אור ברסלב
עט סופר חלק ד עט סופר חלק ד כלל קד שליש

עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ד כלל קד שליש

עט סופר חלק ד כלל קג דם שבישלו

פרט א':

רא"ש פ"ק דגיטין, מ"ט רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה, ורבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו מ"ב א"ב דאתיוהו בי תרי וכו' ומפרש ריב"א דאתיוהו בי תרי ואמרי שבעל שלחם דתו לא מהימן בעל למימר לא שלחתיו הילכך לרבא לא צריך דכיון דודאי שלחם לא חיישי' שמא זייפו הבעל החתימו בעדים פסולין דאינו חשוד לקלקלה במתכוין וכו' אבל בחד אי לא אמר בפ"נ מצי למימר בעל לא שלחתיו ומזויף הוא אבל כי אמר בפ"נ ופ"נ לא מצי למימר בעל לא שלחתיו אע"פ שאין עדים שעשאו שליח, דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר בפ"נ פ"נ הימנוהו נמי לומר שהבעל עשאו שליח כיון שגט יוצא מתחת ידו ולא מצי בעל מכחיש ליה ע"ש:

א מר"ם שיף הקשה, אמאי הימנוהו חכמים לשליח כתרי לענין בפ"נ בפ"נ ה"ל לתקן דלהימן השליח לומר שהוא שליח הבעל וכיון שהוא שלחו לא חיישי' שמא זייפו בעל והחתימו בעדים פסולים עי' קרבן נתנאל: ב פנ"י דף ס"ד כתב, קשה לי טובא על שיטת רא"ש ז"ל דהא אמרינן בגמרא דהא דהימנוהו כבי תרי היינו משום דלענין חששא לשמה רוב בקיאין הן וכן לענין קיום שטרות וכו' משא"כ לענין האי חששא דבעל אמר לפקדון שהיא חששא גמורה מדאוריי' אין מקום לומר דהימנוהו כתרי ע"ש: ג עוד הקשה שם לרא"ש נהי דלר"ח השליש נאמן כשאומר הבעל לפקדון משום דהא הימניה אכתי מה הועילו חכמים בתקנתן שיאמר הבעל שנפל ממנו ומצאו זה ורא"ש בתשובה סובר דחייש לנפילה כשנמצא ביד אחר שאומר שהוא שליש והלא מכחישו ואומר שנפל ממנו כמ"ש הש"ך נ"ו בשם רא"ש:

ד מח"א בהגהות לרמב"ם פ"ו מגירושין כתב צריך להבין דכיון דהימנוהו חכמים לומר בפ"נ ובפ"נ א"כ אמאי איצטרכו תו ליהמנוה לומר שהבעל עשהו שליח דלמאי איכא למיחש למזוייף ליכא למיחש דהא נתקיים הגט לנפילה ליכא למיחש כמ"ש הפוסקים לפקדון ליכא למיחש שהרי השליש נאמן במגו דאי בעי הוה יהיב לה עכשיו ואפי' התוס' שכתבו דאין זה מיגו טוב דשמא האשה לא תרצה לקבלו היינו היכא שהבעל טוען לפקדון אבל היכא דליכא שום מערער הא ודאי אי הוה בעי הוה יהיב לה עכשיו עכ"ל, ושעה"מ פ"ו משיג וכתב לפי הנראה שאשתמיט מהרב תשובת הרא"ש כלל ס"ח שמובא בש"ך שסובר שחייש לנפילה:

ונראה לישב כל הקושי' עפ"י פנ"י בסוגי' שמביא ח"ץ כמו שלא חייש לנפילה דחד כן לא חיישינן למציאה דחד או לפקדון דחד, כמו בשליח קבלה אשר אשה עשתה עפ"י עדים, ובעל טוען שנפל ממנו והוא מצא הגט זה כנפילה דחד וכן פקדון דחד, ולא חיישינן, אבל בשליח הלכה שפיר יוכל לטעון הבעל שנפל ממנו ואחד מעולם מצא הגט והוא לא נתן הגט בידו זה כנפילה דרבים וחיישי' כזה, על כן אם השליח אומר בפ"נ ופ"נ ושליח נאמן עפ"י תקנת חכמים שראה הכתובה, א"כ ג"כ נאמן שהוא שלוחו, ולא חיישי' דלמא נפל מבעל והוא מצאו זה ג"כ כנפילה דחד, ושפיר כתב המח"א לנפילה לא חיישי' ורא"ש בתשובה מיירי מנפילה דרבים שפיר יוכל בעל לטעון שנפל, ומיושב קושי' מר"ם שיף למה צריך להימן בפ"נ עי' אות א' כי בלא זה א"א לתקן שיהי' נאמן שהוא שלוחו דבעל כקושי' פנ"י באות ב', כי זה חשש דאורייתא, רק ע"י שנאמן בפ"נ אז הוי נפילה דחד ע"כ נאמן שהוא שלוחו גם שארי קושי' מיושב ב"ה ועי', ומיושב רש"י המביא גט שליח הלכה כי שליח קבלה לא צריך כי הוי נפילה דחד ונאמן על שליחתו שבעל נתן בידו, ויש להסביר מש"כ ב"י בשם רי"ו דלרי"ף שפי' דסוגי' בשליח הלכה, בשליח קבלה אף ר"ה מודה דשליש נאמן ולא כתב הטעם לחלק בהנ"ל מובן:

תומי' ופנ"י הקשו על רא"ש למה ליה לאמר שהאמינו ג"כ על השליחות הא בשני עיירות גם ר"ה מודה דשליש נאמן כיון דלא שייך אם איתא וכו', ודעת סופר כתב לישב כי תומים נ"ו ס"ק י"א הקשה לשיטת רי"ף דפלוגתא דר"ה ור"ח מיירי בשליח הלכה איך שייך לומר אם איתא דלגירושין הוי יהב לה שמא מסר הבעל הגט מוקדם שכשר רק ע"י שליח משום דקלא אית לה, ונ"ל באמת הקשה פנ"י למה צריך ר"ה לומר דבעל נאמן מטעמא דאם איתא כיון דר"ה לית ליה דהא הימניה ולא שייך לאמור יען שטענה גרוע בשלוח הלכה כנפילה דרבים, וצ"ל תירץ אחר של פנ"י דפקדון טענה גרוע דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה, לפ"ז מתורץ קושי' התומים ממנ"פ אם מסר הגט ליד השליח ביום הכתיבה א"כ נאמן הבעל מטעם אם איתא, ואם מסר הבעל הגט ליד שליח יום אחר הכתיבה שוב בלא"ה נאמן הבעל אף בלא אם איתא משים דר"ה לא ס"ל דהא הימניה ואי דפקדון טענה גרוע דלא מקדים אינש פרענותא לנפשיה זה ליתא דחזינן דבעל הקדים פרענותא דלא מסר הגט לשליח אלא יום אחר הכתובה, ומיושב הרא"ש על כן הוצרך לאמור מדהימנא על פ"נ פ"נ נאמן על השליחות ונפ"מ אם הבעל מסר הגט מקודם בכה"ג הבעל נאמן אף בשני עיירות, וכן כתוב בספר צרור החיים ע"ב, לישב קו' תומים, ומישב בזה רי"ף שפסק כרב חסדא דשליש נאמן והקשו ראשונים למאי נפ"מ מביא הך ומודה ר"ה דאי אמרה קמאי דידי ומהימנת במגו תיפק ליה בלא"ה שליש נאמן ע"ב:

תומים הקשה לפי רא"ש דכתיב מדהימנוהו רבנן לומר בפ"נ ובפ"נ נאמן ג"כ על השליחות א"כ מה הקשו תוס' מה הועילו חכמים בתקנתן שבעל יערער ויאמר לפקדון, דכיון דנאמן על בפ"כ נאמן ג"כ על השליחות, ותי' דתוס' סברי דהך אם איתא הוי כמו עדים א"כ אם עדים מכחשים את השליח ודאי אינו נאמן על השליחות ע"ש, ועי' רבינו ירוחם נתיב כ"ד ח"ג כתב בשם תוס' דאפי' יש עדים דלפקדון נתנו לו נאמן שליש, ומביט ח"א סי' רכ"א שכתב אליבא כ"ע אפי' איכא עדים דלפקדון יהביה ליה השליש נאמן ועי' מכתב אליהו שער ז' סי' יו"ד:

תומים מביא פר"ח מ"א ח"א פ"ב אם שני עדים מכחשים לשליש ושני עדים מסייעי' לשליש אמרי' אוקי תרי לבהדי תרי והשליש נאמן, ולבבי לא כן ידמה לי יש כאן ארבעה עדות אומרי' כך ושנים אומרים להיפך הא הו"ל עדות מוכחשת דתרי כמאה, א"כ אף אתה אמור השליש כתרי עדים והרי כאן ארבעה עדים כיון ששנים מכחשים ה"ל עדות מוכחשת דתרי כמאה ולכן דינו צ"ע עכ"ל:

פרט ב':

גיטין דף ס"ד, איתמר בעל אומר לפיקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן. תוס' הא דלא נקוט בעל אומר להלכה ושליח אומר לקבלה משום דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה אלא כשאומר הבעל לפיקדון:

תוס' שליש אומר לגירושין, פי' שאומר שהי' שליח לקבלה ומיירי כשיש שנים שמעידין בפנינו אמרה דשויתי' האשה שליח לקבלה כדתנן במתני', וכתב מהרש"א דלא ניחא להו לפרושי שהשליש אומר שהוא שליח להולכה, דלפ"ז ע"כ איירי שהגט ביד אשה דאל"כ פשיטא דהבעל נאמן שהרי יכול לבטלו וא"כ אפי' ר"ח מודה דלא שייך דהא הימניה אלא כשהוא עדיין ביד השליח ע"ב, וכתב פנ"י אני תמה וא"א לומר כן שהרי תוס' כתבה בדיבור הסמך דמה שתקנו בפ"נ ובפ"נ משכונה לשכונה היינו משום דס"ל כר"ח דשליש נאמן א"כ משמע להדי' דאפי' הגט ביד אשה נמי שליש נאמן שכל דבריהם בענין בפ"נ ובפ"נ בגט ביד אשה איירי אלמא דלית להו האי סברה ע"ב, ואולי יש לישב עם סברה רא"ש שהבאתי כיון שחכמים האמינו על בפ"נ ובפ"נ האמינו ג"כ שהוא השליח, ותוס' כתבה למ"ד משכונה לשכונה צריך לאמור בפ"נ אז נאמן גם אם אין הגט בידו. אבל:

כאן כתבה תוס' שקאי שהם בעיר אחת ולא צריך לאמור בפ"נ אז נאמן רק אם הגט בידו:

רשב"א כתב הקשו בתוס' מה הועילו חכמים בתקנתן במביא גט ממ"ה דצ"ל בפ"נ דאי אתי בעל ומערער לא משגחי' ביה, מ"מ אם אמר לפקדון מסרתיו לשליש מהימן, ותירצו בשניהן בעיר אחת הילכך איכא למימר דאם איתא לדידה הוה יהיב לה אבל התם בשולח ממ"ה ליכא למימר ביה הכין וכו' ואין להקשות לר"ה דילמא משום כסופא הוא דלא יהיב לה לדידה כדאמרי' בהנזקין, דהכא שעשתה שליח לקבלה ורוצה להתגרש מאי כסופא איכא וכתב הפנ"י אני תמה על רשב"א שהעתיק כל דברי תוס' ואח"ז תיכף סמוך דבריו לפרש דלא אמרינן משום כסופא כיון שהיא עשתה שליח לקבלה לפ"ז לא הי' צריך לפרש ככל דברי תוס' דהא שפיר הועילו חכמים בתקנתן בשליח הלכה לא שייך דאם איתא משום כיסופא לא יהיב לדידה ע"ב:

קצת נ"ל כי מה שצריך ר"ה הטעם אם איתא ולא נאמן הבעל בלא טעם זה, כתב הפנ"י יען שטענה גרוע נגד טענת השליש ע"ב על תוס' הא דלא נקט בעל אומר להלכה שהאריך בזה, א"כ כאן בשליח קבלה שטענתו טענה גרוע כי זה כפילה דיחיד וה"ה פקדון דיחיד צריך אם איתא ושפיר הקשה רשב"א דלמא מחמת כיסופא וכו' אבל במוליך ממדינת הים שם הטענה טובה כי זה נפילה דרבים ולא צריך אם איתא כי בלא זה טענתו טענה ושפיר הקשה רשב"א ותוס' מה יועילו בתקנתן, גם דלא שייך אם איתא, [רק צ"ע א"כ מה צריך רשב"א להביא תי' תוס' באינה בעיר אחת ודו"ק] ומיושב ג"כ מה שהקשו תומי' ופנ"י על רא"ש למה ליה לאמור שהאמינו ג"כ על השליחות, הא בשני עיירות גם ר"ה מודה דנאמן דלא שייך אם איתא, בהנ"ל מיושב בשליח הלכה לא צריך טענה דאם איתא, בלא זה בעל נאמן כי זה נפילה דרבים:

תוס' וי"ל דסברי כר"ח דאמר שליש נאמן פנ"י הקשה לש"ך סי' נ"ו שכתב דשיטת תוס' בסמוך בד"ה שליש נאמן. דלא מהימן השליש אלא בששניהם מודה שהוא שליש אבל אם אחד מכחישו שאינו שליש אלא שנפל ממנו ומצאו, ר"ח נמי מודה דאין השליש נאמן. א"כ קשה מה משני תוס' הכא דהועילו חכמים בתקנתן משום דסברי כר"ח, אכתי לא יועילו אם הבעל יערער ויאמר שנפל ממנו ע"ש:

שו"מ מהדורא ד' ח"ג סי' פ"א מביא קושי' מא"ז הגאון ז"ל, כי רשב"א כתב בשליח הלכה לא שייך אם איתא לדידה הוי יהב משום כיסופא, ולא קשה קושי' תוס' מה יועיל חכמים בתקנתן עי' בפנ"י וקשה בעבד דהצריכו לומר בפ"כ ובפ"נ מה יועילו בתקנתן הא יאמר לפקדון נתתיו ויהא נאמן דאם איתא לשחרור לדידיה הוי יהיב ולא שייך לאמר מפני כיסופא בעבד ע"ש: תנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים ואמאי ליהמניה לשליש עי' מהרש"א שמביא רש"י ישן, אמאי בעי עדים כלל, לא בקבלה ולא בקריעה ולא בעידי אמורה ועי' פנ"י שפלא מהיכי תיתי ליהמן:

בספר דעת סופר מביא קושי' מח"ס לפימ"ש ר"ן דאין השליש נאמן אלא משעה שנזדמן יחד עם האשה אבל לא שתהא מגורשת למפרע, א"כ מאי פריך ממתני' לר"ח דהא צריך עדי קבלה שתהא האשה מגורשת למפרע משעה שמסר הבעל הגט ליד שליש:

פנ"י הקשה, לשיטת הש"ך דאפי' לר"ח לא מהימן אלא בטענת פקדון אבל כשאומר שנפל ממנו או שגזלה תו לא מהימן השליש, א"כ מאי מקשה להימניה לשליש הא אכתי בעינן עדים שמא יאמר הבעל שנפל ממנו ומצאו זה ועי' תומים נ"ו:

בספר דעת סופר מביא קושי' מישו"י וח"ס, מתוס' לעיל דף ד' ד"ה א"ר יצחק כתב תוס' בלא ר' יצחק נמי יש להוכיח דבא"י הי' דבח"ל באותה הגמוני' נמי צריך לרבה לאמור בפ"נ ובפ"נ כיון דאין בקיאין לשמה, ולפי מש"כ תוס' כאן שפיר צריך להביא הך דר"י, דבלא ר' יצחק לעולם הוי אמרי' דהעיר הי' בח"ל ואי דבח"ל גם באותה הגמוניא צ"ל בפ"נ ובפ"נ זה ליתא דבאותה הגמוניא אינו צריך לאמור בפ"נ משום דלא הועילו חכמים בתקנתן דאכתי יכול הבעל לערער ולומר לפקדון נתתי:

עוד הביא קושי' מישו"י מה מהני מה שבעל גמר בדעתו שיהא לגירושין אם יאמר השליש שנמסר לו לגירושין הא זה הוי כמו תנאי שהבעל התנה שגט יהא לגירושין אם יאמר השליש והא מעיקרא בשעת מסירת הגט לשליש לא הי' מבורר שיאמר השליש שהבעל מסר לו הגט לגירושין והא אנן קי"ל בדאוריי' אין ברירה ע"ב אולי י"ל עפ"י סברת רשב"א הבאתי במקנה כלל ל"ד פרט ד' דלא שייך דין ברירה אלא במה שאם לא נאמר הוברר הדבר למפרע אין לו קיום אבל בדבר שקיומו אינו תלוי בברירה כמוכר שדה אחת משדותי שהרי בשעת שנתן לו ממכרו אפי' למ"ד אין ברירה אפשר להתקיים, ועי' מקו"ח סי' תנ"ד במקום דיכול להתקיים לכשיתברר יכול להתנות אף לקנות למפרע, א"כ גם כאן כיון שיוכל להתגרש בשעה ששליש יתן לה יוכל גם לחול למפרע, ורק צריך לחקור אם אין זה כטלי גטך מעג"ק ולא באתי רק לעורר, לר"ן ששליש אינה נאמן למפרע רק משעה שבא לאשה שבידו ליתן לה: מכתב אליהו כתב בעיקר מחלוקת אם הבעל נאמן או השליש נאמן נמצאו ברי"ף שתי נסחאות וכו' ורמב"ם פסק כרב חסדא וכו' וטור פסק כר"ה וכו' ודוקא בשניהם בעיר אחת, אבל אם האשה בעיר אחרת מודה ר"ה לרב חסדא וכו', אמנם ראיתי לריא"ז בשלטי גבורים חולק אעפ"י שהי' בשתי עיירות יכול הבעל לטעון ועי' מביט ח"א סימן רכ"א, ואמרי בינה על גיטין כתב על ריא"ז מלבד דקשה לדידיה קושי' תוס' מה הועילו חכמים בתקנתן, עיקר הדין תמוה כיון טעמא דר"ה משום אם איתא וכו' מהי תיתי לומר כן בשתי עיירות וכו' אולי סובר ריא"ז כמש"כ ריב"ן לב בחידושיו דכיון דמסקינן דלר"ה לית ליה הא הימניה דדוקא בממון דאתיהב למחילה אמרי' הימניה ממילא דאפי' בשני עיירות הבעל נאמן:

שו"מ כתב ברא"ש מצאתי דבר חדש מה דאמר ר"ה בעל נאמן דאם איתא זה הוי כמו מגו במקום עדים ע"ש בזה אמרתי דלכך ר"ח לא ס"ל כן דהא בב"ב דף ל"ג סבר דאמרי' מגו במקום עדים לפ"ז הי' מהראוי לפסוק כר"ה דהא אנן קי"ל דלא אמרי' מגו במקום עדים אך לפמ"ש שמ"ק בב"מ פ"א דדוקא היכא שיש לתרץ דבריו היא דס"ל מגו במקום עדים משא"כ היכי דליכא לתרץ דיבורו לא א"כ לק"מ עכ"ל:

סנהדרין דף ל"א, ההיא איתתא דנפק שטריה מתותי ידה אמרה ליה ידענא בהאי שטרא דפריע הוה, הימנה רב נחמן א"ל רבא לר"נ כמאן כרבי דאמר אותיות נקנה במסירה [המוכר שטר חוב קנה החוב במסירת אותיות והכא נמי קנאתה והוי כדידה ונאמנת לומר פרוע] א"ל שאני הכא דאי בעי קלתיה, א"ד לא הימנה ר"נ א"ל רבא לר"נ והא אי בעיא קלתיה כיון דאתחזק בבי דינא אי בעי קלתיה לא אמרינן, תוס' איתחזק בבי דינא פרש"י שכתוב בו הנפק, וקשה מ"מ ניהמנוה במגו דאי בעי קלתיה, וי"ל דאיתחזק בבי דינא שראוהו בידה עי' תוס' ב"ב דף ל' ד"ה לאו עי' ש"ך סי' ס"ה ס"ק ז' ונתיבות ריש סי' נ"ו:

איתיבי' רבא לר"נ, סימפן שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויצא מתחת ידי שליש או שיצא אחר חיתום שטרות כשר אלמא שליש מהימן תיובתא דר"נ:

תוס' אין עליו עדים ויוצא, השטר והסמפונות מתחת יד שליש כשר משמע ליה אפי' איתחזק דומיא דיוצא אחר חיתום שטרות, מהרש"א פי' לדבריהם דלא נראה להם כפרש"י להאמין השליש בכל דבר הואיל ושניהם מודים, דאפי' לרבא נאמן לשליש אלא משום מגו דאי בעי קלתיה, וא"כ הכא באין עליו עדים בסמפון מאי מגו איכא לשליש ולכך הוצרכו לפרש שיוצא השטר וסמפון מתחת יד שליש דאית ליה מגו דאי בעי קלתי' לשטר ע"ש וש"ך נ"ו משיג לרבא השליש נאמן בלא מגו ע"ש באריכות:

נמ"י כתב אותיות נקנה במסירה, והוי כדידה ונאמנת לומר פרוע היא דתפיסתו ראיה על המסירה ואי בעי אמרה לקוח הוא בידי וכו' והא דקי"ל דשליש נאמן היינו מטעם מגו אי נמי מגו דאיבעיא אהדרתיה ללוה ומגו כי האי אע"ג דבעלמא לא אמרינן [פי' למפרע] מ"מ השתא הוי ס"ד דרב נחמן דלאו לאחזוקי לנפשה קאמרה הכי אלא לצורך הלוה במגו כל דהו סגי ע"ש:

קצת להסביר למה בשליש אמרי' מגו למפרע כי בעה"ת שער נ"ב כתב לא תימא דוקא כי טעין ליה נפקד היית אז מהימן השליש דמ"מ הא קמודה ליה דהימניהו לפקדון, אלא אפי' טעון ליה גזלת ממני שליש נאמן וכו' ומסתמא אין אדם חוטא ולא לו, וכ"כ הטור סי' נ"ו דשליש נאמן מצד חזקה אא"ח ולא לו, ור"ש בספר כריתות כתב הטעם דלא אמרי' מגו למפרע מצד דאנן מוקמינן ליה בחזקת כשרות עד עתה אמרי' עתה נעשה רשע ומשקר, ומצאתי בספר זכרון שמואל שהולך בדרך זה ע"ש וקצרתי:

הגהות מרדכי סוף פ"ק דב"מ, ז"ל רבינו ברוך בסוף פ' זה בורר סימפון שאין עליו עדים ויוצא מתחת יד שליש כשר, אעפ"י שריב"ם וריב"א אומרים שהשטר והסמפון הם ביד שליש, נראה לי כפירש"י שאין ביד שליש אלא הסמפון ושניהם האמינו להיות שליש ביניהם, ועתה הלוה אומר שפרעו ואע"פ שמלוה כופר מאח' שהשליש אומר ודאי פרעו והמלוה אינו יוכל לחזור בו עתה מאחר שכבר נעשה המעשה שפרע והוא בעצמו מודה שהאמינהו לכך והכי אמרי' בהדיא סוף שנים אוחזין הטעם משום דהא הימניה מלוה לשליש, ואם נפרש נמי שהשטר ביד השליש מה צריך תו להזכיר סמפון, אלא שמע מיניה כדפרשינן והכי מייתי מיניה כי היכי דשליש מהימן משום דהא הימניה הכי נמי כשהשטר בידו נאמן לומר פרוע הוא אפי' אם המלוה אומר לפקדון נתתיו לך מטעם דאי בעי קלתיה, ובפרק התקבל בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן וכו'. עד שאני ממון דאתיהב למחילה עכ"ל, ועי' דעת סופר וקצה"ח סי' נ"ו כתב משמע מזה דקודם שנעשה מעשה יכול לחזור בו אמנם נראה דהיינו קודם שאמר השליש עדותו יכול לחזור בו אבל אחר שאמר עדותו אינו יכול לחזור בו ואע"ג דלא הי' מעשה עדותו הוא המעשה, ונתיבות משיג:

הנתיבות סי' נ"ו כתב דהא דאמרי' מה דעתך דאותיות נקנה במסירה לאו משום מיגו דלקוח הוא דאכתי לא אסיק אדעתיה מיגו כלל, רק כמ"ש: רש"י שקנאתה והוי כדידה, והיינו דשליש קנין גמור אית ליה בחפץ שהקנה לו שיהי' כך אם יאמר כך וטוען שליש אני דמי ממש לטוען לקוח הוא בידי דמה לי אם טוען לקוח הוא בידי לגופו או לפירותיו או שטוען קניתיו ע"מ להקנות דשייך ג"כ קנין ע"מ להקנות כמבואר נדרים דף מ"ח וכו' ומש"ה אני אומר דאפי' לרבא יש חילק בין מטלטלין לשטר לענין אם מכחיש השלישות וטוען נפל ממני או גזלתני לפמ"ש דשליש קנין ממש אית ליה ומצינו חילק לענין אם טעין לקוח ממש והלוה טוען נפל ממני או גזלתני בין מטלטלין לשטר, דבמטלטלין כשטוען לקוח אין הלה נאמן לומר נפל ממני או גזלתני, ובשטר כשטוען לקוח נאמן הלה לומר נפל ממני ושאר טענות, וטעם כתב רמב"ן בספר הזכות פ' הכותב לפי שמטלטלין נקנה במסירה ותפיסתו עצמו שהוא תופס בהם הוא קונה לו נאמן הוא לומר לקוח הוא בידי ולא מפקינן מת"י דמוחזק אבל בשטר שאין תפיסתו קנין ואין מוחזק כלל אלא בנייר שלו אם טוען בענין כך נמסר לי עליו הראיה שאין שיעבד השטר יוצא מחזקתו של מלוה הכתוב בשמו וכו' לפ"ז נראה דבטוען שליש אני דינו ממש כטוען לקוח הוא בידי ושליש נאמן שכ"כ התומים בחפץ ודאי ליתא לדינו של ש"ך ובשטר דינו עם הש"ך ע"ש:

וחידש בעיני שלא מביא בעה"ת שער נ"ב מביא ראיה ששליש נאמן אפי' בשטר מראשונים שכתבו האומר לחבירו כלי זה שבידך של פקדון שהפקדתי לך והלה אומר שליש אני ששליש נאמן ע"ש לפי הנ"ל אין ראיה מכלי לשטר ודו"ק:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה