עט סופר חלק ד· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק ד כלל צב דבר שגורם לממון
פרט א':
פסחים דף ה', ת"ר שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מת"ל והלא כבר נאמר לא יראה לך שאור לפי שנאמר לא יראה לך שאור שלך אי אתה ריאה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים, ת"ל לא ימצא, אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר מניין, ת"ל לא ימצא:
פרש"י של גבוה שהקדש לבדק הבית, ועי' פנ"י למה לא פי' שגזבר, ורצה להוכיח יען שגזבר חייב באחריות דפשיעה ושייך לא ימצא ע"ב ומה שלא פי' רש"י אפי' הקדש מזבח, אולי חייב כסברת תוס' ב"ק דף ע"ו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן רק בקדשי מזבח אבל בבדק הבית חייב דלא מקרי על שם בעלים ע"ב, ואולי בקדשי מזבח שיוכל לתשאל עליו קשה קושי' תוס' דף מ"ו שיהי' חייב מצד הואיל ע"ש, ומה שיוכל לתשאל גם על קדשי בדה"ב הסברתי [עי' במקנה כלל כ"א פרט ג' ובתשובת ריב"א במפתחות סי' קכ"ו], מצד שיש לבעלים כח יותר מאחרים שיוכלו לפדות שוה מנה בפרוטה עי' שמ"ק ב"מ נ"ו, וכעת שאסור בהנאה לא שייך זה, ולא באתי רק לעורר:
פרש"י אבל אתה רואה של אחרים כגון נכרים ושל גבוה, וכתב פנ"י מלשון רש"י משמע דאתה רואה של אחרים היינו דוקא עכו"ם משא"כ של ישראל אי אתה רואה אף של אחרים אפי' לא קיבל אחריות וכשיטת תורת חיים שסובר כן בפשיטות דישראל בשל ישראל חבירו עובר בב"י, ולכאורה ראי' מפורשת ממכילתא שהביא הרא"ש:
בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות עכו"ם אע"פ שיוכל לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של עכו"ם ברשות ישראל, אע"פ שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו עכ"ל, ומצינו למידין דעיקר הפטור בשל אחרים היינו לפי שאין יכול לבערו שיתחייב לשלם מש"ה פטרא רחמנא, משא"כ בישראל שפיר קרינן ביה יכול לבערו שהרי אם יבערו פטור מתשלומין דקי"ל חמץ בפסח לאו בר דמים הוא וכו' ונראה דמחויב הנפקד לבערו אף בלא אחריות עובר הנפקד בעשה דתשביתו שאור מבתיכם, והכא הא לא כתיב לך למעוטי דלא כפר"ח סימן תל"א שכתב דאין עוברין לא המפקיד ולא הנפקד וכו' א"כ שפיר פרש"י לעיל דהא דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי, היינו מדכתיב תשביתו ולא תבערו, ולא פשיטא ליה דסגי בביטל מטעם הפקר כסברת תוס', דהפקר גופא לא מימעט משל אחרים, היינו דוקא עכו"ם לפי שאין יכול לבערו שיתחייב לשלם, משא"כ בשל הפקר כ"ש דיכיל לבערו ע"ש, ומק"ח סי' תל"א משיג וכתב לפענ"ד א"א לומר כן כלל כדמוכח בפסחים דף מ"ו דאמר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י, ולדבריו לא יהי' אלא חמץ של הפקר, ועוד ראיה מהא דאמרי' שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו, ולדבריו מה עשאן הכתוב שייך כיון דאפי' בהפקר גמור עובר עכ"ל, לדעתי הקלושה בודאי אין כוונת פנ"י אם יהי' מונח הפקר בחוץ שיהי' כל ישראל חייבים עליו יען שיוכלו לבערו, רק שקאי על בתיכם, כי אם לא יהי' מיעוט מלך הי' הסברה שאין רשאי לראות בביתו חמץ ועכו"ם שבא וחמץ בידו צריך להוציאו, ורק מלך מיעוט עכו"ם שבא הוא וחמצו בידו, או חמץ עכו"ם מונח בביתו בלא אחריות אינו עיבר, אבל חמצו של ישראל חבירו שמונח בביתו וחצירו חייב לבערו, אבל חמץ שלו אפי' מונח חוץ לביתו בחוץ עשאן הכתיב כאלו ברשותו וחייב לבערו. ואם יניח חלה חוץ לביתו אין זה חמץ שמוזהר עליו:
תוס' אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, הקשה ה"ר יעקב דאורליינש דהכא לא מצריך תרי קראי למעוטי נכרי וגבוה דמחד לך ממעטין תרווייהו, ובמנחות דף ס"ז קאמר תרי עריסותיכם כתיבי חד למעוטי נכרי וחד למעוטי הקדש, אולי לישב כי תוס' לקמן דף מ"ו הקשה על מע"ש דלא חשיב מצתכם ולא אמרי' הואיל ע"ש מה שתירצו וגם ר"ן בסוגי' מחדש מחוסר ממין או מחוסר מעשה לא אמרי' הואיל, ועי' במקנה כלל ל"ט פרט ז' באריכות, ונראה לחדש בדבר שעומד לפרוק כמו מה שנשאר מעומר נפדה עי' מנחות ס"ו ורמב"ם פ"ח מתמידים, א"כ הי' הו"א שחייב בחלה מצד הואיל וקמ"ל הפסוק שפטור מחלה ע"כ צריך שתי פסוקים ועי', ולא אמנע להודיע כי זה. כמה שנים ת"ח גדול מפולין הרעיש מאוד בקושי' אחת ב"ב דף פ"א בקונה ב' אילנות מביא בכורים וכו' ופריך דלמא לאו בכורים וכו' ומשני דמקדש להו, ופריך והא מפקע להו מתרומה ומעשר, דמפריש להו, והקשה כיון דמקדיש להו א"כ ליכא חיוב תרומה ומעשר כלל כי הקדש פטור כמש"כ רמב"ם פ"ג ממעשר, ונראה כי שם הקשה, והא בעי למאכלינהו [לכהן ושמא קדושת דמים יש בהן ונהנה מן הקדש ומעל] ומשני דפריק להו ע"ש, ולכאורה קשה מצד הואיל כשלו הם ויהי' כל הקדש מחויב בתרומה ומעשר הואיל בעי פדוי, וצריך לתירוצם של ראשונים או מחוסר מעשה או מחוסר ממון, אבל כאן בע"כ צריך לפדות כדי להאכיל לכהנים א"כ אמרי' הואיל וחייב בתרומה ומעשר:
אמר מר אין לי אלא בנכרי שלא כיבשתו ואין שרוי בחצר, נכרי שכיבשתו ושרוי בחצר מניין ת"ל לא ימצא, כלפי לייא, אמר אביי איפך, וראיתי בתל תלפיות סי' צ"א מביא קושיא מת"ח מו"ה יודא ג"וו ממוזשאן נ"י, הח"י סימן ת"מ כתב שמבואר בח"מ סי' ש"א דאין דין שומרים בעכו"ם, ועכו"ם שהפקיד אין דין שומרים ופטור מלשלם דרעהו כתיב, צריך לישב מ"מ כיון דהתנה בפירש וקבל אחריות אע"ג דמדינא אין חייב לשלם, מ"מ כיון דמחיק מדין מלכות חייב באחריות מחויב לבער אליבא כ"ע ע"ש, א"כ קשה להנ"ל אם הנכרי כבש תחת ידינו ממנ"פ פטור בדינינו ל"ש קבלת אחריות ובדיניהם אין לחוש כיון שהוא כבש ת"י לכן ס"ד דאינו עובר, אבל בלא כבש דאז בדיניהם חייב שפיר עיבר ועל זה צריך לא ימצא דבכה"ג שייך קבלת אחריות עכ"ל ועי' תוס' שבועות דף מ"ד ד"ה שומר אבידה בסופו, מביא בה"ג שחייב בעכו"ם אם קיבל אחריות גניבה ואבידה: אמר מר, יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הנכרים ת"ל לא ימצא הא אמרת רישא שלך א"א רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, לא קשיא הא דקביל עלי' אחריות הא דלא קיבל עליה אחריות וכו':
ואם ישראל הפקיד אצל ישראל חבירו מבואר בש"ע ת"מ חייב המפקיד, משמע ולא נפקד ובאר הגולה הגיה אף המפקיד, כי כן מוכרח מסעיף א' שפסק אם קיבל הנפקד אחריות עובר הנפקד, ואינו מחלק בין המפקיד ישראל ובין המפקיד נכרי, אבל הלבוש מחלק בין מפקיד ישראל כיון שמחויב המפקיד לבערו אין הנפקד מחויב, וא"ר מביא בשם ע"ש שהקשה על לבוש אם יש חילק בין מפקיד ישראל למפקיד נכרי, א"כ מאי הקשה והאמרת רישא שלך וכו' אבל אתה רואה של אחרים, דלמא רישא מיירי בשל אחרים ישראלים, ועי' צל"ח באריכות בזה, קצת נ"ל להסביר סברת הלבוש, כי מצינו ב"ק ס"ו הכל מצוים לבערו בהגיע:
זמן איסור, וכיון שמפקיד חייב בבל ירא' אז מחויב כל ישראל לבערו [אם לא יוכל למכור] א"כ האיך שייך שהוא מחויב באחריות, על כן כתב כיון שמפקיד חייב הנפקד אינו עובר בב"י, אבל גמרא הקשה יען שדרש אתה רואה של אחרים ואם אחרים ישראלים לא שייך אתה רואה בפסח של אחרים כי מחויב לשרפו:
בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו כיון דאלו מיגניב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי וכו' ועי' פר"ח סימן ת"נ שהקשה גם אם דגל"מ לאו כממון צריך לבער מצד רוצה בקיומו ע"ש ועי' דברי שאול דף ל', ולפי סברת ח"ס עי' כלל מ"ו פרט א' ודו"ק:
הניחא למ"ד דהג"ל כממון דמי [ר"ש קאמר ליה בב"ק דף ע"א קדשים שחייב באחריותן חייב] ועי' צל"ח על מה שכתב רש"י שזה מ"ד ר"ש הוא ומאריך ר"ש לשיטתו שחמץ אחר פסח מותר בהנאה ע"ש ופלא בסנהדרין קי"ב פרש"י ר"ש הוא דאמר בזהב קדשים שחייב באחריותן ממין בעלים הוא ויש בהם אונאה הילכך לעניין עיר נדחת נמי ממון בעלים, אלא למ"ד לאו כמ"ד מאי איכא למימר, שאני הכא דאמר לא ימצא, א"ד הניחא למ"ד דהג"ל לאו כממון דמי היינו דאיצטרך לא ימצא אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי, איצטרך ס"ד הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ"ל, וכתב הצל"ח, נלענ"ד שהכוונה שלא תטעה לחלק בהכי קמ"ל קרא לא ימצא שגם זה גורם לממון מקרי אבל לעולם שהטעם משום גורם לממון או נימא קמ"ל קרא דבכאן כממון דמי ויש גזה"כ בכאן מה שאינו בכל תורה כולה ע"ש: יש לי צ"ע לפי תוס' ד"ה דמצי מסלק בזוזי שמחלק בין אם מתחלה הי' הבהמה של נכרי וכיון דבעי מסלק בזוזי לא נפקא מרשותיה, ובין בהמה של ישראל לא נכנסה לרשותו ועי' תוס' ב"ב דף נ' ד"ה קסבר כעין זה, א"כ מה מקשה למ"ד דהג"ל כממון דמי לא ימצא למה לי דלמא ר"ש סובר בהקדיש בהמתו ועדיין דהג"ל לא יצא מרשותו, אבל בחמץ של נכרי וקיבל אחריות שע"י שגורם לממון יהי' נכנס לרשותו מניין זאת לר"ש:
פרט ב':
והנה מבואר דר"ש לא קאמר דבר שגל"מ כמ"ד רק בליתא בעינא, ועי' תוס' ב"ק דף ס"ו ד"ה דגזל קרבן דחבריה, תימא ל"ל קרא וכו' הא אמרי' בפסחים פ"ט המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום, וכתב בפנ"י יש לישב אליבא דר"ש דאמר בפרק הזהב קדשים שחייב באחריו' הוי ממון בעלים, והאי ברייתא דפסחים דלא כוותי' עכ"ל וקצה"ח סי' שפ"ו מתפלא: א דלא אמר ר"ש אלא היכי דליתא בעינא ולחייבו על גניבתו ונזקיו, וא"כ ודאי ליתא במכירה כיון דאיתא בעינא, והא דתנן בזהב רש"א קדשים שחייב באחריות יש להם אונאה משמע דאיתא במכירה, אחר שהוממה ודאי איתא במכירה:
ב מביא מבנו מו"ה בעריש ז"ל הקשה מסנהדרין קי"ג קדשים ימותו כר"ש דממון בעלים הוא, הרי מוכח דאפי' איתנהו בעינא קאמר ר"ש כממון דמו: ג מתוספתא פ"ד דב"ק שור של הקדש הבעלים חייבים באחריו' הבעלים נוטלין את נזקו ונותנין את נזקו, משמע אפי' איתא בעינא הו"ל דבר גורם לממון כממון:
מיהו נראה אפי' נימא דר"ש ס"ל דהג"ל כממון אפי' היכא דאיתא בעינא אפ"ה במכירה ודאי ליתא, הגע בעצמך המקבל פקדון מחבירו באחריות היעלה על דעת שיוכל הנפקד למכור דש"ש, וא"כ ה"ה בקדשים שחייב באחרי' ודאי ליתא במכירה דלא כפנ"י עכ"ל, לענ"ד כאשר כתבתי לעיל שיש חילק אם לא הי' החפץ מעולם שלו רק שקיבל אחריות בזה אינו שלו כל זמן שהוא בעין אינו חיוב לשלם מה כח יש לו שיוכל למכור, אבל בקדשים שהי' שלו ועדיין חייב באחריות וגם דאיתא בעינא שלו הוא להקריב נדרו או כפרתו בזה שפיר כתב הפנ"י ומיושב כל קושיא הנ"ל:
ברוך טעם רצה לישב עם חקירה אם השומר חייב משעת משיכה או משעת אונסים עי' ב"ק דף קי"ב אמר רבא הניח להם אביהן פרה שאולה וכו', ורוב פוסקים פסקו שאין החיוב משעת משיכה אלא משעת אונסים ורק רמב"ם פ"א משאלה הלכה ה' פוסק משעת שאלה יש חיוב, ועי' שמ"ק כתובות דף ל"ד ע"ב:
מחנה חיים ח"ב יו"ד סי' י"ג, כתב לישב דיש שני אופנים דבר הגורם לממון, א' קדשים שחייב באחריותן מחמת שחטא ונתחייב קרבן והפריש שור לקרבן, ואם נגנב הקרבן אין בעל החטא חייב להביא שור שני מחמת שלא שמר שור ראשון כראוי אלא מחויב להביא שור אחר לכפרה על חטאתו, א"כ אפי' שור זה עומד חי הוא ממון בעלים ברשותו עומד ושלו הוא. ב' אם קבל אחריות על חמץ אם יוגנב ונפסד צריך לשלם בעבור החפץ א"כ נגלה שחפץ זה גורם תשלומים תחתיו אבל בודאי כל זמן שהדבר בעולם אין נחשב לממון שלו רק משעה שנפסד בא עליו חיוב תשלומין החפץ וכו' רק בחמץ חידש רחמנא לא ימצא כיון שיוכל להיות שלו אם יוגנב ונפסד ע"י פשיעתו הוי כממונו לעבור בל ירא' וכו' ראה ברש"י ב"ק דף ע"א:
דדייק קדשים שחייב באחריות כגון דאמר הרי עלי עולה והפריש זו, וכן בב"מ דף נ"ו פרש"י קדשים שחייב באחריותן שאמר הרי עלי עולה, וכן בדף נ"ח קדשים שחייב באחריו' דאמר הרי עלי והפרשן היוצא מזה דאיירי באמר הרי עלי עולה וקבל בנדר אחריות דומה דחמץ אז אמרי' כל זמן דאיתא בעינא לא הוה כממון חוץ מחמץ דגלי קרא, אבל בסנהדרין כתב רש"י הי' בה קדשי מזבח עולות ואשמות של רשעים בתוכה, א"כ איירי שעשו עבירות אשר על ידם מחויבים הרשעים עולות ואשמות, ואם נגנבו אין התשלומין בא מכח הבהמה שגנב אלא מצד שצריך כפרה אז אפי' איתיא בעינא הוי ממון בעלים ע"ש:
צל"ח דף ל' מחדש בחמץ שאינו שלו רק מחויב באחריו' אינו מצווה בעשה תשביתו, בשלמא ב"י יש קרא מיותר לא ימצא, ובעשה תשביתו כתיב רק פעם אחת תשביתו ולדידן דקי"ל דבר הגל"מ לאו כמ"ד אינו עובר בעשה, לפ"ז חומר בחמץ של עכו"ם שקיבל אחריות לוקה על לאו ב"י שאינו ניתק לעשה, ובחמץ ישראל אינו לוקה ע"ש ושג"א כתב שעובר בעשה, דאל"כ יהי' לאו כולל יותר מעשה, ורמב"ם כתב בפי' משניות ריש תמורה, הלאו כולל לכל בני אדם והוא שנאמר ולא ימירנו ועשה שבה והי' הוא ותמורתו יהי' קודש אינו כולל הכל כמו הלאו לפי ששותפין וצבור אינם עושין תמורה ולפי שלא השוה לאו שבה לעשה שבה לא היה דינו כדין לאו שניתק לעשה לפי שכל המימר לוקה ואין כל מימר עושה תמורה ע"ש, גם מקו"ח סימן תל"א מאריך בזה, ועי' במקנה כלל ט' פרט ב', ובעט סופר כלל ס"ח פרט ו' באריכות, וינ"פ הרב הגדול דיין דפה מו"ה יצחק קערפל נ"י אמר לישב לפי הנ"ל קושי' מל"מ על רמב"ם פ"א מחו"מ שפסק בקנה חמץ שלוקה נגד גמרא פסחים צ"ה דאינו לוקה על ב"י שניתק לעשה, דהנה לצל"ח דיוקא למ"ד דבר הגל"מ לאו כמ"ד שפיר י"ל דעל עשה תשביתו דליכא קרא לא מחייב אבל למ"ד גורם למכ"מ דמי הוי אחריות כשלו ממש הן לענין לא ימצא הן לענין תשביתו מעתה י"ל דהברייתא ס"ל גורם לממון כמ"ד וא"כ גם באחריות חמץ שייך עשה דתשביתו והוי שפיר לאו הניתק לעשה דאין הלאו כולל יותר מעשה, אבל רמב"ם שפסק דהג"ל לאו כמ"ד, לכן שפיר פסק דקונה חמץ לוקה דלא הוי לאו ניתק לעשה דהלאו כולל יותר מעשה: פסחים דף כ"ט, תוס' ד"ה בדין הוא דאפי' תוך זמנו מותר, פרש"י מותר באכילה, וקשה דא"א אם לא יהי' שלו בשעת אכילה דאם נתן לו הנכרי הרי הוא שלו ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריות ולא גרע מחמץ שחייב באחריות דהוי כשלו ע"ש, ומג"ש כתב לענ"ד לישב ע"פ רמב"ם דאם הגוי אלם וכופהו לישראל אע"פ שלא קבל עליו אחריות הוי כדידיה ואסור, א"כ נלענ"ד דה"ה איפכא דאם הגוי חלש ולא יוכל לכופו לישראל לשלם אע"פ שחייב באחריות שרי כיון דלא ישלם לו כלום א"כ נוכל לומר דגזל מגוי וכיון שלא ישלם לו אע"פ שחייב באחריות לא הוי כדידיה עכ"ל, ופלא אם גזל עכו"ם אסור, וגוי יעמוד אותו לדין תורה יצא ישראל חייב בדיני ישראל ונשתעבדו הנכסים מה"ת עי' ח"ס יו"ד סי' שט"ז ד"ה גם פר"מ כתב להקל ע"ש: בי"א או"ח סי' ל"ז כתב על מג"ש דבריו מתמיהים דהרי בפסחים דף ה' פריך הש"ס כלפי לייא דנכרי כבשו מסתבר טפי לאיסור, ולפי דבריו בנכרי שכיבשו באמת יותר נקל להתיר מטעם דאין קבלת אחריות על ישראל כלום ע"ש שכתב לישב קושי' תוס' גם אם גזל עכו"ם אסור אבל אם גזל אין חייב להחזיר וכ"כ כפ"ת ר"ה דף כ"ח, ונב"י יו"ד פ"א, ואם מגניב או מתביד לא בעי לשלומי ואפ"ה לאו דידיה הוא כיון דקי"ל גזל עכו"ם אסור, ועי' גם במר"ם מינץ:
ב"ק דף ע"א, גנב שור הנסקל וטבחו משלם דו"ה וכו' סבר לה כר"ש, דף ע"ד, רש"א קדשים שחייב באחריותן משלם דו"ה דקרינן ביה וגונב מבית האיש, ועי' ט"ז סי' ת"מ:
דף צ"ח השורף שטרותיו של חבירו לר"ש דאמר דהל"מ כממון חייב מתקיף לה ר"ה, אימר דשמעת לר"ש, בדבר שעיקרו ממון, כדאמר רבה גזל חמץ לפני פסח ובא אחר ושרפו במועד פטור, לאחר המועד לר"ש חייב וכו' בדבר שאין עיקרו ממון מי אמרינן:
ב"ב דף צ"ד אמר רבה בורר צרור מתיך גרנו של חבירו נותן לו דמי חיטין וכו' ע"ש בתוס':
שבועות דף ל"ב, משביע עד אחר פטור ור"א בר"ש מחייב הקשה רשב"א דהא מתני' אתיא כרבנן דר"א בר"ש ובודאי קי"ל כרבנן כסתם מתני', א"כ קשיא הלכתא אהלכתא, דהא קי"ל דינא דגרמי וכל דאית ליה דיני דגרמי אית ליה דבר הגורם לממון כממון דמי, ולא היא דהכא שאני דלא חייבי תורה אלא בכפירה שמאבד ממון ממש מחמת כפירתו אבל גורם לא אמרי' לדעת רבנן וקי"ל כוותייהו, אבל לגבי נזקין כל שגורם לממון מזיק חשבינן ליה ע"ש:
רמב"ם פ"ב מגנבה הגונב קדשים מבית בעליה בין ק"ק שבעלים חייב באחריותן פטור מן הכפל ודו"ה שנאמר וגונב מבית איש ולא מבית הקדש, פ"י משבועות כתב דבר הגל"מ לאו כממון דמי, ופי"ח ממכירה בבורר צרור וכו':
בח"מ שפ"ו מביא הש"ך דעת בעה"ת וראב"ד דפסק דבר הגל"מ כממון: ב"ק דף י"ב, מעילה הוא דלית בהו, הא מקדש קדשי מאן תנא אר"י בקדשים קלים ואליבא דריה"ג דאמר ממון בעלים היא וכו', וכתב בפנ"י הא דלא מוקי לה כר"ש דאמר קדשים שחייב באחרי' מיקרו ממונו, נ"ל דהכא לענין נזקי בהמתו אין לחייבו מטעמא דאחריותו עליו דלא הוי אלא גרמא בנזקין ובמזיק בהמתו לכ"ע פטור:
ב"מ דף נ"ח, בני עיר ששלחו שקליהן ונגנבו או שאבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברים וא"ל נשבעין לבני עיר וכו' הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחרי' יש להן אונאה ונשבעין עליהן, שבילי דוד סימן ת"מ מביא בשם ספר בית יודא וישראל, תמוה על רמב"ם בפ"ג משקלים פסק וגונב חצי שקל חייב לשלם כפל או חומש, וכתב בכ"מ דמשלם כפל זה בלא נתרם תרומה, ותמוה בשביל אחריות לדידן גורם ממון לאו כממון האיך ישלם כפל, ע"ש:
שמ"ק ב"מ דף ל"ד כתב קשיא לי לר"ש דאמר דבר הגל"מ כממון דמי כיון דשומר חייב באחריות ליחשבי' דבעלים, ואיכא למימר דלא דמי חיוב שמירה לאחריותה דבהמה משום דבשמירה איכא אנפי דלא מיחייב ואחריות בכל אנפי מיחייב עלה, ראב"ד, ואמרי בינה דיני פסח סי' ד' כתב להסביר, דע"כ לא קאמר ר"ש רק בקדשים שחייב באחריותן וזה יש עליו חיוב להביא הקרבן ובהפרשתו לא נפטר מחיובו עד שמביא לכהן ולכך אף שחל שם הקדש על הקרבן מ"מ זה חשוב אצל בעלים ככיס מלא מעות דבזה פוטר עצמו מחיובו שנתחייב מכבר, משא"כ בשומר דעלמא לא מבעי אם לא מתחייב רק משעת פשיעה א"כ לא חל עליו כלל החיוב ואינו גורם לו מה שהוא בעינא רק שלא יתחייב אלא אף אם חייבו דשומר הוא משעת פשיעה היינו כשנאבד אח"כ חל חיובו למפרע, אבל מ"מ כל זמן שהוא בעין אין כאן עליו שים חיוב, וזה כוונת ראב"ד כיון דבשמירה איכא אנפי דלא מחייב היינו דחיוב שמירה ליכא רק חיוב לשמור ולא על התשלומין דאכתי לא נאבד ואחריות בכל אנפי מיחייב עלה וע"כ חל עליו חיוב הגוף והוי ככיס מלא מעות ע"ש, ומביא ירושלמי פ"ב מ"ב דפסחים אית תנייא תני לא יראה לך. לך אין אתה רואה אבל רואה אתה לגבוה ואית תנייא תני אפי' לגבוה, א"ר בון בר חייא קומי ר' זירא תפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש ע"כ, ותמוה הא אם חייב באחריותן לכ"ע עובר ע"ש:
אב"מ בסי' כ"ח ס"ק ס"א מביא תשובת מ"ב שכתב המעות שנתן הנכרי בעבור החמץ שעבר עליו הפסח. מותרין בהנאה משום שחפץ אינו תופס דמים תוך הפסח ק"ו אחר הפסח, וראיה מגוזל חמץ ועבר עליו הפסח ובא אחר ושרפו חייב לשלם ואם הי' תופס דמיו למה חייבין לשלם מה מועיל לו תשלומין, וחו"י סימן מ"ח מתפלא על ראיה שמביא שהרי לא אמר רבה שחייב לשלם אלא אליביה דר"ש דאמר דהג"ל כממון דמי, ולר"ש הדמים שמשלם לגזלן לאו משום חליפי חמץ הוא רק חליפי הדמים שגרם לו לשלם לנגזל הוא משלם לו עכ"ל לדעתי הקלושה דברי מ"ב נכונים לפי רמב"ן בדיני דגרמי שכתב דר"ש לית ליה דיני דגרמי אע"ג דס"ל דבר הגל"מ כממון אפ"ה פוטר בהיזק גרמא דלא מחייב אלא בשור הנסקל ובשורף חמץ כיון דדבר הגורם לממון כממון הוי ככיס מלא מעות אבל בהיזק הנעשה ע"י גרמא מודה ר"ש דפטור ע"ש א"כ במה שגרם לו לשלם לנגזל לא מחייב כיון דר"ש לית ליה דינא דגרמי ואינו חייב אלא משום דגוף החמץ ה"ל ככיס מלא מעות וא"כ ה"ל חליפי חמץ ממש ומוכח דאינו תופס דמיו וראיתו נכונה, אמרי בינה ועי': פסחים דף כ"ט, האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל וכו' והכא בהא קמיפלגי בדבר הגורם לממון כממון דמי, מ"ד מעל קסבר דהג"ל כממון דמי, ומ"ד לא מעל קסבר דהג"ל לאו כממון דמי, וכתב פנ"י לכאורה לא דמי פלוגתי דהכא בדבר הגל"מ לאינך פלוגתי דש"ס וכו' דחמץ של הקדש מותר להשהותו לכתחילה ולאחר מועד יהי' מותר לגמרי שפיר הוי כממון גמור אף בזמן איסור בפסח ע"ש, שמחליט בפשיטות דאף למ"ד דהג"ל לאו כמ"ד מ"מ בחמץ של הקדש כיון שמותר להשהותו עד לאחר מועד שפיר כממון גמור לו, וברוך טעם מביא ראיה, כי מבואר שאיסר הנאה כהפקר, א"כ לרב דסובר בחולין קל"ט דקדושת דמים נפקע ע"י הפקר דהיינו כשמרדו פירות שובך, ומבואר במעילה דף י"ב קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים, א"כ קשה ברייתא לך למעוטי הקדש פרש"י שהוקדש לבדה"ב הא כיון שנתחמץ פקעה הקדושה והוה חמץ חולין של הפקר, דאף שחוזרת להיתר לאחר פסח מאי בכך הא פסקינן בדבר שגל"מ לאו כממון דמי, ואין עליו בשעת איסור שם הקדש, אמנם לפי פנ"י א"ש, ומישב רמב"ם פסק פ"א מבכורות פ"ח אסור בהנאה לפ"ז לית לבעלים שום זכות ופסק פ"ב מגניבה הגונב פ"ח של חבירו קודם שיפדה משלם כפל לבעלים אע"פ שאין עכשיו שלו ראוי להיות לו לאחר שיפדה עכ"ל א"כ חיוב הכפל אינו רק מצד דהג"ל והרי רמב"ם פוסק כמ"ד דהג"ל לכמ"ד, אמנם לסברת פנ"י א"ש דבכה"ג שהדבר כמו שהוא בעין יהי' ממון אחרי' גורם לממון כממון דמי עכ"ל [לא זכיתי להבין כי בפ"ח יש לו כעת זכות להאי דביני וביני שיוכל לפדות, ובידו לאו כמחוסר מעשה]:
פרט ג':
השמטה לסוגי' הרהינו עי' במקנה כלל י"ד:
והנה שיטת הגאונים אם קיבל הנפקד אחריות הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד, עי' במקנה כלל י"ד פרט ה' באריכות מש"כ רא"ש שמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל ודבריו סתומים, נראה הכוונה כי רא"ש סובר שמפקיד חייב יען שקונה המקום וביתו נקרא, אבל בנכרי שהלוה אז לא נתן לו העכו"ם המקום כיון שמשכון בידו והוא צריך למקומו אז גם רא"ש מודה לגאונים, ורש"י כתב יחד לו בית כלומר לא קיבלו עליו אלא אמר ליה הרי הבית לפניך הנח באחת מן הזויות אין זקוק לבער, מה רצה בזה שאמר הנח באחת מן הזויות, ונראה כוונה עמוקה מדייק רש"י, עפ"י מש"כ במקנה כלל ט"ו פרט ל"ג שבילי דוד רצה לחדש מה שקנה המפקיד המקום של נפקד כתב הקצה"ח דמפקיד קנה במה שמניח בו דשימוש זה הוה חזקה, אבל אם הנפקד מניח בחצירו אז ודאי לא מהני לו חזקה של בעל דבר עצמו, ע"ש מש"כ באריכות וז"כ רש"י שאמר לו שהוא מניח באחת מן הזיות, והוא בעצמו עושה קנין, וזה דוקא אם לא קיבל אחריות. אבל בקיבל אחריות אז לא מקנה לו המקום, כי הוא צריך מקומו, ומיושב קושי' תוס' על רש"י, כי זה רבותא קמ"ל:
מה שהקשה צל"ח על רא"ש מה חילק בין למפרע לאביי למעכשיו לרבא, וקרבן נתנאל כתב למ"ד למפרע הוא קונה בלי שום קנין בלא הרהינו דלגבי שיעבוד דאוריי' אין צריך קנין וכ"כ פמג"ד ע"ש, ובמקנה כלל י"ד פרט א' הבאתי קצה"ח למ"ד שיעבודי דאוריי' גם שאין קנין לחצאין אבל התורה הקנה לו ומחדש רק זיבוריות זאת קונה משיעבודי דאוריי' אבל אם משעבד עידית יותר מחיוב דאוריי' אמרי' אין קנין לחצאין ע"ש וכן החילק בין למפרע גובה זאת קנין דאוריית', אבל אם רק יען שהוא אמר מעכשיו אין זה קנין דאוריי' ואין קנין לחצאין ומיושב כמה קושי' רק באתי לעורר: לישב קצת רמב"ם דסובר שצריך להגיע זמן פרעון קודם פסח, וזה פשוט אם גובה וב"ד משימים ופורע לו. בודאי לא צריך לזה מעכשיו או הרהינו, רק מיירו שעדיין לא גבה ועי' ש"ך סי' ע"ד ס"ק ט' במלוה על משכון אפי' הגיע פרעון אין ביד לוה לכוף המלוה שיקח המשכון, ועי' ברוך טעם בזה: וע"ד חידודי דאורייתא אמרתי מה שהקשה רא"ש למה לאביי ניחא ולא לרבא, לכאורה כבר הלכו אחרונים שתלוי בברירה עי' דברי חיים, שבילי דוד, אבל ידוע באיסר דרבנן אמרי' ברירה, והנה לשיטת אם חמץ של ישראל בבית עכו"ם כמבואר במכלתא אינה עובר רק מדרבנן כאשר כתב ר"ן, א"כ שפיר אמרי' ברירה, אבל רמב"ם סבר נגד הגאונים ועובר המפקיד על ב"י, א"כ בדאורייתא אין ברירה, ובכלל י"ד פרט א' הבאתי תשובת רשב"א הנפלא שמקשה האיך מהני אם מכר שדה אחת משדותיו אי עבד אחד הא שייך לברירה ופסקי' אין ברירה, ומחדש רק אם צריך לאמור ברירה למפרע כי אם לא אמרי' הוברר למפרע אין לו קיום כמו כתוב גט לאיזה שארצה, או אם מתי יהי' גט וכן בשותה יין וכדומה, אבל בדבר שיוכל להיות מכאן ולהבא גם אם לא חל המכר למפרע מוכר כעת השדה ואין צריך למפרע אז אין מעכב דין ברירה אפי' למ"ד דסובר אין ברירה, באופן זה יש ברירה ע"ש, והנה אם לאחר הפסח זמן פרעון בע"כ צריך לאמור למפרע גובה קודם פסח ושייך לברירה, ורמב"ם פסק אין ברירה, אבל בהגיע זמן קודם פסח גם אם לא אמרי' ברירה משעת הלואה, גובה כעת ועדיין חמץ מותר בהנאה שפיר אמרי' ברירה וקנה למפרע:
שמ"ק ב"ק דף צ"ו, חמץ ועבר עליו הפסח, וכן הדין אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח, נראה לומר לא זה וזה עוברין עליו בבל יראה, ופלא שגזלן לא יהי' עובר וכי גרע מקבלת אחריות, כל אחרונים כתבו בפשיטות שעובר ואולי כאשר כתבתי בכלל י"ד פרט ב' בסופו לישב רא"ש רק אם חייב באחריות בעבור החמץ אז התורה מגלה בלא ימצא שהוא חייב בב"י כי החמץ גורם התחייבות, אבל אם החיוב לא בעבור החמץ רק בעבור שהוא חייב מעות למלוה אין זה בכלל לא ימצא לחייב בבל יראה ע"ש, וכן גבי גזלן הוא חייב משעת גזילה שגזל קודם פסח בשעת היתר, ורק אם החמץ בעין יכול לאמור הש"ל, וכאשר נאבד החמץ הוא חייב לשלם בעבור שגזל קודם פסח ע"כ כתב שפיר שגזלן אין עובר בב"י:
קצה"ח סי' ס"ו ס"ק כ"ו, כתב התומים הקשה לשיטת תוס' דיכול למחול משום מכ"ש דרבנן דמדאוריי' אין המכירה חל לפי שבע"ח מכאן ולהבא גובה והקשה א"כ לאביי דסובר למפרע גובה המכירה מן התורה ואיך מצי מחיל, ונראה דלא קשה דאפי' לאביי דאמר למפרע ה"ג היינו כשגבאו לבסוף אבל אם לא גבאו לבסוף לא שייך למפרע ה"ג, וא"כ כשמוחל המלוה הרי לא בא לידי גביה וכו' ומה דאמרי' הקדש מלוה מהני לאביי דאמר למפרע ה"ג, היינו נמי אם גבאו המלוה בעצמו לבסוף חייל ההקדש למפרע אבל כל זמן שלא גבאו אין לגזבר כח לתבוע את הלוה עבור ההקדש ע"ש:
פי' משניות, נכרי שהלוה את ישראל וכו' התנאי בשניהם שיאמר לו אם לא הבאתי לך מעות ביום פלוני קנה מעכשיו אבל אם לא אמר לו זה הרי החמץ נחשב ברשות:
בעליו לא ברשות אותו שהוא ממושכן אצלו [ולא כתב רבינו כאן שצריך הגיע זמן קודם פסח]:
עי' נתיבות סי' ע"ב ס"ק ה', נראה הקנין שיש לו במשכון הוא לענין שני דברים, דהנה רש"י כתב במתני' נכרי שהלוה לישראל, ז"ל לקמן מוקי לה כשהרהינו אצלו כיון דמטא זמניה ולא פרעיה ומחוסר גוביינא נמי לא הוי שהרי אצלו נתנן אגלאי מילתא למפרע דמשעה שהרהינו אצלו הוי דידיה עכ"ל, ובש"ס אמרי' דקני ליה לגמרי מדר"י אלמא דעיקר קנין משכון מדר"י היינו דקני ליה להיות למפרע גובה וממילא אי אקדיש מלוה וזבין מלוה וגבאו לבסוף הוי מוקדש ומכור כדאמר התם לאביי וזה הוי קנין גמור, ומזה נצמח ג"כ קנין השני שיש לו במשכון שבמשיכת משכון יכול למכור גוף החוב לאחרים אף דשאר מכירת חובות רק דרבנן והטעם כתבו תוס' ב"ב ע"ז כיון מכאן ולהבא הוא גובה הוי כדבר שאינו ברשותו לפ"ז במשכון דלמפרע גובה ממילא יכול למכור השיעבוד במשיכת המשכון כמו שיכול למכור גוף החפץ במשיכה, דבהא תליה הא דלמפרע גובה בזה י"ל קושי' תוס' דודאי כיון דגלי לן רחמנא דקונה משכון אין חילק בין שעת הלואתו לשלא בשעת הלואתו ע"ש ועי' במקנה כלל מ"ג הרבה: