עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ד כלל צג שווה פרוטה במדי
פרט א':
קדושין האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה, בכסף בש"א בדינר ובשוה דינר וב"ה אומרים בפרוטה ובש"פ:
תוס' בש"א בדינר, במס' עדיות פ"ד תני ליה גבי קילי ב"ש וחומרי ב"ה ואע"ג דאי קבלה קידושין מאחר הוי ב"ש לחומרא מיהו לאו להכי מיתשיל, וכתב המקנה הקשה בפנ"י דבשוה כסף לא הוי מקולי ב"ש דניחוש שמא שוה דינר במדי כדאמר שמואל לקמן דף י"ב, והכריח מזה כדעת רמב"ם דמשכחת ליה בדבר שאינו מתקיים להוליכו למדי, ולענ"ד לפמ"ש לקמן דהך דשמואל אינו אלא כשנתרצה האשה להתקדש בתמרה זו אלא כיון דקאמר לקמן דבעינן שיהא שוה שיעור פרוטה שהי' בימי משה, דאל"ה לא מקרי כסף חייש שמואל לקדושי ספק דשמא ש"פ דמשה במדי ולמאי דקאמר לקמן דף י"א דפשטא ידה וקיבלה מודה ב"ש ודווקא כשקדשה בלילה או ע"י שליח א"כ בכה"ג הא מודה שמואל דאפי' שוה במקום אחר אין לך אלא במקומו ושעתו ולק"מ ע"ב, ועי' ישו"י ל"א, ובספר כתנות אור פ' כי תצא:
תוס' בפרוטה ובש"פ, תימא דלא הוה ליה למיתני אלא בשו"פ כדתנן בב"מ דף נ"ב, האשה מתקדשת בש"פ וכו', וכתב המקנה הא דלא הקשו לב"ש ג"כ דה"ל למתני רק בשוה דינר ע"ב:
דף ג' אשה פחות מש"פ לא מקניא נפשה [דגנאי הוא לה הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין וכו'], תוס' וקשה לר"ת דא"כ פשטה ידה וקבלה תתקדש בפחות מש"פ וכו' לכן נראה לר"ת דגרסינן בפמש"פ לא מקניא ולא גרס נפשה דלא בקפידא תליא מילתא אלא ה"ט משום דגמר קיחה קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות מש"פ לא מיקרי כסף וכו' ומקנה דף י"ב כתב יש להסתפק למאי דקי"ל דפרוטה היינו דוקא כמו שהי' בימי משה אם הפרוטה של אותו הזמן גדולה יותר משל משה אי נימא כיון דהוי פרוטה בימי משה מקרי כסף ואשה מתקדשת בו או נימא דאפ"ה כיון דבאותו זמן לא חשיבי אינה מקודשת עד שיהי' ג"כ כפרוטה באותה שעה, ונראה דתליה לר"ת לא גריס נפשא אלא הטעם דלא מקרי כסף בפחות מפרוטה א"כ כיון שיש בו כסף שהי' בימי משה שפיר מקודשת אבל לרש"י דלא מקניא נפשה ר"ל אפי' אם יש בו שיעור פרוט' שהי' בימי משה דמקרי כסף אפ"ה לא מקדשא עד שיהי' פרוטה חשובה באותו זמן משום דגנאי הוא להתקדש בפחות משוה פרוטה באותו זמן ע"ב, עי' תומים קכ"ג ללוי אם אשה נתנה לאיש אפי' פמש"פ לא שייך בזיון אצלה ותהי' מקודשת בחליפין עי' מקנה כלל כ"ז פרט א':
דף ז', ההוא גברא דאקדיש בשיראי, רבה אמר לא צריכי שומא [שישומו אותן שמאים קודם שתקבלם] רב יוסף אמר צריכי שומא [וכיון שלא שמאם תחלה אינה מקודשת] אי דאמר לה בכל דהו כ"ע לא פליגו דלא צריכי שומא, אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו כי פליגו דאמר חמשין ושוו חמשין, רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי שומא כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה, איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי רב יוסף אמר שוה כסף הרי הוא ככסף מה כסף דקיץ אף שוה כסף נמי דקיץ וכו' אמר ר' יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר כלום, עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי האי פדיון היכי דמי אילימא דלא שוי כל כמיניה אלא לאו אע"ג דשוי וכיון דלא קייצי לא, לא לעולם דלא שוי וכגון דקיבל כהן עילויה כי האי דרב כהנא שקיל סודרא מבי פדיון הבן אמר ליה לדידי חזי לי חמש סלעים. א"ר אשי לא אמרן אלא כגון רב כהנא דגברא רבה הוא ומיבעי ליה סודרא ארישיה אבל כל עלמא לא:
דף ט', הלכתא שיראי לא צריכי שומא, תוס' אמר ר"ת:
דוקא שיראי לא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כאבנים טובות ומרגליות ורגילים להטעות יותר משוויים צריכין שומא משום דלא סמכה דעתה ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן:
רמב"ם פ"ז מאישות הלכה ח"י, אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן שוין חמשים דינרים והיו של משי וכיוצא בהן שהאשה מתאוה להן אם היו שוין חמשים הרי זו מקודשת משעת לקיחה ואינן צריכין שומא בשוק ואח"כ תהי' מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והן שוין כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה ואם אינן שוין אינה מקודשת:
ר"ן כתב מרמב"ם נראה דשיראי מתוך שהאשה מתאוה לה גמרה ומקניא נפשה מיד אבל מידי אחרינא לא וכו' ודברים שצריכין שומא נראה מלשון רש"י שאם קידש בהן את האשה קודם שומא אינה מקודשת שהרי כתב לר' יוסף דאמר צריכה שומא דכיון דלא שמאם תחילה אינה מקודשת, ומינה לדידן במידי דצריך שומא אבל מרמב"ם נראה דסבירא ליה דאפי' ר' יוסף לא פליג אלא שאינה מקודשת משעה ראשונה אבל לאחר שומה מודה דמקודשת וכו' על רב כהנא דגברא רבה וכו' כתב ונראה דהוא הדין שדרכו להתיקר באיזה חפץ שנותן לו לפעמים דמים הללו דמהני דאל"ת הכי עגל זה בחמש סלעים במה בנו פדה אלא ודאי כדאמרן ומיהו משמע דבעינן שיהא דרכו להתיקר הא לאו הכי לא מצי למימר לדידי שוה לי, ויש לתמוה על רמב"ם פי"א בכורים נתן לו כלי שאינה שוה בשוק חמש סלעים וקבלו הכהן הרי בנו פדוי ולא חלק אם דרכו להתיקר אם לאו ומש"ה אני מסתפק דכיון דודאי ממונא הוא כי במקדש בדבר שאינה ש"פ אי מצי אמרה לדידי שוה דאפשר דכיון דלא שוה מידי לאו כל הימנה לתת עליו תורת כסף והכא שאני אמר לדידי שוה לי מהני ומיהו פשיטא לי דבשאין העדים יודעים שדרכה להתקיר בו לא מהני דהוי ליה כקדושין בלא עדים דלא מהני אפי' שניהם מודים:
אב"מ סי' ל"א הקשה על א"ד בכל דהו נמי פליגי ר' יוסף מדף מ"ז דתניא התקדשי לי בפקדון אם נשתייר הימנה שו"פ מקודשת, והתם ע"כ לא שמו מתחלה דאם אמר לה סכום ידוע אפי' נשתייר שו"פ אינה מקודשת כמ"ש רא"ש שם וכיון דלא הי' סכום ידוע תקשי לר"י דאמר בכל דהו נמי צריך שומא: גם מאריך שם למה צריך בכהן סמיכת דעת כיון נתינה בע"כ שמיה נתינה, ובקצה"ח סי' רמ"ג ס"ק ד' כתב אע"ג דפרעון בע"כ שמיה פרעון אבל מתנות כהונה בעינן דרך נתינה ואינו יוצא בנתינה בע"כ מש"ה בעי סמיכת דעת ע"ש:
דף י"א בש"א בדינר מ"ט אר"ז שכן אשה מקפדת על עצמה ואין מתקדשת בפחות מדינר א"ל אביי אלא מעתה כגון בנתיה דרבי ינאי דקפדן אנפשייהו ולא מקדשי בפחות מתרקבתא דדינרי הכי נמי דאי פשטה ידה חד זוזא מאחר ה"נ דלא הוו קידושין א"ל פשטה ידה וקבלה לא קאמינא כי קאמינא דקדשה בלילה אי נמי דשוי שליח, ר' יוסף אמר טעמייהו דב"ש כדרב יודא אמר רב אסי כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה, [הילכך פרוטה לא מצית למימר לפי שהיא של נחשת ובצורי מטבע של נחשת ליכא ובקידושין כסף כתיב דהא קיחה קיחה גמורה וכיון דאפיקתיה מפרוטה אלמא מידי דחשיבות בעי אוקמיה אדינר]:
דף י"ב, אמר שמואל קדשה בתמרה אפי' עומד כור תמרים בדינר מקודשת חיישינן שמא שו"פ במדי והא אנן תנן ב"ה אומרים בפרוטה ובש"פ, לא קשיא הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק [אם ישנו ש"פ במקומו הוו קידושין ודאי ואם בא אחר וקדשה אח"כ מותרת לראשון ואינה צריכה גט משני ואם אינו ש"פ במקומו קידושי ודאי לא הוו לבטל קידושי שני אבל קידושי ספק הוו ואינה מותרת לאחר בלא גט דחיישי' שמא ש"פ במדי ושיעור אהני לדעת אילו הן קידושין גמורים שמאחר שקידש בפרוטה במקומה אין גמגום בדבר]:
ב"ח כתב איכא לתמוה ודקארי לה מאי קארי לה הא שמואל חיישינן קאמר דמשמע ספק ולא ודאי, וי"ל דדייק מדקאמר חיישי' שמא ש"פ במדי אלמא דאי ידעי דש"פ במדי מקודשת ודאי ומתני' דתנן בפרוטה ובשו"פ משמע דבמקומם בעינן ש"פ דומי' דפרוטה דהיא שוה לכל המקומות, ומשני דשמואל נמי אפי' ידעינן דש"פ במדי אינן קדושין ודאי מדאוריי' דאין להקדש אלא מקומו ושעתו אלא קידושי ספק קאמר כלומר קידושין מדרבנן, והיכי דידעינן דש"פ במדי אע"ג דלא הוו קידושי דאוריי' ואם קדש אחר חוששין לקידושין מ"מ קידושי ודאי מדרבנן הם ואין צריך לקדשה קידושין אחרים, והיכי דאין ידוע דש"פ במדי צריך נמי לקדש קידושין אחרים עכ"ל: המחבר בסימן ל"א פסק המקדש באוכל או בכלי ששוה פחות מש"פ ה"ז מקודשת מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר, וכתב ב"ש וא"ל מה מהני אם ש"פ במקום אחר כיון דלא הוי ש"פ במקומו הוי כאילו קידשה בלא עדים דהא במקום שהעדים עומדים אינו ש"פ, וי"ל כיון דהאי ספק שמא ש"פ במקום אחר ספק הוא גם להעדים לכן חוששין לקדושין:
האי גברא דאקדש באבנא דכיחלא יתיב רב חסדא וקא משער ליה אי אית ביה ש"פ אין ואי לא לא, ואי לית ביה ש"פ לא והא אמר שמואל חיישינן, לא סבר ליה דשמואל, תוס' והכא לא מצי לשנויי הא בקידושי ספק כדלעיל משום דמיירי שקדשה אחיו אח"כ בפרוטה והי' בא רב חסדא להפקיע קידושי ראשון כדאמר לאו כל כמינך דאסרת לה אבתרא ואי הוה אמר דראשונים ספק הוו א"כ צריך לומר דצריכה גט מראשון א"כ תהי' אסורה משום דהוי גרושת אחיו, ופלא להבין למה דוקא אם קידש אחיו:
פרט ב':
רמב"ם פ"ד מאשות הלכה י"ט המקדש בפחות מפרוטה אינה מקודשת קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות מפרוטה ה"ז מקודשת בספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר הא למדת שכל המקדש בשוה כסף אם הי' באותה המדינה ש"פ הרי אלו קדושי ודאי ואם אינו ש"פ הרי אלו קידושי ספק יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא הי' ש"פ באותו מקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהא ש"פ ודבר של טעם הוא זה וראוי לסמוך עליו, ולח"מ הקשה לרמב"ם דמחלק בין תבשיל וירק לשאר מילי מה מקשה בגמרא לשמואל ממתני' דב"ה בפרוטה ובש"פ אמאי לא תירצו דהתם איירי בדבר שאינו יכול להתקיים ע"ש, עוד הקשה לשמואל ממתני' דף נ' המקדש ב' נשים בש"פ או אשה בפחות מש"פ אע"פ ששלח סבלונות אינה מקודשת ואמאי ניחש שמא ש"פ במדי וכו' ומחדש דהך מתני' דקאמרה בפחות מש"פ היינו שקדשה במטבע והוא בפחות מש"פ ובדידיה לא שייך לומר חיישי' שמא ש"פ ע"ש ועי' קרבן נתנאל על רא"ש: פ"ה המקדש במלוה אפי' הו' בשטר אינה מקודשת ע"ש בלח"מ אפי' אם הנייר אינה ש"פ חיישינן שמא ש"פ במדי:
רא"ש כתב אמר שמואל קדשה בתמרה חיישינן שמא שוה פרוטה במדי, חומרא דרבנן בעלמא היא דמדאוריי' אין להקדש אלא מקומו ושעתו וכו' ורמב"ם כתב שאם קדש בתבשיל וכו' ומתוך דבריו משמע שאם היינו יודעים שהוא שוה במקום אחר הי' מקודשת מדאוריי' כיון דאית ליה אורחי להתם שויא לה פרוטה וכו' ומחמת זה כתב שאם הוא דבר שאינו מתקיים להגיע למקום היוקר אינה מקודשת כלל מדאורייתא, ור"י פי' אפי' ידוע ששוה פרוטה במקום אחר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו, והאי דנקט חיישינן שמא ש"פ במדי לרבותא נקט דאפי' בכי האי גוונא אמרו רבנן דהוי קידושין גזירה אטו אותו מקום ששוה פרוטה, א"כ אין חילק בין דבר המתקיים ובין דבר שאין מתקיים כיון דמשום גזירה היא ומסתברא כדברי ר"י דאשה לא מקניא נפשה בפחות מש"פ במקומו ע"ב:
ר"ן כתב, וכתב רמב"ן ותוס' דהא דאמרי' חיישינן לאו למימר דאי ידעינן בודאי להוי קידושין גמורין אלא לומר דאפי' בסתמא חיישינן שמא ש"פ במדי אבל אין הכי נמי דאפי' יודע דש"פ במדי לא הוי קידושין גמורין כיון דהכא לא שוה דהא לענין גזל גר אמרי' ב"ק דף ק"ג דבפחות מש"פ אין צריך להילך אחריו דאין חוששין שמח תיקר ולא חיישי' נמי שמא ש"פ במדי אלמא אין לממון אלא מקומו ושעתו כדאמרי' בערכין דף כ' לגבי הקדש אלא חומרא דרבנן בעלמא באיסר אשת איש, ולשון הא בקידוש ספק לפ"ז לא אתי שפיר, לפיכך נראה לי דאי שו"פ במד קדושי תורה הן דכיון שהיא נתרצתה בהן ושוין פרוטה באיזה מקום אלו ידעו העדים שדרכה לתת פרוטה באותה דבר הו"ל כאלו אמרה לדידי שוה לי כדאמרי' לגבי חמש סלעים של פדיון בכור לעיל:
יש"ש כתב נראה דוקא שידעה שאינו ש"פ כאן וש"פ במקום אחר ודיבר עמה על עסקי קידושין וקבלה בתורת קידושין דאל"כ תוכל לומר מעולם לא קבלתי לשם קידושין ומשטה אני בך שהרי אינה שוה פרוטה ע"ב:
דף נ"ג תוס' ד"ה איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא, פרש"י דע"כ אונסא דאורחא עליה דידיה רמיא שהמעשר אין כאן ש"פ שלא ניתן להוציאו אלא בירושלים שאפי' ימכרנו דמי' נתפסין בקדושתו וקידושין צריכין שיהו שוים ש"פ הילכך אי הוי ידע מעיקרא המעשר הוי כיון דבעי לקבולי עליה אונסא דאורח לא הוה מקדש לה ביה וכו' משמע מתוך פירושו שלא יחולו הקדושין במזיד עד שיהא בירושלים, וקשה בבכורות דף ט' פריך והרי מעשר שהקפידה תורה בכסף צורה וקאמר ר"י במזיד קידש ומאי פריך והא איהו לא אמר שיגמרו עד שיהי' המעשר בירושלים ואירושלים לא הקפידה תורה בכסף צורה אלא ש"מ מקודשת אפי' בגבולין אם קבלה את המעשר ע"ש. מהרש"א מביא תו"י צ"ל דהמעשר ש"פ מצומצם שאם הי' הרבה תמצא שיתן לה ש"פ למוכרו מיד כדי להוליכו לירושלים ואז יהי' הקידושין נגמרים מיד, ועי' ריטב"א שהקשה אם אין כאן פרוטה אפי' שוה פרוטה במדי אינן אלא קדושי ספק שאין לך בקידושין אלא מקומו ושעתו ע"ב:
ב"ש כתב רא"ש כתב דרמב"ם ס"ל כשידוע ששו"פ במק"א היא מקודשת מדאורייתא, ונראה דאיירי:
דהעדים יודעים שש"פ במק"א אז י"ל דהיא מקודשת מדאוריי' אבל אם א"י לעדים אז הוי כאלו קדשו בלא עדים כמ"ש בסמוך וליכא אלא חשש קידושין משום דהעדים מסופק שמא ש"פ במק"א, ונראה אף אם ידוע לעדים צ"ל הטעם דהוי כאלו אמרה היא לדידי ש"פ כיון שש"פ במק"א אע"ג בעלמא מסופק הר"ן אם מהני מה שהיא אומרת לדידי ש"פ היינו היכא דא"י שש"פ במק"א אבל אם ידוע שש"פ מהני, מיהו קשה מקידושין נ"ג המקדש במעשר והסכימו תוס' לפי' שני דקידושין חלין מיד במקום שמקדש אותה אע"ג באותו מקום אינה ש"פ מ"מ מקודשת כיון שש"פ בירושלים וכו' א"כ איך כתב רא"ש בשם ר"י אפי' אם ידוע שש"פ במק"א אינה מקודשת מדאורייתא, ואפשר שם מיירי בשיש לה דרך להולך לירושלים אז היא מקודשת מדאוריי' ובח"מ מסופק ברין זה אם יש לה דרך לאותו מקום אי הוי מדאוריי' וקשה קושי' זו ע"ב:
א קרבן נתנאל כתב ולי לק"מ דאיירי שקדשה במעשר שני יותר משוה פרוטה בגוונא שימצא לה לוקחין בכאן בזול ע"מ שיעלו הם לירושלים והמעות חולין משא"כ בקידשה בשוגג כיון שלא ידעו הוא והיא שהוא מע"ש דעתה הי' על הכל כמו ששוה שיעור זה אם הי' חולין מש"ה איני מקודשת ואי להעלות לירושלים איהי לא ניחא לה משים טרחא דאורחא עכ"ל ועי' שבות יעקב ח"ב סי' קל"ב, ועי' ריטב"א נ"ג:
ב תאומי צבי כתב לישב שאני גבי מע"ש דהיא ש"פ מחמת עצמו רק אסורא רביע עליה מש"ה אפי' בגבולין מקודשת לפי דהוי ש"פ בירושלים משא"כ אם מקדש בדבר שאינו ש"פ מחמת עצמו אין מקודשת מדאוריי' שאין להקדש אלא מקומו ושעתו:
ג ישו"י כתב לישב עפ"י ט"ז ח"מ סי' ק"ט כתב דהך מילתא דאין להקדש אלא מקומו ושעתו דהיינו דוקא כשדרך למכרו כעת כגון בהמה לאיעלס דבאמת כמה אנשים מוכרין בהמה בלי השער ואמנם היכא שאין דרך שום אדם זולת להמתין עד השער בזה בוודאי לא שייך אין להקדש אלא מקומו ושעתו דהיינו שעתו ממש ע"כ וכמו כן אני אומר בענין אין להקדש אלא מקומו דהיינו דוקא כגון כור תמרים בדינר אבל מ"מ נמכר בעיר הזאת לאכלו כאן וע"כ אזלי' אחר שער מקומו אבל במעשר דאין לו בכאן שער כל עיקר וכאן אינו ש"פ א"כ כל כוונתי של מי שקונה היינו להוליכו למקום שיוכל לאכלו כל עיקר א"כ עיקר השער שלו כמות שהו' בירושלים ודו"ק: ד בני אהובה פ"ד הלכה י"ט, כתב ונראה לתרץ דמע"ש כיון דהוא מצות עשה להעלותו לירושלים א"כ ודאי מעליהו לשם לאכלו כמצותו והרי כאן ש"פ, ועוד נראה לחלק אם הדבר בעצמו אינה ש"פ או רק איסורא דרביע עלי' דאל"כ כל איסורי הנאה דחשיב במתני' המקדש בערלה וכו' למה לנו למתנייהו הא אינו ש"פ אלא ודאי כיון דבעצמו שוה רק איסורא דרבעי' עלי' ה"א דאקרי כסף לולי דהוא איסורי הנאה והמקדש בא"ה אינה מקודשת וא"כ במע"ש כיון דיש היתר לאיסורו ובעצמותו ש"פ מקודשת, וצ"ע בסברא זאת כי תוס' בע"ז דף ס"ב לא משמע כן ע"ש:
דף נ' ההוא אריסא דקדש במוזא דשמכי אתא לקמי דרבא א"ל מאן אחלק וכו' וכתב ר"ן י"א דאפי במוזא אם הי' שוה ב' פרוטות מקודשת שהרי אחת מהן שלו, ולא נהירא דא"כ אפי' בש"פ הי' מקודשת מספק שמא מחצה שלו ש"פ במדי ורבא משמע דלא חש לקדושי כלל דהא אמר מאן פלג לך ואפשר שלא הי' מתקיים עד מדי ומ"ה לא הוי אפי' קדושי ספק, אבל מ"מ נראה שאפי' הי' שוה כמה אינה מקודשת דכיון דאמר לה התקדש לי בזה במוזא קדש בפלגא דמוזא לא קדש עד שיאמר לה התקדשי לי בחלקי שבמוזא וכן דעת רמב"ם ז"ל, פ"ה מאישות הלכה ט', ובספר וידבר משה על בראשית ערך נשואין דף ק' כתב על ר"ן לכאורה תמוה הא מרא דשמעתא התם רבא הוא ובהדי' איתא בשמעתין דרבא לית ליה הך דשמואל. ורמב"ם פסק הי' סחורה בינו ובין חבירו וחלקה שלא מדעת חבירו וקידש בחלקו הואיל וצריכה שומת ב"ד אינה מקודשת שאין זה נוטל לעצמו מה שירצה ויניח מה שירצה ע"ש בכ"מ ולח"מ: טור מביא רמ"ה כתב אי קדיש במידי דלא ידעי' השתא אי היו ש"פ בעידן קידושין או לא אזלי' בתר השתא ואי אית בה ש"פ השתא הוו קדושי' ודאי וכו' ובד"ה כתב דכי לית בה השתא ש"פ ליחוש דלמא בשעת קידושין הוו ש"פ, י"ל דלא מחזקינן איסורא כיון דלית בה השתא מסתמא גם בשעת קידושין לא הוי בה ש"פ והעמיד אשה על חזקתה שהיא פנוי, וא"ת אכתי אמאי שרי ליחוש לה שמא שו"פ במדי כדשמואל, וי"ל דרמ"ה לית ליה לשמואל ע"ש ואב"מ ס"ק י"ג מאריך אי אזלינן בתר השתא:
רמב"ם פ"ה מאישות הלכה ח', ואם קידשה בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו כגון תמרה או אגוז הרי זו מקודשת מספק, וכתב הלח"מ אי הך תמרה או אגוז הוי אפי' פחות מש"פ קשה דהוי ס"ס שמא ש"פ במדי או בל ואת"ל דשוה ספק אם מקפיד או לא אבל אם שוה פרוטה ניחא דלא הוי אלא חד ספיקא אי מקפיד או לא וע"ש במל"מ וב"ש סי' כ"ח ס"ק מ"ד, עי' ח"ס א"ע סימן פ"ה, ומחנה חיים ח"ר סי' ס"ז:
מל"מ שם מביא רדב"ז מי שזרק קידושין לאשה ולא הי' ש"פ ולא הספיקו להגיע לידה עד שנתייקר ועמדו על פרוטה מהו בתר נותן אזלינן וליכא פרוטה או:
דלמא בתר מקבל אזלי' ואיכא פרוטה ומסיים בתר דידה אזלינן ע"ש ואולי נוכל להסביר מש"כ ר"ן גם שאין פרוטה במקומו היא אמרה לדיד' שוה עי' לעיל גם שהוא לא נתן לה פרוטה כאן אבל בתר מקבל אזלינן, שיטת תוס' רי"ד דאזלינן בתר נותן, ואב"מ ס"ק כ"ד מביא ראיה לרדב"ז מעירובין ס"ב אר"י שוכרין מן נכרי בפחות מש"פ והיינו משום לגבי ב"נ הוה ממון מוכח דאזלי' בתר מקבל ע"ש:
בהגה למל"מ סוף פ"ד מאישות חקירת מל"מ אם קידש אשה באתרוג שאין בו ש"פ מצר עצמו רק מצד מצותו אם היא מקודשת, ועי' נב"י ח"ב א"ע ק"כ מרמב"ם פ"ד ממרים כתב גבי זקן ממרא אם נחלק בציצית ולולב פטור שאינו בא לידי כרת, הא משכחת לה אם מקדש אשה בלולב ומצד עצמו אין בו ש"פ ומצד מצוה לדעת סנהדרין שהוא כשר ש"פ והיא מקודשת ולדעת הז"מ דפסול אינה מקודשת והבא עליה פטור, אלא מוכח דבעינן שיהי' ש"פ מצד עצמו, ועי' ברכ"י או"ח סי' י"ג שמאריך שהיא ספק מקודשת שמא ש"פ במדי ע"ש, ועי' בספר ויקן יוסף דף ק"ה, ועי' פחד יצחק אות קידושין כתב המל"מ מביא ראיה מרמב"ם פ"ד מהלכו' ממרים אבל במכ"ת אין הכרח בדבריו דלא נחית הרמב"ם להכי אלא הוא מדבר על לולב וציצית דשווה פרוטה, גם מביא יש"ש ב"ק פ"א סימן כ"ב דמאי דאמרי' שמא שוה פרוטה במדי מדרבנן אבל מדאוריי' אפי' שוה פרוטה במדי מאחר שאינה ש"פ במקומו אינה מקודשת: רשב"א בפ' כל נשבעין נסתפק בקידושי אשה בכלי פחות מש"פ אם היא מקודשת כיון דכלי חשוב ממון אפי' בפחות מש"פ לדין שבועה ה"ה לקדושי אשה, ואב"מ ס"ק ה' וקצה"ח סי' פ"ח מביא ראיה דלא מהני מהא דאמרי' ריש פ"ק למעוטי חליפין ואימא ה"נ חליפין איתנהו בפמש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקנה נפשה א"כ מוכח דאפי' בכלי לא מהני בקידושין:
מקנה בסי' מ' אם הי' פמש"פ בשעה שנתן לה ובסוף ל' יום נתיקר מקודשת ואם הי' ש"פ בשעת נתינה ובסוף ל' יום הוזלו אינה מקודשת ויש להסתפק אם הי' שוה בתחלה שני פרוטות והוזל אפי' שוה אח"כ פרוטה די"ל שלא הי' להתקדש לו אלא בשני פרוטות ע"ב. מגאון ז"ל אשר נדפס במשניות סוף ברכות, דאיתא במשנה ב"ק הגוזל את חבירו ש"פ ונשבע יוליכנו אחריו אפי' למדי, יש לדקדק בלשון אפי' למדי מפני מה אמרו דוקא מדי, ונראה דאיתא בישעיה הנני מעיר עליהם את מדי אשר כסף לא יחשבו וזהב לא יחפצו בו, דפירושו מחמת שיש. להם כסף וזהב הרבה לכך אמר יוליכנו אחריו אפי' למדי, אף שבמדי לא חשוב פרוטה אעפ"כ צריך, לכך אמר חיישי' שמא ש"פ במדי, פי' מחמת שהמטבע לא חשוב כלל יכול להיות שהתמרים ש"פ במדי:
סנהדרין דף פ"ז, איתמר עשירי ר' יוחנן אמר עשירי כתשיעי ורשב"ל אמר עשירי כאחד עשר, תוס' וא"ת ולרשב"ל אי אמר זקן ממרא כר"י אמאי חייב הרי מחמיר הוא ואין כאן דבר שזדונו כרת, וי"ל דמשכחת לה אי נגעה בככר של תרומה וקידש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו ש"פ דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת. ואי טהור הוא יש בו ש"פ דחזי לאכילה ומקודשת, ודורש לציון דרוש ד', הקשה גם אם אין ש"פ דלא חזי אלא להסקה, אמאי מחייב הרי מחמיר הוא דאף שאינו ש"פ לדעת הממרא מ"מ אינה פטורה בלא גט דעכ"פ קידושי ספק יש שמא ש"פ במדי ומה קולא יוצא מהוראת הממרא שיהי' זדונו כרת ע"ש, לענ"ד י"ל, כי השעה"מ הלכה י"ט כתב אני מסתפק במפרש ואומר לה הרי את מקודשת בכלי זה ששוה פרוטה ואינו ש"פ באותו מקום אינה מקודשת כלל ואפי' ש"פ במדי וטעמא רבה איכא בשלמא בנתנה לה סתם הרי נתרצת היא להתקדש בפחות מש"פ אלא שמדין תורה הוא דאינה מקודשת משום דבעינן שיתן לה כסף דהיינו פרוטה ופחות מש"פ לא מקרי כסף והילכך איכא לספוקי שמא ש"פ במדי ונמצא דהרי שוה כסף האמור בתורה, אמנם באומר לה בהדי' שש"פ ודאי דאינה מקודשת כלל משום שדעתה ודאי היתה שיהי' ש"פ במקומה ולא אמרה ששוה במדי עכ"ל וכ"כ רשב"א דף י"ג היכא דאומר לה ש"פ דאי לא שוה הכא לא הוי קדושי כלל וליכא משום דשמואל ומיושב קושי' הנ"ל כמובן, גם עפ"י מל"מ פ"י מסופק אם שלח שליח לקדש והלך השליח וקידש קדושי ספק דלא מהני ע"ש ג"כ מיושב קושי' הנ"ל אם שליח קידש והבן: