אור ברסלב
עט סופר חלק ד עט סופר חלק ד כלל קא עילאה גבר

עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ד כלל קא עילאה גבר

עט סופר חלק ד כלל ק בחבורה מקלקל

פרט א':

פסחים דף ע"ה, מתני' נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו [יקלוף מן הפסח מקום שנוגע בתנור כדמפרש בגמרא שנתבשל שם מחום התנור ולא צלי אש הוא] נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו [דלא סגי ליה בקליפה אלא בנטילה יפה יפה בעובי דשומן נבלע בתוכו הרבה ואותו שומן מבושל מן החרס], ובספר תיקון משה כתב דיל"ד בלישנא יקלוף יטול דהול"ל אסור כדי קליפה כדי נטילה וממילא ידע מעצמו שיקלפנו ויטלנו משם ומה צריך לצוות אותו ע"ב, ואולי הכוונה שיהי' זרת שיקח רק מה שאסור ולא יטול יותר רק קליפה ונטילה שלא יביא קדשים לבית פסול: נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו, מפרש בגמרא בסולת רותחת דמטוי רוטבו מחום הסולת והוי צלי מחמת ד"א ואסור למיכליה לההוא רוטב שבתוך הסולת משום אל תאכלו כי אם צלי אש הילכך יקמץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים פסולין] ולמה כתב רש"י כאן וישרוף אותו ולא כתב גבי קליפה ונטילה, כתב תויו"ט, ואין צ"ל גבי קליפה ונטילה שאין בהן תערובות חולין עכ"ל ועי' צל"ח, ורמב"ם פ"ח מקרבן פסח כתב וישליכנו כתב לי בני הרב המאוה"ג מו"ה יוסף ליב נ"י אבד"ק דערעטשקע שרמב"ם לשיטתו פ"י ממ"א דמשקין היוצאין מקדשים אינן כמותן וע"ש בכ"מ דהוא רק דרבנן עכ"ל אבל לפי ח"ס יו"ד קי"ד הבאתי בע"ס כלל נ"ז פרט ב' כיון שנכנס באוכל חייב כי יש לו דין אוכלין ע"ש נדחה סברת בני נ"י: סכו בשמן תרומה אם חבורת כהנים יאכלו, אם של ישראל אם חי הוא ידחנו ואם צלי הוא יקלוף את החיצון:

תוס' יטול את מקומו ולא סגי ליה בקליפה לפי שהרוטב נבלע יותר בתוכו, וא"ת נגע בחרסו של תנור:

אמאי סגי ליה בקליפה הלא הרוטב שיש באותו כרי קליפה נבלע בפסח עד כדי שיטול את מקומו כמו נטף מרוטבו וחזר אליו וכל דבר הנאסר בצלי דקי"ל דאינו נאסר אלא כדי קליפה מחמת הרוטב שבו יאסר עד כדי שיטול את מקומו, ואיכא לאוקמי בשאין רוטב כי אם מעט ומעט רוטב אינו איסור כל כך כדאמרי' בגמרא שאני סיכה דמשהו עבדי ליה:

איתמר חם לתוך חם ד"ה אסור, צונן לתוך צונן ד"ה מותר, חם לתוך צונן וצונן לתוך חם, רב אמר עילאי גבר ושמואל אמר תתאה גבר, תנן נטף מרוטבו על חרס וחזר אליו יטול את מקומו קא ס"ד בחרס צוננת, בשלומא לרב דאמר עילאי גבר מש"ה יטול את מקומו דאזל רוטב מרתח ליה לחרס והדר חרס מרתח ליה לרוטב וכי הדר רוטב אפסח קא מטוי פסח מחמת חמימותא דחרס ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר אלא לשמואל דאמר תתאה גבר חרס כיון דצוננת היא אקירי מיקר ליה לרוטב אמאי יטול את מקומו [ולא גרסינן בקולף מקומו סגיא], כדאמר ר' ירמיה אמר שמואל בסולת רותחת הכא נמי בחרס רותח, תנן נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ את מקומו בשלומא וכו' א"ר ירמי' אמר שמואל בסולת רותחת וכו' [פלתי צ"א ונב"י סימן כ"ח הקשו איך שייך פלוגתא אם תתאה או עילאה גבר נטעימנו לקפילא ותירץ שא"א לעמוד על המבחן ע"ש] ושעה"ת ח"ג כלל כ"ב פרט א' כתב שאינם נאמנים כיון דסבר עילאי גבר או ת"ג:

תוס' תנן נטף מרוטבו על החרס וכו' מרישא דקתני נגע בחרסו של תנור יקלוף מקומו ליכא לאקשויי אפי' למאי דס"ד בחרס צוננות דכ"ע מודו דתתאה בלע כדי קליפה, וה"ה לאחר שהוחם מעט מבשל בפסח כדי קליפה: תוס' בשלמא למ"ד עילאי גבר, וא"ת למ"ד עילאי גבר למה הפסח אינו נאסר מחמת השפוד ויהיה צריך ליטול את מקומו סביב השפוד, ואומר ר"י דאין שפוד של עץ קולט חום כל כך כמו חרס, ובפירש ר"ח גרס וכי הדר רוטב אפסח מיטוי פסח מחמת חמימות החרס, וקשה דתיפק ליה שרוטב איסר נבלע בפסח, ונראה דהא דקאמר ומיטוי פסח ארוטב קאי מדאמר מחמת חרס דאי אפסח קאי הול"ל מחמת רוטב:

מהרש"א כתב על קושי' תוס' למה פסח אינו נאסר מחמת השפוד, הך קושיא הוא אף לדברי המתרץ דהפסח מרתח ליה לשפוד שבפנים והדר לי' השפוד מרתח ליה לפסח, וא"כ הוא למה נקטו בדבריהם למ"ד עילאי גבר כיון דהשפוד הוא תוך בשר הפסח באמצע ויש בשר הפסח למטה ולמעלה משפוד למ"ד נמי דתתאי גבר למה הפסח אינו נאסר מחמת השפוד. ויש לישב עכ"ל: תוס' אלא למ"ד דתתאי גבר אוקורי מיקר ליה, הכי גרסינן בכל הספרים ובפר"ח ביטול את מקומו סגי, ורש"י מחקו משום דקשיא ליה כיון דאוקורי מיקר מה איסור יש ברוטב וכו' ולר"ת נראה דגרסי' ליה שפיר דע"כ מיירי כגון שהרוטב לא נצלה כל צרכו והוה ליה אברנים, דבנצלה כל צרכו לא הוה תו מפסיל משום צלי מחמת ד"א וצלאו ואח"כ בישלו דאסור היינו דווקא במים משום ריבוייא דובשל מבושל אבל בד"א לא, ותדע דהכי הוא דבע"א הי' אסור לחתוך בסכין פסח בעוד שהוא חם דמחמם לי' לסכין ומחמם לדידיה והו"ל צלי מחמת ד"א, אלא בנצלה כל צרכו לא מיפסל, וא"ת מ"מ למה נאסור הסולת משום זה יאפה אותו ויצלה נמי הרוטב, וי"ל דאז הוי צלי מחמת ד"א שהרי ע"י חמימות הסולת הוא נצלה ע"ש:

מהרש"א כתב מש"כ תוס' כיון דאוקורי מיקר מה איסור יש ברוטב, אף לפי מש"כ תוס' לעיל גבי חרס צוננות כ"ע מודה דתתאה החרס בלע כדי קליפה ואח"כ מבשל בפסח כדי קליפה, הכא ברוטב שהוא דבר לח לא שייך ביה קליפה כמו בחלב לקמן כמ"ש תוס' לשיטת ר"ת:

פלתי סי' צ"א כתב דבריו אינם מובנים לי דודאי עד עד כאן ס"ל לר"ת דקליפה אינו אוסרת היינו אם הקליפה נאסרת מחמת בלועה, אבל אם הקליפה בעצמה אסורה וכי ס"ד שלא יהי' אוסר והקולף מחתיכות נבלה דקה שבדקים לקדרה לא יאסור בנ"ט וכאן כיון שנצלה כדי קליפה הרי הוא אסור כמו נבלה דהוי צלי מדבר אחר ואסורה כמו נבלה ולית ביה בלועה ולמה לא יאסר בנ"ט ע"ב, וחו"ד סימן צ"א ס"ק ח' כתב דבדבר לח המעורב לא שייך ביה בישול כדי קליפה וע"כ האיסור אינו אלא מטעם שמה שנבלע בחרס נאסר וחוזר ומפליט לרוטב ובזה שייך סברת ר"ת דבדבר לח מותר הכל ועי' בתשובת אבני צדק יו"ד סי' ל"ד:

רמ"א בסי' צ"א כתב ובמקום שהבשר צריך קליפה אם לא קלפוהו ובשלו כך מותר בדיעבד, וש"ך הקשה מסוגיא דירך ומסימן יו"ד בשחט בסכין של עכו"ם וכו', וכתב שרק דומי' דחלב שהוא דבר הנבלל וקליפה נתערבה וכה"ג אם נתבשל הבשר בלא קליפה ונבלל בענין דאינו מכירו דלא שייך ביה קליפה מותר בדיעבד, אבל כשנתבשל ועדיין מכירו בענין דשייך ביה קליפה צריך ששים, וניחא מש"כ רמ"א בסימן צ"ח דכלי שנאסר במליחה כדי קליפה צריך אח"כ ששים ע"ש:

מג"א בסי' תס"ז כתב דוקא בחם לתוך צונן דבעי רק:

מכח חומרא בעלמא קליפה הוא דאין אוסר תערובות אבל לא בדוכתי דמדינא בעי קליפה ע"ב ופלתי צ"א כתב לא הבנתי הא ר"ת דדייק כן מדקתני חלב מותר, ור"ת ס"ל חם לצונן בעי קליפה מדינא הוא דעירוי מבשל כדי קליפה עי' תוס' שבת מ"ב, ומתוס' פסחים שכתבו בנגע בחרסו של תנור יקלוף אדמיקר ליה נצלה ולכך קולף וש"מ מדינא ולא מחומרא כי איך החמירו להביא קדשים לפסול ע"ש גם ח"ס בחידושיו כתב מג"א כ"ק הוא חומרא בעלמא הוא מהנמנע דהרי לר"ת מבשל אפי', אך נ"ל מש"ה אין רוטב נאסר דדבר לח לא שייך אדמיקר דמתערב כרגע ואינו ואין שום טפה ידוע מתעכב לקבל חום כי בכל רגע ורגע מתבלבל ואינו מקבל חמימות כלל:

בספר אומר לציון אות שע"ה כתב לישב קושי' מהרש"א על תוס' שרוטב נאסר כדי קליפה ומחדש דבר חדש כמו שכתבו ראשונים אם נולד איסור בתערובות גם דשיל"מ בטיל, כן הדין במין במינו כמבואר בר"ן נדרים שדשיל"מ משום מין במינו, וכמו דם פר ודם שעיר כל אחת הי' ניכר בפני עצמה קודם התערובות אז לא בטיל, אבל אם לא הי' ניכר לעצמה בטיל, וקליפת רוטב שנצלה מחרס ונאסר נולד בתוך שאר רוטב ממילא חד בתרי בטיל וליכא איסור ברוטב ומיושב גם קושי' צל"ח ע"ש שמאריך לישב רמב"ם, וסברה הנ"ל מצאתי ג"כ בשו"מ ח"ו סי' נ"א בשם אבי זקינו הגאון ז"ל, וכן בתשובת שערי צדק סימן מ"א באו"ח:

בספר אבני שהם כלל ל"ג כתב לישב קושי' או"ח שכתב על מהרש"א לאחר מחילה כ"ת נראה שאין הדבר כן דעד כאן לא כתב ר"ת דינו כ"א לפי הלכה דקי"ל מב"מ בנ"ט א"כ שפיר י"ל היכא דלא נאסר כ"א כדי קליפה אינו נ"ט כלל משא"כ לשמואל דס"ל מב"מ במשהו ודאי דרוטב זה כולה נאסרת דכיון דהסולת צולה כדי קליפה מ"מ משהו איכא, ולפי סברה הנ"ל היכא דלא ניכר איסר לעצמו בטיל גם מב"מ ודברי מהרש"א נכונים:

תניא כוותיה דשמואל, חם לתוך חם אסור, וכן צונן שנתן לתוך חם אסור, חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח, חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא אדמיקר ליה א"א דלא בלע פורתא קליפה מיהא ניבעי, אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח, תניא אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח וכן צונן שנפל לתוך חם אסור חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח, חם לתוך צונן מדיח כיון דחם הוא אדמיקר ליה א"א דלא בלע פורתא קליפה מיהא ניבעי, אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח: תוס' תניא אידך. תימא הא תו למה לי להביאה, ואומר ר"ת דקמ"ל דאפי' חלב שרי דאע"ג דחם לתוך צונן בעי קליפה בדבר שיוכל לעשות קליפה, בדבר דלא שייך קליפה כמו בחלב מותר. מדלא קתני איסורא גבי חלב כדקתני קליפה גבי בשר, וריב"א חולק בזה ומצריך ששים כדי קליפה: תוס' דרע"ק פסחים פ"ז אות ל' כתב וא"ת מה מקשה בסולת צוננת נימא אקורי קא מיקר לוקמי כגון שהרוטב ירד עד קרקעות הכלי ועשה גומא והסולת נפל לתוכה והוי עילאה, וי"ל מ"מ מקרי הסולת תתאה כיון דהוא במקומו והרוטב נכנס לגבולו הוא גובר ומיקר ובהכי מתישב קושי' תוס' למה לי להביא אידך ברייתא, ולמ"ש ניחא דאלו הביא רק ברייתא קמייתי הייתי אומר דמיירי בשני חתיכות ועדיין בחתיכה שנפל לדבר לח כסולת או מסקה סד"א דמקרי תתאה כיון דשקוע בו לזה מביא אידך לאשמועינן דאף בכה"ג מקרי החתיכה עילאי, עוד י"ל קו' תוס' די"ל דס"ד דרק בברייתא ראשונה אמרינן אדמיקר משום דאף אם הוא רק חששא בעלמא אי בלע מ"מ אסור כיון דהוי חשש דאוריי', אבל באידך ברייתא דאף אם בלע ליכא דאוריי' דהא מ"מ לאו דרך בישול הוא למסתר בב"ח מדאוריי' ולגבי דרבנן לא חיישי' כולי האי לומר אדמיקר לה בלע לזה מביא אידך ברייתא למפרך עלי' אדמיקר לי' בלע ותמהני על רשב"א שכתב בב"י סימן צ"א על שיטת רש"י בבר יונה דנפל לכדא דקמחא ואי צלי הוא בעי קליפה דהכוונה בצלי חם דוקא וכתב עליו רשב"א אעפ"י שהבר יונה שקוע והכמחא צף עליו מלמעלה וכו' אינו כצונן לתוך הם וכו' ולא זכיתי להבין איך תלה קושי' זו ברש"י הא גם לאינך פרש"י יקשה מברייתא דהכא בשר חם שנפל לתוך חלב ויקשה הא הבשר שקוע והוי תתאה וצע"ג ה' יאיר עיני עכ"ל ועי' בתשובת רעק"א סימן קפ"ג וכ"ס יו"ד סימן נ"ו:

פסחים דף ע"ה, אר"י תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש שנאמר צלי אש צלי אש שני פעמים וכו', תוס' מביא ירושלמי כשהפסח נצלה בתנור והגחלים תחתיו הלא חום התנור כמו כן מבשלו והוי צלי מחמת דבר אחר, ומפרש כי איכא אש האש נוצח כח התנור, והתנור מצרף חום הגחלים שלא יתפזר:

דף ל"ז, המעיסה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין, החליטה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין, המעיסה קמח שע"ג מוגלשין החליטה מוגלשין ע"ג קמח וכו' מ"ש המעיסה ומ"ש החליטה וכו', תוס' תימא לר"י מאי קבעי מינה נימא דמר סבר עילאי גבר ומ"ס תתאי גבר ותי' ר"י דקפסיק ותנא אע"ג דלית ביה אלא שיעור חלה מצומצם ולהכי קבעי מ"ש דבין עילאי גבר ובין ת"ג א"א שלא יתבשל מעט ממנו וחסר ליה משעוריה:

פרט ב'. פסק:

רי"ף פרק כל הבשר גרסינן בפרק כ"ץ, איתמר חם לתוך חם וכו' ואמרי' תניא כותיה דשמואל חם לתוך חם אסור וכן צונן לתוך חם אסור, חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח, חם לתוך צונן מדיח אדמיקר ליה מיקר בלע וקליפה מיהא ליבעי אלא אימא חם לתוך צונן קולף וכו', [מחנה חיים ח"ב יו"ד סי' כ"ה מדייק בגמרא הגירסא כיון דחם הוא אדמיקר ליה בלע, אבל רי"ף ורא"ש לא גרס כיון דחם היא, ומישב שם הטור בסימן ק"ה כתב ואפשר דחם לתוך חם אינו אוסר ג"כ אלא כדי קליפה וכן ראיתי לקצת מהמחברים ואינו כן אלא אסור כולו ע"ש שב"י משיג א"א לומר כן דמדאמרי' חם לתוך חם וצונן לתוך חם אסור ובחם לתוך צונן אמרי' קולף א"כ א"א לומר דאסור דאמרי' גבי חם בתוך חם לאסור כדי קליפה בלבד אמרו דא"כ דינם שוה לדין חם לתוך צונן ובמאי קמיפלגי רב ושמואל וזה דבר שאפי' בר בי רב דחד יומא לא יטעה בו ע"ש שמאריך בנפלאות]:

ר"ן כתב פלוגתי דרב ושמואל בשנטלו מן האור אלא שעדיין הוא חם שאלו אחד מהם על האור כולהו מודי דכחם בתוך חם דמי וכו', וכתב הרא"ה דכי אמרינן שצונן לתוך חם אסור ואמרינן נמי דבשר צונן שנפל לתוך חלב רותח אסור היינו דבעי נטילת מקום ומיהו בהכי סגי ונראה שלמד מדתנן נטף מרוטבו על חרס וחזר אליו יטול את מקומו ואמרי' התם בשלמא למ"ד עילאי גבר אמטו להכי יטול מקומו, וסובר הרב ז"ל דכיון דלמ"ד עילאה גבר סגי בנטילת מקום, ה"נ לדידן דק"ל דתתאה גבר סגי בנטילת מקום בצונן לתוך חלב רותח, ולא נ"ל כן אלא התם מפני שהוא צלי דאין שם רוטב אינו אוסר אלא כדי נטילת מקום, ומי' הצריכו נטילת מקום ולא התירוהו בקליפה מפני שהוא מפעפע ומה שלא אסרוהו כולו היינו מפני שיש בו ששים לבטלו אלא שכיון שנפל למקום ידוע צריך נטילת מקום וכו' אבל התר צונן שנפל לתוך רוטב של איסור חם כיון דקי"ל דתתאה גבר משמע שכולו אסור ע"ש:

ח"ס בחידושיו כתב לישב קושי' תוס' אמאי לא בעי נטילה ותי' תוס' דמשהו עבדי ליה, והנה בס"ד דלא סברא דמשהו עבדי ליה, י"ל קושי' תוס' כמ"ש רשב"א חולין ח' ובתה"ב בית ד' סוף שער א' דכל צלי מפעפע בכלו ומ"מ כיון שידעי' מקום בליעתו בעי נטילה או קליפה באותו מקום ע"ש וא"כ ה"כ נימא הכא, אה"נ שהרוטב שבקליפה מפעפע לפנים ומתבטל בששים ובנטף מרוטבו על החרס דצריך נטילה אע"ג דמתבטל בששים מ"מ כיון שידע מקומו צריך ליטול כן י"ל, ואמנם הרא"ה בבד"ה שם חולק על זה וס"ל כל שמפעפע ומתבטל בששים אין מקום לנטילה וקליפה ור"ן פג"ה מייתי בשם רא"ה דס"ל חם לתוך חם מפעפע בכולו ומתבטל בששים, ולהנ"ל לא בעי נטילה, אבל חם וצונן אע"ג דחד מינייהו גבר ועושה שניהם חמים לכל מר כדאית ליה, מ"מ אין כח חמימתו להתבטל בששים כי אינו מפעפע אלא בעי דוקא נטילה, א"ד ר"ן בשם הרא"ה, אבל ברא"ה שלפנינו בבד"ה לא נמצא כזה ע"ש יהי' איך שיהי' כך היא סברתו עפ"י ר"ן ע"ב:

רמב"ם בפי' משניות כתב אסור לצלות בשפוד של ברזל לפי שהוא מחמם וצולה הבשר ואנו צריכים לצלותו בחמימות האש בלי אמצעית כמו שאמר השי"ת צלי אש ולא צלי דבר אחר וכו' וכן כשיזוב מלחלוחיתו על הסולת כאשר זכר יסור אותו הסלת כי אסור לאכול ממנו אלא מה שנשאר בעצמותו קשה אבל מה שיזוב ממנו הרי הוא כמרק עכ"ל, והקשו אחרוני' א"כ מה הקשה גמרא חרס כיון דצוננות היא וכו' והרי אין איסור ברוטב משום צלי מחמת דבר אחר עי' צל"ח:

פ"ח מקרבן פסח, הלכה י"א, נגע הבשר בחרסו של תנור יקלוף את מקומו מפני שהוא צלי החרס, הלכה י"ב נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסורה שהרי אינו בשר צלי, הלכה י"ג, נטף מרוטבו על הסלת יקלוף את מקומו וישליכנו, והקשו למה לא כתב בחרס רותח אמנם לשיטתו שאין האיסור משום צלי מחמת דבר אחר רק משום רוטב ואינו בשר אין חילוק עי' צל"ח, [שבילי דוד ק"ה מדייק שרמב"ם נקט וחזר עליו ולא אליו]:

ראב"ן בדף ע"ג כתב, בשר חם שנפל לתוך חלב חם וכיוצא בהן ד"ה אסור תרווייהו דבלע ופלט, חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר ע"ג ואם החם למעלה מחמין את הצונן ובולע הצונן וגם פולט ואם צונן למעלה מקרר את החם ולא בלע החם ולא פליט וגם מחמו שפולט ופלוגתי' דרב ושמואל בששוין החם והצונן נראה לי אבל אם רבה אחד מהן הרבה גבר ומשערינן בששים ואי קשיא לך דשמואל אדשמואל דהכא אמר ת"ג ובפסחים ל"ז המעיסה ב"ש פוטרין מן החלה וב"ה מחייבין החליטה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין וכו' ומ"ש חליטה ותי' שמואל כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו או בתרווייהו פטרי ב"ה או בתרווייהו מחייבי ולא שני ליה לשמואל בין עילאי לתתאי, תריץ הכא רותחין הן ולא שני ליה לשמואל בין נותן לתוך הרותחין בכלי בין שופך רותחין על הקמח מכלי ראשון דתרווייהו מבשלו, וכי אמר שמואל ת"ג בצונן וחם שאינו רותח ושמואל אמר ת"ג דאם החם למטה מחמם את הצונן ומבליעו דלא סגי ליה בקליפה, ואם הצונן למטה מצנן את החם הנופל שאינו:

בולע מן הצונן בילוע גמור שיאסר כולו מיהו קליפה בעי מבחוץ וגם מצנן את החם שאינו פולט וקי"ל כשמואל דתתאי גבר עכ"ל:

בסי' כ"א כתב למלוג תרנגולין בתוך הכלי ולערות עליהן רותחין אסור דהוי כאילו הכניסן בכלי ראשון וכו' ואי קשיא הא דאמר שמואל תם לתוך צונן ת"ג ומצנן לחם והכא חם לתוך צונן הוא שהתרנגולת צונן ולישתרי לזרוק רותחין עליהן, תריץ כי קאמר שמואל בחם לתוך צונן אבל ברותחין עלי צונן לא אמר ת"ג, וראיה מברייתא דתניא כוותיה דשמואל בשר חם לתוך חלב חם או רותח לתוך רותח וכן צונן לתוך חם אסור חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח ולא קתני חם לתוך צונן ורותח לתוך צונן קולף ש"מ דשאני רותח מחם דרותח לתוך צונן לא סגי בקליפה משום דמבשל ומבליע, וא"ת כיון דאמר שמואל ת"ג אמאי שרי ליתן תרנגל ברותחין לימא ת"ג ומבשל לתרנגל תי' שמואל נמי אית ליה דכ"ש אינו מבשלו במתני' וברייתא הוא כדאמר דכצונן לתוך חם אית ליה דחם של איסור מחמם לצונן ומבליעו האיסור, אבל הכא מים רותחין שבכלי שני אין בהם איסור לאסור התרנגול והדם שבתרנגלת לא מבשל ליה בגויה דליתסר דכלי שני לא מבשל הילכך שרי התרנגל אפי' לשמואל וליכא למימר שיפלט דמו והדר בלע ליה דכל זמן שטרוד לבלוע לא פליט וכשבא לרותחין מיד מתחיל לבלוע ע"ב: וח"ס בחידושיו מסביר הא דפליג בין חם לרותח, צ"ל רותח היינו לא נפסק הקילוח וחם היינו נפסק קילוח דאס"ד כל רותח דכלי ראשון אפי' נפסק הקילוח קרי ליה רותח, א"כ מאי פריך ש"ס אשמואל מנטף מרוטבו על החרס והסלת הא התם רותח הוא אע"כ כל שנפסק הקילוח תו לא קרי ליה רותח: ב"י ק"ה, כתב הג"מ פט"ו בשם ר"פ גבי תתאי גבר סגי בנטילה מקים אם אין בו שומן מיהו אין להקל בזה דפעמים יש בו שומן ולאו אדעתיה מיהו אפי' בלא שומן יש לאסור כולו והא דסגי בנטילת מקום בנטב מרוטבו על החרס משום דאין הרוטב נופל על כולו אלא טיפה בעלמא הוא דנפל אבל גבי תתאי גבר חתיכה האיסור נוגע כולה ולכך אוסרה דמפעפע בכולה עכ"ל ועי' שו"מ חלק ששי סי' נ"ז, שהקשה מסכו בשמן וכו':

איסור והיתר כלל י"ד אות ג' מביא מהר"ף הגיה בסמ"ק גבי נוטף מרוטבו על חרס שצריך נטילת מקום ולא סגי ליה בקליפה אפי' היכא דאיכא ששים דשמא רוטב אינו מפעפע אלא כנגד אותו מקום בעומק אע"ג דהתם נמי אוסר הכל אי ליכא ששים מטעם דשמא רוטב מפעפע בכולו עכ"ל הובא בפמג"ד ק"ה ס"ק י"א, א"כ הבין דלכן בעי ששים ונטילה, דיש להסתפק אולי אינו מפעפע רק בשיער נטילה לכן בעי נטילה, ובנטילה לחוד לא סגי דאולי מפעפע בכולו לגמרי לכן בעינן ג"כ ששים, וכתב השעה"ת ח"ג כלל כ"ב פרט ו', לפי דבריו לא קשה קושי' הנזכר בפרט ה' על מתני' דנטף מרוטבו וכו' דנימא חנ"נ ותאסר נטילה אחת לחברתה, דבממנ"פ אי מפעפע בכולו כיון דאיכא ששים לא נאסרה הנטילה מעולם ואי אין מפעפע בכולו רק כשיעור הנטילה אזי אין יכול הנטילה לאסור חברתה ושניה אח"כ כיון דאין מפעפע יותר שפיר שייך סברת תוס' דאין הנאסר יכול לאסור במקום שאיסור עצמו אין יכול לילך שם וכו':

גם כתב שם לישב קושי' תוס' על מה מביא ברייתא בתרא, עפ"י ברוך טעם מישב קושי' פלתי בסימן צ"ח על ש"ך בב"ח כ"ע טע"כ דאורייתא האיך סמכינן על טעימת עכו"ם, דהנה קשה למה לן טעימה כיון דאיכא ספק אם איסור נותן טעם בהיתר נוקי התבשיל בחזקת היתר, וצריך לומר דכמו שיש להיתר חזקת היתר יש לאיסור חזקת איסור, מיהו כל זה באיסור והיתר, אבל בב"ח שכל אחד בפני עצמו מותר ועכשיו אנו רוצין לאסור ראוי לומר דמוקמינן התבשיל בחזקת היתר וא"כ מדינא לא צריך כלל טעימה מעכו"ם, ובע"כ הטעימה הוא חומרא בעלמא חכמים החמירו שלא לסמוך על חזקת היתר כמ"ש פנ"י כתובות דף ט' ובדרבנן נאמן עכו"ם עכ"ד, א"כ לא קשה קושי' תוס' דמוכרח הש"ס להביא הברייתא, דאי מקמייתא לחוד הו"א דחכמים הי' מסופקים אם יש טבעי אוכלין שבולעין ע"י עירוי כ"ק ודוקא בשאר איסורין דליכא חזקת היתר החמירו מספיקא, אבל בב"ח דליכא חזקת איסור אזלינן בתר חזקת היתר ואין צריך קליפה, לכן מביא הברייתא להורות גם בב"ח בחם לתוך צונן צריך קליפה דהי' ברור לחכמי ש"ס או קרוב לודאי שטבע האוכלין שבלעו כדי קליפה, ע"ש באריכות נפלא:

או"ה כלל כ"ט אות א' קי"ל כשמואל דאמר תתאי גבר וכו' והכא שהתם למטה הוי כחם בתוך חם דהעליון מכביד על התחתון ומפליטו והילכך ת"ג בין לחמם בין לקרר בין לחומרא בין לקולא, פי' שנידונין כמו התחתון שאם התחתון חם אפי' שהיתה הכשירה ועליה בשר נבילה צונן אפי' חי ותפל נידונין כרותחין ונאסרה אף הכשירה דלמטה לפי שהעליון מפליט חום התחתון וגם כח האש עולה תמיד ונעשו שניהם חמין וה"ל חם בתוך חם, וכ"ש אם בשר נבילה רותחת למטה ושחוטה הצוננות עליה דנאסרה דהתחתון אין צריך להפליט העליון, ומסיק בסמ"ק ואפי' אם חתיכת איסור התחתון החמה קצרה שאינה רחבה:

כל כך כמו העליונה הצוננות אפ"ה מיתסרי כולה וכו' וכ"ש אם חתיכת היתר היא למטה והיא חמה ואינה רחבה כחתיכת איסור העליונה שהיתר נאסרה כולו וכו':

סמ"ג סימן קל"ח כתב נטף מרוטבו של פסח כשצולין אותו על החרס וחזר אליו אותו טיף שנתחמם מן החרס יטול את מקומו מן הפסח לפי שמתבשל ע"י חמימות אותו טיף והרי הכתוב אומר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר, ובסימן שנ"א כתב נגע הבשר בחרסו של תנור יקלוף את מקומו מפני שהוא צלי החרס נטף מרוטבו על החרס וחזר על הבשר יקלוף את מקומו שזה כעין בישול עכ"ל ואמרי בינה בחידושיו על פסחים כתב לכאורה יפלא לפ"ד אמאי צריך לאוקמי בחרס רותחת ת"ל דאסיר מטעם בישול ע"ש שמאריך עם דין המשקין היוצא מהקדש כמותן עי' לח"מ פ"י ממ"א הלכה כ"ב:

יש"ש פכ"ה סי' ע' כתב, רשב"א פסק נמי דצונן לתוך חם אוסר בכולו אם אין ששים כנגדו, אלא שמחמיר ומצריך בכל דבר שמפעפע נמי בכדי נטילה אפי' איכא ששים וראייתו מהא דנטף מרוטבו של חרס וחזרו אליו יטול מקומו, אכן כל שאר המחברים לא ס"ל הכי אלא כל היכא דבטיל בששים לא צריך לא נטילה ולא קליפה, ומהתם אין ראיה דגזירת הכתוב הוא צלי אש ולא מחמת ד"א וא"כ אותה מקום נצלה מד"א ואין שייך ביטול ס' כנגדו ע"כ יטול אותו מקום משא"כ בבליעת איסור ע"ש:

מרדכי פכ"ה אות תשט"ו, שמואל אמר ת"ג הלכתא כשמואל והא דאמרי' לקמן גבי טהור מלוח וטמא תפל ולא מפליג בין תחתון לעליון היינו ע"י מליחה שאין בו כח להפליט את חבירו אבל בשר חם מפליט את חבירו, וי"מ דאין חילק בין רותח ע"י מלח בין רותח ע"י האש, והא דטהור מליח וטמא תפל מותר היינו כשהן סמוכין זה אצל זה אבל זה על גבי זה פלוגתי דרב ושמואל דמחמת שמכביד אחד על חבירו מפליטו ולא נראה לר"י שהרי דין תתאה ועילאי מייתי מנטף רוטבו של פסח וחזר אליו וכן סכו בשמן ואין שום כובד בנטיפה ובסיכה עכ"ל:

פרט ג'. אסדר הקושי':

א פלתי סוף סימן ק"ה כתב מדברי כולם שכתבו דלכך אין קליפה חוזר לאסור כדי קליפה דאין נעשה נבילה או אין הבלוע יוצא, לא הבנתי משנה דנגע בחרסו של תנור יקלוף מקומו, דהא איירי בתנור חם וא"כ צולה בחומו קליפת הפסח וא"כ הרי הוא איסור גמור ונבלה גמור ולמה לא יאסור שניה כדי קליפה ויהי' בעי פעמיים כדי קליפה וצ"ע, ועי' בעט סופר כלל ע"ז פרט א' שכתבתי לישב עפ"י נב"י או"ח סימן ס"ב בח"ב מחדש גם דקי"ל כר"ת טע"כ דאוריי' דווקא באיסור לאוין שיש בהם מלקות וכו' ואיסר נבלה ע"י ד"א רק עשה צלי אש ע"ש, כעת אמרתי לישב לכאורה קשה למה צריך קליפה ולא אמרינן עשה דאכילת פסח דוחה לעשה דצלי אש כי עשה דוחה לאו הבא מכלל עשה, כעין שהקשה ישו"י סי' צ"א על מתני' סכו בשמן של תרומה ע"ב, אבל זה טעות דמאחר הקליפה צלי מחמת דבר אחר אין כאן עשה, הא תינח בקליפה גופה שנצלה מחמת ד"א, אבל אם הקליפה אוסרת הקליפה הסמוכה שפיר אמרינן עשה דל"ת, ומיושב קושי' תוס' למה צריך שרוטב הדר אפסח קא מטוי תיפוק ליה שרוטב איסר נבלע בפסח, על טעם רוטב שפיר י"ל עשה דוחה ל"ת ומיושב גם קושי' צל"ח במין במינו וכדומה כמה קושי', [כעת יצא לאור ספר תקון משה מצאתי הרבה מזה] ועי' ישו"י תמ"ז שו"מ מ"ג ח"ג סי' מ':

ב צל"ח הקשה שמואל דסובר מב"מ לא בטיל וכו' לפ"ז נסתר קושי' הגמרא מנטף על החרס דאף דמיירי בחרס צונן הרי הרוטב מחמם החרס כדי קליפה ושוב מבשל החרס ברוטב כדי קליפה וברוטב לא שייך קליפה שמתערבת הקליפה עם כל הרוטב ונאסר הרוטב במשהו ושוב אוסר הפסח כדי נטילה ופסח הוא מין במינו עם הרוטב ע"ב, לכאורה י"ל עפ"י ר"ן חולין דף ק' אוקי רב אמורא עליה ודרש כיון שנתן טעם בחתיכה אוסרת כל חתיכות כולן מפני שהן מינה, וכתב ר"ן אע"ג דאר"י מב"מ לא בטיל אבל כל שטעם אחר של היתר מעורב בו מב"מ בטיל כידוע א"כ לכאורה הרוטב נאסרה רק כדי קליפה א"כ יש גם טעם היתר ברוטב כאשר חזרה לפסח ולא שייך מין במינו ומיושב קושי' הצל"ח, אבל בכל זאת שפיר הקשה על גמרא שמקשה על שמואל דלמא שמואל לא סבר סברה הנ"ל, גם אם יש טעם היתר מעורב בכל זאת במ"ב לא בטיל, אבל בזה יהי' מיושב שואל ומשיב חלק ו' סימן נ"ז מתמיה על צל"ח למה מקשה על שמואל גם על רב קשה, לפי הנ"ל על רב שאמר שם בחולין כיון שנתן טעם בחתיכה ח"ע נעשה נבילה והקשה ר"ן למה לי טעמא ח"ע נעשה נבילה אפי' אי לא נעשית נבילה אסור מצד מין במינו, ומוכח סברת ר"ן אם טעם אחר מעורב לא אמרינן מין במינו ל"ב, על כן רב לשיטתו לא קשה קושי' צל"ח, וגם מיושב קושי' אחרונים על ר"ן שכתב שיש ששים, הא מב"מ לא בטיל כיון שיש טעם אחר מעורב לא שייך מב"מ: ג תוס' ד"ה אם צלי הוא יקלוף את החיצון, בכל עניין מיירי בין חם בין צונן דמתוך שהוא רך בולע אע"פ שאינו חם דדומיא דחם קתני, והקשה ישו"י סימן צ"א מהא:

דהקשה הש"ס לשמואל דסובר ת"ג מהך דסכו בשמן של תרומה, מאי קושיא דלמא איירי בצלי צונן דל"ש לא תתאי ולא עילאי מ"מ בעי קליפה וזה תימה גדולה עכ"ל:

ד שבות יעקב ח"א סי' ג' הקשה על פסקי תוס' במס' ע"ז דף ל"ה שכתבו דשמן זית חשוב דבר חריף ואף בצונן בעי קליפה, והכא משמע מש"ס דאינו אוסר רק ברותח ועי' שו"מ חלק ששי סי' נ"ז ובאר יעקב סי' ק"ג: ה שעה"ת חלק שלישי כלל כ"ב אות נ' מביא שמן רוקח ח"ב סי' י"א הקשה אמאי בנטף מרוטבו על חרס וחזר אליו יטול מקומו משום שרוטב נצלה מחמת חום החרס, הא קי"ל זה וזה גורם מותר כדאי' בסימן קמ"ב ס"ט בט"ז בקדירה שבשלה בעצי איסור ועצי היתר אם נותן שניהם בבת אחת מותרת, א"כ איך קאמר הש"ס מש"ה יטול את מקומו דאזל רוטב ומרתח לחרס וחרס מרתח לרוטב ורוטב נצלה מחמת חרס הא הוי זוז"ג דהא הרוטב בעצמה נתחממה ג"כ מחמת חום האש ע"ש:

ו צל"ח הקשה לרב לקמן דריחא אוסר א"כ מאי אריא וחזר אליו בלא"ה יאסור רוטב שעל החרס בריחו את הפסח ולדברי רי"ף הא דרב אוסר בריח הוא משום דרב לשיטתו דס"ל מב"מ במשהו וא"כ לשמואל ג"כ ס"ל ריחא אוסר וא"כ מאי אריא חזר אליו, לפי סברת הר"ן הבאתי באות א' אם יש טעם היתר מעורב לא שייך מב"מ לא בטיל, וכן כאן יש ג"כ ריח היתר: ז בספר יהושע אות תקע"ז כתב הנב"י הביא קושיא האיך פליגי רב ושמואל שיוכל להבחין ע"י קפילא אם יש בו טעם, והשיב דאין זה בודאי שדבר הנותן טעם שתמיד יתן טעם ע"ב בסי' כ"ח, ולא זכיתי להבין דהא יש להבחין אלף פעמים ואם נמצא באמת באלף פעמים שיש בו טעם הרי ע"כ ת"ג, ואם לא נמצא בשום פעם טעם כלל ע"כ דעילאי גבר:

ח פלתי סימן יוד, אם בה"ש רותח קשה איך שחטינן הפסח הא סכין השחיטה מחמם בה"ש ואח"כ מטוה הסכין לקליפת בה"ש והוי טוי מחמת ד"א עי' פסחים ע"ו כן הקשה תוס' אצל שפוד, עכצ"ל דאינו חום רק לרב דס"ל עילאי גבר א"כ אין הסכין נתחמם כלל ולא מטוי לפסח ושפיר י"ל דחום בה"ש אלים לכך ס"ל לרב קולף ע"ש ושו"מ מ"ג ח"ג סי' מ':

פרט ד'. ת"ג בכרי:

רמ"א בסימן ק"ה ס"ג כתב איסור שהניחו בכלי היתר או להיפך אמרינן ביה ג"כ דין תתאה גבר כמו בשני חתיכות, וכתב הש"ך רשב"א פכ"ה כתב לפי סברת האומרים דקערה שמלח בה בשר אחר הדחה צוננת היא אם נתן בה בשר רותח סגי ליה בקליפה דחם לתוך צונן תתאה גבר ובקליפה סגי ומהרש"ל פכ"ה סי' ס' חלק על זה, דלא שייך למימר גבי קערה או כף עילאי גבר או ת"ג כ"א בשני מיני אוכלים שטבען להיות חם וקר משא"כ כלי שאינו טבע בכך א"כ חם שאצלו מפליט ובולע וא"כ כ"ז שהוא חם שהיד סולדת בו אוסרה וגם נאסרה מגוף האיסור בכלי היכא דליכא ששים לפי מה דקי"ל דחום הצלי וחום הבישול הכל בששים עכ"ל ובפסחים דף ע"ו גבי נטף מרוטבו לא משמע לכאורה כן וכו':

פלתי ק"ה ס"ק ז' כתב לישב דס"ל דודאי לענין בליעה ופליטה בזו יש לומר בכלי כיון דלית ליה פליטה מגופו לא שייך ביה תתאי גבר דקל לפלוט ולבלוע וזהו לענין בליעה אבל שיהי' גוף הכלי מקבל חום מן הדבר שנפל לתוכו עד שיהי' חומו ככלי ראשון ויחזור ויצלה להדבר הנופל ברוטבו בזו אין חילק בין כלי לאוכל דמה ענין זה שיקבל בעצמותו חום להך דלית ליה פליטה בעצמתו הלא אנו דנין על גוף ועצם הדבר אם מקבל חום ומשמר חומו כ"כ או לא ושם בפסחים קושי' הגמרא מנטף מרוטבו על התנור דיהי' התנור מקבל חום כ"כ שיחום ויצלה הדבר בזו אין הבדל בין כלי לאוכל ושפיר קדייק לרב דעילאי גבר עי' בד"ה ומשמרת בית שלישי סוף שער רביעי פלוגתי אם אמרי' בכלי ת"ג:

עי' פלתי שם ס"ק ה' לכאורה האיך משכחת כלי שני לרב דאמר עילאי גבר דאם הי' הכלי צונן ונתן לתוכה רותחין מכלי ראשון א"כ עילאי גבר והו"ל כלי ראשון כמו לשמואל דנתן צונן לכלי ראשון דתתאי גבר: חו"ד ק"ה ס"ק ט' מחדש אם הוחם ונתלבן באור נראה דאפי' אם התתאה צונן אוסר דמה שנתלבן באור אינו מתקרר מתתאה הצונן ויכול אפי' לבשל תתאה צונן, דאלת"ה תיקשי לרב דאמר ע"ג משבת דף מ"ח מהא דגלגל ביצה בתולדות דאור דחייב אלמא דבר המתלבן באור יכול לבשל עילאה לרב. ה"ה תתאה לשמואל וגם החוש מעיד אם יניח ברזל מלובן על חתיכת בשר שיצלה ע"ש:

תוס' רי"ד פסחים ע"ו, ד"ה אלא למ"ד ת"ג אקורי קא מיקר ליה, פי' לא אמרי' הכי אלא שאין כח בחרס צוננת להתחמם מן הרוטב ולחזור ולבשל את הרוטב, אבל לענין בליעת איסור אע"פ שהקערה צוננות אם תשים בתוכה דבר חם בולעת מן האיסור וגם פולטת האיסור שהי' מובלע בה כדכתבית במה"ק דלא דיבר שמואל ת"ג אלא באוכלין ולא בכלים ועי' רמ"א וש"ך ק"ה ס"ג, אם גם בכלים דין זה:

שבת דף מ"א, המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו וכו', ת"ר נותן אדם חמין לתוך הצונן ולא הצונן לתוך החמין דברי ב"ש [דקסבר ת"ג ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין, ולא צונן לתוך חמין, שהתחתונים מרתיחים את העליונים דתתאה גבר] תוס' נותן אדם חמין לתוך צונן אפי' בכלי ראשון דחמין לתוך צונן אינו מבשל ולא צונן לתוך חמין אפי' בכלי שני דגזרי ב"ש כלי שני אטו כ"ר, ולא משום דסברה הך ברייתא דתתאי גבר כדפירש בקונטרס דא"כ יקשה מהכא למ"ד עלאי גבר ולמ"ד תתאי גבר נמי הא מבשל כדי קליפה, אלא נראה כמו שאומר ר"ת דחמץ לתוך צונן משמע שהצוננין שלמטה מרובים שדרך ליתן המועט במרובה ולכך אין מבשלים החמין המעוטים כלל לפי שמתערבין בצוננין המרובין ומתבטל חמימותן וכו':

רשב"א כתב פרש"י משום דתתאה גבר ואינו מחוור דא"כ לותביה מהא למ"ד עילאי גבר, ועוד דאפי' למ"ד ת"ג הרי מבשל כדי קליפה, אלא ודאי נראה דבמים שהן מתערבין אלו לתוך אלו ליכא למימר בהא תתאה ועילאה וכו': תוס' רי"ד, קשיא לי דכיון דס"ל כשמואל דאמר ת"ג וצונן לתוך חם אע"פ שהן מרובים נימא קמא קמא דנפל איבשיל, ונראה דודאי התם בפלוגתא דרב ושמואל דפליגו בנותן טעם וכו' ומיד הוא נותן טעם האיסור בהיתר ואע"פ שלא שהה הרבה, אבל גבי איסור שבת אינו תלוי האיסור בנ"ט אלא בבישול הילכך אם נתן צונן מרובה לתוך חמין מועטין אע"פ שיש כח לאותן חמין המעוטין ליתן בהם טעם אין להם כח לבשלם כי אם להפשירם הילכך שרי וגם אין לומר קמא קמא דנפל איבשיל שאינו מתבשל מיד עד שישהה שיעור בישולו וקודם שישהו נתרבו עליו צונן מרובין עד שאין כח בחמין לבשלן ואי קשיא רב דאמר עילאי גבר ושרי צונן לתוך חם והא בעינן למימר לקמן האלפס וכו' לא יתן לתוכן תבלין דהוי צונן לתוך חם, תשובה אמר לך רב מרותחין שאני דכיון דהוא כלי ראשון ומרותח כנתון ע"ג האש דמי וכי קאמינא אנא בחם בעלמא בלא רותח, א"נ בכלי שני: תוס' אבל נותן לתוך הקערה וכו', רבינו שמואל מביא ראיה דעירוי ככלי שני מהא דקי"ל תתאה גבר, ור"י נראה דעירוי ככלי ראשון וכו' ונראה דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני אלא מבשל כדי קליפה דקיי"ל ת"ג ומ"מ מבשל כדי קליפה ע"ש ותוס' זבחים צ"ה באריכות וש"ך ק"ה ס"ק ה' מאריך בו ופר"ח ס"ח:

פנ"י כתב פרש"י דקסבר ת"ג וכו' נראה דאין כוונת רש"י דשייך הך מילתא בפלוגתא רב ושמואל וכו' דאין לדמות כלל איסור שבת דתלי' בבישול דוקא לשארי איסור והיתר דלאו בבישול לחוד תלי' אלא בנתינת טעם ואפי' ע"י פליטה ובליעה אסור ועוד דבלא"ה ע"כ צ"ל דלא אמר רב עילאי גבר אפי' באיסר והיתר דצונן לתוך חמין מותר אלא שקדם וסילק את הצונן מיד לאחר הנפילה אבל כשלא סילק ודאי שהצוננים עצמם חוזרים ומתחממים ומיקרי חמין לתוך חמין ותדע דהא רב לא פליג אמתני' דטיפת חלב שנפלה ומסתמא החלב איירי בחלב צונן ע"ש וח"ס בחידושיו מתפלא עליו מסוגי' דפסחים: ש"ך בסי' ס"ח כתב רבינו ירוחם דאם עירה יורה בשר לתוך כלי נחושת של חלב אין צריך הגעלה דכלי נחושת אינו בולע אלא א"כ האור מהלך תחתיו ועי' ב"י צ"ג, והאריך להשיג מזבחים צ"ה אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח טעון מריקה שטיפה וכו' ועי' בית אפרים סי' ל"ב שמביא תשובת פנ"י אשר ש"ך מרמיז עליו ע"ש, ושלמי נדבה זבחים דף צ"ו כתב לישב דר"יו לשיטתו לק"מ ב"י באו"ח סימן תנ"א כתב בשם ר"יו כתב וכן הדין בכל הכלים שלשין וכו' אבל אם אין רגילין ללוש כגון אוגן של נחשת די לו בקליפה, א"כ י"ל דר"יו כאן נמי ס"ל דנהי דאין צריך הגעלה מ"מ קליפה בעי בכלי נחושת ומיושבים כל קושי' הש"ך, ובזה יש לקיים שיטת ר"ת דס"ל דמהני הגעלה ע"י עירוי ותמהו המפורשים מע"ז גבי מר עוקבא דמהדר ליה אגדנפא, ולר"ת קשה הא אפשר ליה בעירוי, לפמ"ש י"ל דדוקא בשאר כלים מהני עירוי אבל בכלי נחושת דאינו בולע רק כדי קליפה לא מהני נמי הגעלה לפלוט ע"י עירוי והתם י"ל בכלי נחושת איירי ומיושב שיטת ר"ת עכ"ל בימי בחרותי שזכיתי ללמוד פוסק אצל האי גאון וקדוש מו"ה זלמן באנהרד רב"ד בק"ק פ"ב ז"ל והי' מקלס דבר זה מאוד: מג"א שי"ח ס"ק ל"ה, אפי' מכ"ר מותר לערות לתוך מים צוננין דהתחתון גובר על העליון ומצננו, [טור] ואע"ג דאסור לערות על תבלין כמ"ש בס"י דהוי ככ"ר, הכא שאני שמתערבין החמין כיון שהצוננין מרובין, ונ"ל דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה, ומנחת חינוך במלאכות האופה הקשה מיומא דף ל"ד דעששות של ברזל הי' מטילין לתוך המקוה של כה"ג, הא אסור משום מבשל ע"ש ושבילי דוד סימן ק"ה, וחו"ד צ"א, עי' מג"א תס"ז ס"ק ל"ג דחם לתוך צונן דצריך קליפה חומרא בעלמא הוא ועי' ילקוט גרשוני:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה