עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ד כלל צח קנוניא להקדש
פרט א':
ב"ב דף קמ"ח, א"ר אחא בר מניומי אר"נ שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישי' שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, ואלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו מתנה קיימת היכי משכחת לה, א"ר חמא באומר כל נכסי, מר בר רב אשי אמר במוחזק לן דלית ליה וכו' איבעיא להו הקדש כל נכסיו ועמד מהו מי אמרי' כל לגבי הקדש גמר ומקני או דלמא כל לגביה נפשיה לא גמר ומקני, הפקיר כל נכסיו מהו וכו' חילק כל נכסיו לעניים מהו תיקו, עי' סמ"ע סי' ר"נ ס"ק יו"ד, ובתשובת רשב"א סימן אלף נח כתב, חיישי' שמא יש לו נכסים, יש לומר דהכא כשקנו מידו היא, דאי בשלא קנו מידו אדרבא כל שאתה אומר שיש לו נכסים אחרים לא מבעיא אם עמד אלא אפי' מת אין מתנתו כלום וכיון שקנו מידו הרי נהג במתנתו כמתנת שכ"מ במקצת דאי בכולן למה לי קנין אלא מדלא אמר כל נכסי ועוד שקנו מידו חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר עכ"ל, עי' סמ"ע סימן ר"נ ס"ק כ"ח:
בספר יד הרמה על ב"ב כתב ברם צריך לידע דכל היכא דקאמרינן בהאי ענינא אם עמד אינו חתר מחמת חששא דיש לו נכסים במדינה אחרת הויא לה במתנת שכ"מ במקצת לכל מילי דבעיא קנין בין בשמת בין בשעמד ואי לא קנו מיניה אע"ג דמית נמי לא קנו דהשתא לאפוקי ממונא מחזקת מאריה חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, לאוקמי ממונא בחזקת נותן לא כ"ש:
הקדיש כל נכסיו, הפקיר וכו' וכתב הנ"ל כלהו עלו בתיקו הילכך מספיקא מצי למהדר ביה דנכסי בחזקתיה דנותן קיימי דאלת"ה מתנה גופה היכא דלא כתוב בה ש"מ הייתי דקאמרו רבנן המוציא מחע"ה אמאי מצי הדר ביה אלא לאו ש"מ דכל כה"ג נכסי בחזקת נותן קיימי והמע"ה, ומ"ש מדרב נחמן דאמר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת אלמא מספיקא מוקמינן להו לנכסי בחזקת מקבל מתנה, שאני התם דלא אתברר דכותב כל נכסיו הוא ולא מחזקינן ליה בהכי אלא בראיה:
רמב"ן כתב חיישי' שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, קשיא לרב אב"ד ז"ל אמאי חיישי' להכי הא נכסי בחזקת נותן קיימו ואדרבה הו"ל למימר המע"ה, וניחה ליה דכיון דאמר שדה פלונית ופלונית ולא אמר כל נכסי מוכחא מילתא דאית ליה נכסים אחרים ע"ב:
שמ"ק כתב, וא"ת מספיקא היכי אמרי' דאינו חוזר נימא שמא אין לו נכסים עוד ואוקמנא בחזקת מאריה, לא קשיא כיון דאיכא קנין ליכא לאורועי אלא באומדנא דמוכח, וכשאנו יודעים שאין לו נכסים עוד כגון במוחזק דלית ליה, או באומר כל נכסי האומדנא דמוכח שאין אדם עשוי ליתן כל נכסיו אלא מחמת מיתה וכשאנו מסופקים אם נתן כל נכסיו ואם לאו אין כאן אומדנא והקנין בחזקתו, ועוד דהו"ל אומדנא כעין דברים שבלב כיון דלא מוכח וכו':
רא"ש כתב והא דחיישי' מספיקא לאפוקי ממונא, ה"ט משום דיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרי' אם עמד חוזר והאי אומדנא לא אמרי' אלא היכא דבריר לן בודאי דהוה מתנה בכל נכסיו אבל: היכא דמספקא לן לא אמרי' אומדנא ע"ש, איבעיא לן הקדש הפקיר, חלק לעניים, תיקו, וכיון דסלקו בתיקו מספקא לן אי שייך הכא אומדנא או לא יראה שאין מבטלין ההקדש והפקר והחילק שחילק שאין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן אומדנא וכו', וב"י סימן ר"כ כתב דבריו תמוהים בעיני דהכא ודאי איכא אומדנא ברורה דלא עביד אינש דיהיב כל נכסי לאחריני והוא יחזיר על הפתחים אלא דמשום דלדבר מצוה נינהו מספקא לן דילמא גמר ומקני הילכך מספיקא לא מוציאין מידו כדברי רמב"ם פ"ט מזכיה, וד"מ מביא מרדכי פסק כרא"ש דבהקדש והפקר לעניים דהוה איסורא אזלינן לחומרא:
נמ"י כתב וסלקא בתיקו הילכך אם עמד חוזר דנכסים בחזקת נותן קיימו ואע"ג דאמרי' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו דלא מצי למהדר על מה שידענו בבירור דעתו אבל הכא מי יימר דדעתו הי' להקדש אפי' אם עמד הילכך ודאי נכסים בחזקת נותן קיימו ואף ספק איסור מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשיה ולענין עניים כמי אמרינן אע"ג דאמרי' ספק לקט לקט ואפי' הוה ליה כספק ליכא למיחש דהא פרשו לה בירושלמי דוקא במתנות עניים ומקראי ילפי' לה:
קצה"ח סימן ר"נ ס"ג כתב רא"ש וטור ס"ל דאינו חוזר מספיקא משום דלא אמרינן אומדנא לבטל המתנה אלא אומדנא הברור וכו' ונראה ביאר דברים משום דקי"ל דברים שבלב אינן דברים והא דמהני אומדן דעתי' שהי' לזה התנאי אע"ג דלא פירש היינו משום כיון דאומדנא כך ה"ל דברים שבלב כל אדם דמהני וא"כ היינו דוקא אומדנא דברירי ה"ל דברים שבלב כל אדם אבל באומדנא דמספקא אע"ג דהנותן מחשבתו הי' לתנאי ה"ל דברים שבלב כיון דאינו בלב כל אדם:
דף קע"ד, אר"ה שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש, תוס' קשה לר"י הא דבעי לעיל דף קמ"ח שכ"מ שהקדיש כל נכסיו מהו, תפשט מהכא דאם עמד אינו חוזר דאי חוזר חוזר כמו במתנתו וא"כ פשיטא דנאמן ומאי קנוניא שייך והלא הי' יכול לחזור בו מיד, ונראה לר"י דמיירי בשכ"מ שהקדיש כשהי' בריא את נכסיו ואמר השתא נמי מנה לפלוני בידי נאמן והאי דנקיט שכ"מ משום דדוקא השתא מהימן כדאמרי' בערכין כ"ג ובשבעות דף מ"ב דאין אדם חוטא ולא לו, אבל בבריא בודאי חיישינן, תוס' דרעק"א כתב בערכין י"ל הך דר"ה הקדיש נכסים הידועים לנו ולא שאמר כל נכסי ובזה א"י לחזור דחיישי' שמא יש לו נכסים במדינה אחרת מזה נראה שתוס' ס"ל כמ"ש רשב"א בתשובה שם איכא הוכחה דיש לו נכסים כיון שעשה קנין דבכולו לא צריך קנין וא"כ הכא בהקדש אף דאמירתו לגבוה כקנין מ"מ לא עשה דבר מיותר וליכא הוכחה למיחש דיש לו נכסים במקום אחר ויכול לחזור:
יד רמה כתב אר"ה וכו' ולא תימא דוקא היכא דאמר בשעת הקדש א"נ בתוך כ"ד אבל היכא דאמר לאחר כ"ד לא מהימן, אלא אפי' אמר לאחר כ"ד מהימן דאי בתוך כ"ד מה אירא דאין אדם עושה קנוניא וכו' אפי' הדיוט כה"ג נאמן אלא ע"כ גבי הקדש כגון דאמר בתר כ"ד אע"ג גבי הדיוט כה"ג לא מהימן גבי הקדש מהימן תדע בפ' שבועות הדינין ליפרע מנכסי הקדש וכו' פריק ה"מ ש"מ אבל בריא חיישי' והתם גבי שבועה דכי חיישי' לקנוניא דבשעת גבי הוא דחיישינן והאי שעתא לאחר שעת הקדש היא ובבריא חיישי' לקנוניא אבל בשכ"מ לא חיישי כדר"ה וכו' נימא אדם עשוי שלא להשביע, וכ"ת מי דמי בשלמא התם כיון דממון לבניו הוא קא שביק אדם עשוי שלא להשביע את בניו, אלא הכא גבי הקדש כיון דכוליה ממוניה הוא דאקדיש מנ"פ ליה מיניה שלא להשביע א"ע אי אית ליה פורתא דהקדש הוי, וכ"ת לא קשיא דאפ"ה ניחא ליה שלא להשביע א"ע דכיון דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על ש"פ מחול חיישי' דילמא אכתי דעתיה עלוה למחליה אפחות משוויו, א"נ איכא למימר דדעתיה עילויה דאי קאי ממרעיה הדר ביה דכיון דאי בעיא וכו' אלא מסתברא דהאי שלא להשביע את עצמו דקאמרינן הכא כמה דמאריך במרעיה הוא דאע"ג דלא מסיק אדעתיה דחיי חייש דלמא מאריך במרעיה וכמה דמאריך במרעיה ניחא ליה שלא להשביע את עצמו מפני הגזלנין וכו' וכ"ת וכיון דברשותיה קיימי בין למהדר ביה בין לאחוליה אשוה פרוטה מאי איריא משום חזקה דאין אדם עושה קנוניא אפי' גבי הדיוט דליכא חזקה נמי להימניה משום מגו ועוד גבי הקדש גופיה מאי איריא ש"מ אפי' בריא נמי להימנא מטעמא דחילל, היינו טעמא דלא מהימן ליה משום מגו משום דריע האי מגו מכל מגו דעלמא דכיון דקי"ל סתמא דשכ"מ מידק דייק והדר יהיב מדה"ל למימר בתפקידתיה קמייתא דהיינו שעת הקדש ולא אמר אלא לאחר זמן איכא למיחש לקנוניא ע"ש:
נמ"י סוף ב"ב כתב, ש"מ שהקדיש, אמר המחבר מפ' במס' ערכין דדוקא כשאמר כן כשהוא שכ"מ ועל ההקדש, אבל בריא אפי' על ההקדש אינו נאמן וכן ש"מ על נכסי הדיוט והתם משמע דכל היכא דאיפשר בשאלה אפי' בריא נאמן מגו דאי בעי מתשיל עלה, ולא אמרי' מי יימר דמזדקיק ליה חכם או בי דינא הילכך לא אתיא הא אלא בדלא איפשר בשאלה כגון שהקדיש על דעת רבים או שבאו נכסים ליד הגזבר דתו ליכא שאלה כדפרקינן בנדרים בתרומה ביד כהן:
רמב"ן במלחמות סוף ב"ב כתב לפי דעתי אינה אלא בש"מ שהקדש מעכשיו או שהקדש ונעשה ש"מ והוא שהקדישן נמי על דעת רבים שאם הקדיש סתם אפי' אדם עושה קנוניא על הקרש ואפי' בריא נאמן מגו דאי בעי מיתשל דקי"ל יש שאלה בהקדש בין בפתח בין בחרטה ואסיקנא בערכין בבריא כ"ע לא פליגי דעושה קנוניא על הקדש וביש שאלה בהקדש קמפלגי מ"ס אין שאלה בהקדש כב"ש וחיישינן ומ"ש כיון דיש שאלה בהקדש כר"ה ליכא למיחש לקנוניא דאי בעי מיתשל עליה וקי"ל כמאן דלא חייש כב"ה וליכא למינדא מינה:
פרט ב':
ש"ך רנ"ה מביא רמב"ן במלחמות סוף ב"ב דר"ה מיירי שהקדישן על דעת רבים שאם הקדיש סתם אפי' בריא נאמן מגו דאי בעי מיתשל דקי"ל יש שאלה בהקדש וכו', לכאורה קשה אפי' נדר עד"ר יש לו הפרה לדבר מצוה ופריעת בע"ח מצוה היא, לק"מ דאי לאו דנאמן לא הי' לו הפרה דלמא אינו חייב לאחרים וא"כ אין מצוה בהתרתו הלכך צריך לטעמא דחזקה אין עושה קנוניא להקדש, לפ"ז אין הכי נמי אם הוא אומר שחייב לאחרים מלוה על פה ואין לו לשלם ורוצה להתיר משום פריעת בע"ח נאמן אע"פ שהקדיש עד"ר ומתירין לו משום חזקה אין ש"מ עושה קנוניא על הקדש, ואין להקשות למה הוצרך רמב"ן לומר דר"ה מיירי במנה פקדון דאל"כ הא מלוה ע"פ אינו טורף מהקדש, הי' לו לפרש ר"ה מיירי שרוצה לשאל על ההקדש ואומר שחייב לאחרים דנאמן הוא בכך לענין שיש מצוה בהתרתו מטעם חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש, לק"מ דפשט דברי ר"ה לא משמע הכי וכו', ועוד דהא פריעת ב"ח מצוה פליגי בה אמוראי בכתובות דף פ"ו ע"ש, ושבילי דוד כתב פלא דמחלוקת אמוראי אם הוא רק מצוה לחוד כמ"ש רמב"ן הביאו ש"ך ל"ט, ומי זה יאמר דפריעת ב"ח לא מיקרי מצוה:
וכתב הש"ך לולא דמסתפינא הוה אמינא דבהקדש אפי' בנדר עד"ר יש לו הפרה דמידי הוא טעמא דנדר עד"ר אין לו הפרה אלא לדבר מצוה משום דלמא אין מסכימים הרבים בהתרה אבל בדבר מצוה ניחא להו, אבל בהקדש כיון דלכ"ע מיתסר כמו לדידיה א"כ לכ"ע ניחא דלא להוי איסורא דהקדש רביע עלייהו בהני נכסי ויהיו מותרים בהנאה בנכסים אלו הילכך יש לו התרה וכו' ולפי זה י"ל דר"ה מיירי שמסרם ליד גזבר דלא מצי מיתשל כתרומה ביד כהן עי' נדרים דף כ"ט ואין להקשות הא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואפ"ה יכול לתשל עליו א"כ כשמסרו נמי, כמסירה להדיוט ואפ"ה יכול לתשול עליו א"כ כשמסרו נמי לאו מלתא היא בתשובת ר' בצלאל סימן ט"ו מביא רשב"א דאמירה לגבוה אינה כמסירה ממש ליד גזבר דהא קי"ל כב"ה דיש שאלה בהקדש ואלו המסור ליד שוב אין יכול לשאול, ונ"ל הטעם דדוקא באמירה לגבוה נהי דהוי כקנין גמור מ"מ כיון דלא קנה אלא מצד אמירה אתי דבור ומבטל דבור אבל כשמסרו לגזבר אמרי' דל אמירה מהכא דלא יהי' כח הדיוט חמור מכח הקדש דהא בהדיוט כשהקנהו במשיכה תו לא מהני שאלה א"כ בהקדש נמי כיון שמסרו לגזבר הרי קנהו הקדש במשיכה ופשיטא דלא אתי דבור ומבטל משיכה לפ"ז ה"ה היכא דקנהו הקדש בקנין חליפין או בשאר קנינים תו לא מהני שאלה ע"ש ועי' במקנה כלל כ"א פרט ד', הבאתי מחיצי יונתן שכתב אם מהני שאלה אם בא ליד גזבר תלי' בפלוגתי' דר"י ורל"ק אם מעות או משיכה קונה לרל"ק משיכה קונה בהדיוט א"כ בהקדש ובנכרי ס"ל דאין קונה במשיכה לפ"ז גם ביד גזבר יש שאלה שלא קנאו בקנין גמור ע"ש:
עוד כתב הש"ך, כי רמב"ן כתב דמיירי שאמר מנה של פלוני פקדון בידי דאל"כ האיך נפרע מן הקדש בעל פה בלא שטר, וא"כ אפי' אית ליה מגו דאי בעי מתשל אם הי' בריא אינו נאמן דחזקה דכל מה שביד אדם הוא שלו מגו במקום חזקה לא אמרי', ובזה ניחא מה שהקשה ראשונים דתפשוט מר"ה דש"מ שהקדיש נכסיו אינו יכול לחזור דאם יוכל לחזור למה ליה למימר דאין עושה קנוניא על הקדש הא בלא"ה נאמן שיוכל לחזור בו בזה ניחא כיון דמנה פקדון קאמר אע"ג דיכול לחזור מ"מ השתא מיהא אינו חוזר אלא דאית ליה מגו שיוכל לחזור ומגו במקום חזקה לא אמרינן ע"ב, וקצה"ח כתב לפי ר"ן בפ' האומר במיגו שבידו לעשות אמרי' אפי' נגד חזקה ה"נ מגו בידו לתשאול או לחזור שפיר מהני אפי' נגד חזקה:
הנתיבות כתב מה שתירץ דהוי מגו במקום חזקה, תמוה לי דע"כ לאו מטעם מגו אתינן עלה דמטעם ודאי דלא הי' גובה מהקדש דאין לך מגו להוציא גדול מזה, אלא ודאי דאנן הכי קאמרינן כמבואר ב"מ דף י"ג כשהלוה מודה בחובו אי לא הי' חיישי' לקנוניא הי' מהני לטרוף מלקוחות וכיון דאפשר בשאלה ודאי ליכא למיחש לקנוניא ממילא מהני הודאתו אפי' נגד הלקוחות ע"ש:
עוד כתב לישב קושי' ראשונים למה לא יהי' נאמן הא יכול לחזור בו, דעד כאן לא מיבעיא ליה בש"ס בהקדיש כל נכסיו אי יכול לחזור בו רק בעמד אבל בחליו נראה דאין יכול לחזור בו, וכן נראה דמבואר בסימן קכ"ה באומר הולך דהוא כזכי בשכ"מ דאין יכול לחזור בחליו, וכתב ט"ז שם דאף כל שחוזר אם עמד חוזר במתנתו הוא דוקא:
כשהקנין הוא מטעם דברי שכ"מ אבל כשהקנין הוא מצד מסירה אין יכול לחזור בחליו כשמת רק אם עמד חוזר דהוי כתנאי אם ימות מחולי זה, לפ"ז נראה בהקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי, והרי הקנין של הקדש דדמי למסירה לאו מטעם דברי שכ"מ הוא רק מטעם אחר הוא כמסירה וכמשיכה מצד אמירה לגבוה דמי ממש לקנין שבא מחמת זיכוי ע"י אחר דא"י לחזור בחליו רק אם עמד ע"ש שמאריך לישב עוד קושי' ראשונים. שר"ה סובר כירושלמי עי' ר"ן נדרים כ"ט בהקדש לאחר ל' יום לא יוכל לחזור ה"ד בחולה שהקדיש לאחר מותו לא יכול לחזור, ועי' מחנה אפרים הלכות צדקה סי' ד' כתב ג"כ לישב כהנ"ל כל שלא עמד לא יוכל לחזור דכבר זכה הקדש מחיים באמירה לחוד ונראה שכן הוא דעת רא"ש שכתב בהני בעיין דאע"ג דסלקי בתיקו אין מבטלין ההקדש והפקר ואחרונים הקשו ע"ד אבל יראה דס"ל בהקדש כבר חל המעשה מחיים אלא דמספקא לן אי הוי הקדש ע"ת אם ימות או לא והוי הקדש ודאי ואומדנא ספק, וכן נראה דעת רמב"ם שפסק דוקא אם אמר תכ"ד אבל אם אמר בתר הכי לא ע"כ סבר דלא יוכל לחזור ע"ב:
אלא אר"נ אידי ואידי דנקיט שטרא ולא קשיא הא דמקוים הא דלא מקוים, תוס' וא"ת בשטר מקוים מה צריכין לנאמנות וכו' וי"ל לגבות בלא שבועה וכו':
רי"ף כתב אר"ה ש"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש ודוקא דאיכא בידו שטרא דמקויים אבל איכא בידו שטרא דלא מקויים אמר תנו קיימה לשטריה ונותנין לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו וה"ד היכא דליכא שטרא בידיה אי אמר תנו נותנין, ובהמ"א כתב תמה על עצמך אף כשאמר תנו היאך נותנין לגבות מן המשועבדין בלא שטר מקויים, ומה שאמרו אין אדם עושה קנוניא על הקדש לא אמרו אלא בשטר מקויים ולגבות בלא שבועה אבל לגבות מן המשועבדין בשטר שאינו מקויים אין לנו, ועי' רמב"ן במלחמות וש"ך רנ"ה:
ערכין כ"ג, המקדש נכסיו והי' עליו כתובת אשה, ר"א אומר ידור הנאה ר"י אומר אינו צריך, גמרא במאי קמיפלגי ר"א סבר אדם עושה קנוניא על ההקדש, רי"ס אין אדם עושה קנוניא על הקדש, ואלא הא דאמר ר"ה שכ"מ שהקדיש וכו' אלא הכא בשאלה דהקדש קמיפלגי, והתניא המקדש נכסיו והי' עליו כתובת אשה ר"א אומר כשמגרשה ידור הנאה, ר"י אומר אינו צריך, ואר"א בר שמעון הן הן דברי ב"ש הן הן דברי ב"ה שבש"א הקדש טעות הקדש ובה"א הקדש טעות אינו הקדש [ר"א סבר אין נשאלין הלכך זה המגרש את אשתו בהקדישו מתחרט ואינו מוצא חכם שיתרנו ולכך עושה קנוניא זו, ור"י סבר נשאלין והכא אינו צריך לידר הנאה דאי משום קנוניא הוה מתשיל על נדריה ולא בעי לגרשה]:
רבינו גרשון הנדפס בש"ס החדש פי' להיפך, ונ"ל בשאלה דהקדש קאמיפלגי שכשהקדיש נכסיו גירש את אשתו וגבתה כתובתה מהו אם יכול זה המקדש לישאל על הקדשו לפני חכם ולומר אילו הייתי יודע שהיא יכולה לחזור ולגבות כתובתה מן ההקדש לא הייתי מקדש ונמצא שלא הי' הקדש שהי' הקדש טעות שמא יהי' מחזיר את אשתו והיו אוכלין הנכסים הילכך סבר ר"א ידירנה הנאה כדי שלא יהא נשאל, ור"י סבר אינו צריך להדירה שאין אדם יכול לשאול על הקדש שאפי' יאמר על דעת כן לא הקדשתי אפ"ה הוי הקדש דהקדש טעות הוי הקדש עכ"ל [ממילא מיושב רמב"ם וגם קושי' ש"ך ותיו"ט שר"א סותר מסוגי' דהואיל כמובן]:
תוס' תימא קצת דקי"ל כב"ה דהקדש בטעות לא הוי הקדש וא"כ יש שאלה וא"כ היאך קאמר ר"ה דבבריא אדם עושה קנוניא להקדש ולמה יעשה קנוניא כיון דמצי שאול על הקרש כמו שאמר ר' יהושע לפי מש"פ לעיל ניחא דקנוניא דשבוע דבר שהיא קל עביד ולא ישאל על הקדשו אבל גבי גירשה כי האי לגרש אשתו כדי להחזירה לא עביד כיון דמצי שאיל על הקדשו וצאן קדשים הקשה למה הקשו מר"ה דלא אמר בפירש דבבריא אדם עושה קנוניא רק מדיוקא שמעינן ליקשו ממתני' שבועות ל"ח דתני נשבעין להקדש ואוקימנן ליפרע מנכסי הקדש ומשום קנוניא ליקשא לימא מתני' דלא כב"ה ויש לישב עכ"ל:
פרט ג':
רמב"ם בפי' משניות פסק הלכה כר' יהושע וסותר עצמו בפ"ז מערכין פסק המקדש כל נכסיו ואח"כ גירש אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מיד הקדש אינו גובה עד שידרנה הנאה שמא קנוניא עשו על הקדש ואין אומרין אילו רצה הי' אומר בטעות הקדשתי ושאל על הקדשו לחכם ויחזור לו, וכן אין נאמן לומר אחר שהקדיש מנה לפלוני חוב עלי או כלי זה של פלוני הוא שמא יעשה קנוניא על ההקדש, ואפי' שטר ביד בע"ח אינו גובה על פי זה אלא כדרך שגובין כל בעלי חובות, בד"א בבריא אבל חולה שהקדיש כל נכסיו ואמר בשעה שהקדיש מנה לפלוני בידי נאמן שאין אדם עושה ערמה על ההקדש בשעת מיתתו וחוטא לאחרים שהרי הוא הולך למות לפיכך אם אמר תנו נוטל בלא שבועה, ואם לא אמר תנו אין נותנין אלא א"כ הי' בידו שטר מקוים הרי זה נוטל מן ההקדש מפני הצואה:
ואם אחר שהקדיש אחר תנו אין שומעין לו אלא הרי הוא כשאר בעלי חובות אם נתקיים שטרו נשבע וגובה מן הפודה ולא מן ההקדש:
ראב"ד משיג אפי' אחר שהקדיש שבשעה שהקדיש כל אדם נאמן וש"ך רנ"ה כתב יש בידי לישב רמב"ם והוא דאין הכי נמי דחזקה דש"מ אין עושה קנוניא שייכא אפי' לאחר שהקדיש רק דמ"מ תקשי הלא הש"מ אינו אלא אדם אחד ולמה יהי' נאמן יותר מע"א לכך צריך לומר כן בשעה שהקדיש דאז הוי עדיין קצת בעליו עליו ע"ש:
רא"ש פרק אלמנה ניזונת אות כ"ג פסק הלכה כר"א דחיישינן לקנוניא בהקדש ור"ן שם כתב דקי"ל כר' יהושע, אלא שרמב"ם פסק כר"א ותמה אני למה, ואפשר דסמך לו אדר"ה דאמר התם שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש ומשמע התם דדוקא שכ"מ הא בבריא חיישינן לקנוניא ואין מאמינין אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה, ואי מהא לא איריא, דהתם דבורא בעלמא קיל ליה טפי משאלה ומ"ה חיישינן. אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומ"ה לא חייש ר' יהושע עכ"ל, וש"ך רנ"ה כתב לא כראה לי לחלק בזה דכיון דחזינן דהואיל ויכול לישאל על הקדשו לא עביד דמגרש אשתו אף על גב דלא עביד איסורא מ"מ אמרי' דלא עביד מילתא יתירתא דלא צריך ליה מכ"ש כשיאמר מנה לפלוני בידי דאם נאמר שמשקר קעביד איסורא וחוטא הוא שגוזל ההקדש מכ"ש דנימא למה לו להיות חוטא הא מצי למיעבד בהיתרא ולשאול על הקדשו וכו':
שעה"מ פ"ג מיבום מביא קושי' מו"ה אהרן ז"ל, דאכתי קשה דיהא נאמן לומר מנה לפלוני בידי במגו דאי בעי אמר נשאלתי על הקדשי דנאמן והכא לא שייך תי' כלל דהא נמי דבור ודבור הוא, ושעה"מ תי' עם מש"כ הש"ך כי האומר מנה של פלוני בפקדון דאל"כ האיך נפרע מן הקדש בלא שטר, ואיכא למימר דמה"ט לא קשה לר"ן דיהא נאמן במגו דאי בעי אמר נשאלתי על ההקדש דהו"ל מגו במקום חזקה, אמנם משום מגו דבידו דאי בעי לאתשולי ק"ל שפיר לשיטתיה שכתב בפ' אומר דמיגו דבידו אלים טפי אפי' נגד חזקה והוצרך לשנויי מטעמא דדבורא קיל ליה טפי ממעשה ע"ש, עוד הקשה קצה"ח מאשה רבה שנאמן על הקדש משום בידו לתשאול, וכן זה בני נאמן משום בידו לגרשה, וכן גרשתי אשתי משום דבידו לגרשה אלמא אמרי' מגו אע"ג דהאי דיבור והאי מעשה:
לדעתי הקלושה לישב כל הקושי' כי בודאי אין סברה בעבר טירחא קצת יעשה איסור כקושי' הש"ך על ר"ן אבל יען שויוכל לתשאול על הקדש א"כ מורה היתר שאינו גוזל להקדש וגם אין מעילה כי צריך לפדות ואח"כ גובה מן הפודה, ולא קשה קושי' מו"ה אהרן שיוכל לאמור כבר נשאלתי כי אז יהי' מעילה בהקדש אם משקר ואיסר אינה עושה, ובזה י"ל רמב"ם יען שפסק כב"ה שיוכל לתשאול על כן חיישי' לקנוניא וקצרתי:
ערכין דף כ"ג, המקדיש נכסיו והי' עליו כתובת אשה ובע"ח אין האשה יכולה להגבות כתובתה מן הקדש ולא ב"ח את חובו אלא הפודה פודה על מנת ליתן לאשה ולב"ח [בעלים פודין אותו מן ההקדש בזול בדינר ע"מ לשלם דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינו שלו] גמרא למה לי למימר הפודה פודה משום דר"א דאר"א שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון תוס' מכאן מביא רש"י ראיה דהא דאמר רבא הקדש מפקיע מידי שעבוד דוקא קדה"ג דחמיר אבל קדושת דמים לא ע"ש גם כתב רש"י שבעלים בעצמן פודין, נגד רמב"ם: פי"ח מאשות הלכה ט' המגרש את אשתו ידירנה הנאה ואח"כ תפרע כתובתה מן הקבלן או מאביו אם הי' ערב שמא יחזירנה ונמצאו עושין קנוניא על נכסיו של זה, וכן המקדש נכסיו וגרש את אשתו ידירנה הנאה ואח"כ תפרע מן הפודה מיד ההקדש שמא יעשו קנוניא על ההקדש:
פי"ח ממלוה, המקדש נכסיו אין ב"ח יכול לטרוף מן ההקדש שההקדש מפקיע השעבוד וכשפודין הקרקע מיד הקדש אומרין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו ע"מ ליתן לב"ח את חובו ולאשה כתובתה לפיכך לכשתפדה ותצא לחולין ביד הלוקח, יבא ב"ח ויטרף אותה או אשה בכתובתה וכתב ה"ה לדברי רבינו ז"ל כל הקדש מפקיע מידי שעבוד ואם הוא קדה"ג ההפקעה עולמית ואם הוא קדושת דמים נפקע עד שיפדה וכל מפורשים חולקים עליו אין קדושת קרקע מפקיע מידי שיעבוד ע"ש עי' במקנה כלל י"ד פרט ד' באריכות:
פ"ז מערכין הלכה י"ד, המקדיש כל נכסיו והי' עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בע"ח את חובו שהקדש מפקיע השיעבוד שקדם אבל כשימכר ההקדש את הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לב"ח ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על הקרקע זו, הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך ומכר לשני שהיא טורפת מן השני וכו':
המחבר סי' ק"ז, אם הקדיש כל נכסיו ומגרשה לא תגבה כתובתה עד שידרנה הנאה, וב"ש הקשה למה לא פסק כב"ה, ול"ד לבריא דחיישינן לקנוניא כמבואר בסימן רנ"ה, שם אינו עושה שום מעשה משא"כ:
לגרש אין מגרש בשביל כן כיון בידו לתשול, וכן קשה על רמב"ם ורא"ש ועי' תויו"ט ערכין:
שבועות דף מ"ב, ליפרע מהקדש, תנינא מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועה ומה לי משועבדים להדיוט ומה לי משועבדים להקדש, איצטרך ס"ד אמינא הדיוט הוא דאדם עושה קנוניא על הדיוט אבל הקדש דאין אדם עושה קנוניא על הקדש קמ"ל, והאמר ר"ה שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עק"ל ואמרי הנ"מ שכ"מ דאין אדם חוטא ולא לו אבל גבי בריא ודאי חיישי':
בני אהובה פי"ז מאישות הקשה דקי"ל מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר לגבי בני חורין כמבואר ח"מ סימן ק"ד סי"ג לפ"ז בהקדיש כל נכסיו ומגרש אשתו יש חשש ערמה הוא יודע בלבו דיש עליו מע"פ בעדים קודם לכתובות אשתו ולכך כשישאל על הקדשו ויהי' נכסים בני חורין יבא המלוה ע"פ הקודם ויגבה הנכסים ותצא אשתו ריקם, ולכך מניח הקדשו בלי שאלה ויהי' נכסים משועבדים ואין מע"פ גובה הימנו אמנם האשה בכתובתה גובה הימנו ועושה ערמה להפקיע כח הקדש וכח המלוים הקודמים ע"ש שמאריך בנפלאות אי ש"ד או לאו דאוריית' ומישב רמב"ם:
כתובות דף י"ט אי דאמר מלוה שטר אמנה תע"ב, שו"מ מ"א ח"ג סי' קצ"ד מביא קושי' דנפ"מ אם הי' המלוה שכ"מ וכתב כל נכסיו רק אותו שטר לא הניח ועמד דאם הי' השטר אמת הי' מתנת במקצת ואין יכול לחזור ואם הוא רק שטר אמנה הוה מתנה בכולה וחוזר ע"ש: