אור ברסלב
עט סופר חלק ד עט סופר חלק ד כלל קז קמא קמא בטל

עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ד כלל קז קמא קמא בטל

עט סופר חלק ד כלל קו שיעורין כזית או רביעית

פרט א':

ע"ז דף ע"ג, יי"נ אסור ואוסר בכ"ש, יין ביין ומים במים בפ"ש, יין במים ומים ביין בנ"ט, זה הכלל מב"מ במשהו ושלא במינו בנ"ט: כי אתא רב דימא א"ר יוחנן המערה יי"נ מחבית לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטול [ראשון ראשון בטול ביין כשר שבבור ומותר בהנאה והאי דקתני לקמן דף ע"ד יי"נ שנפל לבור כולו אסור מוקי לה כשנפל בחבית גדולה ונשברה ונפלו כולן כאחד לגו היתירא ולא אמרי' קק"ב ליה ברוב] ורא"ש כתב שקק"ב ומותר גם בשתי' ולמה רש"י כתב רק בהנאה עי' פרט ג' הבאתי ערוך לנר:

תוס' פר"ת דוקא יי"נ ממש הוא דהוה במשהו אבל סתם יינם בששים וכו': תוס' קק"ב אפי' מתרבה יי"נ לבסוף מ"מ אמרי' קק"ב משמע הכא דרב דימא סבר קק"ב ותימא בבכורות אמרי' הלוקח ציר מע"ה וכו' אבל לקדירה לא דמצא מין את מינו וניער ולא אמר קק"ב, ורב דימא קאמר לה התם, ועוד קשיא ר' יוחנן אדר' יוחנן בשמעתין אר"י קק"ב, ובנדרים דף נ"ז אר"י גידולין של תרומה ורבו גידוליו על עקרו אסור לכהן לאכלן משום טבל ולא אמרי' קק"ב. וי"ל בשמעתין נמי דקאמר קק"ב היינו שיפול מן יי"נ כל כך שיש ס' מהיתר אבל אם נפל כל כך לסירוגין שאין בהיתר ס' לבטלו חסור משום דמצא מין את מינו וניער, תדע וכי תעלה על דעתך אם אדם מערה חלב בקדירה של היתר מעט מעט עד שנתרבה החלב לבסוף כל כך שהי' בו נותן טעם שיהי' מותר, אלא ודאי לא אמרי' קק"ב וכו' וא"ת כיון דעד ס' קאמר כדפרשי' א"כ מה חדוש הוא לאשמעי' שיהא בטיל עד ס' וי"ל דאשמעי' אע"ג דקתני במתני' יין ביין במשהו דלא מיירי באיסורי לגו היתרא אלא מיירי בהיתרא לגו איסורא:

ח"ס בחידושיו כתב דעת ראב"ד דלא אמרי' חתר וניער בשום איסור נ"ל היינו כגון יי"נ שאין אדם מרגיש אם נתנסך או לא ערלה וכלאי כרם אינו מרגיש שהוא ערלה וכ"כ אבל חלב שמרגיש טעם חלב לאחר שנתרבה בזה לא אמרינן שיאכל ויטעם חלב, ובזה נסתלק תמיהת תוס' וק"ל:

תנן יי"נ אסור ואוסר בכ"ש מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו היתרא, לא דקא נפיל היתרא לגו איסורא, ת"ש יין במים בנ"ט מאי לאו דקא נפל חמרא דאיסורי למיא דהיתרא, תוס' וא"ת ומאי קושי' הא אמרי' לעיל דלא אמרי' קק"ב כי אם עד ס' וא"כ שפיר קאמר דאוסר בנ"ט דהיינו כי ליכא ס' ע"ש: לחם סתרים הקשה לפי דעת ראב"ד שהביא הר"ן ז"ל:

דכי קאמר ר"י קק"ב היינו במקטף קטופי אבל בלא"ה נצוק חבור ולא בטל מאי פריך אימא דמתני' במערה בלי הפסק:

ת"ש יין במים בנ"ט מאי לאו דנפל חמרא דאיסור למיא דהיתרא, הקשה הנ"ל אימא אה"נ ומיירי בנפל בבת אחת ובהכי הוו ניחא דלא הוי מצי פריך בתר הכי ומדרישא במיא דאיסורא סיפא במיא דאיסורא משום דאנה"נ ותרווייהו בבת אחת, ובשלמא לעיל כי פריך מרישא דיין ביין לא מצי לאוקמי בנפל בב"א משום דהא כתב רש"י דהיינו מאי דקתני לקמן יין נסך שנפל לבור כולו אסור וא"כ תרתי למ"ל אבל סיפא דמיירי במין באינו מינו לוקי באיסורא לגו היתרא ובנפל בב"א:

רא"ש כתב ראשון ראשון בטל וא"ת מ"ש מהא דאמר שבת ס"ה דאין טובלין בנהרות בניסן שמא רבו נוטפין ולא אמר קק"ב וכן נדרים נ"ז בצל שעקרו בשבעות ושתלו בשמינית ורבו גידולים על עיקרו מותר ולא אמר קק"ב, ותי' ר"ת הא דקאמר ר"י קק"ב לא שיבטל לעולם אלא הוא בטל עד שיפול מן היין כל כך שלא יהא בהיתר ס' שיבטל יין האסור ע"ש:

ר"ן כתב ראשון ראשון בטל אא"כ נפל בבת אחת כדי נ"ט, טעמא דמילתא לפי שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו ולפיכך כשהאסור עומד במקומו ואפי' משהו אוסר את היין שבא עליו ואפי' חבית גדולה בב"א משום חומרא דיי"נ אבל כשהתר במקומו והאסור בא עליו ההתר מבטל את האסור אא"כ בא עליו אסור מרובה שיש בו כדי ליתן טעם בהיתר וזה כענין במקוואות פ"ד דרביעית מים שאובין בתחלה פוסלין את המקוה מפני שמי מקוה באין עליהן ואלו על פני המים אין השאובה פוסלת אלא בשלשה לוגין והכל הני מילי במין במינו אבל במין בשאינו מינו קיל טפי דחמרא דהתרא דנפיל בב"א למיא דאסורי ואין במים של אסור כדי ליתן טעם בו מותר והיינו דתנן יין במים בנ"ט ולפי דרך זה הדבר ברור שיש חלוק בין יי"נ לשאר איסורין שבי"נ מב"מ אם נפל התר מרובה בב"א לתוך אסור מועט נאסר ואלו בשאר אסורים בעינן שיהא באסור כדי נותן טעם וכן בזה הדרך בעצמו הוא החלוק שיש בין מין במינו ומין בשאינו מינו ביין נסך, ונראה לי שאף בשאר אסורין היכא דנפל התרא לגוי אסורא מעט מעט שאפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל ונאסר הכל וכו' ומיהו כל שנפל אח"כ התר מרובה בב"א שיש בו כדי לבטל עקר האסור שבתחלה סגי דהא תנן אין המדומע חוזר ומדמע אלא כפי חשבון והיינו טעמא משום דלא אמרי' חע"נ נבילה אלא בדברים המתבשלי' דומיא דבו"ח, ואין כן דעת רמב"ן שאומר דלא אמרי' בהיתר לגו אסורא קק"ב לא בשאר אסורין ולא ביי"נ בשאינו מינו אע"פ שאנו כן להקל בי"נ בנפל אסורא לגו היתר וה"ט לפי שאסור עשוי להתבטל ולא ההיתר [כ"ל רמב"ן דלא אשכחן ביטול בהיתר לפי שאין אדם עשוי לבטלו אלא אדרבא מוסיף הוא עליו והולך]:

אבל חבית דנפיש עמודיה לא, וטעמא דמילתא דחבית כיון דנפיש עמודיה חבורו חשוב כנופל בב"א דמי' אבל צרצור קטן אין כל היין שבצרצור כנופל בב"א לבור הלכך קק"ב ואע"ג דק"ל נצוק חבור אפ"ה לא מיתסר שאין הנצוק חבור אלא לומר שהיין של מעלה דינו כאותו יין שנתערב למטה והרי הוא כמותו וכיון שאותו שנפל למטה נתבטל ונעשה היתר האיך יאסר יין שלמעלה וכו' אבל ראב"ד אומר דכי אמרי' קק"ב ה"מ דמקטיף קטופי הא במערה ואינו מפסיק כיון דקי"ל נצוק חבור הרי הוא כאלו נפל בבת אחת וכו':

לענין הלכה כתב רש"י דאין הלכה כרב דימי א"ר יוחנן וכו' וכתב ראב"ד דאע"ג דלית הלכתא כר' יוחנן לענין יין ביין מיהו גבי יין במים ומים ביין וכן לכל איסור כחלב ודם שאם יפול האסור להיתר מעט מעט שאין בו כדי נתינת טעם בשעת נפילה אע"פ שנפל בו אסור כל היום כלו מותר דק"ק בטל וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור ולא די לי שאינו מצטרף עוד לאסור אלא אף להיתר מצטרף לבטל אסור הנופל בו אחר מכאן וכו' אבל רמב"ן ז"ל כתב דאפי' בשאר איסורין נמי לא אמרי' קק"ב אלא אם נפל בהיתר אסור מועט אע"פ שנתבטל מחמת מ"ש אם חזר ונפל שם איסור שבצרופו של ראשון יש בו כדי נ"ט נאסר היתר זה:

רמב"ן על ע"ז כתב יי"נ אוסר בכ"ש פי' ר"ת בי"כ ממש אבל סתם יינם בנ"ט כשאר איסורין: ותמהני לשמואל ורב דאמרי כל איסורין שבתורה במינן במשהו למה ליה למתני יי"נ בשלמא בסתם יינם א"ל סד"א כיון דגזירה דרבנן בעלמא הוא לא ליתסר במשהו קמ"ל ע"ש, אולי י"ל עפ"י סברת ר"ן בחולין [עי' כלל כ"ה פרט ד'] במב"מ אם יש טעם היתר מעורב בו בטיל, א"כ קמ"ל ביי"נ אסור במשהו אפי' אם טעם היתר מעורב בו מחומרא דיי"נ ולא מצד מב"מ לא בטיל, גם צריך להבין לפי תוס' זבחים ע"ג דבמשקה לא שייך כשתסרח אז בטל שם משקה א"כ ביין האיך שייך מין במינו, דא"א שיין נסך יהי' היתר, רק צריך לומר משום חומרא דיי"נ אמרי' בכ"ש ודו"ק:

פרט ב':

מנחות כ"ב, תנן התם דם שנתערב במים אם יש בו מראות דם כשר נתערב ביין וכו' ר"י אומר:

אין דם מבטל דם, א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר, הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר רבנן סברו מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז ור"י סבר מכאן למין במינו שאינו בטיל: תוס' הדבר ידוע וכו' פי' והי' לו לדמו של שעיר להיות בטל, תימא דאיפכא הו"ל למידק דאמרינן ביומא כ"ג שעירב דם הפר בדם השעיר וההיא דם שנתערב במים אמרינן בזבחים ע"ח ל"ש אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך המים ראשון ראשון בטיל והילכך האי דם הפר הי' לו להבטל ראשון ראשון בדם השעיר ואפי' מאן דלית ליה ראשון ראשון בטיל בע"ז ע"ג הכא מודה משום דהו"ל נראה ונדחה, וי"ל דלא אמרי' ראשון ראשון בטיל כשמערה בשפע הרבה ביחד ע"ש ותוס' יומא נ"ז ותוס' זבחים ע"ז: תוס' מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז, וא"ת תיפוק ליה משום דאין מצות מבטלות זו את זו כדאמרינן בפסחים קט"ו גבי הלל שהי' כורך וכו' ושמא גבי אכילה שאני, טהרת הקודש על מנחות כתב פי' לגבי אכילה שאני משום דבהנאת מעיו לבד נמי יוצא ידי אכילה שהרי קי"ל בלע מצה יצא וטעמא משום דאיכא הנאת מעיו ולכן אע"פ שנתבטל טעם מצה בפיו מ"מ במעיו יש עיכול למצה באנפה נפשה ולא מהני סברא זו דאין מצות מבטלת זה את זה רק מחמת דקי"ל בהיתר שבטל באיסר שמתהפך ההיתר להיות איסור ואם היה זה נוהג אף במצות ודאי דלא הי' מהני מה שבמעיו מתעכלין כל אחד לעצמו מאחר שכבר נהפך תחילה להיות כמבוטל ולזה הוא דמהני אותה סברא שאין מצית מבטלות זא"ז דהיינו שאין הבטל נהפך להיות כמבטל ולכן כשמוצא מקום אח"כ במעיו להיות נפרד מן המבטל חתר לאיתנו הראשון נמצא שאין דין זה שייך אלא לענין אכילה אבל כאן שעיקר המצוה בשעת זריקה אין שום מקום לומר שעל ידו יהי' חתר וניער לכן הוא מתבטל שפיר שהרי לעת עתה הוה כמו שאין כאן דם שעיר כלל:

דף כ"ג, אר"ח נבילה בטלה בשחוטה שא"א לשחוטה שתעשה נבילה ושחיטה אינה בטילה בנבילה [אם יש ב' חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטילה ואם נגעה אחת מהן בתרומה אינה נשרפת אלא תולין] והקשה בהגהות מר"ש שטראשן, ק"ל דאי ברה"ר טהורה לגמרי כמש"כ תוס' ואי ברה"י שורפין עלה דהא עשאוה כודאי כדאיתא נדה דף ג':

בכורות כ"ב, ארל"ק משום ר"י נשיאה הלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור ממנ"פ אי מיא רובא נינהו כיון דעביד השקה טהרי להו ואי רובא ציר נינהו ציר לאו בר קבולי טומאה הוא מאי איכא משום הנך מיעוטא דמיא הנך בטלו להו ברובא:

תוס' הנך מיעוטא דמיא בטלי ברובא, ולא דמי לשאר איסורין שהוא בנותן טעם דלא אתמר טע"כ לענין טומאה, וכן נבילה בטילה בשחוטה לענין טומאה אפי' חזר ונתבשל הכל ביחד:

א"ר ירמיה ל"ש אלא לטבול בהן פיתן אבל לקדירה לא מצא מין את מינו וניער:

תוס' מצא מין את מינו, לא דמי להא דאמרינן בחולין ק' סליק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו דהתם אין מינו נאסר אלא מכח האיסור שנתערב וא"א להבדילו ובכ"מ שישנו היתר הוא לפיכך שייך לומר סלק אבל היכא דמינו עצמו מטמא מחמת מגע מים הטמאים אין שייך לומר בו סלק:

יתיב רב דימי וקאמר להא שמעתא, א"ל אביי וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה והתנן סאה תרומה וכו' תוס' הקשה רב ר' אפרים דהכא אית ליה לרב דימי דאפי' טהרה עוררת טומאה ובע"ז ע"ג אית ליה דאפי' איסור אין עורר איסור דקאמר המערה יי"נ ראשון ראשון בטיל, וי"ל דהתם משמיה דר' יוחנן וכו' ונראה דמאן דאית ליה ביי"נ החמור באיסורא לגו היתר ראשון ראשון בטיל כ"ש בשאר איסורין או שמא בדבר הזה הקילו ביי"נ יותר מבשאר איסורין דבשאר איסורין חוזר וניער כשרבין האיסור כל כך שאין בהיתר ששים וכו' [צ"ב למה יקילו ביי"נ, אבל מובן עפ"י דברי הגאון רבי יחזקאל בנעט זצ"ל הבאתי כלל ל"ג פרט ו' ע"ש]:

איתיביה אפר כשר שנתערב באפר מקלה הולכין אחר רוב לטמאה ואי רובה אפר מקלה לא מטמא ואי אמרת טומאה כמאן דאיתיה דמי נהי דבמגע לא מטמא ליטמא במשא, הא איתמר אר"י בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא, והאמר ר"ח נבילה בטילה בשחוטה שא"א לנבילה שתיעשה שחוטה נהי דבמגע לא מטמא ליטמא במשא וכו' איתמר עלה טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא, והא דתנן ראב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם וכו' אינה מטמא לא במגע ולא במשא אשתק ע"ש ועי' רש"י דף כ"ב להכי אינה מטמא שבטל הבשר ברוב דם וגנונים שיוצאין עמו:

תוס' ד"ה נבילה בטילה בשחוטה, ומסיק לענין מגע אבל לעניין משא מטמא ותימא אי דנגע בכל הזיתים אמאי טהור דאפי' נגע בכלו משמע דטהור דומיא דמשא ומיהו היכא דלא נגע כולו בבת אחת אלא נגע בזה וחזר ונגע בזה איפשר דטהור כיון דבכל פעם שנוגע אין יודע שיהא נוגע בטומאה ולא הוי נמי ספק טומאה ברה"י כיון דבטלה ברוב ע"ש וא"ת מ"ש דלענין טומאת משא לא:

מהני ביטול ברוב משום דסוף סוף הרי הנושא כזית נבילה ולענין איסור מהני דאפי' איסורין מבטלין זא"ז כדאמר רל"ק זבחים ע"ח וכו' וה"נ אם נימוחה הנבילה ושחוטה אע"ג דבמשא טמא יהי' פטור אפי' אוכל בכדי אכילת פרס אע"ג דמה נפשך הרי אכל כזית נבילה בכדי אכילת פרס וי"ל דלענין אכילה כל משהו ומשהו כשנכנס בבית הבליעה קמא קמא בטל ברוב היתר ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור ואע"ג דמסתבר דטומאת משא גופיה ליתא אלא מדרבנן דהא נתבטל ברוב מ"מ נהי דגזור רבנן לענין משא לא גזור לענין איסור ע"ש:

ח"ס סי' פ"ג מביא שאחד רצה לישב קושי' תוס' סוף מעילה דפרוטה בכיס יהי' בטיל, לפי תוס' כאן במידי דאכילה שייך קמא קמא בטיל בבית הבליעה ולא בטומאה ה"ה בשמוציא כל הכיס בפ"א לא שייך ביטול וכו' וכתב הא שמעתא מרפסין איגרא א"כ כל איסור הנאה אין מועיל ביטול למוכרם בבת אחת וכו' וכתב, ולומר שיש בידי דבר ברור בפי' דברי תוס' זה אינו אמת כי נתקשיתי בהם הרבה ולא עלה בידי ע"ש [חידש שלא מביא מל"מ פ"א משכב ומושב] ועי' בתשובת הגאון מרי"א ענזיל סי' ל"א: ארצות החיים סי' כתב בשלומא לענין טומאת משא שפיר אמרי' כיון דהטומאה כדאיתא דמי א"כ נושא הטומאה עליו אעפ"י שמעורבת מ"מ מטמאת במשא, אבל בכלאים כיון שחוט הצמר בטל ברוב פשטים נהי כדאית' דמי מה בכך שנושא צמר ופשתים הא אין כח בצמר לאסור הפשתים והוי כנושא זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, אבל בטומאה כיון דהטומאה כדאיתא דמי אעפ"י שאינה אוסרת הטהרה המעורבת עמה מ"מ היא לבדה מטמאתו במשא ע"ש: חולין דף פ"ז, תנן התם דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר נתערב ביין רואין אותו כאילו הוא מים ר' יודא אומר אין דם מבטל דם, א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ל"ש אלא שנפלו מים לתוך דם אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשין בטל, אר"פ ולענין כיסוי אינו כן אין דיחוי אצל מצות ע"ש בתוס' ובמהרש"א:

זבחים פ"ח משנה ו' ר' יודא אומר אין דם מבטל דם, פי' רע"ב דמב"מ לר"י לא בטיל ואפי' לתוך כלי גדול, ותיו"ט כתב וכן לשון רש"י ומדבריהם למדנו דר"י בקמא קמא בטיל נמי פליג והדין עמהם ממתני' ה' פ"ג דאהלות כדפי' רע"ב שם, ומסוגי' דנדה דף ע"א פירשו כך ותימא על רמב"ם שנראה מלשונו שבפירושו דאף ר"י מודה בקמא קמא בטיל ועי' רא"ש באהלות:

נדרים דף מ', אמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין וכו' כתב רא"ש חיישינן שמא רבו עליו נוטפין על מי נהר ונתבטלו ברוב ולא אמר קק"ב שכל דבר שדרכו לגדל וגם גדל בלי הפסק לא אמר קק"ב כמו שנבאר לקמן דף נ"ח, וכיון דאינו בטל נהפכו כולם לנוטפים ע"ש ועי' תוס' ב"ק דף ק' מביא ר"י בן רבינו מאיר פירש בצל וכלאים ובנוטפן דווסתן בכך ליגדל מעט מעט לא בטיל קמא קמא כמו ביין נסך דהתם לא שייך למימר הכי ע"ש באריכות ועי' כב"י יו"ד ח"א סי' נ"ה, ועי' פר"ח ופרי תואר בסימן צ"ט באריכות:

דף נ"ז, ישמעאל וכו' בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו והכי קא מיבעיא ליה גידוליו היתר ועיקרו אסיר גדולי היתר מעלין את האיסור או לא, כתב רא"ש פשיטא ליה דגדוליו מותרין אפי' לא רבו כי העיקר אינו יכול לבטל גידולין אע"ג שגדל האיסור מעט מעט לא אמרי' קק"ב וה"ד נמי גידולי היתר בעיקר האיסור לא בטלי כי קא מיבעיא לי' אם רבו גידולי היתר על עיקר אם מבטלין אותו ברוב ואע"ג דעיקר לא מבטל גידולין היינו משום שגידולין חשיבו שתמיד גודלין והולכין או דלמא כי היכי דלא מבטל עיקר לגידולין ה"כ לא מבטלין גידולין לעיקר ולא דמי לשאר איסורין שמבטלין ברוב משום דהנך לא מתערבי לגמרי יחד אלא ניתוספו גידולין על העיקר עכ"ל ועי' בשבילי דוד או"ח שי"ח, קונטרס נפלא בסוגי', ובשבילי דוד יו"ד בפתיחה לתערובות:

תה"ב דף ע"ה [דפוס וויען], בנפל היתירא לגו איסור כלומר והוא שנפל ההיתר מעט מעט ואע"פ שלבסוף ריבה היין של ההיתר על היין נסך עד שאילו הי' מים ביין היה מבטל טעמו אסור משום דיין ההיתר נמי קק"ב ובשלא נפל שם בבת אחת כל כך מן ההיתר שיהא בו כדי לבטל טעמו של יי"נ אלו הי' כנגדו מים ביין, ואיכא למידק דא"כ לר' יוחנן מה הפרש בין יי"נ לשאר איסורין דכל שנפל לתוך היתר קק"ב ומן הדין אפי' ביי"נ, ואי נפל ההיתר לתוך איסור נמי קק"ב והאיסור המועט אוסר ההיתר המרובה דקק"ב מן ההיתר, וא"כ מאי קאמר ר"י כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנ"ט חוץ מטבל ויי"נ דבמינן במשהו. וראיתי לראב"ד ז"ל שחלק בדין זה בין במינן לשאינן מינו דמב"מ קק"ב ואע"פ שנפל לשם היתר לבסוף אפי' כל היום כולו, אבל ממין בשאינו מינו אם חזור ונפל לתוכו עוד היתר עד כדי שלא יהא באיסר כדי נתינת טעם בכל ההיתר מותר ואע"פ שנאסר ההיתר תחילה עכשיו חזר וניער והטעם לזה מפני שאין מין בשאינו מינו אוסר אלא מחמת נתינת טעם והרי בטל טעמו, אבל במין במינו אינו מחמת טעמו שהרי אין טעמו ניכר בו כלל אלא מפני מיעוט נאסר וכיון שנאסר חזר להיות כמותו וחזר המיעוט להיות רב ע"ש באריכות:

פסקי רא"ש בע"ז אות כ"ח, יין שנתנסך לע"ז או מים שנתנסכו אוסרים במינם במשהו ושלא במינם בנ"ט ור"ת פסק סתם יינם בס' ואין דעת המפורשים כן וה"מ במערה מגיגית לבור אז אוסר כל מה שבבור אפי' אין בו כדי נתינת טעם אבל מערה מחביות או מצרצור אוסר במשהו אפי' בהנאה. והמערה מיין של היתר לתוך של איסור אפי' נתן בו כל כך עד שיהא בהיתר ס' כנגד האיסור אסור ובשאר איסורים אינו כן שאם נפל היתר לתוך איסור ושוב נפל בו יותר עד שהיה בו ס' מן האיסור מותר ויין נסך וכשר שנתערבו ונפל שם קיתון של מים רואים את היין של היתר כאילו אינו ואם יש במים ס' לבטל היין נסך מותר ולא אמרינן כבר חזר היין של היתר איסור ונצטרך ס' לבטל שני היינות וכ"ש כשנתערב היין של היתר עם המים תחלה ואח"כ נפל איסור היין לתוכו: לא זכיתי להבין:

פרט ג':

רא"ש פרק גי"ה סי' ל"ב כתב דבר שאינו בריה ולא חתיכה הראוי להתכבד בטל ברוב ויראה שמותר לאכול כאחת וכו' משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב אחרי רבים להטות הילכך חד בתרי בטיל ונהפך איסור להיות היתר ומותר לאכלן כולן ביחד וכו' הילכך נראה דאם בשל שלשתן כאחד או בשלן עם חתיכות אחרות דהכל מותר ולא אמרי' נהי דכל זמן שהוא יבש הוא בטל ברוב מ"מ כשבשלו נפלט טעמו ואסור דלא מצינו דבר שמותר לאכלו שיהא צירו אסור וכו' מיהו אם ניתוסף עליו אסור עד שנתרבה על ההיתר מצא מין את מינו וניעור וכו' והטעם נכון שבו משום אף כי נתבטל האסור ברוב היתר והותר לאכילה אם אחר כך הוכר האיסור מתוך ההיתר פשיטא שאסור לאכלו, וכאשר נתערב בו שוב איסור היכיר מין את מינו וניעור מבטולו וניתוסף עליו והוי כאילו הוכר האיסור וכו' ואמרי' בבכורות אבל לקדירא מצא מין את מינו וכו' אלמא חזינן גבי טומאה דבטלה ברוב טהרה כשנתוסף על הטומאה משהו אמרת מצא מין את מינו וניער וה"ד נמי גבי איסור, אמנם צריך לדקדק שם בבכורות אתמר עלה אר"י טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא שהוא נושא כולו כאחד, א"כ איסור שנתבטל נמי נימא כיון דע"י מינו שניתוסף עליו חוזר וניער נהי שמותר באכילה משום ביטול ברוב יש לנו לומר שיאכלם זה אחר זה ולא כולם כאחד משום דמנ"פ קא אכיל חתיכה דאיסורא, וי"ל משום דלא דמי לאיסור דבטומאה יש שני מיני טומאת מגע ומשא ולאותה טומאה שראוי שיטמא כגון משא שהרי הוא נושא כולו לענין זה לא נתבטל אע"פ שלענין טומאת מגע נתבטל וחוזר עוד וניער. אבל לענין איסור אם נשאר בו שום צד איסור לא הי' מותר באכילה, אלא ודאי אמרה תורה אחרי רבים להטות ונעשה המיעוט כרוב ולא נשאר בו שום איסור ומותר לאכלם כאחד ולבשל בקדירה, אלא אחר שריבה עליו מינו ניעור והוי ליה כאילו הוכר ואין כאן עוד ביטול וחזר להיות אסור מכאן ולהבא ע"ש:

יבמות דף פ"ב, תנן מקוה שיש בו מ' סאה מכוונת נתן סאה ונטל סאה כשר אר"י עד רובא וכו' תוס' קשה דנהי שאיבה דרבנן מי פירות מיהא פסולין מדאוריי' לטבול בהן וכו' עי"ל דמדאוריי' קמא קמא בטיל ואפ"ה בעינן רובא לכך פריך שפיר, וערוך לנר מביא בשם מהרש"א מ"ב שהקשה שהרי אפי' להחמיר לא אמרי' קמא קמא בטיל גבי בצל של שביעית ולענ"ד לק"מ שהרי ר' יוחנן דאליביא קיימין בפי' אית ליה קק"ב בנדרים דף נ"ז ע"ש: תו' אמר ר"י עד רובו, משמע דברובו לא אמרי' קק"ב וכן בשבת ס"ה גבי אבוה דשמואל וכו' ובנדרים נ"ו בצל שעקרו וכו' ותימא בע"ז אר"י המערה יי"נ אפי' כל היום קק"ב, ונראה לר"י דההיא דע"ז דאמרי' קק"ב היינו דוקא עד ס' אבל אם אין ס' מן ההיתר לא דא"א להתבטל כיין שיש טעם לבסוף דהא טעם כעיקר מן התורה, ומ"מ אע"ג דאיכא ס' מהיתר אי לאו דנפל קמא קמא היה נאסר כגון אם הי' נופל בבת אחת וכו':

ערוך לנר כתב עי' רש"י בע"ז דס"ל אפי' באין ס' נמי אמרי' קק"ב א"כ לדידיה קושי' תוס' במקומה עומדת, ונ"ל דרש"י כתב שם דמותר בהנאה ורא"ש שם הקשה עליו מ"ט לא התיר ג"כ בשתיה, ונ"ל דחדא קושי' מתורצת בחברתא, דלרש"י הוקשה קושי' תוס' שם דאי ראשון בטל דוקא עד ס' מאי פריך מהא דיין במים בנ"ט אע"כ דגם בפחות מס' מותר, אך לפ"ז יקשה וכי יערה אדם חלב לקדירה כל היום ויהי' מותר מטעם קק"ב, לכן הוכיח רש"י מה דמתיר ר"י ביין לא התיר רק הנאה אבל שתייה לעולם לא מתירין ממילא ל"ק ג"כ מה שהקשו תוס' מבצל שעקרו בשביעית התם לענין אכילה איירי וכן מהא דמקואות ל"ק דהוי ג"כ כמו אכילה דגוף האיסור של שאובים לא הותר ע"ב, [מש"כ מבצל לא זכיתי להבין כי שם לקולא וסברת רש"י באכילה אסור לחומרא]:

ב"ק דף ק' מחיצת הכרם שנפרצה א"ל גדור נפרצה א"ל גדור וכו' ר"ת מפרש דלהכי נקט תרי זימני לאשמעי' שאם יש תוסף מאתים בין מה שהוסיף כשנפרצה ראשונה ובין מה שהוסיף כשנפרצה שנייה דאין מצטרפין לאסור דק"ק בטיל ודוקא כשיש הפסק בנתים אבל בעלמא כלאים נאסרין במאתים ולא אמרי' כל פורתא שגדל מתבטל ע"ש באריכות ומהרש"א כתב לר"ת החמירו במי פירות כיון דפסול:

מדאוריי' לא אמרי' קק"ב רק בסתם יינם דהוי מדרבנן רק קשה מכלאים ע"ש:

פט"ז ממ"א הלכה כ"ח יין שנתנסך לעכו"ם שנתערב עם יין הכל אוסר בהנייה בכ"ש במה דברים אמורים כשהורק היין המותר על טפה יין נסך, אבל אם עירה יי"נ מצרצור קטן לתוך הבור של יין אפי' עירה כל היום כולו קק"ב, עירה מן החבית בין שעירה מן המותר לאסור או מן האסור למותר הכל אסור מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול:

הלכה ל' מים שנתערבו ביין או יין במים בנותן טעם מפני שהן מין בשאינו מינו, בד"א בשנפל המשקה המותר לתוך המשקה האסור, אבל אם נפל המשקה האסור לתוך המשקה המותר קב"ב, והוא שיורק מצרצור קטן שהי' מריק ויורד מעט מעט:

פ"א מאבות הטומאה הלכה ט"ז, בהמה ששפעה חררת דם אע"פ שנפטרה מן הבכורה אינה מטמא לא במגע ולא במשא עד שיהי' בה צורת כפל לפי שהיא בטילה ברוב היוצא עמה לפיכך היא טהורה:

הלכה י"ז נבילה שנתערבה בשחוטה אם רוב מן השחוטה בטלה הנבילה בשחוטה ואין הכל מטמא במגע אבל אם נשא הכל נטמא שא"א לשחוטה שתחזור נבילה אבל הנבילה אפשר שתטהר כשתסרח לפיכך תבטל, וראב"ד משיג דסוגי' קאי אליבא דר"י דסובר מב"מ לא בטיל אבל לרבנן ל"ש הכי בטלה ברוב ודוקא במגע אבל למשא לא ועי' גם בברכת הזבח שהקשה כן. כ"מ כתב מדברי רבינו שכתב ואין הכל מטמא במגע משמע שאפי' נגע בכל הזיתים ביחד טהור, ויש לתמוה מ"ש ממשא וכתב ר"י קורקס שהטעם כיון ע"י נגיעת בשרו בטומאה וכל זית הוא בפני עצמו חשיבה כל נגיעה באפי נפשה וכו' וא"ת מ"ש דבחררת דם דמשום ביטול ברוב אינה מטמאה לא במגע ולא במשא והכא אין ביטול ברוב מועיל אלא למגע ולא למשא, ותי' הנ"ל דחררת דם שאני שבטל ביטול כי נתערבה החררה בדם ונמחות בהם והוי הכל כמו הדם ואין כאן עוד דבר שיטמא אבל כאן אין לומר כן דבאפי נפשה קאי אלא שאינה ניכרת: הלכות פרה אדומה פט"ו הלכה ד' אפר פרה שנתערב באפר מקלה וקידש בכולן אם הי' הרוב אפר פרה מטמאין במי נדה ואם הי' הרוב אפר מקלה אין מטמאין במגע אבל מטמאין במשא:

ובספר תיקון משה ח"א בה' חנוכה כתב דקי"ל טיפת משקין מטמאין אחרים בכ"ש כמ"ש רמב"ם פ"ד מטומאת אוכלין הלכה ב' המשקין מטמאין בכל שהן ע"ש, ועי' רמב"ם פ"ב מט"א הלכה כ"ו מי שפיכות הרי הן בחזקת טומאה ירדו עליהן מי גשמים אם רבו עליהן הרי הן טהורים מחצה על מחצה הכל טמא אימתי בזמן שקדמו מי שפיכה אבל קדמו מי גשמים וירדו עליהן כל שהוא ממי שפיכות הכל טמא שמשקין טמאין שירדו לטהורין מטמאין בכ"ש, וכ"מ כתב קשה דאדרבא הול"ל כשנפלו מי שפיכות למי גשמים קמא קמא בטיל וכן ברישא הול"ל הכי, ונ"ל דהכא שאין מים אלו מכונסים אלא הולכים ונגרים הלכך המים הבאים באחרונה הם שוטפים את הראשונים הלכך בתר בתרא אזלי', ועי' תוס' חדשים מכשירין פ"ב:

הלכות משכב ומושב הלכה י"ד, רוק הזב ושכבת זרע ומימי רגליו כל אחד משלשתן אב טומאה דין תורה ומטמא בכ"ש במגע ובמשא הרי הוא אומר ברוק וכי ירוק הזב בטהור ומימי רגליו ושכבת זרע א"א שלא יהי' בהם ציחצוחי זיבה כ"ש, ומל"מ כתב עמדתי על מש"כ מרדכי סוף חילין שהקשה רבינו משולם שיהי' בטיל ע"ש הא בטומאת משא לא שייך ביטול וכו', ונראה דס"ל הא דלא שייך ביטול במשא רק דרבנן וכו', וניחא ליה מה שהקשה תוס' נדה ס"א דבגד שאבד בו כלאים ליבטל ברובא לכאורה קשה דמה שייך ביטול סוף סוף נהנה מכלאים בטומאת משא ע"ש עוד נראה דס"ל דע"כ לא אמרי' דמטמא במשא אלא ביבש דכל אחד ואחד עומד בפני עצמו אבל בתערובות לח בלח אינו מטמא אפי' במשא וכבר בא חילק זה בכ"מ פ"א מאבות הטומאה ר"י קורקס, הן אמת שדברי רבינו תמוהים כפי הסוגי' פ"ג בכורות דהתם מדמה ההיא חררת דם לההיא נבלה בשחוטה ומלבד זה עוד אדרש בהלכות פרה פסק דאפר פרה שנתערב באפר מקלה דאף שהרוב הוא אפר מקלה מטמא במשא, ולפי מש"כ ראשונים דקמח בקמח הוי לח בלח קשייא אפר פרה לחררת דם ע"ש: פי' משניות, פסק הלכה ביין נסך בלבד כלומר שנתנסך לע"ז שהוא מטמא חמורה כמת והוא אוסר במינו בכ"ש ל"ש איסורא לגו היתרא ול"ש התירא לגו איסורא ובלבד שיערוה מכל רחב הפה יהי' הדבר היוצא ממנו יש לו שעור גדול, אבד עירה יי"נ טפה טפה ביין הרבה מן היין המותר הנה זה אינו אוסר אותו אבל אם הי' ערוי יין מותר על מעט מן היין נסך הכל אסור ואפי' עירה על משקל שיעורו ממנו מלא ספינה מיין נאסר הכל בהנאה:

ח"ס בחידושיו כתב מתני' יי"נ אסור ואוסר בכ"ש, הא די"נ אסור משנה שאינה צריכה היא לולא דמסתפינא דרמז לן אפי' אותו יי"נ שהוא רק אסור ולא מטמא והוא סתם יינם שאינה מטמא לשיטת רש"י דף ל' וקמ"ל הכא אפ"ה אוסר בכ"ש דלא כשיטת ר"ת ודלא כפי':

משניות לרמב"ם ע"ש היטיב, ויש לעיין ביין נסך שמטמא וא"כ א"נ קק"ב מ"מ טומאה לא בטיל כמ"ש תוס' בכורות ד"ה אבל, וא"כ אע"ג דאיסורא בטיל ומותר בשתיה להפוסקי' מ"מ עדיין טמאים מטומאת ע"ז קשה דבר לומר שמותר אפי' בשתיה ועדיין מטמא מטומאת תקרובת ע"ז ור"ן כתב מה גבול ניתן בין צרצור דטפין קטנים ובין טיפין גדולים, ולהנ"ל נ"ל כל טפה ששיעורו בכזית שהוא שיער טומאתו שנפל בבת אחת לא אמרי' ביה קק"ב וצ"ע עכ"ל לפי דברי הגאון רבי יחזקאל זצ"ל עי' עט סופר כלל ל"ג פרט ו' כיון שנתבטל ע"ז אין עוד טומאה ודו"ק:

הנה רמב"ם סובר כרש"י קק"ב אפי' מתרבה האיסור, בזה נ"ל להבין מה שנב"י סי' כ"ו ופלתי ק"ה מתפלאים שרמב"ם לא כתב הדין של כבש רק בהלכות שבת פכ"ב ונראה ראב"ד הקשה בנפל איסר לקדירה גם אם אין ששים יהי' מותר כי ק"ק בטל ותי' בבישל פולט בבת אחת, אולם בכבישה פולט רק לאט לאט במשך כ"ד שעות עי' ברוך טעם שער תערובת פ"ב א"כ שפיר אמרי' ק"ק בטל וכבש מותר רק בשבת לענין מלאכה חייב, ומובן ר' יוחנן סובר בחולין דף קי"א כבוש אינה כמבושל, ר"י כאן סובר ק"ק בטל, גם מובן רש"י סובר כבוש רק בחומץ וציר שלא צריך כ"ד שעות תיכף חריפות גורם הפליטה, רק יש לפלפל כי רש"י פסק דלא כרב דימא:

תוס' ורא"ש הקשו למה נוטפין מרובין פוסלין ולא אמרי' ק"ק בטלי לולא דמסתפינא אמרתי דבר חדש עפ"י מרי"ם בתשובה יו"ד סי' ט' מסביר מה שפמג"ד ומל"מ האריכו שלא מצינו שהיתר יהפך לאיסר אם נתערב חתיכת היתר בשני חתיכות איסור שילקה, וכתב דוקא באיסר שנפל להיתר אם לא נהיפך האיסר להיתר יכריע המיעוט את הרוב היתר להיות אסיר כולו מספק לכך מכריע הרוב המיעט ונהפך, משא"כ היתר ברוב איסר גם אם לא נהפך מ"מ נשאר כולו אסור מספק ולא יכריע כלל הרוב איסור להיות מותר ממילא לא נהפך כלל וכשאר ההיתר היתר ואיסור אסור והכל איסור מספק קבוע ע"ש ובעט סופר ח"ג דף ס"א והנה ידוע ח"ס או"ח סי' ק"מ כתב רובו ככולו היינו מתוך כולו היינו אם איתא כאן מסאה ורובו כשר ומיעוטו שאובים נמשך אחר רוב אבל חסר קורטוב פסיל עי' במקנה כלל ל"ח פרט ט"ו באריכות, א"כ במיעט נוטפין תוך רוב זוחלין כשר לא צריך לאמור מצד ביטול ברוב כי המיעט אינו מתנגד ומכריע כלל לרוב, כי כשר ליטבול מצד רובו ככולו וכיון שלא צריך שרוב מכריע ליבטול המיעט ממילא אם רוב נוטפין אח"כ פסול ולא שייך קמא קמא בטל כי לא הי' שום ביטול כלל וה' יאיר עיני בתוה"ק שלא אבוש ולא אכלם, ועי' במקנה כלל ל"ח פרט י"ד ולא זכיתי להבין בח"ס סי' ר"ב שמאריך בענין שמואל סובר מב"מ לא בטיל, הא לא צריך ביטול רק מצד רובו ככולו:

המחבר או"ח קפ"ב ס"ו, יכולין לתקן כוס פגום ע"י שיוסיפו מעט יין ואפי' ע"י שיוסיפו עליו מעט מים מתוקן, וכתב מג"א מש"כ הב"ח אם החזיר מן הכוס לקנקן נעשה הכל פגים, ל"נ וכו' ועוד בנפל התירא לגו איסורא לא אמרינן ק"ק בטל ועי' מחהש"ק:

מג"א סימן רכ"א, הרואה נילוס כשהוא קטן לא יברך דק"ק בטל:

ברכות דף כ"ה, אמר ליה רבא לשמעיה עייל לי רביעית כרבי זכאי וכן הלכה ל"ש בתחילה ול"ש בסוף, רבינו יונה כתב לא תימא דדוקא כשהטיל הרביעית תחלה ואח"כ מי רגלים מותר משום דראשון ראשון בטיל אצל המים שהי' שם מתחלה אלא אפי' הי' מי רגלים תחלה ואח"כ הטיל הרביעית מותר ולא אמרי' ראשון ראשון בטיל כיון דמטיל אותו בבת אחת וכתב הפמ"ג משמע דוקא בבת אחת הא לא"ה קק"ב אם המ"ר הי' תחילה עכ"ל וקיצר ש"ע סימן ה' כתב צע"ג מהיכי תיתי לומר בענין זה דהוי מילתא דרבנן קק"ב: עיין כלל ל"ו פרט א' הבאתי קושי' למה הי' צריכין בחנוכה לנס הא היו יכולין להטיף ע"י צרצור טפין טפין תוך שמן הטהור ע"ש, לכאורה טומאה לא בטיל, ואולי לפי' תוס' שם שרק מדרבנן אמרי' טומאת משא לא בטיל, ועיי' תשובת מרי"א או"ח סי' ר"א:

מחנה חיים ח"ג באו"ח סי' ה' תשובה גדולה ונפלאה בענין אם היתר בטל באיסור ומביא מל"מ פ"ז מהלכות מעילה מביא מתני' המפריש מעות לנזירתו לא נהנין ולא מועלין, פרש"י משום דבכל מנה ומנה מצינו למימר זה הפריש לשלמים והקשה הגאון ר"י אלפנדרי ניזל בתר רובא ורוב המעות יש בו מעילה ודמי שלמים המיעט ליבטל ברובא ע"ש, ומחדש לישב עפ"י רמב"ן ב"ב ע"ט בחצר הקדש גם שקונה להקדש אבל אין בו מעילה כי לא נתקדש על פי בני ישראל עי' קצה"ח סימן ר' [ובמקנה כלל ט"ו פרט חי] א"כ לו שבטל מעות שלמים ברוב אבל אין בו מעילה דלא הוי מקדשי בני ישראל ע"ש:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה