עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ד כלל צה אין הולכין בממון אחר רוב
פרט א':
ב"ב דף צ"ב, איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך וכו', רב אמר ה"ז מקח טעית בתר רובא אזלינן ורובא לרדיא, ושמואל אמר כי אזלי' בתר רובא באיסורא בממונא לא פרש"י באיסורא כגון תשע חנויות מוכרות בשר שחוטה והאחת מוכרת בשר נבילה דאמרי' בנמצא הלך אחר הרוב, לכאורה קשה למה נקיט דוקא רובא דאיתא קמן הא אפי' ברובא דליתא קמן קי"ל כחכמים דעדיף מחזקה מראוריי', בע"כ צריך לומר דנקיט לרבותא דבממון לא אזלינן אפי' בתר רובא דאיתא קמן, וכן מבואר בשמ"ק ב"ק דף מ"ו יע"ש, א"כ רשב"ם סותר עצמו בדף צ"ג כתב בתר רובא דליתא קמן לא אזלינן, עי' הגהות רעק"א בשמו ובשעה"ת ח"ג כלל י"א פרט ה':
שעה"ת כתב יש להתבונן לפמש"כ תוס' ב"ק דף כ"ז הטעם דסבר שמואל אין הולכין בממון בתר רוב דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקת ממין ולשיטת ר"ת וסייעתו גם באיסורא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש תוס' בכורות דף כ' ע"ב א"כ שוה איסורא לממון, א"כ לא יוצדק הלשין דאמר שמואל כי אזלי' בתר רובא באיסר הא בכה"ג גם באיסורא לא אזלינן, וכתב לישב קושי' מהרש"א בבכורות שהקשה האיך אכלי' בשרא ולא אמרי' סמוך מיעוט טרפות לחזקת בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. וכתב יש גוונא דאמרי' סמוך מיעוט לחזקה להחמיר ויש דלא אמרי' סמוך מיעוט נחזקה, והיינו היכי דמיעוט וחזקה הם משם אחד ומסייעין זה לזה שהם מענין אחד אלים כחם להכריע לרוב ואמרי' סמוך מיעוט לחזקה, אבל אם המיעוט הוא בענין אחד ובשם אחד, וחזקה הוא משם ומענין אחר לא המרי' סמוך מיעוט לחזקה דהא נגד כל חדא וחדא איכא כח הרוב והדעת מכרעת לזה, כעין סברא זו כתב א"ר סי' רי"ז לענין ב' מיעוטים דאין מצטרפין כיון שרוב מתנגד לכל מיעוט ואין להם שייכות להצטרף, ונראה בהאי דמיעוט חולבות אעפ"י שאינם יולדות וחזקה שהיא בחזקת שלא ילדה הוא מטעם אחד ומשם אחד דהמיעוט הוא שאינה יולדת וחזקה ג"כ היא שלא ילדה לכן חשוב לאיצטרופי כיון שמסייען זה לזה, ומגרע הרוב של בהמות שאינם חולבות אא"כ יולדת כמו כן בהא דהקשו מרוב מציין אצל שחיטה מומחין הם נימא סמוך מיעוט לחזקת איסור בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת הוא ג"כ מטעם אחד כיון דאיכא מיעוטא שאינם מומחין ולא נשחט כהוגן וכו' משא"כ בהך חששא כמא במקום נקב קשחוט אין המיעוט וחזקת איסור מטעם אחד ואינם מסייען זה לזה, דהא אנן אמרי' דרוב בהמות כשירות ואין להם נקב בוושט ומיעוט יש להם נקב בושט, וחזקת איסור היא שבהמה בחיה בחזקת אינה זבוחה אינם מטעם אחד כי חזקת איסור לא הי' שבהמה תהי' טריפה מצד עצמה רק שארי' הוא דרבע עליה מצד איסור זבוח, לכן כיון שעכשיו שחוט לפנינו אלים כח הרוב וכו' לפ"ז לא קשה קושי' מהרש"א, ומיושב גם קושי' על שמואל דמחלק בין איסורא לממונא, וכוונתו שרוב קונים לרדיא ומיעוט לנכסותא וחזקה הוא שיש למוכר שקיבל המעות חזקת ממון, א"כ המיעוט וחזקה אינו משם ומטעם אחד כי חזקה לא הי' שקונה לשחיטה וכן בכל חזקת ממון דאמרי' סמוך ומיעוט לחזקה המיעוט וחזקה אינו מענין ומטעם אחד ובכה"ג באיסורא:
לא אמרי' סמוך מיעוט לחזקה רק דרובא עדיף מחזקה אבל בממון אלים כח של חזקת ממון לשמואל דאמרי' סמוך מיעוט לחזקת ממון, אף שאין המיעוט וחזקה מענין ומשם אחד והיינו דאמר שמואל כי אזלי' בתר רובא באיסורא בממונא לא ע"ש באריכות נפלא, ובספר שמלת בנימן סימן ב', ובעט סופר כלל ג' פרט ב', ועי' שמ"ק כתובות ט' ד"ה ואיבעית אימא מביא בשם גליון תוס' דלא שייך סמוך מיעט לחזקה אלא היכא שחזקה מענין אחר והמיעוט הוא מענין אחר אבל כשחזקה והמיעט מענין אחד רובא עדיף מתרווייהו עי' שו"מ ח"ר קצ"ה:
מיתבי האשה שנתאלמנה או נתגרשה והיא אומרת בתולה נשאת והוא אמר לא כי אלא אלמנה נשאתיך אם יש עדים שיצאת בהינומי כתובתה מאתים, הא ליכא עדים לא ואמאי לימא הלך אחר רוב נשים בתולות נישאת, עי' כתובות דף ט"ו שהקשה כיון דרוב נשים בתולות נשאת כי לא אתי ערים מאי הוי, וכתב תוס' לרב פריך דאית ליה הולכין בממון אחר רוב, ושמ"ק כתב לשמואל נמי מקשי דאית לי' דאין הולכין בממון אחר רוב אבל בתר רובא וחזקה אזיל והא איכא חזקה דרוב נשים בחזקת בתולות, וליתא דכיון שנשאת זה ימים רבים אזלה לה חזקה דבתולה שיטה ישינה, וכן כתב בעה"מ לשמואל פריך משום דהכא איכא תרתי רובא וחזקה דגופא, ורמב"ן כתב ליכא הכא חזקה דגופא שאין האשה עומדת בחזקת שלא נשאת מעולם ואין לך בה אלא רוב ע"ש:
הרי זה מקח טעות, הקשה בשמ"ק מ"ט דרב אמאי לא אמר סמוך מיעוטא דזבן לשחיטה לחזקה דממונא וה"ל פלגא ופלגא ונימא המע"ה, ותי' דסבר רב דכל חזקה שנשנית דלפעמים זה מוחזק ולפעמים זה מוחזק לא חשיבא חזקה דמעיקרא הי' הלוקח מוחזק ועכשיו המוכר עכ"ל, ושעה"ת כתב לא זכיתי להבין דא"כ מה פריך על רב ממתני' דאשה שנתארמלה, וממתני' שור שנגח, שאני התם שיש לבעל ולמזיק חזקת ממון מעליא שמעולם לא הי' כנגדו מוחזק באותו ממון שמחולקים גם רב מודה בזה דאין הולכין אחר רוב דאמרי' סמוך מיעוט לחזקת ממון ע"ש:
שמואל אמר יכול לאמור לשחיטה מכרתיו לך משום דקי"ל המע"ה וכיון דשקיל מוכר זוזי מן לוקח בעידן מכירה לית ליה השתא להדרוני מיניה אלא בראיה, וש"מ דהיכא דלא שקיל להו מוכר עדיין לזוזי דלית לן לאפקונהי מן הלוקח אלא בראיה וכיון דליכא ראיה יכול הלוקח לומר לו לרדיא הוא דזבני מינה, וכן פסק בש"ע סימן רל"ב המוכר שור ונמצא נגחן אינו מקח טעות שיכול לומר לשחיטה מכרתי אע"פ שהרוב קונים לחרישה ולא אזלי' בתר רוב להוציא מיד המוכר אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח לא מבעיא אם רובם קונים לחרישה אלא אפי' כי הדדו נינהו המוציא מחבירו עליו הראיה, והקשה הפרישה דה"ל לאשמעינן רבותא יותר דאפי' רובא לשחיטה מצי הלוקח לומר לרדיא זבניה ואין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד המוחזק ועי' נתיבות:
ב"ק דף מ"ו, המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן רב אמר ה"ז מקח טעות זיל בתר רובא ורובא דאינשא לרדיא הוא דזבני ושמואל אמר יכול שיאמר לו לשחיטה מכרתיו לך ולא אזלי' בתר רובא כי אזלי' בתר רובא באיסורא אבל בממונא לא אזלי' בתר רובא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה, א"ר שמואל ב"נ מניין להמ"מ עליו הראיה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגש ראיה אליהם מתקיף לה רב אשי הא למה לי קרא סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ע"ש:
יש"ש פ"ה סי' ג' כתב ולענין פסק הלכה פסק רי"ף ורמב"ם ורא"ש דהלכה כשמואל בדינים, והא"ז כתב בשם אביו שתמה דהלא אשכחן בפרק המוכר פירות סתמא כרב עכ"ל, ותימא עליו דהא סתמא דתלמודא מסיק הכא א"נ לכי הא אתמר וכו' ומוקי דברי חכמים דהילכתא כוותייהו כדשמואל ואף שתירץ כבר דכלל גדול אתייא לרבויי אפי' ברי ושמא, מ"מ ניחא לאוקמי יתורא דכלל גדול לרבות הא דשמואל, אלמא דהלכתא כוותיה עכ"ל:
פרט ב':
סנהדרין דף ג', מה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כ"ש, תוס' תימא בב"ב צ"ב קאמר שמואל דאין הולכין בממון אחר רוב ואמאי לא נילף בק"ו מדיני נפשות כדאמר הכא, ואין לומר דדיני נפשות גופייהו לא אזלי' בתר רובא ברובא דליתיה קמן אלא ברובא דאיתי' קמן דהא בסנהדרין ס"ט משמע דבכל דוכתא אזלי' בתר רובא בדיני נפשות כגון רוב נשים לט' ילדן ורובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא, וצ"ל דרובא לרדי' זבני לא חשיב כי הנך רובא הילכך לא סמכינן אהך רובא בדיני ממונות עכ"ל, והקשה שעה"ת ח"ג כלל י"א פרט א', א"כ מה מקשה בב"ב על שמואל ממוכר לחבירו עבד וכו' הא יש לומר הכא גם שמואל מודה דמהני ושאני רוב לרדי' דהוא רוב גרוע:
ב"ח בסי' רל"ב כתב להסביר סברת תוס', כנגד אדם אחד שקונה ק' שורים לרדיא איכא ק' בני אדם שקונין יוד שורים לאכילה, ועי' בקונטרס ספיקות כלל ו' שמשיגו וש"ש ש"ד פ"ו רצה להסביר עם סברת רמב"ן וריטב"א קידושין דף נ' ברוב התלוי במנהג שאינו חיוב וכל:
אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המועט ודאי חוששין למיעוט לחומרא, ורובא לרדיא תליא בדעת וברצון בני אדם ופעמים שאדם רוצה לקנות לשחיטה. אבל בשאר רובא דהוא בחיוב וטבע גם בממונא מהני ע"ב:
מלא הרועים אות רוב התלוי ברצין כתב דהא דלא אזלי' בהר רוב התלוי ברצון כשאנו דנין על אד זה בפרטי כגון בסבלונות אף דרובא מסבלי והדר מקדשי שמא רצון זה לא הי' כן אבל כשאין האדם לפנינו ואין אנו דנין על האדם הלזה רק על גוף הדבר אשר לפנינו אזי אזלינן בתר רוב הרצון כיון שאין אנו דנין על איש פרטיי רק על המציאות ניהו דהוא רוב התלוי ברצון מ"מ סוף כ"ס רוב המציאות כן והבן, ומיושב קושי' תוס' דף ג' ד"ה ואם שחט דס"ל לרבינא דלא אמרי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחן הן ולקמן במצא תרנגולת שחיטה בחוץ אמרי' רוב מצויין וכו' וי"ל דהנך רוב מצויין אינו רוב חיוב והטבע רק רוב רצון שאין אדם רוצה לשחוט רק אם הוא מומחה ולכך רבינא מיירי היכא שאנו דנין על השוחט לכך לא אזלי' בתר רוב הרצון אבל במצא תרנגולת שחוטה ואין אנו דנין על השוחט כלל רק על התרנגולת שפיר אזלינן בתר רוב הרצון כיון דסוף סוף רוב המציאות הוא כן שמומחין שוחטין ומובן הראב"ן דהיכא דליתא קמן אף רבינא סובר דאמרי' רוב מצא"ש מומחין וש"ך סי' א' הקשה עליו מסוגין, דהתם כיון דמתחילה הי' לפנינו ואנו מכירים אותו א"כ אנו צריכין לדון על האיש הזה לכך אין הולכין בתר רוב הרצון אף בליתא קמן, וראב"ן מיירי בליתא קמן מתחילה ועד סוף ולא אנו דנין על הפועל רק על המתפעל דבר השחוט שפיר אזלי' בתר רוב ודו"ק:
כתובות דף ט"ו, אם רוב ישראל ישראל למאי הילכתא אר"פ להחזיר לו אבידה, מחצה על מחצה ישראל למאי הילכתא, אר"ל לנזקין, היכי דמי אי נימא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה לימה ליה אייתי ראי' דישראל את ושקול, לא צריכא דנגחה תורא דידיה לתורא דידן פלגא משלם ואידך פלגא א"ל אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לכין:
תוס' להחזר לו אבידה, ואפי' לשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר רוב, היינו במוכר שור לחבירו ונמצא נגחן שבהיתר באו המעות לידו ומדעתו נתנה לו הלוקח אבל הכא מודה דאזלי' בתר רובא ועי' עט סופר כלל א' פרט ט' באריכות, וכלל מ' פרט ג':
רא"ה כתב פלגא משלם, ודוקא מחצה ע"מ אבל רוב עכו"ם משלם נזק שלם, ותמה אכתי לימא להו אייתי ראיה דלאו ישראל אנא דהא אין הולכין בממון אחר רוב, איכא למימר דכיון דאם איתי דהוי עכו"ם לית ליה חזקה דממונא, והשתא מספקא לן בגופה אי הוי עכו"ם לא אמרי' בהא אין הולכין בממון אחר הרוב דלא אתמר אלא להוציאו מחזקתו, [עי' ריטב"א בכורות פ"ב אם גזל עכו"ם אסור יש גם לעכו"ם חזקת ממון]:
הפלאה כתב השעה"מ מטומאת מת הקשה בפדיון בכור במת לאחר ל' יום דחייב לשלם דילמא טריפה הוי, נלע"ד כיון דאוקמי התירה על הרוב דלאו טריפה הוי לענין שאר מילי כגון באדם לענין ההורגו דחייב ה"ה לענין ממון ולא אמר שמואל דאין הולכין בממון אחר רוב אלא היכא דלא נפקי מיניה אלא לענין ממון כגון בשור ונמצא נגחן, לפ"ז קשה על מה שכתב תוס' ואפי' לשמואל, לפמ"ש לא שייך הא דשמואל לכאן כיון דלכל מילי ישראל הוא [עיקר הסברה מרמז תוס' בבורות דף כ' ע"א ד"ה ר"י ע"ש], אחרונים מישבים בזה הקושיא למה בת כהן בשריפה כיון בין מיתה למיתה אין הולכין בתר רוב ודו"ק:
כס"נ כתב לי נראה דרשב"ם תירץ כל הקושיות במה שכתב בדף צ"ב בממונא לא אזלינן בתר רובא אלא אחר המוחזק אם יש לו שום טענה, וכוונתו דאם אין לו טענה שיוכל לומר דעתי לכך היה או שאני מן המיעוט בודאי אזלינן בתר רובא כיון דלדדיה נמי מספקא לי' עכ"ל:
רמב"ם פט"ו מא"ב הלכה כ"ו, הי' רוב העיר עכו"ם מותר להאכילו נבילות הי' רובן ישראל מחזירן לו אבידתו כישראל מחצה ע"מ מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו הגל בשבת והרי היא לענין נזקין ככל ספק ממון המוציא מחבירו עליו הראיה:
ה"ה כתב ברוב עכו"ם חשבינן ליה כעכו"ם ומשלם נזק שלם כדין שור של עכו"ם שנגח שור של ישראל לפי שאין לו חזקת ממון כיון שהוא מעצמו מסופק אם הוא עכו"ם או ישראל, ויש לדקדק ברוב ישראל אם נגח שור של ישראל את שורו אם חייב הישראל לשלם נזק כלל ומסתברא דלא דקי"ל דלא אזלי' בממון בתר רוב והיינו דקאמרי דוקא להחזיר לו אבידה לפי שאין למוצא אותה חזקת ממון אבל לשלמא נזקא אפי' ברוב ישראל לא מפקינן ממונא מישראל למיתן לזה דאי לא לשמועי' לנזקין ברובן ישראל וכ"ש בחזרת אבידה עכ"ל:
תוס' יומא דף פ"ה ד"ה לא צריכה דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן, תימא לי דהוי מצי למימר כולהו לנזיקן אם רוב ישראל ישראל דנגחי תורא דידן לתורא דידיה ע"ש, ותוס' יוכ"פ הקשה דאיך אפשר לומר דברוב ישראל ונגח תורא דידן לתורא דידיה שישלמו לו נזק הלא קי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ודוקא באבידה אמרו דיחזירו לו משום דאין למוצא חזקה בממון אבל בעלמא לא אזלי' בתר רובא ע"ב:
ב"ש סימן ד' ס"ק נ"ו לענין נזיקין אם נגח תורא דידן לתורא שלו כתבו תוס' ביומא דמשלם לו נזק שלם אע"ג בממון אין הולכים אחר הרוב היינו כשבא לידו מדעת הבעלים ע"ש וש"ש ש"ד פ"ו כתב דבריו תמוהים דודאי מוחזק מעיקרו עדיף טפי מבא לידו מדעת בעלים, וראיה מכולו סוגי' בב"ב שהקשה לרב משור שנגח, ומרוב נשים בתולות נשאת משמע לשמואל ניחא ואי נימא דשמואל לא קאמר אלא במוכר שור שנגח דבא ליד מוכר המעות מדעת בעלים, והתם לא בא מדעת בעלים, אלא ודאי דמוחזק בהיתר מעיקרו אין לך תפיסה גדולה מזו, ותוס' ביומא דכתבו ברוב ישראל ונגח תורא דידן לתורא דידיה צריכין לשלם אע"ג דאין הולכין בממון אחר רוב. דאזלי לשיטתיה שכתבו בסנהדרין דף ג' דהא דסבר שמואל אין הולכין בממון א"ר, היינו דוקא ברובא לרדיא דאינו רובא מעליא אבל בעלמא אזיל בתר רובא אפי' בממון:
ב"ק דף כ"ז, אר"פ היינו כד היינו חבית למנפ"מ למקח וממכר, ה"ד אילימא באתרא דכדא לא קרו חבית וחבית לא קרו כדא הא לא קרו לה, לא צריכא דרובא קרו לה לכדא כדא ולחביתא חביתא ואיכא נמי דקרו לחביתא כדא ולכדא חביתא מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר רוב:
תוס' אומר ר"ת דאפי' רב דאמר הולכין בממון אחר רוב גבי מוכר שור, הכא מודה שיכול המוחזק לאמור למוציא אע"פ שרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים לי בנפשאי שאני מן המיעוט, אבל בנמצא נגחן לא מצי אמר מוכר קים לי בנפשך שאתה מן המיעוט דזבני לנכסא דאדרבה יאמר הלוקח למוכר אתה היטעתני דקים לי בנפשאי שאני מן הרוב דזבנו לרדיא: קמ"ל דאין הולכין, תימא מ"ט אין הולכין ליתי בק"ו מדיני נפשות כדאמרי' בסנהדרין דף ג' ואפי' רובא דליתי קמן אזלי' בדיני נפשות בתר רובא, וי"ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מרי' דהא ב"ד מפקי מיניה אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלי' בתר רובא:
ג"פ בסוף הספר כלל א' פירש כוונת תוס' כיון שאמרה תורה אחרי רבים להטות מיעוט הדיינים מבטלן דעתן מפני הרוב, ובקונטרס הספיקות כלל ו' הקשה לפ"ז האיך ילפי' דניזל בתר רובא בט' חניות דאיכא מיעוט, וכתב נ"ל לפרש מש"כ התוס' דגבי דיינים ליכא למימר אוקי ממונא בחזקת מארי דהא ב"ד מפקי מיניה, ה"פ דודאי היכי דליכא חזקת ממון כגון שאין שום אחד מהן מוחזק גם שמואל מודה דאזלי' בממונא בתר רובא, ועיקר טעמא דשמואל דאין הולכין במא"ה הוא משום דסמוך מיעיטא לחזקת ממון וה"ל פלגא ופלגא, וחדשו תוס' דגבי דיינים לא שייך לומר אוקמה בחזקת מארי, דב"ד מפקי מיני' כלומר דכח ב"ד אלים לאפוקי מחזקת מארי' תו הוי כדבר שאין בו חזקת ממון לשום אחד מהם דבכה"ג אין לחלק בין ממונא לאיסורא ע"ש:
תומי' בקיצר ת"כ אות קכ"ד, פי' שמיעט כמי שאינו שרוב סנהדרין הם עושים המעשה והם מוציאם הממון והם אינם מוציאין ממון בספיקא כי להם דבר ברור שהוא חייב משא"כ במוכר שור נגחן, הב"ד אינם יודעים אם הוא מהרוב או מהמיעוט א"כ מספיקא לא מפקינן ממון מיד מוחזק ע"ש, ועי' תומים סימן י"ט מביא אם המיעוט מחויב לחתום הפסק של רוב, ומביא ירושלמי פלוגתי' ר"י ורל"ק בזה:
שו"מ ח"ר קצ"ה כתב דלכך בדיינים אזלי' בתר רוב לפי מל"מ פ"ז מעדות דבספק דדינא ל"ש לאוקמא אחזקה דאטו ע"י חזקתו של זה ישתנה הדין וה"ה כאן כיון שרוב דיינים אמרו שהדין כן ואטו ע"י שיש לאדם חזקת ממון ישתנה הדין והלא מסתמא הדין כרוב דיינים ומה מועיל בזה חזקה: ש"ש ש"ד פ"ח כתב מבואר מתוס' דאפי' ברוב מעליא לא אזלי' בממון בתר רובא ואפי' בדיינים אי לאו דמיעט דידהו חשיב כאינו, והקשה אחי דהיכי אזלי' בדיני נפשות בתר רובא אפי' ליתי' קמן, מ"ש ממון דאין הולכין בתר רוב ומשום דמסייע למיעוט חזקת ממון דאלים טובא ולמה לא נימא כן בדיני נפשות כיון דמסייע ליה חזקת הגוף ואם גופו נדון להרג ע"י רובא ממונו לא כ"ש והיא חושי' עצומה וכו' ונראה דבדיני נפשות ממונות לא אזלי' כלל בתר רובא ודוקא עפ"י שנים עדים יקום דבר ולא רוב ולא חזקה והא דסוקלין על החזקות כדאיתא גבי בנה כרוך נראה לרמב"ם פט"ז מסנהדרין פסק דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסר עצמו בעד אחד הוחזק ע"ש ומש"ה סוקלין על החזקות דכיון דכבר הוחזק ע"י החזקה שזה בנה ומש"ה אחר שהתרה בו לוקין וסוקלין על החזקות, אבל לאחר מעשה לא מהני חזקות ליסקל על ידו וכו' ורוב נמי כה"ג הוא אם הוקבע האיסור ע"י הרוב ממילא דנין אח"כ מלקות ומיתה מש"ה בבת שלש שנים ויום אחד דמתקדשת בביאה ואיסר אשת איש הוקבע ע"י רוב דרוב לאו איילנות נינהו והו"ל אשת איש גמורה וכשהתרו בו מומתין כיון דכבר הוקבע איסור, כמו כן במכה אביו כיון דאיקבע איסורא ע"י רוב וכו' וברובא דלרדיא זבנו אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דרוב בא אחר מעשה אין דנין דין ממון עפ"י רובא ע"ש שמישב הרבה בסברה הנ"ל: אם בעל רוב טוען ברי ומוחזק טוען שמא אם מהני להוציא ממון כתב השעה"ת פרט ד' מצינו ג' שיטות א' שיטת רשב"ם דף צ"ב פירש פלוגתא דרב ושמואל רק בברי ושמא, ב' שמ"ק ב"ק דף מ"ו מביא המאירי מפרש פלוגתי דרב ושמואל בין בברי ושמא בין בברי וברי, ג' תוס' כתובות דף י"ג ע"ב ד"ה ור"ה בסופו, מפרש רב ושמואל מיירי רק בברי וברי, לפ"ז י"ל דשמואל מודה דרוב וברי עדיף מחזקת ממון, ויש להביא ראיה לשיטת הרב המאירי דפלוגתי דרב ושמואל מיירי אפי' בברי וברי, כי לשיטת אחרת מה מקשה בגמרא על רב למה לי עדים שיצאה בהינומא כיון דרוב נשים בתולה נשאת, דלמא דוקא במוכר שור שיש לבעל רוב טענת ברי דהא לוקח טוען ברי ומוכר שמא לכן ברי ורוב חזי לאיצטרופי להוציא ממון משא"כ במתני' שהוא ברי וברי שגם הבעל טוען ברי גם רב סובר דלא מהני רוב להוציא ממון. ולרב המאירי א"ש ע"ש:
פמג"ד בפתיחה כוללות חלק שני אות י"א כתב עי' אה"ע א' באביו שקידש אשה לבנו להב"ח שם או מכר וחוזר דאין הולכין בממון אחר הרוב, ואפשר רוב כי הא בטבע אפשר הולכין בממון אחר הרוב עכ"ל:
ג"וו כלל ל"ט וכלל ס"א כתב יש ליתן טעם דאין הולכין בממון אחר הרוב כיון דאיכא חזקה נגד הרוב חזקת מריה קמא סמוך מיעוט לחזקה והו"ל פלגא ופלגא והמוציא מע"ר וכו' לפ"ז היכא דהוי מיעוטא דמיעוטא גם בממון הולכין אחר רוב דכה"ג ליכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה דהמיעוט כה"ג כמאן דליתא דמי, וה"ה היכא דאיכא חזקה נגד חזקה אית לן למיזל בתר רוב ועי' בעה"מ ופנ"י ריש אשה שנתארמלה:
עוד כתב עי' תוס' כתובות דף ט' ד"ה אי למיתיב לה כתובה דמשמע דמהני ס"ס אף להוציא ממון ועי' בפנ"י מה שהקשה על תוס', וי"ל דע"כ לא כתבו תוס' התם דמוציאין ממון מן המוחזק בס"ס אלא כה"ג דאיכא נמי חזקת הגוף דמשנולדה הי' בתולה נעמידנה על חזקה שלא זינתה ואוקי חזקה להדי חזקה ומש"ה הולכין בממון אחר הרוב ובס"ס נמי מהני היכא דאיכא חזקה נגד חזקה דל"ל סמוך מיעוטא לחזקה, אבל היכא דאיכא חזקה לחוד נגד הס"ס לא מהני ס"ס וגם בממון לא מהני דלא כמשמע מתשובת אחרונים דמהני ס"ס בממון:
בספר אוריין תלתאי סי' קל"ו כתב. רמב"ם סוף פ"א מנחלות אפי' קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו וכו' ה"ז נוחל את אמו ומנחיל ליורשיו, ובספר מכריע עמד עליו מהא דקי"ל אין הולכין בממון א"ר, ר"ל דניחוש שמא נפל הוא, לענ"ד ראיה למרי"ט ח"מ קכ"ד דהא דלא אזלי' בממון א"ר רק היכא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מ"ק דכל שידוע בבירור שהי' שלו מתחילה א"א להוציא מחזקת בעלים הראשונים בלא ראיה ברורה אבל היכי דלית ליה להמוחזק חזקת מ"ק אעפ"י שאין להוציא ממון מרשות אדם מספק דקי"ל הממע"ה, אבל לענין זה שפיר מועיל הרוב ע"ש, וא"כ גם גבי נחלות לא שייך להעמיד בחזקת מ"ק דאף אם הירושה קאי ביד יורשי האם והמה המחזיקים מ"מ לית להו חזמ"ק דמעיקרא דהרי על זה גופא אנו דכין דלמא זה שיש להם אינו שלהם מעולם בכה"ג שפיר מוציאין מיד המוחזק עפ"י הרוב ע"ש:
רשב"א יבמות קי"ט כתב קשיא לי מדאקשינן על רב דאמר הולכין בממון אחר רוב משור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה וכו' לימא הלך אחר הרוב ורוב פרות מתעברות ויולדת והא ודאי מחמת נגיחה הפילה, ואם איתא אפי' לשמואל קשיא דכיון דהוחזקה עוברה לפנינו ואין חוששין למפלת הו"ל כודאי דמחמת נגיחה הפילה, ומסתבר לי דלשמא תפיל חיישינן לשמא הפילה לא חיישינן כדאי' בגיטין שמא מת לא חיישינן לשמא ימות תנאי היא ע"ש ועי' ערוך לנר:
פנ"י בק"א כתובות דף י"ב, כתב הא דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף היינו דוקא היכא ששניהם בענין אחד שרוב שבא אחר החזקה מבטל החזקה מכאן ולהבא משא"כ בעלמא היכא שרוב בפני עצמו והחזקה בפני עצמו לעולם איכא למימר דחזקה עדיף מרובא וכו' ואע"ג דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אפ"ה אזלינן בממון בתר החזקה ע"ש:
פרט ג':
הטעם שאין הולכין בממון אחר רוב:
תה"ד סימן שמ"ט כתב נראה דהא דקי"ל אין הולכין בממון א"ר היכא דאיכא חזקת ממון נגד הרוב אע"ג דבשאר דוכתא אמרי' רובא וחזקה רובא עדיף, דשאני חזקת ממון דאית בה טעמא המוציא מחבירו ע"ר, ורובא לא מיקרי ראיה ע"ב, ושעה"ת ח"ג כלל א' כתב יש לתמוה הא בדיני נפשות ודאי עדים וראיה ברורה בעינן ואפ"ה הולכין בדיני נפשות בתר רובא, בע"כ אמרה תורה שרובא יש לו דין ודאי וכאלו הי' עדים שמעידים שכן הוא אמאי לא נימא גם בדיני ממונות דהוי כראיה ע"ש שמביא שמ"ק כתובות דף י"א, קשה לי וכי חמור ממון טפי מאיסורי תורה, י"ל משום דלעולם אין מוציאין ממון אלא בראיה ברורה ותדע לך דע"א נאמן באיסורין ובממון אינו פחות משנים עכ"ל:
תוס' ב"מ דף ו' הקשה בקפץ אחד מן המנוין וכו' דליבטל:
ברובא ולחייב כולהו במעשר, ושמ"ק תי' משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ואפי' כי אמרי' כל דפריש וכו' עשירי ספק מקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורין כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך איסור להיתר ע"י ביטול ברוב אבל הכא לא נפיק מכלל ספק עשירי ע"ש, וכיון דתוס' הניח בקושי' בע"כ ס"ל דרוב הוא בגדר ודאי, ופלתי ס"ג כתב בסברה הנ"ל נחלקו רב ושמואל אי הולכין בפיקוח נפש אחר ברוב, דלרב אין מחללין עליו את השבת דמרובא קפרש ובודאי הי' עכו"ם סובר כתוס', דאין כאן ספק כלל, אבל שמואל סובר אין הולכין בפ"נ אחר הרוב ומחללין עליו את השבת ש"מ דס"ל דמ"מ ספק הוי וספק פקוח נפש דוחה שבת ועיי' בפלתי ק"י וסוף ס"ג, וכתב השעה"ת שם עלה בדעתי שבזה נחלקו רב ושמואל אי הולכין בממון אחר הרוב, דאזלו לשיטתם רב לשיטתו דסובר רוב הוא בגדר ודאי לכן מהני להוציא ממון דהוי כאלו הי' לו ראיה ברורה שהאמת אתו, אבל שמואל לשיטתו דסובר דרוב הוא ספק לא התירה התורה רק באיסורא משא"כ בממון מהיכי תיתי נימא מספק לעשות מעשה ולהוציא ממון וליתן לתובע יותר מסתבר דהתורה התירה לספק להמוחזק בממון שלא לעשות מעשה והיכא דקם הממון תיקום ע"ש:
ש"ש ש"ד פרק כ"ד, כתב טעמא דמלתא משום חזקת ממון אלים טובא ועדיפא מכל החזקות כדמוכח בסוגי' דמומין ומשום דהא דרובא עדיף מחזקה היינו משום דרוב הוא השתא לפנינו הרוב אבל חזקה אינו אלא חזקה דמעיקרא, וחזקת ממון שהוא נמי עכשיו מוחזק בממון הוי כמו רוב ואין מוציאין ממון מחזקת בעלים שהוא מוחזק עכשיו ע"י רובא, לכן נראה לענ"ד בקרקע נגד חזקת מרא קמא מהני רובא דחזקת מרא קמא אין אלא כמו שאר חזקות חזקת אשת איש או חזקת טמא וכה"ג רובא עדיף וכו' ושעה"ת כלל י"א פרט ב' כתב אך הש"ך סי' צ"א ס"ק ל"ג בסופו נראה דסובר דרובא לא מהני נגד חזקת מרא קמא שכתב שם דלא מהני ס"ס נגד חזקת מרא קמא וס"ס הוא מטעם רוב, וכתב נראה לחדש דין אם תפס בעל הרוב אפי' בעדים שאין לו מגו מ"מ מהני תפיסתו כיון דעיקר טעמא דלא מהני רובא בממון כיון שיש למוחזק מעלה יתירה מבעל רוב, א"כ כשתפס א"א לב"ד להוציא ממנו אח"כ כיון שיש לבעל רוב אותו מעלה, ומצאתי בבעל התרומות שער נ"א חלק ח' ניהו משום רוב נשים בתולות נשאת לא מפקינן ממונא כשמואל, אבל אי תפס לא מפקינן מיני' ע"ש:
שעה"ת ח"ב כלל כ"ו פרט ו', כתב יש לומר כלל חדש בהא דקי"ל דלא מהני רובא להוציא ממון ומכ"ש חזקה, היינו היכא שאיתרע החזקה אבל היכי דלא איתרע החזקה כיון דקי"ל דסוקלין ושורפין על חזקות ולרוב פוסקים אפי' בחזקה דלא אתי' מכח סברה מכ"ש שמוציאין ממין כיון דאלים החזקה אפי' בדיני נפשות בע"כ גלי התורה שיהי' הדין כראיה ברורה שכן הוא והא דאין מוציאין ממון ע"י חזקה דוקא בחזקה דאיתרע שנעשה מעשה שראוי להסתפק אף דמן התורה הוי חזקה היכי דליכא חזקה המתנגד כמו שנראה מתוס' כתובות דף כ"ג ד"ה תרווייהו, מ"מ כיון דאיכא חזקת ממון המתנגד לא מהני חזקה כזו משא"כ היכי דלא איתרע הוי כראיה ברורה לפנינו שכן הוא וכו', ומצאתי במל"מ פי"א מאישות הלכה ח' שכתב דלא אמר ר' יהושע דלא אזלי' בתר חזקה דגופא אלא באומרת משארסתני נאנסתי דאיתרע קצת חזקה דגופא שהרי עכ"פ לא הי' זו בחזקת בתולה כשנשאת ובחזקה גריע כזו אמר חזקת ממון עדיף אבל היכי דאיכא למימר בתולה הי' ומעולם לא איתרע גופה אף ר"י מודה דחזקה אלימא כזו עדיפא מחזקת ממון ע"ש:
אם מוציאין ממון ע"י ס"ס, מתוס' כתובות דף ט' למדנו שמוציאין ופנ"י מתפלא נהי דס"ס כרובא הא אין הולכין בממון אחר רובא ועי' ש"ש ש"א פ"כ ופכ"ג באריכות ועי' בקונטרס הספיקות כלל ו' אות ה' שמחדש הא דאין מוציאין ממון עפ"י רוב בממון דעלמא אבל בממון עניים אזלי' בתר רוב וראיה מחולין קל"ד גר שהי' לו בהמה מבואר שמחייב עפ"י חזקה מכ"ש היכא דאיכא רובא, ומיושב שרמב"ם פי"א מבכורים פסק שני ילדים וכו' הרי מפורש דמוציאין ממון בס"ס, ואחרונים הסכימו דאין מוציאין ממון בס"ס, לפי האמור ניחא כי מתנת כהונה דין מתנות עניים ע"ש, ועי' ט"ז א"ע סימן ס"ז סק"א שמאריך בס"ס אין מוציאין ממון שעה"ת כלל י"א פרט א' כתב לשיטת ברובא דאיתא קמן גם שמואל מודה דמוציאין ממון ע"י תה"ד סימן שי"ד, וס"ס הוי כמו רובא דאיתא קמן ועי' מרדכי כוף פ"ק דכתובות ועי' שמן רוקח ח"ר סימן ט':
רמ"א בסימן רצ"ב כתב אם שנים הפקידו אצל אחד ונאבד או נגנב אחד מהן אזלינן בתר רובא וכל דפריש מרובא פריש וכתב הש"ך בתשובת מרי"ל סי' קצ"ט מעשה שהביאו אתרוגים בסל אחד ד' שותפים לאחד כ' ולאחד ח' ולאחד ג' ולאחד ב' ובא אנס ולקח יוד ולא נודע של מי נלקחו כל דפריש מרובא פריש, ואנס מן הרוב לקח דהיינו מאותן שהי' לו כ' מה שהקשה מרי"ל אמאי לא נימא דהוי קבוע, נ"ל לתרץ דמיירי שלקח העכו"ם העשרה שלא בפנינו ועי' יו"ד ק"י, וקצה"ח כתב לענ"ד נראה דע"כ לא אמרו לחלק בין לקח עכו"ם ללקח ישראל אלא בלקח מתשע חניות מוכרת בשר שחוטה וא' בשר נבילה דכיון דאיסור נבילה ליכא בנכרי ומש"ה לא הוי ביה דין קבוע כיון דאין הספק נוגע אליו כלל, אבל באיסור גזל דנכרי מצווה כמו: ישראל א"כ מה לי לקח ישראל מה לי לקח נכרי וא"כ אפי' לקח נכרי שלא בפניו אמרי' ביה דין קבוע כמע"מ ע"ש נתיבות משיג דגבי עכו"ם ליכא עשה דוהשב דהא ב"נ נהרג ולא ניתן להשבן רק שעכו"ם אינו קונה הגזילה מטעם כל מידי דא"ר לא תעבוד אי עביד לא מהני ויכול הישראל ליקח גניבה שלו בעצמו מעכו"ם, א"כ החילוק פשוט דבישראל הספק נולד למי שנתחייב במצוה דהשבה דלענין לא תגזול ליכא ספיקא דלשניהם איכא איסורא דלא תגזול ואין הספק רק לענין השבה, משא"כ בעכו"ם דליכא גבייהו מצות השבה וליכא נגדו ספיקא כלל ואין הספק רק בין הנגזלין מי שיפסיד ונגד הנגזלין נולד הספק שלא בפניהם ואמרי' בהן כל דפריש כדין כל ספק הנולד שלא בפניהם דאמרי' כל דפריש:
רמב"ן פ"ג דבכורות כתב ומסתברא לן דכי אין חוששין לטינוף משום דהוא מיעוט ולמיעוטא לא חיישי' דוקא לגבי בכור גופיה לאכשוריה למזבח ולמלקא עליה בגיזה ועבודה אבל לאפוקי כהן מינייהו דבעלים לא מפיק דקי"ל אין הולכין בממון א"ר אלא זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה הלכך כל שלקח בהמה מן הגוי חוששין שמא נפטרא בטינוף והבא ראשון נאכל במומו לבעלים וכן הלכתא, וע"ש ברא"ש:
ריטב"א כתב שם, והנה בענין זה דאין הולכין בממון אחר רוב לענין נתינת בכור לכהן נראה דאיכא ב' סברות דלדעת תוס' לא אמרי' תרתי דסתרן וכיון דאזלי' בתר רובא לכל דיני בכור לענין איסורא ממונא בתר איסורא גריר והוי בכור ודאי לכהן, אולם לדעת רבינו ורא"ש אמרי' תרתי דסתרן והאי כדיניה והאי כדיניה דלענין איסור הוי בכור ודאי ולענין ממון הוי ספק בכור והמוציא מחבירו עליו הראיה ע"ש, [עי' תוס' נדה דף כ"ה ד"ה גבי בהמה לחומרא ודו"ק]:
זה רבות שנים שכתב לי הגאון המחבר שבילי דוד זצוק"ל על קושי' שמובא בש"ש ש"ד פ"ח בשם אחיו הגאון ז"ל דטעם דאין הולכין בממון אחר רוב כתב תוס' דסמוך מיעוט לחזקת ממון א"כ כ"ש לענין נפשות דחזקת גופו וכי חזקת ממון עדיף מחזקת גופו ע"ש, ותירץ לפי מבואר בראשונים דחזקת ממון לא מכח חזקה קמייתא אלא מכח הממע"ה דא"א להוציא מרשותו בלי ראיה, וזה רק לענין ממון דהממון ברשותו לכן אין מוציאין מרשותו אבל בנפשות אנו דנין אם רשותו יחשב רשות או יתבטל כשנידון למיתה ואין לדון רק מכח חזקת קמייתא ובזה באמת רוב עדיף ודו"ק עכ"ל, ומיושב קושי' תוס' ב"ב דף כ' ע"ב ספק נפשות להקל והקשה תוס' גם בממון ע"ש ודו"ק:
רא"ש בבכורות כתב ואפי' למאן דלא חייש למיעוטא דמטנפה מודה הוא שאינו נותן לכהן שאין הולכין בממון א"ר ואפי' לרב דאזיל בממון אחר רוב במוכר שור לחברו ונמצא נגחן היינו משום דא"ל קים לי שאני מן רוב ע"ש, ובתשובת אמרי אש א"ע סימן מ"א הקשה סתירת רא"ש, עי' עט סופר כלל מ' פרט ג' באריכות:
המקנה דף מ"ה מחדש גם אם נימא דלא אזלי' בתר רוב בממון היינו כשטוען ברי נגד הרוב אבל הב"ד לא טעינן ליתומים בשבילם דאין הב"ד טעונין במידי דלא שכיח ונגד הרוב מקרי לא שכיח ע"ש, ושו"מ ח"ר סי' קצ"ה מאריך בו:
עי' במפרשי ים ר"פ החובל לב"י בסי' ל"ג שטריפה פסול להעיד האיך אנו מוציאין ממון עפ"י עדים ניחוש דלמא טריפה הם וקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר רוב, ובעט סופר ח"ג בסופו הבאתי מבני הבחור החריף מו"ה שמואל בנימן נ"י תירץ נכון כי גם המיעוט אינה מסייע לחזקת ממון כי מעידים נגדה גם שמואל מודה ודו"ק:
והנה אם טריפה פסול לדון עי' ערוך לנר נדה דף כ' מזה בע"כ כל סנהדרין רק מצד רוב הם כשרים ויש לישב בזה קושי' מרדכי שהקשה שיש קבוע כידוע, ובמקנה כלל ל"ח פרט ט"ו הבאתי מגאון מגן אבות לישב קושי' ספר כריתות האיך מותר לזרוע דלמא קרקע של נחל איתן היא כי קבוע היא, ותי' היכי דמבלעדי רוב דאף אם נערפה שם העגלה דלמא טריפה היתה ואינה אסורה אלא דאזלי' בתר רוב בהמות כשרות א"כ כל חשיבות הקבוע אינה אלא משום רוב אז אינו חשוב הקבוע שיבטל הרוב ע"ב, וכן כאן בסנהדרין בלא רוב אין כאן קבוע ודו"ק: