבל השוחט בשבת הרי בתחילת השחיטה הוא חילל שבת וחובל הוא וכו' ואין זה כלום הוא אצלי דבשבת נמי לא מחייב עד גמר השחיטה ומקמי הכי הוי לי' מקלקל בחבורה דקיי"ל דפטור עכ"ל, ובפליתי סי' י"א אי' בזה"ל וליכא למימר דאף בשוחט כל דהוא הוי לי' מקלקל דלא תיקן להוציא מידי אמ"ה די"ל דהואיל דדעתי' לגמור השחיטה הו"ל מקלקל ע"מ לתקן כמו קורע ע"מ לתפור דחייב ע"ש אמנם לפענ"ד נכונים דברי הר"ן דאי' בשבת דף ע"ה שוחט בשבת משום מאי מחייב משום נטילת נשמה וכ' עיי"ש הרי מבואר דחתיכת הסימנים לא מיקרי מלאכה רק מפני נטילת נשמה וה"ה בעושה חבורה כל דהוא או שוחט מקצת יש בו משום נטילת נשמה שהדם הוא הנפש אבל עצמות החבורה והחיתך אינה מלאכה ואם אדם שוחט מקצת סימנים ואין דם יוצא אינו מחייב משום מלאכת שבת כי אינה מלאכה אלא ביציאת הדם ומעתה י"ל דאי חשבינן תחלת השחיטה למקלקל אף שדעתו לגמור השחיטה ליכא למחייבא על תחלת השחיטה מטעם שכתב הפליתי דהוי מקלקל ע"מ לתקן כיון שדעתו לגמור השחיטה, דשאני בסותר ע"מ לבנות הסתירה בעצמות הוא מלאכה וכשעשאה שלא ע"מ לבנות לא מיפטר אלא משום מקלקל משא"כ כשעשאה ע"מ לבנות דכיון דבכה"ג לא שמי' קלקול הרי עשה מלאכת מחשבת, אבל בתחלת השחיטה אף שיוצא דם מיד הלא אין צריך כלל להכשר שחיטתו יציאות הדם שיוצא בתחלת השחיטה דאף אם אין יוצא דם ומקצת הנפש בתחילת השחיטה תתכשר הבהמה בגמר שחיטתו ע"כ לא שייך למחייבא על יציאת הדם בתחילת שחיטה מטעם מקלקל ע"מ לתקן דהא להכשר הבא בגמר השחיטה לא הועיל כלל קלקול זה שנעשית בתחילת השחיטה ביציאת הדם דגם בלעדו היתה גמר השחיטה גורם הכשר וא"צ לגמור השחיטה רק חתיכת הסימנים מתחילתן עד רובן והחיתוך שבתחילתו אינו מלאכה כלל וא"ש דברי הר"ן:
פרט ג'. אסדר קושי':
א מר"ם ברבי בחולין כתב נתקשה לו על ר"ן דכתיב בתחילת השחיטה לא נעשה מומר שמקלקל הוא, מב"ק דף ע"א דמשני מאן חכמים ר"ש היא וסבר כר"י סנדלר דאמר מעשה שבת אסור, לפי ר"ן לימא דמיירי בשוחט בפרסי' ור"ש לטעמי' דסבר מקלקל בחבורה חייב:
א"כ נעשה מומר בפעם ראשונה ושחיטתו נבילה ולא הוי שחיטה כלל, ור"מ סבר כר"י מקלקל בחבורה פטור מגן אבות כתב לישב די"ל דמכ"מ כיון דאיהו לכולא שחיטה קא מכוין שיתקן ע"כ בהתחלת שחיטה שעדיין הוא מקלקל אקרי לא קא מכוין ולא דמי לשם משמעון דהתם שם הוא מלאכה כמו שמעון אבל כאן בהסוף הוא מתקן והתחלה הוא מקלקל ואיהו לתקן קא מכווין ולא להקילקול ולא קא מחייב ר"ש במקלקל בחבורה כ"א במכווין לקלקל אבל לא במכוין לתקן ואיהו מקלקל ועי' סנהדרין פ"ה כיוצא בו גבי חובל באביו וכו' וזה נכון לענ"ד עכ"ל:
מחנה חיים או"ח ח"ב סי' מ"א כתב לישב כל מקלקלין פטורים רק בחובל ומבעיר גילה התורה דמקלקל חייב א"כ די אם עכ"פ נעשה הקלקול כאשר חשב לעשות כמו במילה למול שני עורות, אם נעשה מחשבתו לקלקל שחשב לעשות חייב עליו אבל אם חשב לעשות קלקול גדול ועשה קלקל קטן אינו חייב דכל חיוב במקלקל בחבורה חייב חידש הוא ואין לך בו אלא חדושו ע"ש, ומיושב קושי' ב"ש קכ"ט בכותב גט בשבת הגט פסול ובשוחט בשבת כשר ע"ש בשחיטה באמת מקלקל כל זמן שלא נשחט הרוב, אבל בכתיבה הלא ב' אותיות הוי תיקון כמו שם משמעון דן מדניאל:
ינ"פ הרבני החריף מו"ה שאול ני' ממאקעווע רצה לישב קושי' הנ"ל כיון שר' יודא סובר מקלקל בחבורה פטור א"כ זה השוחט לא נעשה מומר אם סובר כר"י ולא כר"ש:
ב ים התלמוד כתב קשה לי טובא הא אזלינן כאן לר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב א"כ מאי מקשה מ"ט דרבנן דפטרו הא מבואר בסנהדרין דף ע"ב הבא במחתרת ושובר הכלים פטור בדמים קנינהו וא"כ כאן נמי קנאו בדמים ושלו הוא טובח דבתחלת שחיטה קנאו בדמים ע"ש:
ג עוד כתב, כתב רמב"ם פ"ג מהלכות גניבה עשה שליח לשחוט והלך השליח ושחט לו בשבת הגנב חייב דו"ה שהרי זה הגנב לא עשה עון מיתה, וכתב המל"מ דוקא כשעשאו שליח סתם לשחוט לו יהלך השליח ושחט בשבת אז הוא חייב דו"ה אבל אם עשאו שליח לשחוט בשבת פטור מדו"ה וטעמא מה שנתחייב הגנב בשחיטת השליח חידוש הוא ע"ש, א"כ קשה לפ"ז ע"כ איירי כאן כשלא ציוה הגנב לשחטו בשבת דאל"כ אין שליח לדבר עבירה לרמב"ם דהא נתערב בו איסור אחר, א"כ מאי פריך לקמן למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרו, הא ניהו דמעשה שבת אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דשליח שינה מדעת משלחו דהרי עכ"פ אסור מדרבנן א"כ השליחות בטל ולכך פטרו רבנן אבל לר"מ דס"ל במזיד יאכל ולא שינה כלום מדעת משלחו דהא למ"ש מותר באכילה לכך חייב, ותי' הפלא"ה כתב בטביחה לא בעינן תורת שליחות דר"י סובר לעיל דף ס"ח דמכירה חייב לפני יאוש אף דלא אהני מעשיו ע"ב:
ד פנ"י כתב מה דקשה למרש"ל על רא"ש דמוקי מתני' כר"י הסנדלר א"כ השוחט ביוכ"פ אמאי חייב הא נמי שחיטה שאינה ראוי היא, לא קשה מידי טעמא דר"י הסנדלר משום דכתיב קודש היא לכם משמע דוקא בשבת לאסור אבל לא ביוכ"פ דהא כתיב בהדיא בהאי קרא מחלליה מות יומת אלמא היכא דלא שייך מיתה כגון ביוכ"פ לא שייך הך דרשא כדמסקינן האי טעמא גופא לענין שוגג ע"ש, ופני אריה מביא ראיה ממתני' מגילה דאין בין שבת ליוכ"פ אלא שזה זדונו כרת וזה במיתה ואמרי' בגמרא הא לענין תשלומין זה וזה שוין, וקשה טובא דמתני' דהכא מחלק בין יוכ"פ לשבת לענין תשלומין דו"ה ע"ש:
ה יש לי צ"ע בסוגי' כי אחרונים הקשו למה לא אמרי' כל מד"ר ל"ת לא מהני, ותירצו כיון שאין יוכל לתקן העבירה לא אמרי' לא מהני [עי' מקנה כלל כ"ד פרט ג' באריכות] הנה תוס' הקשה א"א למלוח בשבת ותי' באומצא וכתב הפלתי רק בבשר עוף שייך לאכול באומצא ולא בבשר בהמה, א"כ מיירי כאן בעוף, א"כ קשה לימא לא מהני א"כ הוא מקלקל ולא שייך שמתקן לבן נח כי רמב"ם פסק בהלכות מלכים פרק בעוף אין איסור אבמה"ח לב"נ:
ו לב אריה בחולין פני אריה בב"ק בסוגי' הקשו אהא דמקשה אי ר"מ אפי' טבח בשבת דתניא גנב וטבח בשבת משלם דו"ה דברי ר"מ, מאי קושיא דלמא משנה דגנב וטבח ביוכ"פ מיירי במזיד ומ"מ חייב דו"ה ולא הוי שחיטת מומר דמחלל יוהכ"פ לא הוי מומר לכל התירה, ומש"ה לא תני טבח בשבת דמחלל שבת מומר לכה"ת והוי כנותר ופטור מדו"ה, והא דתניא גנב וטבח בשבת חייב דו"ה מיירי בשוגג בשבת דלא הוי שחיטת מומר עי' בית יצחק יו"ד סימן ט"ז:
ז בית יצחק או"ח צ"ו הקשה שרמב"ם סובר מקלקל ג"כ איסור דאוריי' ונעשה מומר א"כ מאי פריך אפי' טבח בשבת, בשבת פטור דהוי מומר ושחיטה נבילה, אבל ביוכ"פ איסר בעלמא מיד נתכפר לו אקלות ולא נעשה מומר, עי' כלל מקלקל בחבורה אות י"ג:
ח פני אריה יש לתמוה ביבמות דף ל"ג מבואר שם דזר ששימש בשבת בפר של כ"ג הוה אסור בת אחת לרמב"ם דמשיתחל לעשות חבורה חייב משום שבת וחיוב זרות ליתא אלא בגמר שחיטה:
ט הפלא"ה כתובות דף ל"ד בגמרא שבת שחיטה ראוי היא, כתב לכאורה הא דלא נעשה מומר בתחלת שחיטה משום דבתחלת שחיטה הוא מקלקל, א"כ הכא דקיימי' לר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב שפיר:
הוי מצי למימר דנעשה מומר בתחילת שחיטה ופסולה משום שחיטת מומר כמ"ש רמב"ם:
פרט ד'. בהמה מסוכנת:
ביצה דף כ"ה, מתני בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי, רעק"א אפי' כזית חי מבית טביחתה, ויש"ש כתב הלכה כת"ק ואע"ג דפריך לקמן מרע"ק היינו לענין שיוכל לאכול בלא בדיקה דבזה לא פליגי ת"ק ור"ע אלא בשיער שהות דת"ק סבר בעינן שהות כדי לאכול כזית צלי והלכתא כוותיה, וטור פסק כר"ע וליתא ועי' גם בפר"ח שמשיג על ב"ח ועי' שמן רוקח:
אמר רמי בר אבא, הפשט ונתוח בעולה וה"ד לקצבים מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח [לאפוקי] מקמ"ל אלימי לאפוקי מדר"ה דאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה:
תוס' בחזקת איסור עומדת פרש"י בחזקת איסור אבמ"ח, ולא נהירא דא"כ ל"ל למימר עד שיודע במה נשחטה כיון דחזינא שמתה א"כ לא שייך בה איסור אבמ"ח, לכן נ"ל דחזקת איסור ר"ל בחזקת שלא נשחטה עד שיודע לך וכו' ומשום איסור שאינו זבוחה דרחמנא אמר תזבח ואכלת שחוט ואכול ע"ש, ועי' ש"ש ש"ה פ"ו, שמישב רש"י מצד מחזקינן מאיסור לאיסור, וכ"כ רשב"א יבמות דף ל"א, ועי' שעה"ת ח"ג כלל י"א פרט ב'. עי' מר"ם ופנ"י היאך אפשר לומר לאפוקי מר"ה והיינו איסורא דהא רמי בר אבא גופא קאמר מכאן למדה תורה דרך ארץ:
והאנן תנן במתני' כדר"ה דתנן רע"ק אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה מאי לאו מבית טביחתה ממש לא ממקום שטובחת אכילתה [מבני מעיה שהמאכל מתחתך ומתעכל שם]:
רמב"ם פ"א מיו"ט הלכה י"ב, מי שהיתה לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה ביו"ט אא"כ יודע שיוכל לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום כדי שלא ישחוט ביו"ט מה שיאכל בחול, וכתב ה"ה פירוש כל שיש שהות ביום כדי לאכול אע"פ שאינו אוכל מותר משום הפסד ממונו התירו לו בכך, וכן מבואר בפסחים מ"ן אבל בריאה לא ישחטנה אא"כ צריך לאכול ממנה ביו"ט וכן כתבו ז"ל:
ושמן רוקח כתב בפסחים פריך רבה ממשנתינו על ר"ח דלית ליה הואיל יכול לאכול אע"ג דלא בעי לאכול בשלומא לדידי דאמרי הואיל וכו' אלא לדידך אמאי ישחוט, א"ל משום הפסד גמור בלבו לאכול ע"ש, והנה לפום רהיטא נראה דלרבה לא צריכנא לטעמא דהפסד ממונו א"כ קשה לכאורה על ה"ה שכתב משום הפסד ממונו התירו לו בכך וכן מבואר בפסחים, לכאורה לדידן דקיימ"ל כרבה אין אנו אחראין לטעמא דהפסד ממונו, אך האמת דגם לרבה דאית ליה הואיל עכ"פ איסור מדרבנן איכא אי לאו משום הפסד ממונו, ועיקר קושי' רבה לר"ח היתה דמשום הפסד ממונו לא שרינן איסור דאורייתא, עכ"פ מבואר מבפסחים שאין צריך לאכול רק שיהי' זמן לאכול ועי' בב"י וכו':
טור בסי' תצ"ח פסק בהמה מסוכנת שירא שמא תמות והוא אכל כבר וא"צ לה אסור לשחטו אא"כ יש שהות ביום לאכול כזית ממנה מבע"י ואפי' אין שהות ביום לבדקו יכול לאכול בלא בדיקה, וכתב ב"י כתב רא"ש התירו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה משום הפסד ממונו, לכאורה משמע מדבריו דלא שרי לשחוט אא"כ יאכל כזית ממנה, וכן נראה מדברי רמב"ם וכו' אבל ה"ה כתב שם פי' כל שיש שהות ביום כדי לאכלו אע"פ שאינו אוכל מותר דמשום הפסד התירו לו בכך וכו', ור"י כתב ואע"פ שלא אכל כזית כיון שגמר בלבו לאכלו למאן דלית ליה הואיל ואי מיקלעי אורחים, ולמאן דאית ליה הואיל אפי' גמר בלבו אין צריך כדמוכח בפסחים וכו' הלכך מאחר שרי"ף ורא"ש פסקו כמ"ד דאית ליה הואיל וגם רמב"ם פסק כן אפי' גמר בלבו אין צריך אלא כיון שיש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי מבע"י שרי, מ"מ יש לתמוה על רבינו למה השמיט מלת צלי דמסתמא הלכה כת"ק, כתב רשב"א שלא התירו לשחוט אחר הסעודה אלא מסוכנת משום הפסד ממון של ישראל אבל הבהמה הבריאה אסור אפי' אם יאכל ממנה כזית ע"ב וט"ז תצ"ח ס"ק ד' כתב הב"י כתב בשם רשב"א אפי' אם יאכל כזית, זה ט"ס וצ"ל אא"כ יאכל:
ביצה דף ל"ד בעא ר' ירמי' מר' זירא מהו לשחטה ביו"ט מי מחזקינן רעותא וכו', והקשה פנ"י ושג"א סימן ס"ג מאי קמבעי ליה מ"ש ממסוכנת דמותר לשחטה אע"ג דאתילד רעותא טובא דקי"ל בחולין דף ל"ז דבהמה מסוכנת אסורה עד שתפרכס וכל כמה דלא קים לן שפרכסה בודאי הוי ספק נבילה ואפ"ה מותר לשחטו ביו"ט ע"ש ועי' פלתי סי' י"ז, עי' מ"ח או"ח ח"ב סי' ל"ח:
פמג"ד יו"ד סי' ט"ו כתב כפי הנראה דאם שחט ע"מ שימצא כשר א"כ כי נמצא טריפה אין כאן חיוב חטאת שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה משא"כ בשוחט לע"ז שמתכוין לכך וכדומה ומ"מ בעינן שם קצת תיקון עי' פסחים דף ע"ג שוחט ונמצא טריפה ורמב"ם פ"ב משגגות הלכה יו"ד עכ"ל, וצ"ע א"כ מה הקשה תוס' חולין:
דף י"א אמאי לא יליף מכל קרבנות דדחו שבת ולא חיישינן שמא ימצא טריפה ונמצא שמחלל שבת ע"ש, ולפי סברתו אין כאן חילל שבת כיון ששחט ע"מ שימצא כשר, אולי י"ל באמת שידעינן רוב מן התורה א"כ כל בהמות בחזקת כשרות ושוחט ע"מ שימצא כשר אבל תוס' קאי בס"ד שלא ידעי' לילך בתר רוב וצריך לחוש שיהי' טריפה שפיר הקשה תוס' לילף מקרבן והבן: ח"ס יו"ד סי' כ' ובח"מ סי' ק' כתב בפסחים ע"ג מסיק דכל שוחט טריפה מקלקל לולי שמוציא מידי אבמ"ח לב"נ והא תינח בהמה בריאה אבל הכא במסוכנת שמתירא שתמות קודם חשיכה אין כאן תיקון להוציא מאבמ"ח שהרי בלאה"נ הי' מתה ונמצא ממנ"פ אי תפרכס הרי יכול לאכול ממנה מבע"י ושפיר קשחט ואי לא תפרכס הרי קלקל בחתיכת והפסד עור ע"ש, לא זכיתי להבין גם שהי' מסוכנת בכ"ז הי' לחיות עוד כמה שעות ורק מחמת צער שחיטה לא הי' מפרכסת ומתה באמצע השחיטה ותיקון להוציא מאבמ"ח איזה שעות מקודם:
קצת נ"ל לישב למה שמותר לשחוט מסוכנת כי לכאורה תחילת שחיטה הוא מקלקל וקלקול ע"מ לתקן כתבו תוס' שבת כ"ו צריך להיות התיקון תיכף, ובפסחים דף ע"ג בשוחט חטאת עוף בחוץ מוקמי' בחולין בחצי קנה פגום וכאשר שוחט תיכף נעשה הקלקול ותיקון ביחד, אבל בבהמה כאשר יתחיל לשחוט מקלקל ורק אח"כ כשמתה נעשה התיקון ומקלקל פטור, ועדיין צריך תבלין ולא באתי רק לעורר:
מעין חכמה כתב קשה לי לר"מ דחייש למיעוט בהמה ביו"ט היכי שחטינן דלמא ימצא טריפה ועשה מלאכה אך אי אמרי' מתוך ניחא גם לתוס' דס"ל דבעינן צורך קצת ניחא מ"מ חלבים ראוים להדלקה, אך לרע"ק קשה בבכורות דף כ' סבר חלב אינו פוטר משום דחיישינן למיעוט דחולבות אעפ"י שאין יולדת, ובביצה סבר שמותר לשחוט בהמה מסוכנת אלמא דמתיר שחיטה ביו"ט וקשה לדידיה היכי אפשר בהמה לשחוט ביו"ט דהרי רע"ק לית ליה מתוך לכאורה י"ל רע"ק סובר לכם אפי' לכלבים ולא קשה לכאורה, אבל עי' צל"ח יען שראוי לאדם אין עומד לכלבים, א"כ אסור מצד מוקצה, אבל זה רק איסור דרבנן וצל"ח בסוגי' דמתוך מחדש באיסור דרבנן גם ב"ש סובר מתיך, א"כ גם לרע"ק סובר כן ומיושב הקושי' גם לרע"ק, ועי' שעה"ת ח"ג כלל ח' פרט ו':
פסחים מ"ו, איתיביה בהמה מסוכנת לא ישחט אלא כדי שיכול לאכול הימנה כזית צלי מבעוד יום יכול לאכול אע"ג דלא בעי לאכול בשלמא לדידי דאמרי' הואיל ואי בעי למיכל מצי אכיל מש"ה ישחוט אלא לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל אמאי ישחוט וכו' מתיב ר' מרי שתי הלחם וכו' עי' ברש"י שכתב שאין מותר ביו"ט מן התורה אלא דבר הראוי לו אותה שעה וצרכי שבת טעמייהו משום הואיל דאורחים, ובהני ליכא למימר הואיל משום דההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים עליהן ויזרק דמן ע"ש שהקשה תוס' האיך שוחט בהמה, ועי' בעט סופר כלל ס"ג פרט א' הבאתי דבר נפלא מתשובת ריב"א לישב: