אור ברסלב
עט סופר חלק ד עט סופר חלק ד כלל צז חדש

עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר

עט סופר חלק ד כלל צז חדש

עט סופר חלק ד כלל צו שרטוט

פרט א':

קידושין דף ל"ז, מתני' כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ שאינה תלוי בארץ נוהגת בין בארץ בין בח"ל חוץ מן הערלה וכלאים ר"א אומר אף החדש, גמרא איבעיא להו ר"א לקולא פליג או לחומרא פליג, לחומרא פליג והכי קאמר ת"ק חוץ מן ערלה וכלאים דהילכתא גמירי אע"ג דאיכא למימר חובת קרקע היא, אבל חדש בארץ אין בח"ל לא, מ"ט מושב לאחר ירושה וישיבה משמע, ואתא ר"א למימר אף חדש נוהג בין בארץ בין בח"ל מ"ט מושב בכל מקום שאתם יושבים או דילמא לקולא פליג וה"ק ת"ק חוץ מערלה וכלאים דהילכתא גמירי וכ"ש חדש דמושב בכ"מ שאתם יושבים משמע ואתא ר"א למימר חדש אינה נוהג אלא בארץ דמושב לאחר ירושה וישיבה משמע, ומאי אף אקמייתא וכו':

בשלומא למ"ד מושב כל מקום שאתם יושבים משמע היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכל אלמא אקרוב עומר והדר אכול, אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה ניכול לאלתר, לא הוו צריכי דכתיב ובנ"י אכלו את המן מ' שנה וכו' הא כיצד משה מת בז' אדר ופסק מן מלירד והי' מסתפקין מן המן שבכליהם עד ששה עשר בניסן: תוס' בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם דוחה ל"ת דאחר הדיבר, אי נמי י"ל דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני, וגור אריה כתב דכל דמשכחת לה בתבואה ישינה אף שאין לזה מ"מ לא דחי הל"ת, עי' ב"י או"ח סי' י"א ושאגת ארי' צ"ו כעין זה ועי' שו"מ חלק ששי סי' ל"ח באריכות: פנ"י מסביר וכתב הטעם מבואר דכיון דאין מוקדם:

ומאוחר בתורה וכל כללי עשה ול"ת נאמרו בסיני א"כ כל היכא דכתיב העשה סתם משמע דאפי' במקום דאיכא ל"ת אפ"ה נקיים העשה דעשה דל"ת, משא"כ הכא בעשה בערב תאכלו מצות שנאמר במצרים דאכתי לא הוי נהוג איסור חדש כלל לא שייך לומר דכיון דסתם משמע אפי' מן החדש דהא אכתי לא נהוג, לפ"ז נתיישב מה שמקשין העולם על תוס', ביבמות דף ה' מקשה הש"ס להיפך דלא מצינו למילף דעשה דל"ת מפסח ומילה ותמיד שדוחין שבת דמה להנך שכן ישנן לפני דיבור א"כ משמע דעשה לפני דיבור חמור טפי לדחות ל"ת, ועי' מרי"ט בחידושיו, וכ"ס ח"מ סימן מ"ו הקשה לפנ"י קשה סברת ריב"א חולין קמ"א דל"ת נדחה רק דעשה אינו נדחת עכ"פ לא נאמרה עשה זו דכיסוי נגד לאו דיו"ט וכיון דלא ציותה התורה שנקיים מצות כיסוי במקום ל"ת דיו"ט ממילא אינו נדחת כיון דלא נאמרה העשה נגד ל"ת זו ע"ש:

ריטב"א כתב קשיא לן מאי האי דמפרקינן הכא לא הוה צריכי דהא הוה צריכי ליה לחובת מצה של לילה הראשון שאינה אלא מחמשת המינים, תירצו תוס' דאה"נ דאכלו מיניה בליל הפסח לחובת מצה כזית והדר אכלי מן כל הלילה ויום חמשה עשר ואח"כ יום ששה עשר אכלו חדש בלא הפסק וקרא לא חשוב אלא ההוא דאכלי בלא הפסק:

רי"ף כתב וקי"ל כר"א דסתם לן תנא כותיה דתנן החדש אסור מן התורה בכל מקום, וכ"כ הרא"ש, ובתשובה כלל ב' כתב. דבר תימה הוא למה לא לנהוג בשל עכו"ם דמאן דאמר שקנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממעשר דריש ליה מקרא דגנך ולא דגן עכו"ם ואי לא קרא תבואת עכו"ם בעי עשורי, ובחדש כתיב לחם וקלי וכרמל לא תאכלו ואפי' בח"ל דכתיב ממשבותיכם מהיכי תיתי לן למימר דלא לנהוג בשל עכו"ם ע"ב, בסוף פסחים כתב אסור למיכל חדש עד אורתא דשיבסר נגהי תמניסר דכתיב ולחם וקלי כרמל לא תאכלו ותנן ערלה פ"ג חדש אסור מה"ת בכ"מ ואמר במנחות אמרה לי מים אביך אכיל באורתא דשיבסר נגהי תמניסר סבר לה כר"י דאמר מן התורה אסור שנאמר עד עצם היום הזה עד עיצומו של יום וסבר עד ועד בכלל וחייש לספיקא הילכך שיבסר ספק שיתסר הוא הילכך לא אכיל עד אורתא:

מתני' חלה פ"ב, פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבים בחלה, ור"ש מביא ירושלמי ר' יודא אומר פירות ח"ל שנכנסו לארץ ר"א פוטר ורע"ק מחייב מ"ט דר"א והי' באכלכם מלחם הארץ ולא מלחם ח"ל, מ"ט דרע"ק הארץ אשר אני מביא אתכם שמה, שמה אתם חייבים בין בפירות ח"ל בין בפירות הארץ, ואמרי' התם דהשיב רע"ק לר"א אי אתה מודה לי בשעה שנכנסו לארץ ומצאו קמחין ובציקות דחייבין בחלה ולאו גדולי פטור הן וכו' וא"ת היאך רע"ק מחייב בבציקות שמצאו והלא נכרי פוטר אפי' לאחר שנכנסו לארץ י"ל רע"ק לטעמיה דאמר לקמן פ"ג הכל הולך אחר הקרימה בתנור דאין גלגול נכרי פוטר וכו':

ירושלמי ר' יונה בעי קומי ר' ירמיה, בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדין לחה אפי' יבשה א"ל ואפי' יבשה אפי' קצירה מעתה אפי' חיטין בעלייה כך אני אומר לא אכלו ישראל מצה בליל פסח, א"ר יונה מן דנפקי' תהי בי דלא אמרי' ליה שנייה היא שמצות עשה דוחה ל"ת, על דעתו דר' יונה דאמר עשה דל"ת אפי' שאינה כתובה בצידה ניחא ועל דעתי' דר' יוסי דאמר אין עשה דל"ת אא"כ הי' כתובה בצידה וממה שהי' תגרין נכרים מוכרין להם, וכר' ישמעאל דאמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד שנה כאמרו ז' שכבשו וז' שחילקו וכו', פי' לחה חדשה יבישה ישינה משל אשתקד סבר דכולהון אסורין קודם לעומר דהשתא, ותימה גדול למה לא התירן העומר של אשתקד, ושמא דלא חל איסור חדש עד השתא וגם לא קרב העומר במדבר דביאה כתיב ביה ואז נאסר הכל אפי' ישן ולא הי' להם ממה לאכול וקאמר ר' יונה דעשה דנ"ת, ור' יוסי פליג וקסבר דלא דחי משום דאין כתוב בצידו ומשני דאכלו מצה ממה שתגרי נכרים מוכרין להם כר' ישמעאל דלא נאסרו עד לאחר ירושה וישיבה ע"ש:

מתני' ערלה פ"ג החדש אסור מן התורה בכל מקום, פי' רמב"ם לאמרו השי"ת ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ולא נתן זה תלוי בארץ. עי' ש"ך רצ"ג ומג"א תפ"ט, וח"י שם, אם מותר לשתות שכר ופנ"י בק"א באריכות ולח"מ על משניות סוף תרומה כתב שכר שעושים משעורים דשרי והא דתניא חולין ק"כ החדש משקה היוצא ממנו כמוהו היינו לר"א דפליג ולדידיה יליף מבכורים ותרומה ומחד מהנך, אבל לר' בבכורים ותרומה גופה משקה היוצא אינו כמותו וכו' וא"ל דילמא הא דקי"ל משקה של שאר פירות הוי זיעה בעלמא דוקא היוצא מן הפרי עצמה ע"י כתישה וסחיטה אבל כשמבשלין הפירות במים כ"ע מודו דאותו משקה הוי שתיה בכלל אכילה, דהא ליתא דליכא חילק ע"ש, ובאר יעקב תמ"ב באריכות וח"ס יו"ד קי"ד:

פרט ב'. הקושיות:

א בית אפרים יו"ד סי' ס"ז, אשר שאל כענין על ירושלמי דעשה דל"ת, הא אמרינן פסחים דף ל"ח, דבעינן מצה הראוי לשבעה, אמינא בדרך פלפול, לכאורה שפיר הוי מצי:

לאכול מחדש בשבע שכבשו השתא דבר טמא הותרה וכו' ונראה ראיה לרמב"ם שפסק רק אם לא מצאו דבר לאכול, וכיון דהיתר שכיח קמייהו לא הותר להם חדש, לפי"ז שפיר פריך ירושלמי דיבא עשה וכו' דשפיר מיקרי מצה ראוי לשבעה כיון דליכא היתר קמיה שפיר מצי למיכל אף שהיא מחדש, בזה ניחא מה שמקשין על תוס' במצה של טבל תיפק ליה דהוי מצוה הבא בעבירה, ומקשין המפורשים דהא אי לאו קרא דאין יוצאין הי"א עשה דל"ת דטבל, לפמ"ש י"ל דתוס' מקשין שפיר דהא אין לומר מחמת דחיית עשה ס"ד דיצא, זה אינו שוב הו"ל מצה שאינה ראוי לשבעה, עי' ברוך טעם כלל עדל"ת פ"ג וטעה"מ נדרים פ"ג, ובסוף הפלאה שבועות כ"ד בנשבע:

ב פסחים דף ל"ה, ת"ר יכול יוצא אדם ידי חובתו בטבל וכו' ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום בל תאכל עליו חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל ואיסורא דחמץ להיכא אזיל, א"ר ששת הא מני ר"ש היא דאמר א"א חל על איסר וכו' וכרב ישו"י מבואר בירושלמי דהי' אוכלין מצה משום דעשה דל"ת ועדיין קשה למאן דלית ליה כולל איך אכלו מצה הא אין איסורו משום בל תאכל חמץ ע"ש, עי' ברוך טעם כלל עדל"ת פ"ב:

ג ברוך טעם הקשה למה צריך קרא דאין יוצא בטבל לתוס' דעשה קודם הדיבר אינו דל"ת לאחר הדיבר אפי' לרבנן אין יוצאין בטבל דאין לומר עדל"ת עי' מנוחת אשר:

ד מקנה הקשה למה הקשה תוס' כאן דעשה ידחה ל"ת, ולא הקשה על קרא ששת ימים תאכל מצות ובמנחות דף ס"ו אמרו מן חדש ששה ע"כ הקרא בא לאורוי אפי' באין לו מצה אחרת א"כ קשה ליתי עשה וידחה ל"ת, שו"מ חלק ששי סי' ל"ח:

ה גדולי אחרונים כתבו כל קושי' תוס' דניתי עשה ונדחה ל"ת, דקצירה לפני עומר נמי איסור הוא, והקשה מנוחת אשר הא מבואר במנחות דף ע"ב דלמצוה שרי לקצור א"כ כיון דעשה דל"ת הוי הך קצירה קצירה של מצוה: ו קושי' רבינו יונתן, האיך נימא עשה דל"ת הא נשכחו שיעורין כשמת מש"ר א"כ אולי יקחו מעט מכזית א"כ יאכלו ח"ש איסור ולא יקיימו המצוה, ואולי יהי' יותר מכזית ויאכלו איסור מה שלא צריך למצוה, ועי' מ"ח חלק ראשון סי' ל"ג שמאריך בענין שיאכלו שלא כדה"נ, ועי' עט סופר כלל ט' פרט ו' הבאתי כמה תרוצים מאחרונים:

בספר ילקוט הרועים אות מאכילין לו הקל קל מביא חמדת שלמה העיר דבשעת כיבוש לשיטת הרמב"ם אפי' אם שכיח להם היתר ואכלו איסור אין לוקין ועפ"ז י"ל בקו' הירושלמי דאמאי לא אכלו מצה מחדש דנימא עדל"ת והקו' נודע דהא נשתכחו השיעורין ואם יאכלו ב' זיתים דלמא השיעור ז"א ואם יאכלו ז"א דלמא השיעור ב' זיתים וחצי שיעור אסור ולהנ"ל א"ש דבאמת הי' שעת כיבוש דאשתרי האיסורין רק כיון דהי' להם מה שיאכלו ולהנ"ל דמ"מ מלקות אין כאן ובאיסור שא"ב מלקות דל"ש חזי לאצטרופי למכות העלו המפו' דבכה"ג ח"ש מותר עכ"ל, עי' בית אפרים או"ח סי' ה' מביא כמה תרוצים:

ז למאי דאמרי' היקש דמי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יוצא ידי מצה ומי שאינו עליו איסר חמץ אינו בקום אכיל מצה, א"כ בשבע שכבשו הותר להם איסר חמץ ואינם בקים אכול מצה והאיך עשה דל"ת, עי' פני יצחק: בספר מקרי דרדקי פ' אמור אות תשל"ה, כתב על קושי' ט"א נ"ל משום דמסתבר לומר נהי דהיתר לאכילת הדיוט אבל לצאת בזה ידי מצוה לא משום דמאיס לגבוה עי' יו"ד ק"ד דהגם שנתבטל האיסור והותר להדיוט ואפ"ה אסור לגבוה מכ"ש לאכול האיסור בעינא שיש סברה לומר הגם שהותר להדיוט אפ"ה אסור לגבוה, א"נ אפשר לתרץ בענין אחר, כי הפלתי הקשה דלמא יאכל יותר מכשיעור ויעבור על איסר, ונראה דחדא מתורצת בחברתא כחה היתר קדלי דחזירי גרידא אינו מקיים העשה משום דמחוס מש"ה הוצרך לומר מטעם עשה דל"ת ומיושב קושי' הפלתי שאוכלין הרבה ומה שצריך לקיים המצוה מותר מטעם עשה דל"ת ומה שהוא יותר מכשיעור מותר מטעם היתר קדלי דחזירי עי' בספר הישר והטוב בסוגי' דחדש כעין זה דהתורה התירה בשעת מלחמה דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר כמו יפ"ת אבל מצוה לא הי' יכולין לעשות בזה המאכל ע"ש:

פרט ג':

ר"ה דף י"ג, דבעי חברייא מרב כהנא עימר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבהו אם תאמר דעייל ביד נכרי, קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי, ממאי דאקריבו דלמא לא אקריבי, לא ס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ממחרת הפסח אכול מעיקרא לאו אכול דאקריבו עומר והדר אכלי מהיכן הקריבו, אמר להן כל שלא הביא שלש ביד נכרי וכו' ודלמא עייל ולא קים להו וכו' והקשה פלתי בבית הספק לרמב"ם ס"ד לקולא מה קושיא ע"ב ועי' חו"ד שם:

תוס' ולא קציר נכרי, ואע"ג דירושה היא להם מאבותיהם כדאמר בע"ז דף נ"ג מכדי ירושה היא להם א"א אדש"ל, מ"מ יש לו במה שזרע ע"ש: או"ח הקשה לפי מה דאמרו בקידושין דלא הוו צריכי שהי' מסתפקין ממן שבכליהם א"כ מנ"ל דאקריב עומר דלמא לא אקריב כלל, ונב"י ח"ר ח"מ סימן ט"ז, תי' דעקר הוכחה מה שאכלו ביום ההוא מכלל שהביאו עומר ע"ש: ט"א קצירכם ולא של נכרי משמע ה"ה נמי של הפקר דהא לאו קצירכם היא, וק"ל לפ"ז אין עומר בא בשביעית שהכל הפקר, ותנן פ"ד דשקלים שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ולצורך העומר קאי עי' ב"מ דף קי"ח, עוד הקשה הא קצירכם מ"ל להא דדריש בפסחים דף כ"ג דחדש מותר בהנאה ע"ש:

אבל מעיקרא לא אכלי, הקשה אמאי לא אכלו אפי' דבר טמא אשתרי להו בשבע שכבשו כ"ש חדש דאמר בחולין י"ז אברי בשר נחירה וכו' מיהו ללישנא בתרא דהתם כי אשתרי שלל של גוים דידהו לא אשתרי א"ש הא דלא אכלו כיון דא"י מוחזקת היא ה"ל כדידהו, ואע"ג שיש לנכרי נמי חלק במה שזרעו הא ס"ל אין ברירה ע"ש, עי"ל דלא הותר להם אלא איסור שא"א לבא לעולם ליד היתר כמו דבר טמא, אבל איסור אפשר לבא להיתר כמו חדש לא, למה לו למיכלי באיסור, תדע דהא בכתובות דף כ"ה איתא בשבע שכבשו נתחייבו בחלה, ואמאי הא אפי' דבר טמא אישתרי להו א"ו איסור שיש לו תקנה לא הותר להם, ולרמב"ם שכתב שהותר להם אם לא מצאו לאכול אלא מאכלי' אסורים א"ש:

לדעתי הקלושה מה שהקשה הט"א וכל אחרונים משתמשים בו למה לא אכלו חדש גם קדלי דחזירא מותר בשבע שכבשו, נראה רק האיסור מותר לאכול מקרא שלל עמים, אבל בודאי מחויבים במצות עשה אשר מחויב כל בר ישראל להניח תפילין וציצית וכדומה, והנה לאכול חדש קידם עומר גם אם אין איסור בכ"ז יש מצוה שלא לאכול קודם הקרבת עומר כמבואר במנחות דף ס"ח, ר"י ורל"ק אמרו אפי' בזמן שבהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר והקשה והכתיב עד הביאכם, למצוה, פרש"י מצוה להמתין עד שיקריב העומר אבל בלאו לא עבר, ומיושב קושי' הנ"ל ע"כ לא אכלו חדש שגם שאין איסור לאכול אבל מצוה יש שלא לאכול קודם עומר וכן במצות חלה מחויבים בשבע שכבשו ואין ראיה מכתובות שהביא כמובן:

תוס' היכן הקריבו, משמע דאי לא הקריבו הי' אסורין כל היום ודלא כמ"ד דאף בזמן שבהמ"ק האיר המזרח מתיר, וט"א באבני שוהם מתפלא אפי' למ"ד עומר מתיר ובזמן שאין בהמ"ק האיר המזרח מתיר משום תרי קראי כתיב עד עצם וכו' מ"מ לא א"ש דהא אם אין עומר בעולם ממה להביא הא ודאי האיר המזרח מתיר דמה לי אי איכא עומר וליכא בית להקריבו דמתיר האיר המזרח, מה לי איכא בית ועומר אין, והא למאי דס"ד דחבריא דר"כ דלא הי' בשעת כניסתן לארץ שום תבואה שראוי להקריב עומר ממנו מאי דיוקא מדמעיקרא לא אכל ש"מ דהקריבו עומר דאפ"ת לא הקריבו אפ"ה אכל משום שהאיר מזרח התיר להם כיון דא"א להביא עומר דהא אין ממה להקריבו לפי דס"ד ובע"כ צ"ל דס"ל לחבריא דר"כ דבזה"ז כל יום הנף אסור כמ"ד התם הכי וה"ה נמי אי ליכא עומר למאי דס"ד חבריא ומדאכלו ש"מ דהקריבו עומר לכן מבעיא להו מהיכן הקריבו עומר עכ"ל, ועי' שב"ד תפ"ט: מנחות דף ה', רשב"ל אמר מנחת עומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושירי' אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה, מקרב היכי קרב ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכו' אלא אר"פ ה"ט דרל"ק דסבר האיר מזרח מתיר, דר"י ורל"ק דאמרי תרווייהו אפי' בזמן בהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר:

תוס' וא"ת נהי דמתיר הלאו עשה מיהא איכא כדמוכח לקמן דף ס"ט דעד הביאכם את קרבן אלקיכם למצוה וכו' לפיכך נראה דאינו אלא מצוה מן המובחר בעלמא ואפי' עשה ליכא:

ת"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטרפה וכו' א"ר משום דאיכא למימר מנחת עומר תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה, מה למנחת עומר שמתרת חדש, בשביעית, שביעית נמי שכן מתרת ספיחין בשביעית כר"ע דאמר ספיחין אסורים בשביעית א"ל רב אחא לר' אשי לר"ע נמי לפרוך מה למנחת עומר שכן מתרת חדש בח"ל ואפי' למ"ד חדש בח"ל לאו דאוריי' שכן באה להתיר לאו שבתוכה [פרש"י דמתר לאו שבתוכה דלחם וקלי וכרמל לא תאכלו שבתוך מנחה עצמה מתרת אפי' לר"ע שאם נאכלו שירי' לא יעבור האוכלן משום חדש אלא משום שביעית] מה למנחת העומר שכן מצותה כך וכו':

תוס' פ"ה שלא יעבור בה האוכל שירי העומר משום לאו דחדש אלא משום שביעית, וזהו תימא אם לא יתיר עומר איסר שביעית איקרי כאן ממשקה ישראל וכו', ועי' תוס' דף פ"ד ד"ה שומרי ספיחי שביעית, וא"ת ולרע"ק דאמר ספיחין אסורין הא בעינן ממשקה ישראל לאו פירכא היא דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל הוא ושרייה רחמנא דאמרי' דף ה' משום דמצוותה בכך שאני בשביעית נמי לרע"ק הרי מצוותה בכך ע"ש:

דף ס"ו, רשב"א אומר כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות וכתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו הא כיצד מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש:

אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש [שלמחר יקריב עומר] והקשה ישו"י אמאי לא נאכל שבעה מחדש נימא עשה דל"ת:

דף פ"ד, כל הקרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומח"ל מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ, גמרא מתני' דלא כי האי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר שתי הלחם הבאות מן הישן כשרות אלא שחיסר מצות עומר דכתיב תקריב את מנחת בכוריך ואפי' מן העליה שתי הלחם דכתיב ממושבותיכם תביאו ולא מן ח"ל ממושבותיכם ואפי' מן העלייה וכו' ע"כ לא פליגי אלא בחדש אבל בארץ לא פליגי דעומר ושתי לחם מארץ אין מח"ל לא, כמאן דלא כי האי תנא דתני' ר' יוסי בר ר' יודא אומר עומר בא מח"ל, ומה אני מקיים כי תבאו אל הארץ שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וקסבר חדש בח"ל דאורייתא היא דכתיב וממושבותיכם כל מקום שאתם יושבין וכי תבאו זמן ביאה היא וכיון דאורייתא היא אקרובי נמי מקריבין:

תנן התם שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ורמינהו לאכלה ולא לשריפה [והיכי מקריבין קומץ לשורפו ע"ג מזבח] א"ל רחמנא אמר לך לדורותיכם ואת אמרת תיבטל, א"ל ומי קאמינא אנא תיבטל לייתו מנדאשתקד, בעינא כרמל וליתא, ליתי מכרמל דאשתקד, אמר קרא כרמל תקריב בעינא כרמל בשעת הקרבה וליכא:

רמב"ם פ"י ממ"א כל אוכל כזית חדש קודם הקרבות העומר לוקה מן התורה בכל מקום ובכל זמן בין בארץ בין בח"ל בין בפני בית בין שלא בפני הבית אלא בזמן שיש בהמ"ק משיקרב העומר הותר החדש בירושלים ובזמן שאין בהמ"ק כל היום כולו אסור מה"ת, פ"ז מתמידין כתב אין מביאין אלא מא"י שנאמר והבאתם את העומר ראשית קצירכם, וכתב הלח"מ ואע"ג שרבינו פסק דחדש בח"ל הוי דאורייתא מ"מ איץ ליה דאיקרובי לא מקרבינן אלא מן ארץ משום דכתיב קרא כי תבאו אל הארץ דבביאה בארץ הכתב מדבר, ועי' ישו"י תפ"ט:

מנחות דף ס"ח, מתני' משקרב העומר הותר חדש מיד וכו' רב ושמואל דאמרי תרווייהו בזמן שבהמ"ק קיים עומר מתיר, בזמן שאין בהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר מ"ט תרי קראי כתיבי, כתיב עד הביאכם וכתיב עד עצם היום הזה, הא כיצד כאן בזמן שבהמ"ק קיים, כאן בזמן שאין בהמ"ק קיים, ר"י ורל"ק דאמרי תרווייהו אפי' בזמן שבהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר, והכתיב עד הביאכם למצוה וכו' [מצוה להמתין עד שיקרב העומר אבל בלאו לא עבר] ותוס' הקשה אי איכא עשה דאוריי' היכי משנינן דף ה' טעמא דרל"ק בעומר שנקמצה שלא לשמה כשירה דהוי מן המותר לישראל משום דקסבר האיר המזרח מתיר מכ"מ אסור מדאורייתא ע"ש:

ר"פ ור"ה בריה דר"י אכלי חדש באורתא דשיתסר נגהי שבסר קסברי חדש בח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישי' ורבנן דבי ר' אשי אכלו בצפרא דשבסתר, קסברי חדש בח"ל דאורייתא:

פסחים דף ל"ה, ת"ר יכול יוצא אדם בטבל ת"ל ל"ת עליו חמץ מי שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום ב"ת טבל, ואיסורא דחמץ להיכא אזלא, אר"ש הא מני ר"ש דאמר א"א חל על איסור, ורמב"ם פ"ו ממצה פסק אין יוצאין במצה של טבל, והקשה הלח"מ בש"ס לא קאמר אלא לר"ש דל"ל אחע"א משא"כ איסורא דחמץ להיכן אזל, וח"ס או"ח קל"ז כתב כי תוס' בלולב הגזול הקשה מצה של טבל ל"ל קרא תיפק ליה דהוי מצה"ב, ותי' השג"א צ"ו דעכ"פ אי לית ליה אלא כזית מצה זו של טבל ה"א ליתי עשה ולידחי ל"ת ולא שייך כאן מצה"ב ע"ש, וי"ל משום דאפשר לקיים ע"י אכילה שלא כדה"נ דלענין איסור אינו עובר ולענין מצוה אפשר שיצא כמ"ש מ"ל משו"ה הו"ל מצוה הבב"ע מיהו לר"ש דכ"ש למכות גם שלא כדה"נ אסור וא"א לקיים שניהם וה"א אתי עשה ודחי ל"ת לולי קרא ל"ת עליו חמץ ומיושב הרמב"ם:

פרט ד':

אם חדש נוהג בעכו"ם בארץ ובח"ל:

תוס' כל מצוה התלויה בארץ, בירושלמי פריך אמאי לא תני לה חלה ומשני לפי שאינה בעיסה של נכרי ולא מיירי מתני' אלא בדברים הנוהגים בישראל ובנכרי וכו' ומשמע שחדש נוהג אף בשל נכרי דפריך עלה מתני' דקתני החדש אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינו בשל נכרי משמע דחדש דקתני במתני' נוהג בשל נכרי:

ב"ח סימן רצ"ג כתב, ותימא מאי ראיה מביא מירושלמי דהא ודאי הוא דהא דפריך אמאי לא תני חלה לאו אדברי ר"א דאמר אף החדש פריך אלא את"ק דקאמר חוץ מן ערלה וכלאים פריך אמאי לא תני חלה ומשני לפי שאינו נוהגת בשל גוים והשתא איכא למימר דחדש אינן נוהג לר"א אלא בשל ישראל והא דלא תני ר"א חלה כדתני חדש היינו משום דבחלה לא פליג את"ק דת"ק נמי מודה דנוהג בשל ישראל אלא דחדש דס"ל לת"ק דאינו נוהג בח"ל אפי' בשל ישראל קאמר ר"א דאף החדש אסור בשל ישראל ע"ש ועי' תשובת גאונים בתראה סימן א' מש"כ תיו"ט לב"ח:

ברה"ז סוף מנחות כתב, דודאי כוונת תוס' מבואר, דאי כדברי ב"ח דאת"ק קאי הירושלמי א"כ קשה מנ"ל לר"א לחלוק את"ק דלמא גם הת"ק ס"ל דחדש נוהג בח"ל והא דקאמר חוץ מן ערלה וכלאים ולא קחשיב חדש משום דלא נהיג בשל גוים וכמו חלה דלא חשוב לה מה"ט לדעת הב"ח הת"ק אלא בע"כ דס"ל לה"ט בפשיטות דחדש כל היכא דנהוג נהוג אף בשל נכרים ואפ"ה לא חשוב הת"ק ש"מ דס"ל דלא נהיג כלל בח"ל לכך ר"א לפלוג אהת"ק וס"ל דגם חדש נוהג בח"ל כערלה וכלאים וא"כ הקשה הירושלמי את"ק ור"א אמאי לא חשיבי חלה ומשני וכו' זה נ"ל ברור ע"ש ועי' כנסת יחזקאל סי' מ"א באריכות ומסיים תבואת עכו"ם בח"ל יש לצדד להתיר ועי' בשו"ת מאמר מרדכי מסימן י' עד סי' ט"ו, תשובת עולת שמואל או"ח סי' ס"ג: ב"ח מביא ראיה מר"ה דף י"ג ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכל וכו' ואי אמרת איסר חדש נוהג אף בשל גוים, לא צריך לומר ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכל, בלאו הך דיוקא נמי מצי למימר לא ס"ד דכתיב ויאכלו מעבור הארץ שאם לא הקריבו היכי הוו אכלי ממחרת הפסח הלא אסור משום חדש אלא בע"כ דחדש אינו נוהג בשל גוי וכיון דהשתא קס"ד דלא הקריבו כיון דעייל ביד גוי לכך צריך להך דיוקא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכל דאי איתא דעייל ביד גוי ולא הקריבו עומר מעיקרא אמאי לא אכל הלא בשל גוי אינו אסור משום חדש אלא ודאי דהקריבו עומר משל ישראל ולהכי לא אכיל מעיקרא משל ישראל מהיכן הקריבו ומשני שלא הביא שלש ביד גוי הרי מוכח להדיא מדאוריי' אין איסור חדש אלא בשל ישראל ע"ש, וש"ך רצ"ג וט"ז השיגו על ראיה הנ"ל דאי לאו האי דיוקא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכיל, ה"א דאכלי ישן וכו', ואדרבא מכאן ראיה שחדש נוהג בגוי, דהא כיון דפריך מהיכן הקריבו וכו' מסיק אדעתי' דכל ארץ ישראל של עכו"ם הי' אפ"ה כי דייק ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכיל ל"ק ליה אלא מהיכן הקריבו אבל האי דמעיקרא לא אכיל אתי ליה שפיר ש"מ דנוהג בשל עכו"ם ועי' מג"א תפ"ט:

מנוחת אשר, הקשה במנחות דף ה' איתא האיך מביאין עומר הא בעינן ממשקה לישראל מן המותר לישראל, ותי' מצותה בכך, לפ"ז אי אמרי' דאין איסור חדש נוהג בשל עכו"ם מנ"ל דקרא קצירכם אתא למעט קציר עכו"ם דלמא קרא אתא לאשמעי' דה"א דוקא משל נכרי יהי' העומר משום איסר חדש אינו נוהג בו והוה מן המותר לישראל, על זה אתא קרא קצירכם דגם משלכם מותר להביא ע"ש לא זכיתי להבין אם אין חדש בעכו"ם אז אין מביאין עומר כמבואר במנחות דף פ"ד ומקנה כתב ג"כ ראיה ברורה כיון דאמרו מקרא דקצירכם שאין עומר בא מנכרי ה"ה דאין חדש נוהג בשל נכרי: יש"י סי' תפ"ט מביא מגאון אחד הקשה דקאמר בש"ס דף ה' מה לעומר שמתרת חדש וקאמר בשביעית, וקשה הא מתרת בשביעית ג"כ תבואות של נכרי כמש"כ רמב"ם פ"ה משמיטה דזריעת נכרי אינו אסור משום שביעית מזה ראיה לב"ח דגם איסר חדש ליכא בנכרי ע"ש שמאריך לישב לרע"ק דסבר ספיחין אסורין מה"ת פשיטא דאף של נכרי אסור בשביעית, וסוגי' דשם לר"ע ע"ש עוד שכתב לישב דבשל נכרים כיון דלכ"ע אין עומר בא מתבואתו א"כ פשיטא דהאיר מזרח מתיר ולא שייך לומר שכן מתרת, שכבר התיר האיר המזרח, עי' בספר קרבן ראשית סי' ב':

ילקוט גרשוני אות חדש מביא בשם מורי מרם שיק ז"ל השגה על ראית הב"ח דפשטא דקרא ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח משמע דמעיקרא לא אכלו מעבור הארץ אפי' מצות של מצוה, דאי בעי רק לאשמעינן דמעיקרא לא אכלי חדש זה כבר נשמע מדאכלו קלוי בעצם היום הזה וע"כ ברישא דקרא אתי לאשמעינן דמצות נמי לא הי' יכולים לאכול מעבור הארץ, וקשה באמת הלא יכולים לאכול מצד עשה דל"ת, אמנם כבר כתב המקנה דאיכ"ל דבחדש נמי הוי איסור מצד הקצירה דאסור לקצור קודם העומר ואין עשה דוחה לאו ועשה דראשית קצירכם, ומיושב קושי' תוס' בר"ה מנ"ל דאיקרב עומר דילמא האיר פני מזרח מתיר, ז"א דזה עצמו תוכיח הש"ס מעיקרא לא אכול ואפי' מצה של מצוה ואמאי בע"כ משום דאיקרב עומר וא"כ איכא איסר של קצירה לפני העומר וא"כ קשה מהיכן הקריב, וא"כ מיושב קושי' ב"ח דבלא מעיקרא לא אכיל לא קשה דאיכ"ל האיר מזרח מתיר:

עוד מביא משו"מ, כי או"ח הקשה מה הקשה מעיקרא לא אכלי משום שהי' להם מן, וירושלמי הקשה אמאי לא דחי עשה ותי' עשה קודם הדיבר וכו', ושפיר דייק מעיקרא לא אכלי מצה דא"א לקיים במן עכ"ח משום חדש ומיושב קושי' דקדלי חזירא ג"כ מותר, דרמב"ם סובר דוקא ברעבון וצמאון מותר וכיון שהי' להם מן שוב לא מותר, ומיושב קושי' הב"ח ממה דאכלו אח"כ אין ראיה לעולם לא הקריבו עומר ואפ"ה אכלו כי קדלי חזירא מותר וה"ה חדש כי לא הי' להם עוד מן:

בית אפרים יו"ד סי' ס"ז כתב על ראיה של ב"ח, עפ"י טור אבן שלא הותר בשבע שכבשו רק דבר איסר שאסור לעולם אבל מה שניתר לאחר זמן לא הותר, לפ"ז א"ש דמהא דאכלו ממחרת הפסח א"א להוכיח דהקריבו עומר די"ל דאכלו משום דהותר, אך מהא דמעיקרא לא אכול:

ע"כ מוכח כסברת הט"א דמה שיש לו היתר אח"ז לא הותר להם וא"כ ע"כ מוכח דהקריבו העומר, [לא זכיתי להבין כי האיר מזרח מתיר]:

רמב"ם פ"י ממ"א, הלכה י"א ספק ערלה וכ"כ בא"י אסור. כתב המל"מ אליבא דמאן דאית ליה דתרומה בזמן הזה מדרבנן משום דקדושה ראשונה לא קידשה לע"ל, כלאי כרם בזה"ז אף בא"י אין איסורו כי אם מדרבנן דכי היכי דבטלה קדושת ארץ לגבי תרומה ה"נ בטלה לגבי כ"כ, ונראה ה"ה לחדש אליבא דמ"ד דחדש בח"ל דרבנן דה"ה בזה"ז אף בא"י לא אסור כי אם מדרבנן ע"ש, ועי' שו"מ ח"ג סי' קס"א:

הלכה כ"ב, הטבל והחדש והקדש וכו' משקין היוצאין מפירותיהן אסורים כמותן ואין לוקין עליהם, כ"מ כתב ואע"ג דיליף בחולין ק"כ מקרא משמע לרבינו דאסמכתא בעלמא הוא, ועי' ח"ס יו"ד קי"ד:

פסקי תוס' מנחות אות ר' חדש הוי דאוריי' ואף בשל נכרי והר"א אומר דבשל נכרי הוי דרבנן וספיקא הוי אך הירושלמי לא משמע הכי:

בקרבן ראשית סי' ב' כתב מה שהקשה דמאי דקאמר במנחות עומר בשביעית יוכיח א"כ י"ל דמתיר חדש בשל עכו"ם, ואינו דמאן דס"ל חדש בח"ל לאו דאוריי' ודאי אינו נוהג בשל נכרי כיון דס"ל כל זמן שקרקע ביד נכרי ודאי לכ"ע יש קנין, עי' רמב"ם תרומה פ"א, א"כ הוי כמו ח"ל, א"כ התם במנחות דס"ל כמ"ד אין חדש נוהג בח"ל מדאורייתא א"כ בודאי אינו נוהג בשל נכרים, אבל דברי הב"ח הוא אף למ"ד חדש נוהג בח"ל מדאורייתא ע"ש: עי' בתשובות רבינו משולם איגרא או"ח סימן מ', מ"א מ"ב, בנפלאות:

תוכן העניינים

עט סופר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה