אור ברסלב
עט סופר חלק ד עט סופר חלק ד כלל קה חרש

עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ד כלל קה חרש

עט סופר חלק ד כלל קד שליש

פרט א':

מתני' תרומות פ"א, חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה, חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר, כתב רע"ב לאו כללא היא דבריש חגיגה תני חרש ומדבר ואינו שומע בכלל, ועץ חיים כתב בשם הר"ש דלאו כללא הוא והוא מוקי לה דה"ק חרש שדברו בו חכמים בכל מקים והשוו אותו לשוטה ולקטן מפר שאין בהן דעת צ"ל שאינו לא שומע ולא מדבר אבל היכא דמיירי בחרש לא מפני חסרון דעת כמו בחגיגה דבעינן למען ישמעו אפי' מדבר ואינו שומע בכלל, ופמג"ד בפתיחה אות ה' כתב סתם חרש המוזכר אצל שוטה שאין שומע ואין מדבר וכשוטה וודאי יחשב, ואם נתחרש אח"כ י"ל ספק הוה, ושומע ואין מדבר מתחלת ברייתו אלם נקרא וכשנשתתק אח"כ נקרא בחכז"ל נשתתק בעי בדיקה עי' א"ע קכ"א ומתחלת ברייתו לא בעי בדיקה ע"ש:

פי' משניות כתב, דע כי כשנולד באדם החרשות אחר ששמע או נשתתק אחר שהי' מדבר מותר לו לתרום עכ"ל, ותוס' דרע"ק מתפלא דהרי הטעם דלא יתרום דא"א לו לברך. וא"כ בכל גווני, ואדרבא מתני' מיירי שנולד לו החרשות אח"כ דאם בנולד חרש ממילא אינו מדבר ואפי' בדיעבד אין תרומתו תרומה וצ"ע עכ"ל:

מתני' שבועות פיו אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. פי' רע"ב כגון שטענו חרש ברמיזא, דחרש שאמרו חכמים בכל מקים אינו שומע ואינו מדבר, ועי' ח"מ צ"ו, אין נשבעין על טענת חרש שו"ק, כתב הסמ"ע פי' שבועה דאורי', והטעם דחרש דומה לקטן דלאו בני דיעה נינהו כי חרש ר"ל שאינו שומע ואינו מדבר ותביעתו היא ע"י רמיזא:

שבת קנ"ג איבעי להו חרש וקטן מאי, אליבא דר"א לא תיבעי לך דתניא ר"י אמר בשם ר"א תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק כי תיבעי לך אליבא דרבנן דתנן חמשה אם תרמו אין תרומתן תרומה אלו חשו"ק וכו' מאי לחרש יהיב ליה דקטן אתי לכלל דעת או דילמא לקטן יהיב ליה דחרש אתי לאחלופי בגדול פיקח ע"ש [פרש"י שהוא ספק אי דעת צלולתא היא אי לא]: גיטין דף ע"א, א"ר כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו וכו' מיתיבי חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא לגיטין תנאי היא וכו': רי"ף כתב והאי חרש דלא בדקינן לענין גטין דוקא שנשא כשהוא פקח ואח"כ נתחרש אבל חרש מעיקרו בדקינן ליה, דתנן חרש שנשא פקחת או פקח שנשא חרשת רצה יוציא רצה יקיים כשם שכונס ברמיזא כך יוציא ברמיזה פקח שנשא פקחת ונתחרשה רצה יוציא רצה יקיים נשטית לא יוציא נתחרש הוא או נשטה לא יוציא עולמית, ותנן נמי חרש רומז ונרמז בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין וא"ר נחמן כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין: יבמות דף קי"ב, אר"י בן נורי מפני מה האשה שנתחרשה יוצאת והאיש שנתחרש אינו מוציא אמרו לו אינה דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאה בגט ע"ש: יבמות ק"ד חלצה ולא קראה חליצתה כשרה, אמר רבא השתא דאמרת קריאה לא מיעכבא ולפיכך אלם ואלמת שחלצו חליצה כשרה ותנן חרש שנחלץ והחרשת שחלצה חליצתה פסולה מ"ט לאו משום דלא בנו קרייה נינהו לא משום דלאו בני דיעה נינהו, אי הכי אלם ואלמת נמי אמר רבא אלם ואלמת בני דיעה נינהו ופומייהו הוא דכאיב להו, והא אמרי דבי ר' ינאי לפי שאינו באמר ואמרה וכו', [ומפרש טעמא דמתני' דחרש וחרשת מפני שאינן בואמר ואמרה דתנן בתרומות חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר]: ריטב"א כתב ק"ל, מ"ל למתלי בהא ולא תליא משום דלאו בני דעה ובעינן כוונה בחליצה וליכא, וי"מ דכיון דב"ד עומדין שם ומזרזים להתכוון כוונה איכא, והנכון כמו שמפרש בירושלמי גבי הא דאמרי' כל חרש ששנו חכמים במשנה אינו שומע ואינו מדבר ליתוה האי כללא לר', דהא תנן חרש שנחלץ וחרשת שנחלצה, פי' דמשמע להו דמתני' בחרש וחרשת דאוריי' שמדברים ואינם שומעים והיינו דקאמר לאו משום דלא בני קריא נינהו דמאי מהני קריאה כיון שאינם שומעים זה לזה דאי לא הא ק"ל חרש המדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הם כפקחים לכל דבריהם, ומהדרים משום דלאו בני דיעה נינהו פי' דלגבי הא מילתא דחליצה דעתא צילתא בעא דאפי' פקחים טעו בה, א"ה אפי' אלם נמי. כיון דחרש המדבר ואינו שומע אינו כפקח לענין זה ה"ה לאלם ששומע ואינו מדבר, ומהדרי' דהנהו פומיהו כאיב להו כלומר כי האלם אין דעתו מטורפת כלל כיון ששומע, אבל כשאינו שומע עומד נבהל ולא מצי לכווני כיון דלא שמע מאי קאמר ליה, עי' מר"ם שיק א"ע סי' קמ"ו, ובספר נחלי דבש על הלכו' חליצה אות ע"ז: ירושלמי תרומה פ"א, ויבמות פי"ב, תנינן הכל חייבין בראייה חוץ מחשו"ק חברייא בשם ר' לעזר למען ישמעון ולמען ילמדון עד כדין מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר, ר' הילל בשם ר' לעזר למען ילמדון ולמען ילמידון, א"ר יונה הדא אמרה דלית כללין דרבי כללין דתנינא חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וסברינן מימר שומע ואינו מדבר חרש מדבר ואינו שומע חרש והתנינן חרש שחלץ וחרשת שחלצה חליצה פסולה, ואר"י בשאין יכולין לומר ואמר ואמרה ותנינן חרש שדיברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר הדא מסייע לר' יונה אמר הדא אמרה דלית כללין דרבי כללין [הא דאמר רבי במתני' חרש שדברו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר לאו דוקא] עי' רמב"ן יבמות דף ק"ד:

רמב"ן ביבמות כתב הא דאמרו גבי חליצת חרש משום דלאו בני קריאה נינהו והקשה תיפוק ליה דבעינן שיתכווין שניהם, ואיכא למימר אעפ"י שחרש כשוטה לענין מצות מ"מ יש לו מקצת כיונה כשאחרים עומדים על גביו והא דתני' עד שיתכוונו שניהם לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה וכיוצא בה אבל נתכוון להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כיוונו וחרש יכול לכוון זו ברמיזה דדעתא קלישא אית ליה ומש"ה לא מעכבא בה אלא קריאה, ועי' קצה"ח סי' ער"ה שמביא חקירת ח"צ אם חליצה צריכה כוונת מצוה או כוונת קנין:

חגיגה דף ב' קתני חרש דומיא דשוטה וקטן מה שו"ק דלאו בני דיעה נינהו אף חרש לאו בר דיעה הוא וקמ"ל כדתנן חרש שדיברו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר [שהשוו אותו לשוטה לפוטרו לא דברו אלא במי שאינו שומע ואינו מדבר הכי קים להו לרבנן דמי שאינו שומע ואינו מדבר דלאו בני דיעה נינהו] ועי' מר"ם שיק א"ע סי' ע"ט:

פרט ב'. חרש לכל דבר קדושה:

מגילה דף י"ט הכל כשירין לקראת מגילה חוץ מחרש שו"ק ר' יודא מכשיר בקטן, מאן תנא חרש דיעבד נמי לא א"ר מתנא ר' יוסי היא, דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא, ר' יוסי אמר לא יצא, וממאי דר"י היא ודיעבד נמי לא דלמא ר' יודא היא ולכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי וכו':

כתב ר"ן האי חרש דהכא אפי' במדבר ואינו שומע ואע"ג דאמרינן דסתם חרש בכל מקום היינו שאינו שומע ואינו מדבר אבל מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הן כפקחין לכל דבריהן אפ"ה הכא חרש המדבר ואינו שומע לא חזי למקרא דאתי לה כר' יוסי דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא וכיון דאיהו לא נפיק גופיה לאחרינא נמי לא מפיק:

רמב"ם פ"א מגילה, אחד הקורא ואחד השומע מן הקורא יצא י"ח והוא שישמע מפי מי שהוא חייב בקריאתה לפיכך אם הי' הקורא קטן חי"ש השומע ממנו לא יצא, וכתב כ"מ במגילה תנן מאן תנא חרש דיעבד נמי לא רבי יוסי דתנן הקורא את שמע וכו' לפ"ז לא קי"ל כי האי מתני' דהא בברכות ט"ו אפסיקא הלכתא דלא כר' יוסי, לפיכך יש לתמוה על רבינו שפסק הקורא חרש השומע לא יצא ועי' לח"מ. וב"י תרפ"ט מביא רשב"ץ חרש המדבר יוצאין אחרים בקריאתו אבל בשופר אינו מוציא וטעמא משום דבשמיעה תליא מילתא דמברכין על השמיעה וכיון שאינו שומע אינו מחויב בדבר ולא מפיק אבל במגילה בקריאה תליא כיון דידע לקראת בר חיוב הוא:

ב"י בסי' נ"ה מביא מרי"ל חרש המדבר ואינו שומע אם יש לצרפו לעשרה לא ידענו מאי קא מיבעיא ליה למר הא קי"ל הרי הוא כפקח לכל דבריו כדתניא בחגיגה דף ב' ואי משום דיבור הוא מאי נפקא מינה הואיל ובר דיעה הוא ובר מצוה הוא אכל ביה עשרה שכינתא שריא עכ"ל מצאתי כתוב בתשובה אפי' אלם חייב במצות והרי הוא כפקח לכל דבריו ומצטרף לעשרה אע"ג דלא עני בהדייהו עכ"ל, וכדומה לי שתשובה זו היא ממהר"ם דבשומע מיירי דאילו אינו שומע ואינו מדבר זה חרש שדברו בו חכמים בכל מקום ודינו כדין שוטה וקטן לכל דבריו, ועי' מחבר:

רמ"א בסי' קצ"ט כתב חרש ושוטה אם מכוונים ומבינים מצטרפין לזימון אע"פ שאין החרש שומע הברכה וכתב המג"א דוקא חרש המדבר ואינו שומע ושוטה שאינו שוטה גמור, ובתשובת מרי"ל סימן רפ"ד כתב למ"ד דקטן מוטל בעריסה מצטרף לעשרה הכי נמי חרש ושוטה דאכל ביה עשרה שכינתא שריא אך לא קי"ל הכי עכ"ל, אפשר תלמיד טועה וסבר דאליבא דכ"ע הדין כן, ועי' מחהש"ק ותשובת נחלת בנימין סי' ל"א באריכות:

יו"ד סי' א', כתב המחבר חרש שאינו שומע ואינו מדבר שו"ק אם שחטו כשרה אם אחרים עומד על גביהן כתב הש"ך חרש אפי' פקח ונתחרש במשמע, וכתב פמג"ד ומזה שמעינן דכל שאינו שומע ואין מדבר בכלל שוטים יחשב ואין הטעם שלא הי' לו ממי ללמוד דהא אף פקח ונתחרש כן ע"ש, טו"ז כתב דחרש השומע יכיל לשחוט ואחר יברך דל"ד לתרומה דאלם לא יתרום דשחיטה אינו מצוה ע"ש וסי' רכ"א סקמ"ב, ורמב"ם כ' מצוה קמ"ו לשחוט, ועי' תב"ש סקנ"ט בכל פעם ששוחט מקיים מ"ע וזבחת, ועי' כרתי סקל"ד, ועי' שב"ד או"ח כללי ברכות, תשו' מהרי"א או"ח סי' קס"ד, כנפי רננה סי' ג':

ב"י סי' נ"ה מביא תשובת מרי"ל חרש המדבר ואינו שומע אם יש להצטרפו לעשרה, לא ידענו מה קא מבעיא ליה למר הא קי"ל הרי הוא כפקח לכל דבריו כתניא בחגיגה דף ב', ואי משום דבור מנ"פ הואיל ובר דיעה הוא ובר מצוה הוא אכל בי עשרה שכינתא שרי עכ"ל, ועי' בספר החדש תורת חיים על או"ח ס"ק י"ג:

תב"ש כתב חרש וכו' אם מומחה עומד על גביו שחיטתן כשירה, ואע"ג דכתיב וזבחת ודרשי' אותו שהוא בר זבוח אכול מזבחו, אינהו נמי איתנהו בזבחה דהא מוזהרים עליהם שלא להאכילם נבילות וכו' וכ"כ ה"ה הובא ב"י או"ח רס"ו דאסור להאכילם בידים וכ"כ בתשובת מרי"ל סי' רכ"ג והוכיח דחרש ושוטה בני מצוות נינהו ופקחים מוזהרים עליהם, וז"ל דאי הוה כבהמה יחשב שחיטתו אפי' אחרים עע"ג כשחיטת גוי וקוף דפסלי מזבחת ואכלת, ועי' ש"ך ס"ק כ"ז:

פמג"ד בפתיחה כוללות כתב חרש אינה שומע ואינו מדבר הוא שוטה לכל דבריו, ורמב"ם חגיגה פ"ב כתב חש"ו פטורין מכל מצות, ובאחרים רואין שחיטתן כשירה, תב"ש מביא מרי"ל דחש"ו בני מצות נינהו ופקחיים מוזהרים עליהם וכו' והם בני מצות אלא דלאו בני דיעה ננהו וגם כשעוברים על לאו אין להם עונש בעוה"ז ובעוה"ב דאונס רחמנא פטרי' וכו' ועדיין יש לעיין דקטן פסול לכתיבת תפילין דאין בכלל וקשרתם ואפ"ה כשר לזביחה שאחרים אסורים ליתן לו הוי בר זבוח [נב"י ח"ב סי' א'] לפ"ז תפילין שכתבו חש"ו וגדול עע"ג דהוי לשמה אי פסולים המה דדמי לנקטעה כמ"ש מג"א ל"ט דכשר לכתיבת תפילין דגברא בר חיובא הוא ופומא כאיב ליה, ומה שאין מוציאן אחרים דלאו בני שליחות נינהו, וגם ערבות ל"ש בהו וכו, וראיתי בתב"ש גיטין דף מ"ה שכתב בפשיטות תפילין שכתב חרש פסולים דפטורי מכל המצות, וכ"ס או"ח סי' ז' מתקשה מה שפמג"ד מדמה לנקטעה ידו, דגברא בר חיובא וחרש לא חשוב בר דעת, ושיבת ציון סי' ד' ג"כ מאריך בו וכתב דל"ש לומר אינו בר זבוח ובר קשירה אלא באדם שפטור ממצות מחמת פטורי דגופא תורה לא ניתנה לקטנים אבל חרש מה שהוא פטור ממצות אינו מחמת גופא אלא מחמת סיבה ומקרה המונע אותו לקיים המצות א"כ חרש מקרי בר זבוח ובר קשירה ונתקיים דברי פמג"ד, מש"ה בגיטין דף מ"ה נקוט רק קטן ולא חרש וכן בסי' ל"ט ע"ש עי' שג"א סי' ז', אם מחלל שבת בעבור חרש שוטה עי' פחד יצחק אות חרש, ועי' ח"ס או"ח סי' פ"ג משמע כיון שנפש ישראל הוא מותר לחלל שבת בעבורו, וע"ש אם מוהר ליתן חרש קטן בבית חנוך חרשים ללמוד דעת אבל יאכל שם טריפות:

מחנה חיים א"ע ח"ב סי' ל"ד מאריך בענין זה ומתקשה מש"כ אחרונים בעבור שאסור ליתן ולהאכיל טריפות נקרא בר זבוח, כי אין זה מצות שלהם רק מצות אב כמו שיש מצוה שישבות עבדו ובהמתו, וגם שיבת ציון מתקשה על נב"י, א"כ חרש וחרשת דמותר אפי' לספות בידים עי' יבמות קי"ד א"כ למה כשר שחיטת חרש, וכתב על כן שחיטה של חש"ו כשר יען הוא מזרע ישראל אשר ה' חפץ לקיים שחיטה אם יאכל בשר, ורק רשות ולא חיוב, וכן בפקח אין מצות שחיטה חיוב רק רשות ואם יחפץ לא ישחוט לעולם, על כן קטן וגדול שם הוא, אבל בתפילין הוא מצוה מחוייבת ש"ה מצוה לכל בר ישראל לקשור, אבל חש"ו לא ציוה ה' שמחויב להניח תפילין על כן אינה בר קשירה ע"ש: במר"ם שיק א"ע סי' ע"ט תשובה גדולה בחרש שאינה: שומע ואינה מדבר ולמד בבית חינוך שיוכל לדבר קצת ומבין להשיב על כל מה שנשאל, ופסק עדיין לא יצא מידי ספק אינו בר דיעה לכל הפחות ואין לצרפו למנין ואין אוכלין משחיטתו ועי' בתשובת דברי חיים, ונחלת בנימין סי' ל"א, עי' הג"א ריש חולין חרש המדבר ואינו שומע אע"ג דגמיר הלכות שחיטה ומוחזק דשחיט שפיר לא אכלינן משחיטתו:

פרט ג'. קנין לחרש:

ירושלמי קידושין פ"ק הלכה ג', בעא קומי ר' זעירא הילך כסף זה שיצא עבדך לחירות א"ל יוציא, שתצא שדך להפקר א"ל לא יצאת מה בין זה לזה, זה זיכה לבן דעת וזה לא זיכה לבן דעת, הגע עצמך שהי' עבד חרש א"ל איש [כלומר הואיל ואינו בני דעת נינהו אמרי' לא פלוג] עי' מקנה כלל כ"ג פרט ו':

פ"ב הלכה א', התקדשי לי בסלע זו ואמרה השליכה לים או לנהר אינה מקודשת, תניהו לעני ה"ז מקודשת מכל מקום לא נכנס לתוך ידה כלום הכא את אמר מקודשת והכא את אמר אינה מקודשת, א"ר אבהו בשם ר"י רוצה היא מקודשת ותראה עושה טובה לעני, אר"פ ואתיא או כר' זעירא או כרבי אילא, דתניא אומר אדם לפועל הילך דינר זה אכול בו הילך דינר זה שתה בו אין חוששין על שכרו לא משום שביעית לא משום מעשרות ויין נסך. אבל אם אמר לו צא וקח לך ככר ואני נותן לך דמיו צא וקח לך יין ואני נותן לך דמיה חוששין על שכרו משום שביעית ומעשרות ויי"נ א"ר זעירא נעשה חנוני שלוחו של בעה"ב לזכות לפועל, א"ר הילא פועל זוכה לבעה"ב משל חנוני וחתר וזכה לעצמו אף הכא על דעתיה דרבי זעירא הבעל נעשה שלוחו של אשה לזכות לעני א"ר הילא העני זכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו מה נפק מן ביניהון הי' החנוני חרש על דעתיה דר' זעירא לא חשש שאין שליחות לחרש, על דעתיה דר' הילא חששו הי' הפועל חרש על דעתיה דר' הילא לא חשש שאין זכות לחרש על דעתי' דר' זעירא חשש עי' במפרש שם, וריט"א בכורות פ"ה דף ע"ט בספר ורשב"א קידושין דף ח':

רמב"ם פ"ד מאישות הלכה ט', חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח אין קידושין גמורין מן התורה אלא מד"ס לפיכך אם בא פיקח וקידש אשת חרש הפיקחת ה"ז מקודשת לשני קידושין גמורין ונותן גט והיא מותרת לבעלה החרש, ועי' גירושין פ"י הלכה ה' במל"מ, ועי' שושנת עמקים כלל כ"ג ד"ה ודע דר"מ ז"ל:

ב"מ דף ח', אמר רבא השתא דאמרת אמרי' מגו, חרש ופקח שהגביה מציאה מתוך שקנה חרש קנה פקח וכו' אלא אימא מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש וכו', ורמב"ם פי"ז מגזילה ואבידה פסק מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש, ואב"מ סי' ל"ז ס"ק ג' כתב לשיטת רא"ש קידושין דף י"ט דקטן נעשה שליח כל שהוא לטובתו [עי' מקנה כלל כ"ג פרט ד'] א"כ חרש נמי לא גרע מקטן אמאי לא הוי כשני פקחין שהגביהו דאמרי' דה"ל כל אחד כאלו הגביה החצי לחבירו ובחרש נמי נימא הכי דה"ל שלוחו של פקח דה"ל לזכותו ולטובתו דיקנה המחצה דאם פקח לא קנה החרש נמי לא קנה וצ"ע עכ"ל, אולי כי שליחות צריך להיות מבעל ממון, ומגו דזכי לנפשו לא שייך בחרש אבל אב יש זכות בכסף קידושין ודו"ק, עי' שו"מ ח"ד סי' ק"פ:

רמב"ם פ"ד מזכיה השוטה אינה זוכה לא לו ולא לאחרים והמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה אבל החרש זוכה לעצמו כמו שבארנו בהלכות גזילה וכתב הלח"מ לא ידענו היכן הוא אולי בעבור שכתב מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש משמע אם פקח הי' קינה גם החרש קונה:

טור רמ"ג, אות י"ט אין מזכין למקבל על יד אחר אא"כ הוא הזוכה גדול ובן דעת אבל חרש שו"ק אין מזכין על ידם ואם יש בקטן קצת דעת זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכן החרש זוכה לעצמו ולא לאחרים אבל שוטה אין לו זכיה אפי' לעצמו והמזכה לחשו"ק אפי' בן יומו ע"י פקח קנה: ב"י כתב המזכה לחשו"ק אפי' בן יומו, דין הקטן פשוט בכמה מקומות והחרש דינו כקטן כמו שנתבאר בסי' רל"ה, ודין השוטה פשוט הוא דאע"ג דאין לו דעת והוי כשלא בפניו הא קי"ל דזכין לאדם שלא בפניו, וכתב הקצה"ח מש"כ שהוא פשוט לדידי מספקא לי טובא דאמרי' ב"מ דף ע"א קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה נכרי דלא אתי לכלל שליחות לית ליה זכיה, א"כ שוטה דלא אתי' לכלל שליחות אינו דומה לקטן וראוי לומר ביה דאין לו זכיה ע"ש ועי' במקנה כלל ח' סוף פרט י"ח מחותני הגאון ז"ל, ועי' שו"מ ח"ד סי' כ"ד בזה:

נב"י ח"ר א"ע סי' ס"ד, כתב מה שהבאת ראיה מחרש דלמה תיקנו רבנן כלל נשואין לחרש כיון דמשכחת לתקן לו קידושי תורה שיקדש אחר בשבילו כדברי ר"י בר ברזילי, לה קשה מידי דעד כאן לא קאמר ר"י ברזילא אלא בקטן דאתי לכלל הוי' והוא בתורת קידושין אבל חרש דלעולם לא אתי' לכלל הוי' אינו בתורת קידושין וא"א לאחר להיות שליח במקומו לזכות לו ולקדש לשמו דכיון שאינו בתורת אותו דבר אין לו זכיה, ועי' נב"י ח"ב א"ע סי' ס"ח:

המחבר סי' רס"ט הגביה חרש ופקח, כתב קצה"ח ונסתפקתי חרש ופקח שהי' שניהם רוכבין:

מי הוי כמו הגביה שניהם דלא קנו כלל או דלמא דוקא גבי הגבהה בעינן שיגביה אחד כולו מע"ג קרקע וכיון דתפס ליה חרש ה"ל כמונח חציו ע"ג קרקע אבל רכוב דהוי קנין דאזל מחמתי' לא מבטל אחד קנין חבירו וקנה פקח כולו עכ"ל ועי' אמרי בינה ח"ב בקנינים סי' כ"ה:

ר"ש פ"א תרומות מביא ירושלמי, מאן תני חרש דלא כר' יודא דאר"י מעשה בבניו של ר"י בן גודגדא שהי' חרשים והי' כל טהרות שבירושלים נעשין על גביהן, ועוד תנא ביבמות קי"ג ר' יצחק משום ר"א אומר תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק ומשמע התם דהוא הדין אשת חרש ספיקא וחייבין עליה אשם תלוי למאן דלא בעי חתיכה אחת משתי חתיכות ולפי הך סברא לר' יודא דהכא מייתי ראיה מבניו של ר"י בן גודגדא חרש ודאי חייבין על אשתו משום אשת איש דקסבר דעת חרש דעתא צילותא ולא דעתא קלישתא ע"ש באריכות:

שו"מ ח"ד סי' כ"ד כתב קשה טובא בהא דאמרו בחרש כשם שכנס ברמיזא כך מוציא ברמיזא, הא אחרונים הקשו בקטן דאמאי לא יוכל לקדש אשה הא קטן זוכה בד"א מקנה והרי אשה מקנית עצמה אליו עי' אב"מ סי' מ"ג דגזה"כ הוא דכי יקח איש אשה כתיב והאי לאו איש הוא אבל גבי חרש דאיך שייך כשם שכנס ברמיזא מוציא ברמיזא דלמא שאני דהאשה הקנית עצמה אליו חכה לאדם שלא בפניו משא"כ הגט דחוב הוא לה איך יוציא ברמיזא והיא קושיא גדולה, וע"כ דחרש לא יוכל לזכות ע"י בן דעת ע"ש:

ועי' רשב"א ר"פ חרש, רצה יוציא רצה יקיים ירושלמי מתני' בקדשה בכסף אבל אם קידשה בביאה קדושיו מעשה וגירושין אינה מעשה עכ"ל, ושו"מ מסביר בטוב טעם ודעת. בשלמא בכסף דאין נתינתו נתינה וא"כ מה שקודש לא חל רק ע"י שתקנו חכמים דיקנה ברמיזא א"כ כשם שכנס כך מוציא ברמיזא אבל בקידש בביאה לפמ"ש"כ ר"ן בנדרים היא מבטלת דעתה ורצונה והוי כהפקר, והפקר מדעת זוכה קטן וה"ה חרש כל שיש דעאמ"ק א"כ הקידושין קדושי תורה ואיך יועיל גיטו שאינו רק דרבנן ח"ב עכ"ל ועי' מל"מ פ"ב מגירושין הלכה י"ז שהקשה על ירושלמי ממתני' פרק חרש שני אחין חרשין וכו' ושם בביאה ע"ש וב"ש קע"ב ס"ק י"ד. ועי' שו"מ שם סי' ק"פ שמביא מר"י באסן אשת חרש שזינתה לא נאסרה על בעלה:

גיטין נ"ט, מתני' חרש רומז ונרות ובן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין, גמרא אר"נ מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין ד"ה ברמיזא, [פרש"י דקי"ל חרש שנשא משנתחרש אם רצה להוציא יוציא כשם שנכנס ברמיזא כך מוציא ברמיזא יבמות דף קי"ב] פשיטא במטלטלין תנן, מהו דתימא אף במטלטלין קמ"ל [פרש"י קמ"ל ר"נ במטלטלין דוקא נקט בן בתירא ולא בגיטין, ובקרקעות לא ברמיזא ולא בקפיצה דהכא הוא משום כדי חייו תקנו רבנן] א"ד אר"נ כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין והאנן במטלטלין תנן אימא אף במטלטלין:

רי"ף חרש רומז ונרמז, בן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין, אר"נ מחלוקת במטלטלין אבל בגיטין ד"ה ברמיזה וא"ד אר"נ כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגיטין וכתב רא"ש, מדהביא רי"ף הך מימרא דר"נ בהילכותיו משמע שפוסק כבן בתירא וכלישנא בתרא דר"נ לקולא וסברתו מדאמר ר"נ דבריו אליביה דבן בתירא אלמא דקסבר דהילכתא כוותיה, ולא מיסתבר לי דבכל התלמוד מפרשין האמורי' דברי התנאים לידע פירוש המשנה במה נחלקו אע"ג דלית הילכתא כוותייהו והבא להקל צריך ראיה:

שלטי גבורים כתב, ואחד חרש גמור שאינו לא שומע ולא מדבר ואחד נשתתק שאינו מדבר ושומע דינן שוה ובשניהם אין מעשיהם קיימי' עד שיבדקו אותם אם יש להם דעת כדרך שבודקין אותם לגיטין, ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח ואין דעת רמב"ם כן וכו' שהחמיר יותר במדבר ואינו שומע ואין נראה, שאלה לרא"ש מי שהוא חרש ונושא ונותן יפה ומבין כשמדברים עמו בקול רם אע"פ שדעתו אינו מיושבת עליו כל כך אם יכול לעשות מחילה ולהיות מוכר ומקדש, תשובה דע כי כל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שאינו מדבר ולא שומע כלל וכך הי' ממעי אמו אבל זה ששומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אוזן משמוע והרי הוא כפקח לכל דבריו ע"ש:

רמב"ם פכ"ט ממכירה, שלשה אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר דין תורה, החרש, השוטה, וקטן אבל חכמים תקנו שיהי' החרש והקטן נושא ונותן ומעשיו קיימין משום כדי חייו:

החרש כיצד נושא ונותן, חרש שאינו שומע ולא מדבר, או מדבר ואינו שומע כלום, מוכר ולוקח מטלטלין ברמיזא אבל לא בקרקע, ואף במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבקדו אותו בדיקות רבות ומתישבין בדבר, פ"ב מאישות הלכה כ"ו חרש וחרשת האמורים בכל מקום הן האילמים שאין שומעין ולא מדברים אבל מי שמדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא ככל אדם ומר"ם שיק סי' ע"ט הקשה שסותר עצמו ודו"ק עי' כ"מ פ"ב הלכה י"ז מגירושין:

אלם ששומע ואינו מדבר או מי שנשתק מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימות בכל בין במטלטלין בין בקרקע והוא שיבדק כדרך שבודקין לגיטין או יכתב:

בכתב ידו. וכתב ה"ה יש תימה למה לא השוה מדבר ואינו שומע לשומע ואינו מדבר שהרי בגיטין דף ע"א הקשו על רב כהנא מברייתא שאמרו מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זה אלם זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם ע"ש וכ"מ כתב שסובר רבינו דכי תניא במדבר ואינו שומע שהוא כפקח היינו דוקא כששומע קצת אבל אם אינו שומע כלל דינו כחרש גמור, ולישנא דרבינו דייק הכי שכתב מדבר ואינו שומע כלום, [לפי ריטב"א ביבמות שהבאתי שאלם אינו דעתו מטורפת כלל כיון ששומע אבל כשאינו שומע עומד נבהל ולא מצי לכווין כלל, מובן כוונת רמב"ם] ומיושב גם רמב"ם פ"ד מחליצה מחרש וחרשת ליכא אפי' חליצה פסולה ועי' במפרש ירושלמי יבמות פי"ב ה"ו:

שו"מ ח"ד סימן כ"ד מביא בשם ת"ח לישב רמב"ם שפסק בחרש דאין יכול להוציא אחרים במגילה וכ"מ הקשה לפי מסקנא לר"י יצא בדיעבד ע"ש בלח"מ, ואמר דכיון דמה שיוכל להוציא אחרים הוא מתורת ערבות שכל ישראל ערבים זה לזה. וא"כ כל שלא יוכל להוציא לכתחילה איך שייך ערבות דהא אינו מחוייב כלל לכתחילה ומחבר הגאון ז"ל קלסיה, לענ"ד צ"ע, עי' תשב"ץ ח"ג סימן קי"ג, שכתב אינו יודע פסול לשליח ציבור מפני כובד השמע אלא לענין תק"ש שאם אינו שומע כלל אפי' כשצועקים באזניו היא פטור מתק"ש שהרי על השמיעה אנו מברכין וכיון שהוא פטור אף הוא אינו מוציא רבים י"ח, אבל לשאר מצות אינו נפסל שהרי מחויב הוא בהם שהרי פסקי הלכה כר' יודא שאמר אם קרא ק"ש ולא השמיע לאזנו יצא בדיעבד, זה שאינו שומע כלל יוצא אפי' לכתחילה דלכתחילה דידיה כדיעבד דאחרים דמי' ע"ש, א"כ כיון דמחויב שייך ערבות ויכול להוציא: גיטין דף ע"א א"ר כהנא א"ר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ע"ש הסוגי' עי' שו"מ חלק חמישי סי' ס"ה אם חרש יוכל ליבום נב"י ח"ר סי' נ"ד, שו"מ ח"ג סי' ו':

פר"ח א"ע קנ"א כתב ומסתברא נמי דאף שאינו שומע כשמדברים עמו בקול רם זולת ע"י מין חצוצרות דלא מקרי חרש, ועי' שערי תשובה תרפ"ט: תשובת מהרי"א ח"ב סי' נ"ד כ' הקשיתי הא בחרשת ושוטה שקדשה אביה הו' קידושי תורה כמבואר ר"פ חרש ובמ"ל פי"א מאישות, ולדעת הראב"ד ורז"ה וסייעתם קרא דקנס ולו תהי' לאשה גבי אונס גם בחרשת ושוטה קאי כמ"ש במשנה למלך שם בד"ה ולענין קנס דעת הרז"ה וכו' ובתשובת הלק"ט סי' ל"ז מח"ב העלה דההורג לחרש פטור דאינן בני מצות ולא יהי' יפה כחן מטריפה וכו' יעו"ש, וא"כ מאי פריך במכות בטלו לעשה דאונס היכא משכחת לה אי דקטלה קלב"מ וכו' הא משכחת לה בחרשת ושוטה בכה"ג וצ"ע עכ"ל:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה