עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ד כלל צט מומין
פרט א':
כתובות דף ע"ה, מתני' היו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו בה מומין הללו ונסתחפה שדהו, פרש"י, אם בא לתבוע כתובה מן האירוסין מזה שממאן לקחתה, אולי כוונת רש"י דוקא מבעל שממאן לקחתה ויש לו חזקת ממון שעדיף מחזקת הגוף על כן צריך עדים, אבל אם מת ויורשים טוענים שמומין הי' קודם שנתארסה ולא רצו לשלם כתובתה, אולי לא צריך האב להביא עדים, כי אין ליורשים חזקת ממון כי אם חייב כתובה מעולם לא ירשו המעות ואז חזקת הגוף עדיף: גכ: נכנסה לרשות הבעל, הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו והי' מקחו מקח טעות, פרש"י הבעל צריך להביא ראיה עדים ופלא למה לא פי' כן ברישא, פנ"י בק"א כתב אע"ג דבעל מוחזק בממון אפ"ה לא סגי ליה בע"א משום חזקת הגוף ה"ל כודאי לאפוקי מחזקה צריך ב' עדים ואפי' לפוסקים דבשאר איסורין אף באיתחזק איסורא ע"א מהימן בהקדש וטבל, אפ"ה כיון בדבר שבערוה אין פחות משנים באיתחזק איסורא א"כ כ"ש בממון וכו' ובלא"ה הא קי"ל דאין ע"א קם בממון אלא לשבועה, או היכי דשייך מחייב שבועה ואי"ל ומשלם, ולכאורה לא שייך הכא דלא ה"ל לידע מיהו לשיטת רמב"ם דאפי' היכא דלא ה"ל למידע שייך מחויב שבועה ואיל"מ, א"כ אפשר דה"נ סגי בע"א בין בבבא דרישא ובין בבבא דסיפא וצ"ע:
גמרא טעמא דמייתי אב ראיה הא לא מייתי האב ראיה הבעל מהימן הא מני ר' יהושע אימא סיפא וכו' אתאן לר"ג דאמר נאמנת, והקשה בני הבחור המופלג כ"ה שמואל בנימין נ"י עי' רשב"א חולין דף י"א שכתב שאין לאסור הגבינות דוקא בטריפות שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה וכו' אבל בטריפות סירכא שא"א לתלותם בשעת שחיטה בהא ודאי אסורין דהא א"א לומר העמידנה על חזקתה דהא ודאי נפקא לה מחזקתה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאתה מחזקתה וכיון דודאי יצאתה מחזקתה ואי אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידו אוסרין אותה למפרע כענין שאמרו בנדה בכתמים שהאשה טמאה משעת כיבוס כיון דכתם זה יבש וע"כ לא ראתה עכשיו אלא מכבר ולא אמרי' בה העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמא למפרע אלא בכדי שיוכל הכתם להתייבש אלא אמרי' בשעת כיבוס ראתה ואע"ג דגבי מומין אמרו העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו ואעפ"י שהמומין הללו שנולדו בה מומין שא"א שנולדו בה עכשיו ממש, התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיקה מרשות לרשות אלא אמרי' כאן נמצאו וכאן היו, כלומר ברשות זה נמצאו וברשות זה אנו מחזיקין שיהיו עכ"ל, א"כ מבואר דלאו משום חזקת הגוף אתי עלה דהא במומין שא"א שנולדו עכשיו ממש לאו חזקה היא אלא משום דאין מחזקין מרשות לרשות, א"כ ברישא גם ר"ג מודה כי לא שייך חזקת הגוף במומין שא"א שנולדו עכשיו, ולא שייך שאין מחזקין מרשות לרשות כיון שעדיין ברשות אביה כימי קדם, כאשר כתב הרא"ש כיון שהיא ברשות אב לכל מילי וכתובה שלו אמרי' כאן נמצא ע"ש:
אמר רבא לא תימא ר"י לא אזיל בתר חזקה דגופא כלל אלא כי לא אזיל ר"י בתר חזקה דגופא היכא דאיכא חזקה דממונא אבל היכא דליכא חזקה דממונא אזיל ר"י בתר חזקה דגופא, דתניא אם בהרת קודם לשער לבן טמא אם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק טמא, ר"י אומר כהה מאי כהה א"ר כהה טהור: ספק טמא הקשה ר"ת מ"ט דרבנן דאמרי טמא אמאי לא אזלינן בתר חזקה דהא אמרי' בפ"ק חולין מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא בתר חזקה ומייתי לה מקרא, אר"ת דהכא מיירי כשנזקק לטומאה וכו' וסובר תוס' דמחזקינן מאיסור לאיסור עי' ש"ש ש"ב פ"א לכאורה צ"ע בנגע שפיר אמרי' אוקמי אחזקה שלא נתקטנה הנגע קודם ההסגר כי לא נראה שום ריעותא, אבל אם נראה ריעותא כעת לא אמרי' אוקמי אחזקיה:
נדה דף י"ט תוס' רי"א כיהה, הקשה ר"ת מ"ט דרבנן דמטמאי מספיקא נוקי גברא אחזקיה, ור"י נמי אמאי צריך קרא וכו' כתב מהרש"א יש לדקדק מאי קשיא ליה הא כל ספק טומאה מסוטה ילפי' לטמא ברה"ר אפי' בדאיכא חזקת טהרה כמ"ש בכמה דוכתין, ואף לתירץ אחד של תוספות בריש מכילתין דלא גמרי' מסוטה אלא טומאת מגע ולא טומאת ראיה והכא נמי נגעים טומאת ראיה היא, מיהו הך ספיקא דמשארסתני נאנסתי איכא לדמויו לסוטה וצ"ע עכ"ל, ופלא עי' פנ"י כתובות דף י"ב במתני' הנושא אשה שכתב פסק ותני נאמנות ל"ש לענין כתובה ל"ש לענין אסורא דאיכא ס"ס ואסורא ליכא אלא מקח טעות, א"כ מה מדמה לסוטה:
וש"ש ש"א פט"ו כתב על קושי' מהרש"א דספק טומאה ברה"י ספק טמא היינו אם נולד הספק ברה"י אבל ספק שאינו ידוע אימת ומתי ובאיזה מקים אם ברה"י אם ברה"ר בזה לא אמרו ספק טומאה ברה"י וזה הו"ל ספק רשיות, וה"נ במשארסתני נאנסתי דהזנות אינו גרוע אם ברה"י אם ברה"ר הי' א"כ אין זה ענין לספק טומאה ברה"י וז"ב עכ"ל, ובשמעתא ב' פ"א כתב עוד לישב, דלא ילפי' מסוטה אלא שאר חזקות אבל חזקת הגוף עדיפא לפי פנ"י מרוב, ובספק טומאה ברה"ר בט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם דטהור משום דמהני רובא אפי' ברה"י עי' חולין דף יו"ד גבי צלוחית, וא"כ ה"ה חזקת הגוף דעדיפא מכל החזקות אין למידין מסוטה, וניחא קושי' מהרש"א דחזקת הגוף עדיף משאר חזקות, לפ"ז יתיישב דאמר רבא לא תימא דלא אזל בתר חזקת הגוף כלל אלא דנגד חזקה אחרת עדיפא ליה לר"י מכל החזקות, דתניא אם בהרת קדם, ר"י אמר כהה וטהור ומשום חזקה, וברה"י הא לא מהני חזקה, אע"כ משום דחזקה דגופא עדיפא גם לר"י וע"כ לא קאמר ר"י אלא משום חזקה דממונא דהוא אלים טפי, אבל נגד שאר חזקות מודה ר"י דחזקה דגופא עדיף ע"ב, אבל שעה"ת ח"ב דף כ' משיג עליו ע"ב: תוס' תימא לר"י דהיכי מצי למימר דאי לאו חזקת ממון דהכא הוי אזיל ר"י בתר חזקת הגוף והא הוי חדא במקום תרתי דאית לן למימר העמידנה בחזקת פנויה וכו' ונראה לרשב"א דחזקת פנויה לא חשיבא חזקה לגבי חזקת הגוף. ושעה"ת ח"ב דף כ"א מסביר דבחזקת פנויה נכלל ב' חזקות דהיינו חזקה קמייתא שמסתמא לא נעשה שינוי וגם שהי' לה זכות להנשא לכל מי שתרצה וכו', וכיון דודאי נתקדשה רק הספק אם חלין הקידושין דאולי הי' בה מומין והי' מקח טעות, א"כ נסתר חזקה קמייתא כסברת תוס' בכתובות דף כ"ג ח"א קרוב לו וח"א קרוב לה לא מהני חזקת פנויה וכו', וגם מטעם שכתבתי לעיל דאין לחזקה שייכות על הספק דאטו משום חזקת פנויה דידה נימא דהי' לה מומין מקודם והוי מקח טעות, ואין לה רק חזקת היתר שעכ"פ הי' לה זכות הנ"ל ונגד חזקה זו עדיף חזקת הגוף דאתי מכח ודאי וראוי לומר שלא נעשה שינוי והתחדשות רק בזמן מאוחר ע"ש באריכות: ש"ש ש"ב פ"ב, הקשה שמשמע מתוס' דכיון דחזקת הגוף עדיפא מכל חזקות מש"ה אפי' חסר לפניך לא חשיבא חזקת פנוי למשוי על ידה תרתי לריעותא, וקשה בריש נדה גבי חביות ונמצא חומץ אמרי' העמד טבל על חזקתו ולא אמרי' העמד יין על חזקתו משום דה"ל תרתי לריעותא ואע"ג דחזקת טבל לא הוי חזקת הגוף דגופו לא אשתני אלא כמו חזקת פנויה והיין ה"ל חזקת הגוף דעל ידי שנעשה חומץ אשתני גופה וחזקת הגוף עדיף ולא מהני תרתי לריעותא עד חזקת הגוף וא"כ ה"ל להיות ודאי תרומה, ונראה כיון דאמרינן בב"מ דף ע"ג מעיקרא חמרא חמרא דחלא חלא פרש"י קלקולא בתוכו הוא אלא שאינו ניכר וכיון דחומץ לפניך הרי מעיקרא חלא הוי אלא שאינו ניכר וכל זמן שלא החמיץ רשאי להפרישו תרומה אבל חזקת הגוף תו לא הוי כיון דמעיקרא חלא חלא הוא קלקולו בתוכו אלא שאינו ניכר ע"ש: פנ"י בסוגי' ובכתובות דף י"ג בק"א מאריך שמשמע בחזקת הגוף מפקיע ממון וקי"ל אין הולכין בממון אחר רוב מכ"ש בחזקה, ומחדש דחזקה בפני עצמה בלא רוב המנגד היא עדיפא במעלה מרובא ע"ש וש"ש פ"ד כתב בחזקה לחוד בלא ברי אין מוציאין ממון וטעמא דכל מי שנולד הספק ברשותו עליו ראיה ומפקא ממון אפי' בשמא כמו במחט, הטעם והוא דודאי היכא דליכא ריעותא ואין מקים להסתפק ודאי לא נחתינן לספיקא כגון טבח שלקח בהמה ונאבדה ותובע המוכר הדמים ודאי לא מצי לוקח טעין ולומר אימר טריפה היתה והי' מקחי מקח טעות ואין:
הולכין בממון אחר רוב דכיון דליכא מקום ריעותא לספק ודאי לא מחתינן לספיקא והא דאין הולכין בממון אחר רוב היינו היכא דהספק לפנינו, וא"כ במחט שנמצא הריעותא לפנינו שגורם הספק לומר אימר טריפה היתה מקודם ובזה אמרו הך כללא כל מי שנולד הספק ברשותו עליו הראיה ומשום דאין מחזקין ריעותא מרשות לרשות וכיון דריעותא דרשות זה לא מרע לרשות אחרת ה"ל רשות הקודם כאלו אין בו ריעותא וכל שלא נולד ריעותא ה"ל כנאבדה בהמה דלוקח לא מצי טעון אימר טריפה הי' ומש"ה חייב הלוקח לשלם למוכר עכ"ל:
לולי דמסתפינא אמרתי לחדש ולישב קושי' פנ"י למה מפקיע ממון בחזקת הגוף הא אין הולכין בממון אחר רוב, גם לישב ב"ש בסימן ד' ס"ק נ"ו כתב אם נגח תורא דידן לתורא דידיה כתבו תוס' ביומא משלם לו נזק שלם, אע"ג דאין הולכין בממון אחר רוב, היינו כשבא לידו מדעת הבעלים, וש"ש ש"ד פ"ו כתב דבריו תמוהים דודאי מוחזק מעיקרא עדיף טפי מבא לידו מדעת בעלים ע"ש, ונראה כי יש חזקות זה מזה שונים, עי' במרי"ט בסוגי' על תוס' ספק נגע, שיש חזקה עצמיה כמו הגוף לא הי' בו מומין ושארי חזקות כמו שהי' לא נשתנה ונקרא רק חזקה מדינא למשל שהי' טהור כן עדיין, טהור, וכן חזקת פנויה, ועי' שעה"ת ח"ב כלל ה' פרט ב' שהאריך בו, והכה בממון יש ב' חזקות, א' שממון זה שלו. ב' ועוד שהוא מוחזק מי יכול להוציא ממנו, בזה מוסבר למה חזקת ממון אלים משארי חזקות, יען בשארי חזקות אמרי' כמו שהי' כן אוקמי אחזקה עד השתא, אבל בממון עדיין מוחזק ולא בעבור שהי' מוחזק מתחילה כן עדיין ודו"ק היטיב, והנה במוכר שור לחבירו וקבל המעות והי' המעות שלו, ואח"כ טען לרדיא לקח ממילא המקח טעות ומעות לא הי' שלו, וסבר שמואל אין הולכין בממון אחר רוב להפקיע חזקת ממון שלו ולהוציא מידו אבל אם עפ"י רוב צריך לשלם ממון שלו בזה לא אמרי' אין הולכין אחר רוב ומיושב קושי' האיך חייבה תורה במפותה קנס לאביה כיון שהיא מחלה ולאב יאומר אייתי ראיה עי' בינת אדם שער רוב וחזקה סי' מ"ח, ומוסבר תוס' כתובות דף ט"ו להחזיר אבידתו, הולכין אחר רוב, יען שאין לו חזקת ממון שלו, רק חזקת שמעות בידו, נגד חזקה זו מהני רוב להוציא, והנה כאן אם חייב לה כתובה, וכי אנו אומרין שממון זה שישלם לה אין זה ממון שלו בודאי שלו הוא רק מחויב ליתן לה מצד חיוב שלו, רק אנו דנין מי יוכל להפקיע ולהוציא ממון שבידו רק מחמת חזקת הגוף שלה הוא מחויב ועדיף מחזקתו שבידו הוא, וכן בנזקי שור אנו אומרי' שממון שלו הוא רק מצד רוב מחויב לשלם נזקו שהוא ישראל, ורוב עדיף מחזקת ממון שבידו, ומוסבר היטיב סברת ב"ש רק בממון שבא מיד בעלים לידו וממון הי' שלו. רק מצד רוב לרדיא לא יהי' הממון שלו אז אמרינן אין הולכין בממון להוציא שלו בתר רוב, ומיושב ג"כ קושי' תוס' יבמות דף ס"ה ע"ש ודו"ק:
שעה"ת ח"ב דף צ"ה כתב כיון דילפי' מפרה אדומה לא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף רק בחזקה דאיתרע וכו' אבל היכי דאיכא חזקה דלא איתרע כלל והא בשלימות דליכא ריעותא דשעת מציאתן י"ל חזקה עדיף מרובא כיון דברובא איכא עכ"פ מיעוט המתנגד משא"כ בחזקה, ומצאתי מל"מ פי"א מאישות הלכה ח' ד"ה אשר, שכתב היכי דחזקה בשלימות וליכא שעת מציאתן מהני להוציא ממון מחזקתו, בשלומא היכי דשור נשחט עכ"פ ואין אנו יודעין באיזה זמן נשחט או באיזה אופן נשחט כיון שעכ"פ נשחט עליה להביא ראיה, אבל היכי דאיכא למימר דמעולם לא נשחט פשיטא שעליו להביא ראיה שנשחט, לפ"ז גבי קנס אפי' ר"י מודה דיש לחרשת ולשוטה קנס ע"ש: תוס' כל שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה, וא"ת מהא דפריך בשואל דף ק' גבי מחליף פרה בחמור וילדה ונחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המע"ה וכו' וצריך לחלק בין ספק שנולד לטיבותא כי התם לספק שנולד לגריעותא כי הכא, וריב"ש סימן שע"ג כתב הטעם דכל שנולד ברשותו הספק לריעותא כמו בהך דשמואל יש לנו לומר שעל בעל הפרה שנולד הספק ברשותו עליו להביא ראיה לפי שמפני ספק זה הוא בא לבטל קנין שהיינו מוחזקים בקנינו וכיון שנולד ברשותו הספק עליו להביא ראיה, אבל בהאי דהתם אין הקנין מתבטל מפני הספק שאין דנין אלא על הולד ומפני זה אין הולכין אחר מי שנולד הספק ברשותו אלא אחר הממע"ה זה מה שנראה לי בביאר לשון התוס' בכוונתם, וש"ש ש"ב פ"י מביא ראיה מתוס' חולין דף נ"א הקשה הר"ר יו"ט בנדה תניא השאילה חלוקה לחברתה היא טהורה וחברתה תולה ומפרש רב ששת דלא חייבת לכבס הבגד, ואמאי לא אמרינן כאן נמצא כמו גבי מומין, ותי' דלא דמי דודאי כדי לקיים המכר ובקידושין, סברא הוא דאמרינן הכי שאומר המוכר ללוקח קח פרתך שברשותך נטרפה, והאב אומר לבעל קח אשתך שברשותך נולד המום, ואין לנו לבטל המעשה הזה, אבל גבי חלוק ליכא למימר הכי עכ"ל, ומבואר דלא אמרי' האי כללא דכל הנולד ספק ברשותו אלא שלא לבטל הקנין והמעשה ומש"ה במחליף פרה בחמור אע"ג שאנו באין לבטל מכירת הולד מ"מ אין הביטול בעיקר הקנין אלא בולד תו לא שייך האי דכל מי שנולד ספק ברשותו עליו הראיה ע"ש:
שעה"ת ח"ב דף א' כתב יש לחקור בהא דקי"ל דמהני:
חזקה אי הסברא חיצונה מסייע שיהי' לו דין ודאי ומכריע ומברר הספק או דמצד הסברא הוא ספק רק חידש שחידשה התורה שיהי' לו דין ודאי, וכיו"ב כתב השמ"ק ב"מ דף ו' בהא דאזלי' בתר רובא כתב בשם הרא"ש דמצד סברא הוא ספק רק שחוקת התורה שיהי' לו דין ודאי וכו', לכאורה י"ל דנחלקו בזה ר"י ור"א כתובות דף י"ג ר"י סובר מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דסובר דחזקה מכריע ומברר הספק כמו עדים ואם הי' לאשה עדים פשוט שהי' מהני להכשיר הבת, וה"ה בחזקה, ור"א סובר מצד סברא הוא ספק רק שחוקת התורה שמניחין הדבר בחזקה קמייתא לכן לא מהני לבת כיון שאינו מברר הספק ע"ש וינ"פ הרב המאוה"ג מו"ה יצחק שווייגער נ"י כתב לי בזה להסביר הסוגי' מנה לאבא בידך ודו"ק:
פרט ב':
מבני הרב המאוה"ג מו"ה יוסף ליב רב דק"ק דערעטשקע נ"י:
הבעל צריך להביא ראי' פרש"י עדים ובאב לא כ' ראי' עדים וכבר עמדו בזה המפרשים, ונלע"ד דהפנ"י בק"א הקשה קושיא עצומה דהא קי"ל אין ע"א קם בממון אלא לשבועה וכל היכא דמחויב שבועה ואינו יכול לשבע משלם א"כ סגי בע"א בין בבבא דרישא ובין בבבא דסיפא וצ"ע עכ"ל ולי הצעיר נראה לישב כיון שכתובה ניגבת ממקרקעי הו"ל כפירת שיעבוד קרקעות ולא שייך מתוך שאינו יכול לשבע משלם כיון דבלא"ה אינו יכול לשבע דהו"ל כפירת שיעבוד קרקעות [ועיין תוס' ב"ב קע"ה וב"מ ד' שהקשה שבמודה במקצת גופא האיך יכול לשבע אם שיעבודא דאורייתא ע"ש] ואע"ג דר"מ סבר בכתובות דף ד' דכתובה נגבית גם ממטלטלין וסתם מתניתין ר"מ, מ"מ גם כה"ג הוי כפירת שיעבוד קרקעות כיון שיכול לגבות גם ממקרקעי כמו שמוכח מפ"ק דב"מ גבי דינרים ע"ש הא תינח בנכנסה לרשות הבעל דאז גובה כתובתה גם ממשעבדי וא"כ הוי כפירת שיעבוד קרקעות ולא שייך מתוך שאינו יכול לשבע משלם דלא יכול לשבע בלא"ה ע"כ צריך שני עדים. אבל ברישא שמיירי בארוסה ובארוסה כ' הרמב"ם דאפילו אית לארוסה כתובה אינו גובה רק מבר חרי אבל לא ממשועבדים ואפילו אמרינן דארוסה אין לה כתובה ומתניתין בכתב לה דוקא עיין בפ' הכותב דף פ"ט מ"מ גם כה"ג כ' הרמב"ם דניגבת רק מבני חרי עיין בפ"י מה' אישות הלכה י"א, ואם לא נגבית רק מבני חרי לא הוי כפירת שיעבוד קרקעות וי"ל דבאמת סגי בעד אחד כקושי' פנ"י דקם לשבוע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ע"כ לא פרש"י בבבא דרישא ראי' עדים דסגי באמת בע"א, רק בנכנסה לרשות הבעל דאז גובה גם ממקרקעי והוי לי' כפירת שיעבוד קרקעות ולא סגי בע"א דבלא"ה לא יכול לישבע ע"כ הוצרך רש"י לפרש דאל תטעה דראי' בע"א כינו בבבא דרישא אלא ראי' עדים ב' עדים ודו"ק כנלע"ד:
יבמות דף קי"ט בתוס' ד"ה סיפא, צ"ע גבי גבינת ע"ז ל"ד אסר ר"מ משום רוב עגלים נשחטים לע"ז ופריך מאי אירי רוב אפי' מיעט נמי דר"מ חייש למיעט ומאי קושי' כיון דרוב עגלים אין נשחטים וחזקה דחלב בחזקת היתר א"כ איתרע ליה רובה כדאמר הכא, וערוך לנר כתב שמ"ק כתובות דף ט' מביא רא"ש כתב דלא אמרי' רובא וחזקה רובא עדיף אלא היכי שרוב מתנגד לחזקה וחזקה לרוב באותו דבר באופן שכל אחד מגרע כח האחר אבל לא בשהחזקה בדבר אחד והרוב בדבר אחר, וכן במחנה אפרים כתב בשם רשב"א דלר"מ לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא בשהחזקה מגרע כח הרוב לפ"ז י"ל קושי' תוס' דבשלמא הכא החזקה שהיא זקוקה ליבם ואין הצרה מתעברת מתנגד לרוב מתעברת ומגרע אותו לכן אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה, אבל התם החזקת היתר דחלב אינו מגרע הרוב דנשחט לע"ז ולכן לא שייך בזה סמוך מיעוטא לחזקה:
עי' בפנ"י בק"א בסוגי' מה שהקשה על רא"ה וב"ש סימן ל"ט ס"ק י"א שסוגי' קאי אפי' גט אינה צריכה אף שהיא טוענת מאירוסין נעשה המומין ושווי' נפשיה ח"א, ועי' בית מאיר ואב"מ שהקשו שפלא להבין למה לא אמרי' שווי' נפשיה ח"א אפי' עדים מכחישים אותה אומרי' שווי' נפשי ח"א, ונראה עי' ריטב"א קידושין דף מ"ג שעדים אחורי גדר לא מהני בקידושין כי יש ב' מיני עדות א' שעדות רק לברר אמיתי הדבר, שזה לוה מנה מפלוני ואם מודה בעצמו מחויב, א"כ גם עדים אחורי גדר שראו שלוה מפלוני אף שלוה לא ראה אותם חייב לשלם כיון שנודע הדבר שזה אמת, ב' עידי קידושין לא מהני אחורי גדר, כי גם אם היא והוא מודים לא מהני, א"כ כיון שלא ראו העדים ויודעים שאין בו ממש בקידושין ולא מכוונים כלל לקידושין לא מהני מה שעדים ראו אחורי גדר ע"ב, וז"כ הרא"ה אף אם אשה אומרת קדשתני שאינה נאמנות לאחרים אבל היא אסורה מטעם שווי' נפשי' ח"א. שם היא אומרת עפ"י עדים קבלה קידושין והוא מכחיש אינה נאמנת עליו לאסור לקרוביה אבל היא על עצמה נאמנת לאסור בקרוביו, אבל כאן היא לא אומרת קדשתני, רק עפ"י עדים ידענו שקידש אותה, ורק לפי טענתו ומצד כחן נמצא ומקח טעות והיא פנויה ומי שיבעל אותה אין העדים יכולין לחייבו כיון שהיא עפ"י ב"ד פנויה, ואף שהיא צועקת שלא הי' לה מומין ולא:
הי' קדושי טעות בכל זאת אין כאן עדים על ק קידושין ולא צריכה גט כלל ולא שייך שווי' נפשי' ח"א, אבל אם היא אומרת קדשתני בפני פלוני פלוני אפי' עדים מכחישים אותה אסרה על עצמה כי היא פסלה העדים שמשקרים ודו"ק היטיב: