אור ברסלב
עט סופר חלק ד עט סופר חלק ד כלל ק בחבורה מקלקל

עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ד כלל ק בחבורה מקלקל

עט סופר חלק ד כלל צט מומין

פרט א':

שבת דף ע"ג, א"ר כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום זורע, תוס' נראה דאפי' לר"י דמחייב מלאכה שאצל"ג בעינן צריך לעצים דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה, מידי דהוה אקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתב כדאמר ר' יוחנן בדף קמ"ה אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שאצל"ג, אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך ועי' ה"ה פרק י"ב הלכה ב' שכ' מדברי רבינו שכתב שהכל תלוי בכוונתו נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישא ולא ימות היא וליחייב מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה וכשאין מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שזכרנו פי"א שכל שאינו קוטמו לחצות בו שניו אע"פ שראוי לכך בקטימתו פטור שכל שהוא מפני תיקן כלי מי שאינו מתקנו פטור אפי' לר"י המחייב בדבר שאינו מכוין ע"ש ומחהש"ק סי' תקכ"ו בגוזז שער:

א"ר אבא החופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה ואפי' לר"י דאמר מלאכה שאצל"ג חייב עליה, ה"מ מתקן האי מקלקל הוא, [מתקן, כמו מוציא את המת לקברו אינו צריך לגופה דהוצאה ולא במת אלא לפנות ביתו והוצאה הצריכה לגופה כגון שהוא צריך לחפץ זה במקום אחר]:

דף ק"ה, מתני' הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין וכו' גמרא ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואע"פ שמחלל שבת יצא ידי קריעה, ל"ק הא במת דידיה הא במת דעלמא וכו', תינח מתו אלא חמתו אחמתו קשיא, חמתו אחמתו נמי לא קשה הא ר"י הא ר"ש הא ר"י דאמר מלאכה שאצל"ג חייב עליה, הא ר"ש דאמר מלאכה שאצל"ג פטור עלי', אימר דשמעת ליה לר"י במתקן במקלקל מי שמעת ליה, א"ר אבין הא נמי מתקן הוא דקעביד נחת רוח ליצרו, מי שרי וכו' לא צריכא דקא עביד למירמא אימתא אאינשא ביתיה וכו', וכתב ריטב"א דעבד למירמא אימתי, ומינה דכל היכא דלא עביד משום הכי אלא למעבד נחת רוח ליצרו בלבד פטור אני תמיה על רמב"ם פי"ב שכתב מפני שכוונתו להנקם ונתקרר חמתו ע"ש:

תוס' הא ר"י והא ר"ש, ונראה לר"י דלא מתרץ אלא חמתו אחמתו אבל בעל מתו לא פליגי דמת בעלמא פטור דמקלקל הוא, ובמת דידיה דאיכא מצוה חשוב מתקן, אע"ג דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשוב ר"ש תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב, התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד ע"י קריעה שיוכל ללובשו בכל שעה ואית בו חימום ועוד כמו שמחלק לקמן ר"ת דהתם התיקון בא לבסוף שבשעת חבורה והבערה אינה בא הכשר מצוה עד הגמר אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון ולא חשיב קלקול: רש"י כתב אין לך מבעיר שלא יהי' מקלקל אפי' מבעיר לצורך קדירה מקלקל לעצים, ומגן אבות הקשה א"כ למ"ל גמרא לילף מקלקל חייב משריפת בת כהן ת"ל מגוף קרא לא תבערו, עי' בית יצחק או"ח סי' ל"ה אות ז': פי' משניות כתב, ואמרו בחמתו פטור, סברא דחייה היא והלכה הקורע בחמתו או על מת שחייב עליו קריעה חייב והטעם שיהיה הקורע בחמתו ועל מתו חייב מפני שדעתו מתישבת וחמומו מתפשר לאותו הקרע והוא דומה למתקן:

תני ר' אבוה קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר, א"ל פיק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם ת"ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו, והאנן תנן כל המקלקלין פטורין, מתני' ר' ידא, ברייתא ר"ש, מ"ט דר"ש מדאיצטרך קרא למישרא מילה הא חובל בעלמא חייב, ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן ש"מ מבעיר בעלמא חייב ור' יודא, התם מתקן הוא כדרב שי דאמר מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנין:

רש"י כתב מתני' ר' יודא דאית ליה מקלקל בחבורה פטור, ולא איתפרש היכא, ול"נ מתני' ר"י דאמר מלאכה שאצל"ג חייב עליה הילכך חיובא דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לעפרו משכחת לה דאע"פ דמקלקל הוא א צל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים ולר"י כי האי גוונא מלאכה היא משום תיקון אחרים, אבל מקלקל ואינו מתקן פטור, וברייתא ר"ש היא דאמר מלאכה שאצל"ג פטור עלי' הילכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל ואפי' מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר"ש לא חשוב דהא מלאכה שאצל"ג היא אלא משום דמקלקל:

בחבורה ובהבערה חייב וכו', ותוס' כתב נראה דר' אבוה ור' יוחנן אליבא דר"ש פליגי, דר"א סבר דחובל ומבעיר אע"פ שאינו צריך לכלבו ולאפרו חייב לר"ש דגמר ממילה והבערת בת כהן, ור' יוחנן סבר דר"ש נמי לא מחייב אא"כ איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבא ולאפרו, דמילה והבערה איכא קצת תיקון שהוא צורך מצוה, אבל לר"י אפי' צריך לאפרו ולכלבו פטור דאין זה תיקון חשוב דאין דרך לחבול בחבירו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר וכו' ור"ת מפרש דהא דחשיב לר' יודא מקלקל בצריך לכלבו ולאפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשית חבירה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר, אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מאבר מה"ח וכו' וקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתב דמיחייב לכ"ע אע"ג שבשעת הקילקול אינו בא התיקון היינו משום שהקלקול גורם תיקון יותר טוב לבסוף ותיקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות התיקון אלא ע"י הקלקול:

תוס' בחובל וצריך לכלבו, וא"ת לר' אביה דמחייב אפי' אין צריך לכלבו כיון דאין צריך כלל הוי מלאכה שאצל"ג דאע"ג דמחייב ר"ש מקלקל בחבורה מ"מ בעי צריכה לגופא כדאמרי' בסנהדרין דף פ"ד מאן שמעת ליה דאמר מקלקל חייב ר"ש האמר מלאכה שאצל"ג פטור, וי"ל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריכה לגופא כגון חובל ומבעיר באיסר הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל בו קדרה, ורבי אבהו אע"ג דלא חשוב צורך מצוה תיקון מ"מ צריכה לגופה חשיב, וא"ת צריך לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופא מ"ש מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, וי"ל דלא דמי דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם כי הדם הוא הנפש, ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות אפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה אבל חופר הגומא נעשית מעליה ואינו נהנה ממנה כלום:

שמ"ק ב"ק ל"ד כתב מקשים היכי ילפי' הבערת בת כהן קלקול חבורה דילמא התם אסר רחמנא משום נטילת נשמה ע"ש:

תוס' ד"ה מה לי לבשל וכו', וא"ת בשלמא לר"י שפיר שמעינן דהבערה ללאו או לחלק יצאת מדלא כתב לא תעשה כל מלאכה בכל מושבותיכם וכתב הבערה ש"מ ללאו או לחלק, אבל לר"ש דאיצטרך למיכתב הבערה לחייב מקלקל בהבערה מנ"ל דיצאת לחלק או ללאו ע"ש הך פלוגתא דמקלקל בחבורה פירש רש"י דנפקא לן מפלוגתא שאינה צריכה לגופא משמע דלא בעי לר"ש צריך לכלבו ולאפרו, לפ"ז צריך לומר דר' אבהו כר"ש ור"י כר' יודא ואין נראה וצ"ל הך פלוגתא דמקלקל בחבורה קבלה היה בידם:

רמב"ן בחידושיו כתב דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה הוא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול ומהדומה לזה הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו שחייב משום תולדה דגוזז ואע"פ שאינו צריך לגוף הצפרניים והשיער מלאכה צריכה לגופה נקראת והבערה דבת כהן נמי כיון שמדליק האש לבשל פתילה הרי היא מלאכה צריכה לגופא דומיא למדליק האור להתחמם כנגדו ולא שמענו מלאכה שאצ"ל במדליק אלא במכבה אלא ודאי תרווייהו מלאכה צריכה לגופה נינהו אלא שהצורך עצמו נקרא קלקול בגופו שהנימל נשאר חביל וחולה ויש בה תקון שאינה מגופה של מלאכה שהיא קיום המצוה ולר"ש אין אותו התיקון כלום ומ"ה בעי ר"ש חובל וצריך לכלבו מבעיר וצריך לאפרו כדי שתהא המלאכה צריכה לגופה לא משום דבעי שום תיקון ע"ש באריכות: רשב"א כתב מה לי בישול פתילה וכו', קשה לי א"כ לר' יודא שאר מיתת ב"ד יהי' מותרת בשבת דהא מקלקל גמור הוא, וי"ל דלרבי יודא נמי שאר מיתת ב"ד אסורות דיש בהם תיקון מצד שהן מתבערין מתוך העדה והוי לה כהוצאות כזית מן המת וכעדשה משרץ דחשיב תיקון הרחקת הטומאה סילוק הנזק והא דאמרינן מה לי בישול פתילה לרבותא נקטי' ולא צריך ע"ש: שבת דף ע"ה, ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת, ר"י אומר חייב שתים שהי' רי"א פציעה בכלל דישה, אמר רבא מ"ט דרבנן קסברי אין דישה אלא לגדולי קרקע, וליחייב נמי משום נטילת נשמה, א"ר יוחנן שפצעו מת, רבא אמר אפי' תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה והא אביי ורבא דאמרו תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה:

תוס' ד"ה וליחייב נמי משום נטילת נשמה, אפי' לר"י דאמר מקלקל בחבורה פטור פריך שפיר דהיכא דאיכא תיקון קצת חייב כדאמרי' בפסחי' דף ע"ג, והכא נמי במה שממיתו יש תיקון קצת שאינו מפרכס לכאן ולכאן ונוח ליטול ממנו הדם וכו':

תוס' ד"ה מתעסק הוא אצל נטילת נשמה האי מתעסק לאו דוקא דהא מתעסק בחבורה חייב לר"ש דאמר בכריתות י"ט הנח לתינוקת הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וטעמא כדיליף מדאיצטרך למישרי מילה מכלל דמקלקל בחבורה חייב ולא חיישי' למלאכת מחשבת דמקלקל דעלמא לא מיפטר אלא משום מלאכת מחשבת כדאמר חגיגה דף יו"ד, ומתעסק דהכא היינו דבר שאינו מתכוין כיון דאין מתכוין כלל למלאכה מותר אפי' בחבורה אע"פ דלא בעי מלאכת מחשבת כמו כל איסורי' שבתורה:

דלא שייך בהו מלאכת מחשבת ושרי אין מתכוין כדאמר מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני חמה, וכן מוכח בכתובות דף ה' ע"ש: ח"ס בחידושיו כתב מש"כ תוס' דמתעסק היינו אינו מכוין דלא אתי' מטעם מלאכת מחשבת דבשארי איסורים נמי מותר, עי' חר"ן סנהדרין פ"ד דבשארי איסורי תורה דוקא בחייבי לאוין כגון כלאים ללבוש מותר אין מתכווין אבל חייבי כריתות דקפיד רחמנא אשגגה לחייבי חטאת אין מתכוין נמי אסור משא"כ בשבת אע"ג דאיסור סקילה מ"מ כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה פטור אין מתכוין א"כ הדרה קושי' לדוכתא ועכצ"ל דמתעסק ממש קאמר: תוס' ד"ה טפי ניחא ליה, פי' אע"ג דהוי פס"ר דמודה ר"ש, הכא מיפטר משום דהוי מלאכה שאצל"ג דאפי' במקלקל פטור ר"ש במלאכה שאצל"ג כדאמר בסנהדרין פ"ד, וכי מודה ר"ש בפס"ר היינו במידי דניחא ליה אי מתרמי דהוי צריכי לגופה וכו' ותימא בחגיגה דף יו"ד משמע הא דפטר ר"ש מלאכה שאצל"ג היינו משום דבעי מלאכת מחשבת וא"כ בחבורה דלא בעי מלאכת מחשבת ליחייב בה מלאכה שאצל"ג:

פרט ב':

סנהדרין דף פ"ד, רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא דילמא חביל וה"ל שגגת איסור, א"ה אחר נמי, אחר שוגגת לאו בנו שיגגת חנק, והתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל וה"ל שיגגת סקילה, התם מקלקל היא הניחא למ"ד מקלקל פטור אלא למ"ד חייב מאי איכא למימר מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש היא ור"ש אמר כל מלאכה שאצל"ג פטור עליה, [כל מקלקלין פטורין בחלול שבת דמלאכת מחשבת כתיב ואין מחייב אמקלקל אלא ר"ש ומקלקל בחבורה ר"ש נמי לא מחייב אלא במתכוין לכך דהוי צריך לחבלה אבל הנוטל קוץ אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבל]:

חדר"ן כתב שגגת לאו דאמרי' מותר, פי' בתוס' שהוא דבר שאינו מתכוין ומותר באסור לאו כדאמרי' גבי כלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן אבל באיסר מיתה לא הותר דבר שאינו מתכוין ואע"ג דהותר דבר שאינו מתכוין באיסר מיתה דהיינו בשבת דאיכא סקילה, ה"ט משום מלאכת מחשבת אסרה תורה וכו' לפי פי' זה קשה מאי קושי' דמחט של יד הוי דבר שא"מ הא אמרינן בשבת מותר משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ובשאר חייבי מיתת חייב ואי הוה פס"ר מש"ה קא מקשה דהוי איסור לגבי שבת א"כ אפי' שגגת לאו נמי כי הוי פס"ר אסור, אלא נראה שהטעם הנכון דשגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענש הכתוב כלל ואפשר אפי' בדיני שמים אינו מתחייב ע"ש, וקובץ על רמב"ם הלכות שבת פ"א מביא מחכם אחד שהקשה שר"ן מביא בשם תוס' דדבר שא"מ מותר בשבת משום מלאכת מחשבת אסרה תורה זה סותר מש"כ תוס' כתובות דף ה' דדבר שאינו מתכוין אין הטעם משום מלאכת מחשבת כי דשא"מ גם בכלאים מותר ע"ש ועי' בספר בן אורי על שבת: כתובות דף ה', איבעיא להו מהו לבעול בתחילה בשבת דם מיפקד פקיד או חבורי מיחבר וכו' ואת"ל הלכה כר"י מקלקל בחבורה או מתקן בחבורה הוא, ואת"ל מקלקל בחבורה הוא במקלקל הלכה כר"י או הלכה כר"ש וכו' ורב שרי והאמר משמיה דרב האי מסוכריא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא, בההיא אפי' ר"ש מודה בפס"ר ולא ימות וכו':

תוס' את"ל הלכה כר"י מקלקל וכו' משמע אם הלכה כר"ש שרי אפי' מתקן כיון דאין מתכוין, וקשה בכריתות י"ט אמר לר"ש הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומ"ש דאין מתכוין פוטר ר"ש בחבורה טפי ממתעסק, וי"ל דמתעסק שמתכוין למלאכה לא מיפטר בשבת אלא משום דאין זה מלאכת מחשבת ומש"ה חייב לר"ש מתעסק בחבורה כמו מקלקל בחבורה דמחייב ר"ש אע"ג דאין זה מלאכת מחשבת ולהכי תלינן ליה במקלקל משום דטעם שניהם דפטורין בשאר מלאכת שבת הוי משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל שאינו מתכוין כלל למלאכה לא משום דבעינן מלאכת מחשבת מיפטר דהא בשאר מקומות נמי מיפטר אין מתכוין כגון כלאים ובנזיר דף מ"ב הילכך בחבורה נמי שרי:

ורב שרי וכו' הקשה הפלא"ה למאי דקאמר ביבמות דף ל"ד דבנשואין מיקרי טעה בדבר מצוה וקי"ל כר"י היכא דטריד לעשות מצוה וטעה ועשה מצוה פטור א"כ אפי' למ"ד דש"מ אסור מ"מ כיון דטריד בטרדת המצוה והוא אינו מתכוין אלא להטות בשבת ואף אם יעקור הבתולים הו"ל טועה בד"מ ועשה מצוה דפטור ולא דמי לשאר דבר שא"מ דליכא טרדה ע"ב, וחידושי הרי"מ כתב לישב הפלא"ה הקשה מאי אמר או דלמא מקלקל בחבורה פטור, הלא אמרינן ר"י סבר מקלקל בחבורה פטור משום במילה הוי מתקן משום דעושה מצוה והוי תקון מצוה והוצרך התורה להתיר מילה, א"כ גם הכא כיון דבועל בעילת מצוה הוי מתקן אף לר"י דמקלקל בחבורה פטור כמו התם במילה ואמאי אמר הכא לר"י דפטור הא הוי מתקן ע"ש ונראה לישב לכאורה יש להקשות למאי דקי"ל מצהב"ע לא הוי מצוה כלל א"כ לכאורה קשה לר"י דמקלקל בחבורה פטור:

רק דהוצרכה להתיר מילה דאל"ה היא דאסור למול משום תיקון מצוה, למה הוצרך להתיר מילה, אם אין דוחה מילה הוי מצהב"ע וליכא תיקון כלל כיון דליכא מצוה והוי מקלקל בחבורה ולמה צריך להתיר מילה לר"י, אך לא קשה מידי דשפיר הוצרך התורה לצוות למול בשבת דאל"ה ודאי לא מולין כלל, ומיושב קושי' הפלא"ה הפנ"י כתב דאיירי הכא דרוצה לבעול באמת בהטיה ורוב בקיאין בהטיה אעפ"כ חיישי' שמא לא יבעל בהטיה כיון דאיכא חשש איסור סקילה א"כ א"ש דאם מקלקל בחבורה פטור מותר שפיר לבעול בהטיה גם אם יבעל בלא הטייה לא יהי' איסור סקילה דהוי מקלקל ואין לומר דהוי מתקן משום מצוה זה אינו דאם יבעל בלא הטייה יהי' מצהב"ע ולא יהי' מצוה כלל ולא יהי' תיקון ולא הוי עבירה רק דגם מצוה לא יהי' משום מצהב"ע על זה שפיר סמכינן על רוב בקיאין בהטייה ולאיסר סקילה לא יבא ומיושב קושי' הפלא"ה, אמנם לכאורה כיון דמצה"ב רק היכא שא"א לקיים המצוה בלא עבירה, אבל היכא דאפשר בלא עבירה לא הוי מצהב"ע כלל, א"כ עדיין קשה שמא לא יבעל בהטייה ויבא לאיסר סקילה ויהי' מתקן תיקון מצוה ואין כאן מצה"ב דכיון דאפשר בהטייה יכול לקיים המצוה בלא עבירה, אך באמת זה אינו כשבועל בהטייה אינו מצוה כלל א"כ א"א לעשות מצוה בלא עבירה, ומיושב קושי' הפלא"ה דאי נימא גם בהטיה איכא מצוה לא הוי כלל מקלקל דהוא מתקן מחמת תיקון מצוה דלא הוי מצהב"ע דאפשר לבעול בהטייה וע"כ דאין מצוה בהטייה ע"ש דברים נפלאים:

כריתות דף י"ט, אר"נ אמר שמואל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה, א"ל רבא לר"נ והא תינוקת דכי מתעסק דמי ותנן מי שהי' לו שני תינוקות אחד למול בשבת וכו' אמר לו הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה חייב: ב"ק דף ל"ד, תני ר' אבוה קמיה דר"י כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תנא לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו מבעיר בצריך לאפרו, [בצריך לכלבו דהוי מקלקל ע"מ לתקן והא דתניא שבת ק"ז נצרר הדם אע"פ שלא יצא משום צובע]:

תוס' וא"ת ור' יוחנן מ"ט לא מחייב מקלקל גמור דהא טעמא דמקלקלין פטורין היינו משום דבעינן מלאכת מחשבת כדמוכח מחגיגה דף יו"ד, ולענין חבורה לא חיישינן אמלאכת מחשבת כדמוכח בכריתות י"ט דאמר הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב ומתעסק לא מיפטר אלא מטעם מלאכת מחשבת, וי"ל נהי דלא בעינן מלאכת מחשבת מיהו כיון דגמרינן ממילה ומהבערת בת כהן לא מחייבינן אלא דומיא דהנהו דלא הוה מקלקל גמור אלא תקון במקצת, ור' אבוה נהי דצורך מצוה לא משוי ליה תקון מ"מ צריכה לגופה משר ליה מה שהוא צריך למצוה [עיי' ח"ס שבת ק"ו שכתב מתוס' ב"ק נראה איכא מ"ד דס"ל מקלקל בהבערה חייב ומלאכה שאצל"ג ג"כ חייב]:

חגיגה דף יו"ד, הילכת שבת מיכתב כתיבן לא צריכה לכדר' אבא דאר"א החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה כמאן כר"ש דאמר מלאכה שאצל"ג פטור עליה, אפי' תימא לר"י התם מתקן הכא מקלקל [הקובר את המת מתקן הוא והאי חופר גומא מקלקל הוא את חצירו] מאי כהררין התלויין בשערה, מלאכת מחשבת אסרה תורה ומלאכת מחשבת לא כתיבא [דאלו מלאכת מחשבת בשבת לא כתיבא אלא במשכן הוא דכתיב ולפי שסמך בפ' ויקהל פרשת שבת לפרשת משכן אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת] דברי שאול כתב על כן חובל ומבעיר לא נלמד ממלאכת משכן רק ממילה והבערת בה כהן שוב גם מקלקל חייב עי' עט סופר כלל נ' פרט ב':

פסחים דף ע"ג, בעי מיניה לדברי אומר מקלקל בחבורה פטור שחטו שלא לאוכליו חייב מה תיקון, תיקון אם עלו לא ירדו, תוס' קשה לר"י כיון דס"ד דליכא תיקון כלל במתני' א"כ תקשי לכ"ע היכי חייב לר"ש מקלקל בחבורה הא מלאכה שאצל"ג היא ופטור אפי' בחבורה כדמוכח סנהדרין פ"ד מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש האמר מלאכה שאצל"ג פטור עליה:

תשובת רעק"א הקשה על גמרא שאמר תיקון להוציא מאבמ"ח לב"נ, כיון דאין השחיטה מותר לישראל אסור מפרכסת לב"נ מטעם אבמה"ח ומותר רק כשמתה, ולא הוי התיקון בשעת הקלקול ולפי' תוס' שבת ק"ו בעינן תיקון תיכף בשעת קלקול, ועי' ילקוט הרועים אות מתקן:

חולין דף ח' אר"נ אמר רבה בר אבו' סכין של עכו"ם מותר לשחוט בה בשר מקלקל הוא. תוס' אע"ג בפסחים ע"ג מחייב לענין שבת משום תיקון כל דהו שאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שיש תקון פורטא חשוב מלאכת מחשבת שלכך נתכוין אע"פ שקלקולו יתר על תקונו אבל לענין נהנה מעכו"ם לא חשוב הנאה כיון שקלקלו יתר על תקונו:

דף י"ד השוחט בשבת, חידושי ר"ן כתב והא קי"ל דמומר לחלל שבת וכו' כתבו תוס' דאינו נעשה מומר אלא עד גמר זביחה וראיה מאותו ואת בנו לרבנן שחט השני לע"ז חייב ואם איתא דשחיטה ראשונה שחיטת מומר חשבינן:

ליה אמאי חייב הלא אינה שחיטה כלל אלא ודאי דאין שם מומר אלא מאותה שחיטה ואילך, ויש דוחין דלא דמי שבת לע"ז בשוחט בשבת בתחילת שחיטתו חלל שבת דחובל הוא הלכך אפי' בשחיטה ראשונה הוי מומר, ואין זה כלום אצלי דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי הו"ל מקלקל בחבורה דקי"ל דפטור ע"ש ותשובת מאהבה ח"ר סימן ק"כ, ומר"ם ברביי בחולין כתב, בפלוגתא דמקלקל בחבורה לא מצינו שום תנא דפליגי אלא ר' יודא ור"ש, א"כ י"ל הא דקאמר הש"ס בס"ד ונסבין חבריא לומר ר"י הוא ה"פ כלומר דמתני' אתי בלא"ה כר"י מתני' מוכח דסבר מקלקל בחבורה פטור כמ"ש ר"ן, עד לבסוף דמסיק רב אשי ר"י דמבשל היא ובשוגג, והשתא לא מוכח דמתני' סבר מקלקל בחבורה פטור דהא בשוגג לא נעשה מומר ע"ש שמישב גם רמב"ם:

בית יצחק הלכות שחיטה סי' ט"ז מביא קושיא מת"ח מו"ה דוד לאנדא, על המל"מ פ"א מתמידין שכתב דפסולין דאם עלו לא ירדו אסור להקטיר בשבת [עי' פמ"ג שכ"א] והקשה דמשני בפסחים למ"ד מקלקל פטור מה תיקון דאם עלה לא ירד ושם בשבת קאי ואי ס"ד דבשבת אין מקטירן אף אותן שעלו א"כ לא הוי תיקון בשעת קלקול ותוס' שבת ק"ו כתב דבעי דוקא תיקון בשעת הקלקול ע"ש:

מעין חכמה כתב על הקושי' למה שחיטת קדשים דוחה שבת הרי יכול לקיים שישחטו שנים כאחד דקי"ל חולין דף ל' שנים שוחטים זבח אחד, ולענין שבת הו"ל שנים שעשאו מלאכה פטורים, וכתב רק למ"ד מקלקל בחבורה פטור ושוחט בשבת אינו חייב אלא משום מתקן ואם ישחטו שנים נעשה התיקון ע"י שניהם ופטורים, אבל אם מקלקל בחבורה חייב הרי כל אחד מהם עושה חבורה במשיכת הסכין על צואר הבהמה וכיון שמקלקל חייב גם שניהם חייבים ע"ש במצות עומר:

פרט ג':

רמב"ם פ"א משבת הלכה טוב, כל המקלקלין פטורין כיצד הרי שחבל בחבירו או בבהמה דרך השחתה וכן אם קרע בגדים או שרפן או שבר כלים דרך השחתה הרי זה פטור וחפר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הרי זה מקלקל ופטור אע"פ שעשה מלאכה הואיל וכוונתו לקלקל פטור, כ"מ מביא רמ"ך כתב הל"ל ה"מ בבית אבל בשדה חייב דהא פסק כר' יודא דאמר מלאכה שאצל"ג חייב עכ"ל:

פ"ח הלכה ז' הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע, והמפרק הרי הוא תולדה דדש וחייב, וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהי' צריך לדם שיצא מן החבורה אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל ואינו חייב עד שיהי' בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת:

הלכה ח' במה דברים אמורים בחובל בבהמה וחיה ועוף וכיוצא בהם אבל החובל בחבירו אע"פ שנתכוון להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן ואע"פ שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב:

פ"י הלכה יו"ד, הקורע כדי לתפור שתי תפירות ע"מ לתפור שתי תפירות חייב אבל הקורע להפסידה פטור שהוא מקלקל, הקורע בחמתו או על מת שהוא חייב לקרוע עליו חייב מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו והואיל וחמתו שוככת בדבר זה הרי הוא כמתקן וחייב:

פי"ב הלכה א' המבעיר כ"ש חייב והוא שיהא צריך לאפר אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל והמבעיר גדיש של חבירו או השורף דירתו חייב אע"פ שהוא משחית מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב ובחובל בחבירו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים הן אצל יצרן הרע:

פ"ד חובל ומזיק חבל בחבירו בשבת אפי' הי' שוגג פטור מן תשלומין מפני שהוא עון מיתת ב"ד וכבר בארנו שלא חילק הכתוב בדבר שיש בו מיתת ב"ד בין שוגג למזיד לפוטרו מתשלומין, והלא החובל מקלקל הוא וכל המקלקלין בשבת פטורין מן המיתה ולמה נחשוב זה החובל עון שיש בו מיתת ב"ד הואיל ועשה נחת רוח ליצרו הרע בעת שחבל בחברו הרי הוא כמתקן ונמצא עון מיתה לפיכך פטור מתשלומין:

רי"ף כתב כל מקלקלין פטורין ואפי' חובל ומבעיר לר' יודא, אבל לר"ש כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר ע"ש ושלטי גבורים מאריך: רמב"ם הלכות מילה פ"א הלכה י"ד, ספק בן שבעה ספק בן שמונה מלין אותו בשבת עכ"פ אם בן שבעה הוא ושלם הוא בדין הוא שידחה שבת ואם בן שמונה הוא הרי זה שמל כמחתך בשר הוא לפי שזה נפל אם הוא בן שמנה ע"ש בכ"מ: ירושלמי יבמות פי"א, ר' יוסי בעי אילין תינוקות ספיקות מהו לחלל עליהן את השבת, א"ר יוסי בי רבי בין ויאות מה נפשך בן ט' הוא ימול בן שמונה נעשה כמחתך בשר שלא לצורך, רבנן דקיסרן אמרי ר' יעקב בר דסיי שאל מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך עי' במפרשים שם שיהי' אסור מצד טלטול שלא לצורך, ועי':

בית יצחק או"ח סימן ל"ה שמאריך בו מצד גוזז, ועיי' ט"ז או"ח סוף של"ו שמביא ירושלמי התולש מבהמה מתה חייב מצד גוזז:

פרט ד'. אסדר קושי':

א אם יש במקלקל איסור, כתב רש"י דף קמ"ו במתני' שובר אדם את החבית לאכול הימנו, דאין במקלקל שום איסר בשבת, ור"ן כתב ולא נהירא דנהי דכל המקלקלין פטורין איסור מיהא איכא אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחילה עי' קובץ על רמב"ם שבת פ"א שמביא מלחם שמים כתב דמקלקל אסור מה"ת כמו ח"ש, לכאורה משמע כן מרש"י ב"ק דף ל"ה דאמר רבא מתני בשוגג ותוס' מקשה שם וכו' ואי ס"ד שיש בו איסר תורה א"כ מאי קאמר מדאצטרך למשרי מילה ש"מ מקלקל חייב בחבורה, הא עכ"פ אצטרך למשרי דלא יהי' איסור כלל מה"ת ע"ש חתן סופר תי' על זה לא צריך קרא כי אמרי' עשה דלית כי אין זה לאו דכרת כמובן, עי' תשובת יעב"ץ סי' מ"א כתב מקלקל פטור אבל אסור, ובהגהות בש"ס מגאון בצלאל ב"מ הורה גבר כתב מה שמקשים על רמב"ם מהא דקי"ל מקלקל בחבורה פטור, תי' הגאון מו"ה מרל פשלס די"ל פטור אבל אסור מן התורה:

ב דברי ירמיהו פ"א משבת אות ט' כתב לכאורה נראה דהנה בשבת עשה ול"ת ועשה שבתון כמש"כ רמב"ן שלא יהי' עמל וטורח בשבת א"כ יש להבין בשא"מ ושאצל"ג אף דמסתברא דמשום לא תעשה דמלאכה לא הוי בכלל זה משום דלא הוי מלאכת מחשבת בתר כוונתם מ"מ לענין שבתון דמ"מ המלאכה מצד עצמו נעשית כראוי יהי' באתה כוונה שתהי' לא שבת מעמל וטורח מלאכה וא"כ לענין ביטול שבתון מה לנו לחלק בין שא"מ ושאצל"ג וא"כ יש לנו סברה לומר אף דדרשי' מלאכת מחשבת לענין מקלקל לפטור שא"מ ושאצל"ג ג"כ לפטור משום דלא עבר על ל"ת מ"מ איסורא הוי ומצוה דשבתון ביטל ע"ב: ג כ"ס או"ח סימן ל"ה מביא קושי' אשר ח"ס מביא מנ"ל לר"ש שמקלקל בחבורה חייב מדאיצטרך קרא להתיר מילה בשבת, דלמא קרא אתי' להיכא דאיכא צרעת דדרשי' את בשרו דדחה מילה צרעת וליכא קלקול דאין לך תקון גדול מזה וקרא הכי מתפרש וביום השמיני אפי' בשבת ימול את בשר במקום צרעת ערלתו, עי' תשובת מהרי"א י"ד סימן רמ"ה תי' דא"כ בשר דיליף מיניה אפי' במקום בהרת יקוץ למה לי ות"ל מביום דע"כ לכה"ג אתי' ומדאיצטרך בשר למקום בהרת ע"כ ביום אפי' בשבת גם בלא בהרת, גם הקשה שם למה לי קרא בשבת ק"ו למשרי מילה, ת"ל דאי נימא דחילל שבת הרי הוא מילתא דא"ר ל"ת וא"ע לא מהני וה"ל מקלקל ולא עביד איסור למפרע כלל ע"ש לא זכיתי להבין כלל, מי ימול בנו בשבת כיון דלא מהני וצריך קרא שמחויב למול בשבת:

ד חתן סופר מביא קושיא מגאון הקדוש ר"י אסאד זצ"ל למה ליה למילף מביום דמקלקל בחבורה חייב: תיפק ליה דהרי אסרה התורה מילה שלא בזמנה ביו"ט ובשבת הרי מוכח דמקלקל בחבורה חייב, ותי' שאין ראיה שחיוב כרת רק איסר ושלא בזמנה אין דוחה איסור ודו"ק:

ה חדושי ח"ס בשבת ק"ו, מביא קושי' מברוך טעם בעטרת חכמים סימן ד' מנ"ל דמקלקל בחבורה חייב דלמא במילה גופא דהוה מקלקל לא הוצרך קרא להתיר דתיקון מצוה לאו תיקון הוא אלא משום מציצה שאחרי' שהיא בודאי תקוני גברא להצילו מסכנת נפשות והרי רשב"א ס"ל אשתפוך חמימי אחר המילה אין מולין אותו משום שיצטרך לחלל שבת וה"נ ה"א שלא למולו משום מציצה קמ"ל ע"ש, אולי י"ל ואקדים קושי' פמג"ד בפתיחה לשבת הקשה האיך אמרו ספק בן ז' ממלינן ממנ"פ מחתך בשר הוא לרמב"ם חובל מצד מפרק חייב גם בבשר, ואמרתי מכבר [עי' תשובת ריב"א סי' ה' במפתחות] כי מגן אבות הקשה לרמב"ם האיך חייב במילה מצד חובל הלא אין כאן דם כגרוגרת, ותי' המצוה אחשביה כמש"כ ר"ן שצריך להטיף דם ברית ע"ב, א"כ אם אינו בר קימא מצוה אין כאן ולא שייך אחשביה ודו"ק, הא תינח מצד מצוה שייך אחשביה אבל המציצה להציל מסכנה לא שייך אחשביה וגרוגרת אין כאן עי' כ"ס יו"ד סי' קט"ז:

ו בענין זה ראיתי בספר בן אורי דבר נכון ואעתיק בקיצר, שבת קל"ו א"רב אדא בר אהבה ספק בן ח' מלין אותו ממנ"פ, ורי"ף פסק ספק בן ח' אין מחללין שבת ותמהו למה עי' ר"ן ורשב"א, ואמר בפמג"ד הנ"ל לרמב"ם חייב משום מפרק, ולק"מ די"ל רשב"ג סובר כר"י דמקלקל בחבורה פטור ורק במילה חייב משום דמתקן גברא ממילא בבן ח' מחתך בשר בעלמא ולא מתקן ושוב פטור משום מקלקל, הניח לר"י אבל לר"ש דסובר מקלקל חייב באמת ליכא ממנ"פ כקושי' פמג"ד, א"כ רי"ף שפוסק כר"ש במלאכה שאצל"ג ממילא מקלקל בחבורה ג"כ חייב כר"ש שוב ליכא ממנ"פ על כן שפיר פסק ספק בן ז' אין מחללין ורמב"ם לשיטתו דפסק דחובל דרך השחתה פטור וכר"י באמת פוסק בפ"א כרב אדא בר אהבה:

ז הגאון מו"ה אלעזר פאשקעס אבדק"ק גאלאנטע זיל מובא בבן אורי עי' מג"א ומחהש"ק תקכ"ו אם שייך גזיזה במת וא"כ האיך דייק דמקלקל בחבורה חייב:

הקשה ג"כ על גמרא פסחים ע"ג ועי' בית יצחק יו"ד סימן ט"ז ג"כ: טו שבילי דוד בכללים אות כ"ו כתב בסנהדרין הקשה תוס' לרש"י דס"ל כל שמקלקל אצל עצמו אף דמתקן אצל אחרים מיקרי משאצ"ל א"כ הקשו מה תועלת דס"ל מקלקל חייב עכ"פ הוא משאצ"ל דפוטר ר"ש אף בחבורה ועי' מג"ש, לענ"ד נראה בכוונת רש"י דודאי אם מקלקל פטור ורק דנתחייבו בשביל דמתקן אצל אחרים מיקרי משאצ"ל, מש"כ לפי האמת דמקלקל חייב א"כ לא מיקרי כלל משאצ"ל דהרי רוצה הוא לקלקל וקלקול זה הוא כמתקן א"כ מיקרי צריך לגופא בלי שים תיקון כמו דאם מתקו כלי מיקרי צריך לגופא כן אם מקלקל בחבורה ג"כ צריך לגופא כיון דרצה בקלקול זה א"כ צריך הוא לגוף המלאכה עכ"פ, ואח"כ מצאתי ברמב"ן על שבת שכתב כזה: טז בית יצחק או"ח סימן ל"ד, בשבת צ"א איבעי זרק כזית תרומה לבית טמא אי אמרי' מגו דנצטרף לענין טומאה, והדבר יפלא דהרי הוי מקלקל דנטמא תרומה ונאסרה וכל מקלקלין פטורין, ומחדש דמקלקל בהוצאה חייב דבכל מלאכה שעושה בגוף החפץ בעינן שיעשה תיקון בגוף החפץ ולא קלקול אבל בהוצאה שאינו עושה פעולה בחפץ ואין זאת המלאכה גם כשחפץ נתקלקל חייב (במצפה ארי' סימן מ' הקשה ג"כ מכתובות ל"א בזרק חץ וקורע שיראין שמקלקל הוא):

טוב בהגהות לסי' הנ"ל מביא קושי' בשם מו"ה פנחס צימעט בדברי רש"י יחזקאל כ"ג את שבתותי חללו שהי' שוחטין בניהם בשבת והרי הוא מקלקל בחבורה, ותי' לריטב"א כתובות דף ס' בבשר אדם איסור אמ"ה לב"נ לפ"ז שייך תיקון אמ"ה, וי"ל דרש"י לשיטתיה דס"ל מקלקל הוי איסור דאוריית' ומיקרי זאת גם כן חילל שבת:

חי בית יצחק או"ח סי' צ"ו אות ח' כתב דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב דוקא בשבת דילפי' ממילה ושריפת בת כהן אבל לא ביוכ"פ ע"ש:

יט שו"מ מה"ד ח"ב סי' קמ"ה כ' לדידן דקיי"ל שנים שוחטין זבח אחד אף בקדשים כדאמרו בחולין דף ל' א"כ למה שחיטת קדשים דוחה יו"ט והא אינו רק דחויה ולא הותרה כמ"ש בטוש"ע סי' שכ"ח וא"כ הי' להם לשנים לשחוט וקי"ל דכל ששנים עשו אינם חייבים בשבת ועכ"פ לא שייך בו כרת או מיתה, והנה מצאתי קושיא זו במעין חכמה על המצות מהגאון בעל עצי ארזים, והנראה לפענ"ד בזה דהנה באמת בכל שחיטה מהראוי' להתחייב משום מפרק רק דכיון דא"צ לדם אינו חייב כמ"ש ה"ה פ"ח משבת ע"ש ולפי"ז בשחיטת קדשים דצריך לדם ודאי חייב משום מפרק ועי' בפנ"י בחידושיו לביצה דף י"ב ולפי זה לא מתקן גם בשנים שישחטו דבשלמא אם אינו חייב רק על התיקון בשחיטה דהו"ל מקלקל בחבורה רק דתיקן להוציאו מידי אבמה"ח שפיר שייך לומר דהו"ל שנים שעשו מלאכת התיקון אבל הפירוק אינו שנים שעשו דכל אחד כששחט פירק הדם וז"ב וכעין זה כתב המעיין חכמה שם דלמ"ד מקלקל בחבורה חייב אין מקום להקושי' דכל אחד מקלקל בחבורה לעצמו וה"ה לענין מפרק ח"ב:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה